נטען כי בגין מעקב הריון רשלני ובגין התרשלות בביצוע ופענוח בדיקות אולטראסאונד, לא נתגלו המומים וכן לא סווג הריונה של התובעת 2 כהריון בסיכון גבוה, התובעת 2 לא הופנתה לביצוע סקירת מערכות ולביצוע סקירה מורחבת ומכוונת וכך גם לא אובחנו המומים מהם סובלת התובעת 1 ולא הופסק הריונה. ##להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית עקמת - אי אבחון מום מולד באולטרסאונד:## מבוא 1. זוהי תביעה, בגין רשלנות רפואית בעילה של "הולדה בעוולה", בגין הולדתה של הגב' מ' ר' (להלן: "התובעת 1") ביום 06/09/85, אשר הוגשה על ידי התובעים ביום 03/03/10. התביעה כוללת גם את תביעת הוריה של התובעת 1, הגב' נ' ר' (להלן: "התובעת 2") ומר י' ר' (להלן: "התובע 3"), כמיטיבי נזקיה של התובעת 1. כן פורטה בכתב התביעה גם עילת התביעה של התובעים 2 ו-3, כהורי התובעת 1, הנובעת מאותה מסכת עובדתית והמבוססת אף היא על הולדה בעוולה, בגין הנזק שנגרם לתובעים 2 ו-3 עקב לידתה של התובעת 1 במומיה. בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1326/07, ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית, 28/05/12 (להלן: "פסק דין המר"), שניתן לאחר הגשת התביעה דנא, נקבע, כי אין להכיר עוד בעילת התביעה של היילוד בגין "חיים בעוולה", וניתנו הוראות מעבר, באשר לתביעות תלויות ועומדות, בהן הוגשה רק תביעת היילוד בגין עילת "חיים בעוולה". לאחרונה נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9444/12, ד"ר דן זאבי נ' פלוני, 28/04/13 (להלן: "פסק דין זאבי"), כי במקרים מעורבים, בהם הוגשה תביעת ההורים לאחר שחלף מועד ההתיישנות יחד עם תביעת היילוד, שטרם התיישנה, תחול הוראת המעבר שנקבעה בפסק דין המר. משמעות הדבר הינה, כי תביעתה של התובעת 1 קיימת ותקפה ותידון לפי פסק הדין בע"א 518/82, ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, פ"ד מ(2) 85 (להלן: "פסק דין זייצוב"), ואילו תביעתם של התובעים 2 ו-3 דינה להידחות, מחמת התיישנות. 2. אין מחלוקת, כי הנתבעים ו/או מי מהם לא איתרו את תיק מעקב ההריון שנערך לתובעת 2 במרפאת בית שאן, שבפיקוחה ובשליטתה של שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת 1"), וכן לא איתרו בדיקות אולטראסאונד בתיק היולדת במרכז הרפואי העמק (להלן: "המרכז הרפואי העמק ו/או הנתבע 2"). לפיכך, הוצג במהלך המשפט תיעוד דל ביותר, שהשתמר אצל התובעת 2. 3. בישיבות ההוכחות, שהתקיימו ביום 19/06/13 וביום 07/07/13, נשמעו עדויותיהם של ד"ר פטר יעקובי, פרופ' משה פייגין, ד"ר גבריאל גלעד (להלן: "הנתבע 3"), התובעת 1, התובעת 2 והתובע 3. 4. התובעת 1 נולדה ביום 06/09/85 במרכז הרפואי העמק, כשהיא סובלת מפגם מולד בגפה העליונה השמאלית, קיצור משמעותי של עצמות האמה, חסר אולנה ורדיוס וחסר של שתי אצבעות. כן אובחנה התובעת 1 כסובלת מחסר כליה ימנית מלידה, מהיצרות של קנה הנשימה לאורך 5 ס"מ וממנח פתולוגי "מלרוטציה" של המעיים. בהמשך אובחנה התפתחות סקוליוזיס (עקמת) של הגב בגובה בית החזה, בגינו עברה התובעת 1 ניתוח בעמוד השדרה בגיל 14. יצוין כבר עתה, כי קיימת מחלוקת בין הצדדים, לעניין הקשר הסיבתי בין התפתחות העקמת ויתר מומיה המולדים של התובעת 1. כן סובלת התובעת 1 משנת 2004 מנפיחות קבועה בגפה ימנית תחתונה, אשר נסיבות התפתחותה לא הובהרו. 5. הנתבעת 1 הייתה בזמנים הרלבנטיים לתביעה המעסיקה והשולחת של הנתבע 3, אשר ביצע את מעקב ההריון של התובעת 2 וכן ביצע בדיקות אולטראסאונד לתובעת 2 במהלך ההריון במסגרת תחנת טיפת חלב, שהייתה באחריותה ובשליטתה של הנתבעת 1, וכן במסגרת המרכז הרפואי העמק, שהינו בבעלותה ובאחריותה של הנתבעת 1. 6. אקדים ואציין, כי משהכירה הנתבעת 1 באחריותה השילוחית ובחבותה לפצות את התובעים ו/או מי מהם, ככל שתיקבע רשלנות מצדו של הנתבע 3 בביצוע מעקב ההריון של התובעת 2, לרבות בכל הנוגע לבדיקות האולטראסאונד, נדחתה תביעת התובעים כנגד הנתבע 3, הכל כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 19/06/13. 7. התובעת 2, ילידת 1960, נישאה לתובע 3 ביום 06/11/84, כשבסמוך לאחר נישואיה הרתה. התובעת 1 נולדה בהריונה הראשון של התובעת 2, כאשר התובעים 2 ו-3 אינם קרובי משפחה ולאחר לידת התובעת 1 נולדו להם 3 ילדים בריאים בשנת 1986, בשנת 1992 ובשנת 1995, כאשר בשנת 1988 עברה התובעת 2 הפלה בהריון נוסף, לא רצוי, באישור הוועדה להפסקת הריון. 8. מעיון במסמכים הרפואיים שהוגשו עולה, כי הרישום הראשון של ההריון נעשה בכרטיס קופת חולים של התובעת 2 ביום 31/03/85, ככל הנראה, על ידי רופא המשפחה של התובעת 2. הרופא רשם בקצרה "HIT חיובי ו.א. 25/11/1984?". לפי תאריך ווסת אחרון, הייתה התובעת 2 במועד הבדיקה בשבוע 18 להריון. אין כל רישום בתיק קופת חולים של התובעת 2, כי לאור גיל ההריון המתקדם יחסית, נשלחה התובעת 2 באופן דחוף לביצוע בדיקות שגרה להריון או שהופנתה לרופא נשים או לטיפת חלב, לצורך ביצוע מעקב הריון. 9. מכרטיס מעקב ההריון של התובעת 2 בטיפת חלב מושב ביכורה, אשר הייתה באותם זמנים באחריותה של הנתבעת 1, עולה, כי מעקב ההריון בוצע על ידי אחיות טיפת חלב וכן על ידי הנתבע 3 במרפאת קופת חולים בבית שאן. בכרטיס מעקב ההריון תועדו במשך 4 חודשים 6 מפגשים עם אחיות התחנה ו-3 מפגשים עם הרופא, הנתבע 3. בכרטיס מעקב ההריון תועד המפגש הראשון עם האחות ביום 06/05/85, אשר רשמה, כי תאריך הווסת האחרון הוא 25/11/84 וכי לתובעת 2 מחזור ווסת רגיל כל 30 יום. 10. התובעת 2 נבדקה ביום 13/05/85 על ידי הנתבע 3, אשר התרשם, כי חרף העובדה שגיל ההריון היה 23-24 שבועות, גודל הרחם תואם ל-21 שבועות בלבד. 11. בעת ביקורה של התובעת 2 אצל הנתבע 3 ובעקבות התרשמותו, הופנתה התובעת 2 על ידי הנתבע 3 לבצע בדיקת אולטראסאונד דחופה ביום 17/05/85 במרכז הרפואי העמק, שם עבד הנתבע 3 ושם נהג לבצע בדיקות אולטראסאונד בעצמו. במכתב ההפניה של הנתבע 3 צוין כדלקמן: "היריון I. ו.א. 25.11.85 W+24. רחם מתאים ל-W21. ביום ו' 17.5.85 שעה 1000 אולטרה סאונד טופס 17". 12. הנתבע 3 תיעד את תוצאות בדיקת האולטראסאונד בראש דף ההפניה, שם נרשמו מדדי הראש ואורך הירך, שתאמו בעת הזו, על פי מדידותיו של הנתבע 3, 24 שבועות הריון לערך, ובהתאמה עם תאריך הווסת האחרונה, שנמסר על ידי התובעת 2 והמתאים אף לאופי ושכיחות הווסתות, כפי שתוארו על ידי התובעת 2, ובלשונו של ד"ר גבריאל גלעד: "BPD 5.8/23 5/7 F 4.6/24+ כמות מי שפיר תקינה". תוצאות המדידות מבדיקת האולטראסאונד, שנעשתה ביום 17/05/85 במרכז הרפואי העמק, נרשמו בו ביום במעמד הבדיקה גם בכרטיס מעקב ההריון של התובעת 2 על ידי הנתבע 3 וצוין כדלקמן: "17.5 24 לפי U.S". 13. רשומות הנתבע 2, ביחס לבדיקת אולטראסאונד, שנעשתה, כאמור, ביום 17/05/85, לא אותרו. 14. התובעת 1 נולדה ביום 06/09/85 בניתוח קיסרי, עקב ירידת מים ממושכת ולאחר שניסיון להשהות את הלידה לא צלח והופיעו סימני זיהום תוך רחמי. 15. בעת הלידה ציון האפגר של התובעת 1 היה 8/9 ומשקל הלידה 2,900 גרם. כבר בדף תיאור הלידה צוין לאחר פרטי הלידה, "מום בגפה שמאלית, חסר אולנה ורדיוס ?? אסימטריה של הפה". 16. בסמוך מאוד לאחר לידתה של התובעת 1 אובחן אצל התובעת 1 היעדרה של כליה ימנית. 17. בשנות חייה הראשונות אושפזה התובעת 1 לסירוגין, בשל עיכוב משמעותי בהתפתחותה הגופנית ודלקות חוזרות ונשנות בדרכי הנשימה. 18. בהמשך נעשה ניסיון לאחד את הפגמים האנטומיים של התובעת 1 לסינדרום גנטי, אך ללא הצלחה. ואולם, אובחנו פגמים נוספים, לרבות היצרות קשה של קנה הנשימה ומלרוטציה של המעי. החל מגיל 10 התפתחה אצל התובעת 1 עקמת בעמוד השדרה באזור בית החזה, אשר חייבה ניתוח בעמוד השדרה, שכלל קיבוע קדמי ואחורי ושבוצע בתאריך 27/09/99 במרכז הרפואי הדסה. השאלות שבמחלוקת 19. עילת התביעה של התובעת 1 הינה הולדה בעוולה. טענת התובעת 1 הינה, כי בגין מעקב הריון רשלני ובגין התרשלות בביצוע ופענוח בדיקות אולטראסאונד, לא נתגלו המומים וכן לא סווג הריונה של התובעת 2 כהריון בסיכון גבוה, התובעת 2 לא הופנתה לביצוע סקירת מערכות ולביצוע סקירה מורחבת ומכוונת וכך גם לא אובחנו המומים מהם סובלת התובעת 1 ולא הופסק הריונה. הנתבעים מנגד טוענים, כי דין התביעה להידחות. לטענתם, לא ניתן היה לאבחן בתקופה הרלבנטית להריונה של התובעת 2 את מומיה של התובעת 1 והנתבעים ו/או מי מהם נהגו על פי הפרקטיקה המקובלת ולא ברשלנות. לטענתם, לאור גיל ההריון המתקדם, לא ניתן היה ממילא להפסיק את הריונה של התובעת 1 ובכל מקרה, מצבה של התובעת 1 אינו מצדיק תביעה בגין הולדה בעוולה. 20. הצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלת הנזק, באשר לנכותה של התובעת 1, הקשר הסיבתי בין חלק מהמומים למצבה הבסיסי של התובעת 1 ועוד טענות, אשר תתבררנה בהמשך, במסגרת הדיון בשאלת הנזק. 21. הצדדים הגישו סיכומים בכתב וכן סיכומי תשובה. חוות הדעת הרפואיות 22. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר יעקובי בתחום המיילדות. ד"ר יעקובי מתייחס בחוות דעתו לדלות הרשומות הרפואיות ולחסר שלהן. ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו, כי משנתברר בתאריך 31/03/85, כי בדיקת ההריון הייתה חיובית, כאשר התובעת 2 הייתה כבר בשבוע 17-18 להריון, היה מקום להפנות את התובעת 2 למעקב הריון מקובל ודחוף, בכדי להספיק לבצע בדיקות מקובלות. לעמדת ד"ר יעקובי, הדבר לא נעשה והתובעת 2 התקבלה בטיפת חלב כעבור 5 שבועות ונפגשה עם רופא שבוע מאוחר יותר, בהיותה בשבוע 23-24 להריונה. ד"ר יעקובי ציין, כי היעדר פניית התובעת 2 לבדיקות אולטראסאונד ולמעקב הריון לא נבע ממחדליה של התובעת 2, אלא ממחדלו של הארגון הרפואי, שהיה אחראי לטיפול בה ולא מיהר להפנותה לבדיקות הנדרשות והמקובלות, כגון סקירת מערכות, ואפילו לא למעקב הריון. ד"ר יעקובי מעגן מסקנתו זו בעובדה, כי התובעת 2 ביצעה את בדיקות הדם שנתבקשה לבצע ואף הופיעה במרכז הרפואי העמק לביצוע בדיקות אולטראסאונד, על פי הפניות שניתנו לה. ד"ר יעקובי מציין בחוות דעתו, כי במועד הרלבנטי להריונה של התובעת 2, סקירת מערכות, סקירה מורחבת, סקירה מכוונת ואף אקו לב נעשו בארץ, הייתה חובה ליידע את התובעת 2 על קיום האפשרות לביצוע בדיקות אלה ואין ספק שהתובעת 2 הייתה מבצעת בדיקות אלה, כשם שביצעה בדיקות דם שגרתיות. ד"ר יעקובי קובע בחוות דעתו, כי המועדים המקובלים לביצועה של סקירת מערכות בסיסית בטרימסטר השני הם בין שבועות 19 ל-25. לפיכך, לעמדתו, כבר בעת רישום אבחון ההריון בשבוע 17-18 ניתן היה להפנות את התובעת 2 לסקירת מערכות. זאת ועוד, לעמדתו, ניתן היה להפנותה לביצוע סקירת המערכות גם בשבוע 23, בעת המפגש עם האחות בטיפת חלב, ואפילו בשבועות 23-24, בעת שפגשה את הנתבע 3 במרפאת טיפת חלב ובמרכז הרפואי העמק. ד"ר יעקובי מציין, כי אף אחד מהגורמים הרפואיים, עמם הייתה התובעת 2 בקשר, לא הפנה את התובעת 2 לסקירת מערכות, חרף היותה בדיקה מקובלת, ואף לא הוסבר לתובעת 2 על קיומה וחשיבותה של בדיקה זו. עוד מציין ד"ר יעקובי, כי התובעת 2 הופנתה לביצוע בדיקת אולטראסאונד דחופה במרכז הרפואי העמק, עקב גודל העובר הקטן קלינית, ולטענתה, אף הוזמנה לבדיקות אולטראסאונד נוספות. חרף האמור, תיעוד בדיקת האולטראסאונד היחיד שנמצא מעלה, כי ביום 17/05/85 בוצעה הבדיקה ובאופן מפתיע לא כללה את מדידת היקף הבטן. זאת ועוד, לעמדתו של ד"ר יעקובי, היקף בטן קטן היווה אינדיקציה רפואית לביצוע סקירת מערכות. ד"ר יעקובי סבור, כי במסגרת סקירת מערכות ניתן היה לאבחן את המומים של התובעת 1. לעמדתו, בדיקת סקירת מערכות, אפילו בסיסית ומצומצמת בטרימסטר שני, חייבת לכלול את הדגמת שתי הכליות. לדבריו, אי קיומה של אחת הכליות הינו סימן סונוגרפי חשוב ביותר לאפשרות קיומם של מומים מבניים נוספים, ובפרט כשהמדובר בעובר ממין נקבה. ד"ר יעקובי מציין, כי ממצא של היעדר כליה מחייב ביצועה של סקירת מערכות מורחבת ומכוונת, עם דגש מיוחד לחיפוש אחר מומים של השלד, שכן הקשר בין מומים אלה מוכר וידוע זה זמן רב. לעמדתו של ד"ר יעקובי, אין גם ספק, שבבדיקה פשוטה של העצמות הארוכות ניתן היה להתרשם בקלות, כי העצמות הארוכות של האמה השמאלית קצרות ביותר, בהשוואה לעצמות מצד ימין, וכבר באותה תקופה ניתן היה לגלות, כי חסרות גם אצבעות באותה יד. עוד ציין ד"ר יעקובי בחוות דעתו, כי שילוב של חסר כליה עם מומי שלד הינו סימן מדאיג ומחשיד לקיומן של תסמונות גנטיות וסינדרומים או לקיומם של מומים מבניים נוספים, ועוד יותר בעוברים ממין נקבה. ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו, כי לפגמים האנטומיים הללו משמעות חשובה לחייו העתידיים של הוולד: חסר אמה וחסרונן של אצבעות באותה היד הינו מום אורתופדי קשה ונכות עם השלכות תפקודיות אפשריות רבות. ד"ר יעקובי הוסיף וטען, כי אף לחסר אחת מהכליות משמעות רבה, שכן הוא מרמז על קיומם של מומים אחרים, שלא ניתנים לאבחון סונוגרפי, כגון: מומים במערכת המין, מומים במערכת העיכול, מומים במערכת השמע עד כדי חרשות, וכל זאת בשכיחות של למעלה מ-10%. לדבריו, כאשר מאובחן בנוסף גם מום בשלד, הסיכוי למומים נוספים, גם כאלה שאינם ניתנים לאבחון באולטראסאונד, אף עולה. לעמדת ד"ר יעקובי, המומים המאובחנים: חסר כליה עם משמעות יתרה בנקבה, חסר אמה וחסר אצבעות, הם כשלעצמם עילה מספקת לפנייה לוועדה להפסקת הריון ומהווים עילה לפנייה מעין זו גם כיום. זאת ועוד, קיומם המשולב של מומים אלה מעלה חשד לקיומם של מומים נוספים, שלא ניתן לאבחנם לפני הלידה, בשכיחות משמעותית שמעל 10%. על כן, טוען ד"ר יעקובי בחוות דעתו, כי די היה במומים אלה כדי לאפשר ביצוע הפלה גם בשבוע 24 בשנת 1985 והוועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת בקשה מעין זו. 23. התובעים צירפו לכתב התביעה גם את חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן בתחום האורתופדיה. ד"ר קליגמן בדק את התובעת 1 ביום 23/07/09 ופירט בפרק דיון ומסקנות בחוות דעתו, כי התובעת 1 נולדה עם מומים אורתופדיים מולדים כדלקמן: "1. קיצור עצם ההומרוס. 2. קיצור ועיוות אמה וכף יד שמאל. 3. העדר אגודל ואצבע נוספת. 