א.מהות התובענה זו תביעה כספית בגובה של 31,286,127 ₪ (נכון ליום ההגשה). הסכום כולל ריבית דולרית בגובה של 11% מיום 25.11.1996 ועד יום הגשת התביעה. עפ"י האמור בפרשת התביעה (שלא תוקנה), המדובר בתשלומים בגובה הסכום לעיל, שביצע הנתבע מס. 1 - הבנק, לנתבע מס. 2, - פדידה - לטענת התובעים, ברשלנות ושלא כדין. לטענת התובעים, התשלום בוצע כשהבנק מסתמך על הוראות כוזבות שניתנו לו ע"י הנתבע מס. 2 (להלן:"פדידה") בסיועו של הנתבע מס. 3 (להלן:"מרגלית"), שהתבטא בניצול מעמדו של מרגלית כדי להתערב בהחלטות פקידי הבנק לבצע את התשלום, והצגת פרוטוקולים לא נכונים בעליל למטרה זו; התביעה הוגשה ע"י התובע מס. 2 כתביעה נגזרת בעבור הנתבעת מס. 4 ובית המשפט התבקש לאשרה בצורה כזו. ההסבר לכך היה כי מניות חברת אלברי מוחזקות בחלקים שווים ע"י התובע סטנצ'יץ וע"י פדידה, ושניהם מכהנים בה כדירקטורים יחידים. מאחר ובנסיבות אלה לא ניתן לגרום לכך שהנתבעת מס. 4 תקבל החלטה בדבר הגשת התביעה, בין היתר כנגד פדידה עצמו ומכיוון שפדידה נעלם, הוגשה הבקשה לתביעה הנגזרת. יש לציין כי פדידה לא התייצב לדיון, למרות שכתב הגנה הוגש בזמנו בשמו. ואקדים התרשמות לניתוח שיבוא להלן: מה שעומד מאחורי תביעה כספית זו זהו תרגיל עוקץ מתוחכם, שלמרות העדויות הרבות שנשמעו, נראה שלא כולו התגלה בבית המשפט. בסיומו של יום הוברר כי ה"עוקץ" היה פדידה, הנעקץ הברור היה נורד, עוקץ ונעקץ אפשרי היה התובע מס. 2, המכשיר לביצוע העוקץ היה הנתבע מס. 1 ועלי התאנה ש"קנה" פדידה להקלת ההליך היו: רו"ח מרגלית ועו"ד מימון. השאלה היא - מי נושא בתוצאות ה"עוקץ" והאם אותם "שחקנים משניים" גרמו או הקלו על ביצוע פעולת העוקץ. ב.עובדות רלבנטיות הנפשות הפועלות, רקען ותמצית זיקתן לאירועים נשוא התביעה התובע מס' 1 - מר ריצארד נורד (להלן: "נורד") נורד הינו איש עסקים אמיד, תושב ואזרח ארה"ב שמשתייך לקהילת המאמינים של ABUNDAT LIFE CHURCH (להלן: "הכנסייה"). בהיותו אדם מאמין ותורם הוא התגייס בעידודו של כומר הכנסייה מר ג'רי הרפר למימון מקרקעין עליהם היתה הכנסייה עתידה להתרחב. הוא ערב להלוואה שנטלה הכנסייה, ושעבד למטרה זו את המקרקעין שנרכשו בכספי אותה הלוואה. נורד היה אמור לשלם בעצמו את ההלוואה, באשר הוא ידע שהכנסייה לא תוכל לעמוד בנטל. למטרה זו של תשלום החזרי ההלוואה החודשיים, נטל הלוואה נוספת, כנגד שעבוד מניותיו בחברה שלו. את סכום ההלוואה התכוון להשקיע, כך שהתשואה על ההשקעה תפרע את תשלום החזרי ההלוואה של הכנסייה. כומר הכנסייה המליץ בפני נורד על אחיו, טרי הרפר, "אשף פיננסי" העומד מאחורי חברת AAFG. אדם זה היה אמור להשיג לנורד מימון כנגד שעבוד מניותיו, וכן להשקיע את הכספים, כך שהתשואה עליהם לא רק שתחזיר את ההלוואה שנטלה הכנסייה, אלא אף תניב רווחים יפים לנורד עצמו. נורד הסתמך על דברי הכומר, לא בירר מאומה על האח האשף הפיננסי, לא התייעץ עם גורמים מקצועיים, וחבר עם אותו אח (ר' עמ' 177, 196, 208, 220, 221). נורד העביר להרפר סכום של 229,448 דולר על חשבון שכר טרחתו, בגין הייעוץ שהנ"ל העניק לו (נספח B לתצהיר נורד מוצג נ/1 עמ' 228). להרפר היתה תוכנית להשקיע את הכסף, והוא שיתף בה את נורד באופן כללי, במובן זה שהכסף יעבור בין בנקים שונים באירופה, במתכונת של EUROPEAN SCHEME ותוך כדי מעבר כזה הוא יכפיל את עצמו, ואף למעלה מזה (עמ' 219, 200, 223). נורד הסכים לכך. הוא לא קיבל כל בטוחות לכספים שהעביר להרפר. ביום 28.10.1996 התבקש נורד ע"י הרפר להעביר את הסכום של 4,050,000 דולר של ארה"ב לבנק LEU בשוויץ. עפ"י מה שעלה מהראיות הודיע הרפר לנורד כי הבנק השוויצרי דורש שמאן דהוא יאשר את מעבר ההלוואה. מכיוון שהוא אינו בשוויץ, הוא הציע שהתובע מס. 2 (להלן: "סטנצ'יץ'") שהינו ידידו, יעשה זאת, ולמטרה זו יועבר הכסף באופן זמני לחשבונו. הוא נתן מס' חשבון "אצל סנטנצ'יץ" והבטיח שהוא יטפל בכך למחרת, על-מנת שהכסף יועבר לחשבון חברת אלברי הזרה. נורד העביר את הכסף לפי ההוראות, מבלי לבדוק ולשאול (נספח E); הכסף הועבר לחשבונו של סטנצ'יץ בבנק השוויצרי הנ"ל. גם לאחר ההעברה נורד עדיין לא בירר האם הכסף עבר מחשבון סטנצ'יץ לחשבון החברה שהיתה אמורה לבצע את ה"סיבוב האירופאי" (עמ' 234, 238, 239). בשלב מאוחר יותר הוברר לנורד כי הכסף לא נמצא באירופה, אלא בישראל בחשבון חברת OFF SHORE שלא הכיר, שבה סטנצ'יץ והנתבע מס. 2 - פדידה, בעלי מניות ודירקטורים. גם למהלך זה לא הביע נורד התנגדות, ובעדותו כשנשאל, אמר שייתכן שישראל זה גם כן אירופה לענין "הסיבוב האירופאי" של הכסף. לאחר שהבנק - הנתבע מס. 1 - שילם לידיו של פדידה את הכספים שהופקדו אצלו, ואשר "נבעו" מהכספים שהעביר נורד באופן מקורי לסטנצ'יץ בהמלצת הרפר לעיל, תבע נורד בארה"ב את סטנצ'יץ וקיבל נגדו פס"ד. מהראיות עלה כי סטנצ'יץ לא שילם את פסה"ד. מכאן תביעתו של נורד. התובע מס. 2 - אריק פרד סטנצ'יץ סטנצ'יץ אזרח אמריקני. הוא אדם צבעוני שמגדיר עצמו כיועץ מכירות (עמ' 274), ברוקר (עמ' 277), עוזר לכל עת (עמ' 277), עוסק במסחר (עמ' 278), יועץ פיננסי להרפר לענין מציאת השקעות (עמ' 287). במכלול תפקידים אלה, לעדותו, התמצה עיסוקו בהפגשת אנשים מתאימים לעסקה מתאימה וקבלת תמורה בגין כך. סוג של תיווך. את פדידה הוא הכיר מלפני כן, אם כי לטענתו, (הלא משכנעת לאור אופי והיקף