התובע, עובד בכיר לשעבר בנתבעת 1, עותר לחייבה לשלם לו את התחייבויותיה הכספיות לפי הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים בחודש 11/05 ולחייב את הנתבע 2 לאשר את הסכם הפרישה. לחלופין טוען התובע כי יש לראות את הסכם הפרישה כבטל, להורות על המשך העסקתו בנתבעת 1 ולחייב את הנתבעת בפיצויים בגין ביטול הסכם. המסגרת העובדתית: וזאת המסגרת העובדתית כפי שעולה מעדויות העדים לפני ומהראיות שהוגשו: הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה חברה המפעילה כ - 100 חניונים ברחבי תל אביב, אחראית לתחזוקתם וכן מבצעת עבודות הקשורות בפיתוח עירוני. הנתבעת מצויה בבעלות מלאה של עיריית תל אביב-יפו, כך שכל זכויות ההצבעה בה, כמו גם הזכות למנות את חברי הדירקטוריון שלה, מצויות בידי העירייה. התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 1.1.98. קודם לכן הועסק התובע בתקופה 1.9.1997 - 31.12.1997 בחברת "נאמנות איילון בע"מ" - שהיא חברה בת של חברת נתיבי איילון בע"מ. בחודש 1/2000 נחתם בין התובע לנתבעת הסכם עבודה אישי אשר הסדיר את תנאי העסקתו של התובע אצל הנתבעת. במשך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת הוא מלא מספר תפקידים בכירים ביניהם מנהל אגף הפרויקטים וסמנכ"ל הנתבעת, ובתקופה 28.6.2004 - 1.5.2005 כיהן התובע כממלא מקום מנכ"ל הנתבעת, אשר חדל באותה עת מלכהן וזאת על הרקע להלן. בחודש 6/2004 התפרסמה בתקשורת "פרשת החניונים" שנקשרה בין היתר לשמה של הנתבעת. עניינה של הפרשה בטענות של 'תפירת מכרזים', קבלת שוחד וטובות הנאה. במסגרת חקירת הפרשה נחקרו עובדים בכירים בעירייה ובנתבעת. בעקבות פרשה זו סיים המנכ"ל יעקב מאיר את עבודתו בנתבעת, וכך גם חלק מחברי הדירקטוריון בנתבעת והתובע מונה כאמור לממלא מקום מנכ"ל בנתבעת. ביום 7.12.2004 החליטו עו"ד שחל - יו"ר הדירקטוריון (מחודש 8/2004) ורו"ח אורלי גרטי סרוסי - מנהלת לשכת התאגידים בעיריית תל אביב, כי "... כל עוד מר יעקב דץ ישמש כממלא מקום מנכ"ל, שכרו של מר יעקב דץ יעמוד על סך של 95% משכר מנכ"ל של חברה עירונית עפ"י דירוג החברה, וזאת החל מיום 28.6.2004. תנאי ההסכם יתוקנו בהתאמה.". ביום 1.5.05 מונה מר רוני איכר למנכ"ל הנתבעת. מטעמים שיפורטו בהמשך, מר איכר לא היה מעוניין בהמשך העסקתו של התובע בנתבעת. בשיחה מוקלטת בין השניים מחודש 5/2005 נשמע מר איכר אומר לתובע, בין היתר: "אני מציע שתיקח חופשה. אני מניח שבסופו של תהליך, אני רק מניח, אני לא יודע, זה החלטה שלך, ואני מניח שאתה לא תהיה מעוניין מסיבות מובנות ללכת לתהליך של פיטורין, גם לרזומה שלך זה לא יוסיף" ובהמשך: "זה או אני או אתה". לאחר שיחה זו אכן יצא התובע ביום 6.6.2005 לחופשה בתשלום, ממנה לא שב לעבודה בפועל בנתבעת, כפי שיפורט להלן. ביום 21.6.2005 פנה מר רוני איכר בכתב אל עו"ד שחל, יו"ר דירקטוריון הנתבעת, בעניינו של התובע וכך כתב: "הנדון: המלצה לפיטורין "ב - 28 ליוני 2004 מונה מר יעקב דץ כמ"מ מנכ"ל בחברת אחוזות החוף על רקע הטלטלה הקשה שעברה החברה, תפקיד אותו מלא עד כניסתי לתפקיד ב1 למאי 2005. במהלך תקופה זו נכשל מר דץ במילוי תפקידו כמנהל המערכת בשלושה פרמטרים מרכזיים: כישורי ניהול נמוכים, יחסי אנוש גרועים וחוסר לויאליות. עם הגעתי הופתעתי מאד על כי לא הוכנה על ידו כל תכנית חפיפה ותיק ריכוז נתונים המשקף סטטוס פרוייקטים, מצב כספי של החברה וכ"א. כבר מהשבוע הראשון לעבודתי גיליתי כי בחברה שוררת מערכת יחסי אנוש קשה, חוסר שיתוף פעולה וחמור יותר נתק בהעברת מידע חיוני לתפקודה של החברה הן בין תכנון לביצוע בפועל של הפרויקטים השונים והן בינו לבין אגף הכספים. בשיחה שקיימנו הביע מר דץ דעתו על העובדים בחברה, יעץ לי לפטר שניים מהם והציג עצמו כמי שמחזיק את החברה על כתפיו. בשיחה זו נחשפתי גם לפן חוסר הלויאליות שלו בתאורו את רמת תיפקודו של המנכ"ל הקודם. תחושת ההערכה העצמית הגבוהה שלו לגבי עצמו עמדה בניגוד גמור לממצאים האובייקטיביים שגילתי תוך כדי לימוד החברה כמו בהשוואת הכנסות החברה בין יוני 2004 למרץ 2005 ובין אותה תקופה שנה לפני כן, תקופה בה היה קיטון בהכנסות של 2.25 מיליון מ -2.9 מיליון ₪ לכ -700,000 ₪. הביצועים הכספיים הלא טובים שאי אפשר לתלותם אלא בחוסר ניהול נכון גרמו להורדת דירוג החברה מרמה 8 לרמה 6! בנוסף התגלו פגמים מהותיים באופן ההתקשרות של החברה עם יועצים ומנהלי פרוייקטים. בשיחות שקיימתי עם מנכ"ל המישלמה ומנכ"ל נת"ע עלה חוסר שביעות רצונם מאופן ניהול הפרויקטים שניתנו על ידם לאחוזות החוף, הן בהיבט לוחות זמנים והן בהיבט שמירת המסגרת התקציבית. בגין מכלול הנושאים שפירטתי אינני מוצא אפשרות להמשך עבודה משותפת שלי עם מר יעקב דץ ואני סבור כי טובת החברה והבראתה דורשים את סיום עבודתו בהקדם האפשרי." באותו יום התקיימה בנתבעת ישיבת דירקטוריון שבה נדונה המלצתו של המנכ"ל מר איכר לפטר את התובע והוחלט לקיים לתובע שימוע בעניין זה. למחרת, ביום 22.6.2005, שלח מר איכר מכתב נוסף אל עו"ד שחל, בו פירוט של הנימוקים התומכים בהמלצתו לפטר את התובע. לתובע הוצע לטעון טענותיו בפני הדירקטוריון נגד פיטוריו אולם הוא החליט לוותר על כך ולסיים את העסקתו בנתבעת, בין היתר לאחר שבמחצית חודש 6/2005 נפגש עם ראש העיר מר רון חולדאי והבין שאף הוא תומך בפיטוריו. לטענות באשר לנסיבות שהובילו לויתור על השימוע אתייחס בהמשך. נוכח עמדת התובע החלו התובע והנתבעת, באמצעות עו"ד שחל, לנהל משא ומתן על תנאי הפרישה של התובע. ביום 3.10.05, וטרם גיבוש הנוסח הסופי של הסכם הפרישה, נמסר לתובע מכתב "הודעה על סיום עבודה", החתום על ידי עו"ד שחל, שבו נכתב "בהמשך לשיחות שהתקיימו בינינו בעניין הנדון, וכפי שסוכם, יחסי העבודה בינך לבין אחוזות החוף בע"מ יסתיימו ביום 2.1.2006, וזאת בתום תקופת ההודעה המוקדמת הנמסרת לך במסגרת מכתבנו זה". לאחר חילופי טיוטות בין ב"כ הקודמים של התובע לבין הנתבעת, באמצעות עו"ד שחל, חתמו הצדדים בחודש 11/05 על "הסכם לסיום יחסי עבודה" (להלן: "הסכם הפרישה"). עו"ד שחל, יו"ר הדירקטוריון, ועו"ד נעמן, חבר הדירקטוריון, חתמו על הסכם הפרישה בשמה של הנתבעת. בהסכם הפרישה נקבע בין היתר כך: "1. סיום יחסי העבודה הצדדים מסכימים כי יחסי העבודה ביניהם יבואו לידי סיום ביום 2.1.2006 וכי התקופה שעד למועד זה תהווה תקופת הודעה מוקדמת (להלן - 'תקופת ההודעה המוקדמת') במהלכה מוותרת החברה על נוכחותו של העובד ועל עבודתו בפועל... ... פיצוי מיוחד בגין כהונת העובד כממלא מקום המנכ"ל החברה תשלם לעובד,תוך 15 ימים ממועד חתימת הסכם זה, פיצוי מיוחד בגין כהונת העובד כממלא מקום המנהל הכללי של החברה. הפיצוי שישולם לעובד כאמור, יעמוד על הסכום המתקבל ממכפלת ההפרש שבין המשכורת החודשית שהשתכר העובד בתקופת כהונתו כממלא מקום מנכ"ל החברה (סך של 26,340 ₪ ברוטו) לבין סכום השווה ל - 95% ממשכורתו החודשית של מנהל כללי של חברה עירונית בדירוג זהה לדרוג החברה בתקופה זו (סך של 27,803 ₪ ברוטו) ב -10. ... בנוסף, מוסכם בזאת, כי לצורך חישוב גובה הפרשות החברה והפרשות העובד לקרן ההשתלמות לביטוח המנהלים ולקרן הפנסיה בגין התקופה שתחילתה ביום 28.6.2004 וסיומה ביום 1.5.2005 תעמוד משכורתו החודשית של העובד על הסך האמור של 27,803 ₪... כמו כן מוסכם בזאת, כי המשכורת הקובעת של העובד לצורך חישוב תשלום הפרש פיצויי פיטורים (אם קיים), פדיון חופשה ומענק הסתגלות, כאמור בסעיפים 4,6 ו- 9 להלן תעמוד על הסך האמור של 27,803 ₪ ברוטו. 