1.תביעה לאכיפת הסכם שנכרת, לטענת התובעת, בין התובעת לבין המדינה (המינהל האזרחי באיו"ש), ועל פיו התחייבה המדינה להקצות לתובעת חלק מן המקרקעין הידועים כחלקה 195 בגוש 4, באדמות הכפר אל-זאויה שביו"ש (להלן - המקרקעין), וזאת בתנאים שסוכמו בין הצדדים. לחילופין, וככל שיקבע כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, מבקשת התובעת לחייב את המדינה בתשלום פיצויים בסך 8,557,726 ₪ בשל ניהול המשא ומתן לכריתת ההסכם שלא בתום לב, ובגין נזקים שנגרמו לה בשל הסתמכותה על מצגיה הרשלניים של המדינה. התביעה הוגשה בתחילה גם נגד הנתבע 2, הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש בשטחי יהודה ושומרון (להלן - הממונה), אולם בסיכומיה וויתרה התובעת על תביעתה האישית נגדו. רקע עובדתי 2.התובעת היא חברה פרטית הרשומה ברמאללה, העוסקת בהשקעות, ייזום ופיתוח, ובין היתר הקימה את הישוב אורנית שבשטחי יו"ש. 3.ביום 30.1.87 הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בת"א-יפו תביעה נגד מר שמואל עינב, סוחר קרקעות בשטחי יו"ש (להלן -עינב), ונגד חברת דווקא בע"מ, שבשליטת מר יצחק ינאי. התובעת טענה כי עינב ודווקא הפרו את התחייבותם להעביר על שמה שטחי קרקע מאדמות כפר סניריא שנרכשו ע"י התובעת ויועדו להקמת הישוב אורנית (ת"א 279/87). התובעת תבעה כי שטחי המקרקעין שרכשה יירשמו על שמה, ולחילופין כי תושב לה התמורה ששילמה לעינב עבור חלק המקרקעין שלא נרשם על שמה בסך 842,860 ₪ (514,000 דולר). לאחר הגשת התביעה, נוהל משא ומתן בין התובעת לעינב לסילוקה. במסגרת המשא ומתן הציע עינב לתובעת כי תמורת ויתורה על כל טענותיה נגדו, יעביר אליה את זכויותיו במקרקעין הידועים כחלקה 195 בגוש 4 באדמות כפר אל זאוויה שביו"ש, המקרקעין נשוא התביעה (50% מן הזכויות), ואת זכויותיו בחלקות 6, 8, ו-9 מאדמות הכפרים לובן-רנתיס שביו"ש (50% מן הזכויות) (להלן- החלקות הנוספות). להוכחת זכויותיו במקרקעין נשוא התביעה, העביר עינב לתובעת את מסמכי רכישת הקרקע, והעתק בקשתו מקמ"ט רישום מקרקעין למתן היתר עסקה להעברת מחצית הזכויות במקרקעין על שמו, בקשה שסומנה 69/82. בנוסף למסמכים אלה, העביר עינב לתובעת העתק ממכתבו של מ' חייקה, נציג הממונה, מיום 1.5.1983, לקמ"ט רישום מקרקעין, שתוכנו כדלהלן: "הנדון: רכישות ישראליים בקשה מס' 69/82 לאחר סיור הממונה במקום, התברר שהחלקה ראויה לעיבוד חקלאי ואין לראותה כאדמה טרשית שהמדינה תובעת בעלות עליה. אי לכך למשרדנו אין הערות למתן ההיתר המבוקש ובזה מבטלים את מכתבנו מיום 6.12.82" (ראה נספח ה' לתצהיר אלי ישראלי מטעם התובעת, אשר יקרא להלן - אישור הממונה). אין חולק כי בתחילה טען הממונה כי מדובר באדמת מדינה והתנגד למתן היתר עסקה לבקשה 69/82. בעקבות פנייתו של עינב, ערך חייקה סיור במקום, יחד עם נציגים נוספים מטעם הממונה, שלאחריו שינה את עמדתו והוציא את אישור הממונה על פיו אין המדינה תובעת בעלות על החלקה. אין גם חולק כי לאחר רכישת המקרקעין, ניהל עינב משא ומתן עם הממונה לגיבוש הסכם לפיו יועברו המקרקעין לבעלות המדינה כנגד החכרתם לעינב בתנאים מועדפים תוך התחשבות בהשקעתו ברכישת המקרקעין, כפי שהיה נהוג באותה התקופה. משא ומתן זה לא הניב תוצאות. עובדות אלה נמסרו לאלי ישראלי, מנהל התובעת, במהלך המשא ומתן עם עינב. 4.ביום 22.10.89 נחתם בין התובעת לבין עינב הסכם פשרה לפיו העביר עינב לתובעת את מלוא זכויותיו במקרקעין נשוא התביעה (50% מן הזכויות) ובחלקות הנוספות, כנגד מחיקת התביעה שהוגשה נגדו. בהסכם הפשרה הוצהר כי עינב קיבל לידיו את מלוא התמורה בגין המקרקעין נשוא ההסכם "במסגרת התמורה אשר שולמה לו ע"י התובעת בגין החלקות נשוא התביעה בת"א 279/87". להסכם הפשרה ניתן תוקף של פסק דין (נספח ו' לתצהיר ישראלי, אשר יקרא להלן - הסכם הפשרה הראשון). לטענת התובעת, נחתם הסכם הפשרה הראשון בהסתמך על מסמכי הרכישה ואישור הממונה, ורק לאחר שישראלי שוחח עם נציגי הממונה, מר חייקה, מר יודקה נהרי ומר אבנר שרון, אשר אישרו בפניו את העובדות כפי שתוארו ע"י עינב. רק בהסתמך על כל אלה, נאותה התובעת להתקשר בהסכם הפשרה. 5.כשנה לאחר מכן, ביום 25.11.90, הכריז הממונה על המקרקעין נשוא התביעה כ"רכוש ממשלתי". ההכרזה בוצעה על יסוד חוות דעתה של מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, גב' פליאה אלבק ז"ל, לפיה מדובר בשטח שאיננו מעובד שניתן להכריז עליו כאדמת מדינה (הכרזה מס' 15/90, להלן - ההכרזה). התובעת הגישה ערר על ההכרזה. בעררה טענה כי על יסוד המסמכים שהוצגו בפניה, רכשה את המקרקעין כדין ואין מדובר באדמות מדינה (נספח ז' לתצהיר ישראלי, להלן - הערר). אין חולק כי התובעת הייתה הגורם היחיד אשר הגיש ערר על הכרזת המדינה בנוגע למקרקעין. 6.בעקבות הערר התנהלו מגעים להסדר בין הצדדים. לטענת התובעת, הותוו עיקרי ההסדר מלכתחילה על ידי הצדדים: הקניית הבעלות במקרקעין למדינה מחד, והחכרתם בתנאים מועדפים לתובעת מאידך. לטענת התובעת, בהסתמך על ההסכמה העקרונית עם הממונה, נמנעה מלהתנגד להפקעות של שטחים נרחבים מהמקרקעין לצורך סלילת כבישים. מכל מקום, בדיון שנתקיים בועדת העררים ביום 5.11.92 הודיעו הצדדים לוועדה כי "הגענו להסכמה לפיו לאור משא ומתן לפשרה המתנהל בינינו יימחקו שני העררים... מוסכם עלינו כי אם לא תצלח הפשרה בינינו, יוכלו העוררים לשוב ולהגיש ערריהם מחדש" (נספח ט' לתצהיר ישראלי). לטענת התובעת, לאחר מחיקת הערר התנהלו המגעים בין הצדדים בעצלתיים. 7.בין לבין, ביום 24.8.98, העניק הממונה להסתדרות הציונית העולמית (להלן -ההסתדרות הציונית) הרשאה לתכנון בשטח של כ-900 דונם במועצה אזורית שומרון, שטח הכולל חלק מן המקרקעין נשוא התביעה (נספח י"ז לתצהיר סגל). 8.במהלך שנת 95 רכש עינב את יתרת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה משותפו יעקב עקנין (נספח י' לתצהיר ישראלי). ביום 28.4.99 התקשרו התובעת ועינב בהסכם פשרה נוסף, לפיו תועבר לתובעת גם יתרת זכויותיו של עינב במקרקעין נשוא התביעה כנגד הזכויות בחלקות הנוספות שיוותרו בבעלות עינב (להלן - הסכם הפשרה השני). לטענת התובעת, הסכימה להחלפת החלקות הנוספות ביתרת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה בהסתמך על המשא ומתן שניהלה עם הממונה, ועל הסכמתה העקרונית של המדינה ליתן לה זכויות במקרקעין. 9.במהלך חודש ינואר 2000 החלה התובעת להכשיר המקרקעין לנטיעת עצי זית. רכז פיקוח מטעם המינהל האזרחי אשר ערך סיור במקום התרה בתובעת לחדול מכל פעולה במקרקעין שהוכרזו כאדמת מדינה ולפנותם. על אף האזהרה, נטעה התובעת את עצי הזית במקרקעין, וביום 13.3.2000 נעקרו העצים ע"י המינהל. לאחר מעשה, פנתה התובעת לממונה וביקשה לקיים דיון דחוף בקשר למקרקעין. משלא נתקבלה תשובה מן הממונה, פנתה אליו בשנית והודיעה לו כי בכוונתה לחדש את הבקשה לרישום ראשון של המקרקעין, תוך שציינה כי תשמח לנהל עימו משא ומתן למיצוי האפשרות להגיע להסדר. בעקבות פניית התובעת חודשו המגעים עם הממונה. 10.ביום 28.5.2000 הודיע הממונה להסתדרות הציונית כי הוא גורע מהשטח שהוקצה לה את השטח נשוא הערר (שנמחק), קרי: המקרקעין נשוא התביעה. אין חולק כי גריעה זו נעשתה על רקע המגעים שבין הצדדים, ועל מנת למנוע פעולות בלתי הפיכות שיכשילו את המשא ומתן שבין הצדדים (ס' 38 לתצהיר יוסי סגל). 