4. עקמת גבית ימנית פרוגרסיבית שטופלה כירורגית בעזרת שחרור קדמי, 1L-10T וקיבוע אחורי 3L-2T". ד"ר קליגמן העמיד בחוות דעתו את נכותה האורתופדית של התובעת 1 ביד שמאל, כדלקמן: "קיצור עצם ההומרוס - נ כות בגובה 10% בהתאמה לסעיף 40 (1). עיוות המרפק - נכות בגובה 30% בהתאם לסעיף 41 (6) ב' או 41 (9). חוסר עצם הרדיוס - נכות בגובה 20% בהתאם לסעיף 40 (7). העדר אצבע I - נכות בגובה 20% בהתאם לסעיף 43 (1) א'. העדר אצבע II - נכות בגובה 12% בהתאם לסעיף 43 (2) א'". ד"ר קליגמן העריך את נכותה האורתופדית של התובעת 1, לפי מצב אובדן גפה עליונה, בגובה של 65%, בהתאם לסעיף 40(12)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). באשר לנכותה של התובעת 1 בעמוד שדרה גבי ומותני, ציין ד"ר קליגמן, כי הודגם קישיון עמוד שדרה גבי, המתאים למצב של קיבוע אחורי לאורך כל החוליות הגביות, וכי בשל הסטייה לשמאל של החוליות הגביות, מדובר בקישיון לא נוח. עוד ציין ד"ר קליגמן, כי בין סימני הפגיעה גם הגבלה קלה-בינונית בטווח תנועות עמוד שדרה מותני, כתוצאה מחיבור מרווח החוליות המותניות. ד"ר קליגמן העמיד את נכותה של התובעת 1, בגין הנכות בעמוד שדרה גבי ומותני, כדלקמן: "בגין קישיון לא נוח חוליות גביות - נכות בגובה 30% בהתאם לסעיף 37 (2) ב'. בגין הגבלה קלה-בינונית עמ"ש מותני - נכות בגובה 15% בהתאם למצב ביניים סעיף 37 (7) א'-ב'". ד"ר קליגמן עמד בחוות דעתו על ההשלכות התפקודיות של המומים שצוינו בחוות דעתו. לדבריו, קיימת פגיעה תפקודית ניכרת ביד שמאל. למעשה, כל הפעולות העדינות ומרבית הפעולות הגסות ביד שמאל מוגבלות. התובעת 1 לא מסוגלת לאחוז ביד שמאל פרטים עדינים ומוגבלת בהרמת משאות קלים, הנדרשים לפעילות היומיומית. ד"ר קליגמן ציין בחוות דעתו, כי קיימת גם פגיעה תפקודית ניכרת בעמוד שדרה גבי ומותני. לדברי ד"ר קליגמן, התובעת 1 הינה לאחר קיבוע לכל אורך עמוד השדרה הגבי וחלק עליון של עמוד שדרה מותני עם עדות לסקוליוזיס, וממצאים אלה גורמים להגבלה משמעותית בתנועה ובתפקוד. ד"ר קליגמן ציין בחוות דעתו, כי התובעת מוגבלת במעבר מישיבה לעמידה או בעמידה ממושכה ובוודאי אינה מסוגלת להרים חפצים בעלי משקל סביר, כנדרש בפעילות היומיומית. עוד ציין ד"ר קליגמן בחוות דעתו, כי סביר להניח שבעתיד מצבה של התובעת 1 יוחמר ויתפתחו שינויים ניווניים דיסטלית ופרוקסימלית לקיבוע, כפי שצוין גם על ידי הרופא המטפל, ד"ר מיכאל מילגרם. ד"ר קליגמן העמיד את נכותה האורתופדית הצמיתה של התובעת 1 על 79%, על פי תקנות הביטוח הלאומי, וציין, כי נכותה התפקודית הינה בשיעור של 100%. 24. לאחר הגשת חוות הדעת מטעם התובעים, הוגשו על ידי הנתבעים חוות דעת בתחום המיילדות ובתחום האורתופדיה. 25. בתחום המיילדות הוגשה חוות דעתו של פרופ' פייגין, אשר שימש במועדים הרלבנטיים לעריכת חוות דעתו מנהל אגף היולדות והמכון הגנטי בבית חולים מאיר בכפר סבא, שבבעלות הנתבעת 1. במסגרת חוות הדעת ובסוקרו את מהלך המקרה ציין פרופ' פייגין אף הוא, כי על פי כרטיס מעקב ההריון, מתועדים 6 ביקורים אצל אחיות ו-3 ביקורים אצל הנתבע 3. בתאריך 06/05/85 נערך, על פי הרישום, הביקור הראשון אצל האחיות והביקור אצל הרופא, הנתבע 3 התקיים שבוע מאוחר יותר. לדעת פרופ' פייגין, התרשם הנתבע 3 במהלך הביקור, כי גודל הרחם מתאים ל-21 שבועות בלבד, ואולם גיל ההריון, על פי ווסת אחרונה, היה 23-24 שבועות, ולכן הפנה את התובעת 2 לבדיקת אולטראסאונד במרכז הרפואי העמק, שהוא עצמו ביצע. בהתייחס לדף ההפניה לביצוע בדיקת האולטראסאונד, שנערכה על ידי הנתבע 3 ביום 17/05/85, ציין פרופ' פייגין בחוות דעתו, כי על גבו נרשמו מדדי הראש ואורך הירך שתאמו 24 שבועות הריון, מה שהתאים לגיל ההריון על פי הווסת האחרונה, כפי שנמסר על ידי התובעת 2, ואולם לא נרשם היקף הבטן. פרופ' פייגין ציין, כי אין תיעוד של בדיקות נוספות במהלך ההריון, למעט ספירת דם, ואף אין כל עדות לביצוע סקירת מערכות. עוד ציין פרופ' פייגין בחוות דעתו, כי התובעת 1 נולדה ביום 06/09/85 במשקל 2,900 גרם ובאפגר 8/9, כאשר מיד לאחר הלידה נרשם המום בגפה השמאלית, המתבטא בחסר אולנה ורדיוס. כן ציין פרופ' פייגין בחוות דעתו, כי בשנות חייה הראשונות של התובעת 1 אושפזה לסירוגין, לשם בירור עיכוב התפתחותי ודלקות חוזרות בדרכי הנשימה. ניסיון לאבחן סינדרום גנטי לא צלח והתובעת 1 אובחנה גם כסובלת מאגנזיס של כליה ימנית, היצרות קשה של קנה הנשימה ומלרוטציה של המעיים, כאשר בגיל מאוחר יותר אובחנה עקמת קשה של הגב באזור בית החזה. במסגרת הדיון שערך פרופ' פייגין בחוות דעתו הדגיש, כי מדובר על ניהול הריון שנערך לפני 25 שנה, ומכאן שנוהל על פי נהלים ואמצעים טכנולוגיים שונים לחלוטין מאלה הקיימים היום. לעמדתו, חוות דעתו של ד"ר יעקובי, מומחה התובעים, "מנותקת לחלוטין מהתקופה בה התרחשה הלידה". עוד ציין פרופ' פייגין בחוות דעתו, כי בדיקות האולטראסאונד בהריון בשנת 1985 לא היו מוגדרות והגדרתן הופיעה מטעם משרד הבריאות רק בשנת 1993. לעמדתו, סקירות מערכות לא בוצעו באופן שגרתי, מלבד בנשים בסיכון גבוה למומים. לכן, כאשר בוצעה בדיקת אולטראסאונד בנשים בסיכון נמוך, כמו התובעת 2, הייתה זו בדרך כלל בדיקת ביומטריה, אשר כללה מדידת הראש, אורך הירך והיקף הבטן. לדברי פרופ' פייגין, במקרה הנדון לא בוצעה כלל סקירת מערכות, אלא ביומטריה בלבד לאישור גיל ההריון, שלא היה ברור. פרופ' פייגין טען בחוות דעתו, כי על רקע זה שבדיקת הביומטריה נעשתה לבירור גיל ההריון, "הטענה של ד"ר יעקובי, שהפער בין מדדי העובר ל'גיל ההריון' היו סיבה לביצוע סקירה מוזרה, ולא מתחברת לעובדה, שגיל ההיריון לא היה ברור" (ההדגשה במקור). בנוסף, ציין פרופ' פייגין, כי מכשירי האולטראסאונד היו ברמת רזולוציה נמוכה ובאופן שלא אפשרו כלל עריכת סקירת מערכות משמעותית. לדבריו, רק בשנת 1985-1986 הופיעו מתמרי הסקטור הראשונים, אלה הוכנסו לשימוש כעבור שנה ואף זאת רק במסגרת יחידות הפריון. כך טוען פרופ' פייגין בחוות דעתו, כי סקירות מערכות וגינליות דווחו לראשונה מספר שנים מאוחר יותר. לדבריו, בדיקות אולטראסאונד נעשו באותם שנים בעיקר בבתי חולים והבדיקות הפרטיות היו בראשיתן. על רקע זה ועל רקע "הרגשה" של הרופאים, כי בדיקות פרטיות אינן בהכרח טובות מאלה שנעשו במוסדות רפואיים, הסתפקו המומחים, ובכלל זה הוא עצמו, בביצוע סקירות סטנדרטיות ולא חשבו שיש ליידע את המטופלות באופציות אחרות. לדבריו, חובת היידוע לגבי בדיקות אחרות נכנסה לתודעה הרפואית רק לאחר חקיקת חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, כעשור שנים מאוחר יותר. להערכת פרופ' פייגין, קשה היה לגלות בשנת 1985 את המום בזרוע וחסר חלק מאצבעות כף היד, זאת בשל הטכנולוגיה ומאחר והבדיקות שנעשו לא כללו סקירת גפיים עליונה וכפות ידיים. לדבריו, לא הייתה גם סיבה רפואית להתרכז בשלד ולבדוק את כפות הידיים. באשר לבדיקות הפרטיות שנערכו באותה תקופה ציין פרופ' פייגין, כי אלה היו מועטות ולא נעשו על פי פרוטוקול בדיקה אחיד, כך שלא ברור מאליו כי במכוני בדיקה פרטיים היו בודקים את כפות הידיים, שהרי מדובר באישה בסיכון נמוך, ללא כל סיכון למומי שלד. לעמדת פרופ' פייגין, וועדות להפסקת הריון, שהיו מתכנסות בשנה הרלבנטית להריונה של התובעת 2, היו בחלקן מסרבות לבצע הפלה בהריונות מתקדמים, ולכן הפסקות הריון בשלבים מתקדמים של ההריון נעשו רק במקרים נדירים. עוד ציין פרופ' פייגין, כי הפסקת הריון בשלב מתקדם נעשית על ידי גרימת לידה ויכולה הייתה להסתיים בלידת תינוק חי עם סיכויי הישרדות. טכניקת הפסקת ההריון באמצעות הזרקת KCL, שמשמעותה המתת חסד, לא הייתה ידועה בשנת 1985, ולכן יילוד מוקדם בעקבות גילוי מום יכול היה להביא ללידת פג חי, אשר יכול היה להיוותר בחיים ולסבול בנוסף אף מסיבוכי פגות. לעמדת פרופ' פייגין, וועדות להפסקת הריון לא היו מאשרות באותן שנים הפסקת הריון בגין חסר כף יד או כליה, שכן הוועדות להפסקת הריון בשנת 1985 היו מאשרות הפסקת הריון בשלב מתקדם של ההריון רק משמתקיים הכלל "מוטב מותו מחייו". 26. באשר לנכות בתחום האורתופדי, הגישו הנתבעים את חוות דעתו של ד"ר מרק אידלמן. בחוות דעתו מציין ד"ר אידלמן, כי התובעת 1 נולדה עם עיוות קשה ביד שמאל, אשר מגביל בתפקוד היד החל מגובה המפרק, המרפק נמצא בסיבוב אחורי כמעט של 180 מעלות, אמה קצרה, חיבור לא תקין בין עצמות האמה ושורש כף היד, קיימות 3 אצבעות בכף יד שמאל עם חסר אגודל ואצבע שנייה. ד"ר אידלמן ציין בחוות דעתו, כי למרות שקיימות תנועות אצבעות, סטיית המרפק עקב סינוסטיזיס לא מאפשרת עוד ליד להיות תפקודית מגובה המרפק. לעמדתו, ניתן למעשה להשוות מצבה התפקודי של התובעת 1 לאלו שעברו כריתת יד מגובה המרפק. באשר לבעיה בעמוד השדרה סבור ד"ר אידלמן, כי התובעת 1 נולדה עם עמוד שדרה תקין. העקמת התפתחה והחמירה בגיל ההתבגרות. עקמת זו, שלא הופיעה בגיל מוקדם, שייכת לסוג idiopathic scoliosis, שהתפחה ללא קשר עם העיוות הגרמי בעמוד השדרה. ד"ר אידלמן ציין בחוות דעתו, כי העקמת מאוזנת וכי החולה אינה סובלת מקישיון לא נוח או בהגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני. עוד ציין ד"ר אידלמן בחוות דעתו, כי לא היה ניתן לאבחן עקמת זאת במהלך הריונה של התובעת 2. בסיכום חוות דעתו מציין ד"ר אידלמן, כי העיוות בגפה העליונה השמאלית מקנה לתובעת 60% נכות, לפי סעיף 40(12)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי, ואילו עבור עמוד השדרה עומדת נכותה של התובעת 1 על 20%, לפי סעיף 37(2)(א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי 27. התובעים הגישו חוות דעת משלימה בתחום המיילדות, אשר נערכה אף היא על ידי ד"ר יעקובי. ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו המשלימה, כי לאחר שעיין בחוות דעתו של פרופ' פייגין, מומחה הנתבעים, הינו נותר איתן בדעתו, כי המומים מהם סובלת התובעת 1 ביד שמאל והן חסר הכליה היו ברי אבחנה בתקופה הטרום לידתית והשילוב שביניהם היה עילה מספקת ומוצדקת לייעוץ גנטי ופנייה לוועדה להפסקת הריון. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי מעקב ההריון בוצע בטיפת חלב, שבאחריות הנתבעת 1, במרפאת קופת חולים כללית בבית שאן, שאף היא באחריות הנתבעת 1, ועל ידי הנתבע 3, שעבד בזמנים הרלבנטיים אצל הנתבעת 1 וביצע לתובעת 2 מספר בדיקות אולטראסאונד במרכז הרפואי העמק, שבשליטת ובבעלות הנתבעת 1. ד"ר יעקובי ציין, כי הרשומות הרפואיות ממעקב הריון זה ומבדיקות האולטראסאונד לא נמצאו. ד"ר יעקובי עמד בחוות דעתו המשלימה על העיכוב בהפניית התובעת 2 למעקב הריון והשלכותיו של העיכוב, שעה שאבחון ההריון נרשם כשהתובעת 2 הייתה בשבוע 18 ביום 31/03/85 ובפועל המפגש הראשון עם רופא התקיים חודש וחצי לאחר מכן. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי מעצם העובדה, שהתובעת 2 הופנתה תוך שבוע ימים ממועד המפגש הראשון עם הנתבע 3 על ידו לביצוע בדיקת אולטראסאונד דחופה במרכז הרפואי העמק, מצביעה, כי היה חשש לעובר קטן לגיל ההריון. ד"ר יעקובי הצביע בחוות דעתו המשלימה, כי קיימת הסכמה בינו ובין פרופ' פייגין, כי בדיקת האולטראסאונד שבוצעה במרכז הרפואי העמק אמורה הייתה לכלול בדיקה של היקף הבטן, דבר שלא נעשה, חרף העובדה שבדיקת היקף הבטן היוותה החלק החשוב ביותר במהלך בדיקה ביומטרית. ד"ר יעקובי חזר על עמדתו, כי היקף בטן קטן לגיל ההריון, כמו גם חסר כליה, מהווים כל אחד אינדיקציה רפואית לביצועה של סקירת מערכות ואף היוו אינדיקציה ופרקטיקה מקובלת בשנת 1985, טענה שלא נסתרה בחוות דעתו של פרופ' פייגין. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי מקריאת חוות דעתו של פרופ' פייגין עולה, כי אף לדעתו של פרופ' פייגין, צריך היה למדוד את היקף הבטן בעת בדיקה ביומטרית שגרתית, אלא שנתון זה לא נרשם. על רקע זה טענת התובעת 2, כי נעשו בדיקות אולטראסאונד נוספות, באשר להיקף הבטן ולצורך בירור בעיה זו, נראית אמינה ביותר. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי אין בסיס לניסיונו של פרופ' פייגין להמעיט יתר על המידה, ביחס ליכולת האבחון הסונוגרפי בתקופה הרלבנטית להריונה של התובעת 2. ד"ר יעקובי התייחס למכשירי אולטראסאונד, שהיו בשימוש משנת 1982 בבית חולים רמב"ם, ואף ציין, כי בחוות דעתו של פרופ' פייגין נכתב, כי בוצעו בדיקות אולטראסאונד, אם כי לא באופן שגרתי, גם לנשים בסיכון למומים, ומכאן שהייתה יכולת טכנית לביצוע סקירות מערכות. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי הפנה בחוות דעתו לספרו של Romero, שראה אור בשנת 1988 והמבוסס על פרסומים ותמונות אולטראסאונד מראשית שנות ה-80. בספרו של Romero מודגשת הקלות הטכנית שבאבחון חסר בגפיים. יתר על כן, משהנתבע 3 ביצע במכשיר שהיה קיים במרכז הרפואי העמק ביום 17/05/85 מדידת אורך עצם הפמור-הירך, ניתן היה במכשיר זה גם לאבחן חסר קיומה של גפה ואף למדוד ולאבחן קיצור משמעותי. לעמדתו של ד"ר יעקובי, על רקע חסר הכליה, התחייב ביצועה של בדיקת גפיים, במיוחד בנקבה, מה גם שמחברי הספר הגיעו כבר אז למסקנה ולהמלצה, כי בדיקת הגפיים צריכה להיעשות כחלק אינטגרלי מכל בדיקה, שכן מום זה הוא לרוב לא גנטי ויכול להיות מבודד ומופיע לרוב באופן אקראי. זאת ועוד, ד"ר יעקובי הפנה לעובדה, שכבר במועד הריונה של התובעת 2 היו ידועות 3 תסמונות גנטיות, שבהן מופיעות שילוב של ממצאים של חסר כליה וקיצור או חסר באמת יד, או בעיות מבניות נוספות. ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו המשלימה, כי כבר בשנת 1983 בוצעו נומוגרמות של התפתחות הכליות ומצא 1918 פרסומים שפורסמו עד דצמבר 1984, לרבות 46 פרסומים כבר משנת 1980. מכאן, סבור ד"ר יעקובי, שחוסר האבחון של הממצאים אינו תלוי ביכולת הטכנית של מכשיר האולטראסאונד, אלא אך בעצם אי הפניית התובעת 2 לבדיקה או אי ביצוע הבדיקה במיומנות המקובלת. ד"ר יעקובי הוסיף וציין, כי לא היה כלל מקום לדון בסקירת מערכות וגינלית. טענה בהקשר זה לא הועלתה בחוות דעתו ובשנת 1985, כמו גם היום, בוצעה בדיקת סקירת האיברים של העובר בגיל ההריון המדובר בגישה דרך הבטן ולא דרך הנרתיק. ד"ר יעקובי חזר על עמדתו, כי ניתן היה לבצע בדיקת סקירת מערכות בתקופה הרלבנטית בבתי חולים אחרים ואף במכונים פרטיים, ועל כן היה על הרופא ליידע את התובעת 2 בדבר אפשרות זו. עוד ציין ד"ר יעקובי, כי היה קיים סטנדרט לביצוע סקירות מערכות אף בשנת 1985, כפי שעולה אף מחוות דעתו של פרופ' פייגין, וסטנדרט זה גובש לימים לנוהל משרד הבריאות וכלל הדגמת כליות, כמו גם הדגמת עצמות ארוכות, מקום שהתגלה חסר בכליה אחת, דבר המחייב את סקירת השלד. באשר לטענות פרופ' פיגיין להתנהלות הוועדות להפסקת הריון, מציין ד"ר יעקובי, כי בשנת 1985 הממצאים שהתגלו היו עילה להפסקת הריון בגיל ההריון הנתון. לדבריו, לא היו קיימות באותן שנים "וועדות על", כך שלא היו הנחיות מגבילות, ובגילאי הריון של 23-24 שבועות הנפלים לא היו ברי חיים ולא נשארו בחיים לאחר לידתם. ד"ר יעקובי ציטט מספר מיילדות, גניקולוגיה ורביה, בעריכת פרופ' א. גולן, הוצאת הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, 1997, ממנו עולה, כי גיל הריון עמד על 25 שבועות, כך שכלל אין המדובר בהמתת חסד. זאת ועוד, ד"ר יעקובי חזר על עמדתו, שהאיחור באבחנה וההגעה קרוב אך לא מעבר לגיל החיות בשנת 1985 נבעו אף הם ממחדלי המוסד בו טופלה התובעת 2, ומבלי שיש בכך משמעות בנסיבות המקרה, ניתן היה להגיע לאבחנה במועד מוקדם יותר. בסיום חוות דעתו המשלימה מבהיר ד"ר יעקובי, כי הינו סמוך ובטוח, כי ניתן היה אישור להפסקת הריון בגין חסר אמה ו/או כליה בנסיבות המקרה, ובפרט שעה שמדובר בהפסקת הריון, בשל השילוב של חסר כליה בעובר ממין נקבה וגם חסר אמה וחלקי יד, שאף מרמזים על תסמונות או מומים נוספים, שלא ניתן היה להדגימם ואשר כוללים מומים במערכות המין, במערכת העיכול, במערכת השמע עד כדי חרשות ובשכיחות משמעותית של מעל ל-10%. 