העסקה) הם לא עשו עסקים משותפים. מהראיות עלה כי פדידה הציע לסטנצ'יץ להעביר כסף לישראל לצורך עסקה קלה ומהירה (עמ' 293,296, 298 וסעיף 5 לתצהיר סטנצ'יץ). העסקה המהירה והקלה היתה רכישה של מלון בשם "מגדלות" בתל-אביב, כאשר סטנצ'יץ ופדידה יספקו את ההון לביצוע העסקה בסכום של 5 מיליון דולר, ולאחר תקופה קצרה יחזיר פדידה לסטנצי'ץ את חלקו בצירוף ריבית. למטרה זו פתחו סטנצ'יץ והנתבע 2 שני חשבונות בנק אצל הנתבע מס. 1. חשבון אחד בעבור חברת אלברי (להלן: "חברת אלברי הזרה" היא הנתבעת מס. 4) וחשבון שני בעבור חברת אלברי השקעות (ישראל) בע"מ (להלן: "אלברי הישראלית"). ביום 13.11.1996 התייצבו סטנצ'יץ ופדידה לשם פתיחת חשבונות הבנקים בעבור החברות. באותו מועד הם לא יכלו להציג מסמכים מתאימים המאפשרים פתיחת חשבונות בנק מאת דירקטוריון כל אחת מן החברות, כמו: פרוטוקול בדבר זכויות החתימה בכל אחד מהחשבונות. הבנק מסר לידיהם מסמכי פתיחת חשבון בנק, לרבות נוסח החלטה של דירקטוריון החברה בדבר פתיחת חשבון בנק וזכויות החתימה בו, והכל לשם החתמתם בפני עו"ד החברה הישראלית, הוא עו"ד מימון (צד ג'4). באותו מעמד הוחתמו סטנצ'יץ ופדידה על כרטיס דוגמאות חתימה של הבנק, כשהם מודיעים לפקידת הבנק כי חתימה של שניהם ביחד תחייב את החברה. הנתבע מס. 1 - בנק לאומי הבנק פתח שני חשבונות לאלברי הישראלית ולאלברי הזרה. לעמדתו, חשבון מט"ח לאלברי הזרה מיום 13.11.1996 נעשה על תנאי. למטרה זו הופנו סטנצ'יץ ופדידה לפקידת הסניף הגב' תמר ליטמן. הגב' ליטמן היתה אמורה להפעיל את הנוהל הנוהג והקבוע בבנק, כלומר להתנות פתיחת חשבון של תאגיד בהמצאת מסמכים חתומים ומאושרים ע"י עו"ד או רו"ח המכירים את דבר קיומו של התאגיד, החלטה שהתאגיד החליט לפתוח חשבון בבנק, אישור כי החלטות התאגיד התקבלו כדין, ואישור בדבר מיהות בעלי זכויות החתימה בחשבון כפי שהוחלט ע"י התאגיד, לרבות זכויות חתימה מוגבלות, אם יש כאלה. כרטיס דוגמת החתימה צריך להיות מותאם לסמכויות המורשים לפעול ולחתום בשם החברה, ולהחלטותיה בנושא כפי שהובאו לידיעת הבנק. ליטמן מסרה לסטנצ'יץ ופדידה את הטפסים כדי שיוחזרו לבנק לאחר שמולאו, נחתמו, אושרו ואומתו כאמור לעיל. בתקופת הביניים עד להחזרה זו, הפעולות בחשבון, אם נעשות, הן זמניות. לעמדת הבנק הומצאו להם החלטות של ישיבת דירקטוריון שנערכה ביום 16.11.1996 שם נקבע כי זכויות החתימה בחשבונות אלברי הישראלית והזרה בבנק, יהיו לפדידה ולסטנצ'יץ לכל אחד מהם לחוד. החלטות אלה אושרו ע"י עוה"ד מימון בחותמתו ובחתימת ידו. מסמכים אלה הומצאו לבנק בתאריך 21.11.1996. עוד לפני כן בתאריך 19.11.1996 בוצעה העברה בנקאית מבנק LEW בשוויץ ע"ס 3.9 מליון דולר של ארה"ב לחשבון אלברי הזרה בבנק. ביום 25.11.1996 בא פדידה לסניף הבנק וביקש למשוך את הכספים מחשבון אלברי הזרה באותו יום, כדי ליתן מקדמה לצורך עסקת מלון "מגדלות", היא העסקה שלשמה, לידיעת הבנק, הופקדו הכספים בחשבון. מאחר והמדובר בחשבון חדש של חברה זרה, ובסכום חריג בגודלו, שלא לעיתים (סעיף 30.1 לכתב ההגנה) נעשות בסניף פעולות בסדר גודל כזה, ואשר משיכתו התבקשה מיידית באותו יום, התקשר מנהל הסניף מר קופל לבדוק אם קיים עו"ד בשם מימון, וכן את כשירות זכויות החתימה. בשיחה טלפונית שיזם קופל, נאמר לו ע"י עו"ד מימון כי למיטב זכרונו של האחרון הזכות למשוך כספים היא לפדידה ולסטנצ'יץ ביחד. מר קופל הפנה את תשומת ליבו של מימון לחתימתו המאשרת זכות חתימה לכל אחד מהם בנפרד. מימון ביקש את המסמכים, ואלה שוגרו אליו מיידית בפקס. קופל המתין עד לשעת סגירת הסניף בשעה 14.00 ומשעו"ד מימון לא הגיב, הוא שחרר את הכספים, בין היתר, גם מאחר ופדידה הבהיר לו שאי שחרור הכספים יגרום לאלברי הזרה נזקים והפסדים עצומים כתוצאה מכישלון עסקת "מגדלות" והוא עתיד לתבוע את הבנק בגין כך. בין לבין, הזעיק פדידה את רו"ח מרגלית, שהיה מוכר לבנק כלקוח. רו"ח מרגלית סיפר למר קופל שהיה נוכח בשיחה בלונדון בה החליטו פדידה וסטנצ'יץ שלכל אחד מהם תהיה זכות חתימה בנפרד בחשבונות החברות. אליבא דגירסת הבנק, למרות שהכירו את רו"ח מרגלית וכיבדו אותו, החלטתם לשחרר את הכספים לא הושפעה מדבריו, מה גם שאלה לא לוו במסמכים שונים מאלה שהיו בפני הבנק. הבנק שיחרר את הכספים, בשלושה שיקים בנקאיים לפקודת עו"ד אברהם רזניק שהוצג על ידי פדידה כנאמן בעסקת רכישת מלון "מגדלות", הוברר בדיעבד, שלא קיים עו"ד כזה. לא נעשה ניסיון לברר את עצם קיומו ע"י מאן דהוא. שניים מהשיקים היו ע"ס 5 מיליון ₪ והשלישי ע"ס 2,596,668.81 ₪ (מוצג ת/18 משעה 11:57 של אותו הבוקר). השיקים נמסרו בפועל לפדידה מאוחר יותר בסמוך לשעה 14:00. כל השיקים נפדו באמצעות חתימת היסב של עו"ד אברהם רזניק, והיסב שני של גמ"ח בית אברהם (מוצג 51 לתיק המוצגים שבארה"ב). מבחינה עובדתית הוברר שלא קיים עו"ד בשם כזה. הנתבע מס. 2 - פדידה נתבע זה היה הרוקח העיקרי של העוקץ, שכאמור לא התייצב לדיון, למרות שהגיש כתב הגנה. עפ"י הראיות מסתבר שפדידה הציג עצמו כאיש עסקים, בעסקים שונים. במהלך החיים העסקיים הוא הכיר עובר למקרה זה את סטנצ'יץ. כאמור, לא הוברר מהראיות אם היו להם עסקים משותפים אם לאו, ברם ברור שהכרות עסקית היתה להם. רואה החשבון מרגלית, הנתבע מס. 3 - היה רואה החשבון הפרטי של פדידה בעסקיו. בשלב מסוים הוסכם בין פדידה לבין סטנצ'יץ על שיתוף