4. מענק הסתגלות החברה תשלם לעובד במועד המפורט בסעיף 10 להלן מענק הסתגלות בסכום השווה למכפלת הסך האמור בסעיף 3.3. לעיל של 27,803 ₪ בשלוש, ובסך כולל של 83,409 ₪. קרן השתלמות ... פדיון ימי חופשה החברה תשלום לעובד, כאמור בסעיף 14 להסכם העבודה פדיון ימי חופשה שנתית צבורים בסך כולל של 122,615 ₪ ... פדיון ימי מחלה החברה תשלם לעובד פדיון ימי מחלה צבורים בסך כולל של 128,710 ₪ ביטוח מנהלים וקרן פנסיה ... פיצויי פיטורים 9.1 החברה תשלם לעובד, תוך 15 ימים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, את ההפרש (אם קיים) בין סכום פיצויי הפיטורים שהעובד זכאי לו על פי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963, ועל פי הסכם זה, לבין סך צבירת הפיצויים בחברת הביטוח ובקרן הפנסיה ... 9.2 מוסכם בזאת, כי לצורך חישוב סכום פיצויי הפיטורים כאמור בסעיף 9.1 לעיל, תובא בחשבון תקופת עבודתו של העובד בנאמנות איילון ... מועד לביצוע תשלומים מענק ההסתגלות, פדיון ימי החופשה ופדיון דמי המחלה שעל החברה לשלם לעבוד בהתאם להוראות הסכם זה, ישולמו לעובד לא יאוחר מ - 15 ימים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים כאמור בסעיף 1 לעיל. ......." במהלך המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בטרם נחתם הסכם הפרישה, ביקשה הנתבעת לכלול בהסכם הפרישה סעיף הקובע כי ההסכם מותנה בקבלת אישורו של הממונה על השכר, ובטיוטות שהוחלפו בין הצדדים נכלל סעיף שכזה אולם לנוכח התנגדותו של התובע להכללת סעיף זה בהסכם נחתם לבסוף הסכם הפרישה ללא שנכללה בו כל הוראה בדבר היותו של ההסכם מותנה בקבלת אישורו של הממונה על השכר או בכל אישור אחר. ביום 24.11.05 שלח עו"ד שחל אל סגן הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר העתק מהסכם הפרישה שנחתם עם התובע וזאת לצורך קבלת אישור בכתב להסכם. ביום 12.12.05 השיב מר שמואל נחמני, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר לעו"ד שחל, כי הסכם הפרישה של התובע אינו מאושר. באותו מכתב אישר מר נחמני את הסעיף בהסכם הפרישה שעניינו תשלום 3 חודשי הודעה מוקדמת בלבד ופירט את הרכיבים החורגים שאינם מאושרים: פדיון חופשה (סעיף 6 להסכם); פיצוי מיוחד בגין כהונת העובד כמ"מ מנכ"ל (סעיף 3 להסכם); מענק הסתגלות (סעיף 4 להסכם); פדיון דמי מחלה (סעיף 7 להסכם). עוד ציין מר נחמני בתשובתו זו כי חוזה ההעסקה של התובע לא הובא בזמנו לאישור הממונה על השכר ולפיכך התבקשה הנתבעת להעביר אליו תלושי שכר של התובע. בסיום המכתב נקבע כי "בשלב זה אין לשחרר כספים כלשהם למר דץ ללא קבלת אישורי בכתב". אין חולק שהן מכתבו של עו"ד שחל לממונה והן תשובתו של מר נחמני נשלחו עם העתק לתובע והוא קיבלם בזמן אמת. ביום 19.12.05 השיב עו"ד שחל בכתב למר נחמני, והעלה טיעונים בניסיון לשכנעו לאשר חלק מהרכיבים שלא אושרו. ביום 1.1.06 נשלח אל עו"ד שחל מכתב מאת האגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות, שבו נתבקשה הנתבעת להעביר לאישור האגף הסכם סיום עבודה מתוקן בהתאם למכתבו של מר נחמני מיום 12.12.05 ושבו הודע כי בשלב זה ניתן לשחרר לעובד את הכספים שאושרו על ידי מר נחמני. בישיבת דירקטוריון מיום 22.12.05 נקבע כי מועד סיום ההעסקה של התובע יידחה, בהסכמת התובע, ליום 3.2.2006, כשבמהלך חודש זה ינצל התובע ימי חופשה. זאת מהסיבה ש"טרם נתקבל מענה מנחמני ... במהלך החופשה האמורה ננסה להגיע להסדר עם משרד הפנים ומשרד האוצר שגם אם ההסכם יתוקן יהיה מקובל על דץ ועלינו.". ביום 1.2.06 פנה עו"ד שחל במכתב נוסף אל האגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות בניסיון נוסף לקבל אישור לשלם לתובע חלק מהתשלומים שעליהם הוסכם בהסכם הפרישה. ביום 28.2.06 הושב לעו"ד שחל בכתב כי "לאחר שבחנו לעומקן טענותיכם בעניין תנאי פרישתו של מר יעקב דץ, תוך התייעצות עם מר שמואל נחמני - סגן בכיר לממונה על השכר - הריני להודיעך כי מר יעקב דץ זכאי ל - 3 חודשי הודעה מוקדמת בלבד" . ביום 20.3.2006 פנה עו"ד שחל אל התובע במכתב כדלקמן: "הנדון: הסכם סיום עבודתך באחוזות החוף בע"מ כידוע לך, הסכם סיום עבודתך באחוזות החוף ("ההסכם") הועבר למשרד הממונה על השכר והסכמי עבודה שבמשרד האוצר ("הממונה") לצורך קבלת אישורו להסכם. נמסר לי, באמצעות גב' רווית קלפנר ממשרד הפנים, כי למעט בנושא ההודעה המוקדמת בת 3 החודשים הם אינם נכונים ליתן אישורם לתשלום הסכומים הנזכרים בסעיפים 3, 4, 6 (בחלקו), 7, ו -9.2 (בחלקו הנגזר מאי אישור סעיף 3) להסכם והם נותרו בדעתם זו גם בעקבות פניות חוזרות ונשנות שעשיתי אליהם בעניין, בכתב ובעל פה, כפי שגם עודכנת על ידי באופן שוטף וכפי שנכתב על ידם בתשובותיהם לפניותיי ואשר כולן - גם פניותיי וגם תשובותיהם - הועברו אליך בפקס. נוכח סירוב הממונה ליתן אישורו כאמור, מנועה אחוזות החוף מלשלם לך סכומים אלה, אשר תשלומם אף הותנה על פי המוסכם בינינו בקבלת אישור בכתב לתוכנם, מאת הממונה. יתר התשלומים והזכויות על פי ההסכם, לגביהם ניתן אישור הממונה, כבר הועברו אליך בהתאם להסכמה בינינו לפיה לא יהא בסירוב הממונה לאשר את חלק מהוראות ההסכם כדי לגרוע מיתר הוראותיו." ביום 26.3.2006 התקיימה ישיבת דירקטוריון שבה נדונה, בין היתר, הפסקת עבודתו של התובע. בפרוטוקול הישיבה נכתב בהקשר זה "עו"ד עפר שחל, יו"ר הדירקטוריון, מסר כי אושרו ע"י משרד הפנים והממונה על השכר 3 חודשי הודעה מוקדמת בלבד. הנושא אינו מקובל על דץ, הועבר מכתב רשמי אודות עמדת הממונה על השכר. דץ קיבל את כל התשלומים המגיעים לו שאושרו ע"י הממונה. החברה אינה רשאית לסטות מהנחיות הממונה למשרד הפנים. ניסינו כמיטב יכולתנו להסביר ולשכנע, אך המילה האחרונה היא שלהם לפיכך מבחינתנו הנושא סגור". ביום 27.3.2006 השיבו ב"כ התובע הנוכחיים למכתבו של עו"ד שחל (מיום 20.3.2006): "הנדון: הסכם סיום עבודה מוכחשות טענותיך, במכתבך שבסימוכין, לרבות, ומבלי לגרוע מכלליות האמור, הטענה לעניין ה'הסכמה' בסעיף 4 למכתב האמור. מכל מקום, הואיל ולטענתך לא אושר הסכם סיום העבודה על ידי גורם שלטענתך לעת הזו שומה עליו לאשרו, יחזור כמובן מרשנו לעבודתו בתפקידו ב'אחוזות החוף בע"מ'. הואל נא להודיענו מהו המועד בו יוכל מרשנו לחזור לעבודתו. למען הסר ספק מובהר בזאת, כי אין במכתבנו זה כדי לגרוע מטענה כלשהי מטענות מרשנו כלפי אחוזות החוף בע"מ ו/או אורגנים כלשהם של החברה האמורה ו/או מי מטעמה של החברה האמורה ו/או מי מהחותמים על הסכם סיום העבודה ו/או אחר כלשהו, בכל עניין שהוא. נודה לתשובתך הדחופה." ביום 30.3.06 השיב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע בכתב ובין היתר נטען כך: "... 2. סיום יחסי העבודה בין הצדדים נעשה, כאמור, בהסכמה, תוך שגלוי וברור למר דץ ומוסכם עמו, כי גם אם הממונה על השכר והסכמי עבודה שבמשרד האוצר לא יאשר לאחוזות החוף לשלם למר דץ תשלום כלשהו מבין התשלומים הנזכרים בהסכם סיום העבודה שנחתם בין הצדדים, לא יהא בכך כדי לגרוע מאומה מעצם סיומם של יחסי העבודה שבין הצדדים, כשם שלא יהא בסירוב הממונה לאשר חלק מהוראות ההסכם כדי לגרוע מיתר הוראותיו. ... 4. כיוצא בזה, ממילא אין בהחלטת הממונה שלא לאשר לאחוזות החוף לשלם למר דץ חלק מן התשלומים הנזכרים בהסכם - כמפורט במכתבו של עו"ד שחל אל מר דץ מיום 20.3.2006 - כדי לגרוע מאומה מסיומם של יחסי העבודה שבין מר דץ לבין אחוזות החוף. ... 6. בנסיבות העניין, ברי כי אין בסיס להודעתו של מר דץ על כוונתו לחזור לעבודה באחוזות החוף - אשר הסתיימה זה מכבר, כאמור ויש בהודעה זו משום נסיון משולל יסוד להתכחש להסכמות המפורשות שהושגו בין הצדדים ולמצב הדברים לאשורו. ..." התכתבויות נוספות בין הצדדים נעשו בתאריכים 9.4.2006 ו - 20.4.2006. טענות הצדדים לטענת התובע, הנתבעת הפרה באופן יסודי את התחייבויותיה לפי הסכם הפרישה, שכן משההסכם אינו מותנה בכל תנאי שהוא היה עליה לקיים התחייבויותיה לפי ההסכם גם ללא אישור הממונה על השכר. לעומתו טענה הנתבעת כי התובע, שהיה מלווה בייעוץ משפטי במהלך כל המשא ומתן שהתנהל עמו בעניין תנאי סיום העסקתו, הכיר היטב את מגבלות הסמכות של הנתבעת להתחייב לתשלומים שהינם מעבר למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה ואף היה מוסכם עליו כי לאחר חתימת הסכם הפרישה, יועבר ההסכם לאישור הממונה וכי הנתבעת תשלם לו אך את התשלומים שיאושרו על ידי הממונה. לגרסת התובע, הוא לא היה מעוניין לסיים את עבודתו אצל הנתבעת אולם משהיא היתה נחושה לסלקו מדרכה ולחצה עליו לכך - הוא נאלץ, לאחר משא ומתן מייגע, להסכים לסיים את תקופת העסקתו בנתבעת אולם זאת בכפוף לתנאי הפרישה שהוסכמו בין הצדדים. לטענת הנתבעת, החלטת התובע לסיים את העסקתו בנתבעת נתקבלה מרצונו ללא שמי מטעם הנתבעת לחץ עליו לקבל החלטה זו, וכך גם החלטתו לוותר על הליך השימוע שהוצע לו. באשר לנתבע 2 טען התובע כי סירובו לאשר את הסכם הפרישה אינו כדין ומהווה הפליה פסולה, בין היתר משניתן אישורו של הממונה להסכמי פרישה עם עובדים אחרים, שלהם אושרו תנאי פרישה טובים יותר. לטענת הנתבע 2 אכן קיימים מקרים חריגים שבהם מאשר הוא תשלומים חורגים אולם לא היה מקום לאישור שכזה בעניינו של התובע. לטענת התובע, הנתבעת אינה יכולה לאחוז את החבל משני קצותיו - מחד גיסא לא לקיים את הסכם הפרישה עמו, ומאידך גיסא לסרב להמשיך להעסיקו. לעומתו טענה הנתבעת כי עצם סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים סוכם עוד בטרם החל המשא ומתן בעניין התשלומים שישולמו לתובע אגב פרישתו וזאת לאחר שהתובע הודיע נחרצות כי אינו מעוניין להמשיך בעבודתו בנתבעת ומכאן שלתובע היה ברור שגם אם הממונה על השכר לא יאשר את הסכם הפרישה, לא יהא בכך כדי לגרוע מעצם סיום של יחסי העבודה בין הצדדים. לטענת הנתבעת, החלטת הממונה על השכר שלא לאשר את הסכם הפרישה - אין בה כדי להקנות לתובע זכות לחזור לעבודה בנתבעת ואין משמעה ביטול סיומם של יחסי העבודה בין הצדדים, זאת בין היתר מן הטעם שהנתבעת רשאית היתה לסיים את העסקתו של התובע גם ללא הסכמתו. לטענת התובע, החלטת הנתבעת לפטרו התקבלה בחוסר תום לב וממניעים זרים לאחר שנחשף לאי סדרים בנתבעת והיה מעוניין "לעשות סדר" בהם. לטענת הנתבעת, הנסיבות שהובילו להמלצה לפטר את התובע היו כדין. ההליכים בתיק ביום 3.7.06 הגיש התובע כתב תביעה נגד הנתבעת 1, נגד עו"ד שחל ונגד עו"ד נעמן. ביום 14.3.07 ניתנה החלטת כב' השופטת יהלום לפיה נמחקת התביעה נגד שני האחרונים. הצדדים הגישו תצהירים מטעמם, ומאוחר יותר - בהחלטה מיום 3.9.07, צורף הממונה על השכר כנתבע נוסף. הוגש כתב תביעה מתוקן ובהתאם כתב הגנה מתוקן ועמדת הממונה. אחר הדברים האלה הוגשו תצהירים משלימים של הצדדים וכן תצהירים מטעם הממונה על השכר. ביום 8.11.09 התקיימה ישיבת הוכחות ראשונה שבה נשמעו עדי התביעה - התובע, מר חייקין מיכאל גד - שעבד בנתבעת בתקופה 6/2003 -9/2005 כמנהל פיקוח ובקרה באגף פרוייקטים, רו"ח אריה אנגלר שנתן חוו"ד מומחה לגבי תחשיב הזכויות, מר עדי הלפרן - מנכ"ל הנתבעת בשנים 1998 - 1999. ביום 9.11.09 התקיימה ישיבת הוכחות שנייה שבה נשמעו עדי הנתבעת - עו"ד שחל ועו"ד נעמן. ביום 9.12.09 התקיימה ישיבת הוכחות שלישית שבה העידו עדי הממונה על השכר - מר נחמני ומר אהרון עוזיאלי - סגנים בכירים לממונה על השכר. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב. במהלך עדויותיהם של עו"ד נעמן ושל מר עוזיאל, ביקש התובע להגיש מסמכים שונים שלא הוזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מטעמו. לנוכח התנגדות ב"כ הנתבעת להגשת מסמכים אלו, נקבע בדיוני ההוכחות כי בפסק הדין תיקבע שאלת קבילותם. משמדובר במסמכים שהוחלפו בין הצדדים במסגרת משא ומתן לחתימה על הסכם ובמסמכים אחרים שאין מניעה מלקבלם - הרי שבשים לב לאינטרס גילוי האמת מתקבלים מסמכים אלו כראיה בתיק. דיון והכרעה לפי חוק, הסכם הפרישה של התובע טעון אישור הממונה סעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב) מגדיר "גוף מתוקצב" כך "תאגיד, רשות מקומית, מועצה דתית, בנק ישראל, חברה ממשלתית וחברה עירונית". הנתבעת הינה חברה עירונית - ולכן גוף מתוקצב כמשמעו בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בהיותה גוף מתוקצב, מחוייבת הנתבעת לפעול על פי הוראות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, הקובע כדלקמן: "(א)גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגמלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראת סעיף קטן (א)". תיקון מספר 24 לחוק יסודות התקציב, משנת 1998, הוסיף לחוק יסודות התקציב את סעיפים 29א ו - 29ב, אשר העניקו לשר האוצר, ולממונה על השכר הפועל מכוחו, סמכויות נרחבות להתערב בחוזים הנוגדים את הוראות החוק, לבטל הוראות בחוזה ולקבוע הסדרים חלופיים: סעיף 29א (א) לחוק שעניינו "בדיקת הסכם חורג" קובע: "ראה שר האוצר כי הסכם או הסדר בגוף מתוקצב או בגוף נתמך נוגד לכאורה את הוראות סעיף 29 (א), רשאי הוא - (1) להודיע לצדדים להסכם או להסדר כי החליט לבדוק אותו, וכי קיים חשש שההסכם או ההסדר בטל, כאמור בסעיף 29 (ב), במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) (להלן - הסכם בדיקה); (2) ליתן לצדדים להסכם בבדיקה ... הזדמנות להביא את טענותיהם בכתב וכן כל מידע כתוב שימצא לנכון." סעיף 29ב לחוק שעניינו "תוצאות בטלות הסכם חורג" קובע: "(א)הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29 (א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29 (ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973. (ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה: (1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29 (ב) (להלן - ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד ; (2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק - (א) לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד ; (ב) לקבוע הוראות אשר יחולו על הגוף המתוקצב או הנתמך אשר הינו צד להסכם הנוגד, בדבר חובתו לתבוע השבה של הטבה שהוענקה על פי ההסכם הנוגד, היקפה של ההשבה ומועדיה ; ... (3)....." על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון - כל הסכם חורג טעון אישור, וזאת בשל האינטרס של שמירה על מסגרות השכר ועל היציבות במשק. בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו לא חלק התובע על קביעת הממונה לפיה התשלומים שלא אושרו מהווים תשלומים חורגים, המנוגדים לקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. כאמור, קבע הממונה כי התשלומים החורגים הם אלו הקבועים ב: סעיף 3 להסכם הפרישה ("פיצוי מיוחד בגין כהונת העובד כממלא מקום המנכ"ל"); סעיף 4 ("מענק הסתגלות"); סעיף 7 ("פדיון ימי מחלה"); סעיף 9.2 ("פיצויי פיטורים" בהקשר לסעיף 3 להסכם) וכן חלק מסכום פדיון החופשה (על פי סעיף 6 להסכם הפרישה). למעלה מן הצורך יצויין כי אכן עולה כי לפחות חלק מהתשלומים שלא אושרו על ידי הממונה מהווים, על פני הדברים, תשלומים חורגים: פדיון ימי מחלה- על פי חוק אין לעובד זכאות לפדיון ימי מחלה ובהסכם ההעסקה של התובע לא נקבעה זכאות כזו. ההסדר היחיד שהיה קיים בשירות המדינה בתקופה הרלוונטית לפרישתו של התובע, לפדיון ימי מחלה לעובדים הפורשים לגמלאות במסלול פנסיה תקציבית בגיל 55 לפחות - אינו מתקיים בעניינו של התובע; מענק הסתגלות- בסעיף 19 להסכם העבודה האישי שנחתם עם התובע