11.בין הצדדים התנהלו מגעים ממושכים להסדר. במסגרת מגעים אלה, ערכה הנתבעת באמצעות משה אדרי, סמנכ"ל שיווק וכלכלה במינהל מקרקעי ישראל, 'מסמך רקע' בנוגע למקרקעין נשוא התביעה. מדובר במסמך מקיף המתאר את טענות התובעת והרקע להסדר המוצע, תיאור המקרקעין, נתוני התכנון של המקרקעין, הצעת ההסדר של התובעת, ותיאור מהלך המשא ומתן אשר כלל שלוש חלופות אפשריות להסדר אשר נדונו בין הצדדים. שלוש החלופות מבוססות על החכרת חלק מן המקרקעין לתובעת (לאחר תכנונם ע"י התובעת) תמורת דמי חכירה ששיעורם נגזר משווי המקרקעין, כנגד וויתורה של התובעת על כל טענותיה בגין יתרת המקרקעין (ראה נספח י"ז לתצהיר ישראלי, להלן- מסמך אדרי). אין חולק כי התובעת בחרה בחלופה השלישית שהועלתה במסמך אדרי. על פי חלופה זו, אמורה הייתה התובעת לוותר על כל טענותיה בהתייחס לקטע ב' (קטע שהיה מיועד לסלילת כביש), ולקבל הרשאה לתכנון לחמש שנים ביחס לקטעים א' ו-ג' (כ-140 דונם), שלאחריהן תוקצה הקרקע לתובעת ב-51% מערכה. לגבי קטע נוסף, קטע ד' ששטחו כ-300 דונם, אשר שימש שטח אש של צה"ל, הייתה אמורה להינתן לתובעת הרשאה לתכנון לאחר פינוי השטח ע"י צה"ל וביטול הכרזתו כשטח אש. למסמך אדרי צורף תשריט של המקרקעין אשר שיקף את חלוקת המקרקעין לקטעים האמורים. בסיפא למסמך, ציין אדרי מספר "התניות" לחלופות המוצעות, וביניהן: "* כל אחת מהחלופות כפופה לאישור הרמ"א, מנהלת המחלקה האזרחית וצה"ל. * חלופה 2 ו-3 כפופים לבטול ההרשאה לתכנון של ההסתדרות הציונית..." במכתבו לב"כ התובעת מיום 31.1.02 מציין אדרי כי "בהמשך לדיונים שקיימנו בנדון הריני לסכם כי מסמך הרקע החלופה 3 הינה ההצעה אשר התגבשה על ידי הצדדים לצורך אישורה עפ"י מסמך הרקע והתניותיו...". במכתבו זה מתייחס אדרי לתיקונים מסוימים בהצעה ומוסיף "ככל שתמצאו לנכון לאשר את מסמך הרקע על הבהרותיו ימשיך הממונה ויטפל באישור המסמך והבהרותיו על ידי הגורמים המצויינים בסעיף ההתניות". ביום 8.7.02 הודיעה התובעת לממונה, כי היא בוחרת בחלופה השלישית, קרי הקצאת הקרקע ב-51% מערכה. עוד ביקשה לקדם את אישור ההסדר המוסכם ע"י הגורמים המאשרים כמפורט בפרק ההתניות. בהמשך לכך, נדרשה התובעת להעביר לממונה, בהתאם למסמך הרקע, מפת מדידה של הקטעים השונים, כשהיא מאושרת ע"י מודד מוסמך, וכך עשתה (נספח י"ט לתצהיר ישראלי). 12.אישור ההסדר ע"י הנתבעת התמהמה. במהלך שנת 2003 פנתה התובעת פעם, ועוד פעם, בבקשה לאישור ההסדר והבאת העניין לכלל סיום, אך לא נענתה. במהלך תקופה זו, הופנתה התובעת ע"י הממונה להסתדרות הציונית, בעלת זכות החכירה בקרקעות סמוכות למקרקעין נשוא התביעה, על מנת שתשתתף עמה בהליכי תכנון איזור תעשיה עתירת ידע "שער השומרון". התובעת השתתפה בדיונים והשקיעה כספים בתכנון הפרויקט. ביום 24.11.04 פנתה התובעת לתא"ל אילן פז, ראש המינהל האזרחי, במחאה על העיכוב באישור ההסכם. התובעת דרשה תשובה חד משמעית בעניין "אישור או אי אישור ההקצאה", והתריעה כי תפנה להליכים משפטיים. בתגובה למכתבה, נתקבל אצל התובעת מענה לקוני מן הממונה, שנוסחו כדלהלן: "1.לאחר בחינת הנושא, עפ"י בקשת ראש המינהל האזרחי, הוחלט כי אין מקום להקצות הקרקע לחברת דלתא בתנאים מועדפים. 2.הקרקע הוכרזה כאדמת מדינה, הדרך לתקוף את ההכרזה היא באמצעות פניה לועדת הערר, הממונה לא יתנגד לחידוש הדיון בעררים 41,42/91 מן הנקודה בה הופסק" (נספח כ"ט לתצהיר ישראלי). בתגובה למכתב זה, פנתה התובעת לממונה ביום 23.12.04 בדרישה לקבלת הנימוקים לחזרתו מהסדר הפשרה. הממונה לא השיב לפניית התובעת. 13.עד להגשת תביעתה, לא נמסר לתובעת כל נימוק או הסבר לנסיגת הנתבעת מהסדר הפשרה שהוסכם. מחומר הראיות שהוגש ע"י הנתבעת ניתן להתחקות אחר המהלכים שהובילו לנסיגת הנתבעת מן ההסדר. מן המסמכים עולה כי הממונה אכן פנה לראש המינהל האזרחי לשם קידום אישור הפשרה. ביום 10.2.03 התקיים דיון בראשות ראש המינהל האזרחי בו הועלה עניינה של התובעת ע"י הממונה. הוחלט בדיון כי הנושא ייבחן לאחר קבלת חוות משפטית בנושא. כפי שעולה ממכתבה של רס"ן עדנה פרדו, רמ"ד התיישבות, מיום 21.9.03, לאחר שנתקבלה חוות דעת היועץ המשפטי, אישר ראש המינהל האזרחי את הסכם הפשרה, ונתבקש אישור שר הביטחון להסכם (נספח ד' לתצהיר רס"ן צביקה כהן מטעם הנתבעת). תהליך אישור ההסכם, אשר הגיע עד לישורת האחרונה, הוסט ממסלולו בעקבות התערבותו של סא"ל עודד הרמן, רע"ן תשתית במשרד מתאם הפעולות בשטחים, ותושב אורנית. זה האחרון פנה לראש המינהל האזרחי במכתב בו הלין על העברת "אדמות מדינה ליזם פרטי תחת מסירתם לרשויות מקומיות לטובת הכלל", וביקש כי תיערך בדיקה נוספת של הדברים. מכתב זה זכה לביקורת נוקבת של המבקר הפנימי במינהל האזרחי, אשר מצא כי אופן התערבותו של הרמן ופנייתו לראש המינהל האזרחי היו בלתי תקינים, ובמיוחד "על ידי רע"נ תשתיות המתגורר באורנית ואשר הנושא בו אנו עוסקים הינו הקצאת אדמות באזור מקום מגוריו". יחד עם זאת, המליץ המבקר, על הקמת ועדה שתבחן "אם קיים אחוז כלשהוא של סבירות...שהקרקע האמורה הינה בבעלות חב' דלתא" (נספח ז' לתצהיר כהן). כפי שעולה ממכתב עוזר ראש המינהל מיום 14.1.04, גם לאחר התפתחויות אלה, סבר ראש המינהל האזרחי כי יש לאשר את הסכם הפשרה. ראש המינהל האזרחי נפגש עם המבקר על מנת לדון עמו בממצאי בדיקתו, ובעקבות הדיון החליט כי "ההליך המדובר הוא חוקי לחלוטין ועל כן החליט לאשרר הפשרה" ולהמשיך ההליכים מול משרד הביטחון (נספח ח' לתצהיר כהן). ושוב, גם הפעם, התערב הרמן בתהליך והפנה הנושא למתאם פעולות הממשלה בשטחים. הנתבעת טוענת כי המתאם קבע כי יש לקבל את המלצת המבקר ולהקים צוות בדיקה לבחינת הנושא. 14.ביום 7.7.04 מינה ראש המנהל האזרחי ועדה לבחינת סבירותו של הסדר הפשרה (להלן - וועדת הבדיקה). בראש הוועדה עמד רס"ן צביקה כהן, סגן ראש תחום תשתית במינהל האזרחי. לאחר שקיימה שלושה דיונים בעניין, המליצה הועדה ביום 5.9.04 שלא לאשר את הסדר הפשרה עם התובעת. לאופן פעולתה של וועדת הבדיקה ולמסקנותיה עוד אשוב בהמשך. מכל מקום, בעקבות מסקנות הועדה, ביטל ראש המינהל האזרחי את אישורו להסדר הפשרה. דבר הקמת הועדה לא נמסר לתובעת, והתובעת לא הוזמנה להציג את עמדתה או מסמכיה בפניה. גם מסקנותיה לא הועברו לה אלא לאחר פתיחת ההליך המשפטי. טענות התובעת 15.