השופט ב' כהן: פסק-דין של פנוי מדירת מגורים שבה החזיק הדייר בדיירות מוגנת. כיון שבדיירות מוגנת הכתוב מדבר, והדייר כל הזמן ממשיך לתפוס את הדירה בתור בית מגוריו, הרי לא היה לבעל הבית פתחון פה לתבוע פנוי אלא עפ"י אחת העילות המנויות בסעיף 131 מחוק הגת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972. ואמנם בעל הבית, עפ"י אחת העילות הללו, תבע את הפינוי: היא העילה של אי המשכת תשלום דמי שכירות. הדייר הגיש כתב הגנה שבו כפר בקיומה של העילה, אלא שפסק הפנוי ניתן לא מפני שהשופט הנכבד שוכנע בקיומה של העילה, בין כתוצאה מראיות אשר, שמע ובין מהודאה אשר הודה הדייר חרף כפירתו המקורית בכתב ההגנה. מה שקרה הוא שבעה"ד התייצבו בפני השופט ואמרו לו שהתפשרו; והשופט הנכבד רשם את הפשרה מפיהם בפרוטוקול. תוכן הפשרה היה שינתן פסק-דין של פנוי, עם הארכת פנוי ועם סכום אשר ישולם ע"י בעל הבית לדייר תמורת הפנוי, כשהארכה והסכום נתונים לשיקול דעתו המוחלט של השופט הנכבד. זה היה עיקר הפשרה, ועל-פיה פסק השופט פנוי כעבור שישה חודשים תמורת - .55,000 ל"י. עוד פסק השופט - שוב עפ"י הכוח שבעלי הדין הקנו לו בפשרה שאם הדייר לא יפנה מרצונו בתום תקופת הארכה, הרי הסכום הקצוב המשתלם תמורת הפנוי יפחת ב-2,000 ל"י לכל חודש של פיגור בפנוי, מבלי לפגוע בזכות בעל הבית לבצע את הפנוי באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. אלא מה? לא יצאו שלושה שבועות מאז ניתן פסק-הדין, והנה הדייר מערער אלינו. מנימוקי הערעור אינו צריך לפני אלא אחד: עקרוני וחשוב מאין כמוהו. הדייר טוען אצלנו: וכי מאימתי יש בכוח בעל הבית והדייר ליצור עילה של פנוי זולת אלו המפורטות בסעיף 131 (וזולת עילת ה"נטישה" אשר הוספה ע"י הפסיקה)? הדייר מפנה אותנו אל ההלכה הותיקה-ותיקה, הפסוקה-פסוקה, שלפיה קיומה של עילת פנוי מוכרת כאמור, היא תנאי בל יעבור לסמכות בית המשפט לפסוק פנוי. ובסוגיה של סמכות (עניינית), לא מפי בעלי הדין חי בית המשפט: הסכמתם ליצור עילה בלתי מוכרת, אין בכוחה להקנות לבית המשפט את הסמכות. הכל יודעים שההלכה הותיקה והפסיקה היא כטענת הדייר. לפי הלכה זו, הרי אלף פעמים ואחת ובצורה החגיגית ביותר וכנגד התמורה היפה ביותר יכול היה דייר להתחייב לפנות את הדירה; אך אם בדיעבד סירב לפנות, הרי שום כוח שבעולם לא יכול היה להניע את ביהמ"ש לפנותו כל עוד לא נתקיימה אחת מעילות הפינוי המוכרות. ובכלל הצורות החגיגיות אינן מועילות לבעל הבית עפ"י ההלכה האמורה, גם התייצבות בפני שופט לקבלת דין פינוי. ודוק: אילו התייצב הדייר בפני השופט ואמר: אני מודה שלא המשכתי לשלם את דמי השכירות; או אילו כבר בכתב הגנתו הודה הדייר לא המשכתי לשלם את דמי השכירות; או אילו לא טרח הדייר להגיש כתב הגנה; הרי בכל אחד מן המקרים הללו, מותר היה לו לשופט לומר אני אין לי אלא מה שעיני רואות בתיק; ובתיק אני רואה עילת פינוי שעל קיומה אני מוכן לסמוך. אך במקרה דידן ניתן לפסוק פסק דין קמא בעוד עילת הפינוי הנטענת נשארת מוכחשת: מהסכמת הדייר לפסק הדין אשר ינתן, לאו