1. המבקשת הגישה בקשה לצו מניעה ביחד עם תביעה לאכיפת הסכם מכר. הסעדים המבוקשים בצו המניעה הזמני הם מניעת המשיבה לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיה בדירה בדרך יד לבנים 184/30 בחיפה הידועה כגוש 12495 חלקה 10/31 (להלן: "הדירה"). 2. עובדות הרקע הלכאוריות 2.1 המשיבה היא בעלת הדירה. ביום 16.1.12 נחתם הסכם שכירות בין הצדדים (להלן: "הסכם השכירות"), לפיו המשיבה משכירה למבקשת את הדירה לתקופה של 12 חודש שתחילתה ביום 08.01.12 וסיומה ביום 07.01.13. תמורת דמי שכירות חודשיים של 3000 ₪ במועד חתימת הסכם השכירות עדיין לא היתה רשומה הדירה על שם המשיבה. 2.2. ביום 16.1.12 נחתמה גם תוספת להסכם שכירות בין הצדדים (להלן:"תוספת להסכם השכירות"), לפיה בכפוף לרישומה של הדירה על שם המשיבה , התחייבה המשיבה למכור את הדירה והמבקשת לקנות אותה תמורת תשלום של 420,000 ₪ כאשר התחייבויות הצדדים האמורות לעיל ימומשו ויבוצעו בתוך 60 יום ממועד הודעת המשיבה למבקשת כי הדירה נרשמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. עוד סוכם שם כי במקרה כזה , דמי השכירות ייחשבו כתשלום על חשבון תמורת רכישת הדירה. ניתנה אופציה למשיבה לסרב להסכם המכר ואז יתוקן סכום דמי השכירות באופן שיעמוד על 2000 ₪, המבקשת תהא זכאית להשבת דמי השכירות ביתר ,והמשיבה תשיב למבקשת הוצאות השיפוץ בדירה עד לסכום של 17,000 ₪ בכפוף להצגת קבלות וביצוע השיפוץ בפועל. 2.3 ביום 14.10.12 נשלחה למבקשת הודעה על רישום הדירה על שם המשיבה וכן טיוטה של הסכם מכר שבו לוח תשלומים בן שני תשלומים . מייל שצורף לטיוטה ציין כי עליה לחתום על החוזה בתוך 60 יום, אחרת היא מאבדת את זכותה לרכישת הדירה. 60 היום האמורים בתוספת להסכם השכירות לביצוע הסכם המכר היו אמורים להסתיים ביום 14.12.12. 2.4 נסיונות המשיבה ליצור קשר עם המבקשת במהלך התקופה, לא צלחו. על כך מעידות הודעות דואר שנשלחו אליה. ביום 26.11.12 שלחה המבקשת מייל ובו תיקונים לטיוטת החוזה שקבלה ביום 14.10.12 . במייל היא מבקשת להודיע כי רק מחצית מסכום התמורה תכוסה מצדה במשכנתא ולפיכך היא מבקשת פריסה ל- 12 תשלומים חודשיים. על כך השיבה המשיבה ביום 28.11.12 כי אינם מוכנים לקבל שום שינוי בתנאי החוזה המקורי שנחתם בינואר 2012, ואינם מקבלים את התנאים החדשים. עוד צויין שם כי היה למבקשת זמן רב לארגן את כל הכספים ואם לא תעמוד המבקשת בתנאי החוזה המקורי יש לראות את העסקה כמבוטלת. מייל התשובה של המשיבה גם איזכר את העובדה שהמבקשת לא שילמה ארנונה כל תקופת השכירות על אף התחייבותה לעשות כך. 2.5 ברקע החלטת המפקח על הבנקים אשר פורסמה באופן ראשוני ביום 29.10.12, ובאופן סופי ביום 1.11.12 עם מתן תוקף לאותו יום, באופן שיחול על הלוואות דיור שניתן להן אישור עקרוני החל מיום 1.11.12. אישור עקרוני שניתן קודם לכן וחלפה תקופת שמירת הריבית שנקבעה בו ייחשב כאישור עקרוני שפקע. ההחלטה הגבילה את שיעור המימון במשכנתא לרוכשי דירה שאין זו דירתם היחידה. שיעור המימון לדירה בהשקעה נקבע ל-50%. 2.6 למבקשת דירות נוספות, והדירה מושא הדיון לכן הינה בהגדרה דירה לצורכי השקעה. 2.7 המבקשת טענה בתצהירה, ס' 9 ,כי היה בידה אישור עקרוני קודם לקבל מימון של 100% עבור הדירה. לא הוצג ולא צורף כל אישור כזה והוא נשאר בבחינת טענה בלבד. 2.8 בפועל עד ליום 14.12.12 לא נחתם הסכם המכר ולא שולמה התמורה. 