לטענת התובעת, הסדר הפשרה אשר גובש בינה לבין הממונה לאחר משא ומתן ממושך מהווה הסכם מחייב לכל דבר ועניין. שני הצדדים ראו בהסדר הפשרה הסכם מוגמר ואף פעלו בהסתמך עליו: התובעת לא התנגדה להפקעת שטחים נרחבים במקרקעין לצורך סלילת כבישים, השתתפה בתכנון האזור, והתקשרה בהסכם הפשרה השני עם עינב על יסוד ציפייתה לכריתת ההסדר. הממונה מצידו, גרע את המקרקעין מן השטח שהוקצה להסתדרות שנתיים קודם לכן, ואף הפנה את התובעת לשתף עמה פעולה בתכנון האזור. עוד טוענת התובעת כי הפשרה שהוצעה והתקבלה היא מפורטת ומסויימת דיה, כוללת מפה והתייחסות ספציפית לתנאי העסקה, ואושרה ע"י ראש המינהל האזרחי פעמיים בטרם בוטל האישור. באשר לטענת הנתבעת כי הסכם הפשרה כפוף גם לאישורו של שר הביטחון, בנוסף לגורמים המאשרים כפי שפורטו במסמך אדרי, טוענת התובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. תנאי זה לא הועלה קודם לכן, לרבות במסגרת המשא ומתן בין הצדדים, ובכל מקרה, מדובר באישור פורמאלי, או בתנאי מתלה שהנתבע הכשיל את קיומו ואינו יכול להסתמך עליו. בנוגע לועדת הבדיקה נטען, כי התובעת למדה לראשונה על הקמת הוועדה מכתב ההגנה. מסקנותיה של ועדת הבדיקה התקבלו עוד בטרם החלה הבדיקה עצמה ולמעשה הליך הבדיקה נערך למראית עין וכתוצאה מהתערבותו הפסולה של הרמן, תושב אורנית, שהיה מצוי בניגוד עניינים. לא ניתנה לתובעת זכות טיעון ולא נשקלו השיקולים הדרושים לבחינת סבירות הפשרה. לטענת התובעת, נוכח מסקנת הועדה כי התובעת יכולה הייתה לרשום על שמה, על פי מסמכי הרכישה, בין 20 ל-25 אחוזים מן המקרקעין, קרי לפחות 100 דונם, בעוד שלפי הסדר הפשרה, הייתה התובעת מקבלת אך 70 דונם ללא תשלום (140 דונם בתשלום 51% מערכם), הייתה הפשרה יותר מסבירה. לחילופין, ובמידה ויקבע כי הסדר הפשרה שבין הצדדים לא הגיע לכלל הסכם סופי ומחייב, טוענת התובעת כי הנתבעת ניהלה עמה משא ומתן שלא בתום לב ובניגוד לכללי המינהל התקין וכי התובעת זכאית לפיצויים בשל כך . 16.התובעת מוסיפה וטוענת כי אישור הממונה, אשר נערך לאחר סיור של הממונה וצוותו במקרקעין, הוא בבחינת מצג שווא רשלני של הממונה. התובעת הסתמכה על האישור, לאחר שתוכנו אומת עם בעלי תפקידים אצל הממונה, ונגרם לה נזק. על יסוד הסתמכותה על אישורו המפורש של הממונה כי אין המדינה תובעת בעלות על המקרקעין, המירה חוב של עינב בסכום של למעלה מ-8 מיליון ₪ בזכויות במקרקעין. 17.בכתב תביעתה, עתרה התובעת לאכיפת הסדר הפשרה. לחילופין עתרה לפיצויי הסתמכות. בסיכומיה, הביעה התובעת עמדתה כי נוכח חלוף הזמן, וההתפתחות שחלה בשטח בכל המתייחס לאפשרויות מימוש הקרקע והתכנון האזורי, סעד האכיפה עשוי להיות בעייתי. לפיכך, טענה, הסעד של פיצויי ההסתמכות הוא סעד נכון וצודק יותר (ס' 19 לסיכומיה). עמדה דומה הובעה בהודעתה לבית המשפט מיום 22.4.09. התובעת מבקשת, אפוא, כסעד ראשון, לחייב את הנתבעת לפצותה בגין ערך התביעה עליו ויתרה במסגרת הסכם הפשרה שערכה עם ענב בהסתמך על אישור הממונה, לתשלום פיצוי בגין הנזק שנגרם לה בשל עקירת עצי הזית שנטעה במקרקעין, ולהשבת הוצאות התכנון והמדידה שביצעה במקרקעין. טענות הנתבעת 18. הנתבעת מעלה שתי טענות סף: ראשית, טוענת הנתבעת, לא מיצתה התובעת את ההליכים העומדים בפניה לתקיפת הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי, ע"י פניה לוועדת הערר הפועלת באזור בהתאם לצו 59 בדבר רכוש ממשלתי. משקיים לתובעת סעד חלופי שלא מוצה, דין תביעתה להדחות על הסף. שנית, היא מוסיפה וטוענת, מאחר והמקרקעין אינם רשומים, ועל מנת לאפשר זיהוי מיטבי של המקרקעין, היה על התובעת לצרף לראיותיה מפת מדידה מאושרת בידי מחלקת המדידות, לפי תקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי. התובעת לא עשתה כן ואין ביכולתו של בית המשפט לקבוע את גבולות המקרקעין בהחלטה שיפוטית. 19. לגוף העניין טוענת הנתבעת כי אין לקבל את טענת התובעת להסתמכות על אישור הממונה. מדובר, לטענתה, במסמך פנימי שלא מוען לתובעת או לעינב ואשר לא צוין בו גודל השטח, או למי הזכויות בו. על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני, החל באזור, כדי לרכוש בעלות במקרקעין יש להוכיח עיבוד בפועל במשך 10 שנים, ואין די להראות שהשטח ראוי לעיבוד, כפי שנכתב באישור הממונה. לטענת הנתבעת, לא רק שהתובעת לא הוכיחה כי התקיים עיבוד בפועל במקרקעין, אלא שסקר שימושי קרקע שנערך ע"י המומחית מלכה עפרי מורה כי עיקר השטח בלתי מעובד. כך קבעה גם וועדת הבדיקה. 20. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי המגעים שבין הצדדים לא הבשילו לכלל הסכם מחייב. במהלך המשא ומתן הותנה מפורשות כי הסדר הפשרה כפוף לאישור ראש המינהל האזרחי, פרקליטות המדינה וצה"ל. הצדדים אף היו מודעים לקיומה של החלטת הממשלה 150 משנת 96, החלטה שהייתה ידועה לכל העוסקים במקרקעין באיו"ש, לפיה כל הקצאת מקרקעין טעונה אישור שר הביטחון. הגורמים המאשרים לא נתנו אישורם להסדר הפשרה, וזאת בהתבסס על מסקנותיה של ועדת הבדיקה, ואין בית המשפט רשאי לעשות כן במקומם. בנוגע לועדת הבדיקה טוענת הנתבעת, כי הועדה הוקמה בעקבות המלצתו של מבקר המינהל האזרחי. ועדת הבדיקה בדקה את המסמכים שהציגה התובעת והגיעה למסקנה כי התובעת יכולה הייתה לרשום על שמה לכל היותר כ-50 דונם, ועל כן אין זה סביר להעניק לה 140 דונם בהנחה מופלגת. 21.הנתבעת טוענת כי לתובעת אשם תורם לנזקיה, ככל שנגרמו לה כאלו. הסכם הפשרה עליו חתמה עם עינב בשנת 89 לא תואם מול הממונה, וככל שהתובעת הייתה עורכת בדיקות סבירות, הייתה מגלה כי לעינב אין זכויות במקרקעין ולא הייתה חותמת על הסכם הפשרה. התובעת התקשרה עם עינב בהסכם הפשרה השני על אף הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי וחרף הבעייתיות שנתגלתה לה בעקבות הסכם הפשרה הראשון. התובעת אף לא פעלה להקטנת נזקיה באמצעות פנייה לוועדה לרישום ראשון. 22.התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את נזקיה, לרבות את שטח המקרקעין אותם רכשה והסכום בו נרכשו. דיון טענות הסף 23. יש לדחות את טענות הסף של הנתבעת. אכן, טוען לזכות במקרקעין המבקש לתקוף את הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי, חייב לפנות תחילה לועדת העררים בטרם פניה לבית משפט. ואולם, התובעת אינה משיגה על הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי אלא טוענת לכריתת הסכם מחייב בין הצדדים, ולחילופין, לפיצויים מכוחן של עילה חוזית ונזיקית. באשר למפת המקרקעין, משחזרה בה התובעת מסעד האכיפה כסעד ראשון ואין היא תובעת עוד לרשום "טובת הנאה במקרקעין", אין עוד משמעות לטענה זו. מעבר לצורך יצוין כי הוגשו מפות מפורטות של המקרקעין, הן ע"י התובעת (נספחים ב' ו-כ' לתצהיר ישראלי), והן ע"י הנתבעת (נ/7). רשלנות הנתבעת - מצג שווא רשלני 24.התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בהוצאת אישור הממונה מיום 1.5.83. הממונה הביע באותו אישור עמדה ברורה ביחס למעמד המקרקעין, כמקרקעין הראויים לעיבוד חקלאי, ואשר למדינה לא תהא תביעת בעלות עליהם. התובעת הסתמכה על עמדה זו, וויתרה על תביעתה נגד עינב בתמורה לקבלת זכויותיו במקרקעין. לימים, וחרף מצג הממונה, הכריזה המדינה על המקרקעין כ"רכוש ממשלתי". 25.רשות שלטונית אינה חסינה מאחריות נזיקית בגין הפעלה רשלנית של סמכותה. מסירת מידע רשלני עשויה להקים עילת תביעה בנזיקין מקום בו קיימים בין מוסר המידע למקבלו יחסי קירבה מיוחדים. "יחסי קרבה אלה מטילים על מוסר המידע חובה לנהוג זהירות יתירה במידע שהוא מוסר לצד השני, שכן עליו לצפות, כי מטבע הדברים הצד השני יסתמך על המידע ויכלכל צעדיו לפיו" (ע"א 209/85 עירית קרית אתא נ' אילנקו, פ"ד מב(1) 177). עובדי הרשות הנוהגים לספק מידע או אישורים לציבור, במסגרת תפקידם הציבורי, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש, ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום בו ההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות העניין (ע"א 209/85, שם). גם מסירתו של מידע חלקי, כאשר חלקיות המידע יוצרת רושם מוטעה, מהווה התרשלות (ע"א 3862/04 עיריית פתח תקווה נ' נקר, ניתן ביום 13.2.08). גם הודעת שווא אשר נמסרה בתום לב, עשויה לבסס אחריות בנזיקין (ע"א 86/76 עמידר נ' אהרן, פ"ד לב (2) 337, 340, (1978)). ויודגש, אחריות בגין מצג שווא רשלני תוטל רק במקום בו הסתמך התובע על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק. הסתמכות זו עשויה להילמד, במקרים מסוימים, גם כאשר המצג הועבר לתובע באמצעות גורם ביניים, ולאו דווקא ישירות מיוצר המצג, ועל כל פנים צריך שהמצג יעלה כדי מצג שווא. 26.