זוהי תביעתם של מר עוז דוד ומר גונן יונתן (להלן ביחד - התובעים), כנגד מעסיקתם מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות (להלן - הנתבעת), להשבת שליש המשרה שקוצץ מהם בשנת הלימודים התשס"ד, תוך תשלום ההפרשים בין שכרם בהיקף של משרה אחת לבין שכרם לפי היקף של משרה ושליש והתשלומים הנלווים, בתוספת פיצויי הלנת שכר והפרשי הצמדה, ולפיצוי בגין הפגמים שלטענתם נפלו בהליך קיצוץ משרתם. העובדות להלן העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: 1. התובעים שניהם עובדי הוראה בעלי רישיון הוראה קבוע, אשר עבדו במשך רוב, אם לא כל, שנות עבודתם בהיקף של כמשרה ושליש, כפוף למחלוקת בין הצדדים לגבי השעורים המדויקים, של היקף המשרה במשך כל שנת לימודים. התובעים שניהם, חברים בארגון המורים העל יסודיים. 2. תובע מס' 1 מועסק על ידי הנתבעת במשך כ-25 שנה בחט"ב א' בנהריה (להלן - בית הספר), וזאת, במשרה מלאה כמורה להיסטוריה ואזרחות ובשליש משרה כמורה לשל"ח. 3. תובע מס' 2 מועסק על ידי הנתבעת החל משנת 1978, כאשר החל משנת 1981 כמורה לחינוך גופני בבית הספר המקיף נהריה (להלן - בית הספר). החל משנת 1985 הועסק התובע מס' 2 בהיקף של משרה ושליש, משרה מלאה כמורה לחינוך גופני ושליש משרה כמנהל מועדון הספורט של בית הספר. 4. אין חולק בין הצדדים, כי מדי שנה קיבלו התובעים, אישור חדש בדבר העסקה בשעות נוספות כאמור, שמעבר למשרה מלאה, ואף אין חולק, כי באישור הנ"ל צוין כי האישור לשעות נוספות הוא לשנת לימודים אחת לכל היותר. לא זו אף זו מדי שנה אף קיבלו התובעים הודעה בדבר תפוגת האישור להעסקה בשעות נוספות שניתן להם. משכך, מדי שנה הגישו התובעים, כל אחד באמצעות מנהל בית ספרו, בקשה חדשה להעסקה בשעות נוספות, ובהתאם לאישור שקיבלו, ניתנה להם מדי שנה, בסמוך לתחילת שנת הלימודים, מערכת שעות בהיקף המשרה שכאמור אושרה. 5. כך נהגו הצדדים אף לגבי שנת הלימודים התשס"ד. ביום 18.5.03, לקראת סיום שנת הלימודים התשס"ג קיבל כל אחד מן התובעים מכתב בזו הלשון: "א.ג.נ., על פי הרישום בנתוני שכרך לחודש אפריל 2003, הינך מועסק/ת בשעות נוספות מעבר למשרה מלאה. בחוזר המנכ"ל ל"ב 1 פיסקה 22 סעיף ו' נאמר: "תוקפו של כל אישור לעבודת שעות נוספות הוא לשנת לימודים אחת לכל היותר". למען הסדר הטוב וכדי להסיר ספק, הריני להודיעך כי תוקפו של האישור להעסקתך בשעות נוספות יפוג בסיום שנת הלימודים הנוכחית - 31.06.03. הערה: בעקבות הקיצוצים התקציביים שהושתו על משרדנו ובניגוד לשנים קודמות, לא נוכל להבטיח המשך העסקתך מעל 100% בשנה"ל תשס"ד". 6. לציין, כי אין חולק בין הצדדים, שזהו נוסח ההודעה שקיבלו התובעים מדי סוף כל שנת לימודים, למעט הפיסקה האחרונה למכתב, בה צוין כי בעקבות הקיצוצים התקציביים שהושתו על המשרד, לא תוכל הנתבעת להבטיח את המשך ההעסקה בהיקף שעולה על משרה מלאה בשנה"ל תשס"ד, פיסקה אשר הוספה לראשונה במכתב מיום 18.5.03. 7. עד כאן האירועים הנוגעים לסיום שנת הלימודים התשס"ג. לקראת תחילת שנת הלימודים, מילא מנהל בית הספר בקשה לאישור שעות נוספות עבור התובע מס' 1 (ראה: בקשה מיום 27.8.03), אותה אישר התובע מס' 1 בחתימתו. בהמשך לאותה בקשה, ניתנה לתובע מס' 1 בתחילת שנת הלימודים התשס"ד, מערכת שעות בהיקף של משרה ושליש (כולל שעות של"ח), כמבוקש באישור הנ"ל, ואמנם התובע מס' 1 החל לעבוד בהיקף משרה זה. ביום 24.9.03 לאחר שכבר החל לעבוד בהיקף של משרה ושליש, קיבל התובע מס' 1 מכתב מראש תחום של"ח וידיעת הארץ - מר דוד גליק, בו הודע לו, כי לא אושרה בקשתו לעבוד בהיקף של משרה ושליש, היינו כי בקשתו לעבוד כמורה של"ח לא אושרה. עוד צוין במכתב, כי תשולם לתובע תמורת השעות שהספיק לעבוד בהיקף של שליש משרה נוסף, עד לקבלת המכתב הנ"ל. בעקבות כך, הופסקה העסקת התובע כמורה לשל"ח, ובמקומו הוצב מורה אחר. 8. בעקבות ההודעה הנ"ל, פנה התובע אל מזכיר סניף הגליל בארגון המורים, אשר פנה מצדו במכתבים מיום 25.9.03, 22.10.03 ו-10.11.03 אל מנהל המחוז בנתבעת, אל מנהל בית הספר, ואל ראש תחום של"ח, בבקשה לשקול השבת היקף המשרה שקוצץ לתובע מס' 1, אך פניותיו נדחו. 9. לציין, כי בהמשך לכך, קיזזה הנתבעת ממשכורת חודש אוקטובר 03' ששולמה לתובע מס' 1, את התשלום בגין השעות הנוספות שעבד בחודש ספטמבר 03', עד לקבלת מכתב הנתבעת. עם זאת, בעקבות המלצת בית הדין מיום 27.9.04 (ראה: פרוטוקול הדיון המוקדם בפני כב' הש' פיקרסקי), לשלם לשני התובעים את התמורה בגין השעות שביצעו בחודש ספטמבר 03' בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שילמה הנתבעת לשני התובעים את התמורה בגין השעות שביצעו בפעל בחודש ספטמבר 03', עד לקבלת ההודעה מאת הנתבעת. 