28. בהסכמת הצדדים, מונה ד"ר גבריאל רוזן כמומחה בתחום אף-אוזן-גרון. ד"ר רוזן קבע בחוות דעתו, כי לתובעת 1 נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי סעיף 71(1)(ב)(2) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין היצרות ניכרת ביותר של קנה הנשימה, המתבטאת בצרידות ניכרת בקולה של התובעת 1 ובהפרעה באיכות הקול. 29. יצוין, כי בהחלטה מיום 11/07/11 מונה פרופ' אליעזר הולצמן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפרולוגיה, על מנת שיחווה דעתו, האם יש לתובעת 1 נכות רפואית בתחום הנפרולוגיה ואת שיעורה. מחוות דעתו של פרופ' הולצמן, שהוגשה בחודש אפריל 2012, עולה, כי הנכות הכלייתית שנקבעה לתובעת 1 הינה 30% לצמיתות, לפי סעיף 22(4)(א) לתקנות הביטוח הלאומי, בשל קיומה של כליה אחת, ללא הפרעות בפעילותה. עם זאת, קבע פרופ' הולצמן, כי בשל המטוריה מיקרוסקופית בכליה והעובדה שהכליה היחידה היא רק בגודל של 10.3 ס"מ, הינו מוסיף לנכותה של התובעת 5% נכות נוספים. פרופ' הולצמן ציין בחוות דעתו, כי הנכות הכלייתית אינה תפקודית. בתאריך 18/03/13 הודיעו הצדדים הודעה מוסכמת, לפיה הם מוותרים על חקירת המומחים בתחום האורתופדיה ויתייחסו בסיכומיהם לנטען בחוות דעת המומחים. כן הוסכם על ידי הצדדים, כי המומחים שמונו על ידי בית המשפט, ד"ר רוזן ופרופ' הולצמן, לא יידרשו להיחקר על חוות דעתם. דיון המועד להפניית התובעת 2 למעקב הריון 30. אין חולק, כי הרישום הראשון של ההריון, המופיע בכרטיס הרפואי של התובעת 2 במרפאת הנתבעת 1, הינו מתאריך 31/03/85 ואשר נערך, ככל הנראה, על ידי רופא המשפחה, בו נרשם בקצרה: "HIT חיובי ו.א. 25/11/1984?". חרף העובדה, שהתובעת 2 הייתה על פי הרישום בשבוע 18 להריונה לערך, לא הופנתה התובעת 2 למעקב הריון דחוף, כפי שניתן היה לצפות, לנוכח שבוע ההריון המתקדם ועל מנת שתעשה בדחיפות את בדיקות ההריון השגרתיות, לרבות בדיקת אולטראסאונד לקביעת גיל ההריון. מעקב הריונה של התובעת 2 במרפאת טיפת חלב החל, כאמור, למעלה מ-5 שבועות לאחר מכן, ביום 06/05/85, כאשר התובעת 2 נבדקה לראשונה על ידי אחות, ובהמשך ביום 13/05/85, כאשר התובעת 2 נבדקה לראשונה על ידי רופא נשים. הנתבעת 1 בתצהירים שהוגשו מטעמה לא הבהירה, מדוע עוכב מעקב הריונה של התובעת 1 והחל, כאמור, כ-5-6 שבועות לאחר אבחון הריונה. הסבר חלקי להתנהלות זו ניתן למצוא בדבריו של הנתבע 3, אשר בעדותו (עמוד 67 לפרוטוקול) התייחס לעומס העבודה ולהתנהלות שאפיינה את מרפאת הנשים בתחנת טיפת חלב, ובלשונו: "אני לא רוצה להתייחס להנחות. אני לא יודע מה היה בטיפת חלב. לא היתה לי שום שליטה, לא בבדיקות ולא ברישום. אני ביצעתי את הבדיקות בסדרי גודל שאני מעריך היום - 15 נשים לשעה . ברגע מסויים אמרתי שאני לא מוכן להמשיך והפסקתי את השיטה הפרועה הזו". הנתבעים נמנעו מלחקור את ד"ר יעקובי על עמדתו, בכל הנוגע לעיתוי תחילת מעקב ההריון, ואף מומחה הנתבעים, פרופ' פייגין, לא התייחס כלל לסוגיה זו בחוות דעתו ולא סתר את דבריו של ד"ר יעקובי, מומחה התובעים, אשר הסביר בחוות דעתו המשלימה, כי עיכוב כאמור בביצוע מעקב הריון, לא כל שכן עת שההריון מאובחן בשבוע 18, אינו מתיישב עם פרקטיקה מקובלת, שכן השתהות בלתי מוסברת בבירור ובמעקב הריון עלולה לפגוע קשות באיכות מעקב ההריון, שעה שדיוקן של בדיקות שונות, לרבות בדיקות אולטראסאונד לאבחון גיל ההריון, יורד ככל שגיל ההריון גבוה יותר. יתר על כן, מחוות דעתו של ד"ר יעקובי עולה, כי לעיכוב בהפניית התובעת 2 לביצוע מעקב הריון בסמוך לאחר אבחון הריונה של התובעת 2 יש, כאמור, חשיבות גם ביחס לגיל האפשרי של ביצוע הפסקת הריון ואופן ביצועה, כאשר העיכוב והאיחור בגילויים של מומים עובריים רק בשלב מאוחר יותר של ההריון, לא כל שכן לאחר גיל החיות, מעורר, כאמור, קושי מסוים, בכל הנוגע להפסקת ההריון ומשליך על האפשרות לבצע הפסקת הריון. הפניית התובעים לבדיקת אולטראסאונד דחופה במרכז הרפואי העמק 31. בעקבות בדיקתה של התובעת 2 על ידי הנתבע 3 ביום 13/05/85, התרשם הנתבע 3, כי חרף העובדה, שגיל ההריון הינו בשבוע 23-24, גודל הרחם של התובעת 2 תואם ל-21 שבועות בלבד. על רקע פער זה, הפנה הנתבע 3 את התובעת 2 לביצוע בדיקת אולטראסאונד דחופה על ידו במרכז הרפואי העמק ביום 17/05/85. ובלשונו של הנתבע 3, סעיף 5 לתצהירו: "ממצאי הבדיקה הקלינית העלו חשד לעובר קטן מגיל ההיריון, דהיינו; עובר המתאים לגיל היריון של 21 שבועות לעומת 24 שבועות מחושב. לפיכך, כעבור 4 ימים בוצעה על ידי בדיקת מימדים באולטרא-סאונד של העובר בבית חולים העמק". הגם שעולה ממכתב ההפניה של הנתבע 3 ומתצהירו, כי התובעת 2 הופנתה לביצוע בדיקת האולטראסאונד על ידי הנתבע 3 על רקע חשד לממצא רפואי בלתי תקין, קרי, היותו של העובר קטן לגיל ההריון, ממצא המעלה חשש בדבר תקינות ההריון, הכחיש הנתבע 3 בחקירתו הנגדית את האמור וטען, כי הפניית התובעת 2 לבדיקת האולטראסאונד הדחופה נבעה אך מחמת הרצון לבצע בדיקה שגרתית של אבחון גיל ההריון (תיארוך). 32. משהופנתה תשומת לבו של הנתבע 3, כי גרסתו המאוחרת, לפיה נדרש לברר אך את גיל ההריון, לא מצאה ביטויה בתצהיר העדות הראשית ואף אינה מתיישבת עם האמור בהפניה, בחר הנתבע 3 לטעון כדלקמן (עמוד 68 לפרוטוקול): "ש. לפי הבדיקה הקלינית שלך עלה שהרחם התאים ל - 21 שבועות לעומת 24 שבועות לפי תאריך וסת אחרונה. אתה כותב בתצהירך שאמצעי הבדיקה הקלינית הועלו חשד לעובר קטן בגיל ההיריון. מה היית צריך לבדוק כדי לשלול אבחנה זו? ת. אני חושב שהניסוח שלי לא היה נכון. העלו חשד לרחם קטן בגיל ההיריון. הייתי צריך לוודא את גיל ההיריון שנמדד לעומת גיל ההיריון לפי וסת ההיריון ולהשוות ביניהם או לוודא. ש. אבל במסמך הזה אתה לא כותב חשד, אלא שהרחם מתאים ל - 24 שבועות ולא מעלה את החשד הזה. ת. מתאים קלינית ולא כתבתי עובר מתאים אלא "רחם מתאים". רחם מתאים ועובר מתאים זה שני מושגים שונים. הרחם הזה יכול להיות עם שרירנים עליו והוא יהיה גדול פי חמש וגדול כמו 9 חודשי היריון. העובר הוא מרכיב בתוך הרחם". ובהמשך (עמוד 69 לפרוטוקול): "ש. אבל תסכים איתי שהבעיה לא היתה רק בעיה של תיארוך שאמנם לא היה ברור, אלא גם בעיה קלינית שהעובר לא מתאים לגיל ההיריון בהפרש משמעותי של יותר משלושה שבועות. ת. אני לא מסכים איתך. אתה מדבר על גודל עובר ואני מדבר על גודל רחם. אני אחזור על זה שוב ושוב...". 33. לאחר ששבתי ועיינתי במכתב ההפניה שרשם הנתבע 3 וכן עיינתי בפרוטוקול עדותו של הנתבע 3 והמומחים בתחום הגניקולוגי, סבורני, כי לא ניתן לקבל את גרסתו המאוחרת של הנתבע 3, אשר מצאה לראשונה ביטויה, כאמור, בחקירתו הנגדית. ראשית יצוין, כי בפתח חקירתו הנגדית ציין הנתבע 3, כי אינו זוכר דבר מנסיבות המקרה וממעקב הריונה של התובעת 2, שכן חלפו 28 שנים מאז (עמוד 66 לפרוטוקול). גרסתו של הנתבע 3, לפיה בוצעה הבדיקה אך למטרת תיארוך ההריון, אינה מתיישבת כלל עם נוסח מכתב ההפניה, כפי שניסח הנתבע 3 בעצמו וכפי שאף הודה בחקירתו הנגדית, וזו אף לא מצאה ביטויה בתצהיר עדותו הראשית, אלא עומדת בסתירה לאמור שם. נוסח מכתב ההפניה, שנכתב על ידי הנתבע 3, אינו משתמע לשני פנים. לא דובר על חשד לרחם קטן מגיל ההריון, שכן בבדיקה הקלינית שביצע הנתבע 3 נמדד באופן קליני רחם מתאים ל-21 שבועות, ולא נכתב חשד לרחם המתאים ל-21 שבועות. ההפרש הקליני העלה את החשד לעובר קטן מגיל ההריון, כפי שנכתב במכתב ההפניה ובתצהירו של הנתבע 3. ואכן, בתצהיר עדותו הראשית אישר הנתבע 3 במפורש, כי הבדיקה הקלינית העלתה חשד לעובר קטן מגיל ההריון. חשד זה, יש בו אף להסביר את הדחיפות שבה בוצעה בדיקת האולטראסאונד במרכז הרפואי העמק, ארבעה ימים מיום בדיקתה הקלינית של התובעת 2 במרפאת טיפת חלב בבית שאן, כעולה גם מעדותו של פרופ' פייגין (עמוד 51 לפרוטוקול). זאת ועוד, גרסתו המאוחרת של הנתבע 3 אף עומדת בסתירה לאמור בכרטיס מעקב ההריון החלקי שהתקבל מהנתבע 2, שם נרשם מפורשות, כי הווסת הייתה סדירה כל 30 יום, ועל כן לא היה בזמן אמת מקום לספקות ביחס לגיל ההריון או צורך של ממש לבדוק תיארוך של ההריון. לכך יש להוסיף, כי אף מומחה הנתבעים, פרופ' פייגין, נאלץ לבסוף להודות בחקירתו הנגדית (עמוד 53 לפרוטוקול), כי עולה ממכתב ההפניה שערך הנתבע 3, כי בדיקת האולטראסאונד נדרשה על רקע העובדה, כי התעורר אצל הנתבע 3 חשש לקיומו של הפרש בין גודל העובר לגיל ההריון, הפרש שעלה על יותר מ-3 שבועות. אקדים את המאוחר ואציין, כי ניסיונו של הנתבע 3 לחזור בו מגרסתו לא נעשה בחלל ריק, אלא נבע מרצונו ליישב את העובדה, שבבדיקת האולטראסאונד מדד שני פרמטרים בעובר בלבד, היקף הראש ואורך הפמור, ולא את היקף הבטן, בדיקה שיכולה אולי להלום בדיקה שנועדה לקביעת גיל ההריון, ואולם לא עומדת בדרישות בדיקת הביומטריה, מקום שנמצא חוסר התאמה בין גיל ההריון וגודל העובר, ועל כך יורחב בהמשך. וכאמור, אישר הנתבע 3 (עמוד 67 לפרוטוקול), כי הדבר היחיד ממנו הוטרד היה, ההפרש בין הגודל הקליני לגודל המוצהר לפי ווסת אחרון. לאור כל האמור לעיל, עולה, אפוא, כי התובעת 2 הופנתה למרכז הרפואי העמק, לצורך ביצוע בדיקת ביומטריה ולאחר שהתעורר אצל הנתבע 3 חשד לקיומו של עובר קטן מגיל ההריון. 34. למען שלמות התמונה יצוין, כי פער של 3 שבועות בין גודל העובר וגיל ההריון מעלה חשש של ממש לתקינות ההריון, כפי שהסביר ד"ר יעקובי בעדותו (עמוד 37 לפרוטוקול) ומחייב המשך בירור. פרופ' פייגין בעדותו (עמוד 53 לפרוטוקול) אמנם לא חלק על דבריו של פרופ' יעקובי, ואולם נמנע באופן שיטתי ממתן תשובות לשאלות חוזרות ונשנות, שהופנו אליו על ידי ב"כ התובעים, בכל הנוגע למשמעות הפער בין גיל ההריון וגודל העובר, עד שאין מנוס מן המסקנה, שבפועל ביקש פרופ' פייגין להימנע ממתן תשובה ישירה לשאלות אלה וגרסתו של ד"ר יעקובי לא נסתרה כלל. זאת ועוד, פרופ' פייגין נאלץ בסופו של יום להודות (עמוד 53 לפרוטוקול), כי כאשר ישנו פער באחד המדדים, בשונה מגיל ההריון, נדרש מעקב. בנסיבות ענייננו ידוע, כי בדיקות מעקב, בכל הנוגע לגודל העובר והפרמטרים השונים באולטראסאונד, לא הוצגו אף הם על ידי מי מהנתבעים. בדיקת האולטראסאונד שבוצעה על ידי הנתבע 3 במרכז הרפואי העמק 35. מעיון במכתב ההפניה, עליו רשם הנתבע 3 את תוצאות בדיקת האולטראסאונד שבוצעה ביום 17/05/85, עולה, כי נבדקו על ידו ביחס לעובר שני פרמטרים בלבד, מדדי הראש ואורך עצם הפמור, וכן כמות מי שפיר. מדדי הראש ואורך הירך תאמו בעת הזו, על פי בדיקת האולטראסאונד שערך הנתבע 3, 24 שבועות הריון לערך ותאמו את תאריך הווסת האחרונה, כפי שדווח על ידי התובעת 2. 36. מעיון בחוות דעתו של מומחה הנתבעים, פרופ' פייגין, עולה, כי בדיקת ביומטריה, שבוצעה לנשים בהריון בסיכון אף בשנים הרלבנטיות להריון זה, כללה מדידת הראש, אורך הירך והיקף הבטן. ובלשונו (עמוד 3, בפרק הדן בבדיקות אולטראסאונד בשנת 1985, לחוות הדעת): "סקירות מערכות לא בוצעו באופן שגרתי, מלבד בנשים בסיכון גבוה למומים. לכן כאשר בוצעה בדיקת אולטרסאונד בנשים בסיכון נמוך כמו גב' נ' ר', היא הייתה בד'כ ביומטריה, אשר כללה מדידת הראש, אורך הירך והקף הבטן". אמירתו זו של פרופ' פייגין מתיישבת, כאמור, גם עם עמדת מומחה התובעים, ד"ר יעקובי, אשר הבהיר, הן בחוות דעתו הראשית והן בחוות הדעת המשלימה, כי בדיקת ביומטריה באולטראסאונד, על פי הפרקטיקה המקובלת, אמורה לכלול שלושה פרמטרים בעובר: היקף הראש, אורך עצם הפמור והיקף הבטן, וזאת בבדיקה ביומטרית רגילה, לא כל שכן כאשר יש ממצא חריג, כמו בענייננו (עמוד 37 לפרוטוקול). 37. לא נעלמה מעיניי העובדה, כי במסגרת חקירתו הנגדית ובסתירה לאמור בחוות הדעת, ביקש פרופ' פייגין להצדיק את העובדה, שהנתבע 3 לא ביצע בדיקה של היקף הבטן בעובר, בטענה, כי בדיקת היקף הבטן לא נדרשה (עמוד 51 לפרוטוקול). ואולם, גרסה מאוחרת זו של פרופ' פייגין עומדת בניגוד בולט לאמור בחוות דעתו, שם הסכים פרופ' פייגין עם ד"ר יעקובי, כי בדיקת האולטראסאונד שביצע הנתבע 3 אמורה הייתה לכלול בדיקה של היקף הבטן, דבר שלא נעשה. עוד בהמשך חקירתו הנגדית (עמוד 52 לפרוטוקול) שב בו פרופ' פייגין מהסתייגותו ואמר: "אני עומד מאחורי מה שכתוב. ביומטריה זה הערכות משקל, הערכות צמיחה, בהן משתדלים לעשות גם היקף בטן...". על כן, לא ראיתי לקבל את ניסיונו של פרופ' פייגין לרפא את הפגם בביצוע בדיקת הביומטריה, שביצע הנתבע 3 ואשר במסגרתה פסח, כאמור, על בדיקת היקף הבטן, פרמטר חשוב במהלך בדיקה ביומטרית, כפי שאף לא ראיתי לקבל קודם לכן את טענתו, ממנה חזר במהלך עדותו, כי בדיקת האולטראסאונד הדחופה שביצע הנתבע 3 נועדה אך לקביעת תיארוך ההריון, בעוד שהוכח, כי המטרה האמתית של הבדיקה הייתה החשד שהעובר קטן לגיל ההריון. 38. אוסיף ואציין, כי ממכלול העדויות עולה, כי המשקל הינו פרמטר חשוב במשוואה של גודל העובר, אשר משפיע על גודל הרחם, בהינתן הפרמטר שכמות מי השפיר קבועה. לפיכך, אם המשקל קטן, עולה, כי כל העובר קטן. על כן, מדידת אורך הירך והיקף הראש כמתאימים לגיל ההריון, כביכול, אינו מסיר את החשד לעובר קטן, בהיעדר בדיקת היקף הבטן. 39. זאת ועוד, פרופ' פייגין ציין אמנם בחקירתו הנגדית, כי פרמטר בדיקת הבטן פחות מדויק, וזאת בלא שתמך את אמירתו בהפניה לספרות מקצועית כלשהי. ואולם, לא ניתן לייחס לאמירה זו משקל רב, שעה שהפרמטר נכלל במסגרת הבדיקה ומעיון בטבלאות עולה השפעתו הישירה של הפרמטר על גודל ומשקל העובר. בכל מקרה, מהמשך עדותו של פרופ' פייגין עולה, כי המומחה לא נותר דבק באמירתו זו, שכן ציין לעניין בדיקת ביומטריה (עמוד 57 לפרוטוקול) כדלקמן: "ביומטריה היא בדיקה שבה מנסים להעריך את הצמיחה של העובר ומשקלו לפי נוסחאות. נוסחאות, גם אז כמו היום, מתבססות חלקן על ראש וירך וחלקן על בטן וירך...". 40. במאמר מוסגר אציין, כי ב"כ הנתבעים ביקש לסתור בחקירתו הנגדית של ד"ר יעקובי את עמדתו, לפיה נדרשה בדיקת היקף הבטן, בהפנייתו לחוזר המנכ"ל של משרד הבריאות 10/95 מתאריך 24/05/95, אשר בו לא נקבעה דרישה לבדיקת היקף הבטן במסגרת בדיקת אולטראסאונד. סבורני, כי אין בחוזר המנכ"ל לקעקע את גרסת התובעים והמומחה מטעם התובעים, ד"ר יעקובי. מעיון בחוזר המנכ"ל עולה, כי על פיו לא נדרש כלל ביצועה של בדיקת אולטראסאונד בהריון. ואולם, חוסר זה לא מתיישב עם הפרקטיקה המקובלת, אותה הבהיר ד"ר יעקובי בחקירתו הנגדית (עמוד 25 לפרוטוקול) ובעדותו, לפיה במועד הנתון בוצעו בבית חולים רמב"ם בדיקות אולטראסאונד, שהעריכו סדר גודל של בין 8 ל-12 פרמטרים, ביניהם היקף הבטן (עמוד 27 לפרוטוקול). זאת ועוד, גם פרופ' פייגין, בהתייחסו להיעדר החובה לבצע בדיקות אולטראסאונד לנשים בהריון, כעולה מסעיף א' לחוזר המנכ"ל, אישר, כי קיים פער בין החוזר והפרקטיקה המקובלת לאותם שנים. ובלשונו (עמוד 64 לפרוטוקול): "יש הבדל בין מה שנקרא הנחייה ופרקטיקה מקובלת". 