הממונה משמש כממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי בשטחי יהודה ושומרון מכוחו של צו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס' 59), תשכ"ז-1967. על פי צו זה, מוסמך הממונה ליטול חזקה ברכוש אשר עם כניסת צה"ל לאזור היה שייך ל"מדינת אוייב" כהגדרתה בצו, לנהל רכוש זה, לבצע בו עסקאות, ולנקוט כל צעד הנראה לו דרוש לשם כך (ס' 2-3 לצו). הממונה הוא בעל הסמכות להכריז על מקרקעין כרכוש ממשלתי, והוא גם זה הנדרש, מכוח חוק רישום נכסי דלא ניידי אשר טרם נרשמו (מס' 6) ותקנותיו, להביע עמדתו בבקשה לרישום מקרקעין המוגשת על ידי בעל עניין. עמדת הממונה תלויה, בין היתר, בשאלה האם מדובר במקרקעין טרשיים שאינם ראויים לעיבוד ולפיכך בבחינת אדמות מדינה, או מקרקעין המאפשרים הקניית בעלות פרטית. בדומה, נדרשת עמדתו גם בעת הגשת בקשה למתן היתר עסקה. ויודגש, עמדת הממונה לפיה מדובר במקרקעין שאינם מקרקעי מדינה היא קרדינאלית לרכישת זכויות במקרקעין, ויש בה כדי להסיר את המכשול העיקרי לרישום הזכויות בקרקע שנרכשה, ע"ש הרוכש, וליכולת לפתח את הקרקע. אף שנטען כי עמדת הממונה איננה מחייבת את הועדה לרישום ראשון, המוסמכת להחליט אחרת, ברי כי מקום בו המדינה אינה טוענת לבעלות על הקרקע, תהא לכך השפעה מכרעת על החלטת הועדה ונדיר שעמדתה תידחה (ראה עדות עו"ד קרמר, בעמ' 58-56 לפרוטוקול). 27.בענייננו, כזכור, אישר הממונה, בהתייחס לבקשה למתן היתר עסקה שהגיש עינב (בקשה 69/82), כדלהלן: "לאחר סיור הממונה במקום, התברר שהחלקה ראויה לעיבוד חקלאי ואין לראותה כאדמה טרשית שהמדינה תובעת בעלות עליה. אי לכך למשרדנו אין הערות למתן ההיתר המבוקש ובזה מבטלים את מכתבנו מיום 6.12.82" (נספח ה' לתצהיר אלי ישראלי) לאישור זה משמעות כלכלית ניכרת. ערכם של מקרקעין תלוי ביכולת לנצלם. הצהרת הממונה, שהוא בעל הסמכות להביע עמדתו בסוגיות אלה, על פיה מדובר בקרקע ראויה לעיבוד חקלאי שאין המדינה תובעת בעלות עליה, מאפשרת לרוכש המקרקעין לרכוש בהם בעלות פרטית ולפתחם. אין תמה, אפוא, שהתובעת ראתה באישור הממונה בסיס חשוב לרכישת זכויותיו של עינב במקרקעין במחיר ויתורה על תביעתה נגדו. על חשיבותו של אישור הממונה לרוכש קרקע באיו"ש, עמד מנהל התובעת, מר אלי ישראלי, בעדותו: ". ...ה-מצג הדבר החשוב ביותר שעינב הציג לי זה אישור של הממונה שאין לו זכויות על הקרקע, זה היה ה-מצג ה-עיקרי. כי ביו"ש הרישום של הקרקע הוא כנגד המדינה, כמובנה כל הקרקעות שייכות למדינה וכאשר אתה רוצה לעשות רישום אתה עושה את זה כנגד המדינה, כעין חזקה נוגדת, ועינב הציג לי את המסמך הכי חשוב- נספח ה'. זה אותו מסמך אישור של הממונה שאומר שהממונה עלה על הקרקע ולא רק זאת אלא גם מאשר... אם המדינה היתה עומדת אחרי המסמך הזה אינני צריך עוד כלום. ש. בנספח ה' שעליו אתה מסתמך יש קביעה שלמר עינב יש זכויות בקרקע. ת. את הקביעה הזאת אני לא צריך, אני צריך את הקביעה שלמדינה אין זכויות." (עמ' 66 שורות 9-19) אישור הממונה הועבר באופן רשמי לקמ"ט רישום מקרקעין על מנת שייעשה בו שימוש בעת ההכרעה בבקשה למתן היתר עסקה. נוכח האמור, חייב היה הממונה לצפות כי רוכש המקרקעין עשוי לעשות בו שימוש בעת העברת זכויותיו במקרקעין, וכי רוכש פוטנציאלי של הקרקע עשוי לכלכל את צעדיו על פיו. יודגש עוד, כי תוקפו של האישור לא הוגבל בזמן ולא נכללה בו אזהרה כי עשוי לחול שינוי בעמדת הממונה. דורון קדמי, עוזר קמ"ט רישום מקרקעין באיו"ש, אף העיד כי לא זכור לו מקרה בו הממונה חזר בו מעמדתו לפיה המדינה לא תתבע בעלות על הקרקע (95). 28.הנתבעת טענה כי אישור הממונה הוא מסמך פנימי. טענתה אינה מתיישבת עם הראיות. אישור הממונה נושא את הכותרת "בקשה 69/82", שהיא כזכור בקשת עינב (באמצעות חברת "בלוט") שהוגשה לקמ"ט רישום מקרקעין, להיתר עסקה במקרקעין נשוא התביעה, והוא מופנה לקמ"ט רישום מקרקעין, לממונה ולמכותבים נוספים. עו"ד דניאל קרמר, מי ששימש כיועץ המשפטי של הממונה במועדים הרלבנטיים העיד מפורשות כי אין מדובר במסמך פנימי או חסוי, וכי המסמך או תוכנו מועברים למגיש הבקשה. מסמך זה אף מהווה בסיס לבקשה לרישום ראשון. וראה מדבריו: "המסמך הזה (אישור הממונה) לא חסוי, בעקבות אותו אישור התחילו בהליכים לפתוח תיק רישום ראשון. אי אפשר לעשות את ההליך הזה אם יש איזה שהוא מחסום. אני לא יודע אם המסמך הזה הועבר לידו של הקונה או לא, אך התוכן כן נמסר לו. בין המסמכים... שהוצגו על ידי העוררת במסגרת הערר שהגישה על ההכרזה, הוצג גם המסמך הזה והוא בוודאי מחייב התייחסות כי הוא יוצר מניעות או השתק לכאורי. מה עוד, שהעוררת טענה שעל סמך המידע הזה היא ביצעה פעולות והשקיעה השקעות" (עמ' 56-57 לפרוטוקול). אישור הממונה הוצג על ידי התובעת גם במסגרת הערר שהגישה על ההכרזה, ולא רק שלא נטען כי מדובר במסמך פנימי, אלא שאישור זה היווה בסיס לפתיחת המשא ומתן בין הצדדים בשל טענת התובעת "למניעות או השתק לכאורי" (וראה עדות עו"ד קרמר ומכתבו מיום 11.4.03, ת/7). יוסף לאמור, כי לפי עדות עינב, היה עינב מעורב בהליכים לקביעת עמדת הממונה ואף נלווה לסיור הממונה במקרקעין. גם לפי עדותו של דורון קדמי, עוזר קמ"ט רישום, "זה לא יוצא דופן שהממונה מוציא מכתב כזה שלמדינה אין טענות או זכויות על הקרקע הזו, אם מדובר בקרקע ראויה לעיבוד הוא כותב שזו קרקע ראויה לעיבוד ואם מדובר בקרקע טרשית הוא כותב שזו קרקע טרשית" (בע' 96 לפרוטוקול). 29.משנתברר כי עמדת הממונה מועברת למעוניין, רוכש הקרקע, ולאור חשיבותה של עמדה זו, ניתן היה לצפות כי עמדת הממונה עשויה לשמש ראיה מרכזית בידי רוכש המקרקעין לקיומה של אפשרות סבירה לרישום הקרקע על שם רוכשה, ולהוות בסיס להעברת הזכויות במקרקעין לצדדים שלישיים. עובדות אלה יוצרות יחסי קרבה בין רוכש מקרקעין באיו"ש לבין הממונה המצדיקים הטלת חובת זהירות על הממונה. על הממונה לצפות שבעלי קרקעות ורוכשי קרקעות באיו"ש יסתמכו על אישורים וחוות דעת שהוא מוציא תחת ידו בנוגע לקרקעות באיו"ש, כי הם עשויים לבצע עסקאות בהסתמך על המידע הכלול בהם, ואף עלולים להינזק ככל שהמידע שניתן להם היה מוטעה, בלתי שלם או בלתי מדויק. הממונה חב חובת זהירות גם כלפי התובעת כצד שלישי שכן ניתן היה לצפות שאישור הממונה, שהינו כאמור בעל ערך כלכלי, יהווה בסיס לכל עסקה עם רוכש פוטנציאלי של הקרקע. הממונה הפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו בכך שטעה ביחס לשימושי הקרקע (וראה חוות דעת מלכה עפרי שהוגשה ע"י הנתבעת ועל פיה עיקר שטח המקרקעין הוא שטח בלתי מעובד "ברובו טרשים ובור", שימוש המהווה בסיס לתביעת המדינה לבעלות בו), וביחס למסקנה הנובעת מהם בנוגע לתביעת המדינה לבעלות במקרקעין. 30.