השופט י' עמית: 1. העותרת והמשיב 3 (להלן: בן הזוג) נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.6.2003, ומנישואיהם נולדו להם שתי בנות, האחת ילידת 2005 והשניה ילידת 2006 (להלן: הקטינות). 2. ביום 1.4.2010 נחתם בין בני הזוג הסכם שכותרתו "הסכם שלום בית, לחילופין גירושין" (להלן: ההסכם). למרות כותרתו של ההסכם, אין בו כל אזכור לשלום בית, והוא כולל הוראות שונות כמקובל בהסכמי גירושין. ההסכם קובע, בין היתר, כי הצדדים יגישו בקשה משותפת לבית הדין לגירושין ויבקשו לאשר ההסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי הקטינות ישארו במשמורתה של העותרת תוך קביעת הסדרי ראייה בין בן הזוג לבין הקטינות; כי בן הזוג ישלם מזונות בסך 1,400 ₪ לכל קטינה, כולל מדור, וישא במחצית הוצאות רפואיות חריגות; כי תכולת דירת המגורים תחולק באופן שווה בין הצדדים; וכי דירת המגורים הרשומה על שם בני הזוג במשותף תועבר לבעלות בן הזוג אשר יטול על עצמו את חוב המשכנתא ואת החובות המשותפים של הצדדים לבנק ולהורי בן הזוג. ההסכם נחתם במשרד עורך דין, ובד בבד חתמה העותרת על ייפוי כוח המאפשר העברת חלקה בדירה לבן הזוג. כן חתמה על תצהיר נפרד, בכתב ידה, כלהלן (שגיאות במקור - י"ע): "היום התייצבתי במשרד של עו"ד ... על מנת לחתום על יפוי כח בלתי חוזר שמעביר את חלקי בדירה לבעלי. עו"ד ... סרב להחתים אותי מבלי שאצהיר בפניו שאני מבינה על מה חתמתי שהתייעצתי עם עו"ד גם לגבי יפוי הכח הבלתי חוזר וגם לגבי ההסכם. ואכן יתייצתי עם עו"ד ואני יודעת על מה אני חותמת ומבינה את כל המשמעויות". 3. ההסכם אושר בבית הדין הרבני האזורי תל-אביב (להלן: בית הדין האזורי) ביום 7.4.2010 וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי הדיין דומב. אקדים ואומר כי אין חולק כי האישור שניתן על ידי הדיין דומב בבית הדין האזורי לאו שמיה אישור ונפלו בו פגמים רבים. בתמצית שבתמצית נספר, כי על פי הנטען, הבעל שילם 200 ₪ לאחד הפקידים בבית הדין האזורי, מסר לו את ההסכם וביקש ממנו שיזרז את הטיפול בגירושין. עוד נתברר, כי בני הזוג לא התייצבו כלל בפני הדיין דומב ולא נערך כל פרוטוקול בנוכחותם בזמן אמת. בהחלטתו המאוחרת יותר מיום 24.1.2012, כתב הדיין דומב כי הספרא דדיינא התורן קיבל את הצדדים בלשכתו, שאל את בני הזוג את השאלות שנהוג לשאול (כגון אם הבינו את משמעות ההסכם ואם חתמו עליו ללא כפייה), לאחר מכן הועבר ההסכם לאישורו מבלי שבני הזוג הופיעו כלל בפניו, והוא אישר את ההסכם לאחר שהסתמך על דברי הספרא דדיינא. לעניין פרוטוקול הדיון מתאריך 7.4.2010 - ממנו עולה כי כביכול הצדדים הופיעו בפני המותב - ציין הדיין דומב בהחלטתו, כי באותה עת נכנסה לשימוש מערכת מיחשוב חדשה, מה שהקשה על עריכת וחתימת פרוטוקול כהלכתו (בפרוטוקול צויין מותב תלתא, אך נכתב כי נחתם דגיטלית על ידי הדיין דומב בלבד). עוד נספר כי העותרת הגישה תלונה למשטרה בנושא סכום הכסף ששולם לפקיד בית הדין האזורי, ונפתחה חקירה בנושא. אף הוגשה תלונה כנגד הדיין דומב לנציב תלונות השופטים וזו נמצאה מוצדקת. 