41. משהתובעת הופנתה לביצוע בדיקת האולטראסאונד הדחופה, על רקע חשש לעובר קטן מגיל ההריון, היה על הנתבע 3 לבצע בדיקה ביומטרית, על פי הפרמטרים המקובלים בשנת 1985 ואשר אלה כללו, כעולה מחוות הדעת של ד"ר יעקובי ומחוות דעתו של פרופ' פייגין, 3 פרמטרים ובכלל זה היקף הבטן. אין חולק, כי הנתבע 3 לא ביצע מדידה של היקף הבטן של העובר ובכך פעל תוך סטייה מהפרקטיקה המקובלת. הנתבע 3, לא רק שלא ביצע בדיקה של היקף הבטן, אלא הוסיף בעדותו וטען, כי אף לא היה מודע לפרקטיקה, לפיה נדרשת בדיקה של היקף הבטן. ובלשונו (עמוד 68 לפרוטוקול): "בתחילת עבודתי בבית חולים לא היה מושג כזה שעסקנו בו - היקף בטן...". זאת ועוד, בהמשך חקירתו הנגדית ניסה הנתבע 3 לתרץ את מחדלו, בהיעדר ביצוע בדיקה של היקף הבטן מטעמים של איכות מכשיר ה-ADR שהועמד לרשותו. גרסה זו לא מצאה ביטויה בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 3, לא הובהר איזה פגם נמצא במכשיר האולטראסאונד שהועמד לרשותו על ידי הנתבע 2 והשלכותיו על תוצאות הבדיקה, ואולם, מיד בהמשך הודה הנתבע 3, כי כלל לא ניסה לבדוק את היקף הבטן (עמוד 72 לפרוטוקול) ולדבריו, כאמור לעיל, אף לא היה מודע לצורך בביצוע בדיקה של היקף הבטן. בנסיבות אלה, לא ניתן ממילא להתייחס בכובד ראש לטענת הנתבע 3, בדבר איכות מכשיר האולטראסאונד, ולמשמעות הנובעת מכך. יתר על כן וככל שהיה ממש בטענת הנתבע 3, בדבר האיכות הירודה של מכשיר האולטראסאונד שהועמד לרשותו על ידי הנתבע 2 והנתבעת 1, לא הייתה כל מניעה, כי הנתבע 3 יפנה את התובעת 2 לביצוע הבדיקה במוסד רפואי אחר, שבו נמצא מכשיר המאפשר בדיקת שלושת הפרמטרים הנמדדים בבדיקת ביומטריה, על פי הפרקטיקה המקובלת בשנת 1985, ואף היה זה מחובתו לעשות כן. משמעות הביצוע של בדיקה ביומטרית חסרה 42. כתוצאה מאי ביצוע בדיקת היקף הבטן של העובר, נמנע מהתובעים מידע חיוני, ביחס לגודל העובר ובאם קיים היה פער בין היקף הבטן של התובעת 1 במועד בדיקת התובעת 2 לגיל ההריון. באשר לעמדתו של ד"ר יעקובי, כעולה בין היתר מפרוטוקול חקירתו הנגדית (עמוד 37 לפרוטוקול), לא מן הנמנע, כי היקף הבטן במדידה אכן היה קטן משבוע ההריון. זאת ועוד, ככל שהיה הנתבע 3 עורך מדידה של היקף הבטן במהלך הבדיקה וכחלק אינטגרלי ממנה, הרי במהלך ביצוע החתכים הדרושים למדידת היקף הבטן היה נוכח בהיעדרה של כליה. ובלשונו של ד"ר יעקובי (עמוד 39 לפרוטוקול): "... כל מה שטענתי בחוות הדעת שלי, שהיות ופה היה תוכן רחם קטן והיה צריך לברר את הסיבה, לא מתקבל על הדעת, ובפרט כשהראש והירך כביכול מתאימים לגיל ההיריון, שלא לבצע היקף בטן. בנוסף, אילו היה מתבצע היקף הבטן וכל אחד יודע איך עושים היקף בטן, אבל כשחותכים את הבטן כמו סלמי רואים את הבטן ואת התוכן שלו ואם עולים למעלה רואים את הלב ואם יורדים למטה רואים את הכליות כמו משקפיים, שזה אחת התמונות היותר ברורות. אם היו עושים היקף בטן ובסבירות גבוהה כי יודעים שהרחם היה קטן ומוצאים שהיקף הבטן קטן, ובמסגרת הבדיקה היו שמים לב שאין את המשקפיים האלה, שחסרה כליה וזה מה שמצופה ממומחה שעושה בדיקת אולטרסאונד, היה מצופה לעשות בדיקה מורחבת יותר עם הגדרות או בלי הגדרות...". ובהמשך (עמוד 40 לפרוטוקול): "הרופא הסביר שהחליט לקחת לידיו את מתמר האולטרסאונד כדי לברר בעיה בסיסית של גודל עובר היה צריך לבצע, להבנתי, גם את היקף הבטן והיה מגלה גם את חוסר הכליה...". 43. פרופ' פייגין לא דן בחוות דעתו כלל באפשרות לאבחן חסר כליה במהלך ביצוע הבדיקה הביומטרית. ואולם, בחקירתו הנגדית, גם אם בהיעדר רצון בולט, נאלץ לבסוף להודות (עמוד 62 לפרוטוקול), כי אכן בסבירות גדולה, אם כי לא בוודאות, ניתן היה לזהות את חסר הכליה. על רקע האמור בחוות דעתו של ד"ר יעקובי, עדותו העקבית והאמינה ומשזו מקבלת תמיכה, ולו חלקית, בעדותו של פרופ' פייגין, ניתן אפוא לקבוע, כי ככל שהנתבע 3 היה מבצע בדיקה של היקף הבטן במסגרת בדיקת האולטראסאונד שביצע וכנדרש, היה מגלה בסבירות גבוהה, אם כי לא בוודאות, ממצא של היעדר כליה. פרופ' פייגין בעדותו (עמוד 57 לפרוטוקול) ביקש לטעון, כי בשל איכויות המכשירים והבודקים בתקופה הרלבנטית, "לפעמים יכולת לראות כליות ולפעמים לא". בנסיבות ענייננו, כאמור, לא נעשה כלל ניסיון לראות, שכן הנתבע 3 הסתפק בבדיקת אורך הירך והיקף הראש ולא ביצע בדיקה הנוגעת להיקף הבטן. 44. זאת ועוד, עמדתו של פרופ' פייגין, ביחס ליכולת האבחון של חסר כליה בשנים הרלבנטיות לתביעה, נסתרה על ידי ד"ר יעקובי, הן בחוות הדעת שהוגשו מטעמו והן בחקירתו הנגדית. ד"ר יעקובי פירט בחוות הדעת שהוגשו על ידו ובעדותו, כי כבר בשנת 1985 ואף מוקדם יותר ניתן היה לאבחן באמצעות המכשיר הקיים בבדיקת אולטראסאונד שגרתית היעדר כליה. בהקשר זה הפנה ד"ר יעקובי לספרו של Romero, העוסק בבדיקות אולטראסאונד ואשר יצא לאור בשנת 1988, וממנו עולה, כי כבר בשנת 1980 ניתן היה לזהות כליות בשבוע 9.5 של ההריון. בהקשר זה הפנה ד"ר יעקובי למראה מקום 3 בפרק 8, הדן ב"אנטומיה הנורמאלית של מערכת השתן", תחת תת פרק "אנטומיה סונוגרפית", ובפרק הדן ב"הערכת גודל הכליה העוברית בהריון נורמאלי", שם צוטט מאמר שפורסם בכתב העת האמריקאי עוד בשנת 1980. ב"כ הנתבעים ביקש אמנם לנגח את ד"ר יעקובי, על כך שהינו מסתמך על ספרו של Romero ולא נפנה לטקסטבוק החשוב בתחום הגניקולוגיה והמיילדות, שנערך על ידי וויליאמס ואשר נפוץ בישראל. ד"ר יעקובי אכן נתן מענה סדור לשאלות שהופנו אליו, עת שהבהיר (עמוד 27 לפרוטוקול), כי הסוגיה הרלבנטית למשפט הינה בתחום האולטראסאונד. על כן, ושעה שהספר עב הכרס של וויליאמס כמעט ואינו דן בתחום זה ואילו הספר של Romero מוקדש, רובו ככולו, לאולטראסאונד ולדיון הרלבנטי לענייננו, אכן היה מקום להיזקק דווקא לספרו של Romero, אשר נסמך גם על רשימת מקורות נרחבת, כפי שעשה מומחה התובעים, ד"ר יעקובי. לשם שלמות התמונה יצוין, כי חרף התרעומת הניכרת של ב"כ הנתבעים על השימוש בספר של Romero, לא הציג ב"כ הנתבעים לד"ר יעקובי ולו קטע אחד מספרו של וויליאמס, שיש בו כדי לסתור את עמדתו של ד"ר יעקובי או את הספרות המקצועית, עליה נסמך ד"ר יעקובי בחוות הדעת ובעדותו. 45. עוד אציין, כי במהלך חקירתו הנגדית העלה ב"כ הנתבעים טענה בפני ד"ר יעקובי, מומחה התובעים, לפיה הינו מטעה כביכול את בית המשפט, שכן הינו נסמך על ספרו של Romero, שעה שזה יצא לאורך אך בשנת 1988. עיון בחוות דעתו של ד"ר יעקובי מעלה, כי כבר בחוות הדעת שהוגשו מטעמו התייחס ד"ר יעקובי לאמור, פירט שהספר של Romero הסתמך על מקורות שהופיעו בשנים 1980 ו-1983 ואף צירף נספחים לחוות הדעת, שפורסמו לפני שנת 1985. זאת ועוד, ד"ר יעקובי אף הפנה לקיומם של 1918 מאמרים בנושא של אולטראסאונד מיילדותי טרום לידתי עד שנת 1984 והדנים בקלות האבחון של כליות, לרבות מדידת גודלן. 46. מן האמור עולה, אפוא, כי הנתבע 3, כרופא המטפל והאחראי למעקב ההריון, היה אמור בנסיבות המקרה לבצע בדיקה של היקף הבטן של העובר ואגב כך ובהסתברות גבוהה, העולה על 51%, לאבחן נכונה את מצב העובר ולגלות חסרונה של כליה. משמעות הממצא של היעדר כליה 47. בחוות דעתו הראשונה ציין ד"ר יעקובי, כי לחסר אחת הכליות משמעות רבה, שהייתה ידועה אף בזמנים הרלבנטיים לתביעה, שכן היא מרמזת על קיומם של מומים אחרים, אשר חלקם ניתנים לאבחון באולטראסאונד, בהיותם מומים בשלד, וחלקם לא ניתנים לאבחון, ובייחוד ובמשמעות יתרה ככל שהמדובר בעובר ממין נקבה. ד"ר יעקובי נותר איתן בדעתו זו גם בחקירתו הנגדית וחזר על דבריו בחקירתו (עמוד 46 לפרוטוקול), כדלקמן: "אני אומר, ברגיל, המדדים הביומטריים הבסיסיים, ככל שנוגע לעצמות, היה הפמור. אבל, מרגע שמתגלה מום, כמו חוסר כליה, שידעו שמתלווים אליו מומים אחרים, ובפרט של מערכות השלד, הדבר היה מחייב הסתכלות, כמו היום, שעושים את זה ברוטינה, הסתכלות על יתר העצמות. ואז גם בלי למדוד אפשר לדעת האם למשל ירך שמאל הוא באורך כמו ירך ימים לארך או מחציתו, וכנ"ל אפשר לראות שהאמה, עצם האמה הרבה יותר צרה מאשר הזרוע, ואז ברור שיש חסר, גם בלי למדוד את זה". ובהמשך (עמוד 47 לפרוטוקול): "אמרתי, שגם בתקופה שלפני ההנחיות יש אולטרסאונד מקובל. ברגע שראית חוסר כליה, דבר שהולך עם מומים במערכת השלד, המומחה לא צריך הנחיה מאף אחד, אלא רק להיות מעודכן בספרות, אז בודקים את השלד ואז לדעת על מה להסתכל. כן צריך להסתכל על השלד, ואז אפשר לראות קיצור משמעותי של גפיים בלי למדוד. גם לפי הנחיות האיגוד האחרון משנת 2011 נכתב במפורש, שכמעט כל איבר בגוף, כבד, עיניים, יש כיום מונוגרמות, זאת אומרת מה הגודל פלוס מינוס סטיות תקן לגיל ההיריון. אך הנייר העדכני כותב שאין צורך למדוד כל דבר שהוא בעקרונית מדיד, אלא אם אתה מתרשם שהוא לא בגודל הרגיל, ואז אין לך ברירה. בטבלאות לכל העצמות היו קיימות, ולא סתם". 48. יצוין, כי פרופ' פייגין בחוות דעתו לא ראה להתייחס, לא כל שכן לסתור, את עמדתו של ד"ר יעקובי, לעניין השלכתו של מום של היעדר כליה על קיומם של מומים נוספים ולעניין הידע שהיה זמין במועד הרלבנטי לאירועים. בחקירתו הנגדית אישר פרופ' פייגין, מומחה הנתבעים, את חשיבותו של ממצא היעדר כליה וציין (עמוד 58 לפרוטוקול) כדלקמן: "ש. ...האם נכון שחסר של כליה הינו סימן סונוגרופי חשוב ביותר לקיומם של מומים מבניים ותורשתיים נוספים בעובר? האם נכון, שאם היינו מגלים חסר של כליה, ד"ר גלעד היה מגלה שאין כליה, מה הוא צריך לעשות? ת. להתייעץ. ש. למה? ת. הכלל אומר, כשיש מום צריך לשלול מומים אחרים. זה כלל. אני חוזר לשנת 1985, אנחנו צריכים לדבוק בידע שהיה קיים בשנת 1985, זה לא הידע שקיים היום. עדיין, כשהולכים להסתכל על איברים אחרים, אני חושב שאם הוא היה מוצא שיש חוסר כליה, הוא היה צריך לבצע 'סקירה', לחפש מומים אחרים...". ובהמשך עדותו (עמוד 59 לפרוטוקול) אישר פרופ' פייגין שוב באופן חד משמעי, כי: "כשיש מום כלייתי יכולים להיות מומים נוספים". עם זאת ובאופן מפתיע, ביקש פרופ' פייגין בהמשך חקירתו (עמוד 63 לפרוטוקול) לטעון, כי בשנת 1985 לא היה ידוע הקשר בין חסר כליה וחסר משמעותי בעצמות האמה. קביעתו זו של פרופ' פייגין, ספק אם הינה אחראית, שכן סוגיה זו, הגם שהינה בעלת משמעות לא מבוטלת להליך שבפנינו, לא נמצאה לה כל התייחסות בחוות דעתו של פרופ' פיגיין. יתר על כן, עלה מחקירתו הנגדית של פרופ' פייגין (עמוד 64 לפרוטוקול), כי לא בדק את הספרות הרפואית, לרבות ספרו של Romero והחלקים שצוטטו על ידי ד"ר יעקובי בחוות הדעת שנערכו על ידו. יתר על כן, משנתבקש פרופ' פייגין להתייחס לפרסומים אלה, אליהם הפנה ד"ר יעקובי, לרבות 46 פרסומים ותיאורים הדומים לענייננו, הסתפק פרופ' פייגין בתשובה (עמוד 64 לפרוטוקול): "אני לא יכול להשיב על זה", ואף הוסיף ואמר, כי לא ראה את חוות הדעת המשלימה שנערכה על ידי ד"ר יעקובי. כך או כך, גם אם היה מקום לקבל את דבריו של פרופ' פייגין, לעניין הקשר הידוע בין מום כלייתי ומום בעצמות השלד, הרי אין חולק, כי גם על פי עדותו של פרופ' פייגין ובהתייחס לנסיבות המקרה הספציפי ולחובתו של הנתבע 3 בזמן אמת, ציין פרופ' פייגין, כי ממצא של היעדר כליה, לו היה מתגלה על ידי הנתבע 3, חייב מצדו של הנתבע 3 יידוע החולה, התייעצות וביצוע סקירה, תוך חיפוש אחר מומים נוספים. כל אלה, כאמור, לא בוצעו על ידי הנתבע 3. היכולת לאבחן מומים שלדיים-היעדר אמה או קיצור הגפה 49. מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר יעקובי, אשר נסמך על ניסיונו ועל פרסומים מחקריים שפורסמו עוד בראשית שנות ה-80 וצוטטו בספרו של Romero, עולה, כי עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת ניתן היה בקלות יחסית לאבחן חסרים בעצמות הגפיים, בהיותם איברים גרמיים ומסוידים. על כן, בעיית הרזולוציה של מכשירי האולטראסאונד מהדור הראשון לא היוותה מכשול לאבחון כאמור. חיזוק לעמדתו זו של ד"ר יעקובי, בדבר היכולת לאבחן היעדר אמה או קיצור גפה, ניתן למצוא מעצם העובדה, שהנתבע 3 לא חלק, כי יכול היה לבדוק במסגרת בדיקת ביומטריה שגרתית את עצמות הירך ואת אורך עצם הירך, ועל כן ניתן להניח, כי יכולת טכנית לבחון ולמדוד את אורך עצמות הגפיים הייתה נתונה גם בשנת 1985. כן ראה עדותו של פרופ' פייגין (עמוד 60 לפרוטוקול), שם הבהיר פרופ' פייגין את הטכניקה הקיימת, לעניין ביצוע מדידות בגפיים. זאת ועוד, גם פרופ' פייגין הודה בחקירתו הנגדית, כי במועד הרלבנטי לתביעה יכול היה הבודק למדוד את עצמות האמה, אילו רצה בכך. ובלשונו (עמוד 60 לפרוטוקול): "אם הוא היה יכול לזהות את העצם ולהביא למצב שהוא יכול למדוד ואם היו לו טבלאות, שאמרו כמה עצם הרדיוס הולכת לפי גיל ההיריון, הוא יכול היה לראות. אבל גם היה סיכוי שהוא לא היה רואה. הכי קל לזהות את עצם הירך כי היא בוהקת". פרופ' פייגין אכן ביקש לסייג את תשובתו בטענה, כי זיהויה ומדידתה של עצם הירך הינה קלה יותר, מכיוון שהיא בוהקת. אולם, מדבריו של פרופ' משה פיגיין עולה, כי הנתבע 3, אשר ביצע את בדיקות האולטראסאונד לתובעת 2, יכול היה למדוד את אורך עצם האמה בטכניקה שתוארה על ידו ובמתיחת קו בין שתי קצות העצם וכך להיווכח בקיצור המשמעותי, המתבטא בהיעדר עצמות האולנה והרדיוס. 50. האמור מקבל משנה תוקף, עת שהוכח קיומו של קשר הדוק, בין היעדר כליה לפגמים בשלד, ובכלל זה חסר עצמות האמה. קשר זה בין המומים השונים היה ידוע, כאמור, מתחילת שנות ה-80 וחייב, בקיומו של ממצא של היעדר כליה, לדקדק בהסתכלות, לאתר את עצמות השלד, ובפרט האמה, ולהביא את הדברים למצב, שבו הבודק יבצע במסגרת בדיקת האולטראסאונד ו/או בדיקות המעקב מדידה של אורך עצם האמה. 51. מכל האמור עולה, אפוא, כי ניתן היה לאתר את החסר המשמעותי בעצמות האמה, ממנו סובלת התובעת 1, בפרט לאחר אבחון חסר הכליה, בהתחשב ברזולוציה וביכולת הטכנית של מכשירי האולטראסאונד בשנת 1985, ולאור הקשר ההדוק שהיה ידוע בין ממצא של היעדר כליה ומומים נוספים. מכאן, שככל והייתה מבוצעת על ידי הנתבע 3 בדיקה, הכוללת מדידת היקף הבטן של העוברית, כנדרש בבדיקת ביומטריה, מקום שקיים חשש לגודל העובר, היה הממצא של היעדר כליה מאובחן בסבירות גבוהה והיה בידי הנתבע 3 לאבחן את היעדר עצמות האמה, בין במסגרת הבדיקה שהתקיימה באמצעות המכשיר הקיים ובין במסגרת מעקב אולטראסאונד, שאמור היה להיערך לתובעת 2 בסמוך לאחר מכן, לנוכח קיומו של ממצא של היעדר כליה. 52. כאמור, גם פרופ' פייגין אישר בעדותו, כי ככל שהיה הנתבע 3 מבצע בדיקה של היקף הבטן ומאבחן אגב כך היעדרה של כליה, קיימת הייתה אינדיקציה רפואית מפורשת להפנות את התובעים 2 ו-3 להמשך בירור, לייעוץ גנטי ולביצוע סקירת מערכות. לאור העובדה, שהיעדר כליה, בפרט אצל עובר ממין נקבה, מעלה חשש לקיומם של מומים עובריים נוספים, לרבות בעצמות השלד, הניתנים לאבחון באולטראסאונד, היה על מומחה בתחום האולטראסאונד, במסגרת סקירה שתבוצע ובעקבות הממצא של היעדר כליה, לחפש אחר חסרים או מומים במערכת השלד ובגפיים וניתן להניח בסבירות גבוהה, כי החסר המשמעותי בעצמות האמה השמאלית, היעדר עצם האולנה ועצם הרדיוס, היה מאובחן. 53. הגם שפרופ' פייגין ביקש להמעיט בחוות דעתו ובעדותו מיכולת האבחון הסונוגרפית בשנת 1985, עולה, כי עמדה זו אינה מתיישבת עם אמירתו של פרופ' פייגין בחוות דעתו (עמוד 4), לפיה: "רוב הרופאים ואני בתוכם, כאשר ביקשו ביצוע סקירה, הסתפקו בסקירות הסטנדרטיות ולא חשבו שיש ליידע את המטופלות על האופציות האחרות". מאמירתו זו של פרופ' פייגין ניתן ללמוד, כי בשנת 1985 אכן הייתה יכולת לבצע סקירות מערכות סטנדרטיות, נערכו סקירות והיה אף בנמצא סטנדרט של סקירות אולטראסאונד, שבהן ניתן היה לצפות במספר איברים ואף היו אופציות אחרות, וככל הנראה, כיוון פרופ' פייגין לסקירה מורחבת או מכוונת שבוצעה עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת. התנהלות הנתבע 3-האם עולה לכדי רשלנות? 