הנתבעת טענה כי לתובעת אשם תורם לנזקיה, מאחר שחתמה על הסכם הפשרה עם עינב מבלי לבדוק את הדברים ישירות מול הממונה. אין לקבל טענה זו. התובעת טענה מלכתחילה כי חתמה על הסכם הפשרה רק לאחר שמנהלה, אלי ישראלי, שוחח עם הממונה ונציגיו, מר חייקה, מר יודקה נהרי, ומר אבנר שרון, אשר אישרו בפניו את העובדות כפי שתוארו ע"י עינב. וראה גם עדותו של ישראלי בבית המשפט: ת. אצל הועדה לרישום ראשון לא עשיתי בדיקות מעבר למסמך שהוצג לי של הבקשה להיתר עסקה, אבל אצל הממונה דיברתי אישית עם הממונה דאז מר יהודה נהרי וגם דיברתי עם חייקה שהיה סגנו או אינני זוכר מה היה תפקידו, לימים גם הפך להיות הממונה, ושניהם אישרו לי שהם עלו על הקרקע והם מאשרים שהקרקע אינה קרקע מדינה ומבחינתם העסקה עם עינב תקינה." (עמ' 68 שורות 16-12, ראה גם עמ' 72 שורות 13-16). נציגי הממונה ששמותיהם ננקבו לא הובאו לעדות, לטענת סגל בשל העובדה שאינם עובדים עוד אצל הממונה. למותר לציין כי אין בכך משום טעם המצדיק אי הבאתם לעדות מקום שהנתבעת מבקשת לסתור את טענת התובעת. הנתבעת לא בדקה כלל את תגובת השלושה לטענות התובעת, וסגל, בחקירתו, הודה כי לא טרח ליצור קשר עם חייקה על מנת לברר עמו את טענות ישראלי. וראה מעדותו של סגל: "ש. ...אז ישראלי אומר במפורש שהוא כן דיבר אפילו עם שלושה אנשים: חייקה, נהרי ושרון, ושלושתם אישרו לפניו את המצב, ואתה לא דיברת עם אף אחד מהם כדי לבדוק את זה. ת. אני לא דיברתי ולא הייתי בודק את זה. אבנר שרון היה סגן שלי בעבר. מה שלא בכתובים אצלי בתיק- לא רלוונטי, גם לי וגם לך" (עמ' 137 שורות 8-4). מכל מקום, משניתן היה להביא את השלושה לעדות, והדבר לא נעשה, יש להסיק מכך שלו העידו, היה בעדותם כדי לתמוך בעמדת התובעת. 31.ניתן לסכם ולומר כי הממונה הציג בפני התובעת מצג עובדתי מוטעה לפיו המקרקעין הינם מקרקעין ראויים לעיבוד שאין המדינה תובעת בעלות עליהם. נציגי הממונה אף חיזקו את הסתמכותה של התובעת על אישור הממונה עת ערכה מולם בירור נוסף טרם כריתת הסכם הפשרה עם עינב. התובעת הסתמכה על אישור הממונה, וויתרה על תביעתה נגד עינב תמורת הזכויות במקרקעין מושא האישור. לימים, ובניגוד לאמור באישור הממונה, הכריז הממונה על המקרקעין כרכוש ממשלתי. הסדר הפשרה כהסכם מחייב 32.התובעת טוענת כי הסדר הפשרה שגובש בין הצדדים לאחר משא ומתן ארוך מהווה הסכם מחייב לכל דבר ועניין, שיסודו בהצעת הנתבעת אשר קובלה על ידה, וכי החלטת הנתבעת לחזור בה מהסדר הפשרה מהווה הפרה של ההסכם שנכרת. הנתבעת טוענת כי לא נכרת הסכם מחייב בין הצדדים, שכן הסדר הפשרה חייב קבלת אישורם של ראש המינהל האזרחי ופרקליטות המדינה, אישורים שלא ניתנו מעולם. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הסדר הפשרה היה כפוף גם לאישור שר הביטחון לפי החלטת ממשלה מס' 150 מיום 2.8.96, ומשלא אושר כדרוש, לא השתכלל מעולם לכלל הסכם מחייב. 33.יש לקבוע כי המשא ומתן שנוהל בין הצדדים לא הבשיל לכלל חוזה מחייב. אין חולק כי התובעת קיבלה את הצעת המדינה (חלופה 3) כפי שהועלתה במסמך אדרי. ברי גם כי בכוונת הצדדים היה להסדיר את יחסיהם באופן משפטי. יחד עם זאת, לא הוכח יסוד גמירת הדעת הנחוץ לשם שכלולו של החוזה. במסמך אדרי, הוא הצעת ההתקשרות, נקבעו התניות ברורות לקיומו של הסדר, ביניהן הדרישה לפיה "כל אחת מהחלופות כפופה לאישור הרמ"א, מנהלת המחלקה האזרחית וצה"ל". אישורים אלה, ולכל הפחות אישורי הפרקליטות וצה"ל לא ניתנו. דרישה מפורשת זו למתן האישורים האמורים לשם שכלול ההסדר, מעידה על העדר גמירת דעתה של הנתבעת להתקשר בהסכם עם התובעת טרם מתן האישורים. הסכמת הצדדים לחלופה השלישית היא, לפיכך, אך הסכמה בגדרו של משא ומתן טרום חוזי (והשווה: ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג(1) 743, בע' 752 (1999)). יודגש כי התובעת הייתה ערה, לכל אורך המשא ומתן, לעובדה כי אישורים אלה נדרשים לשם שכלול החוזה, ואף פנתה פעם ועוד פעם לממונה על מנת שיפעל לקבלתם. משאלה לא ניתנו, הסדר הפשרה לא השתכלל לכלל חוזה מחייב. יוסף כי נוכח חזרתה של התובעת מסעד האכיפה, יש לסוגיה זו משמעות מוגבלת. חוסר תום לב במשא ומתן 34.על הנתבעת, ככל מתקשר, חלה החובה לנהוג במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, בתום לב ובדרך מקובלת, כמשמעותם בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. חובת תום הלב המוטלת על הממונה או המינהל האזרחי, כרשות ציבורית, מחמירה אף יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט (ע"א 5042/96, שם, בע' 761). החובה לנהוג בתום לב בשלב הטרום חוזי מחייבת צד לחוזה לפעול בנאמנות לרוח העסקה ומטרתה, תוך הגשמת ציפיית הצדדים לניהולו של ההליך "ביושר, בהגינות ובשקיפות מירבית" (ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים, ניתן ביום 14.6.09). היא מחייבת לגלות לצד השני עובדות חשובות במהלך המשא ומתן, והיא חלה גם על פרישה מהמשא ומתן. ככל שהשלב בו נמצא המשא ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה), עמ' 57). 35.הנתבעת נהגה בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת הסדר הפשרה. הנתבעת ניהלה עם התובעת משא ומתן ממושך. במהלכו הועלו ע"י הנתבעת מספר הצעות להסדר, שאחת מהן נתקבלה על דעת התובעת. החלופה שנבחרה הייתה מקובלת על שני הצדדים וכל שנותר היה לפעול לקבלת אישורי ראש המינהל האזרחי, פרקליטות המדינה וצה"ל. כפי שתואר בפרק העובדות, נתן ראש המינהל האזרחי פעמיים את אישורו להסדר, ופעמיים הוכשל קידום ההסדר בשל התערבותו של סא"ל עודד הרמן, התערבות שבוקרה באופן חריף ע"י המבקר הפנימי של המינהל האזרחי. אישורם של הפרקליטות וצה"ל, ככל הנראה, לא נתבקש כלל בשל נסיגתו של ראש המינהל האזרחי מאישורו בעקבות החלטת וועדת הבדיקה. 36.אופן פעולתה של ועדת הבדיקה ומסקנותיה מחייבים התייחסות מיוחדת. הועדה נדרשה לבחון את סבירות הסדר הפשרה המוצע. בפועל, וכפי שיתואר להלן, לא הונחו בפני הועדה מלוא העובדות הנחוצות להכרעתה, והועדה לא בחנה ולא שקלה שיקולים מרכזיים הדרושים לבחינת סבירות הפשרה. מסקנת הועדה, הדוחה את ההסדר המוצע, הייתה למעשה ידועה מראש, ונראה כי הטעם היחיד להקמת הועדה היה על מנת להיחלץ מן המשא ומתן, חרף השלב המתקדם בו היה מצוי, ולהימנע מכריתת הסדר הפשרה. דחיית ההסדר המוצע נעשתה ללא טעם ראוי המצדיק זאת. ראשית, חרף בקשותיה החוזרות ונשנות של התובעת להשלמת ההסדר ע"י קבלת האישורים הנדרשים, לא גילתה הנתבעת לתובעת כי הסדר הפשרה המוסכם נבדק מחדש, וכי מונתה ועדת בדיקה מיוחדת לבחינתו. דבר הקמת הועדה הוסתר מן התובעת בניגוד להנחייתו של המבקר הפנימי של המינהל (נספח ז' לתצהירו של צביקה כהן), התובעת לא הוזמנה ע"י הועדה להשמיע את טיעוניה או להציג את מסמכיה, ועל הקמת הוועדה ומסקנותיה נתגלה לה לראשונה מכתב ההגנה. וראה מעדותו של יו"ר הועדה, צביקה כהן: "ש. ואתם מקיימים 3 ישיבות בנושא? ת. נכון. ש. אתם לא מזמנים את דלתא לאף ישיבה, נכון? ת. נכון. ש. אתם גם לא מודיעים לדלתא בכלל שהוקמה כזו וועדה. נכון? ת. כנראה שלא. אני לא הודעתי, לא התעסקתי עם חברת דלתא." (עמ' 109 לפרוטוקול) שנית, הועדה הביאה המלצותיה בפני ראש המינהל האזרחי, מבלי שהונחו בפניה מלוא העובדות הנדרשות להכרעתה, ומבלי שלקחה בחשבון שיקוליה עובדות וטיעונים מהותיים, שבלעדיהם לא ניתן היה לבדוק באופן אמיתי את סבירותו של הסכם הפשרה, כמפורט להלן: א.כהן אישר כי הוועדה בראשותו לא התייחסה כלל לאישור הממונה ולטענה שהתובעת הסתמכה על תוכנו, ולא נתנה לעובדה זו כל משקל, חרף העובדה שאישור זה היה אחד הטעמים העיקריים לפתיחת המשא ומתן ולהצעת הפשרה שנתגבשה. הוועדה גם לא לקחה בחשבון שיקוליה את המשא ומתן הממושך, ואת טענת התובעת להסתמכותה על ההבנות אליהן הגיעה עם הנתבעת עת השלימה עם הפקעת שטחים במקרקעין לצורך סלילת כביש (בע' 112- 114). ב.הועדה בחנה את טיב זכויותיה של התובעת במקרקעין רק על יסוד תיק הבקשה להיתר 69/86 (ראה הנספח לדו"ח הוועדה). כאמור, הועדה לא פנתה לתובעת ולא הזמינה אותה להציג את טיעוניה או מסמכיה (וראה מסמכים נוספים הנוגעים לרכישת הזכויות במקרקעין המצורפים לתצהירו של עינב). ג.הועדה מצאה כי חלק מן המקרקעין היה מעובד. הוועדה סברה כי יש לקבל פענוחים של תצלומי אוויר מתקופות שלפני ההכרזה על מנת לקבל החלטה מושכלת ביחס לשטחים אלה. הוועדה קבעה מפורשות כי "מן הראוי לעכב את התשובה לדלתא בנושא עד לקבלת תוצאות סקר הפיענוח" (ס' 5(ג) ו-(ו) לדו"ח הועדה). חרף זאת פעלה בניגוד להמלצותיה ולא המתינה לקבלת תוצאות סקר הפענוח בטרם מסרה את המלצותיה (בע' 117 לפרוטוקול). ד. הוועדה לא לקחה בחשבון שיקוליה הסדרים דומים שהיו מקובלים באותה תקופה על המדינה, לפיהם במקרים בהם נטען ע"י יזם לרכישת קרקע פרטית, הותירה המדינה את ההכרזה בתוקפה והקצתה הקרקע ליזם בחכירה בתנאים מועדפים, נוכח השקעותיו ברכישת הקרקע. על הסדרים אלה העיד עו"ד דניאל קרמר, היועץ המשפטי של הממונה בתקופה הרלבנטית, אשר הוסיף כי במקרים רבים גבתה המדינה רק דמי ניהול סמליים מן היזמים, ובמקרים אחרים הקצתה הקרקע בתשלום של 31% או 51% משווי הקרקע. גם מנהל התובעת העיד כי הכרזת הקרקע כרכוש ממשלתי, והחכרת הקרקע ליזם היו דפוס מקובל, ועסקאות רבות נעשו עם המדינה באופן זה. עובדה זו אושרה גם ע"י הממונה יוסי סגל (בע' 126). הסדרים אלה היו נוחים ליזמים, אף שרכשו את המקרקעין בכסף מלא, מאחר שחסכו את מסלול הייסורים של רישום המקרקעין על שמם, והקלו על מכירת יחידות הדיור ועל קבלת משכנתאות מן הבנקים. כן היה בהסדרים אלה כדי לחסוך ממוכרי הקרקעות הערביים את הצורך להיחשף, חשיפה שהייתה כרוכה בה סכנת מוות. כאמור, הועדה לא בחנה את ההסדר המוצע על רקע שיקולים אלה. וראה מחקירתו של כהן: "ש. האם אתה מכיר את הנוהג הזה שהיה בשנות ה-80 שלפיהם יזם שטען שרכש אדמות מערבים, הגיע להסכמות עם הממונה ועם המדינה שהקרקע תוכרז כרכוש משלתי ותוקצה לו במחיר סמלי. אתה מכיר את הנוהג הזה? ת.לא מכיר את הנוהג, והוא גם לא סביר. אם הבן אדם רכש את הקרקע, המדינה לא צריכה להקצות לו אותה. ש. כשישבת בראש הועדה, אתה גם אומר שלא היית מודע שהיתה פרקטיקה כזו בשנות ה-80. ת. אני לא מתייחס למנהגים. ש. אתה גם לא התייחסת למקרים כאלה שהיו בעבר, כחלק מבחינת הסבירות של הפשרה? ת. לא. אני בדקתי את המקרה לגופו, חוקי או לא חוקי" (בעמ' 114 לחקירתו של כהן). ה.הועדה לא בדקה עם הגורמים שניהלו את המשא ומתן את הרקע והטעמים להסדר הפשרה, וממילא לא בחנה אותם. על פי עדות יו"ר הועדה, החליטה הועדה לבחון שני פרמטרים בלבד: הבעלות על הקרקע, ושימושי הקרקע על פי תצלומי אוויר של האזור. לטענת כהן, מצאה הוועדה, מבדיקת פרמטרים אלה, כי רוב השטח הינו טרשי ובלתי מעובד, ולכן "הסיכוי שמבקשת ההיתר הייתה מקבלת את כל השטח במסגרת רישום ראשון הוא אפסי" (ההדגשה שלי) ולכן לא ניתן לרכוש בו בעלות. מסקנה זו יותר ממוקשית. ראשית, אם הייתה לתובעת בעלות רשומה במקרקעין, לא היה כל צורך בהסדר הפשרה. שנית, כהן אישר בעדותו כי התובעת יכולה הייתה לקבל בעלות על חלק מן המקרקעין בתהליך של רישום ראשון (115). על פי הנספח לדו"ח הועדה, שנערך ע"י חבר הוועדה משה מאירי, לא מן הנמנע כי התובעת הייתה מצליחה לרשום כ-20-25% מן השטח על שמה, דהיינו כ-100 דונם (וראה גם עדות כהן בע' 121). על פי הסדר הפשרה אמורה הייתה התובעת לקבל הרשאה לתכנון של 140 דונם מתוך 582 דונם, ואולי בעתיד גם את שטח ד', שטח האש של צה"ל ככל שיפונה (שטח זה לא פונה עד היום). שטחים אלה (בגינם כבר שילמה לעינב) הוצעו לה בתשלום של 51% מערכם. ממילא לא דובר על הקצאת כל שטח המקרקעין לתובעת, אלא רק חלקו. יו"ר הוועדה, צביקה כהן, הודה בחקירתו כי מסקנות הוועדה היו, למעשה, ידועות מראש, עוד בטרם בחנה הועדה את סבירות הסדר הפשרה: "ת.... זה לא משנה אם זה דונם או 20 או 8,000. לא מקובלת עלי, כראש הועדה, להקצות שום שטח לדלתא. הסברתי את התהליך-מבחינתנו להקצות שטח מחייב הליכים כלשהם, זאת אומרת- הליכי מכרז או הוכחת בעלות אחרת. ש. אז מה יש לבדוק סבירות פשרה? ת. לדעתי אין הרבה מה לבדוק סבירות הפשרה. ש. אז המסקנה היתה ידועה מראש? ת. כשנכנסתי לוועדה כבר ציפיתי למצוא דברים שיש בהם כדי לסתור את מה שאני אומר. אבל הקרקע, והרכישה מהפלשתיני וכל התהליך- אף פעם לא הגיע למצב של רכישה של הפלומבה של רכישה כחוק. ש. אם היתה פלומבה לא היה צריך ועדה. אם היה מדובר על מכרז- גם לא היה צריך וועדה. ת. שוב אני חוזר לסיכום של ראש המינהל האזרחי שאמר שכל נושא הפשרה היה טעות..." (עמ' 116). למרבה האבסורד, עולה מחקירתו של כהן כי כל עוד לא הוכיחה התובעת כי רשמה את המקרקעין על שמה, אין מקום לאשר את הסדר הפשרה: "ש. ראית שדלתא וענב אומרים שזה לא נכון, ושהם רכשו את מרב הזכויות. ת. "זה לא משנה. בשורה התחתונה אין שום רישום על שם החברה הזו. "דלתא" לא יכולה להמציא רישום. ש. אם היה רישום למה צריך להגיע להסדר פשרה? ת. גם אני שואל. הם לא צריכים לקבל כלום. הוועדה בדקה את סבירות הפשרה כי היה פה מינהל לא תקין. המינהל הכיר בכך שהיתה פה טעות. ההגעה בכלל לפשרה היתה הטעות. כשהציעו את הצעת הפשרה לפני ועדת הערר דילגו על השלב הכי חשוב. ש. אז בועדה שלך, אם "דלתא" היתה מציגה לכם רישום בעלות הייתם סבורים שהסכם הפשרה סביר? ת. אם היה לנו אישור בעלות- לא היה צריך להגיע בכלל לפשרה. אתם צריכם להבין תהליכים. אם יש רישום- אין הסכם פשרה, אין וועדה. הסכם הפשרה נולד כנראה מתוך איזו כוונה לא להגיע לביהמ"ש. לא היה שום בסיס ל"דלתא" לבעלות. ש. למה לא היה ל"דלתא" בסיס לבעלות? בגלל שימושי הקרקע? ת. בשורה התחתונה, אין להם הסכם רכישה. ת. אין להם הסכם רכישה? ת. אני מדבר על הסכם שאושר ע"י הועדה לרישום ראשון"(עמ' 120-121) 37.יודגש כי הצעת הפשרה נתמכה ע"י הגורמים המצויים בעניין. הממונה, יוסי סגל, תמך בהסדר ופעל לאישורו ע"י ראש המינהל האזרחי, וכך גם היועץ המשפטי של הממונה אשר פרש את השיקולים העומדים ביסוד ההסדר במכתבו לקמ"ט אפוטרופוס במינהל האזרחי מיום 11.4.03: "יב. לעצם הסכם הפשרה נראה לי כי בנסיבות שתוארו לעיל, יש הצדקה להסכם הפשרה שהושג עם דלתא וגם יתרונות משמעותיים לממונה שהם: הכרה בהכרזה על כל השטח נשוא הרכישה. ויתור על שטחים לטובת הממונה מתוך השטח שנתבע ע"י החברה בערר, לרבות בגין הפקעת שטח לכביש. תשלום ע"י החברה עבור השטח שיוקצה לחברה, בשיעור של 51%. 4. ויתור על כל טענה או תביעה כנגד רשויות המנא"ז והממונה בקשר עם ההצהרות שניתנו בזמנו לפני ההכרזה. 5. ויתור על תביעות בקשר עם הנזקים שנגרמו לדלתא בעת ביצוע פינוי "פלישה" לשטח ועקירת נטיעות ע"י יחידת הפיקוח שניטעו ע"י החברה בשטח. יג.אין כל מקום בנסיבות אלו להוציא מכרז על שטח זה שלכאורה לא אמור היה להיכלל בהכרזה מלכתחילה, ואשר הטוען היחיד לזכויות בו היא החברה הבאה מכוח מי שרכש את הזכויות בשטח, ובעיקר, יש לראות את הסכם הפשרה בין הצדדים כחלק מההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בועדת העררים". הסדר הפשרה אף אושר, כאמור, פעמיים על ידי ראש המינהל האזרחי בטרם חזר בו מאישורו בעקבות המלצות הוועדה. הדבר עולה הן ממכתבה של רמ"ד התיישבות רס"ן עדנה פדרו, נספח ד' לתצהיר כהן, והן מנספח ח' לתצהיר כהן, על פיו אשרר ראש המינהל האזרחי את הפשרה בשנית. שני אישורים אלה "טורפדו" בעקבות התערבותו של עודד הרמן, והקמת וועדת הבדיקה בעקבות התערבותו. 38.יוסף לאמור כי במהלך המשא ומתן נקטו שני הצדדים פעולות בהסתמך על ההסדר הצפוי. הנתבעת גרעה מן השטחים שהוקצו להסתדרות הציונית את המקרקעין, ואף הפנתה את התובעת להסתדרות הציונית, שלה הוחכרו קרקעות בסמוך למקרקעין, על מנת שתשתתף בהליכי התכנון של אזור התעשייה "שער השומרון". התובעת מאידך השלימה עם הפקעת חלק מן המקרקעין לצרכי סלילת כביש ללא התנגדות, השקיעה זמן ומשאבים בתכנון פרויקט "שער השומרון", וביצעה, על פי דרישת הממונה, מדידות של המקרקעין, על מקטעיו השונים. כאמור, גם עובדות אלה לא נלקחו בחשבון ע"י ועדת הבדיקה. 39.הנתבעת העלתה במהלך הדיון השגות שונות ביחס לעצם רכישת המקרקעין ע"י עינב מבעליהם. לא מצאתי ממש בהשגות אלה. הן התובעת והן עינב הציגו בפני בית המשפט את המסמכים המעידים על שרשרת רכישת הזכויות במקרקעין מבעליהם, כפי שנרשם בספרי מס רכוש (המאליה). המדינה, בעת ניהול המשא ומתן עם התובעת, הכירה בכך שהמקרקעין נרכשו ע"י עינב, כפי שעולה הן ממכתבה של רס"ן עדנה פרדו, נספח ד' לתצהיר כהן, והן מחוות דעתו של עו"ד דניאל קרמר. גם ועדת הבדיקה הכירה בכך שבידי התובעת לרשום לפחות חלק מן המקרקעין על שמה. כהן אף אישר כי היה ידוע לו כי למעט התובעת לא הוגש כל ערר על הכרזת המקרקעין כאדמות מדינה, וכי איש מלבד התובעת לא טען לזכויות במקרקעין (בעמ' 115). 40.לסיכום, נסיגת הנתבעת מהסדר הפשרה המוצע ואי הבאתו לאישור הגורמים המאשרים, נעשה בשלב מתקדם ביותר של המשא ומתן, לאחר גיבושו המלא של ההסדר, ולאחר ששני הצדדים נקטו פעולות בהסתמך על ההסדר הצפוי. חזרת הנתבעת מהצעת ההסדר נעשתה שלא מטעמים ענייניים, על יסוד המלצתה של וועדת בדיקה שלא שקלה את השיקולים הדרושים ואשר מסקנותיה היו ידועות מראש. בנסיבות אלה, היה בנסיגתה של הנתבעת מן ההסדר משום הפרת חובת תום הלב המוטלת עליה בניהול משא ומתן לכריתת החוזה. גובה הנזק 41.נקבע, אם כן, כי עומדות לתובעת שתי עילות: האחת, מצג שווא רשלני של הנתבעת, והשנייה, ניהול משא ומתן לכריתת הסדר הפשרה שלא בתום לב. התובעת עותרת בסיכומיה לפיצויי הסתמכות, ובאשר לעילה החוזית, היא טוענת בשפה רפה גם לפיצויי קיום. התובעת איננה זכאית לפיצויי קיום. על פי ההלכה, פיצויי קיום יוענקו במשורה ורק במקרים חריגים, שכן משמעותם היא שכלול המשא ומתן ואכיפת חוזה שהצדדים לא הסכימו לכרות (ע"א 434/07, שם). יתר על כן, התובעת לא הביאה ראיות שיש בהן כדי להוכיח את המצב בו הייתה נתונה אילו נכרת הסדר הפשרה. התובעת זכאית, אפוא, לפיצויי הסתמכות בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מחוסר תום לבה של הנתבעת בהליך המשא ומתן. בדומה לדיני הנזיקין, זכאית התובעת ל"השבת המצב לקדמותו", קרי: העמדתה באותו מצב בו הייתה נתונה לולא נכנסה למשא ומתן. גם בעילתה הנזיקית, זכאית התובעת לפיצויים שיש בהם להשיב את מצבה לקדמותו. הכלל הרחב לגבי פיצויי נזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום בו היה אלמלא בוצע כלפיו מעשה העוולה. כלל זה משקף אף הוא הגנה על אינטרס ההסתמכות של הניזוק (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נא(1) 68). 42.התובעת טוענת כי יש לפצותה בגין הנזקים הבאים: א.ערך תביעתה נגד עינב- התובעת טוענת כי ביטלה את תביעתה נגד עינב כנגד רכישת המקרקעין על יסוד אישור הממונה, ובהסתמך על מצג הממונה כי המדינה אינה תובעת בעלות על המקרקעין. ערך התביעה נגד עינב היה בסך 842,860 ₪ נכון ליום 30.10.87, סכום המגיע כדי 8,365,513 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. ב. עלות עצי זית שנעקרו על ידי הנתבעת שלא כדין, בסך 108,201 ₪, נכון ליום 1.2.00. ג.עלות מדידת שטחי המקרקעין לצורך חתימת הסכם ההרשאה עם הנתבעת, ועל פי דרישת הממונה, בסך 24,100 ₪ (קרן). ד.עלות השקעתה בתכנון פרויקט "שער השומרון" בסך 12,925 ₪ (קרן). ערך התביעה נגד עינב 43.לטענת התובעת, על יסוד אישור הממונה, ויתרה על תביעתה נגד עינב בגין עסקת סניריא, ונאותה לרכוש את המקרקעין נשוא התביעה תחת המקרקעין שלא הועברו על שמה בעסקה זו. לפיכך, זכאית היא לפיצוי העולה כדי ערך תביעתה. סכום התביעה הנקוב היה בסך 842,960 ₪, השווה ל-514,000 דולר (דאז), וזהו סכום הפיצוי לו היא טוענת. הנתבעת חלקה מכל וכל על אופן תחשיבה של התובעת, כמו גם על גובה חובה של התובעת לעינב. בתגובה לטענות אלה המציאה התובעת, לפני ישיבת הסיכומים, את הסכם סניריא. עוד המציאה כרטסת הנהלת חשבונות בו פורטו תשלומיה לעינב (בשקלים ישנים). לטענתה, עסקת סניריא היתה העסקה היחידה בה התקשרה עם עינב וכל הסכומים ששולמו לעינב על פי הכרטסת, הינם תשלומים בגין עסקה זו. 44.על יסוד אישור הממונה, התקשרה, כאמור, התובעת, בהסכם פשרה עם עינב לפיו ויתרה התובעת על תביעתה נגדו (בת"א 279/87), כנגד קבלת 50% מן הזכויות במקרקעין נשוא התביעה ו-50% מן הזכויות בחלקות הנוספות. יתרת הזכויות במקרקעין נרכשו ע"י התובעת מעינב, בהסכם הפשרה השני משנת 1999, כנגד ויתורה על הזכויות בחלקות הנוספות. רכישת מחצית הזכויות במקרקעין בהסכם הפשרה השני נעשתה שנים לאחר הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי, ולפיכך לא הוכח הקשר הסיבתי הדרוש בין מצג הממונה, שכבר נתברר כמוטעה, לבין הרכישה. גם אם סברה התובעת, כטענתה, כי על יסוד אישור הממונה יהיה בכוחה לרשום את מלוא שטח המקרקעין על שמה, או לחילופין, להגיע עם הנתבעת להסדר לחכירת המקרקעין שרכשה, ידעה בשלב זה כי הקרקע הוכרזה כרכוש ממשלתי, ומשכך, אין אישור הממונה משקף את עמדת המדינה. אם בחרה להתקשר בהסכם הפשרה השני, עשתה זאת תוך ידיעת המצב לאשורו ולא בהסתמך על אישור הממונה. לפיכך לא קם הקשר הסיבתי הדרוש בין מצג הממונה לבין רכישת יתרת הזכויות במקרקעין על פי הסכם הפשרה השני. יש לקבוע, לפיכך, כי התובעת רכשה רק מחצית הזכויות במקרקעין על יסוד מצג הממונה. יצוין כי נוכח חשיבותו של אישור הממונה, יש לקבל את טענת התובעת כי אלמלא האישור לא הייתה מתקשרת בהסכם הפשרה הראשון לרכישת המקרקעין, או למצער הייתה מסכימה לשלם עבורו מחיר נמוך יותר המשקף את הסיכון שהמקרקעין הוא אדמת מדינה. 45.