10. באשר לתובע מס' 2, הרי שכאמור, כמו התובע מס' 1, גם תובע זה קיבל את מכתב הנתבעת מיום 18.5.03 המודיעו כי תוקף האישור לעבודה בשעות נוספות יפוג בתום שנת הלימודים, וכי בעקבות הקיצוצים התקציביים שהושתו על המשרד, לא תוכל הנתבעת להבטיח את המשך העסקתו בהיקף שעולה על משרה מלאה בשנה"ל תשס"ד. לטענת התובע מס' 2, בעקבות מכתב זה, הוא בירר עם מנהלו הישיר, מר יעקב עמיחי, מה צפוי לו, והלה הבטיחו כי ייעשו כל המאמצים על מנת שיקבל שעות אלה בשנת הלימודים התשס"ד, וכי אין מקום לדאגה. בהמשך לכך, קיבל התובע מס' 2 את מערכת השעות לשנת הלימודים תשס"ד הכוללת את השעות הנוספות, ודוק זאת עוד לפני שחתם על הבקשה לאישור שעות נוספות. מכל מקום, עם תחילת שנת הלימודים, החל התובע מס' 2 לעבוד בהתאם להיקף המשרה, הכולל את השעות הנוספות. ביום 21.9.03 קיבל תובע מס' 2 מכתב מהנתבעת בו נאמר כי לא אושרו לו השעות הנוספות כמבוקש. לטענת התובע מס' 2, הוא פנה מיידית לשני מנהליו, המנהל הישיר והמנהל הכללי של מקיף נהריה, מר יוסי זיגלמן, ולדבריו שניהם עודדו אותו להמשיך לעבוד במתכונת של משרה ושליש, אם כי לא הבטיחו שיקבל שכר על שליש המשרה הנוסף. חרף זאת, החל מחודש אוקטובר 2003 הופסקה עבודת התובע מס' 2 בהיקף של משרה ושליש, והוא הועסק בהיקף של משרה אחת בלבד, והפסיק לנהל את מועדון הספורט. מורה אחר קיבל את התפקיד. המחלוקות ועיקרי טענות הצדדים 11. המחלוקת העיקרית בתיק זה נסובה על השאלה, האם זכאית היתה הנתבעת להפחית את היקף העסקתם של התובעים בשנת הלימודים התשס"ד, אם לאו. כך, טוענים התובעים כי משרתם "צומצמה" שלא כדין. לדבריהם, הם הועסקו במסגרת העסקה בהיקף של כמשרה ושליש לאורך שנים רבות, למעלה מעשרים שנה. על אף שלשעות הנוספות נדרש אישור מחודש מדי שנה, ועל אף שעל פי חוזר מנכ"ל תוקפו של כל אישור לשעות נוספות הוא לשנת לימודים אחת לכל היותר, הרי שמדובר בהעסקה צמיתה, ובהתאם לפסיקה בעניין יש לקבוע כי העסקה בדרך של העסקה זמנית לתקופה של למעלה מעשרים שנה מהווה פגם מהותי במעשיה של הנתבעת והינה העסקה שלא בתום לב. לטענתם, צורת העסקה זו נוגדת את כללי הצדק הטבעי ואת הנורמות של המשפט המנהלי והציבורי החלים על הנתבעת. מנגד, טוענת הנתבעת כי עבודה בשעות נוספות אינה בגדר זכות המגיעה לעובד ואינה הופכת לחלק מתנאי העבודה. העסקה בשעות נוספות היא חלק מהפררוגטיבה של המעסיק. רק שינויים החורגים ממתחם הסבירות עשויים לחרוג מתחום הפררוגטיבה של המעביד. החלטה על הפסקת תשלום שעות נוספות אינה חורגת ממתחם הסבירות, אינה מביאה להרעה מוחשית בתנאי העבודה ואינה בגדר שינוי משמעותי חד צדדי של תנאי העבודה. מוסיפים התובעים וטוענים, כי בכל מקרה יש לקבוע כי התחייבות מנהליהם כלפיהם להעסקה בהיקף של משרה ושליש לגבי שנת תשס"ד, מהווה הבטחה שלטונית ברת אכיפה ולפיכך גם מטעם זה יש לאוכפה. לחלופין, וככל שייקבע כי אין עסקינן בהבטחה שלטונית ברת אכיפה, עותרים התובעים להתחשבות בגורם ההסתמכות והצפיה של התובעים. הנתבעת דוחה טענה זו בהינתן שאין המנהל המעסיק של התובעים ובאי יכולתו להבטיח דברים שאינם בסמכותו. 12. מעבר למחלוקת זו בדבר עצם זכאותם של התובעים להעסקה בהיקף המשרה כנתבע על ידם, חלוקים הצדדים ביניהם גם לגבי תקינות הליך קבלת ההחלטה על היקף העסקתם של התובעים בשנת הלימודים התשס"ד. לטענת התובעים נפלו פגמים רבים בהליך לצמצום משרתם. כך, טוענים התובעים לבטלות ההליך באשר לא ניתנה להם זכות הטיעון בטרם ההחלטה על צמצום משרתם, וכפעל יוצא מכך, הנתבעת לא הביאה בחשבון בהחלטתה את מכלול השיקולים הרלוונטיים לגבי התובעים. מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעים לא יכולים להעלות טענה זו מאחר ולא העלו אותה לא בכתב התביעה ולא בתצהיריהם, וכי לגופם של דברים, התובעים ויתרו על זכות הטיעון משלא עשו דבר עת קיבלו את מכתבי הנתבעת מיום 18.5.03. 13. פגם נוסף, לטענת התובעים, שנפל בהליך צמצום משרתם, הוא אי קיום חובת ההיוועצות עם הארגון היציג של התובעים, בטרם קבלת החלטה על צמצום משרתם. מנגד טוענת הנתבעת, כי אין חובת היוועצות עם הארגון היציג, עת עסקינן בשעות נוספות. כן טוענים התובעים, כי הנתבעת לא הודיעה להם במועד על קיצוץ משרתם, בהתאם להוראות התקנון החל על הצדדים, אלא רק כארבעה חודשים לאחר המועד, ולאחר תחילת שנת הלימודים. הנתבעת טוענת מנגד, כי ההודעה על סיום תוקף האישור לשעות נוספות ניתנה במועד - 18.5.03. 14. מוסיפים התובעים וטוענים, כי צמצום משרתם נעשה באופן לא שוויוני. לטענתם, בקביעת היקף העסקתם לשנת תשס"ד, הם הופלו לרעה לעומת מורים אחרים אשר וותקם נמוך משלהם. לטענת הנתבעת לעומת זאת, לא רק שהתובעים לא הוכיחו טענתם זו, אלא שלגופם של דברים, מלכתחילה אישור לשעות נוספות ניתן לשנה אחת בלבד. בשנת תשס"ד נעשו קיצוצים רבים במערכת, ובכלל זה פיטורי מורים. בנסיבות אלו לא ניתן היה להעניק לתובעים את השעות הנוספות כמבוקש על ידם. 15. מעבר למחלוקות המשפטיות כמבואר לעיל, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה העובדתית, מה היה היקף משרתם המדויק של התובעים במשך כל שנות העסקתם על ידי הנתבעת. כך, לטענת התובעים, היקף משרתם במשך כל שנות עבודתם, עמד על משרה ושליש בסטיות של עשיריות אחוזים. מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובעים הועסקו בהיקפי משרה משתנים. דיון והכרעה 16. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' יעל שטיינברג- מנהלת גף כח אדם במחוז צפון של הנתבעת, ותצהיר עדות ראשית של הגב' זהבה רז - גזברית במשרד החינוך/מחוז צפון. התובעים והמצהירות מטעם הנתבעת נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם. זאת ועוד, הואיל ונציגי הציבור שהוזמנו לישיבת ההוכחות לא התייצבו לישיבה, ובהיעדר התנגדות מטעם הצדדים - נשמע התיק בפני כדן יחיד. משהובהרו המחלוקות שבין הצדדים, אפנה להלן לדון בהן, ותחילה למחלוקת העובדתית שבין הצדדים בשאלת היקף העסקתם של התובעים במשך שנות עבודתם בנתבעת. היקף העסקתם של התובעים 16. לטענת התובעים בכתב התביעה ותצהירים, הם הועסקו במשך למעלה מ-20 שנה בהיקף משרה של משרה ושליש. הנתבעת כפרה בטענה זו, באשר לטענתה, התובעים הועסקו במשך שנות עבודתם בהיקפי משרה משתנים. לביסוס טענתה זו, צירפה הנתבעת את נספחים א' ו- ב' לכתב ההגנה, דוחות פרטי ההעסקה של התובעים. 17. ברם אולם, מתוך חקירתה הנגדית של עדת הנתבעת, הגב' רז נמצאנו למדים כי דוחות אלו, הינם דוחות חודשיים המרכזים את היקפי המשרה וזכויות המורה לצרכי פנסיה, דהיינו דוחות הצופים פני עתיד (ראה עדותה: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 15-9). זאת ועוד, במסגרת חקירתה של הגב' רז התברר כי הנתונים בדוחות אלו, אינם תואמים את הציון בתלושי השכר של התובעים בדבר היקפי המשרה של התובעים (ראה עדותה: בעמ' 12 לפרוטוקול). מכל מקום, מתוך עדותה של הגב' רז, עולה כי בדוחות שצורפו, נרשמו נתוני עבודה בפעל, אשר יכולים להשתנות מדי חודש, בשל היעדרויות ספציפיות בפעל, ומכאן ההבדלים מדי חודש בהיקפי המשרה המצוינים בכל חודש לגבי כל תובע. 18. סיכומם של דברים, וככל שדרוש להכרעת המחלוקת בענייננו, גם עיון בדוחות עצמם מעלה כי במשך תקופה של כ-20 שנה הועסקו התובעים, ברמה השנתית, בהיקפי העסקה שמעל למשרה מלאה, כאשר רוב התקופה עמדו היקפים אלו על סדר גודל של משרה ושליש. לצורך דיוננו, אין לנו צורך להידרש לאחוז המדויק של המשרה בכל שנה ושנה, שעה שברור אף מתוך החומר שצורף על ידי הנתבעת, כי התובעים הועסקו במשך כל השנים בהיקף העסקה שעולה על משרה מלאה ונע סביב משרה ושליש. משכך, ולאור קביעתי באשר להיקף העסקתם של התובעים במשך שני העשורים שקדמו לשנת תשס"ד אפנה להלן לדון במחלוקות המשפטיות שבין הצדדים, ותחילה לשאלה האם זכאית היתה הנתבעת לבטל את השעות הנוספות של התובעים בשנת הלימודים התשס"ד או שמא כטענת התובעים, לאור היקפי העסקתם קמה להם זכות קנויה להמשך העסקתם בהיקף משרה זה. האם קיימת לתובעים זכות קנויה להעסקה בהיקף של משרה ושליש 19. אין חולק בין הצדדים, כי תוקפו של אישור להעסקה בשעות נוספות הינו לשנה אחת בלבד. וכך, סעיף 1.24.1 לתקנון שירות עובדי הוראה (להלן - התקנון), קובע בפיסקה 2 (ה): "תוקפו של כל אישור לעבודה בשעות נוספות הוא לשנת לימודים אחת לכל היותר". אף אין חולק בין הצדדים, כי מדי שנה קיבלו התובעים אישור להעסקה בשעות נוספות שתוקפו לשנה אחת בלבד וזאת על פי בקשה שהוגשה על ידם, וכי מדי שנה הודע לתובעים לקראת סוף שנת הלימודים כי תוקף האישור פג באותה שנה. אלא שלטענת התובעים בשים לב למשך העסקתם של התובעים בהיקף משרה של כמשרה ושליש, המדובר בהעסקה צמיתה למעשה. לטענתם בהתאם לפסיקה שדנה בסוגיה זו, יש לקבוע כי העסקה בדרך של העסקה זמנית לתקופה של למעלה מעשרים שנה מהווה פגם מהותי במעשיה של הנתבעת והינה העסקה שלא בתום לב. לביסוס טענתם זו, מפנים התובעים לשורה של פסקי דין אשר דנו בהעסקה זמנית מתחדשת, ובכלל זה לפסק הדין בעניין ע"ע 388/99 יעקב חסון ואח' - מדינת ישראל משרד הבינוי והשיכון, עבודה ארצי כרך לג(62) 39, ולדעתה של כב' סגנית הנשיא השופטת ברק, לפיה העסקת עובד בחוזה מיוחד לתקופה ארוכה, לעבודה לא צמיתה, מהווה חוסר תום לב מצד המעסיק המסיר מהעובדים את הגנת משפט העבודה. אין בידי לקבל את טענתם זו של התובעים, ככל שהיא מתייחסת להעסקתם בהיקף של מעל משרה מלאה, ואבאר. 20. פסקי הדין עליהם נסמכים התובעים עוסקים כל כולם בעצם ההעסקה של העובד, או למזער, בהיקף משרתו הרגיל. אלא שבענייננו שונים הם פני הדברים. בענייננו, אין חולק כי התובעים הינם עובדי מדינה קבועים. לא זו אף זו אף אין חולק לגבי זכאותם של התובעים להיות מועסקים בהיקף של משרה מלאה. גדר המחלוקת בענייננו נסוב על שאלת זכאותם של התובעים להיות מועסקים בנוסף להיקף המשרה המלא גם בשעות נוספות (בענייננו בהיקף של שליש משרה נוסף). 21.שאלת הזכות להיות מועסק בשעות נוספות שונה היא מבחינה מהותית מעצם הזכות להיות מועסק, ודוק אף מעצם הזכות להיות מועסק בהיקף משרה חלקי או מלא. בכל הנוגע להעסקה בשעות נוספות, נפסק: "הלכה פסוקה היא כי עבודה בשעות נוספות אינה בגדר זכות המגיעה לעובד וההופכת במשך הזמן לחלק מתנאי העבודה שהעובד יכול לכפות על מעבידו גם כשהוא אינו רוצה בעבודת שעות נוספות (תב"ע י-ם לה/16-9 אפרים זיזי - מ"י (לא פורסם); דב"ע מז/4-4 מ"י - ההסתדרות הכללית, פד"ע יח, 303; דב"ע מו/113-3 עירית תל-אביב יפו - ניסן גפני, פד"ע כ 1; דב"ע מט/138-3 חיים שוורץ - עירית תל-אביב יפו, פד"ע כא 174; ס"ק (בש) 1047/02 מועצת פועלי אשקלון - עיריית שדרות (לא פורסם). היוזמה והסמכות להעסקה בשעות נוספות נתונות בידי המעביד. קרי, השעות הנוספות מוקצות לעובדים בהתאם לצרכי המעביד המשתנים מעת לעת במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו" [ראה: ע"ע 367/03 רונית סעדיה - שירות התעסוקה עבודה ארצי, כרך לג (18) 46]. 