54. אין חולק, כי בתביעות רשלנות רפואית יש לדון על פי הסטנדרטים שהיו מקובלים בזמנים הרלבנטיים לאירוע ולא על פי הסטנדרטים המקובלים בזמן שמיעת העדים, בבחינת חכמה לאחר מעשה. ראה: ע"א 323/89, פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142 ; דנ"א 7794/98, רביד משה נ' דניס קליפורד, פ"ד נז(4) 721. לא ניתן עוד לחלוק, כי על פי הפרקטיקה המקובלת נכון למועד הריונה של התובעת 2, בנסיבות בהן קיים היה חשש לגודל העובר ביחס לשבוע ההריון, בוצעה בדיקת ביומטריה, אשר כללה מדידת 3 ערכים אצל העובר: היקף הראש, אורך הירך והיקף הבטן. אי ביצוע מדידת היקף הבטן על ידי הנתבע 3 מהווה סטייה מפרקטיקה רפואית מקובלת, שהייתה נהוגה בשנת 1985, ומהווה בגדר התנהלות רשלנית. ככל שהנתבע 3 היה אכן מבצע את מדידת היקף הבטן ומאבחן עובר קטן מגיל ההריון, לא כל שכן את המום של היעדר כליה, אמור היה הנתבע 3 ליידע את התובעים 2 ו-3 בממצאי בדיקתו, לרבות ביחס לאפשרות לבצע ייעוץ ובדיקת סקירת מערכות רגילה ו/או לאופציות אחרות, כמצוין בחוות דעתו של פרופ' פייגין, קרי, סקירה מורחבת או מכוונת, הן במסגרת השירות הרפואי הציבורי והן במסגרת מרפאות פרטיות, ובפרט בנסיבות בהן קיים, כאמור, ממצא מחשיד, כהיעדר כליה. זאת ועוד, היה על הנתבע 3 ליידע את הנתבעים 2 ו-3 בדבר האפשרות לבצע בדיקות אבחון אלקטיביות נוספות, ככל שאלה אינם זמינים ברפואה הציבורית, כדי לגלות מומיו של העובר. ראה: ע"א 4960/04, ערן סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ס(3) 590 (להלן: "פסק דין סידי"). 55. לא די במחדלו הרשלני של הנתבע 3, אשר התבטא באי ביצוע מדידת היקף הבטן, על מנת להטיל עליו או על מעסיקתו את האחריות לגרימת הנזק. לפי הפסיקה, יש להוסיף ולשאול, אם במקרה הקונקרטי מתקיים התנאי, בדבר קיומו של קשר סיבתי. יסוד הקשר הסיבתי מעלה בענייננו 3 שאלות משנה: האם ביצוע מדידת היקף הבטן היה מגלה את הפגמים המולדים, עמם נולדה התובעת 1, קרי, היעדר כליה והיעדר אמה; בהנחה שהתשובה לשאלה זו הינה בחיוב, עולה השאלה, האם אילו נמסר להורי התובעת 1, התובעים 2 ו-3, המידע בדבר קיומם של מי מהפגמים הנזכרים, היו הם פועלים לביצוע המשך מעקב לצורך אבחון מלא של הפגמים; ובהנחה שהתשובה לשאלה זו תיענה אף היא בחיוב, עולה וצפה השאלה, האם גילוי הפגמים היה מביא לסיום ההריון. 56. עד כה נדונה בהרחבה השאלה הראשונה, שהיבטיה רפואיים בעיקרם. סבורני, שלגבי השאלה הראשונה אין מנוס מלהשיב בחיוב. גם בהתחשב באיכות וברזולוציה של מכשירי האולטראסאונד בשנת 1985 והידע שנצבר בתחום האולטראסאונד והמומים הגנטיים והאחרים בתחום האמברילוגיה, עולה, שבמהלך בדיקת היקף הבטן של העובר באמצעות האולטראסאונד וביצוע החתכים הדרושים לצורך המדידה, היה הממצא של היעדר הכליה מאובחן בסבירות גבוהה. בהמשך לאמור עלה מבחינת הראיות, חוות דעת המומחים וחקירתם הנגדית, כי איתורו של ממצא של היעדר כליה היה מחייב אף בשנת 1985, לאור הידע הזמין כבר אז, בדיקת פרמטרים נוספים בעובר, ובכללם עצמות השלד. בדיקתם של עצמות השלד באמצעות האולטראסאונד הייתה, כאמור, אפשרית וניתן היה לבצעה כבר במהלך בדיקת האולטראסאונד, שביצע הנתבע 3 ביום 17/05/85 במרכז הרפואי העמק. בכל מקרה ולחילופין, ככל שהנתבע 3 היה בוחר שלא להרחיב את ביצוע בדיקת האולטראסאונד שבוצעה על ידו, לצורך שלילת מומים נוספים, הרי על סמך הממצא של היעדר כליה, אשר אמור היה להיות מאובחן במהלך הבדיקה הביומטרית שביצע הנתבע 3, בהינתן שלתובעת 1 היעדר כליה והינה עובר ממין נקבה, היה על הצוות שטיפל במעקב הריונה של התובעת 2, ובכלל זה על הנתבע 3, להפנות את התובעת לייעוץ, להרחיב את מעקב האולטראסאונד, תוך התמקדות באיתור מומי שלד ו/או להפנות את התובעת לביצוע סקירת מערכות, תוך התמקדות בממצא הקיים והשלכותיו, ובאופן שאף הממצא של היעדר אמה היה מאובחן. 57. השאלה השנייה, הדרושה ליבון, הינה, אפוא, במידה והיה נמסר להורי התובעת 1, התובעים 2 ו-3, המידע הרלבנטי, האם היו הם פונים לבצע בדיקות אבחון נוספות, בין במסגרת ציבורית ובין במסגרת פרטית, לשם איתור מלוא המומים, מהם סובלת התובעת 1. התובעת 2 העידה בתצהירה ובחקירתה הנגדית (עמוד 91 לפרוטוקול), כי בהריונה הראשון עם התובעת 1 הייתה צעירה מאוד והופיעה למפגשים שהוזמנה אליהם, עשתה את בדיקות הדם שהתבקשה לעשות, הופיעה לבית החולים לפי הפניותיו של הנתבע 3 לביצוע בדיקת אולטראסאונד ועשתה את כל מה שנדרש ממנה. עדותה זו של התובעת 2 לא נסתרה במאומה, ועל כן ניתן לצאת מהנחה, כי ככל שהתובעת 2 הייתה מופנית לבדיקות אולטראסאונד נוספות ו/או למעקב הריון הולם ו/או לייעוץ גנטי, בעקבות חשד כלשהו לתקינות העובר ולצורך אבחון או שלילה של ממצאים כלשהם, הייתה התובעת 2 מבצעת בדיקות אבחון אלה. 58. הרכיב השלישי בסוגית הקשר הסיבתי עניינו בשאלה, האם גילוי המומים העובריים אצל התובעת 1 במהלך הריונה של התובעת 2 היה מביא לסיום ההריון. בסוגיה זו ניטשת מחלוקת רחבת היקף בין הצדדים. אדון בטענות אלה אחת לאחת. המשמעות של חסר כליה ומומים במבנה השלד 59. ד"ר יעקובי, מומחה התובעים, קבע, כאמור, בחוות דעתו הראשונה, כי שילוב של חסר כליה או מומי שלד הינו סימן מדאיג ומחשיד לקיומן של תסמונות גנטיות ומומים שונים, שלדיים ואחרים, בפרט בעובר ממין נקבה. באשר למומים שניתן היה לגלות במהלך הריונה של התובעת: היעדר כליה והיעדר עצמות האמה, ציין ד"ר יעקובי, כי חסר אמה וחסרונן של אצבעות באותה היד הינו מום אורתופדי קשה ביותר, הגורם לנכות בעלת השלכות תפקודיות רבות. ד"ר יעקובי הבהיר, בהסתמך על ספרות מקצועית שנזכרה בחוות דעתו, כי חסרונה של כליה, אף שאינו משפיע בהכרח על איכות החיים, מכוון לאפשרות להימצאות מומים אחרים, שלא ניתנים לאבחון סונוגרפי, כגון: מומים במערכת המין, מומים במערכת העיכול, מומים במערכת השמע עד כדי חירשות, וכל זאת בשכיחות שמעל ל-10%. זאת ועוד, ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו, בהסתמך על ספרות רפואית מהמועד הרלבנטי, כי מקום שמאובחן בנוסף להיעדר הכליה גם מום שלדי, הסיכוי לקיומם של מומים נוספים, שאינם ניתנים מטבעם להיות מאובחנים באמצעות אולטראסאונד, אף גבוה יותר. עמדתו זו של ד"ר יעקובי לא נסתרה על ידי הנתבעים. פרופ' פייגין בחוות דעתו לא נסמך על ספרות רפואית, השוללת את עמדתו של ד"ר יעקובי, ובחקירתו הנגדית אף הודה בקיומו של קשר ידוע בין חסר כליה לבין מומים נוספים. האם היו התובעים 2 ו-3 פועלים להפסקת ההריון? 60. בסעיף 18 לתצהיר התובעים 2 ו-3 הצהירו התובעים 2 ו-3, כי הריונה של התובעת 1 היה הריון ראשון, אשר היה חשוב בשבילם כי יצליח ויסתיים בלידת בן או בת בריאים, ללא מומים, כנקודת התחלה לבניית משפחה בריאה. התובעים 2 ו-3 לא נחקרו בחקירה נגדית על הצהרתם זו, ומכאן שזו לא נסתרה. עוד הצהירו התובעים 2 ו-3 בסעיפים 19 ו-20 לתצהירם, כי היו מוכנים לבצע את מירב הבדיקות שהיו בנמצא, על מנת להבטיח התפתחותו של עובר בריא ותקין לחלוטין. לדבריהם, היו הם נכונים לשלם ממיטב כספם לצורך ביצוע בדיקות, לרבות בדיקות במסגרת הרפואית הפרטית. התובע 3 אף הוסיף וציין, כי עד לשנת 1995 היה שותף בחברה גדולה וידו הייתה משגת לשלם עבור בדיקות רפואיות במסגרת פרטית, מה גם שמעדותם של ד"ר יעקובי ופרופ' פייגין אף עלה, כי לא הייתה מניעה לבצע בדיקות אולטראסאונד מורחבות ואחרות במוסדות ציבוריים שלא במימון ההורים, ככל שהתובעת 2 הייתה מופנית לעריכתן. התובעים 2 ו-3 לא נחקרו, כאמור, על גרסתם, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהירם בסעיפים 19 ו-20, ומכאן שאף הצהרתם זו לא נסתרה. זאת ועוד, בסעיף 21 לתצהירי התובעים 2 ו-3 הצהירו התובעים 2 ו-3, כי אילו היו מודעים למומיה של העוברית, בין אם מום של חסר כליה לבדו, בין אם המום האורתופדי הקשה הנוסף בגפה השמאלית העליונה ובין אם על אפשרות קיומם של מומים פוטנציאליים נוספים, היו מבקשים באותם זמנים ובוודאות מבחינתם, להפסיק את הריונה של התובעת 1, בין אם באמצעות פנייה לוועדה להפסקת הריון ובין אם באופן פרטי. התובעים 2 ו-3 לא נחקרו על הצהרתם זו כלל. יתר על כן, אף לא נסתרו דברי התובעים 2 ו-3, לפיהם פעלו להפסקת הריון לא רצוי מבחינתם בשנת 1988 (כ-3 שנים לאחר לידת התובעת 1) ולאחר שוועדה להפסקת הריון אישרה פנייתם, אף פעלו להפסקת הריון. 61. מן האמור נובע, אפוא, כי ניתן לקבוע בוודאות גבוהה, כי התובעים 2 ו-3 היו פונים לבצע כל בדיקה במהלך הריונה של התובעת 1, ככל שהיו מופנים, בין אם במסגרת הרפואה הציבורית ושירותי הנתבעת 1 ובין אם במסגרת הרפואה הפרטית ובמימונם. זאת ועוד, ניתן אף לקבוע בוודאות, כי התובעים 2 ו-3 מבחינתם היו פונים להפסקת הריונה של התובעת 1, ככל שהיה נודע להם על מומיה של התובעת 1, ובכלל זה כל אחד מהמומים, הכוללים היעדר כליה והמום האורתופדי הקשה בגפה השמאלית, ואף ולו מחשש לקיומם של מומים פוטנציאליים נוספים, אשר לא ניתנים לאבחון במהלך ההריון. האם וועדות להפסקת הריון היו מאשרות את סיום ההריון? 62. ד"ר יעקובי בחוות דעתו הראשונה הסביר, כי המומים שניתן היה לאבחן: חסר כליה, חסר אמה וחסר אצבעות, היוו עילה מספקת לפנייה לוועדה להפסקת הריון אז וכיום, בפרט לאור העובדה שיש בשילוב של מומים אלה רמז לקיומם של מומים נוספים ואפילו לפגמים גנטיים שלא ניתנים לאבחון לפני הלידה, בייחוד בעובר ממין נקבה, ובשכיחות משמעותית שמעל ל-10%. בהתחשב באמור, הביע ד"ר יעקובי בשתי חוות הדעת שנערכו על ידו עמדה חד משמעית, כי וועדה להפסקת הריון, בפניה היה מובא עניינם של התובעים, הייתה מאשרת את הפסקת ההריון. ד"ר יעקובי הסביר בחוות דעתו, כי החקיקה, הנוגעת לביצוע הפלות (סעיפים 315-316 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), מאפשרת הפסקת הריון, באם "הוולד עלול להיות בעל מום גופני או נפשי" ואין בחוק דרישה, ביחס למהות המום, חומרתו ומידת וודאות קיומו. זאת ועוד, ד"ר יעקובי ציין בחוות דעתו, כי במדינת ישראל, לרבות במועדים הרלבנטיים לתביעה, אושרו ובוצעו הפסקות הריון עקב מומים מבניים, כגון חסר אמה, חסר אולנה, רגל קלוטה, שפה וחך שסועים וכמפורט בעדותו (עמוד 42 ועמוד 48 לפרוטוקול). לדבריו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המומים מהם סובלת התובעת 1 חמורים יותר ובנוסף יש לתת משקל לעובדה, שמדובר במספר מומים במערכות שונות וכן שקיימת אפשרות לקיומם או להתפתחותם של מומים נוספים, שאינם ניתנים לאבחון במהלך ההריון, כפי שאף ארע בפועל אצל התובעת 1. מכאן סבור ד"ר יעקובי, כי אין ספק שוועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההריון גם בגיל מתקדם של ההריון. 63. פרופ' פייגין, מומחה הנתבעים, חלק על עמדתו של ד"ר יעקובי, לעניין נכונותה של וועדה להפסקת הריון ליתן אישור להפסקת ההריון. פרופ' פייגין עיגן את עמדתו בטענה, כי בשנת 1985 לא היו "וועדות על" להפסקת הריון בהריונות מתקדמים מעבר לשבוע 23. בהקשר זה טען פרופ' פייגין, כי הפסקת הריון בהריונות מתקדמים נעשתה בשנים הרלבנטיות על ידי גרימת לידה. על כן, ההפלה יכולה להסתיים בלידת תינוק חי עם סיכויי הישרדות, באופן שייוולד תינוק חי, היכול לשרוד והסובל ממום מולד בתוספת סיבוכי פגות קשים. פרופ' פייגין התאים, כי כיום ועל מנת למנוע מצבים אלה, נעשה שימוש בזריקת KCL לליבו של העובר, טכניקה שלא הייתה ידועה בשנת 1985 ואשר מונעת לידת עובר חי. ואולם, לעמדתו, בשנת 1985, היות והמדובר בהפסקת הריון מאוחרת מעבר לגיל החיות, הוא אינו רואה סיכוי כי וועדה להפסקת הריון כלשהי הייתה מאשרת את הפסקת ההריון במקרה דנא. 64. ממכלול נימוקים שיפורטו להלן, ראיתי להעדיף את עמדתו של ד"ר יעקובי אף בהיבט זה. 65. ד"ר יעקובי בחוות דעתו ובעדותו, אשר לא נסתרה, הבהיר, כי בשנת 1985 לא היו וועדות על להפסקת הריון, אלא וועדות רגילות בלבד, ולא היו קווים מנחים, לא כל שכן כללים מגבילים מחייבים, בכל הנוגע להפסקות הריון וביחס לסוגי המומים וחומרתם, בדומה לאלה שפורסמו על ידי משרד הבריאות לראשונה בשנת 2007. 66. זאת ועוד, גיל החיות בשנת 1985 היה שונה. בעוד שכיום גיל החיות עומד על 24 שבועות מלאים, לא כך היה המצב בשנת 1985, שאז הסיכויים להיוותרותם של עוברים שהיו נולדים בגילאים אלה לא הייתה קיימת. בהקשר זה ניתן להפנות לדו"ח היחידה לחקר בריאות האישה והילד, אשר נערך במכון גרטנר בשנת 1998 ואשר מציין, כי בשנת 1998, כ-13 שנים לאחר האירוע הנדון, שיעור תמותת היילודים בגיל 24 שבועות התקרב ל-100%. ד"ר יעקובי אף הפנה בחוות דעתו המשלימה לספר הלימוד, מיילדות, גניקולוגיה ורביה, של פרופ' א. גולן, הוצאת הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, 1997, אשר דן בעמוד 204 בגישות הטיפוליות בירידת מים מוקדמת, העלולה להביא להיוולדותו של פג. ד"ר יעקובי ציטט מן הכתוב, באומרו, כי הטיפול ביולדת עם ירידת מים מוקדמת משתנה בהתאם לגיל ההריון שבו מתרחשת ירידת מים. באשר לירידת מים לפני שבוע 25, ההמלצה הרפואית הייתה לסיים את ההריון באמצעות זירוז הלידה. ד"ר יעקובי מבהיר, כי מן האמור עולה, אפוא, כי בשנת 1997, לא כל שכן בשנת 1985, ההריון לפני שבוע 25 הוגדר כשייך ל"טרום החיות" וההתוויה הייתה לסיים את ההריון, הגם שלא נתגלו בעובר מומים כלשהם ואף לא נדרשה פרוצדורה של המתת חסד, אלא הפלה או זירוז הלידה בלשון נקייה יותר. מהאמור עולה, אפוא, כי גיל החיות בשנת 1985 עמד על 25 שבועות. 67. יתר על כן, עמדתו של ד"ר יעקובי, לפיה וועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת הריונה של התובעת 1, לנוכח המומים שניתן היה לאבחן, היותם במספר מערכות, לנוכח העובדה שמדובר בעובר ממין נקבה ובשל החשש לקיומם של מומים נוספים גנטיים שאינם ניתנים לאבחון במהלך ההריון, גם לאחר גיל החיות, לא נסתרה. ד"ר יעקובי העיד מתוך מידע שמצוי ברשותו, הן בהיותו מנהל מחלקת הסיכונים של בית חולים רמב"ם והן לנוכח העובדה שביצע בשנת 1985, כמתמחה בכיר, החלטות של וועדה להפסקת הריון גם בהריונות מתקדמים. זאת ועוד, עמדתו של ד"ר יעקובי, לעניין קיומה של שיטה להפסקת הריונות מתקדמים, מקבלת חיזוק אף מהאמור בחוות דעתו של פרופ' פייגין (עמוד 4), שם ציין פרופ' פייגין כדלקמן: "חלק מוועדות אלה היו דנים בהריונות מתקדמים ומאשרים הפסקות הריונות מתקדמים רק במקרים נדירים. בבי'ח מאיר היו רק מקרים בודדים 'המתות חסד' כאלה בהריונות מתקדמים". כלומר, אף מדברי פרופ' פייגין עולה, כי בשנת 1985 הייתה קיימת שיטה כלשהי להפסקת הריון בשלבים מתקדמים, ככל שהייתה לכך הצדקה רפואית, ופרוצדורות אלה בוצעו בבתי החולים השונים לאחר קבלת אישור הוועדה להפסקת הריון. 