דוקא משתמעת הודאה בקיום עילת הפינוי הנטענת; דוקא משום הסכום שהורשה השופט לפסוק לדייר, עשויה להשתמע סברה שהדייר (עדיין תוך כפירה בקיום עילה של פינוי) פשוט אמר לעצמו שבעד תמורה נאותה - שלעניין שיעורה סמך על השופט - מוכן הוא לפנות. בעל הבית דנן לא יצליח להוציא את פסק הדין הזה מכלל פסקי הדין אשר נתנו עפ"י עילה שההלכה הפסוקה הוותיקה אינה מכירה בה. לא נותרה לבעל הבית ברירה מאשר לטעון שבינתיים נפל דבר בחקיקה, המצדיק את שנוי ההלכה הפסוקה ההיא כשעור הדרוש לטובתו. הדבר אשר עליו רוצה בעל הבית להתבסס נפל ע"י חקיקת חוק הגנת הדייר (הוראות שונות) תשכ"ח-1968; ואנחנו מעוניינים בסעיפים 8א-8ד אשר החוק הנ"ל הוסיף לחוק הגנת הדייר תשט"ו-1955: היום סעיפים 12-9 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972. אלה סעיפים אשר לפחות יישוב שניים מתוכם (סעיף 8ב היום 10 מחד, וסעיף 8ד היום 12 מאידך), גרם לבתי המשפט כאב ראש לא קטן. סעיף 10 (לחוק המשולב) אומר, וזו לשונו: "נכס שנתפנה אחרי תשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, בין שנתפנה מכוח פסק-דין של בית משפט ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחול חוב זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח...". ואילו סעיף 12 (לחוק המשולב) אומר: "נכס שהוחזר לבעל הבית אחרי תשכ"ח שלא בנסיבות המפורטות בסעיפים 10 או 11, מכוח הסכם בכתב בין בעל הבית לבין הדייר באישור ביהמ"ש או בית הדין לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח...". ולי, את כאב הראש נזדמן לי לבטא בפרשת שיינליכט נגד תרשיש (ע"א 312/72), במלים אשר השופט ברנזון הואיל להזכיר בחוות דעתו כאשר אותה פרשה הגיעה אל ביהמ"ש העליון (תרשיש נגד שיינליכט [1]). אלו המלים שאותן אני מביא מתוך עמודים 577-576, לאמור: "צריך להודות שסעיף 8ד הוא לכאורה מדרש פליאה יותר מאשר מבחינה אחת. ראשית, אילמלא סעיף 8ד לא היית מעלה על דעתך כי לשונו הרחבה של סעיף 8ב איננה מרשה גם את המקרה של נכס אשר אחרי תחילת חוק תשכ"ח נתפנה מכוח הסכם בין בעל הבית לבין הדייר: הרי סעיף 8ב מדבר על נכס אשר אחרי תחילת חוק תשכ"ח נתפנה מכל דייר הזכאי להחזיק בו. האם הסכם בין בעל בית לדייר איננו אחת העילות השכיחות ביותר לפנויו של נכס על ידי דייר מרצונו? נכון שסעיף 8ב מוצא לנכון להוסיף כי מדובר בנכס שנתפנה "בין.. . מכוח פסק דין... ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת". אולם פינוי שבוצע בפועל על-ידי דיר מרצונו מכוח הסכם עם בעל הבית, מבחינת הדין אף פעם לא היה בלתי כשר. ואם כך מה נאמר אנחנו עכשיו שהמחוקק גם את סעיף 8ד הביא לאויר העולם? האם נאמר, למשל, כי לפנוי מכוח הסכם בכתב דרוש אישור בית משפט או בית דין (כי רק על הסכם בכתב מתיימר לחול סעיף 8ד מבחינת לשונו המפורשת), ואילו על פנוי על פי הסכם בעל-פה יחול סעיף 8ב שאינו דורש שום אישור כזה? שנית, לכאורה אי אפשר להבין מה עניין ציבורי לדרוש שההסכם (בכתב) שמכוחו פינה הדייר יהיה באישורה של ערכאה