לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 2908-5-11, כבוד השופטת הבכירה נ' אהד) מיום 18.9.2011, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט לתעבורה מרכז מיום 26.4.2011 (ת"ד 2743-10-09 כבוד השופטת מ' כהן). נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סטייה מנתיב נסיעה, נהיגה ברשלנות, גרימת נזק ונהיגה בשכרות. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 1.1.2009 סטה המבקש עם רכבו, עלה על אי תנועה ופגע בעמוד תאורה. כמו כן, בבדיקות שנערכו לו בתחנת המשטרה נמצאו מאפייני שיכרות. ביום 6.6.2010 הורשע המבקש על פי הודאתו במיוחס לו בכתב האישום, ונגזרו עליו - ארבעה חודשי מאסר על תנאי; אחד עשר חודשי פסילת רישיון הנהיגה, בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית; שלושה חודשי פסילה על תנאי וקנס בסך 1,200 ש"ח. ביום 10.4.2011 הגיש בא כוח המבקש לבית המשפט לתעבורה בקשה, כי בית המשפט יורה על כך שחישוב תקופת הפסילה ימנה מיום 7.7.2010. במסגרת הבקשה טען בא כוח המבקש, כי בשל טעות אנוש, ביום 6.7.2010 נשלח ממשרדו תצהיר לצורך ביצוע ההפקדה לבית משפט לתעבורה בתל אביב, במקום לבית המשפט לתעבורה מרכז. כאשר, הם כלל לא ידעו כי התצהיר לא הגיע ליעדו, וכל אותם חודשים סבר המבקש כי הוא מרצה את חודשי הפסילה. ביום 26.4.2011 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי "הפסילה תחושב מיום הפקדה בתיק זה". על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז. בדיון שהתקיים ביום 25.5.2011 (בפני כבוד השופטת הבכירה נ' אהד) ניתנה למערער אפשרות להשיג אישור כי אכן תצהיר הפקדת רישיון הנהיגה הגיע לבית המשפט לתעבורה בתל אביב. כן, הובהר לו כי בית המשפט לא יקבל את מספר הדואר הרשום, אשר הוצג על ידו, כמעיד על משלוח התצהיר לבית המשפט. אישור כאמור לא הושג. חרף זאת, ביקש בא כוח המבקש לטעון את טיעוניו בעניין זה. ביום 3.7.2011 התקיים דיון נוסף (בפני כבוד השופטת ז' בוסתן) במסגרתו נקבע כי "נראה כי קיים אישור דואר רשום שנשלח ממשרדו של עו"ד סגל (בא כוח המבקש, הוספה שלי, ס'ג'') לבית המשפט לתעבורה בתל אביב מיום 6.7.10, וכי דבר הדואר התקבל בבית המשפט לתעבורה". עם זאת, בית המשפט עמד על כך כי תצהירו של המבקש, בו נאמר כי "ביום 6.7.2010 שלחתי לבית המשפט לתעבורה..." אינו עולה בקנה אחד עם טענתו של בא כוחו, כי התצהיר נשלח ממשרדו ביום 6.7.2010. על אף זאת, ביקש בא כוחו של המבקש כי תינתן לו אפשרות להציג מסמכים על מנת לאשש את טענותיו. בית המשפט קיבל בקשה זו, ונקבע מועד נוסף לדיון. ביום 18.9.2011 התקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש (בפני כבוד השופטת נ' אהד), במועד זה דחה בית המשפט את ערעורו. בית המשפט נימק את החלטתו זו באלו: (א) המבקש לא המציא אישור כי אכן תצהיר הפקדת רישיון הנהיגה הגיע לבית המשפט לתעבורה. (ב) הסתירה אשר לא יושבה בין תצהירו של המבקש, לבין טענת בא כוחו כי התצהיר נשלח ממשרדו ביום 6.7.2010. (ג) העדרן של ראיות הקושרות בין מספר דואר הרשום שנשלח ממשרדו של בא כוח המבקש ביום 6.7.2010, לתצהיר הפקדה הרישיון. (ד) קיומו של נוהל בתי המשפט הקובע כי במידה ומגיע לכל בית משפט חומר הקשור בהפקדת רישיון נהיגה, אשר מיועד לבית משפט אחר, החומר ישלח אל בית המשפט אליו הוא מיועד. אולם, נקבע כי חומר כזה לא הועבר מבית משפט לתעבורה בתל אביב, לבית משפט לתעבורה מרכז "ולא מן הנמנע שלא התקבל כלל בבית המשפט בת"א". מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת דרש חובת הוכחה כפולה בנוגע לשליחת התצהיר. דהיינו, דרישת הצגת אישור שליחה ובנוסף דרישה להוכחת תוכן וזהות המסמך שנשלח. לטענתו, דרישה זו הינה מפלה ומקימה חובת הוכחה מוגברת על הסנגורים הפרטיים, לעומת זו הנדרשת מרשויות המדינה. עוד טוען המבקש כי דחיית בקשתו תביא לכך שהוא ירצה בפועל עונש פסילה כפול. לדידו, תוצאה זו פוגעת בעקרונות הענישה והצדק והיא אף תסב לו מחירים אישיים ומשפחתיים כבדים. מנגד, טוענת המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, אין הבקשה מקימה עילה לדיון בפני ערכאה שלישית. לטענתה, בית המשפט המחוזי בחן את הראיות ומצא כי אינן מספקות, ואף תצהירו של המבקש אשר הוגש יחד עם הבקשה, כלל לא מתיישב עם העובדות הנטענות. עוד טוענת המשיבה, כי בצדק נתן בית המשפט המחוזי משקל לנוהל ביתי המשפט הקובע כי במידה ומגיע חומר הקשור בהפקדת רישיון המיועד לבית משפט אחר, הוא יועבר לבית המשפט המתאים. לדידה, העובדה שחומר כאמור לא הועבר מהווה ראיה כי דבר דואר כאמור כלל לא התקבל. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית. אמנם, במסגרת הבקשה נטען כי היא מעוררת שאלה בעלת השפעה ציבורית ומשפטית, בנוגע לרף דרישת ההוכחה של משלוח דברי דואר רשום על ידי עורכי דין. אך, אני סבור כי איננו נדרשים כלל לשאלה במסגרת זו, בשל מכלול הנסיבות בענייננו. בגזר דינו של המבקש נקבע כי הפסילה תחל ביום 1.7.2010, בית המשפט הורה במפורש למבקש להפקיד את רישיונו במזכירות בית המשפט. אולם, רישיון או תצהיר כנדרש לא הופקדו. כאמור, בהמשך טען המבקש כי התצהיר נשלח ממשרדו של בא כוחו ביום 6.7.2010 לבית משפט לתעבורה בתל אביב, ולא לבית משפט לתעבורה מרכז בשל טעות אנוש. אולם, טענה זו לא התיישבה עם התצהיר אותו הגיש המבקש, שלפיו הוא זה ששלח את התצהיר ביום 6.7.2010. נוסף על כך, לא הוגש כל אישור כי תצהיר ההפקדה התקבל בפועל בבית משפט לתעבורה תל אביב, והוא אף לא הגיע לבית המשפט לתעבורה מרכז. זאת, על אף נוהל בתי המשפט בעניין העברת חומרים הקשורים בהפקדת רישיון נהיגה אל בית המשפט אליו הם יועדו. בנסיבות אלו, צדק בית המשפט משדרש הבאת ראיה הקושרת את דבר הדואר שנשלח ביום 6.7.2010 לתצהיר ההפקדה. משלא הובאה כל ראיה כאמור, נכון קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שביום 6.7.2010 נשלח תצהיר להפקדת רישיון. אשר על כן, הבקשה נדחית. משפט תעבורהמסמכיםהפקדת רישיון