68. בנוסף, ראוי לציין, כי חרף החשש הגדול, כי ייוולד בעקבות הפסקת ההריון עובר חי, הן ד"ר יעקובי, הן פרופ' פייגין ואף הנתבע 3 לא נתקלו בתופעה זו, שוולד שנולד בעקבות הפסקת הריון נולד בחיים ואף הצליח לשרוד. וכאמור, ד"ר יעקובי בעדותו (עמוד 45 לפרוטוקול) הסביר את קלישות הסיכוי להיוולדותו של עובר חי, אשר יוכל להחזיק מעמד גם לנוכח החומרים להם נחשף העובר במהלך הפרוצדורה, שבוצעה בשנות ה-80 ואשר כללה מי מלח ואוריאה. אוסיף ואציין, כי פרופ' פייגין (עמוד 62 לפרוטוקול) אמנם עמד על הדעה, כי במועדים הרלבנטיים היעדר כליה בלבד לא היה מדד לביצוע הפסקת הריון, ואולם, מדבריו ניתן להבין, כי שונים היו פני הדברים, אם היו מתגלים מומים נוספים על פני חסר כליה. 69. במנותק מכל האמור וגם אם היה עולה בידי הנתבעים להוכיח, כי בשל ההריון המתקדם וגיל החיות של העובר, לא הייתה וועדה להפסקת הריון מאשרת את הפסקת הריונה של התובעת 1 לאחר אבחון מומיה, אין בכך כדי לפעול לחובת התובעים או לכרסם ביכולתם לבסס את הקשר הסיבתי הדרוש לצורך הצלחת תביעתם. לא ניתן בהקשר זה להתעלם מן העובדה, שהאיחור באבחון וההגעה קרוב אך לא מעבר לגיל החיות בשנת 1985, אמורה להיזקף לחובת הנתבעים 1 ו-2. כפי שעלה מן הדיון לעיל, לאחר שאובחן הריונה של התובעת 2 ביום 31/03/85, כשהיא בשבוע 18 לערך להריונה, זומנה התובעת 2 לראשונה לתחנת טיפת חלב, שבניהולה ובאחריותה של הנתבעת 1, ביום 06/05/85 ותור לבדיקת רופא נקבע לתובעת 2 רק ביום 13/05/85. מכאן, שמחדלה של הנתבעת 1 באיחור המשמעותי של הפנייתה למסגרת ראויה למעקב הריון, הוא שהביא לאיחור היחסי באבחון המומים, שעה שהתנהלות סבירה יותר, המותאמת לפרקטיקה רפואית מקובלת אף בזמנים הרלבנטיים לאירוע, לא הייתה מביאה למצב דברים, שבדיקות מעקב ההריון ואבחון האולטראסאונד של התובעת 1 בוצעו באיחור כה ניכר, בסמוך לגיל החיות ובאופן שמעלה את הדיון ביחס לאפשרות הפסקת ההריון. 70. לסיכום ייאמר, אפוא, כי מכלול המומים שניתן היה לאבחן בבדיקת אולטראסאונד במהלך ההריון בשקידה סבירה בשנת 1985 מחייב את המסקנה, כי וועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את סיום הריונה של התובעת 2, הגם שאובחן בשלבים מתקדמים יחסית של ההריון. זאת ועוד, האיחור באבחון האמור, הגם שאין לו משמעות לעניין נכונות הוועדות להפסקת הריון בשנת 1985 לאשר את הפסקת ההריון, אמור לפעול, בכל מקרה, לחובת הנתבעים, ובאופן שלא יישלל מטעם זה בלבד הקשר הסיבתי הנדרש, בשל היעדר היכולת לבצע את הפסקת ההריון במועד הרלבנטי. ניתן, אפוא, לצאת מהנחה, שלו הייתה התובעת 2 מופנית לתחנת מעקב ההריון במועד מוקדם וסביר יותר, יכלו להתגלות מומי התובעת 1 זמן ניכר לפני גיל החיות ואזי הורי התובעת 1, התובעים 2 ו-3, היו נוקטים בצעדים הנדרשים, כדי למנוע את המשך ההריון. שעה שהראיות מלמדות, שמכלול המומים שניתן היה לאבחנם, לו ננקטה פרקטיקה רפואית סבירה, היה בהם כדי להצדיק את הפסקת ההריון גם בהריון מתקדם וניתן היה לקבל אישור הוועדה להפסקת הריון, לא כל שכן בתקופה הרלבנטית לתביעה, הרי ככל שמומי התובעת 1 היו מאובחנים במהלך ההריון, היה בידי התובעים 2 ו-3 לנקוט באמצעים להפסקת ההריון. זאת ועוד, ככל שהייתה התובעת 2 מופנית לביצוע מעקב ההריון בתכוף לאחר שתועד הריונה בעת ביקורה אצל רופא המשפחה בתאריך 31/03/85 ובעת שהתובעת 2 הייתה עדיין בשבוע 18 להריונה, המדובר היה בעובר קטן יותר ואשר פרוצדורת הפסקת ההריון הייתה קלה יותר. הולדה בעוולה 71. על הבעייתיות של עילת התביעה של הולדה בעוולה נכתב רבות, לרבות במסגרת פסק דין המר. עיקר ההשגות שהועלו כנגד עילה זו נוגעות להכרה בחיים כסוג של נזק בר פיצוי, הכרה המעוררת שאלות משפטיות, פילוסופיות וערכיות שונות, אשר הביאו לבסוף את בית המשפט העליון בפסק דין המר לשנות ולסטות מההכרה העקרונית בעילת התביעה בגין הולדה בעוולה, אשר נקבעה עוד בפסק דין זייצוב. 72. כידוע, נחלקו דעותיהם של שופטי בית המשפט העליון בפסק דין זייצוב, באשר למידת חומרתו של מום, המצדיק הטלת אחריות. לדעתם של השופטת בן פורת והשופט ד. לוין, עילת תביעה קיימת רק במקרים נדירים, בהם המום כה חמור, עד שחייו של הקטין אינם חיים. נקודת ההשוואה היא, בין החיים במום להיעדר חיים. לעומתם, עמדתם של השופט ברק והשופט ש. לוין הייתה, כי בכל מקום בו תוכח רשלנות, יש להכיר בעילת הקטין, ללא קשר לחומרת המום, שכן זכותו של הקטין, כי לא תהא התרשלות שתעשה את חייו לחיי מום. לעמדתם של השופט ברק והשופט ש. לוין, הנזק אינו גרימת החיים, אלא החיים במום, ויש להשוותם לחיים בלא מום, כאשר הפיצוי יחושב לפי חומרת המום. למען שלמות התמונה יצוין, כי דעת המיעוט של השופט גולדברג הייתה, שאין להכיר כלל בעילת התביעה של הקטין בגין הולדה בעוולה. 73. משאף אחת משתי דעות הרוב לא זכתה לרוב, שיש בו כדי להוות הלכה מחייבת, מצאתי להעדיף את עמדת השופט ברק והשופט ש. לוין, בעיקר בשל יתרונותיה של גישה זו, המגבשת את האחריות, מבלי שבית משפט נדרש להכרעה ערכית ולהשוואה בין מצב של חיים לבין מצב של אי חיים. ובלשונו של השופט ברק בפסק דין זייצוב: "אין היא מעדיפה חיים על פני אי-חיים או אי-חיים על פני חיים. אין היא מבוססת על זכות שלא להיוולד, ואין היא באה להעריך את היתרון שבאי החיים". זאת ועוד, יתרונה של גישתם של השופט ברק והשופט ש. לוין הינו, כי בנסיבות בהן התרשל רופא וכתוצאה מכך נולד תינוק בעל מום, יוענק לניזוק פיצוי ראוי, המאפשר לו לחיות במומו, ולא תיערך הבחנה בין מקרים נדירים לבין מקרים שאינם נדירים. ואכן, עמדה זו הועדפה על ידי שורה של בתי משפט מחוזיים. ראה: ת"א (חיפה) 259/02, פלוני נ' מדינת ישראל, 02/12/07 ; ת"א (חיפה) 340/06, פלונית נ' ההסתדרות המדיצינית הדסה, 16/03/10 ; ת"א (ירושלים) 8208/06, נ.ס. ואח' נ' מכבי שירות בריאות, 29/01/09. 74. עיון בפסק דין המר מעלה, כי גישתו של השופט ברק בפסק דין זייצוב הועדפה גם בכל הנוגע לעילת התביעה של חיים בעוולה, כפי שעוצבה בפסק דין המר. ובלשונו של השופט ריבלין: "מן הטעמים שפרטנו, מצאנו כי אין מקום עוד להכיר בעילת תביעה עצמאית של הילד בגין 'חיים בעוולה'. לעומת זאת, ההכרה בעילתם של ההורים בגין 'הולדה בעוולה' שרירה. מצד העיקרון, עילה אחרונה זו אינה מגבילה עצמה על פי חומרת המוגבלות שעימה נולד הילד, וזאת בדומה לעילתו של הילד לפי גישת הנשיא ברק בעניין זייצוב. עם זאת, יש לזכור כי בפועל, מובילה דרישת הקשר הסיבתי לתחימה מסוימת של עילת התביעה - שכן במסגרת שתי התביעות יש להוכיח כי המוגבלות היתה מובילה להפסקת הריון המותרת לפי הדין". 75. בנסיבות ענייננו, המומים מהם סובלת התובעת, בעיקר הנכות האורתופדית המשמעותית בגפה השמאלית, אשר ניתנה הייתה לאבחון במהלך הריונה של התובעת 2, יש בה להקים את עילת התביעה של התובעת 1 מכוח הולדה בעוולה, על פי גישתם של השופט ברק והשופט ש. לוין בפסק דין זייצוב, ולהעניק לתובעת 1 את הפיצוי בגין מכלול מומים אלה. גם אם היה בידי לקבל את עמדת הנתבעים, לפיה פסק דינה של השופטת בן פורת בפסק דין זייצוב מהווה הלכה מחייבת, ולא כך הדבר, סבורני, כי לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי מומיה ופגיעותיה של התובעת 1 הינן פגיעות רב מערכתיות: חסר כליה, פגיעות מבניות בשלד, לרבות חסר עצמות האולנה והרדיוס, היעדר 2 אצבעות, כאשר כף ידה של התובעת 1 בגובה המרפק הינה במנח הפוך, היצרות קשה של קנה הנשימה ומלרוטציה של המעיים (אשר ידונו בהרחבה בדיון בפרק הנזק). מומים אלה פוגמים עד מאוד באיכות חייה של התובעת 1, עד כדי שיש בהם לעמוד אף במבחן שהוצב על ידי השופטת בן פורת בפסק דין זייצוב. 76. עוד אוסיף ואציין, כי לא מצאתי טעם בהפנייתם החוזרת ונשנית של הנתבעים לאמירתו של פרופ' הולצמן בחוות דעתו, לפיה אין כל הצדקה לבצע הפסקת הריון, במקום בו קיימת רק כליה אחת של העובר, שכן לעתים קרובות היעדר כליה אינו פוגע באיכות החיים ותוחלת החיים של היילוד. כידוע, מונה פרופ' הולצמן כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותה הרפואית של התובעת 1 בתחום הנפרולוגי בלבד. אמירתו של פרופ' הולצמן, לעניין ההצדקה לבצע הפלה בהיעדר כליה אחת, מהווה חריגה מסמכותו של המומחה. התובעים עמדו על טענה זו מיד בסמוך לקבלת חוות דעתו של פרופ' הולצמן, ובזמן אמת לא חלקו הנתבעים על האמור. זאת ועוד, אמירתו של פרופ' הולצמן אף אינה תורמת עניינית למחלוקת בתיק זה, שכן פרופ' הולצמן התייחס בדבריו לעניין חסר הכליה בלבד, בעוד שלתובעת 1 מומים קשים רב מערכתיים, לרבות הפגיעות בשלד, המחייבות התייחסות שונה. 77. למעלה מן הצורך אציין, כי בסיכומיהם הפנו הנתבעים לפסקי דין רבים, שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים, בהם נדחו תביעות שונות על רקע העובדה, כי המומים השונים שנמצאו ביילודים אלה אינם באים בגדר המבחן שעוצב על ידי השופטת בן פורת בפסק דין זייצוב. עיון בפסקי דין אלה מעלה, כי נסיבותיהם שונות בתכלית ממצבה של התובעת 1, שכן דובר בהם במומים ממוקדים, ושעה שמומיה של התובעת 1 הינם רב מערכתיים, הכל כמפורט לעיל. 78. מן המקובץ עולה, אפוא, כי ממכלול הראיות עולה, כי הנתבעת 1 התרשלה בהפנייתה המאוחרת של התובעת 2 לביצוע מעקב הריון, חרף העובדה שהריונה אובחן בהיותה בשבוע ה-18 להריונה, וזאת בניגוד לכל פרקטיקה מקובלת, לרבות בזמנים הרלבנטיים לתביעה. זאת ועוד, הנתבע 3 התרשל באופן ביצוע בדיקת הביומטריה לתובעת 2, בדיקה שבוצעה בחסר ואשר כתוצאה מכך לא אובחנו מומיה של התובעת 1, הניתנים לאבחון באולטראסאונד, ובכלל זה חסר כליה ופגיעות בשלד (חסר אמה), פגימות הקשורות בקשר מוכח בשיעור ניכר זו בזו. לכך יש להוסיף, כי הנתבע 3 לא היה מעודכן בספרות הרפואית ובפרקטיקה הרפואית הנוהגת ופעל בניגוד לספרות הרפואית והפרקטיקה הנוהגת, כשסבר לטענתו, כי אין צורך בבדיקת הפרמטר של היקף הבטן במסגרת בדיקת ביומטריה, שעה שהתעורר חשש באשר לגודל העובר. בגין רשלנותו של הנתבע 3, לא הושלמה בדיקת הביומטריה באמצעות האולטראסאונד. בהיעדר אבחון חסר הכליה, לא אובחן המום באמה השמאלית, התובעת 2 אף לא הופנתה להמשך בירור גנטי, בדיקות אולטראסאונד, לרבות סקירת מערכות מורחבת ו/או מכוונת לעצמות השלד, וכך לא אובחנו מומי התובעת 1, הניתנים לאבחון במהלך ההריון ובמועד ההריון, על פי הפרקטיקה המקובלת. הימנעותו של הנתבע 3 מליידע את התובעת 2 אודות מגבלותיה של הבדיקה שנערכה על ידו, לצורך אבחון מומים עובריים, ועל האפשרויות הנוספות לביצוע בדיקות מקיפות יותר במסגרות אחרות, לרבות הרפואה הפרטית, מהווה אף היא בבחינת התרשלות, לפי הלכת בית המשפט העליון בפסק דין סידי. בנסיבות ענייננו, עמדו התובעים במבחן הקשר הסיבתי הדרוש, שכן הוכח ברמת הוכחה גבוהה, כי ניתן היה לאבחן את חסר הכליה ואת חסר האמה, ובפרט על רקע הקשר ההדוק, שהיה ידוע אף בזמנים הרלבנטיים לתביעה, שבין ליקויים אלה אצל עובר ממין נקבה, ושעה שניתן היה לאבחן מומים אלה, בין בבדיקת האולטראסאונד שביצע הנתבע 3 ובין בהפניית התובעת 2 לשם ביצוע בדיקות אולטראסאונד עוקבות וייעוץ גנטי במכונים אחרים. תצהירם של התובעים 2 ו-3, כמו גם עדותם, אשר הותירה רושם אמין, מבססים היטב את ההנחה, כי התובעים 2 ו-3 היו פונים לכל בדיקה שבנמצא, אם היה נמסר להם המידע, לרבות בדיקות פרטיות במימון עצמי, וכן היו פועלים להפסקת ההריון של התובעת 1, ככל שהיה נמסר להם המידע הרלבנטי ואף חלקו. זאת גם על רקע העובדה, כי שלוש שנים לאחר הריונה של התובעת 1, בשנת 1988, ביקשו התובעים 2 ו-3 הפסקת הריון, רק בשל היותו של ההריון לא רצוי מבחינתם, והוועדה להפסקת הריון אישרה את בקשתם. לבסוף, עלה ממכלול הראיות, כי ככל שהיעדר הכליה היה מאובחן וכן המום המשמעותי בגפה השמאלית, לא כל שכן שעה שכבר במועד הריונה של התובעת 2 הייתה ידועה המשמעות החמורה משילוב שני מומים אלה עם האפשרות הסבירה, העולה על 10% בעוברית, לקיומם של מומים נוספים, שאינם ברי אבחנה במהלך ההריון ואשר מחלקם סובלת התובעת 1, הייתה וועדה להפסקת הריון מאשרת את הפסקת הריונה של התובעת 1. לגופו של עניין ואלמלא האיחור בהפניית התובעת 2 למעקב הריון, ניתן היה להשלים ממילא את הבירור הנוגע להריונה של התובעת 2 פרק זמן ניכר לפני תום שבוע 24 ובטרם גיל החיות. ואולם, אף אם הבירור היה מסתיים בשלב החיות, על רקע המומים הקיימים והאפשרות הסבירה לקיומם של מומים נוספים, שאינם ברי אבחנה במהלך ההריון, הייתה וועדה להפסקת הריון מאשרת את סיום ההריון במועדים הרלבנטיים להריון. לאור כל האמור סבורני, כי התובעים עמדו, הלכה למעשה, בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת תביעתה של התובעת 1, בגין הולדה בעוולה, ודין תביעתה להתקבל. לאור קביעה זו סבורני, כי מתייתר אף הצורך לדון בטענות התובעים, בדבר החוסר הרישומי והיעדר הרשומות הרפואיות ועל הנזק הראייתי הנובע מכך. כן לא אדרש למחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, בעקבות הפניית הנתבעים בסעיף 55 לסיכומיהם לטופס בקשה לביצוע בדיקת עובר על קולית מתאריך 08/02/85, מסמך הנזכר לראשונה בסיכומי הנתבעים, לא הוגש כראיה בהליך ולא זכה להתייחסות המומחים, וממילא אין בו כדי לשנות מכל האמור לעיל. לנוכח התיישנות תביעתם של התובעים 2 ו-3, אינני נדרשת אף לטענות שהועלו על ידי התובעים 2 ו-3, באשר לפגיעה באוטונומיה, טענות שלא מצאו עוד ביטויים בסיכומיהם. דיון בסוגיית הנזק מצבה הרפואי של התובעת 1 ונכויותיה הרפואיות 79. מהתיעוד הרפואי שהוגש עולה, כי עם לידתה של התובעת 1 ביום 06/09/85, אובחן אצל התובעת 1 המום האורתופדי הקשה ביד שמאל, המתבטא בקיצור בולט של אמת יד שמאל עם חסר של עצמות האולנה והרדיוס וחסר של 2 אצבעות (אגודל ואצבע שנייה). כן אובחנה אסימטריה של הפה. התובעת 1 אושפזה במרכז הרפואי העמק עד ליום 15/09/85, לצורך בירורים רפואיים, לרבות בשל החשד למום מולד בלב. 80. בסמוך לאחר הלידה התפתחו אצל התובעת 1 דלקות חוזרות ונשנות בדרכי הנשימה וכן עיכוב בהתפתחותה הגופנית. התובעת 1 אושפזה במרכז הרפואי הדסה בירושלים לבירור מצבה הרפואי ולטיפול, שכלל, בין היתר, הזנה באמצעות זונדה. במהלך אשפוזה התגלה חסר כליה מולד וכן אובחנו היצרות קשה של קנה הנשימה ומלרוטציה של המעיים. התובעת 1 אושפזה במרכז הרפואי העמק מיום 22/09/85 ועד ליום 26/09/85. בהמשך אושפזה התובעת 1 אשפוזים חוזרים במרכז הרפואי הדסה, בשל מצבה ולצורך מעקב אחר התפתחותה, בין התאריכים 17/12/85 ועד ליום 05/02/86 ומיום 28/05/96 ועד ליום 12/08/96. התובעת 1 קיבלה טיפולים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, במרכז הרפואי הדסה-הר הצופים, בקשר עם קיצור הגפה השמאלית, וכן אושפזה בבית חולים אסף הרופא ובבתי חולים נוספים, בגין ההיצרות הקשה של קנה הנשימה, אשר גרם לדלקות חריפות חוזרות ונשנות בדרכי הנשימה ולקוצר נשימה משמעותי. בהמשך התפתחה אצל התובעת עקמת של עמוד השדרה הגבי באזור בית החזה. התובעת טופלה בעזרת מחוך. עם החמרת העקמת הגבית של התובעת 1 ל-93 מעלות, עברה התובעת 1 ביום 26/09/99 במרכז הרפואי הדסה בירושלים ניתוח עמוד שדרה מותני וגבי, במסגרתו בוצע קיבוע קדמי ואחורי של עמוד השדרה. התובעת אושפזה בבית החולים בעקבות הניתוח עד ליום 05/10/99 ובהמשך נדרשה למעקב אורתופדי. החל משנת 2004 סובלת התובעת 1 מנפיחות קבועה בגפה הימנית התחתונה. 81. לצורך קביעת נכותה הרפואית של התובעת 1, הגישו הצדדים חוות דעת בתחום האורתופדיה. בהסכמת הצדדים, מונה פרופ' הולצמן כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותה של התובעת 1 בתחום הנפרולוגיה. כן מונה ד"ר רוזן לקביעת נכותה של התובעת 1 בתחום אף-אוזן-גרון. הנתבעת מצדה הגישה את חוות דעתו של ד"ר אידלמן בתחום האורתופדיה. 82. הצדדים הגיעו, כאמור, להסכמה, לפיה חוות הדעת הרפואיות של המומחים בעניין הנזק יוגשו ללא חקירת המומחים וכי הצדדים יעלו טענותיהם, ביחס לקביעות המומחים, בסיכומיהם. 