2.9 המבקשת הציגה במהלך הדיון מייל המופנה אליה מיום 10.1.13 ,שם מוכנה המשיבה, על בסיס הצהרת המבקשת שהיא יכולה לממן 75% מהתמורה במשכנתא, ליתן למבקשת אורכה נוספת של חודש (עד 10.2.13 ) ובלבד ש"בתום חודש זה יהיה על הקונה להיות מוכנה עם כל המימון הנדרש לסיום העסקה כולל האישור לקבלת המשכנתא מהבנק". 2.10 לפיכך ביום 17.1.13 נשלחה אל המבקשת טיוטת חוזה מוצעת בה נרשם כי המבקשת תשלם סכום של 78,000 ₪ במעמד החתימה על החוזה, ואת היתרה ,בסך של 342,000 ₪ בתוך 45 ימים מהחתימה. המבקשת לא חתמה על החוזה שנשלח אליה. 2.11 ביום 20.1.13 הועבר למשיבה אישור עקרוני מיום 20.1.13 לקבלת משכנתא רק בשיעור של 50%. נטען שהיא אמורה לקבל יותר מ-75%, אך לא הוצג אישור כזה. 2.12 בתגובה שולחת המשיבה הודעה שהתנהלות המבקשת מלמדת שאיננה יכולה לרכוש את הדירה. כזכור, הארכת המועד להסכם המכר היתה מבוססת על כך שהמבקשת מקבלת מימון משכנתא בשיעור של 75% ותשלים את יתרת התמורה מכספיה, ואילו האישור שהוצא רק ביום 20.1.13 מלמד על משכנתא בשיעור של 50% בלבד. לכן מודיעה המשיבה על ביטול העסקה ומאחר וחוזה השכירות פג ביום 7.1.13 היא נדרשת למסור את מפתחות הדירה. כמו כן נדרש פינוי הדירה. 2.13 ביום 22.1.13 שולחת המבקשת למשיבה הודעה על כך שאושר לה כיסוי של 90% מסכום התמורה. נשלח אישור נוסף נפרד מיום 21.1.13 לפיו היא זכאית להלוואה נוספת בסך של 165,000 ₪ שאלו מהווים 30% מערך של נכס. לא רשום מהו הנכס בגינו ניתנת המשכנתא. 2.14 המבקשת טוענת כי בקשה לחתום על ההסכם ביום 23.1.13 אך המשיבה סרבה. 2.15 ביום 3.2.13 שלחה המשיבה מכתב למבקשת בו היא מפרטת את ההפרות השונות של המבקשת בחוזה השכירות, וכן התחמקות מהצגה אמיתית של מצבה הפיננסי. 2.16 ביום 8.5.13 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת להחזרת המפתח ומסירת החזקה. נטען באריכות כיצד המבקשת התחמקה מקבלת כתבי בית הדין עד להצלחת המסירה. הדיון נקבע ליום 11.7.13. ביום 9.7.13 וקודם לדיון, מסרה המבקשת את המפתחות ובקשה ביטול הדיון נוכח מסירת החזקה. 2.17 ביום 12.8.13 הגישה המבקשת תביעה לאכיפת הסכם מכר ביחד עם בקשה לסעד זמני, כמצוין לעיל. 3. טענות הצדדים 3.1 המבקשת טוענת כי קיים חוזה מכר מחייב ויש לאוכפו. נתבקש סעד המונע מהמשיבה כל דיספוזיציה בדירה, על מנת שתשמר אפשרותה לרכוש את הדירה. לטענת המבקשת, מאזן הנוחות נוטה לטובתה. 3.2 המשיבה טוענת לקיומו של שיהוי, שכן המבקשת ידעה כבר בחודש ינואר 2013 שאין בכוונת המשיבה להתקשר עמה בחוזה מכר. עוד צויין כי החזקה בדירה הועברה למשיבה כבר ביום 11.7.13. השיהוי הרב מלמד כי הסעד הזמני איננו דחוף למבקשת. עוד טוענת המשיבה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. הדירה הוכשרה לא כדירת מגורים אלא כנכס עסקי. המשיבה היא אשה קשישה בת 82 השוהה בבית הורים וזקוקה לכספים. אי יכולת למכור את הדירה תגרום לה נזק כלכלי רב. 4. דיון 4.1 "לצורך מתן סעד זמני נשקלים שני עניינים: האחד - סיכויי התביעה העיקרית, או למצער - אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי אם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית עלול אי-מתן הצו להסב נזק למבקש שיהיה גדול מנזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו." (רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. יצחק אמר, פ"ד נו (1) 529 בעמ' 533). בין זכות התביעה ומאזן הנוחות מתקיימת מקבילית כוחות. ככל שזכות התביעה חזקה יותר, כך נדרשת הוכחה פחותה לענין מאזן הנוחות. בנוסף, יש לבדוק טענות סף נטענות, ביניהן טענת השיהוי. 