שיפוטית. אישור כזה דרוש כדי להגן על עניינו של מישהו, והמועמד היחידי להגנה הנזכרת הוא הדייר אשר הסכים לפנות... ואילו מחוקקו של סעיף 8ד מה יעשה? לכאורה מעשה אשר אין להבינו: כדי לשמור על עניינו של הדייר המוגן אשר כבר פינה, העניק הגנה לדייר חדש אשר דבר אין לו עם ההסכם אשר בעקבותיו פונה המושכר בשבילו.. . מקריאת סידרת הסעיפים 8א-8ד, מה בולט לעינינו מיד? לעיני שלי בולטת העובדה שדוק לגבי דירות שנתפנו לפני תחילת חוק תשכ"ח אין הדין דורש שההסכם שמכוחו נעשה הפנוי יהיה מאושר על ידי ערכאה שיפוטית כדי שהשכירות החדשה תוכל להיות בלתי מוגנת. למה איפוא יידרש אישור לגבי דירות שנתפנו אחרי תשכ"ח? בכלל אתה תמה מה טעם מצא המחוקק להבדיל בין דין דירות שנתפנו לפני תחילת חוק תשכ"ח לבין דין דירות שלא נתפנו כי אם אחריו; ולגבי הללו, מה טעם מצא לעשות דין מיוחד לדירות שניתפנו בנסיבות המתוארות בסעיפים 8ג ו-8ד לעומת הדין הכללי שבסעיף 8ב. האמת היא שבסך הכל את תכנון המחוקק לא הצלחתי להבין". כדי להקטין את כאב הראש של בתי המשפט אפילו במשהו, הצעתי אז ליישב את הוראות הסעיפים הישנים 8ב ו-8ד (היום סעיפים 10 ו-12), על דרך שאותה הביא השופט ברנזון בעמ' 577, למטה מן העניין, לאמור: "המוצא מן הסבך הזה שנראה לכב' השופט כהן, הוא לצמצם את תחולת הסעיף 8ד למקרה שהדייר הקודם והדייר החדש הם אחד, היינו: 'כאשר כל מה שקרה הוא בין בעל הבית לדיירו שהחלף את טיב השכירות ממוגנת לבלתי מוגנת... שאם שניהם אינם אלא אחד, הרי ההגנה המוענקת לשכירותו של הדייר החדש, היא ממילא הגנה על זה שיצא מקופח בהסכם שמכוחו פונתה הדירה' ". אך הדרך הזו שהצעתי אני, לא נראתה לשופט ברנזון מספקת; והוא החליט על דרך משלו בזו הלשון: "אמר ארכימדס, חכם המתמטיקה והפיסיקה היוונית, "יתן לי נקודת משען ואניע את הארץ כולה". נקודת המשען שלנו היא מילת המפתח "כדין", המצויה בסעיף 8ב והחסרה בסעיף 8ד. הסכם בין בעל בית ודייר מוגן לפנוי המושכר, כשלעצמו, אינו תופס ואינו יכול לשמש עילה לפנוי. אבל אם הדייר מפנה את המושכר מרצונו, הפנוי הוא פנוי. עקב הפנוי הוא מפסיד את חסות החוק והאפשרות לחזור למושכר, אבל גם אז לא תמיד הכל תם ונשלם. עדיין יתכן שהפנוי לא היה "כדין" במובן זה שהדייר כדייר יוצא שמוקנות לו זכויות מסויימות עפ"י חוק דמי-מפתח, קופח במימושן. כאן, לדעתי, נעוץ ההבדל בין הסעיפים 8ב ל-8ד. פינה הדייר את המושכר עפ"י הסכם שהעניק לו את מלוא זכויותיו עפ"י החוקים השונים להגנת הדייר, הרי שהפנוי הוא "כדין" במלוא מובן המלה, והוא נופל בגדרו של סעיף 8ב. פינה הדייר את המושכר עפ"י הסכם שגרע מזכויותיו עפ"י החוקים השונים להגנת הדייר, אף שהפנוי כשלעצמו תופס, הוא נעשה שלא "כדין", והוא נופל בגדרו של סעיף 8ד". ואולם לא יצאה שנה מאז פסק בית המשפט בפרשה האמורה, של תרשיש נ' שיינליכט, וכבר מצינו את השופט י' כהן מחווה דעתו בפסק הדין אשר בית המשפט העליון ניתן בפרשת גלבגיסר נ' תוצעור בע"מ [2] (בעמ' 774), לאמור: "בפסק הדין... בעניין 'תרשיש', יישב בימ"ש זה מפי