4. שלושה חודשים לאחר אישור ההסכם, פנתה העותרת לבית הדין האזורי בבקשה לביטול ההסכם הן בשל פגמים שנפלו באישורו על פי חוק יחסי ממון, והן מאחר שההסכם נחתם, מבלי שהבינה לטענתה את תוכנו ותוך כפייה ועושק. בעקבות בקשת פסילה שהגישה העותרת, החליט הדיין דומב להעביר את התיק לקביעת הרכב אחר של בית הדין האזורי. התיק נותב פעמיים לשמיעה על ידי הראב"ד ניסים בן שמעון, אך בכל פעם הוחזר התיק על ידי המותב, בנימוק שיש לדון בעובדות שנעשו בפני הרכב אחר, וכי בדיקה זו מקומה בבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) ולא בהרכב מקביל. העותרת ערערה אפוא לבית הדין הגדול וטענה לבטלות ההסכם, בשל אי אישורו כדין ובשל טעות, הטעייה, עושק וכפייה. לטענת העותרת, בן הזוג הפעיל עליה לחצים וכפה עליה את חתימת ההסכם, מה שגרם לה לבטל הליכים קודמים שנקטה בבית הדין הרבני (תביעה לשלום בית ותביעה למדור ספציפי) שעה שהייתה מיוצגת. 5. בית הדין הגדול דחה בפסק דינו מיום 19.11.2012 את הערעור. בפסק הדין דחה בית הדין הגדול את גישתו של הדיין דומב לפיה רשאי בית הדין להסתמך על סופר הדיינים לצורך אישור הסכם גירושין. הודגש כי על הדיין לוודא כי אכן מדובר בהסכם המשקף את רצונם ודעתם החופשית של הצדדים, כי אין מדובר אך בהעברת אינפורמציה או שאלות פורמליות, ועל הדיין עצמו להיווכח כי מדובר בהסכמה חופשית של הצדדים. כבודו של סופר הדיינים במקומו מונח, אך אין החוק מאפשר להסתמך על שיקול דעתו לצורך אישור הסכם ממון. למרות זאת, מצא בית הדין לדחות את הערעור בשל מספר נימוקים, ובין היתר: גם אם הסכם הממון לא אושר כדין, הוא עדיין תקף במישור החוזי; העותרת פעלה בחוסר תום לב, נוכח השיהוי של שלושה חודשים וכאשר ביני לביני בוצעו כל חלקי ההסכם: נפתח תיק לסידור הגט, לאחר הגירושין העביר הבעל את החובות על שמו, הקטינות עברו למשמורת האם והדירה נרשמה על שם הבעל. עוד נקבע, כי לא נמצא ביסוס לדברי העותרת כי ההסכם נכפה עליה, ומהמסמכים עולה כי העותרת היתה מודעת למשמעות ההסכם ולתוצאותיו. בשולי הדברים ציין בית הדין, כי קיים חשש ביחס לכשרות הגירושין, ככל שתתקבל טענת העותרת כי נפל פגם בהסכם. הדיין שיינפלד הוסיף והדגיש בפסק דינו כי חלף הזמן הסביר לביטול ההסכם, כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. 6. על פסק דינו של בית הדין הגדול נסבה העתירה דכאן. העותרת טענה כי ההסכם בטל נוכח הפגמים באישורו, ומאחר שנחתם על ידה מבלי שהבינה את תוכנו ומתוך כפייה ועושק. בא כוח בן הזוג טען בתגובתו, בין היתר, כי העותרת פועלת בחוסר תום לב וכי ההסכם נעשה בעקבות בגידתה של העותרת, אשר לאחר הגירושין הזדרזה להינשא למאהבה. לטענת בן הזוג, העותרת חפצה בגירושין מהירים והייתה נכונה לוותר על חלקה בדירה כנגד החובות שנטל על עצמו, ואין כיום מקום להחזיר את הגלגל לאחור בבחינת "מעשה עשוי". לתגובה צורפו דו"ח חקירה ותמלילי הקלטות שערך בן הזוג, בין היתר, להוכחת טענותיו כי העותרת בגדה בו. כן צורף תצהיר של עורך הדין בפניו נחתם הסכם הגירושין, שבו נאמר כי העותרת הבינה על מה היא חותמת ומה רצונה. 7. בעקבות הישיבה שהתנהלה בבית משפט זה ביום 18.7.2013 ולאחר שהתברר כי אכן נפלו פגמים באישור ההסכם, כמתואר לעיל, הוצא צו על תנאי המורה ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטתו של בית הדין הגדול והחלטת בית הדין האזורי, בגדרן אושר הסכם הגירושין, ובתאריך 30.12.2013 שמענו את ההתנגדות לצו-על-תנאי שהוצא. 