22. על כך יש להוסיף, כי במקרה שבפנינו, כמו בעניין ע"ע 367/03 שנזכר לעיל, בהיות הנתבעת רשות סטטוטורית, כפופה היא בעניין הקצאת השעות הנוספות לתקציב אשר נקבע לה. נושא זה נשלט על ידי הוראות תקנון שירות עובדי הוראה (להלן - התקנון), בו נקבע כאמור כי תוקפו של כל אישור לעבודה בשעות נוספות הוא לשנת לימודים אחת לכל היותר. לא בכדי נעשה כן, שכן מבחינה מהותית, אין הנתבעת יכולה להתחייב או להבטיח מראש למורה פלוני, כי יאושר לו היקף זה או אחר של העסקה בשעות נוספות בכל שנת העסקה. ואמנם, אין חולק בין הצדדים כי בפעל, מדי שנה קיבלו התובעים אישור נפרד לגביו הובהר כי הוא ניתן לשנה אחת בלבד, ודוק אף אין חולק כי מדי שנה הודע לתובעים על תפוגת תוקפו של האישור. 23. הנה כי כן, על פניו אין בידי לקבל את טענת התובעים כי קיימת להם זכות קנויה להמשיך ולהיות מועסקים בהיקף של משרה מלאה ובנוסף לכך לקבל אישור להעסקה בשעות נוספות בהיקף של שליש משרה, מכאן ואילך. הקצאת השעות הנוספות לעובד פלוני או אלמוני, הינה בגדר פררוגטיבה מהותית של המעביד עת מנהל הוא את עסקו, בפרט ובמיוחד עת עסקינן במעביד ציבורי דוגמת הנתבעת, אשר כפוף למסגרת תקציבית במסגרתה אמרו הוא לפעול. 24. בענייננו, הבהירה הנתבעת כי שנת הלימודים התשס"ד לא הייתה שנה רגילה, שכן בשנה זו הושתו על משרד החינוך קיצוצים תקציביים רחבי היקף, אשר חייבו צמצם משמעותי בכח אדם, הן בהיבט של פיטורי מורים והן בהיבט של צמצום בהיקפי העסקה בשעות נוספות, ועניין זה אף מצא את ביטויו במכתבי הנתבעת אל התובעים מיום 18.5.03. הלכה למעשה, התובעים לא כפרו בטענת הנתבעת בעניין הקיצוצים התקציביים אשר הושתו עליה בשנת תשס"ד, ודוק, עקב ריבויים של הליכים בעניין פיטורי צמצום בשנת תשס"ד אשר הוגשו לבית הדין, ניתן לומר כי הנושא אף מצוי בגדר ידיעה שיפוטית. מכל מקום, משלא היה חולק בין הצדדים כי בשנת הלימודים התשס"ד נדרשה הנתבעת לקיצוצים בשל אילוצים תקציביים, ברי כי בנסיבות אלו, מוסמכת הנתבעת לאשר או שלא לאשר לעובד פלוני או לעובד אלמוני העסקה בשעות נוספות בנוסף למשרתו הרגילה. 25. סיכומם של דברים, אין לתובעים זכות קנויה להיות מועסקים בשעות נוספות מכאן ואילך, כך שהנתבעת היתה מוסמכת שלא לאשר את העסקתם בשעות נוספות בשנת הלימודים התשס"ד. למען הסדר הטוב, יצוין כי לאור המבואר לעיל, ברי כי אף הסמנטיקה בה נוקטים התובעים אינה מדויקת, שכן אין המדובר בענייננו ב"קיצוץ" או "צמצום" משרתם של התובעים, אלא למירב באי אישור העסקה בשעות נוספות. 26. באשר לטענת התובעים, לפיה התחייבות מנהליהם כלפיהם להעסקה בהיקף של משרה ושליש בשנת תשס"ד, מהווה הבטחה שלטונית ברת אכיפה, הרי שאין בידי לקבל טענה זו, ואבאר. פסק הדין המנחה בסוגית ההבטחה המינהלית, הוא בג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נגד שר התמ"ס פ"ד ל (1) 673, שם נקבעו על ידי כב' השופט ברנזון התנאים המצטברים לקיומה של ההבטחה המינהלית, כדלקמן: "הבטחה שניתנה ע"י בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו". הלכה זו סויגה וצומצמה בפסיקה מאוחרת יותר של בית-המשפט העליון ונקבעו בה ארבעה תנאים מצטברים, הדרושים על-מנת לקשור רשות מינהלית להבטחתה, כדלקמן: א. נותן ההבטחה היה בעל הסמכות לתתה; ב. לנותן ההבטחה הייתה כוונה להקנות לה תוקף משפטי מחייב; ג. הוא בעל יכולת למלא אחר ההבטחה; ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה. [ראה: בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ (4) 523, 529; בג"ץ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נד (5) 451, 477 - 478; ע"א 2054/98 אחים רויכמן שומרון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (2) 433, 456 - 457]. קני מידה אלה חלים גם בבית-הדין לעבודה, שכן עקרונות המשפט הציבורי חלים גם בו [ראה: דב"ע מט/132-3 מדינת ישראל - מנשה נבעה, פד"ע כא 326, 331; בג"צ 1407/90 מנשה נבעה נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה (1) 152]. 27. בכל הנוגע לתנאי הראשון, היינו כי נותן ההבטחה היה בעל הסמכות, הרי שהכלל הוא כי הבטחה מינהלית נוצרת רק אם ניתנה במסגרת הסמכות החוקית של נותנה. תנאי זה נובע מעיקרון חוקיות המינהל. בהתאם לעיקרון זה, פעולתה של הרשות המינהלית מתוחמת במסגרת הסמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת ובתי המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזו מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלה ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על-ידי המחוקק [ראה: בספרו של רענן הר זהב - המשפט המינהלי הישראלי, הוצאת שנהב, תשנ"ז-1996, עמ' 519 והאסמכתאות שם; ובסיפרה של ד"ר דפנה ברק - האחריות החוזית של רשויות המינהל, הוצאת בורסי תל אביב, תשנ"א-1991, עמ' 120-119; וכן ראה לעניין זה: ע"א 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין התגמולים, עבודה עליון, כרך לה, 470]. 