פעולה לשם ביצוע עסקה במסגרתה יירכש מלון "מגדלות" בתל-אביב כשהנתבע וסטנצ'יץ יספקו את ההון הנחוץ לשם כך בסכום של כ-5 מיליון דולר של ארה"ב. לאחר תקופה קצרה, תכנן פדידה להחזיר לסטנצ'יץ את חלקו בצירוף ריבית, כך שבסופו של יום המלון היה אמור להישאר בבעלותו של פדידה. סטנצ'יץ הזרים לחשבון חברת אלברי בבנק הנתבע 3.9 מליון דולר. ביום 13.11.1996 נפתחו שני חשבונות בנק: האחד ע"ש אלברי ישראל, והשני ע"ש אלברי החברה הזרה. במעמד הפתיחה הוחתמו סטנצ'יץ ופדידה על כרטיס דוגמאות וחתימה של הבנק. בשלב מסוים נתן הבנק לנ"ל את המסמכים עליהם יש צורך להחתים את עוה"ד מימון. זה חתם ואישר שניתן לחייב את החברות הן הישראלית והן הזרה בחתימה אחת בלבד של סטנצ'יץ או של פדידה. כן הוסכם כי מר לקח, מכר עסקי של סטנצ'יץ יוכל לחתום בהעדרו, עם הצגת יפוי כח מתאים. לאור זאת משך פדידה את הכספים. הנתבע מס. 3 - רו"ח מרגלית הנתבע מס. 3 מר מרגלית, הינו רואה חשבון במקצועו למעלה מ - 30 שנה. הוא חיפאי, בעל חשבון בבנק הנתבע מס. 1, והיה רואה החשבון של פדידה, בעסקיו הפרטיים. הוא לא נתבע ע"י התובע מס. 1 בארה"ב. הוא לא הכיר את התובע מס. 1 ומעולם לא נפגש עמו. במהלך חודש נובמבר 1996 הוא נכח בפגישה שנערכה בלונדון בין: הייסלופ, פדידה, סטנצ'יץ וגרגורי לקח. שם הוצג כרואה החשבון של פדידה. במהלך אותה פגישה נדונה עסקה של רכישת בית מלון בתל-אביב, כשלמטרה זו היו צריכים להיות מופקדים כספים בחשבון בנק בתל-אביב. תפקידו של מר מרגלית באותה פגישה היה להסביר את תכנון המס הרצוי לשם ביצוע עסקת רכישת המלון. בנוכחותו סוכם כי לפדידה ולסטנצ'יץ יוקצו מחצית ממניות חברת אלברי, ושניהם ימונו כדירקטורים בחברה. כתוצאה מכך דאג בתאריך 12.11.1996 להקמתה של חברת אלברי השקעות (ישראל) בע"מ (נספח ב' לתצהיר קופל) כש-99 ממניותיה הוקצו לחברת אלברי ומניה אחת הוקצתה בנאמנות ל-מ.ר. נאמנויות שבשליטת משרד רואי החשבון מרגלית-רוט (סעיף 9 לכתב ההגנה). כמו כן הוא העביר לבנק אישור (ת/13) המיועד לשם פתיחת חשבון של חברה תושבת חוץ - היא אלברי הזרה. מר מרגלית העביר לבנק מיוזמתו שני מסמכים: האחד מתאריך 13.11.1996 (נ/27) לפיו זכויות החתימה באלברי ישראל הן ליוסף פדידה בלבד; וכן פרוטוקול מתקן מיום 17.11.1996 שהועבר לבנק ביום 19.11.1996 (נספח ח' לתצהיר קופל) לפיו יש זכות חתימה לבד לפדידה או סטנצ'יץ וכן אפשרות למר לקח לחתום במקום סטנצ'יץ בהתאם לייפוי כח מאושר, במידה וסטנצ'יץ ייעדר מן הארץ. בדיון שהיה בלונדון באותו מעמד בדבר זכויות החתימה בשתי החברות: אלברי ישראל ואלברי הזרה, הגיעו סטנצ'יץ ופדידה בסופו של דבר להסכמה, בנוכחותו, שכל אחד מהם בנפרד יהיה מורשה חתימה בחברת אלברי ישראל ובחברת אלברי הזרה, ובכלל זה בחשבונות החברות. בשלב בו רצה פדידה להוציא את הכספים מהבנק, הוא התקשר אליו למשרד, וביקש ממנו לגשת לסניף הבנק כדי לברר מדוע הבנק לא מציית להוראותיו להעברת הכספים כמורשה חתימה מוסמך. מר מרגלית הגיע לבנק, סיפר למנהל הסניף, מר קופל, את הדברים אותם שמע במהלך הישיבה בה נכח בלונדון, כי לסטנצ'יץ ולפדידה זכות חתימה בנפרד לחייב את חשבונות החברות. יש מחלוקת בין הבנק לבין מרגלית אם הוא חזר על איומי פדידה שיתבע את הבנק, אם לאו. בנוכחות מר מרגלית ניסה מר קופל מהבנק להשיג את עוה"ד מימון (עמ' 1154, 1155, 1182, 1183), אבל לא הצליח. לפני שמרגלית עזב את הבנק הוא הבטיח לקופל כי ידאג להעביר לו את הפרוטוקול שנערך באי מאן על בסיס הפגישה בלונדון עד ליום 27.11.1996. לבסוף רק לאחר תזכורת נוספת מקופל, הועבר הפרוטוקול רק ביום 16.12.1996 (ר' סעיף 15 ונספח ג' לתצהיר מרגלית). פרוטוקול זה היה זהה בתוכנו לפרוטוקול שהיה כבר בידי הבנק, להוציא שינוי בסעיף 8 שהתייחס מפורשות לזכויות החתימה בחשבון וקבע כי אלה תהיינה לכל אחד מהמנהלים: פדידה וסטנצ'יץ בנפרד. נוסח זה (ת/12) היה באישור רשם החברות של האי מאן ובאישור נוטריוני. צד ג' מס. 4 - עו"ד מאיר מימון עו"ד מימון שורבב לענין ע"י הבנק. מטבע הדברים הוא רצה להרחיק את עדותו, כדי שלא יידבק בו כל רבב; ומטבע הדברים הרחקה טוטאלית מעין זו אינה תמיד מדויקת. עו"ד מימון הצהיר כי סטנצ'יץ הוצג בפניו כאיש עסקים המעוניין לבצע עסקה בארץ. הוא הכחיש שידע את מהות העסקה, והסביר כי למרות ששאל, כל שהתבקש היה "לתפור" עסקה בקווים מסוימים, כשאין הוא יודע או מכיר את תכליתה. תפקידו של עו"ד הוא תפקיד משפטי, אבל קשה לי להאמין שעד כדי כך מתנתקים מעובדות ומתכלית עיסקה, ולא יודעים עליה מאומה. הרי אפילו תופרת לוקחת מידות ושואלת אם השמלה/החליפה/החולצה צריכים להיות לברית, חתונה או לוויה, והרי עוה"ד יכול להסתבך בעניינים שונים כתוצאה מהתנהלות מעין זו, אם היתה?! על כל פנים בין אם ידע עו"ד מימון ובין אם לא ידע (עמ' 1198, עמ' 27-49, 356, 1200, 1201), אודות מהות העיסקה ברי, שהיה ידוע לו, שכספים שמושקעים בארץ "עושים סיבוב" קצר שבסופו הם "מתרבים". הוא מקבל שכ"ט, ובהסכם שצורתו הותוותה לו ע"י סטנצ'יץ עליו לשמור על כך שהנ"ל לא ייפגע, וכי פדידה שהיה הצד הנוסף להסכם יפקיד כספים במועדים הקצרים שנקבעו (עמ' 1211), כשאי הפקדה גורם לתוצאות שהוסכמו בחוזה שערך. תיאמר האמת, שכל נושא ההסכם שבין סטנצ'יץ ופדידה, שנתפר ע"י עו"ד מימון עפ"י הנחיות שקיבל, אינו כל-כך רלבנטי לענייננו, למעט לענין העובדה שהמדובר בעיסקה מהירה. על כל פנים לעוה"ד מימון הועברו הטפסים שניתנו בבנק לסטנצ'יץ ופדידה. הוא היה אמור למלא פרטים עליהם ולאשר בחתימתו ובחותמתו שאלה הפרטים הנכונים. מסמכים אלה הושבו לבנק ביום 21.11.1996 (נספחים י"ד 1, י"ד 2 לתצהיר קופל). התוכן היה מלא, והם היו חתומים ע"י הדירקטורים ומאושרים ומאומתים ע"י עו"ד מימון. בתאריך 25.11.1996 קיבל עו"ד מימון מקופל מהבנק שיחת טלפון שבה נאמר לו כי פדידה נמצא בסניף והבנק מבקש לבדוק עמו האם הוא רשאי לחייב את חשבון החברה הזרה בחתימתו הוא בלבד. עו"ד מימון השיב כי למיטב זכרונו ועפ"י המסמכים יש צורך בשתי חתימות (עמ' 1280, 1342). עיון ב-ת/10 והמסמכים שהוגשו במהלך התביעה בארה"ב מעיד על כך (מוצג 18 שם) כי אכן בישיבה מיום 16.11.1996 בתל-אביב ניתנו זכויות החתימה לשני המנהלים ביחד עם חותמת החברה. יש להעיר לעניין זה כי בתוך הקובץ ישנו רק עותק, ללא מקור כשהתאריך מתוקן בכתב יד ולידו אין חתימות. גם החלטת מועצת המנהלים (מוצג 47 שם) היתה ברוח זו. קופל הבהיר לעו"ד מימון שבידיו מסמך חתום על-ידיו המאשר זכות חתימה בנפרד בחשבון של פדידה או סטנצי'ץ, מימון ביקש לראות זאת, והמסמך נשלח אליו בפקס. בשלב זה חל קצר בין הצדדים. מסתבר שפדידה התקשר מהסניף לעו"ד מימון, אמר לו שהוא ימתין עם התשובה, מכיוון שהוא בדרך אליו ומעוניין להסביר לו את הדברים (עמ' 1254). עו"ד מימון המתין ובינתיים לא עשה מאומה (עמ' 1276). לגירסתו הבנק לא אמר לו שהמדובר במקרה דחוף. גורס הבנק, שאם הוא ידע שפדידה בסניף ומעוניין להוציא כסף וכי המדובר בברור בדבר זכויות חתימה "שמונעות" ממנו לכאורה את הוצאת הכספים, היה עליו להסיק כי הדבר דחוף וליתן תשובה. עו"ד מימון בעדותו לא סבר כי הסיטואציה מעידה על דחיפות (עמ' 1277). על כל פנים משבוששה תשובה של מימון להתקבל, אזי סמוך לשעה 14.00 מסר הבנק שלושה שיקים לפקודת עו"ד רזניק אברהם (עפ"י בקשת פדידה) לידי פדידה. משפדידה לא הופיע שלח עו"ד מימון בערבו של אותו היום את תשובתו לבנק בפקס (נספח י"ח). במסמך זה שלא התבסס על מסמך או אישור בכתב בדבר זכויות חתימה, מציין הבנק כי: "לא היה בכדי לשנות או להוסיף דבר לדברי מימון בעל פה בשיחתו עם קופל ולא היו בו כל תשובה ו/או הסבר להתלבטות שהובילה את קופל לשלוח למימון את החלטת אלברי שאושרה ואומתה על ידו" (סעיף 49 לסיכומי הבנק). במסמך זה לא מציין עו"ד מימון כי ההחלטה שפוקססה לו ע"י הבנק היא מזויפת, או לא אותנטית. צד ג' 1 - חברת הביטוח מנורה חברת הביטוח מנורה נתבעה ע"י רו"ח מרגלית בהודעת צד ג'. היא נתבעה לשפות אותו במידה ויחויב בתביעה שהוגשה כנגדו ע"י התובעים וזאת מכוח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית שהונפקה ע"י מנורה, בגין מקצועו - רואה חשבון. מנורה טוענת כי לא התמלאו התנאים ליישום הפוליסה, מכיון שאליבא דעדות מר מרגלית, המעשים נשוא כתב תביעה זה נעשו לא במסגרת עיסוקו כרואה חשבון, וגם לא מכוח תוארו כרואה חשבון, אלא רק בהסתמך על כך שהוא היה עד לפגישה שהתקיימה בלונדון (עמ' 1079). מכיוון שאין המדובר בפעילות מקצועית, לא חלה פוליסת האחריות המקצועית שהונפקה למר מרגלית בגין מקצועו ואין חבות למנורה כלפיו. מסמכים רלבנטיים הרקע לעיל היה לצורך הבנת העסקה לפני שהיא הגיעה לדלפק ה-טלר בבנק. לגופו של עניין, מאחר ושחרור הכסף היה ע"י הבנק, אזי במידה ויוחלט שקיימת אפשרות תביעה, השאלה הראשונה שתישאל היא, על סמך איזה מסמכים שיחרר הבנק את הכספים לפדידה, והאם יש תרומה של מי מהנתבעים לשחרור הכסף כפי שנעשה?! לכן נתייחס למסמכים הרלבנטיים ולפעולות שהיו בפני הבנק עם פתיחת החשבון, במהלכו ועובר לשחרור הכסף. המסמך ראשון - הוא נספח C לתצהירו של סטנצ'יץ. זה הפרוטוקול המקורי, שנמסר לבנק, ושם נרשם כי זכויות חתימה בחשבון אלברי שאמור להיפתח (סעיף 8 לפרוטוקול המקורי) הם של סטנצ'יץ' ופדידה ביחד. הפרוטוקול נמסר לגב' ליטמן תמר במעמד פתיחת החשבון (סעיף 3 נספח א' לתצהירה) והועבר לעיון ההנהלה והמחלקה המשפטית (סעיף 12 ונספח ג' לתצהיר דן מאירי). מבחינה עובדתית הבנק לא עיין במסמך זה לפני שחרור הכסף, וספק רב לי אם היה בכך צורך, לאור העובדה שזכויות חתימה ניתנת לשינוי. הפעולה הראשונה - אין מחלוקת כי כשנפתח חשבון אלברי הודיעו פדידה וסטנצ'יץ לפקידת הבנק ליטמן ברוח הפרוטוקול שמסרו לה כי כל הפעולות יבוצעו אך ורק בחתימת שניהם ביחד, או בהעדרו של סטנצ'יץ, ע"י מיופה כוחו מר לקח. הדברים נרשמו ע"י הנ"ל בכרטיס דוגמאות החתימה (נספח ה' לתצהירה). הם משקפים כאמור את שנאמר לה ואת שכתוב בפרוטוקול C. כרטיס זה צולם ע"י סטנצ'יץ ונמסר לעוה"ד מימון עם העתק הפרוטוקול המקורי (ת/19, וכן עדות מימון בעמ' 1333, ובעמ' 1344). במאמר מוסגר אציין כי ביום 16.11.1996 נחתמו במשרדו של עוה"ד מימון מספר מסמכים בהקשר לאלברי הישראלית ובהקשר לאלברי הזרה, מהם עולה (נספח G לתצהיר סטנצ'יץ) כי זכויות החתימה בשתי החברות ניתנו ביחד לפדידה ולסטנצ'יץ ובהעדרו של סטנצ'יץ למר לקח (נספח ב' לתצהיר מימון). מסמכים אלה לא הוצגו לבנק. המסמך השני - הוצג לבנק בנוסף מסמך י"ד 2 שצורף כנספח לתצהיר קופל (נ/24). הוא דן בזכויות החתימה בחברת אלברי הזרה. על המסמך מוטבעת חותמת של עוה"ד מימון וכן הוא חתום על ידיו בעמוד השני. המדובר במסמך מקורי שהוצג לבנק על-גבי טפסים שהבנק מסר כדי שעוה"ד מימון יאשר את זכויות החתימה של המורשים לחתום בשם החברה, על גבי הטפסים. המסמך הוא מתאריך 16.11.1996, תאריך שמופיע בכותרתו. כפי שעלה מהעדויות, המדובר במסמך מודפס בשני צדדיו. פקיד בנק סביר, ואף אדם סביר אחר, יכול לקרוא ולהסיק ממסמך זה, מבלי לעשות דוקטוראט בניסוח בשפה האנגלית, שכל אחד מהשניים: פדידה וסטנצ'יץ רשאי לחתום ולחייב את חשבון אלברי הזרה. יחד עם זאת יש לציין כי אין חתימה ואין ראשי תיבות של עוה"ד מימון ע"ג העמוד הראשון של המסמך. בעוד שבעמוד הראשון מופיע התאריך 16.11.1996; אזי בעמוד השני ממול חתימת האישור של עוה"ד מימון מופיע התאריך 13.11.1996. כתוצאה מכך כשהובאו הטפסים לבנק, גם פקידת הבנק הגב' ליטמן שינתה את טופס זכויות החתימה בכך שהיא מחקה בטיפקס את שכתבה על סמך הפרוטוקול המקורי ועל סמך בקשות סטנצ'יץ ופדידה בעת פתיחת החשבון, וציינה כי רק חתימה אחת יכולה לחייב את חשבון החברה הזרה. האפשרות ל"ניצול" טופס הבנק למטרת ה"עוקץ", נבעה מכך שעו"ד מימון נתן לפדידה שהתנדב להמציא את הטפסים לבנק, טפסים ריקים, כדי שזה ימלאם ברוח המסמכים הקיימים, וברוח כל ההחלטות שהיו באותו תאריך במשרדו של עו"ד מימון. המסמך השלישי - לבנק נמסר גם מסמך ו' (לתצהיר קופל נ/24). מסמך זה דן בזכויות החתימה בחברה הישראלית. המדובר במסמך בן עמוד אחד גם הוא מוטבע בחותמת עוה"ד מימון וחתום על ידיו. גם מסמך זה נמסר ריק לפדידה כדי שיעבירו לבנק, כשהוא חתום רק בחותמו ובחתימתו של עוה"ד מימון. בכותרת המסמך מופיע התאריך 17.11.1996. בתחתיתו; ליד אישור עוה"ד מימון אין כל תאריך. המסמך הרביעי - מוצג 43 בתביעה שהוגשה בארה"ב (ב- ת/10) הוא מסמך מתאריך 17.11.1996 מופנה לסניף בנק לאומי, נחזה כחתום ע"י פדידה וסטנצ'יץ שם מאשרים השניים כי לא קיבלו החלטות מיוחדות נוספות על אלה שהמציאו לבנק, וכי אם יהיו החלטות נוספות הם יודיעו על כך לבנק. הפעולה השניה - פקידת הבנק ליטמן מסבה את תשומת ליבו של קופל לשינוי זכויות החתימה בחברה הזרה. קופל לא נוקט שום פעולה בעקבות זאת. ג.הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - מהי חובת הזהירות של הבנק וכלפי מי? - היש עילת תביעה לתובע מס. 1? - האם ניתן להגיש תביעה נגזרת? - האם הוכח שמי מהנתבעים 3 ו - 4 תרמו לתרגיל העוקץ, ואם כן מה חלקם? - דין ההודעה לצד ג' ו- ד'. ד.חובת הזהירות של הבנק ה ד י ן חובת הזהירות של הבנקים - מעגלי החבות חובת הזהירות של הבנקאי הורחבה בפסיקה האחרונה, והיא נעה במספר מעגלים: המעגל הראשון- חובת זהירות חוזית - כלפי בעלי חשבון זו חובה כלפי לקוחות - בעלי חשבון בבנק. הם מוגדרים בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), כאנשים המקבלים שירות מהבנקאי, ובפועל אלה הם בעלי חשבון בבנק. כלומר חובת הזהירות נובעת מחוזה ההתקשרות שבין שני הצדדים. חובת הזהירות כלפיהם נובעת מהחוזה, ואומצה ככזו גם ע"י החוק, מכאן שהיא גם חובה שבדין. במסגרת מעגל זה - יש לציין את החובה לדווח על ניגודי אינטרסים ולפעול בצורה של גילוי חלקי נאות. אי עמידה בחובה מקים עילת תביעה מכוח עוולת רשלנות, ומכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. המעגל השני - חובת זהירות כלפי ערבים - חובה מכוח דין. לערבים אין חשבון, או במלים אחרות להם אין חוזה עם הבנק; אבל לפי התיקון לחוק הבנקאות הושווה מעמדם ללקוחות. כלומר, ניתן לאמר כיום כי המקור הראשון לחובת הזהירות כלפי הערבים הוא חובה מהדין; מקורות נוספים אפשריים לחובת זהירות הן כלפי הלקוחות והן כלפי הערבים עשויים להיגזר מהוראות חוזיות כלליות (סעיף 12) והוראות נזיקיות (סעיף 35 - לפקודת הנזיקין, ופס"ד ציגלר. (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369). ברמה הנורמטיבית הוכרה כבר חובת גילוי גם כלפי הערבים אודות מצבו הכלכלי של חייב, עובר לחתימתם על כתב ערבות. (ר' ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג (2) 337). חובת זהירות כלפי צד ג' - מכוח דיני הנזיקין מעגל חובת הזהירות של הבנקים הורחב גם לצד ג', שאינו בעל חוזה עם הבנק, שאינו ערב, אבל עלול להיפגע מפעולות של הבנק, והבנק ידע על קיומו או אמור היה לצפות את קיומו. תחילתה של ההלכה שחוזקה לאחרונה הוא בפס"ד לה כודיאר (ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח' פ"ד מב (3) 77). את ההלכה ניתן לתמצת בדבריה של השופטת נתניהו שישבה בלה-כודיאר לדין כך: "אין אומנם יחסים חוזים ביניהם, והחוק החרות גם אינו מטיל חובות מוגדרות ספציפיות ביניהם אך לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר, ובין התפקידים שהוא ממלא נמצא גם ביצוען של עסקות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שייפגעו כתוצאה מרשלנותו. על אחת כמה וכמה כך שהבנק פועל לביצוען של עסקות יצוא יהלומים. הבנק ממלא תפקיד של ממן יצואן...". כלומר דיני נזיקין רגילים, באספקלריה מירבית וחמורה במיוחד. על עקרונותיה חזר בית המשפט ב-ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט ובנק הפועלים (פ"ד נא (4) 591). שם היה מקרה, שלויט ניהל מו"מ עם חברת "מרכבה" להשכרת רכב לצירופו כבעל מניות למרכבה. לויט התבקש להוציא ערבות לטובת המערער בנק מסד כדי לקבל אשראי ממנו לרכישת כלי רכב בעבור מרכבה. הוא פנה לבנק הפועלים עמו עבד כדי להוציא את הערבות. בנק הפועלים פנה מיוזמתו לבנק מסד, בבקשת מידע על "מרכבה" ונענה כי המדובר בלקוח טוב. לכן הוציא בנק הפועלים את הערבות המבוקשת. בדיעבד התברר כי המידע שנמסר ע"י בנק מסד לבנק הפועלים היה בלתי נכון וכי המניע לנתינתו היה רצונו של בנק מסד לקבל את הערבות כבטוחה לאשראי שהקצה. קובע השופט ש' לוין: שבנק מסד חב חובה מושגית ברשלנות שלא למסור חוות דעת בלתי נכונה, גם כלפי בנק הפועלים וגם כלפי לויט. אחריותו של נותן חוות דעת רשלנית, תהיה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו או בתחום שבו התיימר להיות מומחה; אם היה עליו לדעת שמקבל חוות הדעת יסתמך עליה; אם מקבל חוות הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק; אם לא היתה צפויה בדיקת ביניים של חוות הדעת לפני ההסתמכות עליה, וכמובן אם חיווי הדעת היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה. כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזיקית. לעניין גיבוש החבות הקונקרטית, של נותן חוות דעת רשלנית, ניתן אף לאמץ מבחן נוסף, שלפיו מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד לפניה אל מוסר המידע, אך מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על פיו; עוד נדרש כי בפועל הסתמך מקבל המידע על המידע האמור, פעל על פיו ועקב כך נגרם לו נזק. העובדה שמוסר המידע אינו יודע בפועל על קיומו של מקבל המידע, או על השימוש שהוא עומד לעשות במידע אינה מעלה או מורידה. השאלה היא אך אם נותן המידע היה צריך לדעת כי המקבל עלול להסתמך על מידע זה ולפעול לפיו, אפילו לא ידע על קיומו בפועל של המקבל המסוים. בית המשפט מוסיף - שקבלת חוות דעת מקצועית מבנק על אודות לקוחו על ידי צד שלישי, באמצעות הבנקאי שלו, היא מעשה מקובל ומחייבת הרחבת היקף הפריסה של האחריות הנזיקית. מאידך גיסא יש להיזהר ולהימנע מניסוח כללי גורף העלול להטיל אחריות על הבנק, נותן חוות הדעת כלפי חוג בלתי מוגבל של אנשים העשויים לסמוך עליה, בלי שניתן יהיה להבחין בעזרת שימוש בקני מידה אובייקטיביים בין מי שראוי ליהנות מהכלל ומי שאינו ראוי לכך. אם פנה בנק א' לבנק ב' בבקשת מידע על מצבו הכספי של אלמוני, בלי לגלות לו שהוא פועל בשם לקוח, צריך בנק ב' להניח כעניין שבמסקנה הנובעת מנסיבות החיים שבנק א' פעל בשם לקוח. משנקבע כי היה על בנק מסד להניח כי קיים לקוח אשר בעניינו נדרש המידע, אזי השאלה שאותה יש לשאול הינה אם הבנק שמסר את המידע יכול שצריך היה לצפות שמסירת מידע רשלני תסכן את האינטרסים של אותו לקוח שבעניינו נדרש המידע. התשובה לשאלה זו אינה תלויה בזהותו של יוזם הבקשה. מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין זה משנה אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשרו ללקוחו או בעקבות בקשה של הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח, ולכן חב בנק מסד חובת זהירות קונקרטית כלפי לויט במוסרו את המידע. לאור פס"ד אחרון זה, ההלכה שבאה לאחריו, היתה כבר ברורה, הכוונה ל- ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פ"ד נא (4) 464), שם התעוררה השאלה הבאה: גנב רכב פנה לבנק כדי להעביר את הבעלות ברכב על שמו. הפניה נעשתה מכוח תקנות התעבורה התקפות בזמנו (כיום עבר הנושא לטיפול בנק הדואר). הגנב הציג שטר מכר שבו זייף את חתימת בעל הרכב. אין מחלוקת שהבנק לא זיהה את מי שהתיימר להיות בעל הרכב ולכן התאפשר רישום הרכב על שמו של הגנב. עיקר הדיון נסב על השאלה אם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב, כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר, בין מכוח חובת זהירות המוטלת עליו במילוי תפקידו ובין מכוח חובה שבחוק. נקבע: פעולת הבנק במסגרת זו היא פעולה של בנק הנותן שירות תמורת עמלה, ופעולה כרשות ציבורית - זרועה הארוכה. אין זו פעולה טכנית. במישור המינהלי דינו כדין כל רשות שמפעילה את סמכותה בצורה רשלנית. רשות שלטונית עשויה לחוב חובת זהירות בשל מעשה או מחדל הקשורים בהפעלת סמכותה. הרשות חייבת חובת זהירות לאזרח. גם במישור הפרטי חב הבנק חובת זהירות כנותן שירות למלא את תפקידו בזהירות ובמיומנות. הבנק יודע כי פעולתו עשויה להביא לשינויים במאגר מידע, והוא יודע כי מקבל המידע יסתמך עליו. לכן חלה עליו חובה שלא להתרשל שהיא פונקציה מדרישה נורמטיבית להתנהגות סבירה. האחריות הנזיקית של בנקים היא חלק מנושא רחב יותר, שהוא אחריותם הנזיקית של בעלי מקצוע ונותני שירותים. אפילו אין מדובר בשירות שהוא שירות בנקאי ייחודי או מובהק, ואפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשירותו. נוסף על כך לבנקים ולמערכת היחסים שלהם עם הציבור בכלל ועם לקוחותיהם בפרט יש מכלול מאפיינים שצירופם מצדיק קביעת כללים מיוחדים להסדרת אחריותם המקצועית. מסקנת ביניים - החבות הנגזרת, מחובת זהירות נזיקית, שאינה אופיינית דווקא לחובת זהירות של בנקים, אלא לחובת זהירות של כל בעל מקצוע, בדגש על המיומנות המיוחדת של המקצוע הזה. אפילו המו"מ לא הבשיל לידי חוזה. וזאת מכוח הוראות הסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. ומהי מהימנות וחבות זו? בפסה"ד ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, (פ"ד מח (2) 573), קבע הנשיא שמגר לגבי מעמדו של הבנק: "מכח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל..." ובהמשך: "בשלב השני תבחן מהות היחסים שבין הבנק ללקוחותיו, וזאת לצורך ביסוסן של חובות אמון, אשר חורגות מהחובות המוטלות על צדדים לחוזה רגיל". ובהמשך: "הקשר בין הבנק ללקוחו הוא ביסודו קשר שבחוזה. ככלל נערך חוזה בכתב בין הבנק לבין הלקוח. על הרוב החוזה הוא אחיד, אך הכל מסכימים כי מערכת היחסים בין הבנק לבין לקוחו אינה מתמצית באותו חוזה שבכתב. בצד הכתב, ובין שורותיו תימצאנה תניות והסכמות מכללא הנדרשות כמו מאליהן מטיב היחסים שבין השניים - בין אם יסודן המשפטי יימצא בהוראות הסעיפים 25 ו-26 לחוק החוזים...ובין אם בהוראת סעיף 39 לאותו חוק, ובין בכל מקום אחר - ואלו מטילות חובות הן על הבנק והן על הלקוח". והשופט חשין שם: "הפסיקה בארץ פרשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק נאמנות ביחס ללקוחותיו..." הוא מצטט בהסכמה את ע"א 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, (פ"ד לח (4) 49), שם נאמר: "הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנק והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק זאת ועוד "הנאמנות הכפולה" העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות יושר והגינות. בגלל מצבור המידע המצוי בידי פקידי הבנק ובגלל התלות של הלקוח ביעוץ. פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות. בין בנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות. והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והמנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו". בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ש פרוסט קוסטמן (פ"ד מז (5) 31, 53) מסכם השופט חשין את ההלכות האנגליות לגבי חובת הזהירות של הבנקאים והקופאים באנגליה, באלו המלים: "חובתו הכול כוללת של בנק כלפי לקוחו - בגדרי החוזה שבין השניים - תיבחן על פי הלכת הרשלנות הרגילה, ובמקום שאותה הלכה אמורה להשתלט על מערכת שבה בנק משמש כ -PAYING BANK - כמי שאמור לכבד שיקים שנמשכו עליו- מצאנו שתי נוסחות לחובתו של הבנק: יש אומרים שחובתו של בנק תוגדר על פי התנהגותו של "הקופאי המפקפק" או הבנקאי הזהיר" ויש מוסיפים ואומרים כי קופאי סביר "יפקפק" או ראוי לו שיפקפק - ובנקאי סביר יועמד על המשמר ויקמט מצחו או ראוי לו שיועמד על המשמר וראוי לו שיקמט מצחו ויהסס - רק במקום שבו תעלה אפשרות רצינית וממשית כי מיופה הכוח עומד לרמות את מרשהו...". השופט חשין מפרק לגורמים את חובת הזהירות של בנק ללקוחו ומבדיל בסוגי הפעילויות השונים. אם המדובר בפירעון שיקים: יש לאזן בין שיקולים סותרים: לאפשר פעילות שוטפת ובלתי מופרעת של הבנק, ובעת ובעונה אחת ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח מפני רמאות. עניין הפעילות השוטפת היא גורם מכריע: "כאשר נסיבות משיכתו של שיק אינן מעוררות מעצמן חשד של פעילות בלתי חוקית, אין זה מן הראוי להטיל על בנק - בעת פירעונו של שיק תפקיד של מעין מבקר פעולות החברה, וממילא אין זה נכון להטיל עליו חובה לבדוק עסקה פלונית אם ראויה היא אם לאו, מקום ושעה שהפגם בה אינו עולה על פני הדברים.." (עמ' 57). לגבי פעולות מיוחדות: "אותן פעולות שיסוד המהירות בעסקי הבנק נעדר מהן במלואו או בחלקו..היעדר הצורך חייב מעצמו להשפיע על קביעת כללי התנהגות בעסקי בנק שאין בהם יסוד של מהירות..."ככל שהחריגה תגדיל ותלך כן תרבה חובת הזהירות המוטלת על הבנק..." (עמ' 60). החובה יכולה להשתנות בהתאם לשינוי הזמנים. גורם אחד העשוי להיות לעניין הוא אישיותו של הלקוח (גיל, רמת השכלה, הבנה). אשר לחברה - הפועלת ברגיל באמצעות מיופי כוח - עשויה להישאל שאלה על דבר גודלה (חברה "קטנה" נדמית יותר לאדם). גורם נוסף יימצא ברמת הפעילות העסקית המקובלת של הלקוח. עשויה להישאל שאלה אם הלקוח מוכר לבנק, ומה מסכת היחסים שהתפתחה ביניהם; האם סניף הבנק הוא גדול או קטן, ומה דרך הטיפול המקובלת בו בלקוחות. הרחבתי בפירוט הדוגמאות לעיל, כי הן מתוות בנימוקיהם גם את התשובה למקרה נשוא תביעה זו. ישום הדין לענייננו מיהו הלקוח? חובת הזהירות של הבנק היא כלפי הלקוח; הלקוחות במקרה זה היו אלברי הזרה ואלברי הישראלית בלבד. מן הסתם הנחת בסיס משפטית זו גרמה לכך שבית המשפט התבקש לאשר תביעה נגזרת בשם הנתבעת 4, מאחר ושני התובעים אינם לקוחות הבנק. לתובע מס. 1 אין בכלל כל קשר לבנק, ואילו התובע מס. 2 - סטנצ'יץ יש לו אכן קשר במובן זה שהוא יכול היה לחייב בשם החברה את הבנק, אבל הוא אינו הלקוח. הוא יכול להיות לקוח, במידה וביהמ"ש יאשר תביעה נגזרת מטעמו של המשיבה מס. 4, שאז כמובן תהיה לבנק חבות כלפיה. האם קיימת חובת זהירות כלפי צד ג'? בכל המקרים שתוארו בהרחבה לעיל, אמור היה הבנק לצפות שיש צד ג' איזשהו שהפעילות הבנקאית אמורה להתייחס אליו בין יחס "חיובי" ובין יחס "פוגע". בין אם המדובר בעסקת יהלומים, שהבנק אמור לצפות שמאן דהוא ע"ס פעילות שלו ירכוש יהלומים, שזה טבעם של הדברים; בין אם המדובר באישור על בעלות רכב, שע"ס אישור מעין זו תתבצע פעילות של מכירה ורכישה; ובין אם המדובר בבירור מצב כלכלי, שזה צעד קודם להחלטה בדבר עיסקה. לא זה המקרה כאן. לפני הבנק הוצגו שתי חברות, שהמנהלים בהן זהים, ושיש להם מטרה משותפת: עסקה לרכישת מלון. הפעילות בבנק היתה של יזמים אלו בלבד, והכנסת כספים והוצאת כספים, כפי שהוצגה, היתה