8. הנכס היחיד והמרכזי של בני הזוג הוא דירת המגורים. ערך הדירה וערך החובות שנטל הבעל על עצמו לא נתבררו במדויק, אך גם לשיטת בן הזוג, ערך הדירה עולה על החובות. מכאן, שהעותרת ויתרה בהסכם הגירושין על חלקה בשווי דירת המגורים, בניכוי החובות. בעקבות מספר שאלות שהפנינו לעותרת עצמה, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 30.12.2013, אישרה העותרת כי הבינה על מה היא חותמת, אך לטענתה הדבר נעשה בכפייה. הנה כי כן, הטענה לטעות והטעייה "ירדה" מהשולחן, ונותרה אך טענת הכפייה והעושק. בהקשר זה טענה העותרת כי חששה מבן הזוג עקב התנהגותו כלפיה, וכי איים עליה כי בהיותה גיורת עולה מרוסיה ומאחר שבגדה בו, בית הדין הרבני ייקח ממנה את הקטינות, ובשל כך "הסכימה" לחתום על ההסכם. 9. טענות נוסח כפייה ועושק בהסכמי גירושין, אינם חזיון בלתי נפרץ במקומותינו, ואינם מצדיקים, ברגיל, התערבותו של בית משפט זה, שאינו יושב כערכאת ערעור שלישית על בית הדין הגדול (השוו בג"ץ 5680/11 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי פ"ת (4.10.2011) (להלן: עניין פלונית)). אלא שבמקרה דנן, אין חולק כי נפלו פגמים של ממש באישור ההסכם, באשר על פי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון נדרש בית המשפט או בית הדין להיווכח כי בני-הזוג עשו את ההסכם "בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו". הפגמים שנפלו באישור ההסכם בנסיבות כפי שתוארו, מחייבים בירור עובדתי לגבי טענת הכפייה והעושק. עמד על כך הדיין אלגרבלי בבית הדין הגדול, בהחלטתו מיום 9.2.2012 בה נאמר: "העדיפות הראשונה הייתה שהרכב אחר בביה"ד האזורי יעסוק בבירור העובדות לאור טענת הפסלות כנגד כב' הרב דומב, אך משלא נמצא הרכב שהסכים לעסוק בכך...". 10. משנתברר כי הצדדים לא הופיעו כלל בפני הדיין דומב, יש לעשות את שלא נעשה מלכתחילה, ולברר את גמירות דעתם של הצדדים לגבי הסכם הגירושין, תוך התמקדות בטענת הכפייה והעושק. בירור עובדתי מקומו, ברגיל, בערכאה הדיונית, אם כי גם ערכאת הערעור יכולה לעיתים הפנות שאלות ישירות לצדדים ולהתרשם מתשובותיהם, אלא שלא כך נעשה בדיון בפני בית הדין הגדול. 11. טענות העותרת לפגם בכריתת ההסכם בשל כפייה או עושק, צריכות אפוא להתברר במישור העובדתי בפני הערכאה אשר אישרה את ההסכם. שאלה עובדתית זו, קודמת לשאלה העקרונית אם ומתי עשוי להיות להסכם ממון שלא אושר או שלא אושר כדין תוקף מחייב (ראו, לדוגמה, בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, פסקאות ט"ו-י"ח והאסמכתאות שם (27.4.2010)). אינני משוכנע כי יש צורך להכריע בין שתי הגישות העיקריות בנושא זה, ולטעמי, הדין אמור להיגזר מהעובדות בכל מקרה ומקרה, תוך התחשבות במכלול של פרמטרים ושיקולים, ובין היתר: היקף הפגם שנפל באישור ההסכם; קיומו של פגם ברצון ועצמת הפגם; עד כמה תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל; שיהוי; מעשה עשוי; האם הצדדים נהגו על פי ההסכם; תום לב ומניעות. 12. אשר על כן, אנו מורים על קבלת העתירה של העותרת והמשיב 3, במובן זה שעניינם יוחזר וידון בפני הרכב אחר בבית דין אזורי אחר, שייקבע על ידי נשיא בית הדין הגדול. ההרכב ידון בכל הטענות העובדתיות ביסוד תביעתה של העותרת לביטול ההסכם מחמת פגם ברצון בשל כפייה או עושק, ועל בסיס התשתית העובדתית ייתן החלטתו אם יש להורות על ביטול ההסכם, במלואו או בחלקו, אם לאו. בשלב זה, וכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת של בית הדין, אנו מותירים על כנו את צו המניעה האוסר על המשיב 3 לבצע כל דיספוזיציה בדירה. נוכח התוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את המשיב 3 בהוצאות העותרת בסך של 10,000 ₪. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. חוזההסכם שלום בית