83. ד"ר קליגמן, המומחה מטעם התובעת 1, קבע לתובעת 1 נכות צמיתה בשיעור של 65%, לפי מצב של אובדן גפה עליונה, בהתאם לסעיף 40(12)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי. כן קבע ד"ר קליגמן לתובעת 1 נכות בשיעור של 30%, לפי סעיף 37(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי, בגין קישיון לא נוח של חוליות גביות, וכן נכות צמיתה בשיעור של 15%, בגין הגבלה קלה עד בינונית בעמוד שדרה מותני, לפי מצב ביניים של סעיפים 37(7)(א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי מנגד, הוגשה על ידי הנתבעים חוות דעתו של ד"ר אידלמן, אשר קבע לתובעת 1 נכות רפואית צמיתה בשיעור של 60%, בגין מצב הגפה השמאלית העליונה, לפי סעיף 40(12)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי, וכן נכות בשיעור של 20%, בגין הגבלה קלה עד בינונית בעמוד השדרה, לפי סעיפים 37(2)(א-ב) לתקנות הביטוח הלאומי עיקר המחלוקת, העולה מחוות הדעת של המומחים בתחום האורתופדיה, נסבה על נכותה של התובעת 1 בעמוד השדרה. ד"ר אידלמן, מומחה הנתבעים, קובע בחוות דעתו, כי העקמת אינה קשורה למומים המבניים של התובעת 1. ובלשונו: "בעייתה השניה של גברת ר' הינה בעיית עמוד השדרה. היא נולדה עם עמוד שדרה תקין. בשום מקום לא ראיתי הוכחה שהייתה בעיה של עמ"ש לאחר הלידה או בשנים הראשונות בילדותה. העקמת התפתחה והחמירה בגיל ההתבגרות. עקמת זאת שייכת לסוג idiopathic scoliosis. העקמת שהתפתחה היא ללא קשר עם העיוות הגרמי בעמ"ש". לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, ראיתי להעדיף את עמדת הנתבעים, לפיה לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי העקמת שהתפתחה אצל הנתבעת 1 קשורה לעיוות הגרמי של עמוד השדרה ומהווה חלק בלתי נפרד מהתסמונת הגנטית ומהמומים המולדים של התובעת 1, בהם לוקה התובעת 1. ד"ר יעקובי, מומחה התובעים בתחום היילוד והנשים, הוכיח, אמנם, קיומו של קשר מוכר בין חסר כליה ומומים במערכות השלד, לרבות בעמוד השדרה, במיוחד בעובר ממין נקבה. דבריו אף נתמכו בחלקם בעדותו של פרופ' פייגין, אשר אישר קיומו של קשר בין המומים בעדותו (עמוד 63 לפרוטוקול) וציין, כי ידוע הקשר בין סינדרומים המקשרים בין חסר כליה עם מומי שלד. יחד עם זאת, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הדרוש, על מנת לקשור בין העקמת שהתגלתה אצל התובעת 1 בגיל ההתבגרות ובין התסמונת המולדת ממנה סובלת התובעת 1, הכוללת אף עיוות גרמי בעמוד השדרה. חרף העובדה, שחוות הדעת של ד"ר קליגמן עסקה אך בקביעת שיעורי נכותה האורתופדית של התובעת 1, לא הגישו התובעים חוות דעת משלימה גם לאחר שהוגשה חוות דעתו של ד"ר אידלמן, מומחה הנתבעים, אשר שלל את הקשר הסיבתי בין העיוות הגרמי בעצמות השלד והעקמת שהתפתחה. בנסיבות אלה ומשהמדובר בנכות בעלת אופי אורתופדי, היה על התובעים להגיש, כאמור, חוות דעת אורתופדית משלימה, המבססת את הקשר הסיבתי. הדבר, כאמור, לא נעשה, הצדדים ויתרו על חקירת המומחים בתחום האורתופדיה ואין די בדבריו של ד"ר יעקובי, בדבר הקשר המוכר שבין חסר כליה ומומים במערכות השלד, כדי לבסס את הקשר הסיבתי הדרוש, לעניין התפתחות העקמת. מכאן, שלא עלה בידי התובעים לבסס את הקשר הסיבתי הדרוש, בין העקמת לתסמונת הגנטית הכוללת של התובעת 1, ואין, אפוא, מנוס מן המסקנה, כי העקמת ממנה סובלת התובעת הינה עקמת אדיופטית, שלא הוכח הקשר שלה לתסמונת הגנטית הכוללת, ממנה סובלת התובעת 1. עם זאת, באשר לנכותה הרפואית של התובעת 1 באמה שמאל ובהיעדר פערים של ממש, ראיתי להעמיד את נכותה האורתופדית על שיעור של 65% נכות לצמיתות. 84. לצד נכותה האורתופדית, לתובעת 1 אף נכות רפואית בתחום הנפרולוגיה. פרופ' הולצמן, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ציין, כי נכותה הרפואית של התובעת 1 עומדת על שיעור של 35%, בשל חסר הכליה ומצבה של הכליה היחידה. 85. בתחום אף-אוזן-גרון מונה ד"ר רוזן כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת נכותה הרפואית של התובעת 1. ד"ר רוזן ציין בחוות דעתו, כי על המומים המולדים של התובעת 1 נמנית גם היצרות קשה של קנה הנשימה לאורכו, תמונה המתאימה לטרכאומלציה. ד"ר רוזן אבחן בחוות דעתו, כי התובעת 1 סובלת ממומים בקנה ובלרינקס, כאשר אף מיתרי הקול מעובים והתנועתיות שלהם מופחתת. לדברי ד"ר רוזן, אין לתובעת 1 בעיית נשימה, אבל קיימת בעיה באיכות הקול. בסיכום חוות דעתו העמיד ד"ר רוזן את נכותה של התובעת 1 בתחום אף-אוזן-גרון על 10%, לפי סעיף 2(ב)(1)(71) לתקנות הביטוח הלאומי, בשל היצרות ניכרת של הקנה, הצרידות וההפרעה באיכות הקול. 86. הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי יש להביא בחשבון, במסגרת נכותה של התובעת 1 ולעניין חישוב הפסדיה, שני מומים בלבד: חסר באולנה וחסר בכליה. לעמדתם, יתר מומיה של התובעת 1 לא ניתנים היו לאבחון מוקדם במהלך ההריון, הנתבעים לא היו יכולים לצפותם ועל כן ולנוכח פסק הדין שניתן בע"א 4486/11, פלוני נ' פלוני, 15/07/13 (להלן: "ע"א 4486/11, פלוני נ' פלוני"), לא ניתן להביאם בחשבון. המחלוקת בענייננו מצטמצמת, כאמור, לנכותה של התובעת 1 בתחום אף-אוזן-גרון. אכן, השופט עמית בע"א 4486/11, פלוני נ' פלוני, קבע, כי אין להטיל אחריות על מזיק, במקרה בו לא מתקיימת הצפיות הטכנית, ולא ניתן לראות בנזק שנגרם נזק שניתן היה לצפותו מראש. ואכן, בנסיבות המקרה שם, כאשר נמצא כי הרופא יכול היה לצפות סיכון מסוג הידרופס וסיבוכי פגות, אך נגרם בנוסף גם סיכון מסוג אחר-תסמונת PDD על סממניה, נקבע, כי המזיק אינו אחראי לנזקים הנובעים מתסמונת ה-PDD, שכן המדובר בסיכון השונה מהסיכון הצפוי והבלתי סביר פרי התנהגותו העוולתית של הרופא. סבורני, כי נסיבות המקרה דנן שונות. אמנם, אין מחלוקת כי החסר בכליה והחסר באמה הינם נזקים ברי אבחון במהלך ההריון, בשונה ממכלול המומים הנוספים מהם סובלת התובעת 1, אשר אינם ברי אבחון במהלך ההריון. עם זאת, הוכח קיומו של קשר ידוע ומוכר, לפיו מום של היעדר כליה בעובר ממין נקבה מעלה עד מאוד את הסיכון לקיומם של מומים נוספים במכלול המערכות, לא כל שכן בנסיבות בהן נלווים גם מומים מבניים, כגון חסר באמה. בנסיבות אלה, אמור היה הצוות המטפל בתובעת 2, ובפרט הנתבע 3, לצפות קיומם של מומים נוספים, לרבות בשלד, בדרכי הנשימה ובמערכת העיכול, כחלק מהתסמונת הכוללת בה לוקה התובעת 1. קיומם של מומים נוספים על פני אלה שניתן היה לאבחנם באולטראסאונד היה צפוי ובא בגדר הסיכון שניתן היה לצפותו בזמן אמת, במהלך הריונה של התובעת 2, ככל שהיה נערך בירור ומעקב הריון הולם. סך נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת 1 עומד על 80%. נכותה התפקודית של התובעת 1 87. התובעת 1 טוענת, כי מכלול נכויותיה, ובפרט הנכות האורתופדית, מעמיד את נכותה התפקודית על 100%. לדברי התובעת 1, מגבלותיה הקשות מונעות ממנה כל תפקוד סביר בכל עבודה שהיא. זאת ועוד, לטענתה, לא עלה בידיה אף להשלים תואר הנדסת תוכנה במכללת כנרת, עקב מגבלותיה. לעמדתה של התובעת 1, יש להתחשב במגבלותיה הקשות באמה, ביד שמאל ובעמוד השדרה וכן להביא בחשבון את קולה החלש והעיוות הקשה במראה גופה, בכדי ללמוד, כי היא למעשה מוגבלת בכל עבודה. לדבריה, אינה יכולה לבצע עבודה, הדורשת שימוש בשתי הידיים, ישיבה ו/או עמידה ממושכת, מאמץ פיזי וחשיפה לקהל. התובעת 1 הוסיפה וטענה, כי היא אינה עובדת ומבלה את עתותיה בצפייה בטלוויזיה ומול מחשב. 88. הנתבעים חולקים על טענות התובעת 1 וטוענים, כי טענת התובעת 1, לנכות תפקודית ולפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 100%, הינה חסרת בסיס ומקוממת. לטענתם, מצבה הרפואי של התובעת 1 כמעט שאינו מגביל אותה בכל פעילות, שכן המדובר במומים מולדים, אשר התובעת 1 הסתגלה להם עם השנים, ובפרט שעה שהיא אינה מכירה מציאות אחרת. זאת ועוד, לטענת הנתבעים, אנשים רבים, אשר להם חוסר שלם של אחת הגפיים, בשונה ממצבה של התובעת 1, משולבים כיום בצורה אופטימאלית בלימודים ובשוק העבודה ואין כל מניעה שהתובעת 1 תשתלב אף היא ותשתכר, שכן אין התובעת 1 סובלת מפגיעה קוגניטיבית. 89. באשר להשלכותיה של הנכות הרפואית האורתופדית בגפה השמאלית של התובעת 1 על נכותה התפקודית, סבורני, כי ראוי להביא מדבריו של ד"ר קליגמן בחוות דעתו (עמוד 5) כלשונם: "אין ספק כי קיימת פגיעה תפקודית ניכרת ביד שמאל. למעשה כל הפעולות העדינות ומרבית הפעולות הגסות ביד שמאל מוגבלות. הנבדקת לא מסוגלת לאחוז ביד שמאל פרטים עדינים ומוגבלת מהרמת משאות קלים הנדרשים לפעילות היומיומית. יתרה מכך, סביר להניח שבעתיד מצבה יוחמר ותזדקק לעזרה בכל הפעילות היום יומי. והראיה, כבר בבדיקתה בתאריך 11.8.03 נכתב על ידי ד"ר מילגרם שהנבדקת זקוקה לעזרה בתפקוד היום יומי". אף מומחה הנתבעים, ד"ר אידלמן, בהתייחסו לנכותה של התובעת 1 בגפה השמאלית, ציין כדלקמן (עמוד 3 לחוות הדעת): "גברת ר' מ' נולדה עם עיוות קשה ביד שמאל, אשר מגביל בתפקוד היד החל מגובה המרפק. המרפק נמצא בסיבוב אחורי של כמעט 180 מעלות, אמה קצרה, חיבור לא תקין בין עצמות האמה ושורש כף היד. קיימות 3 אצבעות בכף יד שמאל עם חוסר אגודל ואצבע שנייה. למרות שקיימות תנועות האצבעות, סטיית המרפק עקב סינוסטוזיס לא מאפשרת ליד להיות תפקודית החל מגובה המפרק. למעשה ניתן להשוות מצבה התפקודי לאלו שעברו כריתה מגובה המרפק". 90. באשר להשלכותיה של הנכות בתחום אף-אוזן-גרון, ההיצרות הקשה של הקנה והלרינקס, ראוי להביא מדבריו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט, ד"ר רוזן, אשר ראה לציין כדלקמן: "... מצד שני קיימת הפרעה באיכות הקול. הקול חלש וקשה להפיקו. כיום סטודנטית, וקשה לה להשתתף באופן פעיל בשיעורים שכן קולה חלש והיא אינה יכולה להרימו". 91. פרופ' הולצמן, מומחה בית המשפט בתחום הנפרולוגיה, ציין, בהתייחסו להיבטים המעשיים של חסר כליה, כי ככלל החיים עם כליה אחת הם לא בעייתיים ברובם המכריע של המקרים, כאשר תוחלת החיים של חולים הנושאים כליה אחת מלידה, בעוד שהכליה השנייה תקינה, אינה שונה מהאוכלוסייה הכללית והתפקוד הכלייתי אף הוא לא אמור להיות שונה מבעלי שתי כליות. עוד הסביר פרופ' הולצמן, כי אצל התובעת 1 אובחנה המטוריה מיקרוסקופית בכליה האחת, והגם שהמומחה הוסיף למכלול נכותה של התובעת 1 בתחום הנפרולוגי 5%, תפקודי הכליה של התובעת 1 תקינים, כך שספק רב אם בכלל מדובר בממצא בעל משמעות פרוגנוסטית. 92. על רקע נכותה הקשה של התובעת 1, בגין חסר האמה וחסר בשתי האצבעות המשמעותיות, כמו גם המנח המוטה של כף היד, סבורני, כי התובעת 1 אינה כשירה לעבודה פיזית ו/או לעבודה הכרוכה בפעילות שתי הידיים ו/או בהרמת משאות. ההיצרות הניכרת של הקנה, הפוגעת באיכות הקול וביכולת להרים את הקול, יש בה להשליך אף על אפשרויותיה של התובעת 1 לעבודה עם קהל של מבוגרים ו/או קטינים. עם זאת, אינני סבורה, כי נכויותיה ומגבלותיה של התובעת 1 מחייבות קביעת נכותה התפקודית על 100% ואין הן מצדיקות את התנהלותה של התובעת 1, אשר לדבריה לא התמודדה בלימודים בקורס הנדסת תוכנה, לא השתלבה בעובדה ומקדישה את כל זמנה לצפייה בטלוויזיה או מול מחשב בין כותלי ביתה. 93. לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים וכן עיינתי בתצהירי עדותם של התובעים ובפרוטוקול חקירתם, סבורני, כי ראוי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת 1 בשיעור דומה לנכות הרפואית ועל 65% לצמיתות. דיון בראשי הנזק- פיצוי בגין נזק לא ממוני 94. התובעת 1 סובלת משורה של מומים, הנובעים מהתסמונת המולדת ואלה כוללים עיוות במבנה הגוף, קיצור בולט באמה ביד שמאל, חסר באצבעות, היצרות הקנה, קול חלש וחסר בכליה. כן נדרשה התובעת 1 לאשפוזים חוזרים ונשנים בילדותה, על רקע ההיצרות הקשה של הקנה ומחלות בדרכי הנשימה. בהביאי נתונים אלה בחשבון, כמו גם את דרגת נכותה של התובעת 1, סבורני, כי יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 500,000 ₪. הפסד כושר השתכרות בעבר 95. בהסתמך על ההלכה העולה מפסק הדין בע"א 10064/02, "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, סבורני, כי ראוי לחשב את הפסדי שכרה של התובעת 1 על בסיס השכר הממוצע במשק, קרי, שכר של 8,950 ₪, ובהסתמך על נכות תפקודית בשיעור של 65%. חישוב ההפסד לעבר מחושב מגיל 20 ועד היום ולתקופה של 102 חודשים. 96. על רקע העובדה, כי ניתן להניח, שאלמלא נכותה של התובעת 1, הייתה היא משתלבת בלימודים גבוהים, ובכל מקרה לא הייתה מתפרנסת שכר ממוצע במשק מיד עם שחרורה משירות צבאי, יחושב הפיצוי ב-5 השנים הראשונות על בסיס שכר מינימום בסך של 4,300 ₪. יתרת התקופה תחושב על בסיס השכר הממוצע במשק. סך הפסדיה של התובעת מיום 06/09/05 ועד ליום 06/09/10 יחושב כדלקמן: 167,700=0.65X60X4,300, ובתוספת ריבית ממחצית התקופה, בסך מעוגל של 186,000 ₪. החל מיום 07/09/10 ועד ליום מתן פסק הדין, יחושבו הפסדי השתכרותה של התובעת 1 כדלקמן: 244,335=0.65X42X8,950, ובתוספת ריבית ממחצית התקופה בסך מעוגל של 249,000 ₪. 97. סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר עומד על 435,000 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד 98. סך הפסדי השתכרותה של התובעת לעתיד, עד שימלאו לה 67 שנים, לפי בסיס של 65% מהשכר הממוצע במשק ובהיוון, עומד על סך מעוגל של 1,603,165 ₪. אובדן זכויות פנסיה 99. מכוח צו ההרחבה מיום 01/01/08 לביטוח פנסיוני מקיף במשק, לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, הורחבה חובת המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני את כלל העובדים. לנוכח הפסדי השתכרותה של התובעת 1 לעבר ולעתיד, אעריך את סך ההפסד, בגין אובדן פנסיה, על סך של 180,000 ₪. עזרת הזולת 100. התובעת 1 טוענת, כי על רקע מגבלותיה הגופניות, נזקקה בעבר וכן תמשיך להיזקק בעתיד כל חייה לעזרה מוגברת וסיעודית בכל פעולות היומיום, בהן נעשה שימוש בידיים, לרבות בלבוש, ברחצה, בנעילת נעליים, בהכנת אוכל, באכילה ובשתייה, בטיפוח האישי ובפעילות הבית, ובעתיד תיזקק לעזרה מוגברת אף יותר. התובעת 1 הוסיפה וציינה, כי אמנם לא נשכרה עזרה בשכר, ואולם אמה של התובעת 1, התובעת 2, סייעה לה בכל צרכיה ואף כיום מתחילה התובעת 2 את יום עבודתה, בהיקף של חצי משרה, משעה 13:30, כדי לעזור לתובעת 1 בבית. עוד ציינו התובעים, כי התובעת 1 אף קיבלה עזרה מאחיותיה, דודתה ועוד קרובי משפחה. לטענת התובעים, חרגה העזרה שהושטה על ידם לתובעת 1 מהמקובל בין בני משפחה, ועל כן זכאית התובעת 1 לפיצוי בגין עזרת צד ג' חריגה ויוצאת דופן, וזאת אף אם אין היא משלמה עבורה. התובעים ערכו את החישוב בגין עזרת צד ג' לפי 2 תקופות: התובעים טוענים, כי לתקופה שמאז לידתה של התובעת 1 ועד היום בגיל 28, יש להעריך את העזרה בסך של 5,000 ₪ לחודש, ואילו מהיום ועד תוחלת חייה של התובעת 1 (גיל 82), יש להעמיד את העזרה על סך של 10,000 ₪ לחודש, שכן יש להביא בחשבון, מעבר לעזרה בפעילות היומיום, גם עלות עבודות משק הבית, לאחר שהתובעת תתנתק מבית הוריה ותידרש להיקף עזרה גדול יותר. 101. הנתבעים טוענים, כי התובעת 1 תפקדה בעבר ואף מתפקדת כיום באופן שלא מצדיק את העזרה הנטענת. לעמדת הנתבעים, תביעת התובעים 2 ו-3 התיישנה, ובכל מקרה לא הועסקה על ידם עזרה בשכר. בכל הנוגע לנזקי העבר ובהיעדר הצגת קבלות, טוענים הנתבעים, כי אין התובעת 1 זכאית לפיצוי, שכן אם קיבלה התובעת 1 עזרה מבני משפחתה, המדובר בעזרה טבעית, שמעניקים בני משפחה אחד לשני, ובכל מקרה בני משפחתה אינם מצפים לתמורה בגין עזרתם. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי יש להעניק פיצוי אך בגין העזרה היתרה, לה נזקקה התובעת 1 מהוריה ואשר אינה עולה על סך של 300 ₪ לחודש מגיל 6 ואילך, ובכל מקרה, יש לנכות מן הפיצוי ניכוי רעיוני של גמלת שירותים מיוחדים מהמוסד לביטוח לאומי, ככל שייפסק שהתובעת 1 זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה. 102. לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני, כי התובעת 1, על רקע מגבלותיה האורתופדיות, אכן נזקקה ונזקקת לעזרת צד ג' בביצוע פעולות יומיומיות ובעתיד תיזקק גם לעזרה בעבודות משק הבית. יתר על כן, יהיו תקופות בעתיד (הריון וילדים קטנים), בהם תיזקק התובעת 1 לעזרת צד ג' מוגברת, על רקע מגבלותיה. 103. באשר לעבר ובעיקר על רקע החסר באמת יד שמאל, סבורני, כי התובעת 1 נדרשה מהוריה לעזרת צד ג', אשר חורגת מהעזרה שהורים נדרשים להעניק לילדיהם. על כן, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין העזרה שהתובעת 1 נזקקה לה החל מגיל 4 ועד היום על סכום גלובאלי של 200,000 ₪. 104. באשר לעזרה בעתיד, מיום מתן פסק הדין ועד תום תוחלת חייה של התובעת 1 (82 שנים), משניתן לצאת מהנחה, שהתובעת 1, שהינה בת 28, תיזקק גם בעתיד לעזרה בביצוע פעולות יומיומיות וכאשר תצא מבית הוריה תיזקק אף לעזרה משמעותית בעבודות הבית, ראיתי להעמיד את הפיצוי לעתיד בגין עזרת צד ג' על סך של 2,500 ₪ לחודש, תוך שערה אני לעובדה, שיהיו תקופות בהן תיזקק התובעת 1 לעזרה מוגברת, ומאידך, יהיו תקופות בהן העזרה לה היא תידרש תהייה מוגבלת יותר בהיקפה. משהנתבעים לא הצביעו בסיכומיהם, כי התובעת 1 עומדת בתנאי הזכאות לקבלת קצבת שירותים מיוחדים מהמוסד לביטוח לאומי, לא ראיתי להורות על ניכוי רעיוני של גמלה זו. סך עזרת צד ג' לעתיד למלוא תוחלת חייה של התובעת 1, גיל 82, בהיוון, עומד, אפוא, במעוגל על סך של 800,000 ₪. הוצאות נסיעה מיוחדות בעבר ובעתיד 105. התובעים טוענים, כי הוצאו על ידם אינספור הוצאות, בגין ההיזקקות התכופה של התובעת 1 במרוצת השנים לאשפוזים וטיפולים רפואיים בבתי חולים שונים בארץ, המרוחקים ממקום המגורים של התובעים במושב רוויה. התובעים מציינים, כי מאחר ולא נשמרו קבלות מסודרות בגין ההוצאות שהוצאו בעבר, על בית משפט לפסוק להם, על דרך הערכה מינימאלית, פיצוי בראש נזק זה ובסך של 150,000 ₪. 106. הנתבעים חולקים על האמור וטוענים, כי החישוב של הוצאות הניידות והנסיעות המוגברות בעבר, בהיותו נזק מיוחד, צריך להיעשות אך ורק כנגד קבלות בגין הוצאות שהוצאו בפועל. עוד נטען על ידי הנתבעים, כי אין כל מניעה שהתובעת 1 תשתמש ברכב רגיל. לעמדתם, אין צורך ברכב מותאם, לא הוגשה כל חוות דעת מטעם התובעים המבססת אחרת ובכל מקרה הוצאות הניידות של התובעת 1 אינן חורגות מהוצאותיו של כל אדם אחר. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי ככל שהתובעת 1 אכן נזקקה לעלויות ניידות מוגברות, היה עליה להגיש, במסגרת החובה להקטנת הנזק, תביעה לגמלת ניידות במוסד לביטוח לאומי. 107. ממכלול הראיות שהובאו בפניי עולה, כי התובעת 1 נדרשה להוצאות נסיעה מוגברות בגין טיפולים רפואיים להם נזקקה וכן ניתן להניח, כי התובעת 1, בגין מומיה, התקשתה ותתקשה בנסיעה בתחבורה ציבורית. התובעת 1 לא צירפה לראיותיה חוות דעת, הנוגעת לעלות הפיצוי בגין צרכי ניידותה בעבר ובעתיד. לא עלה, כי קיימת לתובעת 1 מגבלה רפואית, המחייבת רכב מותאם, למעט רכב בעל גיר אוטומטי ותפוח על ההגה. מאחר ויש לפצות את התובעת 1 רק בגין אותן הוצאות חריגות, שהינן מעבר להוצאות הרגילות שמוציא כל אדם שאינו נכה, לא ניתן להשתית את החישוב על דרישת התובעת 1 להחזקת רכב כבסיס לחישוב הנזק. ניתן להניח, כי אף אלמלא מומיה, הייתה התובעת 1 רוכשת רכב ומוציאה את ההוצאות הנלוות, כגון: אחזקת רכב, דלק, ביטוח וכו'. ראה: ע"א 3263/96, קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי, פ"ד נב(3) 817. לאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, סבורני, כי ראוי לפסוק לתובעת 1 פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בראש נזק זה, בגין הוצאות הנסיעה המוגברות הדרושות, בסך של 200,000 ₪. הוצאות הכרוכות באשפוזים רבים 108. התובעת 1 טוענת, כי הינה זכאית לפיצוי בסך של 80,000 ₪, בגין ההוצאות שהיו כרוכות בשל השהייה בתקופות אשפוזיה הממושכים, עבור א.ש.ל, טלפונים, חנייה וכו', אשר הוערכו על ידה באופן גלובאלי בסך האמור. 109. הגם שמדובר בנזק מיוחד, לא צירפו התובעים קבלות כלשהן, המוכיחות הוצאותיהם. יתר על כן וכפי שעלה לעיל, התובעת 1 נדרשה אכן למספר אשפוזים, ואולם, דרישתה בראש נזק זה חורגת הרבה מעבר להוצאות החריגות הסבירות שנגרמו לה במהלך אשפוזיה ואף אינה נתמכת בקבלות. לנוכח כל האמור, אעמיד את הפיצוי הגלובאלי, בשל ההוצאות העודפות שנגרמו מאשפוזיה של התובעת 1, על סך של 10,000 ₪. טיפולים רפואיים ופרה-רפואיים בעבר ובעתיד 110. התובעת 1 טוענת, כי נזקקה ותיזקק לטיפולים תקופתיים, לטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק, על מנת למנוע הידרדרות במצבה הרפואי בתחום האורתופדי ובשל הצרידות ממנה היא סובלת. כן טוענת התובעת 1, כי היא ובני משפחתה יזדקקו לטיפולים נפשיים. עוד טוענת התובעת 1, כי מאז לידתה נזקקה לרכוש תרופות, תוספות מזון מיוחד, בדיקות והתייעצויות רפואיות אצל מומחים פרטיים מהשורה הראשונה. כן נטען על ידי התובעת 1, כי נזקקה ואף תיזקק למכשירים וכלים אורתופדיים, למיטה מיוחדת, למזרון מיוחד, לחגורות גב ולאביזרים נוספים, ועל כן יש לפסוק לטובתה סכום כולל של 500,000 ₪, בגין הוצאותיה בראש נזק זה בעבר ובעתיד. 111. הנתבעים מתנגדים לדרישת התובעת 1 וטוענים, כי לא הוצגו על ידה ראיות וקבלות ו/או אסמכתאות כלשהן, בגין ההוצאות הנטענות, ועל כן יש לדחות את דרישת התובעת 1. עוד נטען, כי לא הובאה ראיה כלשהי, לפיה התובעת 1 זקוקה לטיפול נפשי או לטיפולים או לאביזרים אחרים, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה. לבסוף נטען על ידי הנתבעים, כי הצרכים הרפואיים והשיקומיים האמורים מכוסים על ידי קופת החולים והתובעת 1 זכאית לקבלם מקופת החולים בה היא חברה או מהמדינה, מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"), ועל כן, אם בכלל, זכאית התובעת 1 לקבל הוצאות רפואיות עודפות על פני אלה המכוסות באמצעות קופת חולים או נכללות בסל הבריאות. 112. ראשית ייאמר, כי טענת התובעת 1, לעניין היזקקותה לטיפולים תקופתיים, טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור וטיפולים נפשיים, כלל אינה מגובה בחוות הדעת הרפואיות המצויות בתיק בית המשפט, לרבות לא בחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת 1 בתחום האורתופדי. יתר על כן, התובעת 1 אף לא הפנתה שאלות הבהרה למומחים או בקשה לחקור את מי מהמומחים, ביחס לצרכיה הרפואיים והסיעודיים. הגם שמדובר בנזק שבחלקו הינו נזק מיוחד, לא הצביעה התובעת 1 על שירותים רפואיים שנרכשו על ידה בכסף ואף לא הציגה קבלה כלשהי, בגין טיפול רפואי או הוצאה רפואית חריגה בה נשאה. יתר על כן, בעדותה של התובעת 1 הובהר, כי אינה נזקקת לטיפול נפשי (עמוד 85 לפרוטוקול). הטיפולים הנתבעים על ידי התובעת מצויים ברובם, אם לא כולם, במסגרת התוספת השנייה והתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועל כן זכאית התובעת 1 לקבל שירותים אלה מקופת החולים שבה הינה חברה או ממשרד הבריאות, הכל כאמור בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6881/95 ו-עא 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' דוד אלחדד, פ"ד נא(2) 724. משכך הם פני הדברים, זכאית התובעת 1 לפיצוי אך בגין הוצאות רפואיות עודפות, ובכלל זה השתתפות עצמית, להם נזקקה ותיזקק בעתיד ואשר אינן באות בגדר סל הבריאות. לנוכח מצבה הרפואי של התובעת 1, ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובאלי כולל של 50,000 ₪. הוצאות עזרה בלימודים 113. התובעים טוענים, כי התובעת 1 סבלה מקשיים בלימודים ובשל מגבלותיה לא הצליחה להשלים את לימודיה במסגרת בית ספר תיכון ונאלצה ללמוד במכללות שונות, לצורך השלמת לימודיה, וזכתה לקבל תעודת בגרות רק בשנת 2008. על רקע העובדה, שלא נשתמרו בידי התובעים קבלות להוכחת הוצאותיהם, טוענים התובעים, כי הם זכאים לפיצוי גלובאלי בראש נזק זה בסך של 50,000 ₪. 114. הנתבעים טוענים, כי התובעת 1 לא זקוקה ולא נזקקה בעבר לעזרה ואף לא הוכיחה נזקיה באמצעות ראיות. משכך, טוענים הנתבעים, כי אין לפסוק לתובעת 1 פיצוי בראש נזק זה. 115. נכותה של התובעת 1 אינה במישור הקוגניטיבי. יחד עם זאת, ניתן להניח, שבשל המגבלה האורתופדית של התובעת 1, בהיעדר יד שמאל, נדרשה התובעת 1 לסיוע בהיקף מסוים בהיערכות ללימודים וברכישת מיומנויות תפקוד ביד אחת, אשר יאפשרו שילוב במסגרת הלימודים. משהתובעים לא הציגו קבלות בגין העזרה והסיוע הנתבע ולאחר ששקלתי את טענות הנתבעים, ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה, בחישוב גלובאלי, על סך של 10,000 ₪. התאמת דיור 116. התובעים מבססים דרישתם לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה, בהתחשב בנכותה של התובעת 1 בעמוד שדרה מותני ובשל הקושי לעלות מדרגות. כן טוענים התובעים, לצורך בהתאמת האבזור בחדר הרחצה למגבלותיה של התובעת 1. 117. משלא ראיתי לזקוף לחובתם של הנתבעים את נכותה של התובעת 1 בגין העקמת בעמוד שדרה מותני וגבי ומשלא הוצגו על ידי התובעים ראיות מקצועיות, בדבר הצורך לבצע התאמות בגין נכותה של התובעת באמת יד שמאל, לא ראיתי להורות על פיצוי התובעים בראש נזק זה. תביעת ההורים כמיטיבים 118. התובעים 2 ו-3 טוענים, כי נגרמו להם הפסדי שכר ניכרים, כתוצאה מעול הטיפול, הסיעוד והליווי של התובעת 1 למוסדות רפואיים. התובעת 2 טוענת, כי במשך 22 שנה לא חזרה לשוק העבודה, ועל כן נגרם לה הפסד שכר עצום בשנים שבהן לא יכלה לעבוד ובסך של 900,000 ₪. התובע 3 טוען, כי בתקופת האשפוזים הממושכים של התובעת 1 נגרמו לו הפסדי שכר, לפי ממוצע של 15,000 ₪ לחודש, ובמהלך התקופה כולה הפסד כולל של 18 חודשי עבודה בסך של 270,000 ₪. מעבר לעובדה, שתביעת התובעים התיישנה, רובה ככולה, ואף לאחר שהבאתי בחשבון, כי התובעים 2 ו-3 אכן נאלצו ללוות את התובעת 1 לאשפוזים ולטיפולים רפואיים ואף סייעו לתובעת 1 בפעולות היומיום, אינני סבורה, כי יש לפסוק לתובעים 2 ו-3 פיצוי בגין העזרה שהושיטו לתובעת 1, שחורגת מעבר לפיצוי בגין עזרת צד ג' שנפסק לתובעת 1. גם דרישות התובעים הינן מוגזמות, בפרט לנוכח משך התקופה הנתבעת, שעה שחרף מגבלותיה, השתלבה התובעת 1 במסגרת לימודים רגילה ולא הייתה הצדקה שבפרק הזמן הזה התובעת 2 לא תשוב לעבודתה, אך מחמת נכותה של התובעת 1, אשר היא כשלעצמה לא מנעה מהתובעת 2 לחזור למעגל העבודה הרגיל, מה גם שלא ניתן להיפרע, לפי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, אלא בהוצאות שכר שירות ודמי תמורה סבירים. ראה: ד. קציר, פיצויים בשל נזקי גוף, מהדורה חמישית, תשס"ג-2007 (826-827). לנוכח כל האמור, ראיתי לדחות את תביעת התובעים 2 ו-3 לפיצוי נוסף במסגרת נזקיהם הנטענים כמיטיבים. סך הפיצוי 119. סך הפיצוי המגיע לתובעת 1 עומד על סך של 3,988,165 ₪. ניכויים 120. מסך הפיצוי הנפסק יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, המשולמים לתובעת 1 מהמוסד לביטוח לאומי. על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, אשר הוגשה על ידי הנתבעים, עומד סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי, נכון ליום 17/07/13, על סך של 817,343 ₪. מסיכומי התובעים (עמוד 42) ומסיכומי הנתבעים עולה, כי מוסכם על הצדדים, כי יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובעים תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בגין גמלת נכות כללית שקיבלה ומקבלת התובעת 1, בהתאם לחוות דעת אקטוארית, שהוגשה על ידי הנתבעים ביום 01/08/13 על סך של 817,343 ₪. עמדתם זו של התובעים יצאה מתוך הנחה מוטעית, כי מכלול נכויות התובעת 1, לרבות הנכות בעמוד השדרה המותני והגבי, תוטל על הנתבעים. הנתבעים הוסיפו וטענו, שיש לשערך את הסכומים המופיעים בחוות הדעת האקטוארית למועד מתן פסק הדין, על דרך של פסיקת ריבית על תגמולי העבר. עם זאת, משלא ראיתי לזקוף לחבותם של הנתבעים את נכויות התובעת 1, הנוגעות לעקמת בעמוד השדרה המותני והגבי, הרי מכוח ההלכה, העולה מפסקי הדין ברע"א 3953/01, פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 וברע"א 5670/10, פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, 19/08/10, יש לנכות מסך תגמולי הנכות הכללית המשולמים לתובעת 1 שיעור יחסי בלבד, בגין הנכויות הקשורות לאירועים נשוא כתב התביעה, ולא תגמולים המשולמים באופן יחסי בגין נכותה של התובעת 1 בעמוד השדרה המותני והגבי. על מנת למנוע עיוות דין ולצורך ניכוי נכון של תגמולי המוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית, המשולמים לתובעת 1, סבורני, כי ראוי לאפשר לנתבעים להגיש תוך 15 ימים חוות דעת אקטוארית עדכנית ערוכה לפי ההלכה שנקבעה בע"א 6129/04, אסתרינה טטרמן נ' "הכשרת הישוב" חברה לביטוח בע"מ 05/12/05, לפיה יתווספו לתשלומי עבר הפרשי הצמדה וריבית. כן ראוי לאפשר לתובעים להגיש דו"חות וועדות המוסד לביטוח לאומי בענף נכות כללית, על מנת שיעלה בידי התובעים להוכיח, מהו שיעור התגמולים המשולמים לתובעת 1 בלא קשר לחבותם של הנתבעים. לעניין זה ראה: רע"א 1459/10, המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, 27/03/11. 121. מאידך, לא ראיתי לקבל את טענות הנתבעים, לפיהן יש לבצע ניכוי רעיוני של גמלאות שירותים מיוחדים וניידות, אותם הייתה התובעת 1 זכאית לקבל, לעמדת הנתבעים. משלא הוכיחו הנתבעים, כי התובעת 1 עומדת במבחני הזכאות של המוסד לביטוח לאומי באשר לגמלאות אלה ואף לא הוגשו על ידם חוות דעת אקטואריות לעניין גובה הגמלאות, ככל שיוכח שהתובעת 1 אכן הייתה זכאית להם, אין מקום לבצע ניכוי רעיוני בגין גמלאות אלה. סוף דבר 122. דין תביעת התובעת 1 כנגד הנתבעת 1, מעבידתו של הנתבע 3 והמפעילה והמחזיקה של מרפאת טיפת חלב והמרכז הרפואי העמק, להתקבל. סך הפיצוי המגיע לתובעת 1 טרם ניכויי גמלאות הנכות הכללית עומד על סך של 3,988,165 ₪. הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 2, שאינו אישיות משפטית. מכוח הסכמת הצדדים, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע 3. 123. הנתבעים יגישו, תוך 15 יום מהיום, חוות דעת אקטוארית עדכנית, ביחס לתגמולי הנכות הכללית, ששולמו ו/או ישולמו לתובעת 1 על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובעים יגישו תוך המועד שנקצב את דו"חות וועדות המוסד לביטוח לאומי, ענף נכות כללית. כן יהיו הצדדים רשאים להגיש טיעון בכתב, לעניין שיעור ניכוי גמלאות הנכות הכללית, אשר ישתרע על עמוד אחד. הנתבעת 1 תשלם לתובעת 1 את היתרה שתיוותר, לאחר ניכוי שיעור תגמולי המוסד לביטוח לאומי מנזקיה של התובעת 1, בתוספת הוצאות משפט משוערכות כנגד קבלות (חוות דעת רפואיות) וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור כולל של 20% מן הסך שנפסק. 124.רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות