בפני תביעה שהגישו יורשי המנוח ס.י.א.א., הם תובעים 1-10, כנגד נתבע 1 שהוא בנו של יורש נוסף של המנוח וכנגד נתבעים 2-5 רוכשי חלקות אדמה של המנוח. במרכז התביעה שתי חלקות אדמה במזרח ירושלים כאשר, לטענת התובעים, אביו של נתבע 1 מכר לנתבעים 2-5 מתוך החלקות האמורות שטחים העולים בהרבה על החלקים אותם ירש בחלקות אלו, ואילו נתבע 1 טען שהוא ואביו היו בעלי הזכויות במקרקעין ומכוח זאת מכרו אותם לנתבעים 2-5. טענות התובעים עניינה של תביעה זו בחלקה מספר 137 הידועה כ... (להלן: "חלקה 137") וחלקה מספר 125 הידועה כ... (להלן: "חלקה 125"), באדמות ... שבמזרח ירושלים. הבעלים הרשום של שתי החלקות היה המנוח ס.י.א.א., אולם בבעלותו האישית היו רק חלק מן האדמות. ביחס לשאר האדמות היה הוא נציג יורשי משפחת ח. שירשו חלקות אדמה אלו. לטענת התובעים, בהתאם לצו ירושה, ירש אביו של נתבע 1 189 מ"ר מחלקה 137 וכן 218 מ"ר מחלקה 125. אבי הנתבע, כך נטען, ויתר על חלקו בחלקה 137 לטובת מר מ.י.א.א. תמורת שטח של 1,262 מ"ר מאדמתו של מ.י.א.א. ב..., כאמור בהסכם שנערך ביניהם בשנת 1993 (נספח 7 לכתב התביעה, להלן: "הסכם החילופין"). מאוחר יותר, כך נטען, מכר נתבע 1 לנתבעים 2-5 את חלקה מס' 137, למרות שלא נותרו לו כל זכויות בחלקה זו לאחר הסכם חילופי הקרקע. כמו כן, מכר אביו של נתבע מס' 1 800 מ"ר מחלקה מספר 125 לאדם בשם א.נ., למרות שחלקו כיורש בחלקה זו היה כאמור 218 מ"ר. בסיכומי התובעים נטען, כי בשנת 1998 נערך ע"י מר מ.י.ס.א.א. הסכם לחלוקת המקרקעין בין כלל היורשים (להלן: "הסכם החלוקה"), אשר היה מקובל על כלל היורשים ועליו חתמו גם נתבע 1 ואביו. בהסכם קיבל אבי הנתבע 218 מ"ר בלבד מחלקה 125, ולכן לא יכול היה למכור 2050 מ"ר כפי שעשה, כך נטען שם. לטענת תובע 1, פנה לנתבעים 2-5 והודיע להם שלנתבע 1 אין כל זכויות בחלקה ולכן אינו יכול למכור להם כל חלקה במקרקעין, ואף שלח להם התראה נוטריונית על כך. למרות האמור, נטען, בנו הנתבעים גדר סביב החלקה, אף שאין בידיהם כל מסמך המצביע על כך שלנתבע 1 ולאביו היו זכויות בחלקות האמורות. מסקנת התובעים היא, אם כן, כי לנתבעים אין כל זכויות בחלקות 125 ו- 137, שכן נתבע 1 ואביו מכרו להם נכסים שלא היו בבעלותם. התובעים מבקשים מבית המשפט להכריז כי הם הבעלים של כל הזכויות בחלקות האדמה 137 ו- 125 מאדמות ..., וכן לחייב את הנתבעים בהוצאות. טענות הנתבעים הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את כל האמור בכתב התביעה וטענו כי נתבעים 2-5 קנו חלק מחלקה 137 בשנת 1997 מנתבע 1 ומאביו ז"ל אשר היו בעלי הזכויות בחלקה הנ"ל, וזאת ע"פ הסכם המכר שצורף לכתב ההגנה (נספח 14 לכתב ההגנה). בסיכומיהם העלו הנתבעים טענה בדבר העדר יריבות בין התובעים לנתבעים 2-5 שכן הנתבעים קנו את האדמה בתום לב ובתמורה מלאה מאביו של נתבע 1. עוד טענו, כי חלק מהתובעים שהתביעה הוגשה בשמם נפטרו טרם הגשתה ויורשיהם לא ייפו את כוחו של התובע להגיש את התביעה בשמם, ואילו חלק מן התובעים כלל לא נתנו ייפוי כח לב"כ התובעים. בנוסף, טענו להתיישנות התביעה שכן, לטענתם, המכירה הראשונה של הקרקעות לאביו של נתבע 1 היתה בשנת 1978 (ראה נספח 12) והשיהוי בהגשת התביעה אינו מבוסס על סיבה מוצדקת כלשהי. לאור כל האמור ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה. דיון בפתח הדברים יצוין, כי אופן ניסוח הדברים בכתבי בי-דין, בתצהירי הצדדים ובסיכומים, היה לוקה בחסר במידה שהקשתה על בית המשפט לרדת לשורש הטענות, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. כפי שעולה מכתבי הטענות, אין מחלוקת בין הצדדים, על כך ששתי חלקות האדמה נשוא הליך זה רשומות ע"ש ס.