בחודש 1/2000 נכתב "במידה והחברה תודיע לעובד על סיום תקופת העבודה תשלם החברה לעובד מענק הסתגלות השווה ל משכורות חודשיות". הצדדים לא מלאו את הקו החסר באותו סעיף ואף סומן סימן מחיקה " /" בכתב יד על אותו קו חסר ממנו ניתן ללמוד כי לא ישולם לתובע כל מענק הסתגלות במקרה של פיטורים. מעבר לכך, על פי פסיקת בית הדין הארצי תשלום של 3 חודשי הסתגלות בנוסף ל - 3 חודשי הודעה מוקדמת מהווה חריגת שכר; פיצוי בגין מילוי מקום מנכ"ל - לא הוכחו נסיבות המזכות את התובע בפיצוי זה. מר נחמני הפנה בתצהירו ל"נוהלי העסקת עובדים בכירים בחוזה מיוחד בשירות המדינה" מחודש 3/2004 שבו מפורטים התנאים להעסקת עובד בתפקיד "מילוי מקום" ובחקירתו הנגדית העיד מר נחמני, כי ככלל אין לאשר לעובד בתפקיד ממלא מקום מנכ"ל שכר של 95% משכר מנכ"ל. לגבי התשלומים האחרים (פדיון החופשה הצבורה וענין הותק מחברת נאמנות איילון) - יש פנים לכאן ולכאן והמסקנה פחות ודאית. ובמה דברים אמורים: פדיון ימי חופשה - הזכות לפדיון חופשה הינה בהתאם לחוק חופשה שנתית וצבירה מעבר לקבוע בחוק או למקובל בשירות המדינה מהווה 'חריגה'. יחד עם זאת, לא עלתה בפנינו טענה כי אין לראות בתובע בבחינת מי שלא 'צבר' את החופשה. לו כך היה, הרי שהצבירה העודפת לא היתה בבחינת צבירה עודפת; התחשבות בותק מחברת נאמנות איילון - בתצהירו של מר הלפרן נטען כי העבדה בנאמנות איילון נעשתה במסגרת הכנות להפעלת הנתבעת. בנסיבות שכאלה, לא מן הנמנע כי מדובר ב'אותו מקום עבודה'. אך משכאמור התובע לא טען בענין זה ומשלממונה לא ניתנה הזדמנות להתייחס לטענות שכאלה לא נוכל לקבוע מסמרות. לגרסת התובע, בעניינם של עשרות מנכ"לים ועובדים בכירים אחרים בנתבעת, כדוגמת המנכ"לים יעקב מאיר, ארנון גלעדי ועדי הלפרן - שילמה הנתבעת תשלומים חורגים ללא קבלת אישורו של הממונה על השכר. אציין שהתובע לא היה עקבי בגרסתו בכל הקשור לאישור הממונה על השכר. בכתב התביעה המתוקן טען תחילה (פרק ב, סעיף 29) כי הנתבעת לא פנתה אל הממונה על השכר לקבלת אישור להסכמי הפרישה של המנכ"לים יעקב מאיר, עדי הלפרן וארנון גלעדי אולם בהמשך כתב התביעה המתוקן (פרק ג, סעיף 25) טען כי בעניינם של אותם אדונים ממש - ניתן אישורו של הממונה על השכר (ובכך הופלה לרעה לטענתו, טענה שתידון בהמשך). כך או כך, אין בטענת התובע כדי להועיל לו, וזאת משני טעמים: ראשית, לא הוכחו בפני אותם "עשרות" מקרים שבהם שילמה הנתבעת לעובדיה תשלומים שלא אושרו על ידי הממונה על השכר. לגרסת התובע, לא ניתן אישור הממונה על השכר לתנאי הפרישה של המנכ"ל יעקב מאיר, דא עקא שמפרוטוקול ישיבת דירקטוריון שהתקיימה בעניין תנאי פרישתו עולה כי הם הותנו בקבלת אישור הממונה על השכר ועולה מהראיות, כי מר עוזיאלי מטעם הממונה על השכר אישר את הסכם פרישתו של יעקב מאיר וכי הנתבעת שילמה לו רק את התשלומים שאושרו לו על ידי הממונה. בעניינו של המנכ"ל ארנון גלעדי - העיד עו"ד שחל כי הסכם פרישתו לא כלל תשלומים חורגים שהצריכו קבלת אישורו של הממונה על השכר והתובע אישר בחקירתו הנגדית כי לא עיין בהסכם הפרישה של מר גלעדי. מעבר לכך, עולה מהראיות בשלהי שנת 2004, החל הממונה לבדוק ביוזמתו את תנאי העסקתם ופרישתם של עובדי החברות העירוניות: ביום 14.11.2004 פנה מר עוזיאלי אל עיריית ת"א וביקש כי חוזי הבכירים וכן תנאי פרישתם של העובדים בחברות העירונית שבבעלות העירייה יועברו אליו; ביום 8.2.2005 פנה מר שמואל נחמני אל מנהלת לשכת התאגידים בעירייה וביקש התייחסות כללית לתנאי העובדים הבכירים בחברות העירוניות; ביום 29.3.2005 פנה מר עוזיאלי אל סמנכ"ל משאבי אנוש ומינהל בעירייה וביקש לקבל ספציפית את הסכם סיום ההעסקה עם המנכ"ל היוצא של הנתבעת יעקב מאיר וכן את הסכם ההעסקה עם המנכ"ל החדש. מר נחמני העיד בחקירתו הנגדית כי הסכם ההעסקה עם המנכ"ל החדש רוני איכר לא הובא לאישורו אולם בהקשר אחר הסביר כי "בחלוקת עבודה בינינו לבין משרד הפנים סוכם שהם יבדקו את החוזים של החברות העירוניות" וגם עו"ד שחל השיב בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל האם חוזה ההעסקה של רוני איכר אושר על ידי הממונה: "יכול להיות שכן. חוזה העסקה מועבר ללשכת התאגידים ומה קורה שום מול הממונה אני לא יודע. אני יודע שבשלב מסויים כל החוזים של החברה הועברו דרך לשכת התאגידים לממונה. זה היה בתקופת כהונתי. אחרי תקופת התובע. זה היה לפני כשלוש שנים. אני חושב שהיתה בקשה והעברנו את החוזים" ובהמשך:"... חוזה העסקה של איכר עבר כנראה מלשכת התאגידים לממונה כנראה...". מכל ה'דוגמאות' שהציג התובע עולה שככל הנראה לא התבקש אישור הממונה על השכר לעניין תנאי העסקתו או פרישתו של מר הלפרן. שנית וזה העיקר, אפילו נהגה הנתבעת בעבר שלא כדין, בכך שלא העבירה הסכמי העסקה ופרישה לאישורו של הממונה, הרי שאין בעובדה זו כדי להקנות גם לתובע זכות לקבלת תשלומים חורגים בניגוד לדין או 'חסינות' מפני הוראת סעיף 29. בפועל, הצדדים הסכימו כי ההסכם יבוצע אם ובמידה שיאושר על ידי הממונה לגרסת התובע, לאורך כל המשא ומתן שהתנהל בינו לבין הנתבעת, הצהירו בפניו עו"ד שחל ועו"ד נעמן, כי הנתבעת רשאית להתקשר עמו בהסכם פרישה בלי שיהיה צורך באישור הממונה והוא הסתמך על הצהרותיהם. מנגד טענו עו"ד שחל ועו"ד נעמן כי התובע הכיר היטב את מגבלות הסמכות של הנתבעת שלא לשלם לו הטבות מעבר למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה אלא באישור של הממונה על השכר. לגרסת עו"ד שחל, הבהיר זאת לתובע "מספר פעמים לאורך התקופה הממושכת שבה נוהל המשא ומתן" ואף עדכן את התובע בזמן אמת בכל המגעים שניהל בשם הנתבעת עם הממונה על השכר והאגף לכוח אדם ושכר ברשויות המקומיות בעניין אישור ביצוע התשלומים לתובע. לגרסת עו"ד שחל, היה ברור לתובע ומוסכם עליו, כי לאחר החתימה על הסכם הפרישה יועבר ההסכם לממונה וכי הנתבעת תשלם לו אך ורק את אותם תשלומים אשר הממונה יאשר לשלמם ומטעם זה, כך לגרסת עו"ד שחל, מעולם לא הביע התובע פליאה או מחאה על קיומם של המגעים עם הממונה על השכר אלא פנה אליו פעמים מספר על מנת שיפעל בשקידה לקבלת אישור הממונה וביקש להתעדכן מעת לעת בהתפתחויות. לגרסת עו"ד נעמן, הוא לא נטל חלק במשא ומתן שהתנהל בין התובע לבין הנתבעת בנוגע לתנאי פרישתו ובכלל זאת לא הסביר לתובע כי "אין צורך בקבלת אישור הממונה". לגרסתו: "עובר לחתימתי על הסכם סיום העבודה, בשמה ומטעמה של אחוזות החוף וכמורשה חתימה בחברה, שוחחתי עם מר שחל, ווידאתי עמו, כי מוסכם עם התובע, כי לאחר חתימת ההסכם, הוא יועבר לממונה, כמתחייב על פי דין, וכי אחוזות החוף תשלם לתובע רק את אותם תשלומים והטבות אשר הממונה יאשר לה לשלמם." ובחקירתו הנגדית העיד: "דץ היה מודע שהוא הולך לממונה על השכר". בעניין אורפז נפסק כי "הסתמכות על הסדר בלתי חוקי מדעיקרא, הנוגד את הוראות חוק יסודות התקציב, לאו הסתמכות היא" זאת, על מנת שלא לתמרץ התנהלות בלתי חוקית, באופן שיגרום בסופו של יום למשלם המיסים לשאת בנטל הכספי של ההתנהלות הפגומה. זאת, אף אם ההסתמכות על ההתנהלות הפגומה כאמור מצד מקבל ההבטחה נעשתה בתום לב ומבלי שנפל רבב בהתנהגותו. מכאן, שעל פי פסיקת בית הדין הארצי, אפילו קיבלתי את גרסת התובע כי בתמימותו לא היה ער לכך שיש להעביר את הסכם הפרישה שנחתם עמו לאישור הממונה על השכר, לא היה בכך כדי להועיל לו. פסיקת בית הדין הארצי מחייבת את הערכאה הנוכחית חרף קשיים שהיא מעוררת. יחד עם זאת במקרה הנוכחי, ממילא איני מקבל את "טענת ההסתמכות" של התובע, שכן התמונה העולה מהראיות הינה כי התובע היה מודע לכך שהסכם הפרישה עמו יועבר לקבלת אישורו של הממונה, כי הוא קיבל עדכונים בזמן אמת לגבי המגעים עם הממונה, כי עוד בטרם הסתיימו יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת הוא ידע על כך שהממונה אינו מאשר את הסכם הפרישה, וכי סיום יחסי העבודה בין הצדדים לא היה מותנה בקבלת אישורו של הממונה על השכר להסכם הפרישה. הכל כמפורט להלן: מתוקף התפקידים הבכירים שמלא התובע בנתבעת וכעולה מחקירתו הנגדית, הוא היה מודע במהלך תקופת עבודתו בנתבעת להנחיות הממונה על השכר, משרד הפנים ולשכת התאגידים של העירייה והיה ער לכך שהנחיות אלו מחייבות את הנתבעת, כמפורט להלן: (1) ביום 27.12.04, עת כהן התובע כממלא מקום מנכ"ל בנתבעת, כתב מזכר אל אגף הכספים בנתבעת בעניין תשלומי הבראה לעובדי הנתבעת וכך כתב: "בהמשך להנחיות שקיבלתי בע"פ מאנשי לשכת התאגידים של העירייה, תשלומי הבראה לעובדים הבכירים והזוטרים יהיו ע"פ חוזר מנכ"ל משרד הפנים מחודש מרץ 2003. לפי 14 יום לבכירים ולזוטרים בהתאם לחוזר המצ"ב. נא טיפולך המיידי." התובע צירף לאותו מזכר את החוזר מטעם משרד הפנים, ובו מצויינת במפורש הכפיפות להוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. (2) בחקירתו הנגדית העיד התובע (עמוד 15): "ש. אתה הקפדת שתחת ניהולך החברה תתנהל תחת המסגרת החוקית שמחייבת אותה לרבות עקב חב' עירונית? ת. כן. כך עשיתי בכל תפקידי. ש. מפנה לנספח ת/2 לתצהירך, במהלך עבודתך בנתבעת נתקלת במסמכים דומים לזה? ת. בוודאי. ש. וזה לתפיסתך מחייב את הנתבעת? ת. כן. ש. תסביר מדוע נרשם בפתח המסמך בהתאם להנחיות הממונה על השכר במשרד האוצר וכו'? ת. הנוהל הוא נוהל ידוע בכל עם ישראל, יש ממונה על השכר, והוא שולח מעת לעת את החוזרים שלו. לשכת התאגידים הוא הגוף מולו עבדנו בכל נושא שכר." (הדגשות הוספו - א.א.) ובהמשך העיד: "הנחייה של הלשכה (לשכת התאגידים - א.א.) מחייבת אותנו" (עמוד 16). (3) בתצהירו מסר התובע כי בישיבת דירקטוריון אושרו למנכ"ל לשעבר - מר יעקב מאיר, תנאי פרישה מפליגים "בכפוף לקבלת אישורו של הממונה על השכר" ולתצהירו צירף את פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון הרלוונטית מיום 29.12.2004. בחקירתו הנגדית אמנם העיד התובע כי לא נכח בישיבת דירקטוריון זו וכי לא היה מעורב בתנאי פרישתו של המנכ"ל יעקב מאיר אולם בהמשך העיד כי כממלא מקום מנכ"ל בנתבעת היתה לו נגישות בזמן אמת לפרוטוקולים אלו. (4) בשיחה המוקלטת והמתומללת שהתקיימה בין התובע לבין המנכ"ל רוני איכר, בחודש 5/2005, שבמהלכה הציע איכר לתובע לצאת לחופשה, נשמע התובע אומר לאיכר "שמעתי שיעקב מאיר כן פדה אותם (את ימי החופשה - א.א.), למיטב זכרוני" ומר איכר השיב לתובע "אני רק יודע שזה עוד לא אושר ע"י משרד הפנים". (5) התובע קיבל בזמן אמת העתקים של הפניה של עו"ד שחל לממונה וכן את התשובה של מר נחמני לאותה פניה, ולא מצאתי כי התובע חלק על עצם הפניה. זאת ועוד, מועד פרישתו של התובע נדחה בהסכמתו בחודש ימים, זאת לאור מגבלת פדיון ימי החופשה. חזקה כי התובע היה מודע לסיבה שהביאה לדחיית מועד הפרישה ואף על פי כן לא מחה. אין זאת אלא כי ידע שיש צורך באישור הממונה וכי הנתבעת לא תשלם לפי הסכם הפרישה ללא אותו אישור ממונה. לאור האמור, שוכנעתי כי התובע היה מודע מבעוד מועד לכך כי הסכם הפרישה שלו, ככל הסכם חורג, טעון אישורו של הממונה. בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן שהתנהל ביניהם בטרם נחתם הסכם הפרישה נכלל בטיוטות מטעם הנתבעת סעיף "אישור ההסכם" שבו נכתב כי "תוקפם של סעיפים להסכם מותנה בקבלת אישור בכתב לתוכנם מאת הממונה על השכר" וכי "במקרה שבו לא יתקבל אישור הממונה... אזי החברה תשלם לעובד את הסכומים המירביים אותם יאשר הממונה ולא יהא בכך כדי לגרוע מיתר סעיפים הסכם זה ומהצהרותיו ומהתחייבויותיו של העובד על פי הסכם זה". בסופו של דבר הוסכם להשמיט מהסכם הפרישה את הסעיף הנ"ל. וכך העיד התובע לגבי ענין זה (עמוד 18): "ש. בטיוטה הראשונה נזכר סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ת. עלה אישור הממונה בטיוטה הראשונה. היו הרבה טיוטות. דווחתי על ידי עו"ד שרון עובדיה מטעמי. ש. היא אמרה לך שיש כזה דבר? ת. היא אמרה שיש סעיף כזה והיא לא מסכימה. ש. התעניינת אצל עו"ד עובדיה שאם לא מזכירים את סעיף 29 אז זה פשוט נעלם מן העולם? ת. לא דיברתי איתה על נעלם או לא נעלם. היא מחקה וזהו. לא הסכמנו לזה בשום פנים ואופן. ש. וההבנה שלך היתה שאם אתה לא מזכיר זה לא קיים? ת. וודאי. ש. מי לשיטתך הגוף שהוסמך לאשר תשלומים בעקבות סיום עבודה? ת. דירק' החברה ואם יש קשיים והוא רוצה להיות בטוח יש את לשכת התאגידים." לטענת התובע, העובדה שבמהלך המשא ומתן הממושך שהתנהל בין הצדדים בטרם נחתם הסכם הפרישה, ניסתה הנתבעת להתנות את ההסכם באישורו של הממונה אולם בסופו של יום הסכימה לדרישת התובע שלא לכלול סעיף זה בהסכם - מהווה ראיה לכך שהנתבעת ויתרה על הצורך באישורו של הממונה. בכל הכבוד, טענה זו אינה משכנעת ואינה מתיישבת עם שורת ההגיון. שכן, לא ברור על יסוד איזו הנחה משפטית נשענת אותה טענה. דווקא גרסתו של עו"ד שחל, חרף הקושי הנעוץ בה ועליו נעמוד בהמשך, משכנעת יותר. לטענת האחרון "התובע טען בפניי, כי לדעתו השמטת הסעיף המתנה את ביצוע התשלומים נשוא ההסכם בקבלת אישור הממונה, תסייע לקבל את אישורו של הממונה לביצוע התשלומים נשוא ההסכם, ועל כן מוטב יהיה כי ההסכמה שבינו לבין אחוזות החוף לפיה ביצוע התשלומים נשוא ההסכם מותנה ומותלה באישור הממונה לביצועם, לא תעוגן בכתב ובמסגרת ההסכם דווקא". ובחקירתו הנגדית העיד כי "... ועורכת הדין שלו שהיתה אצלי כמה פעמים אצלי במשרד, ידעה טוב מאד שהעובדה שההסדר איתו יגיע לממונה היא באושיות ההסכם. לכן שדובר על להוציא את הסעיף שמדבר במפורש לקראת סוף ההסכם, את סעיף הממונה, היה ברור לעורכת הדין ולדץ שזה תיקון סמנטי. התנאי בחוק נשאר. אני נוסע עם דץ לממונה" ובהמשך כאשר נשאל שוב מדוע הסכים לוותר על "סעיף האישור" בהסכם הוסיף והסביר: "כל הסיפור פה הוא קוסמטי פסיכולוגי. גם עורכת הדין של דץ באותה עת ממש, אצלי במשרד, ידעה והבינה שהשינוי כל כולו יש לו משמעות פסיכולוגית. משום שהם ידעו היטב שאת החוזה אני מעביר לממונה עם נייר, לא מתוך התנדבות, אלא מכוח החוק. לכן הסכמתי". יותר סביר בעיני כי סילוקו של סעיף האישור נעשה מן הטעמים שפרט עו"ד שחל, מאשר מן הטעמים שפרט התובע בעדותו. שכן, נוכח המצב המשפטי הכה ברור פחות סביר בעיננו כי הצדדים המעורבים אכן סברו או הסכימו כי התעלמות מסעיף 29 או 'עצימת העיניים' כלפי הוראותיו משמעה העדר הצורך באישור הממונה. לא כך נהגה הנתבעת ב'זמן אמת' והאופן בו נהגה יש בו כדי לחזק את גרסת עו"ד שחל. זאת ועוד, דווקא הנסיבות לפיהן מחד, בטיוטות של הנתבעת הוכנס סעיף אודות התוצאה של העדר אישור הממונה, ומאידך סעיף זה הושמט מבלי לכלול את התוצאה ההפוכה (דהיינו, שבהעדר אישור יבוטל ההסכם) מחזקות את גרסתו של עו"ד שחל. שהרי, חזקה על התובע ובאי כוחו שהיו ערים לסיכון לפיו רשאי הממונה לאשר את ההסכם בחלקו בלבד. ביום 3.10.2005 - היום שבו נמסרה לתובע ההודעה על סיום יחסי העבודה בין הצדדים, טרם נחתם הסכם הפרישה. בכך לכאורה, יש כדי לחזק את הטענה של הנתבעת לפיה עצם סיום העבודה לא היה מותנה בתוכנם של תנאי הפרישה. ואכן, בהודעה על סיום העבודה שנמסרה לתובע לא הותנו סיומם של יחסי העבודה בתנאי פרישה אלו או אחרים. עיון במכתבו של עו"ד שחל מיום 24.11.05 אל הממונה על השכר והסכמי עבודה, אליו צורף העתק מהסכם הפרישה של התובע מלמד כי העתק ממנו נשלח אל התובע וכך גם נשלח אל התובע העתק ממכתבו של מר נחמני כתשובה לעו"ד שחל, מיום 12.12.2005, בו קבע כי אינו מאשר את התשלומים החורגים. כאשר