נזקה של התובעת בגין הסתמכותה על אישור הממונה הוא, אם כן, הפער בין הסכום ששילמה בגין 50% מן הזכויות במקרקעין על פי הסכם הפשרה הראשון עם עינב, לבין שוויין האמיתי של הזכויות שרכשה. מהו הסכום ששילמה התובעת בגין הזכויות במקרקעין על פי הסכם הפשרה הראשון? בהסכם הפשרה גופו הוצהר כי עינב קיבל לידיו את מלוא התמורה בגין המקרקעין נשוא ההסכם "במסגרת התמורה אשר שולמה לו ע"י התובעת בגין החלקות נשוא התביעה בת"א 279/87" (וראה ס' ה' להסכם הפשרה הראשון), קרי: הסכומים אשר שילמה התובעת בגין עסקת סניריא, שהופרה, לעינב, היוו את התמורה למקרקעין אותם רכשה התובעת. הצדדים חלוקים ביחס לגובה הסכומים ששולמו לעינב בעסקה זו. הסכם סניריא נכרת בין התובעת לבין עינב ביום 22.2.82. על פי הסכם זה רכשה התובעת מעינב "200 דונם בערך" בחלקה 41 בגוש 4 באדמות הכפר סניריא תמורת סך 3,500 דולר לדונם, ובסה"כ 700,000 דולר. עוד הותנה בהסכם כי מחיר הקרקע ייקבע במדויק לאחר עריכת "מפה סופית ע"י מודד בשטח" (ס' 4 להסכם). לטענת התובעת, על פי המפה שהומצאה ע"י עינב, כללה החלקה 379 דונם. לטענה זו נמצא חיזוק בעדותו של יצחק ינאי, יריב עסקי מר של התובעת, אשר היה מעורב אף הוא באותה עסקה כשותפו של עינב, ואשר הובא לעדות מטעם הנתבעים. התובעת טענה בתביעתה כי שילמה לעינב בגין העסקה סכומים בשקלים המגיעים כדי 611,025 דולר, אולם בפועל הועברו על שמה 64 דונם בלבד מתוך ה-379. להוכחת הסכומים ששולמו לעינב המציאה התובעת את כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. עיון בכרטסת מעלה קושי ללמוד ממנה על הסכומים ששילמה התובעת לעינב בגין עסקת סניריא. כרטסת הנהלת החשבונות מפרטת סכומים שונים שהועברו ע"י התובעת לעינב, בין השנים 1982 ועד שנת 1985, אולם לא ברור מן הכרטסת לבדה אלו סכומים הועברו לעינב בעקבות הסכם סניריא ואלו בעקבות עסקאות אחרות שבין הצדדים. כך, למשל, קיימות בכרטסת תנועות המצביעות על מתן סכומים שונים כהלוואה ועל החזרתם. מאידך, יש בכרטסת כדי לתמוך בטענת התובעת כי בתקופה הסמוכה לכריתת הסכם סניריא הועברו לעינב סכומים נכבדים ביותר עבור רכישת קרקע. גם עינב אישר בעדותו כי התובעת שילמה לו עבור עסקת סניריא "מאות אלפי דולרים" (בע' 41). לפיכך, הנני מקבלת את טענתה של התובעת כי שילמה לעינב בגין עסקה זו כ- 611,000 דולר. אין חולק כי התובעת קיבלה בפועל 64 דונם מתוך 379 הדונם המובטחים. על פי המחיר שנקבע בהסכם, היה עליה לשלם לעינב בגין שטח זה סך 3,500 דולר לדונם (ולא הוצגה כל ראיה לפיה המחיר לדונם השתנה כטענת התובעת בס' 5 לכתב תביעתה בת"א 279/87), ובסה"כ 224,000 דולר. מכאן, כי חובו של עינב לתובעת הגיע, בעת כריתת הסכם הפשרה הראשון, כדי סך 387,000 דולר. כנגד חוב זה העביר עינב לתובעת 50% מן הזכויות במקרקעין נשוא התביעה ו-50% מן הזכויות בחלקות האחרות. בהעדר נתונים אחרים על גודל או שווי החלקות השונות, יש לזקוף מחצית מסכום החוב לטובת רכישת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה, קרי: סך 193,500 דולר. מהו ערך המקרקעין בפועל? איש מן הצדדים לא הביא ראיות ישירות בסוגיה זו. יחד עם זאת, הכרזת הממונה כי המקרקעין הם "רכוש ממשלתי" עומדת בעינה ומעולם לא בוטלה. הנתבעת עומדת בטענתה כי מדובר באדמות מדינה שלא ניתן להכיר בבעלות פרטית לגביהם, וגם חוות דעתה של מלכה עפרי, שהוגשה מטעם הנתבעת, מצביעה על כך כי עיקר השטח הוא טרשי ואינו ניתן לעיבוד. אין חולק כי על פי הדין באזור, הבעלות השיורית במקרקעי האזור היא בידי המדינה, אלא אם נרכשה זכות בקרקע מכוח חזקה ועיבוד במשך 10 שנים ברציפות. מאידך, גם לפי טענת התובעת וגם על פי מסקנתה של וועדת הבדיקה, יכולה הייתה התובעת, לו נקטה פעולות לכך, לרשום חלק מן המקרקעין על שמה. חלק זה הוערך ע"י ועדת הבדיקה ב- 20%- 25% משטח כלל המקרקעין. ביחס לחלק זה של המקרקעין לא הוכח כי נגרם לתובעת כל נזק. יש לנכות, לפיכך, מסכום הרכישה כפי שנקבע לעיל, 25% בגין חלק הקרקע שניתן לרכוש בו בעלות פרטית. נזקה של התובעת, בגין הסתמכותה על אישור הממונה מגיע, אפוא, כדי 145,125 דולר. התובעת זכאית לסכום זה, שווה ערכו בשקלים, נכון למועד התגבשות עילתה, הוא מועד הכרזת המקרקעין ע"י הממונה כרכוש ממשלתי, בניגוד לאמור באישור הממונה (25.11.90). סכום זה, לפי השער היציג של הדולר, מגיע לסך 291,701 ₪. 46.הנתבעת טוענת כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה ע"י מיצוי זכות הערר הנתונה לה על הכרזת המקרקעין כרכוש ממשלתי. לכאורה, חובת הקטנת הנזק חייבה את התובעת למצות את זכות הערר בתקווה שעמדתה לפיה אין מדובר באדמת מדינה תתקבל. התובעת אכן הגישה ערר אולם זה נמחק בשל רצונם של הצדדים לנהל משא ומתן להסדר. אין לגנות את התובעת בשל אי מיצוי עררה. בחירתה לנהל משא ומתן עם המדינה שמטרתו כריתת הסדר המותיר את ההכרזה על כנה, תוך החכרת חלק מן המקרקעין מן המדינה, מהווה אף היא פעולה להקטנת נזקה. מכל מקום, גם אם נאמר שחובה היה עליה למצות את זכות הערר, לכל הפחות לאחר נסיגת המדינה מן ההסדר, יש להעריך את הכרעתה של וועדת הערר על יסוד הראיות המצויות לפני בית המשפט. על פי ראיות אלה כ-75-80 אחוז מן הקרקע הוא, ככל הנראה, אדמות מדינה, והיתר, שטח שניתן לקנות בו בעלות פרטית, וכך גם הוערך נזקה של התובעת. על הנתבעת לשלם, אפוא, לתובעת סך 291,701 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.11.90 . עקירת עצי הזית 47.אין חולק כי הנתבעת עקרה, לכל הפחות כ-1,300 עצי זית שניטעו ע"י התובעת במקרקעין. יחד עם זאת, נטיעת העצים נעשתה לאחר מועד ההכרזה (25.11.90), ובטרם סוכם דבר עם הנתבעת ביחס לזכויותיה של התובעת במקרקעין. התובעת פעלה באורח חד צדדי לנטיעת העצים, והמשיכה ופעלה חרף התראה שניתנה לה ע"י הנתבעת שטענה לזכויות במקרקעין. בנסיבות אלה, אין היא זכאית לנזק הנטען. הוצאות מדידה 48.מדידת המקרקעין ע"י מודד מוסמך, בהתאם לחלופה השלישית, בוצעה ע"י התובעת על פי דרישת הממונה, לאחר שהסדר הפשרה הוסכם בין הצדדים, ועל מנת לקדם את מתן האישורים הנדרשים להשלמתו (נספח י"ח לתצהיר ישראלי). לפיכך, זכאית התובעת להוצאה זו. לטענת התובעת, שילמה עבור הוצאות המדידה סך 24,100 ₪ נכון ליום 16.3.00 (נספחים י"ט, כ, כ"ז לתצהיר ישראלי). התובעת לא המציאה קבלות על תשלום הסכום הנטען למודד, ומן הכרטסת שהוגשה עולה כי נכון ליום 17.1.05 נותר הסך של 24,100 ₪ בגדר חיוב שלא נפרע. חשבונות העסקה של גפן שהוגשו הינן משנת 99, וממילא אינן נוגעות למדידה שנתבקשה ע"י הממונה. יחד עם זאת, מחליפת המכתבים שבין הצדדים עולה כי תשריט המודד אכן הומצא לנתבעת. בנסיבות אלה הנני פוסקת לתובעת בגין הוצאות המדידה, על דרך האומדנא, סך 10,000 ₪ נכון להיום. הוצאות תכנון 49.התובעת השתתפה בתכנון פרויקט "שער השומרון", על פי הפניית הממונה, ועל יסוד הציפייה המשותפת כי תינתן לה הרשאה לתכנון המקרקעין. התובעת השקיעה בתכנון הפרויקט סך של 12,925 ₪ נכון ליום 22.12.04 (החשבוניות, נספח כ"ו לתצהיר ישראלי, מצביעות על סכום מעט גבוה יותר, אך זהו הסכום שנתבע ע"י התובעת). התובעת זכאית להשבת סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה. סוף דבר 50.הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו בס' 46, 48 ו-49 לפסק הדין. כמו כן תשלם לתובעת את אגרת בית המשפט, הוצאות העדים וכן שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התביעה נגד הנתבע 2 תידחה ללא צו להוצאות. אישור זכויות