י.א.א., וכך גם עלה מן הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש (ראה נספחים לתצהירי התובעים, לוח חילוק המס לשנת 1961 - 1962 עפ"י חוק מיסוי מקרקעין וכן אישור המינהל האזרחי - משרד מס רכוש). אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שרישום זה אינו משקף את הבעלות האמיתית במקרקעין, וכי המקרקעין שייכים למספר יורשים מבני המשפחה, כאשר אותו ס.י.א.א. הינו בעל זכויות אישיות במקרקעין ומשמש גם "נציג" או סוג של "נאמן" עבור שאר היורשים. אחד המסמכים עליהם מבססים התובעים את זכותם במקרקעין הינו צו ירושה של מ. בן מ. בן ח.א.א. אשר ניתן על ידי בית הדין השרעי בירושלים ביום 12.1.1959 (נספח 2 לתצהירי התובעים, להלן: "צו הירושה משנת 1959"), אולם חשוב לציין כי שמו של ס.י.א.א. הרשום כבעלי המקרקעין לא הוזכר כלל בצו ירושה זה כאחד היורשים, הוזכר רק כי היורשים עפ"י צו ירושה זה הינם ילדי המנוח מאשתו ע. בת ס.א.א. מסמך נוסף עליו מבססים התובעים תביעתם לזכויות בנכסים האמורים, הנו צו הירושה של ס.י.א.א., הבעלים הרשום של המקרקעין, שניתן על ידי בית הדין השרעי בירושלים ביום 14.4.1997 (נספח 3 לתצהירי התובעים, להלן: "צו הירושה משנת 1997"). בשני צווי הירושה לא צוינו הנכסים אליהם הם מתייחסים אלא רק שמות היורשים יודגש כי אף אחד משמות היורשים שצוינו בצו הירושה משנת 1959 לא מופיע בצו הירושה משנת 1997. התובעים לא הבהירו כלל מהו הקשר בין שני צווי הירושה ומה הייתה, אם הייתה, שרשרת הבעלות בנכסים אשר מחברת בין צו הירושה הראשון לשני. עם זאת, כיוון שעצם היותו של ס.י.א.א. בעל זכויות במקרקעין, הן באופן אישי והן כ"נציג" או נאמן של שאר היורשים אינו נתון במחלוקת בין הצדדים ואף עולה באופן ברור הן מרישומי משרדי מס רכוש במינהל האזרחי לאזור יו"ש והן מהרישום עפ"י חוק מיסוי מקרקעין (נספחים לתצהירי התובעים) - לא מצאתי לנכון לבחון את השאלה מה מקור זכותו של אותו ס.י.א.א. במקרקעין. עם זאת, נוכח העובדה שחרף הרישום מסכימים הצדדים על כך שס.י.א.א. אינו הבעלים הבלעדי במקרקעין אלא מעין נציג או נאמן של בעלים נוספים, נשאלת השאלה מי הם בעלי הזכויות האמיתיים או הנוספים במקרקעין. בפתח תביעתם טוענים התובעים כי הם יורשיו של ס.י.א.א., הבעלים הרשום של המקרקעין. מכוח זה, לטענתם, הינם בעלי הזכויות הבלעדיים במקרקעין ועל כך הם מבקשים מבית המשפט להכריז בפסק דין הצהרתי. אף שהתובעים התמקדו בטענות כלפי נתבע 1, אשר מכר לטענתם אדמות אלו אף שלא היו בבעלותו, הרי שהסעד אותו הם מבקשים מבית המשפט כאמור הוא הצהרה, בהסתמך על הראיות והעדויות שהוצגו בפני בית המשפט, כי הם הבעלים הבלעדיים של המקרקעין. באשר לתובעים 1, 6, 7 ו-10 שמותיהם כלל אינם מופיעים בצו הירושה משנת 1997 ולכן לא ברור הקשר של אותם תובעים למקרקעין נשוא הדיון. תובעים אלו מעולם לא טענו, ומשכך אף לא הוכיחו, כי הם יורשיהם של מי מן היורשים שמצוינים בצו הירושה הנ"ל ו/או באים בנעליהם. תובע 1 טען בתצהירו כי בנוסף לכך שבבעלותו זכויות במקרקעין מכוח ירושה הוא גם מייצג את א. ומ., אולם גם טענה זו לא הוכחה באופן מספק. ראשית יאמר, כי כלל לא ברור למי מתכוון תובע 1 שכן שני השמות צוינו אך ורק בשם פרטי וללא כל הסבר מי הן ומה הקשר שלהן לעניין. השמות היחידים התואמים לשמות אלו הם של א.ס.א.א. אשר צוינה כאחת היורשות בצו הירושה משנת 1997 ומ. בת א.ח. אשר צוינה בצו הירושה משנת 1959. ביחס למ. כלל לא ברור הקשר שלה לחלקות האדמה נשוא התביעה, שכן כאמור לעיל, שמה מופיע רק בצו הירושה המוקדם יותר והקשר בין שני צווי הירושה לא הוסבר ואף לא הוכח. זאת ועוד, מעדויות עדי התביעה עולה ששתי נשים אלה הלכו לעולמן (ראה תצהירי התביעה בהן צוינו בתואר ה"מנוחות" וכן עדות מר מ.ח.מ.א. א. מיום 16.9.10, עמ' 9, ש' 3). אף שהעדים השונים טענו כולם כי התובע מייצג את מ. וא. או את יורשיהן, לא הוצג בפני בית המשפט כל מסמך המעיד על כך ואף עלו סתירות מהותיות בין העדויות השונות בעניין זה. בעוד שמר שח.ס.י.א.א. העיד כי מ. וא. ויתרו על זכויותיהן באדמות לטובת תובע 1 וכי בידיו של תובע 1 מסמך בכתב בדבר הויתור (פרוטוקול מיום 7.3.10, עמ' 5), העיד מר מ.א.ע.ר.א.א. כי תובע 1 מייצג את מ. וא. וכי בידיו של תובע 1 מסמכים המעידים על כך (פרוטוקול מיום 16.9.10, עמ' 6). בהמשך העיד מר מ.ח.מ.א.א., כי תובע 1 הוא היורש של מ. וא., וזאת אף שיש להן ילדים (שם, עמ' 9) ואילו מר ע.מ.י.א.א. העיד שילדיהן של מ. וא. מינו את פ. כנציג מטעמם ואף נתנו לו יפויי כוח (שם, עמ' 14). זאת ועוד, אף ששלושת העדים הראשונים טענו כי בידי תובע 1 מסמכים בכתב המעידים על מעמדו כלפי מ. וא., מסמכים כגון אלו מעולם לא הוגשו לביהמ"ש והעד הרביעי אף העיד כי לתובע 1 ניתן יפויי כוח בעל פה בלבד. מסקנתי ביחס לתובעים 1, 6, 7 ו-10 היא, אם כן, שלא הוכחה זכות כלשהי שלהם במקרקעין נשוא תביעה זו ומשכך נידחת תביעתם לפסק דין הצהרתי כאמור. באשר לשאר התובעים, אלו אמנם מופיעים בצו הירושה אולם ברי כי הם אינם היורשים היחידים של ס.י.ס.א.א.. זאת ניתן להסיק ממספר עניינים. ראשית, בצו הירושה מצוין יורש נוסף, י., אשר לא צורף כתובע לתביעה ולא הוזכר כלל בתביעה ואף לא בהסכם החלוקה בין היורשים. לא ברור כלל האם אותו י. עדיין בחיים או האם יורשיו צורפו לתביעה או להסכם החלוקה שכן לא צוין מי הם יורשיו. שנית, כאמור לעיל, אחת התובעות - א. - נפטרה בינתיים ואף בעניינה לא ברור כלל מי הם יורשיה ומה חלקם במקרקעין. תובע 1 ניסה אמנם לטעון כי הוא היורש או מיופה הכוח של אותה תובעת או של יורשיה, אולם כאמור טענה זו נדחתה. משכך, לא ברור מי הם יורשיה של א. והאם הינם או אמורים להיות צד לתביעה או להסכם בין היורשים. זאת ועוד, בהסכם החלוקה מצויינים שמות של אנשים רבים נוספים ששמם לא הוזכר כלל בצו הירושה. אף שאין בידי לקבל הסכם זה כהסכם תקף ומחייב, כפי שיוסבר בהמשך, אליבא דהתובעים הסכם זה משקף את כלל היורשים של המקרקעין. כיוון שהרבה מן השמות המצוינים בהסכם כלל לא מוזכרים בצו הירושה ובתביעה, אף מכך ניתן להסיק שתובעים 2-5, 8 ו-9 אינם היורשים היחידים של אותו ס.י.ס.א.א.א. שהינו הבעלים הרשום של המקרקעין. נוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה תובעים 2-5, 8 ו-9 אינם יורשיו היחידים של בעלי המקרקעין, ולא ידוע מי הם שאר היורשים, ברי כי לא ניתן להיענות לבקשתם לרשום אותם כבעלים יחידים של המקרקעין כפי שתבעו בכתב התביעה. לא למותר לציין בהקשר זה, כי אין מדובר בחלוקה שוויונית של המקרקעין בין כל הבעלים שכן כבר בצו הירושה מצוין שעיזבון המוריש יחולק לאחד עשר חלקים כאשר כל אחד מן הבנים יקבל שני חלקים מן העיזבון וכל אחת מן הבנות תקבל חלק אחד. כאשר מדובר במקרקעין שהינם בבעלות משותפת של מספר רב של שותפים כאשר חלקו של כל אחד מן השותפים במקרקעין הוא שונה, ברור כי לא ניתן להצהיר על בעלותם של חלק מן הבעלים מבלי שידועים כלל הבעלים במקרקעין ומה חלקו של כל אחד מהם. קל וחומר שלא ניתן להיעתר לתביעת התובעים להצהיר על בעלותם הבלעדית במקרקעין. לפני סיום ולמעלה מן הצורך יודגש ביחס להסכם החלוקה שהוגש, כי לו הסכם זה היה תקף ניתן היה אולי לטעון שאף אם כוחו אינו יפה כלפי כולי עלמא ניתן לייחס לו תוקף כלשהו ביחסים שבין הצדדים להסכם, דהיינו היורשים. ברם, הסכם החלוקה אינו תקף שכן אינו כולל את כלל היורשים. אף שבתצהירי התובעים צויין שכלל היורשים הסכימו לאמור בהסכם וחתמו עליו במפגש משפחתי שהתקיים בנוכחות כולם, בעדויותיהם הודו מספר עדים כי אביו של נתבע 1 לא חתם על ההסכם כיוון שנפטר ימים ספורים טרם החתימה על ההסכם, ואף נתבע 1 שהוא יורשו לא חתם על ההסכם וכלל לא נכח במפגש. בהקשר זה ראה לדוגמא עדות מר ע.מ.י.א.א. אשר העיד, כי נכח בעצמו באותו מפגש משפחתי בו נחתם הסכם החלוקה, וכי אביו של נתבע 1 לא היה בין החיים במועד החתימה ואילו ביחס לנתבע 1 העיד "הוא לא חתם ולא היה נוכח" (פרוטוקול מיום 16.9.10, עמ' 11) וכן דברים דומים בעדות מר ש. ס.י.א.א. (פרוטוקול מיום 7.3.10) ועדים נוספים. בספרם "דיני ירושה ועיזבון" מציינים שוחט, גולדברג ופלומין ביחס להסכם בין יורשים, כך: "חלוקה על פי הסכם חייבת להיעשות בהסכמת כל היורשים ולא בהסכמת רוב. לא ניתן לכפות על יורש שאינו מסכים להצעת חלוקה שהביע מנהל העיזבון, להסכים לה. במקרה כזה, בית המשפט הוא שיכפה הסדר חלוקה מכוח סעיף 111 לחוק" ("דיני ירושה ועיזבון", שוחט, גולדברג, פלומין, הוצאת סדן, מהדורה שישית, 2005, עמ' 193). כאמור לעיל, בהסכם החלוקה מצוינים שמות רבים שכלל לא נכללו בצו הירושה של בעלי המקרקעין נשוא התביעה ואף לא הוסבר ולא הוכח הקשר שלהם למקרקעין וזכותם במקרקעין. גם עובדה זו מעוררת קושי בהסתמכות על הסכם החלוקה בין היורשים שכן ביהמ"ש העליון קבע זה מכבר בע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נ' אבן טוב (פורסם באתר "נבו") בעמ' 158 לפסק הדין כי "הסכם בין יורשים אין בכוחו להוסיף לרשימת היורשים על פי הצוואה או לגרוע ממנה". העולה מן המקובץ הוא, אם כן, שהסכם בין יורשים אשר לא כלל את כלל היורשים או חליפיהם, אינו תקף וזה המקרה בנסיבות דנן ואף העובדה שבהסכם נכללו אנשים שכלל לא ברור הקשר שלהם לצו הירושה מעוררת קושי. משכך, גם על הסכם החלוקה לא יוכלו התובעים לבסס תביעתם לקבוע בפסק דין הצהרתי כי הם בעלי הזכויות במקרקעין נשוא הליך זה. לאור כל האמור, אני דוחה את תביעת התובעים. התובעים ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 3,000 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום בפועל. חוזהירושה