28. בענייננו, ברי כי מנהליהם של התובעים, אלו שהגישו את הבקשה לאישור שעות נוספות, לא היו מוסמכים לאשרן, ומשכך אף לא היו מוסמכים להתחייב (אם התחייבו) כלפי התובעים שיהיו זכאים לאותן שעות בשנת תשס"ד. כבר נפסק, כי הבטחה שניתנה בחוסר סמכות, אינה מחייבת את המדינה [ראה: דב"ע נו/278-3 אברהם קיזמן ואח' - עיריית גבעתיים, פד"ע לא 116, 126; ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין ואח', פ"ד נ (5)478, 483]. 29. הנה כי כן, די בכך שלא התקיים בענייננו התנאי הראשון מבין ארבעת התנאים המצטברים לקיומה של הבטחה שלטונית, כדי להגיע למסקנה שאין בפנינו הבטחה שלטונית בר אכיפה כלפי התובעים. שאלה נפרדת היא מה נפקותה של אותה התנהלות כלפי התובעים, לפיה ניתן להם להבין כי אושרו להם השעות הנוספות והם אף החלו לעבוד על פיהן, ועל כך יידון להלן בהמשך, ברם ככל שעסקינן באכיפת הזכות הנטענת, אין בידי אלא לדחות את טענתם זו של התובעים בדבר זכאותם לאכיפת הזכות בשל קיומה של הבטחה שלטונית ברת תוקף. 30. סיכומם של דברים באשר למחלוקת הראשונה והעיקרית שבין הצדדים, הרי שמבחינה מהותית, אין ולא היתה לתובעים זכות קנויה להמשיך ולהיות מועסקים בשעות נוספות מכאן ועד עולם, ודוק אף לא הוכח כי לעניין זה ניתנה לתובעים הבטחה שלטונית ברת אכיפה. משכך, ברי כי הנתבעת פעלה לכאורה במסגרת ד' אמות סמכותה, עת נמנעה מלאשר לתובעים העסקה בשעות נוספות בשנת הלימודים תשס"ד. אלא שבכך לא סגי, שכן שאלה נפרדת, ולא פחות חשובה היא, האם סמכות זו של הנתבעת הופעלה בדרך מקובלת ובהתאם לכללים המחייבים רשות ציבורית, או שמא כטענת התובעים בהליך קבלת ההחלטה בעניינם נפלו פגמים שיש בהם כדי להביא לבטלות או ביטול ההחלטה בעניינם. משכך, אפנה להלן לדון בטענות אלו של התובעים, בעניין הפגמים שנפלו באופן קבלת ההחלטה בעניינם. האם נפלו פגמים באופן קבלת החלטת הנתבעת 31. טענת ההפליה - כאמור, טוענים התובעים כי באי אישור השעות הנוספות לשנת תשס"ד הם הופלו לרעה ביחס למורים אחרים שוויתקם נמוך מויתקם של התובעים. כמבואר לעיל, מסקנתי היא שהנתבעת היתה מוסמכת שלא לאשר לתובעים העסקה בשעות נוספות בשנת תשס"ד. ברם, במסגרת הפעלת סמכות זו, שומה על הנתבעת לפעול באופן שיוויוני כלפי עובדיה, היינו לנהוג ללא משוא פנים וללא הפליה כלפיהם, ודוק הפליה אינה מתמצית ביחס שווה אל כולי עלמא, אלא "הפליה פסולה פרושה יחס שונה אל שווים; פירושה יחס בלתי שווה ובלתי הוגן למי שראויים לאותו יחס.." [בג"צ 112/50(2), יוסיפוף נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה, 481]. הפלייה פסולה אינה מתקיימת מקום בו הנתונים מצביעים על הבחנה עניינית ומוצדקת בין פרט לפרט או בין קבוצה לקבוצה. מכל מקום, נטל ההוכחה הראשוני להוכחת קיומה של הפליה מוטל על התובע. 32. בענייננו, לעומת זאת, התובעים לא עמדו אף בנטל ראשוני זה. למעט אמירות כלליות בעלמא בדבר הפלייתם ביחס למורים אחרים, לא הציגו התובעים כל נתון או עובדה מהם ניתן להתחיל לבחון האם נהגה הנתבעת כלפיהם בהפליה פסולה, ובכך לא די לצורך הוכחת הפליה. משכך, אין לי אלא לדחות את טענתם זו של התובעים בדבר הפלייתם לרעה כביכול ביחס למורים אחרים. 33. אי מתן זכות שימוע - טוענים התובעים כאמור, כי פגם נוסף בהליך קבלת ההחלטה על אי הקצאת שעות נוספות, נוגע לכך שלא התאפשר להם להשמיע טענותיהם בטרם קבלת ההחלטה. אלא שלעניין זה טוענת הנתבעת כטענה מקדמית, כי אין התובעים רשאים להסתמך על טענה זו, משלא העלו אותה בכתב התביעה ובתצהירים. אפנה להלן לדון בטענה זו של הנתבעת. 34. אקדים ואבאר, כי מן הפן העובדתי, אין חולק בין הצדדים, כי לא התקיים שימוע בעניינם של התובעים בטרם התקבלה ההחלטה שלא להיענות לבקשתם להקצאת שעות נוספות לשנת הלימודים התשס"ד. אמת הדבר, כלל הוא כי אם "הועלתה טענה לראשונה בסכומים - לא ישעה לה בית המשפט אלא אם כן נמנע בעל הדין שכנגד מלעורר התנגדותו בסיכומים" [ראה: ע"א 685/81 ליסנסס וג'נרל חברה לבטוח נ' בורכרד ליינס, פ"ד לח(3) 421], ובענייננו כאמור העלתה הנתבעת התנגדותה, אלא שבבית הדין לעבודה הגישה היא גמישה יותר והכלל הוא כי לבית הדין סמכות לדון גם בטענות שלא נטענו, ובלבד שניתנה לצדדים ההזדמנות להגיב עליהן [ראה: דב"ע נב/122-3 בלבול סלים - מפעלי מאור בע"מ, פד"ע כ"ה 143], והדברים מתיישבים עם הרציונאל שביסוד סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, אשר קובע: "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה אחרת בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". לא זו אף זו, יש מקום להפעיל סמכות רחבה זו, בפרט ובמיוחד, עת עסקינן בטענה שעניינה פגיעה בזכות מהותית, דוגמת זכות השימוע. 35. משכך, בהינתן כי מבחינה עובדתית לא היה חולק על כך שלא ניתנה לתובעים זכות שימוע, משניתנה לנתבעת מבעוד מועד הזכות להגיב על טענה זו של התובעים, ובשים לב לכך שעסקינן בטענה בדבר פגיעה בזכות מהותית - אינני סבורה כי זה המקום לחסום דרכם של התובעים מפני בירור לגוף העניין, של טענה זו. אי לכך אפנה להלן בטענה זו של התובעים לגופה. 