השופט ברנזון את הסתירה לכאורה... ע"י שימת דגש על המלה "כדין" המופיעה בסעיף 8ב. נאמר שם ע"י השופט ברנזון: אודה על האמת שיישוב הסתירה בין שני הסעיפים הנ"ל, כפי שנעשה בפסק-הדין בעניין 'תרשיש', נראה לי כדחוק ביותר. אין אני סבור שאם דייר מוגן מפנה מרצונו מושכר מבלי שיקל במלואם את דמי המפתח שלהם הוא זכאי לפי החוק, הרי פנוי כזה הוא שלא "כדין"... לדעתי לא ניתן ליישב באופן המניח את הדעת את הסתירה בין סעיף 8ב לבין סעיף 8ד, אולם כיוון שלפי האמור בסעיף 8ד אותו סעיף חל רק כאשר נכס "נתפנה שלא בנסיבות המפורטות בסעיפים 8ב או 8ג, הרי בכל מקרה שנכס נתפנה לפי הוראות 8ב, לא יחול סעיף 8ד תהא משמעותו איזו שתהיה". נכון שבתור תקדים מחייב, עדיין עומדת הלכת תרשיש בתוקפה, חרף הדברים הנזכרים שנפלו מפי השופט י' כהן בחוות דעתו; ואולם הדברים בכל זאת נאמרו, והם ממשיכים את הקו שבו נקט ביהמ"ש העליון כבר בפרשת תרשיש, להעביר את נקודת הכובד מסעיף 8ד אל סעיף 8ב. שהלכת תרשיש, עם שלא ריקנה את סעיף 8ד מכל תוכן כפי שעשה השופט י' כהן, הרי מבחינה מעשית סילקה אותו לצידי דרכים ע"י הטלת עול ההוכחה (לתחולתו) על הדייר החדש. הלא אלה דברי השופט ברנזון בעמ' 579: "זאת ועוד, הדייר החדש הרוצה להכניס עצמו תחת כנפי סעיף 8ד, חייב קודם כל להוציא את שכירותו גדר סעיף 8ב; על כן מוטלת עליו חובת ההוכחה, לא רק שההסכם עם הדייר הקודם לא זכה לאישורו של ביהמ"ש או של בית הדין לשכירות, אלא גם שפנויו של אותו דייר לא היה 'כדין' במובן הנ"ל". וזה המקום לציין שבפרשת תרשיש הרי גם אנחנו בערכאתנו וגם ביהמ"ש העליון, מה שדחף אותנו לסלק את תחולת סעיף 8ד, היתה רשעתו המשוועת של דייר חדש אשר בעיניים פקוחות שכר ללא הגנה אחרי תשכ"ח, וניסה לקפח את בעל הבית בטענה שהלה לא העמיד את ציציותיו לבדיקה לעניין ההסכם שעל פיו יצא הדייר הישן. ובכן בפרשת תרשיש עסקו בתי המשפט לא בדינו של דייר מוגן שהסכים להסיר מעל עצמו את חסות החוק אך לא החזיר את ההחזקה, ועכשיו הוא מתדיין עם בעל הבית; כי אם בדינו של דייר חדש שנכנס תוך הסכמה להיות בלתי מוגן, ועכשיו הוא טוען להיות מוגן מחמת מה שקרה או לא קרה בין בעל הבית לבין הדייר הקודם. נדמה שממילא אין להסיק כדבר מובן מאליו כי הצעתי שלי להחיל את סעיף 8ד על הסכם להחליף את טיב השכירות ממוגנת לבלתי מוגנת אצל אותו דייר עצמו, לא נתקבלה על דעת שופט ברנזון בחוות דעתו האמורה. נדמה שניתן להסיק כי רק צמצום תחולת סעיף 8ד למקרה כזה, היא אשר לא נתקבלה על דעתו: שהשופט הנכבד אמר לייחס לסעיף הנדון תחולה יותר נרחבת; תחולה גם למקרים שבהם הדייר העכשוי הוא אחר, ובלבד שהפנוי של הקודם היה לא "כדין". לעומת פרשת תרשיש שעסקה בדינו של דייר אחר, הרי פרשת גלבגיסר אמנם עסקה בדינו של אותו דייר עצמו אשר נאות לכתוב בחוזה חדש ששכירותו בלתי מוגנת. ואנחנו - בערכאתנו - מצאנו שאי אפשר להעלות על הדייר שעל ידי חוזהו החדש פינה "כדין" (כמשמעות המלה לפי הלכת תרשיש) מדיירותו הקודמת, באשר לא קיבל שום דמי-מפתח; אך מצאנו דרך להתגבר על הדייר (אשר גם במקרה הזה היה רשע מסיבות שלא כאן המקום לפרטן), על ידי מתן אישור בדיעבד, לפי סעיף 8ד. אלא מה? נימוק הערעור של הדייר כי אסור היה לנו לתת אישור בדיעבד, מה גם שלא נתבקשנו לעשות זאת על ידי בעל הבית, לא זכה להכרעה. השופט י' כהן מצא שבעל הבית של המקרה ההוא לא היה זקוק לאישור בכלל, הואיל ומדובר בדירה אשר מלכתחילה תקיימו בה התנאים להשכרתה בתור בלתי מוגנת עפ"י אחד מחוקי הבניינים החדשים, ובלבד שחוזה השכירות המקורי פירש את קיום הנסיבות המאפשרות להשכיר בשכירות בלתי מוגנת: ממילא - כך אמר השופט המכובד - חלה הלכת משאלוף (ע"א 568/67 [3]) שלפיה מה שמותר היה לעשות מלכתחילה ע"י פירוש בחוזה המקורי, עדיין מותר לעשות בדיעבד ע"י פירוש בחוזה מאוחר. רק היום אצלנו בערעור הזה, נדון בפעם הראשונה דינו של דייר אשר - אחרי תשכ"ח - הסכים בכתב ובאישור ביהמ"ש להחזיר את ההחזקה של מושכר אשר בשעתו אי אפשר היה להשכירו כבלתי מוגן בגלל היותו בניין חדש. נכון שבעל הבית הזה והדייר הזה לא הביאו אל השופט הסכם בכתב, אלא הביאו לפניו הסכם אשר הוא רשמו בפרוטוקול מפיהם; אולם אני מציע לומר שמשהעלה השופט את הסכמם במסמך כה פורמלי כמו פרוטוקול ביהמ"ש, הרי זה כאילו הסכימו בכתב. ונכון שבעל הבית הזה והדייר הזה לא באו אל השופט לבקש ממנו אישור; ואולם משביקשו ממנו לפסוק פינוי כנגד תמורה וארכה לדייר אשר יטבו בעיניו, הרי זה בעיני ודאי שווה בקשת אישור מצידם, ואישור מצד השופט הרי השופט הוא אשר נתבקש לקצוב וקצב את שעור התמורה ואת אורך הארכה; והוא עומד בחזקתו שקצב את הצודק והמתקבל על הדעת בנסיבות; כיון שכך, לא יתכן שהיה מסרב לאשר, אילו באו אליו הצדדים כששעור התמורה ואורך הארכה כבר נקובים על ידם. ועתה, בהנחה המקובלת שחזקה על המחוקק שאינו מוציא את מילותיו לריק, הרי קשה לרוקן לגמרי את סעיף 8ד (היום סעיף 12) מתוכנו כפי שעושה השופט י' כהן על ידי המלים "תהא משמעותו איזו שתהיה". ואני מעז לחזור להצעתי המקורית שאותה הבעתי בפרשת תרשיש, שהסעיף חל כאשר הדייר החדש והדייר הישן הם אותו אדם, כלומר כאשר הדייר המוגן מסכים להפוך את דיירותו ממוגנת לבלתי מוגנת, באישור ביהמ"ש (או בית הדין). מובן שאחרי מה שפסק ביהמ"ש העליון באותה פרשה, שוב אינני אומר שרק במקרה כזה יש תחולה לסעיף הנדון; אולם עדיין אני אומר שגם במקרה כזה יש לו תחולה. ואם כך הדבר הרי ברור שאיש לא יפרש את סעיף 8ד (עכשיו סעיף 12) כדורש מחווה ריקה בצורת פנוי גשמי וכניסה מחדש גשמית מצד אותו דייר עצמו. משמע באישור שיפוטי תקפה ובעלת נפקות הסכמת דייר לשנות את דיירותו ממוגנת לבלתי מוגנת; ואם כך, הרי ההגיון מחייב שבהסכמתו ובאישור שיפוטי יש תקפות ונפקות להסכמתו לפנות ולצאת: שאם לא יקיים, תהא זאת עילת פינוי. בהקשר זה אזכיר הלכה ותיקה מכוח פסיקת ביהמ"ש העליון, בעקבות הפסיקה האנגלית, שלפיה יש ובנסיבות מיוחדות מאד, יכיר ביהמ"ש בשינוי טיבה של הדיירות ממוגנת לבלתי מוגנת או ממוגנת למעמד של בת רשות גרידא. למה לא נאמר שעכשיו אישור ביהמ"ש כמוהו כנסיבה מיוחדת במובן