התקבלה תשובתו הראשונה של הממונה על השכר, בחודש 12/2005 עדיין לא הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, שכן מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים נקבע (תחילה) לחודש 1/2006, וחרף זאת לא הודיע התובע לנתבעת באותו מועד כי לנוכח עמדת הממונה על השכר הוא מבקש לבטל את הסכם הפרישה ולהמשיך להיות מועסק בנתבעת. כן מקבל אני כמהימנה את גרסתו של עו"ד שחל, שלא נסתרה, לפיה המשיך ועדכן את התובע בדבר כל מכתב שנכתב בעניינו או ישיבת דירקטוריון שהתקיימה בעניינו כפי שעולה, בין היתר, ממכתבו של עו"ד שחל אל התובע, מיום 20.3.2006 . מעבר לכך, בכל הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שהתקיימו בתאריכים 17.7.2005, 2.10.2005, 22.12.2005, בטרם הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים מוזכר הצורך בקבלת אישורו של הממונה על השכר. התובע העיד כי ככלל "סיפרו לו" מה הוחלט בכל ישיבת דירקטוריון שדנה בעניינו. כאשר נשאל האם סיפרו לו גם על כך שההסכם יועבר לאישור הממונה השיב "לא. הם לא היו מודעים לזה, לדעתי זה הוסף לפרוטוקול בלי שזה עלה. אף אחד לא דיבר על זה" דא עקא, שקודם לכן בחקירתו הנגדית העיד כי היתה לו נגישות בזמן אמת לפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון ומעבר לכך גרסה זו של התובע בדבר 'זיוף' פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון הנתבעת לא נטענה בשלב מוקדם יותר, אף לא בתצהירו המשלים שהוגש לאחר שצורפו פרוטוקולי ישיבות הדירקטוריון לתצהירו של עו"ד שחל. לגרסת עו"ד שחל, משהתעכבה תשובתו הסופית של הממונה על השכר - הודיע על כך לתובע ובישיבת הדירקטוריון מיום 22.12.05 נקבע כי מועד סיום ההעסקה של התובע יידחה ליום 3.2.2006 וזאת מן הטעם ש"טרם נתקבל מענה מנחמני ומאחר ולדץ יש ימי חופשה, לדחות בחודש את מועד סיום תקופת ההעסקה שלו ובינתיים מר דץ ינצל ימי חופשה המגיעים לו (הוא הסכים לזה). במהלך החופשה האמורה ננסה להגיע להסדר עם משרד הפנים ומשרד האוצר שגם אם ההסכם יתוקן יהיה מקובל על דץ ועלינו". בסופו של יום הגיעו יחסי העבודה בין הצדדים לסיומם ביום 2.2.2006, כשכבר באותה עת עודכן התובע בדבר עמדת הממונה שלא ליתן אישור להסכם הפרישה. התובע לא מצא לנכון להודיע כי בהיעדר אישור הוא חוזר בו מהסכמתו לסיים את עבודתו בנתבעת. התובע לא סתר בתצהיריו את גרסתו של עו"ד שחל, לפיה היה מעודכן כל העת בדבר המגעים עם הממונה, לפיה לא הביע פליאה על עצם קיומם של המגעים וכן לא סתר את גרסת עו"ד שחל לפיה נהג התובע להתקשר אליו פעמים מספר בשבוע לקבלת עדכונים ואף הציע פעם שייסעו יחד על משרד הממונה על השכר בירושלים. זאת ועוד: סעיף 10 להסכם הפרישה קובע כי התשלומים לפי ההסכם ישולמו לעובד לא יאוחר מ - 15 ימים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים כקבוע בסעיף 1 להסכם (2.1.2006) היינו לא יאוחר מיום 17.1.2006. חרף העובדה שהתשלומים על פי ההסכם לא שולמו לתובע במועד האמור, הוא לא פנה בכתב או בכל דרך אחרת אל מי מהנתבעת בדרישה לקבל את התשלומים ולא הודיע על כך כי הוא חוזר מהסכמתו לסיים את העסקתו בנתבעת. גם מכך ניתן ללמוד כי התובע היה מודע כל העת לעמדת הממונה על השכר שלא ליתן אישור להסכם הפרישה. רק ביום 27.3.2006, ובתגובה למכתבו של עו"ד שחל מיום 20.3.2006, פנו ב"כ התובע לראשונה בכתב אל עו"ד שחל בטענה שמאחר שההסכם אינו מאושר, ישוב התובע לעבודתו בנתבעת. ער אני לעדותו של מר חייקין, אשר תמך בגרסת התובע ומסר בתצהירו כי התובע טען באוזניו, בזמן אמת, כי הסכים לסיים את העסקתו אצל הנתבעת רק בכפוף לקיום תנאי הפרישה עליהם הוסכם. עם זאת, בחקירתו הנגדית הבהיר מר חייקין כי התובע אמר לו את הדברים בתקופה שבה עדיין הועסק הוא - חייקין בנתבעת, היינו לכל המאוחר בחודש 9/2005. בהקשר זה יצויין גם מכתבו של התובע אל עו"ד שחל מיום 18.9.05, שבסיומו כתב "הסכמתי לקבל פיצויים בסך 100% בלבד, ולסיים בצורה מוסכמת ומכובדת את יחסי העובד ומעביד בינינו היתה מותנית בקיום התנאים שפורטו לעיל ואני מצפה שגם אתם כמוני תכבדו את ההסכם.". עם זאת, כפי שהובא בהרחבה לעיל, בהמשך הדרך שינה התובע עמדתו. התובע אשר היה מודע כל העת למגעים המתקיימים בין הנתבעת לבין הממונה על השכר, לא מצא לנכון להודיע על כך כי הוא חוזר מהסכמתו לסיים את העסקתו. מכאן, שאפילו בתחילת המשא ומתן בין הצדדים אכן התנה התובע את פרישתו בקיום תנאים אלו או אחרים הרי שבפועל, בהמשך הדרך, פרישתו מהעבודה לא היתה מותנית עוד מצדו בקיום אותם תנאים. כתמיכה בטענתו הפנה התובע לַכּתוב במכתבו של עו"ד שחל מיום 1.2.06, שנכתב לאגף לכ"א ושכר ברשויות המקומיות, ממנו עולה לכאורה ובניגוד לעדותו של עו"ד שחל כי התובע הסכים לסיום העסקתו בנתבעת בכפוף למוסכם בהסכם הפרישה: "1. העמדה שלך לפיה העובד הזה זכאי אך ורק ל - 3 חודשי הודעה מוקדמת לא תעמוד לדעתי בביקורת ועמדה זו חושפת באופן ממשי את חב' אחוזות החוף לתביעה מצד העובד בבית הדין לעבודה... זאת אף מעבר לעובדה, שעמדה כזו מורידה לטמיון את הישג החברה בהגעה להסכם פרישה בהסכמה עם העובד הבכיר והותיק ביותר של החברה, עובר למינוי מנכ"ל החברה החדש. ... 5. כפי שכתבתי למר נחמני קיבלתי את הערותיו ... למרות העובדה שב"כ של מר דץ סובר כי לכל הפחות בעניין פדיון ימי חופשה הינכם שוגים. חרף כך הצלחתי לקבל את הסכמתו של מר דץ לשני תיקונים אלה. 6. ברם לגבי ויתור על שלושת חודשי ההסתגלות (שכר בסיס בלבד ללא נלוות) לא אוכל לשמר הסכמתו של דץ וכך תרד ההסכמה כולה לטמיון וחבל. אני כמובן אציית לכל דרישותיכם אבל ראוי לדעת גם את הסיכון המשפטי הצפוי עקב כך, וזאת מעבר לנזק המיותר שייגרם לחברה עקב ניהול הליך עקר בבית הדין לעבודה וההוצאות המשפטיות שידרשו בעטיו. 7. אני גורס כי חבל שכל ההסכמה שהושגה בעמל רב תרד לטמיון בגלל מענק ההסתגלות. מכל מקום אני ממתין בדריכות להנחיותיך." עולה לכאורה ממכתב זה, כי דרושה היתה "הסכמתו" של התובע לתיקונים בהסכם הפרישה ושבמקרה שההסכם לא יאושר על ידי הממונה יחזור בו התובע מהסכמתו לסיום ההעסקה בנתבעת. עם זאת עיון במכתביו של עו"ד שחל אל הממונה על השכר מלמד כי עו"ד שחל העלה על הכתב טענות מטענות שונות על מנת לנסות לקבל את אישור הממונה על השכר להסכם הפרישה של התובע ובכך לסייע לתובע לקבל תנאי פרישה טובים ושוכנעתי מעדותו של עו"ד שחל, אשר העיד כי את שטען בכתב בפני הממונה על השכר טען לבקשתו של התובע וכי "כתבתי כעו"ד שכמעט הייתי אומר כמעט כמייצג חתמתי כמשרד ואני מייצג מול הממונה את עניינו של דץ ומנסה למכור את דץ לממונה כמיטב יכולתי". מכאן שאין לקבל את תוכן הדברים שכתב עו"ד שחל לממונה על השכר כמתארים את המציאות כהוויתה. מעבר לכך, במכתב קודם של עו"ד שחל אל הממונה על השכר, מיום 19.12.2005 כתב: "העובד מסיים את תקופת ההודעה המוקדמת ב - 2.1.06" ומכאן שהעובדה שהתובע מסיים את עבודתו בנתבעת הוצגה בפני הממונה על השכר כעובדה מוגמרת. כאן המקום להתייחס לכך שגרסת עו"ד שחל לגבי אופן הצגת הדברים בפני הממונה מטרידה בלשון המעטה, מאחר ויש בה כדי ללמד על דפוס פעולה שלכאורה אינו עולה בקנה אחד עם חובות תום הלב של הנתבעת ושל נושא משרה בה. לטעמי, מצג שאינו תואם את המציאות ואשר נעשה כדי 'ללחוץ' על הממונה ליתן אישור, אינו תואם לכאורה את החובות על פי דין - אך ענין זה חורג ממסגרת דיוננו וסמכותינו ובכך נסתפק. לטענת התובע, ראיה לכך כי הסכם הפרישה לא היה אמור לקבל את אישורו של הממונה על השכר היא העובדה שעו"ד שחל ועו"ד נעמן חתמו על הסכם סיום העסקה בשם הנתבעת כשמתחת חתימתם הודפס "החברה - באמצעות המורשים לחתום בשם החברה על מסמך זה ולחייבה כדין". גם טענה זו יש לדחות. מילים אלו שהודפסו מתחת לחתימתם של עורכי הדין שחל ונעמן אין בהן כדי לתמוך בטענת התובע כי די בחתימתם כדי לחייב את הנתבעת לבצע את התשלומים על פי ההסכם. אילו היה הממונה על השכר מאשר את הסכם הפרישה, אזי אכן די היה בחתימתם של עו"ד שחל ועו"ד נעמן על הסכם הפרישה כדי לחייב את הנתבעת. אולם משכאמור קובעות הוראות החוק והפסיקה באופן ברור כי כל הסכם חורג טעון אישור, הרי שאין בחתימה או בהגדרת תפקידו של בעל החתימה כדי "לבטל" את הצורך בפנייה לממונה על השכר. כן טען התובע בסיכומיו כי לו היה קיומו של הסכם הפרישה מותנה באישורו של הממונה על השכר, היתה הנתבעת מעבירה טיוטת הסכם לאישור הממונה עוד בטרם נחתם על ידי הצדדים. אכן מן הראוי היה להעביר אל הממונה על השכר טיוטת הסכם ובכך היה נמנע ההליך המשפטי. עם זאת, העובדה שאל הממונה נשלח הסכם חתום, מחזקת דווקא את הטענה שפרישתו של התובע לא היתה מותנית באישור הממונה להסכם ובקבלת התשלומים על פי ההסכם. מן המקובץ עולה כי יש לדחות את טענת התובע לפיה לא היה מודע לצורך הכללי בקבלת אישור הממונה להסכם הפרישה וכן לכך שבפועל תפנה הנתבעת לממונה לקבלת האישור. חרף הקושי בגרסתו של עו"ד שחל, שוכנעתי לקבל את עדותו לפיה חרף נוסחו של ההסכם הסכימו הצדדים כי ההסכם כפוף לאישור הממונה כי יעשה מאמץ להשיג לתובע את מה שניתן היה להשיג. לטעמי, גרסתו מתיישבת יותר עם השכל הישר ועם יתר הנסיבות לעומת גרסתו של התובע לפיה הצדדים החליטו ל'התעלם' מהוראת סעיף 29. לא נפל פגם בהחלטת הממונה שלא לאשר את החלקים החורגים הטענה היחידה שהעלה התובע כנגד החלטת הממונה היא שהיא נגועה בהפליה. לא נטענו טענות לפגמים אחרים, למשל - לא ניטען כנגד כך שלא נערך לתובע שימוע על ידי הממונה. לענין ההפליה טען התובע כי סירובו של הממונה לאשר את הסכם הפרישה נגוע בהפליה שכן ניתן אישורו להסכמי פרישה אחרים בנתבעת (ביניהם הסכמי הפרישה של המנכ"ל מר יעקב מאיר, המנכ"ל מר עדי הלפרן והמשנה למנכ"ל מר ארנון גלעדי), שבמסגרתם נקבעו לעובדים הפורשים תנאי פרישה דומים ואף טובים יותר מאלו שנקבעו בעניינו. יש לדחות טענה זו של התובע בדבר הפליה מהטעמים הבאים: החל מחודש 3/2003 בחינת הממונה על השכר נעשית בשים לב למסגרת הכללים האחידים שנקבעו להעסקת מנהלים ובעלי תפקידים בחברות עירוניות שהתגבשו ונקבעו בחוזר המנכ"ל המשותף למשרד הפנים ולמשרד האוצר. עם זאת, מר נחמני אישר בחקירתו הנגדית כי קיימות נסיבות שבהן מאשר הממונה על השכר פיצויים מוגדלים. לגרסת מר עוזיאלי, אישור הממונה על השכר שניתן בעבר להסכם הפרישה של המנכ"ל יעקב מאיר, ניתן לעניין 6 חודשי הסתגלות בנוסף ל- 3 חודשי הודעה מוקדמת וזאת בנסיבות חריגות תוך הפעלת שיקול דעת שכן באותו מקרה היו נסיבות שהצדיקו לסייע לנתבעת לסיים את יחסי העבודה עם המנכ"ל מאיר, שנחשד בפלילים, במהירות האפשרית. עניינו של המנכ"ל יעקב מאיר היה איפוא חריג ובגדר יוצא מן הכלל ושיקול דעתו של הממונה על השכר באותו מקרה היה סביר וענייני. מעבר לכך, אין במקרה יחיד, ואף לא בכמה מקרים שבהם אושר תשלום חריג כדי לתמוך בטענת הפליה. למעט הסכמי ההעסקה והפרישה של המנכ"ל יעקב מאיר לא הוצגו בפנינו הסכמי פרישה של עובדים אחרים בנתבעת. באשר להסכם הפרישה עם מר הלפרן - כאמור לעיל מר הלפרן העיד כי הסכם הפרישה עמו כלל לא הועבר לאישור הממונה ובאשר להסכם הפרישה עם מר גלעדי - כאמור העיד עו"ד שחל כי הסכם הפרישה עמו לא כלל תשלומים חורגים. אפילו אישר הממונה על השכר למנכ"לים שאותם ציין התובע את הסכמי הפרישה הכוללים תשלומים חורגים - הרי שמדובר בתנאי פרישה למנכ"לים לעומת התובע שמלא בנתבעת תפקידים אחרים. סיכום ביניים מאחר שהסכם הפרישה עם התובע כלל תשלומים חורגים, היתה הנתבעת מחוייבת על פי דין לפנות אל הממונה על השכר בבקשה לאישור אותם תשלומים, שכן כפי שהעיד מר נחמני "לדירקטוריון החברה אין שום, הוא לא יכול לעשות שום דבר שמנוגד לכללים שנקבעו על ידי הממונה על השכר ומנכ"ל משרד הפנים". משלא ניתן אישור הממונה על השכר לא היתה רשאית הנתבעת לשלם לתובע את אותם תשלומים חורגים ולפיכך אין לראותה כמי שהפרה את הסכם הפרישה עם התובע. נהפוך הוא - בכל המקרים שבהם לא העבירה הנתבעת לממונה על השכר הסכמי העסקה והסכמי פרישה עם עובדיה שבהם נכללו תשלומים חורגים, פעלה היא שלא כדין. לסיכום נקודה זו - הסכם הפרישה שנחתם בין הצדדים כלל תשלומים חורגים; לפיכך היה על הנתבעת להעביר את הסכם הפרישה לאישורו של הממונה על השכר; התובע היה מודע לכך שהסכם הפרישה יועבר לאישור הממונה והיה מעודכן כל העת בדבר המגעים עם הממונה על השכר; לא הוכחה הפליה בהחלטת הממונה על השכר; ומכאן שאין להתערב בקביעת הממונה על השכר. טענתו החלופית של התובע טענתו החלופית של התובע היתה כי משההסכם לא קיבל את אישור הממונה הרי שיש לראות את ההסכם כבטל ולהשיב את המצב לקדמותו - היינו המשך העסקתו בנתבעת וכן לפסוק לטובתו פיצויים בסך 300,000 ₪ בגין ביטול הסכם. ראשית יצויין לעניין זה, שעל פי סעיף 29ב(ב)(2)(א) לחוק יסודות התקציב - החלטת הממונה שלא לאשר תשלומים חורגים, אין משמעותה בטלות ההסכם, שכן הממונה רשאי לשנות את תנאי הפרישה בהסכם. אף על פי פסיקת בית הדין הארצי בענין אורפז "אין המחוקק מדבר עוד בבטלות מוחלטת של ההסכם - כפי הוראותו של סעיף 29(ב) לחוק - אלא באפשרות להורות על בטלותו היחסית של ההסכם החורג". ובענייננו - הממונה על השכר לא הורה על ביטול הסכם הפרישה כולו אלא אישר את חלקו. משכאמור הנתבעת אף לא הפרה את ההסכם, שכן פעלה כדין כשהעבירה אותו לאישור הממונה - תביעתו של התובע לפיצויים בגין הפרת הסכם נדחית. אפילו תתקבל טענת התובע לפיה העובדה שההסכם לא קיבל את אישור הממונה על השכר - יש בה כדי להקים לו עילה לביטול הסכם הפרישה, לא יהא בכך כדי להועיל לתובע בתביעתו להשבתו לעבודה בנתבעת. שכן, במצב זה חוזרים ל'משבצת הראשונה', קרי - בוחנים האם נפל פגם בפיטורי התובע. לטעמינו לא נפל פגם - לא בעילת הפיטורים ולא בהליך הפיטורים, הכל כמפורט להלן: א. בהסכם ההעסקה שנחתם עם התובע בחודש 1/2000 נקבע כי "החברה רשאית להפסיק את עבודתו של העובד בכפוף להודעה מוקדמת מנומקת שתינתן בכתב מאת מנכ"ל החברה שלושה חודשים מראש, אשר בסיומם יבוא הסכם זה לידי סיום". ב. באשר לנסיבות שהובילו להחלטה לפטרו טען התובע: "בוחשי שמועות" בנתבעת, אשר חפצו לסלקו מדרכם, ביניהם המנכ"ל הקודם של הנתבעת - מר יעקב מאיר, הפיצו את השמועה לפיה התובע הוא שעומד מאחורי חשיפת "פרשת החניונים" שנחשפה בחודש 6/2004; במסגרת תפקידו של התובע כמ"מ המנכ"ל, יזם להפסיק את מתן הזכיונות להפעלת החניונים, למחשב את כל החניונים ולהעבירם להפעלה עצמית; בתקופת תפקידו של התובע כמ"מ המנכ"ל, נחשף הוא לאי סדרים בנתבעת, ביניהם בין היתר מינויים פוליטיים. יוזמות אלו של התובע, כמו גם ניסיונו "לעשות סדר" היו לצנינים בעיני מפעילי החניונים ושותפיהם. בהקשר לדברים שייחס התובע למנכ"ל הקודם יעקב מאיר, כי הוא שהפיץ את השמועה לפיה התובע חשף את "פרשת החניונים" ואף התבטא בפני אנשים שונים, ביניהם חייקין ועו"ד שחל, כי "על גופתו המתה יהיה דץ באחוזות החוף" - מר חייקין מסר בתצהירו: "שמעתי במו אוזניי את דבריו של מר יעקב מאיר...