4.2 זכות התביעה הלכאורית - הסעד המבוקש הוא אכיפת הסכם מכר מקרקעין, אלא שאין הסכם חתום שהמבקשת יכולה לדרוש אכיפתו. ההסכם היחידי החתום, הוא זה שפג ביום 14.12.12. המשיבה היתה נכונה להאריך את התקופה לביצוע הסכם מכר על בסיס הודעת המבקשת שיש לה מימון משכנתא לגבי 75% מסכום התמורה, ובכפוף לקיומם של תנאים מסויימים. משהסתבר כי המבקשת איננה יכולה להראות שיעור מימון כפי שטענה, חזרה בה המשיבה מהסכמתה להארכת התקופה למימוש הסכם המכר. על אף שהצהרת המבקשת כי יש לה אישור למימון בשיעור של 75% ניתנה בסמוך ליום 10.1.13, רק ביום 21.1.13 התפנתה להעביר לכאורה אישור על כך. יובהר כי המבקשת לא הציגה כל אישור עקרוני על מימון משכנתא בשיעור של 100%, כפי שטענה שהיה לה בעבר, טרם החלטת המפקח על הבנקים. טענת המבקשת כי ביום 22.1.13 היה בידה להראות כי יש לה מימון משכנתא בשיעור של קרוב ל90% איננה מסתמכת ולו על ראשית ראיה. כל מה שהציגה המבקשת הוא כי ביום 20.1.13 הבנק היה מוכן לממן רק 50% מהדירה. האישור הנפרד שהציגה למחרת שהוא מיום 21.1.13, איננו מלמד על הגדלת שיעור המימון ל-90% כפי שנטען מהטעמים הבאים: א. אין האישור מתייחס על פניו לאותו נכס מהטעם שאין מצויין הנכס בגינו ניתנת ההלוואה על גבי האישור, ב. ברור שמדובר במשכנתא על שני נכסים שונים. באישור מיום 20.1.13(נספח 18 לתביעה) הנכס המהווה בטחון מוערך בסכום של 420,000 ₪, ואילו באישור מיום 21.1.13 ההתייחסות לנכס אחר ששוויו 550,000 ₪. לא הובאה כל ראיה על הקשר בין שני מסמכים נפרדים אלו, וכי המימון בשיעור הנטען מתייחס לדירה מושא הדיון. ג. בשלב זה עדין מדובר באישור עקרוני בלבד, שכפוף לתנאים רבים כפי שמצויין בתחתית המסמך, לרבות הערכות שמאי לגבי שני הנכסים וכו'. גם התנהלות המבקשת אומרת דרשני. אם אכן היה באפשרותה לקבל משכנתא כדי התמורה, כפי שטענה, הרי שהיתה חותמת על טיוטת ההסכם שנשלחה אליה ביום 17.1.13 וחייבה אותה בתשלום התמורה כולה למעשה בתוך 45 יום. גם על טיוטה קודמת נמנעה מלחתום , בשל מועדי התשלום, כפי שהיא עצמה ציינה במייל ששלחה ,ובקשה לפרוס את התמורה ל12 תשלומים. לפיכך, ניתן לאמר כי לכאורה, זכות התביעה קלושה. 4.3 מאזן הנוחות - המשיבה הינה אשה כבת 82 השוהה בבית הורים, וכספי מכירת הדירה דרושים לה. הדירה היתה אמורה להמכר כבר ביום 14.12.12 ובשל התנהלות המבקשת, עד היום לא נמכרה. לגבי המבקשת, על אף טענתה, אין המדובר בדירת מגורים שכן למבקשת דירות אחרות, היא לא התגוררה בדירה במהלך כל תקופת השכירות שכן עסקה בשיפוץ הדירה לדבריה, וגם ממצאי השטח לפי תצהיר בן המשיבה מלמדים על הכנת תשתית עסקית במקום. היה והמבקשת תצליח בתביעתה, ניתן יהיה לפצותה בסכום כספי. בנסיבות אלו מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. 4.4 שיהוי - בנוסף לאמור לעיל, המבקשת השתהתה בהגשת תביעתה. כבר בחודש ינואר 2013 ידעה כי אין בדעת המשיבה למכור לה את הדירה. המבקשת מיוזמתה בחרה שלא להגיע לדיון משפטי שבו היתה יכולה להעלות כאחת מטענותיה את זכותה לרכוש את הדירה. רק כ-7 חודשים לאחר שהיא יודעת על סרוב המשיבה למכור לה את הדירה, היא פונה בבקשה לסעד זמני דחוף. השיהוי בפניית המבקשת מלמד על כך שאין הסעד דחוף בעיניה. 5. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, יש לדחות את הבקשה לסעד זמני. 6. המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסכום של 7,500 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום. 7.חוזההסכם מכר