36. כאמור, וכפי שבואר לעיל, אין לתובעים זכות קנויה לכך שמדי שנה, מכאן ואילך, תאושר להם מכסת שעות נוספות כפי שאושרה להם בשנים קודמות. ברם אולם, מנגד לא ניתן להתעלם מכך שבמשך כשני עשורים אושרה לתובעים מדי שנה מכסת שעות נוספות בהיקף של כשליש המשרה. זאת ועוד, אף לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בהיקף לא מבוטל של שעות עבודה, ובתוספת של תפקיד נוסף, כך שלא יכול היות חולק על כך שמבחינה סובייקטיבית המדובר בפגיעה משמעותית בעובד, הן מבחינה כספית והן מן הפן המקצועי. 37. השאלה הנשאלת איפוא בנסיבות המקרה שבנדון היא, האם יש מקום לאפשר לעובד אשר קיבל בדי שנה במשך כשני עשורים שעות נוספות, להשמיע טענותיו בטרם קבלת החלטה שלא לאשר לו שעות נוספות לשנה הקרובה, גם אם עסקינן בהקצאת שעות נוספות, אשר כאמור אין לעובד זכות קנויה להמשיך ולקבלן. התשובה לטעמי לשאלה זו היא בחיוב, ועל כך ניתן ללמוד בדרך ההיקש מן ההלכה שחלה בעניין אי חידוש הסכם לתקופה בלתי קצובה. כך, בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן - המכללה האקדמית עמק יזרעאל, פד"ע לח 448, נדונה השאלה, האם קיימת למרצה שהועסק בחוזה לתקופה קצובה, המהווה תקופת נסיון, זכות שימוע בטרם תתקבל החלטה על אי הארכת מינויו. בית הדין הארצי הגיע למסקנה כי יש לאפשר למרצה להשמיע טענותיו בטרם החלטה כאמור בעניינו, ובמילותיו: "אין אנו מתעלמים מכך, שבמצבים מסויימים לא יהא בזכות הטעון להגשים את ייעודה ועל כן אף לא תידרש. כך, במקרה בו הייתה ההתקשרות בין המעביד ועובדו, מלכתחילה, לביצוע עבודה מוגדרת ומסויימת לתקופה קצובה בלבד. כגון, קבלן המעסיק מהנדס בחוזה לזמן קצוב בפרוייקט בניה, כאשר ברור וידוע לשניהם שתחילת העבודה וסיומה באותו פרוייקט עצמו, ולאחריו נפרדות דרכיהם. או אז, לא יהא בזכות הטעון כדי לשנות מן העובדה שעם סיום הפרוייקט באה לסיומה מאליה ההתקשרות בין השניים, ואין עוד סיכוי לחידושה או להמשכה. לא כן הוא עת המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, העשויה פלחים פלחים. לאמור: העסקת העובד נעשית על פי חוזה לתקופה קצובה, אולם המסגרת בה היא מתקיימת מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות ליצירת קשר מתמשך, בין לקביעוּת ובין להארכת החוזה מעת לעת. במקרה כזה, גם אם לעובד אין זכות קנויה למשרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההתקשרות עימו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה". (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). על הלכה זו חזר בית הדין הארצי בע"ע 1290/02, ע"ע 1303/02 מדינת ישראל - אלי שדה, עבודה ארצי, כרך לג (99), 36 ובע"ע 1417/02, 1481/02 שירותי בריאות כללית - ד"ר שמואל פרידלנד, פד"ע לט, 8. 38. דברים אלו, יפים הם בהתאמה, אף לענייננו. כך, מלכתחילה, לא דובר בענייננו על הקצאת שעות נוספות לפרוייקט מוגדר ומסוים לתקופה קצובה בלבד, אלא בהתקשרות שעניינה בהקצאת שעות נוספות לטווח ארוך, התקשרות העשויה פלחים פלחים, דהיינו הקצאת השעות הנוספות התייחסה לשנת לימודים אחת, אולם המסגרת בה התקיימה בנסיבות המקרה שבפנינו, מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות להקצאה נוספת של שעות נוספות מעת לעת. במקרה כזה, גם אם אין לעובד זכות קנויה להמשיך ולקבל את אותן שעות נוספות, סבורתני, כי לאחר כשני עשורים בהם קיבל מדי שנה את השעות הנוספות בהיקף דומה - קמה חובה על המעסיק להודיע לעובד מראש על כוונתו שלא להקצות לו שעות נוספות בהיקף להן הורגל, בשנת הלימודים הקרובה, לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה, לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לעובד הזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזירה. 39. אין חולק בין הצדדים, כי בעניינו לא נעשה כן, אלא שטוענת הנתבעת, כי בענייננו ויתרו התובעים על זכות הטיעון משבחרו להחריש לאחר קבלת מכתביה מיום 18.5.03. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת, ואבאר. ראשית, ולפחות ככל שהדברים נוגעים לתובע מס' 2, הלה לא שקט על שמריו לאחר קבלת מכתב הנתבעת מיום 18.5.03, וכך העיד במענה לשאלות ב"כ הנתבעת בחקירתו בפני: "גם אני הייתי מקבל כל שנה את המכתב הזה, ואני לא יכול להגיד שלא התייחסתי אליו. כל שנה הייתי ער למה שקורה והייתי בקשר עם המנהל הישיר שלי והוא אמר לי שאין לי בכלל בעיה. באותה שנה, סוף תשס"ג וגם שנה לפני כן היתה בעיה. אני לא זוכר אם הפסקה היתה גם במכתב של שנה לפני כן, אבל אני יודע שהיו בעיות תקציביות ותמיד הייתי בקשר עם המנהל הישיר שלי שאמר לי, אין בעיה נעשה מאמצים ואני אקבל את השעות האלה". (ראה עדותו: בעמוד 8 לפרוטוקול ש': 20-16). אלא שבכך לא סגי, שכן אף אלמלא נהג כך התובע מס' 2, אין לשכוח כי המדובר במכתב שגרתי אותו קיבלו התובעים מדי סוף שנה במשך תקופה ממושכת. חרף אותו מכתב, מדי שנה אושרה להם מכסת השעות הנוספות בהיקף דומה. ההבדל היחיד בין המכתב מיום 18.5.03 לבין המכתבים שקיבלו התובעים בשנים קודמות, נעוץ בפיסקה שהוספה במכתב זה, לפיה צוין: "הערה: בעקבות הקיצוצים התקציביים שהושתו על משרדנו ובניגוד לשנים קודמות, לא נוכל להבטיח המשך העסקתך מעל 100% בשנה"ל תשס"ד" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). בכל הכבוד, אין באמור בפיסקה זו, אשר אף היא פיסקה סטנדרטית שהוספה בכל המכתבים, כדי לקבוע לגבי תובע זה או אחר, כי לא יוקצו לו שעות נוספות בשנה הקרובה. ודוק, יש לזכור כי "זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה" [ראה: ע"ע 1290/02; ע"ע 1303/02 שנזכר לעיל]. בענייננו, מקום שטרם הוחלט איזה היקף, אם בכלל, של שעות נוספות יוקצה לכל תובע, ברי כי התובעים לא יכלו לדעת מפני מה עליהם להתגונן. בנסיבות אלו, לא רק שלא ניתן להסיק כי ניתנה להם זכות הטיעון, אלא ובמיוחד לא ניתן להגיע למסקנה כי התובעים ויתרו על זכות הטיעון. 