לפיהם 'על גופתי המתה' יישאר התובע בתפקיד אצל הנתבעת." ומנגד העיד עו"ד שחל כי "מעולם לא שמעתי ממר מאיר או מכל גורם אחר את הדברים המיוחסים על ידי התובע למר מאיר.". לגרסת עורכי הדין שחל ונעמן, בין התובע לבין עובדים אחרים בנתבעת, שררו יחסי עבודה עכורים, מה שגרם לחוסר שיתוף פעולה ביניהם ולשיבוש מהלך העבודה התקין בנתבעת. לעומתם העיד מר חייקין מטעם התובע כי יחסי העבודה בין התובע לבין רוב המנהלים האחרים בנתבעת היו "טובים מאד" למעט עם "שני מנהלים" - "המנכ"ל היוצא מר מאיר ואחראית מח' תכנון באגף ביצוע הגב' יפה טל" (עמוד 8) ולגבי עבודתו של התובע מסר מר הלפרן בעדותו: "אני יודע לפי מבחן התוצאות הוא היה מצטיין" ובתצהירו מסר כי עבודתו של התובע היתה "ללא דופי, במסירות, ביושרה, במקצועיות, בהגינות, בחריצות". כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית בדבר מערכת היחסים שלו עם חברי הדירקטוריון בנתבעת הוא הגדירם כיחסים "סבירים וטובים" אולם אף הוא העיד בחקירתו הנגדית כי היה מסוכסך עם אחת העובדות וכי היה מעוניין בפיטוריה ובפיטורי עובדת נוספת. ג. בין כך ובין כך, עולה מעדותו של התובע כי למעשה טענתו הינה כי פוטר בשל רצונו של המנכ"ל הנכנס לפטרו כפי שהעיד בחקירתו הנגדית: "כשהמנכ"ל רוצה לפטר עובד לא עומדים בדרכו... אין טעם להמשיך לעבוד כשהמנכ"ל לא רוצה אותך.". ואכן, אין חולק, כי המנכ"ל מר איכר שנכנס לתפקידו ביום 1.5.2005, היה מעוניין בפיטורי התובע כפי שעולה ממכתבו אל עו"ד שחל, שצוטט לעיל וכן מהשיחה המוקלטת בין התובע לבין המנכ"ל רוני איכר שהתקיימה במהלך חודש 5/2005 שבה נשמע כאמור מר איכר אומר לתובע בין היתר: "אני מציע שתיקח חופשה. אני מניח שבסופו של תהליך, אני רק מניח, אני לא יודע, זה החלטה שלך, ואני מניח שאתה לא תהיה מעוניין מסיבות מובנות ללכת לתהליך של פיטורין, גם לרזומה שלך זה לא יוסיף" ובהמשך: "זה או אני או אתה". לגרסת התובע, כבר בפגישה האישית הראשונה שהתקיימה בינו לבין המנכ"ל מר איכר, מייד עם כניסתו של האחרון לתפקיד, הודיע לו מר איכר כי זה "או אני או אתה" וכי יפעל לפיטוריו וגם בשיחות שהתקיימו לאחר מכן המשיך מר איכר להודיע לתובע, כי הוא נחוש בדעתו לפטר את התובע. עם זאת, אין חולק כאמור כי לתובע הוצע לטעון טענותיו בפני חברי הדירקטוריון וכי הוא ויתר על כך. התובע הסביר כי בחר לוותר על השימוע לנוכח הלחץ הבלתי פוסק מצדו של המנכ"ל, לנוכח הפגישה עם ראש העיר חולדאי שגם ממנו הבין שהוא תומך בפיטוריו, ולנוכח ההבנה כי ללא גיבוי מנכ"ל הנתבעת וראש העיר, לא יהיה מנוס מפיטוריו. לגרסת התובע, עו"ד שחל הציע לו שלא לנסות ולהילחם ב"גבב השקרים" שכן אין לו כל סיכוי לנצח במאבק מול ראש העיר ומנכ"ל הנתבעת ולפיכך ביקש ממנו שלא לקיים את ההליך הפורמלי אותו מחוייבת היתה הנתבעת לקיים בטרם תתקבל ההחלטה לפטרו אולם הדגיש כל העת "כי לא תהיה כל בעיה שהיא בתנאי הפרישה שלי". עו"ד שחל שלל גרסתו זו של התובע וכן את הגרסה כי הוא ששכנע את התובע שלא להשמיע בפני חברי הדירקטוריון את עמדתו. כן טען עו"ד שחל כי איש מטעם נתבעת לא לחץ על התובע לסיים את עבודתו בנתבעת ולגרסתו אף לא הבטיח לתובע כי לא תהיה בעיה עם תנאי פרישתו וכלל לא הגיעו לאוזניו אותן "שמועות" אליהן התייחס התובע. לגרסתו "התובע, משיקוליו שלו, החליט שהוא אינו מעוניין להשמיע בפני דירקטוריון אחוזות החוף את התייחסותו לטענות שהועלו נגדו, וחלף זאת הוא מעוניין לסיים את עבודתו באחוזות החוף". לגרסת עו"ד שחל, התובע הוזמן לישיבת דירקטוריון שנקבעה לסוף חודש 6/06 על מנת להציג את התייחסותו לטענות נגדו אולם: "סמוך לפני המועד שנקבע לקיום הישיבה האמורה, פנה אלי התובע, מיוזמתו והודיע לי כי הוא אינו מעוניין בקיום הישיבה האמורה ובהבאת התייחסותו לטענות שהועלו כלפיו על ידי מר איכר, וכי הוא אף אינו מעוניין שדירקטוריון אחוזות החוף יקיים דיון בנושא, וחלף כל זאת הוא מעוניין לסיים את עבודתו באחוזות החוף. התובע הוסיף וביקש ממני לנסות 'ולהסדיר' עבורו תנאי פרישה 'טובים ככל הניתן'. בתגובה לפנייתו זו של התובע, ביקשתי מן התובע, ליטול שהות על מנת לשקול בשנית את עמדתו זו, שכן רציתי לוודא כי אמנם מנוי וגמור עם התובע לסיים את עבודתו בחברה. הודעתי לתובע, כי איני מודיע בשלב זה על ביטול הישיבה שתוכננה להתקיים עימו כאמור, ואעשה כן לאחר שהתובע ישוב ויהרהר בדברים ובמידה והחלטתו האמורה תיוותר על כנה. למחרת היום התובע שב ופנה אלי והודיע לי כי הוא מחזיק בעמדתו האמורה ומנוי וגמור עמו לסיים את עבודתו באחוזות החוף. בנוסף, התובע חזר בפניי על בקשתו לקבלת תנאי פרישה 'טובים כלל הניתן'." עו"ד נעמן מסר בתצהירו כי דירקטוריון הנתבעת לא גיבש דיעה מוקדמת בעניין פיטורי התובע וכי הופתע לשמוע, סמוך לפני המועד שבו היתה אמורה להתקיים הישיבה שבה ישמיע התובע טענותיו, שהישיבה בוטלה ולפיכך התקשר אל התובע על מנת לברר עמו מדוע בוטלה הישיבה ובשיחה זו הודיע לו התובע כי ביקש לבטל את הישיבה לאחר מחשבה שערך עם עצמו ועם מקורביו. ה. התובע לא חקר בחקירה נגדית את עו"ד שחל ואת עו"ד נעמן באשר לגרסאותיהם אלו ולמעשה אף הוא העיד בחקירתו הנגדית כי הגיע בעצמו למסקנתו זו - שלא לטעון טיעוניו בפני הדירקטוריון שכן השימוע "חסר סיכוי" כפי שהעיד בחקירתו הנגדית: "היתה הצעה כזאת ודנתי בה עם ידידים וחברים ועם עו"ד שחל ולא היה סיכוי שהשימוע הזה יהיה לו תוצאות טובות מבחינתי. כל השימוע היה עורבא פרח. אני אומר את זה גם מנסיון שמי שחי בחיים הציבוריים עשרות שנים, גם במע' ההסתדרותית וגם בעירונית והממשלתית, כשהמנכ"ל רוצה לפטר עובד לא עומדים בדרכו... אני החלטתי בהתייעצות עם חברים רבים כולל שחל שבסופו של דבר אין טעם" ובהקשר זה מקבל אני את גרסת עו"ד שחל שהעיד "דץ רצה לעזוב. כשחלומו להיות מנכ"ל בנתבעת כמה חודשים לפני זה, התאדה ופג...הוא אמר לי שהוא לא רואה את מקומו פה." מן האמור עולה כי לא נסתרה הטענה לפיה "היעדר כימיה" בין התובע לבין המנכ"ל החדש הובילו להמלצה לפטרו, כי למעשה אף התובע לא ראה עצמו ממשיך לעבוד תחת המנכ"ל החדש וכי התובע הוזמן לטעון טענותיו נגד פיטוריו בפני הדירקטוריון אולם ויתר על הליך השימוע שהוצע לו. משעמדה בפני הדירקטוריון המלצתו של המנכ"ל לפטר את התובע כשלצד המלצה זו נימוקים מפורטים, משהדירקטוריון הציע לתובע לטעון טענותיו נגד פיטוריו והתובע ויתר על כך - יש לראות את התובע כמי שפוטר כדין מעבודתו בנתבעת. למעלה מן הצורך אעיר את ההערות הבאות: באשר לסעד של חזרה לעבודה - כי חלפו כמעט 6 שנים מאז הסתיימו יחסי עבודה בין הצדדים ותפקידו של התובע בנתבעת אויש ובאשר לחיוב הנתבעת בפיצויים בסך 300,000₪ - יהיה בכך לפי הפסיקה המחייבת כדי לעקור מתוכן את חוק יסודות התקציב וכדי "להחטיא את התכלית העומדת ביסוד הוראותיו של חוק יסודות התקציב, לקיומה של מדיניות שכר אחידה בשירות הציבורי ושמירה על קופת הציבור". באשר לסעד של הפיצויים - איני סבור כי בנסיבות הענין ניתן לזכות את התובע בפיצויים בגין פיטורים שלא כדין וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, לא נתבעו פיצויים בגין פגם בהליך הפיטורים (אלא פיצויים בגין הפרת הסכם הפרישה). שנית, בשים לב לנסיבות בהן התובע ויתר על השימוע ובשים לב לכך שבפועל התובע לא עבד כבר מחודש יוני 2005, הרי שפגמים ככל שהיו בפיטורי התובע אינם מצדיקים הענקת סעד כספי שהוא מעבר למה שקיבל התובע בפועל. שלישית, מסעיף 3 (בעמוד 13) לכתב התביעה המתוקן עולה כי תביעתו של התובע לפיצוי הינה בין היתר בגין עשיית עושר ולא במשפט, היעדר תום לב ועוגמת נפש. לנוכח כל המפורט לעיל לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות אשר יש בהן כדי לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין עילות אלו. סוף דבר: התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ולנתבע 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪. אלה ישולמו תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. הממונה על השכר