האמור. לסיום הייתי מוסיף שדרך ארוכה, ארוכה מאד, עשו חקוקי הגנת הדייר מתחילתם בשנת 1940 (ובאנגליה אפילו מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו) שבתחילה (ואפילו בתקופה הראשונה לקיום המדינה) בקושי היו מושכרים בנמצא; ואם היו לשכירה, הרי רק תמורת דמי מפתח. לעומת זאת עכשיו לא חסרות דירות לשכירה בלא דמי מפתח; והשינוי הזה, למה לא נעמיד את המחוקק בחזקתו שהוא מתבטא בחקיקתו, ועל כל פנים למה לא יתבטא השינוי פסיקת בתי המשפט. אלה בתי המשפט אשר "המציאו" את הלכת ה"נטישה" המסוייגת אחר-כך ע"י הלכת "הזדהות החזקות", ועל ידי כך הוסיפו עילת פנוי על אלה הנקובות בחקוקי הגנת הדייר, למה לא "ימציאו" את הסכמת הדייר באישור בימ"ש בתור עוד עילת פנוי נוספת - הכל ע"י פרשנות נאותה למען הצדק נוכח נסיבות החיים המשתנות. מדובר בדירה בת חדר וחצי ברחוב גרוזנברג 14 ת"א; ואנחנו - אשר בתוך עמנו אנחנו יושבים - יודעים שהשופט הנכבד קלע למטרה כאשר קצב עבור פנויה 55,000 ל"י; גם ארכת הפנוי בת ששה חודשים מתקבלת מאד על הדעת. דייר דנן לא קופח בשום צורה שהיא. אלא מה? הצדדים התירו לשופט - והוא מכוח התרם הורה כי אם לא יפנה הדייר את הדירה בתוך תקופת הארכה, הרי כאשר יפונה או יפנה יותר מאוחר, יקבל התמורה הנזכרת בת 55,000 ל"י, לא במלואה אלא בנכוי 2000 ל"י לכל חודש של פיגור. גם זו הוראה אשר אינה בלתי מתקבלת על הדעת; ואולם תוצאתה עלולה להיות חמורה מדי בדיעבד שבינתיים נצטבר כבר פיגור בן ששה חודשים. אילמלא ידענו שעורך הדין החדש אשר לקח לעצמו הדייר (זה עורך הדין אשר הגיש את הערעור אלינו) מותר היה לו - עפ"י התקדימים הותיקים מלפני תשכ"ח - לייעץ לדייר שערעורו עתיד להצליח, היינו אומרים שאין לו לדייר להלין על בעל הבית שעכשיו יקבל תמורה מופחתת כאמור. ואולם מאחר ואם דעתי תתקבל יש בזה משום חידוש גדול בהלכה, הרי נראה לי הוגן להורות שמניין החודשים העולים לדייר בנכוי יתחיל חודש אחרי מתן פסק-דיננו אנו. מנין כוחנו להתערב? מכוחנו לפקח על ה"אישור" הכלול בפסק-דין קמא, ומחובתנו לפעול כנציגי טובת הציבור במידה שהצדק של העניין מחייב. בנתון לתיקון פסק הדין לעניין תחילת הניכויים, אני מציע לחברי המכובדים לדחות את הערעור ולחייב את הדייר המערער בהוצאות. בין שתתקבל דעתי ובין שלא, אני מציע לתת רשות לערער אל ביהמ"ש העליון. השופט ש' קווארט: קראתי בעניין רב את חוות דעתו המאלפת של חברי השופט כהן ואני מסכים. השופט י' גלעדי: אני מסכים שיש לדחות את הערעור ונימוקיו של כב' השופט כהן נראים לי. אנחנו מתקנים את פסק-דין קמא בזה שהארכה לפנוי תפוג לא 6 חודשים אחרי 11.11.74, כי אם בסוף יום 18.1.76. למחרת כבר יהיה בעל הבית זכאי לנכוי של 2000 ל"י; חודש אחרי זה יגדל הנכוי ל-4000 ל"י, וכן הלאה כפי שהורה פסק-דין קמא. פרט לאמור, נשאר פסק-דין קמא בעינו. את המערער אנחנו מחייבים לשלם למשיב -.1,000 ל"י הוצאות כוללות. יש רשות לערער לביהמ"ש העליון. חוזהפינוי דייר מוגןמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפינוי דירה