40. סיכומו של עניין, משהתגבשה כוונה קונקרטית שלא להקצות לתובעים שעות נוספות בשנת תשס"ד, שומה היה על הנתבעת לידע את התובעים על כך, ולאפשר להם להשמיע טענותיהם ביחס לאותה כוונה קונקרטית. ודוק, נקודת המוצא לצורך דיוננו היא, שכאמור לא נסתרה גירסת הנתבעת, לפיה ההחלטה בדבר אי הקצאת השעות הנוספות לתובעים, נבעה מאותם קיצוצים תקציביים שהושתו על הנתבעת ולא מכל טעם עלום או פסול שהוא. אלא שלעניין זה ובמיוחד, כבר נקבע כי אף בנסיבות בהן הפגיעה בעובד היא תוצאה של הליך צמצום כולל אשר אינו תלוי בעובד באופן אישי, קמה חובה על המעביד לשמוע את העובד בטרם תינתן החלטה בעניינו [ ראה: ע"ע 359/99 לאה לוין - רשות השידור, פד"ע לו' 440]. משכך, אין לי אלא לקבוע כי ככל שהדברים נוגעים לטענת התובעים בדבר אי מתן זכות טיעון, הדין הוא עם התובעים, ואמנם החלטת הנתבעת נגועה בפגם של אי מתן זכות טיעון. 41. משזו קביעתי, יש להידרש לשאלה, מהי תוצאתו של אותו פגם. אף מקום בו נפל פגם בהחלטת הרשות, אין פירושו של דבר כי החלטת הרשות בטלה מאליה. לעניין זה פסק בית המשפט העליון בבג"צ 3486/94; 2911/94 מסאלחה נ' ועדת התכנון והבניה נחל עירון, פ"ד מח(5)251, כדלקמן: "עם זאת, עדיין שאלה היא, מה נפקות ההפרה של חובת השימוע. האם ההפרה מבטלת את ההחלטה מעיקרה? לא בהכרח. הנה כך אמר השופט לנדוי בבג"צ 118/80 גרינשטיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד לה(1) 239, 246:"לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה". דברים אלה הם התמצית של תיאוריה חדשה, הלא היא התאוריה בדבר הבטלות היחסית, ההולכת וקונה לה מהלכים בפסיקה. ראו י' דותן, "במקום בטלות יחסית", משפטים כב (תשנ"ד) 587. לפי התיאוריה של הבטלות היחסית, יש מקום להתאים את נפקות ההפרה (לרבות הסעד הניתן על ידי בית המשפט) לנסיבות המקרה, והענין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה. בין היתר עשוי בית המשפט לשקול את חומרת ההפרה; אם מדובר בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה של ההחלטה; האם ההחלטה מותקפת על ידי אדם שנפגע במישרין מן ההחלטה או על ידי אדם אחר; מתי מותקפת ההחלטה; מה הנזק שנגרם לאדם משום שנמנע ממנו שימוע מוקדם ומה הנזק שעלול להיגרם לציבור אם תבוטל ההחלטה; ומה הסיכוי לתקן את המעוות בדרך של שימוע מאוחר". 42. בענייננו, הלכה למעשה וכמבואר לעיל, לא הוכיחו התובעים את טענתם בדבר הפלייה פסולה, והלכה למעשה אף לא סתרו את גרסת הנתבעת כי אי הקצאת השעות הנוספות לתובעים נבעה מקיצוצים תקציביים אשר הושתו על הנתבעת. זאת ועוד, אין לשכוח כי מלכתחילה עסקינן בענייננו באישור לשעות נוספות, אשר אין לעובד זכות קנויה לקבלו. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי יש בפגם עליו עמדתי לעיל, כדי להביא לבטלות ההחלטה מעיקרא. יותר מכך, בנסיבות אלו לא מן הנמנע כי לו התקיים בעניינם של התובעים שימוע כנדרש, עדיין לא היה מנוס מלאשר את ההחלטה, כשם שאין לשלול את האפשרות שהתובעים היו מצליחים לשכנע את הנתבעת להעניק להם את האישור לשעות הנוספות או אף לחלק מהן. משכך, לנוכח חוסר הוודאות באשר לתוצאות הליך השימוע לו התקיים, ובשים לב לכך ששימוע מאוחר לא יועיל בהינתן שעסקינן בשנת לימודים שהחלה עוד בטרם הוגשה התביעה - סבורתני כי הסעד הראוי אותו יש להושיט לתובעים בענייננו, הוא סעד של פיצוי כספי, אשר ישקף את הפגיעה בתובעים מעצם שלילת זכותם להשמיע טענותיהם, על רקע נסיבות המקרה כפי שהוכחו בפני. באשר לשיעורו של אותו סעד כספי אדון להלן בהמשך פסק הדין, לאחר מיצוי הדיון בשאר טענות התובעים. 43. אי קיום היוועצות - טוענים התובעים, כי פגם נוסף בהליך קבלת ההחלטה על אי הקצאת שעות נוספות, נוגע לאי קיום חובת היוועצות עם ארגונם היציג. כאמור, נקודת המוצא לדיוננו היא שמלכתחילה עסקינן באישור לשעות נוספות שהוא פררוגטיבה של המעביד. אכן, לא נעלם מעיני, כי במשך השנים אושרו לתובעים מדי שנה שעות נוספות בהיקף פחות או יותר דומה. יחד עם זאת, לא שמעתי טענה מצד התובעים, כי אישור זה התקבל במשך השנים על דעת ארגונם היציג של התובעים, או בהתייעצות עמו, לרבות התייעצות לגבי מורים שלא זכו לאישור לשעות נוספות. יתרה מכך, התובעים לא הצביעו על כל הוראה בהסכם קיבוצי שבין הצדדים בדבר חובת התייעצות עם הארגון היציג בנושא הקצאת שעות נוספות. במערכת יחסי עבודה קיבוציים מוסדרת, דוגמת המקרה שבנדון, העדרה של הוראה מפורשת בעניין חובת התייעצות בנושא הקצאת שעות נוספות, יש בה כדי ללמד על כוונת הצדדים שלא להטיל חובת התייעצות בסוגייה זו. ודוק, אף בפניות נציגי הארגון היציג (ראה: מכתבי מזכיר סניף הגליל בארגון המורים, אל נציגי הנתבעת) לא הועלתה כל טענה בנדון, לא כל שכן שלא היתה כל הפניה אל חובה קונקרטית דוגמת זו אליה מכוונים התובעים. משכך, אין בידי לקבוע כי התובעים הוכיחו את טענתם זו. 44. מועד קבלת ההודעה - מוסיפים התובעים וטוענים כי הנתבעת לא הודיעה להם במועד על קיצוץ משרתם, שכן בהתאם להוראות התקנון, היה על הנתבעת למסור להם את ההודעה על אי אישור השעות הנוספות עד ה-31.5.03, ובפעל זו נמסרה לתובעים רק לאחר תחילת שנת הלימודים. נראה, כי אף בסוגיה זו עורכים התובעים הקבלה לא נכונה בין היקף המשרה הרגילה שלהם, לבין הקצאת שעות נוספות מעבר למשרה מלאה. ככל שמדובר במשרתם הרגילה של התובעים, הרי שלא חל כל שינוי בהיקף משרתם והם המשיכו להיות מועסקים בהיקף משרתם הרגיל, היינו 100% משרה. מכאן שלא נדרשה כל הודעה מצד הנתבעת בקשר עם היקף משרתם הרגיל ה של התובעים. בכל הנוגע להיקף העסקתם של התובעים בשעות נוספות מעבר למשרה מלאה, הרי שכאמור מלכתחילה האישור לשעות נוספות שניתן לתובעים התייחס לשנת הלימודים תשס"ג בלבד. לא זו אף זו, אלא שאף בטרם סיום שנת הלימודים התשס"ג, היינו ביום 18.5.03 שבה הנתבעת והבהירה לתובעים כי תוקף האישור לשעות נוספות לשנת תשס"ג יפוג ביום 30.6.03. 45. הנה כי כן, וככל שטוענים התובעים להפרה של הוראות התקנון בעניינם, אין בידי לקבל את טענתם זו. שאלה נפרדת, והיא תידון להלן בפרק הדן בגובה הפיצוי לתובעים, נוגעת לנסיבותיהם הספציפיות של התובעים, עת אושר להם להתחיל לעבוד בפעל בשעות נוספות ורק לאחר תחילת עבודתם כאמור הודע להם על אי קבלת האישור. ברם, וככל שהדברים נוגעים לטענת התובעים בדבר הפרת הוראות התקנון הנוגעות לעיתוי ההודעה בדבר היקף משרתם - אין לי, כאמור אלא לדחות את טענתם זו של התובעים. היקף הפיצוי הכספי 46. כעולה מכל האמור לעיל, אין לתובעים זכות קנויה להמשיך ולהיות מועסקים בהיקף של מעל משרה מלאה ובנסיבות שהוכחו בפני פעלה הנתבעת במסגרת ד' אמות סמכותה עת לא אישרה לתובעים העסקה בשעות נוספות בשנת תשס"ד. עם זאת, וכפי שבואר לעיל, בעניינם הספציפי של התובעים שבנדון, נפל פגם באופן קבלת ההחלטה נשוא הליך זה, עת נמנעה מן התובעים זכות השימוע בקשר עם קבלת ההחלטה. זאת ועוד, הגם שלא מצאתי מתום בהוראות תקנון שירות עובדי הוראה הדנות באופן הקצאת שעות נוספות לעובדי הוראה ככלל, והגם שכאמור לא מצאתי כי התנהלות מנהליהם של התובעים עולה כדי הבטחה שלטונית ברת אכיפה - אין בידי להתעלם מן הדרך, שבה יושמו בפעל על התובעים הספציפיים שבפני הוראות תקנון שירות עובדי הוראה של הנתבעת. בענייננו כאמור, אושר לתובעים על ידי מנהליהם להתחיל ולעבוד בהיקף של שעות נוספות למשך שנת תשס"ד, הגם שבפעל לא היה בידי מנהליהם אישור להעסקה כאמור. התובעים הסתמכו על ההוראה והחלו לעבוד בהיקף משרה הכולל את השעות הנוספות. רק לאחר כמעט חודש בו הועסקו התובעים בפעל בהיקף משרה הכולל את השעות הנוספות היקף, הודע להם כי לא נתקבל למעשה אישור להעסקתם בהיקף זה. הגם שאינני סבורה שאופן התנהלות זה מקנה לתובעים זכות להיות מועסקים בהיקף משרה הכולל שעות נוספות בשנת תשס"ד, או זכות לפיצוי בגובה השעות הנוספות למשך שנת תשס"ד במלואה - יש יותר מטעם לפגם באופן התנהלות זה, ויש ליתן לו משקל במסגרת פסיקת הפיצוי לתובעים כמבואר לעיל. משכך, אפנה להלן לדון בגובה הפיצוי הכספי המגיע לתובעים בשל הפגם של אי מתן זכות שימוע כמבואר לעיל. 47. כאמור, קבעתי כי בנסיבות המקרה שבנדון, אין בפגם של אי מתן זכות שימוע לתובעים, כדי להביא לבטלות ההחלטה מעיקרא, אלא שהסעד הראוי אותו יש להושיט לתובעים במקרה זה, הוא סעד של פיצוי כספי, אשר ישקף את הפגיעה בתובעים מעצם שלילת זכותם להשמיע טענותיהם, על רקע נסיבות המקרה כפי שהוכחו בפני. באשר לשיעורו של אותו סעד כספי, ולאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות המקרה כפי שבוארו לעיל עד כה, הן אלו הנוגעות למהות הפגם שנפל בעניינם הספציפי של התובעים, הן אלו הנוגעות לרקע שהוביל להחלטה נשוא תביעה זו, והן אלו הנוגעות מלכתחילה למהות הזכות לשעות נוספות, סבורתני כי הפיצוי הראוי בנסיבות הספציפיות שבנדון הוא פיצויים של התובעים בסכום כספי המשקף את גובה ההפרש בין השווי הכספי של משרה מלאה בה הועסקו בפעל בשנת תשס"ד (מחושב לפי משכורת אחרונה בשנה זו) לבין השווי הכספי של משרה מלאה בתוספת השעות הנוספות בה הועסקו בפעל בשנת תשס"ג (להלן - ההפרש), כשהוא מוכפל בשש. 48. לאחר שנתתי דעתי לחישובים שהוצגו ידי הנתבעת על בעניין גובה ההפרש וחקירתה של הגב' רז בנדון, אני קובעת כי ההפרש כאמור לעיל, יחושב בהתאם לאמור בתצהירה של הגב' זהבה רז מטעם הנתבעת, היינו: לתובע מס' 1 - 2,078.84 ₪ ברוטו לחודש. לתובע מס' 2 - 2,800 ₪ ברוטו לחודש. סוף דבר 49. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 פיצוי כספי בסך של 12,473 ₪ ברוטו ולתובע מס' 2 פיצוי כספי בסך של 16,800 ₪ ברוטו. הסכומים כאמור לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.04 ועד לתשלום המלא בפעל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ לכל תובע, לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. אישור העסקה