מטעמם כשהיא לא היתה אמורה להשפיע על מאן דהוא אחר. לכן אני סבורה, שאין זה המקרה המתאים לקביעה פרטנית שיש חובת זהירות כלפי צד ג', כשלא ידוע בכלל, ולא ניתן היה לצפות שיהיה צד ג' שיהיה מושפע מהזרמת כספים לחשבונות או מהוצאתם. מה היה הבנק צריך לבדוק ומתי? לפני שחרור הכספים לבנק לא היתה זו עסקה רגילה. -המדובר בפקידה שלא עסקה בפתיחת חשבונות מעין אלה. -זכויות החתימה שונו מהזכויות שהוצגו לבנק עם פתיחת החשבון כמחייבות. -זכויות החתימה בחברה המאומתות ע"י עו"ד היו של אחד מתוך שניים. -המדובר היה בסכום כסף גדול, למשיכה מיידית. -לא נעשו בחשבון כל פעולות אחרות. -החשבון נפתח זמן קצר לפני כן (כ- 12 יום), כשלבנק ידוע כי המדובר בעסקה של רכישת מלון. עדי הבנק לא אמרו ב"רחל בתך הקטנה" מה גרם להם לבדיקה, ברם סבורתני כי צירוף הנסיבות לעיל, ובמיוחד כשהמדובר בחתימה אחת של הזכאי לחייב חברה ועוד בסכום כזה, נראה להם כטעון בירור. הבנקאי המפקפק התעורר מרבצו, קרא את פסה"ד של השופט חשין, והחל לערוך בדיקות. האם בדיקות אלה היו מספיקות? מאחר והמדובר היה בעסקה דחופה, היה צורך לבצע את הבירור מיידית. הדרך הנכונה, אכן, היתה לבדוק אם קיים עו"ד בשם מימון, והאם האישור אכן מייצג זכויות חתימה נאותות. פעולה זו אכן נעשתה, ואז החלה הסאגה. עו"ד מימון מסר מידע אחר, שונה מאשר האישורים שהיו בבנק, כשאת אמירתו הוא מלווה (בשלב מאוחר יותר, ולא כ"כ רלבנטי לעניין בדיקה לפני התשלום) במכתב באותה רוח, וכשאין הוא מצרף לכך כל מסמך שונה מהמסמך המאומת בחתימתו שהוגש לבנק. מה היה צריך הבנקאי לעשות? העיד מנהל הסניף כי הזעקתו של רו"ח מרגלית ע"י פדידה, ואישורו של האחרון שנכח בפגישה בה זכויות החתימה היו אכן כך, - לא היא שגרמה לו לפעול כפי שפעל (ר' עדותו מיום 25.9.06 בע"מ 762 שורות 27-14, עמ' 763 שורות 15-1). אבל סימנה לו שהחלטתו העצמאית נכונה. אני סבורה שזו דרך התנהלות נכונה. הבנקאי אינו בית משפט השומע ראיות, כדי לשחרר כספים. ככלל הוא אמור להסתמך על מסמכים ולא על אמירות שבע"פ, מה גם, שחברה הינה אישיות משפטית דינמית, וכפי שציינתי לעיל היא יכולה לשנות את זכויות החתימה שלה, במיוחד חברה קטנה, מהיום להיום. מה שהיה טוב ונכון בפגישה בלונדון, עשוי להיות לא טוב יומיים לאחר מכן. לכן כל אמירה בעל-פה בדבר זכויות חתימה, אמורה להיות מגובה במסמכים מתאימים. האם היה הבנקאי אמור לעשות פעולה נוספת? ב"כ התובעים בא בטרוניה לבנק שלא בירר, אם יש עסקת "מגדלות", אם יש עו"ד בשם אברהם רזניק שהוא הנאמן לעסקה מעין זו. איני סבורה שיש להטיל מטלות מעין אלה על הבנק. הבנקאי במקרה הנוכחי אינו בנק מלווה, ואינו חלק מהעסקה, בצורה כזו או אחרת. הוא גוף ניטראלי, שכל שמוטל עליו זה להיות מקום אחסון טוב לכסף, ולדאוג לכך שהכסף ייצא לפי ההוראות וע"ס ההנחיות הנכונות והמאומתות שנמסרו לו. לכן את הדברים האלה לא היתה מוטלת עליו החובה לבדוק. יתר על כן, גם אם אכן היה קיים מלון "מגדלות" בתקופה הרלבנטית, ספק רב אם זה היה מתנדב לספק מידע עסקי לבנק שאינו מוכר לו; ואילו לגבי בדיקה האם קיים נאמן עסקה זו בשם עו"ד אברהם רזניק, איני סבורה שעליו לברר זאת. זו כבר דרישה מרחיקת לכת. כפי שאינו מברר את פרטי העיסקה, שאינם מעניינו, לא מוטלת עליו חובה לבדוק את "מנהלי" אותה עיסקה. הוא צריך להיות משוכנע, שיש לפניו מסמכים נכונים והוראות אמיתיות, למשיכת כספים. אין להרחיב את חובת הזהירות של הבנקאי ולחייבו לבדוק פרטי התקשרות עם צד ג'. טוענים התובעים כי הבנקאי יכול היה להתקשר עם ה"ה סטנצ'יץ ו/או לקח, שהיו לו מספרי טלפון שלהם (נ/14 א ו -נ/14 ב). בהנחה שטלפונים אלה היו בזמן אמת בתיקי הבנק, זו אכן שאלה, לפחות לגבי סטנצ'יץ (בעוד שתפקידו של לקח היה: "ממלא המקום"). המדובר בכתובות ובמספרי טלפון בחו"ל. נכון שהסכום גדול, ואנגליה אינה מעבר להרי האופל. אבל אין המדובר בלקוחות פרטיים שאינם מיוצגים. במקרה הנוכחי היתה גם כתובת ישראלית, שלפחות בעיני הבנק, ובצדק, היא מוסמכת ליתן מידע, וזה עו"ד מימון, שאישר את זכויות החתימה של פותחי החשבון, וכשסביר להניח שבידיו גם מסמכים מתאימים, שאחרת הוא לא יכול היה בכלל ליתן אישור ע"ג הטפסים של הבנק שהוצגו בפניו. לכן איני זוקפת זאת לחובת הבנק שלא התקשר דווקא לסטנצ'יץ, מאחר והוצג בפניו, שעוה"ד מימון הוא הבקי בעסקה לפחות במובן של אישור זכויות החתימה, ויכול היה לפנות לכתובת זו כדי לברר למצער את זכויות החתימה. אגב אורחא, אפילו נקבל את גרסת עוה"ד מימון שלא נאמר לו אודות דחיפות העסקה, אזי הבנקאי יכול היה להניח מבחינתו, שאם הוא פונה לעו"ד ושואל אודות זכויות חתימה, ומציג לאותו עו"ד מסמך, המנוגד לדברי עוה"ד, הוא יקבל תשובה מאד מאד זריזה ומגובה במסמכים; ואילו עוה"ד מימון מצידו, ידע שהמדובר בעיסקה קצרת מועדים, ולכן יכול היה להניח, שתשובתו חיונית ודחופה. זה לא קרה. אפילו אם עוה"ד מימון חיכה לפדידה, מבלי ליידע על כך את הבנק, ואפילו החליט ליתן תשובה למחרת, אזי התשובה שנתן (נספח י"ח ל-נ/24) לא היתה אמורה לספק את הבנק, אפילו ניתנה בזמן אמת ובצדק, מאחר ולא היתה מגובה בכל מסמך שונה מהמסמך שהוצג לבנק, והיא היתה חזרה על דברי מימון בעל-פה ואפילו לא טרוניה שבמסמכי הבנק יש זיוף. לא היה גם טעם לבדוק את המסמך הראשון (ר' לעיל) שהוצג לבנק, מאחר שכפי שציינתי לעיל, לצדדים שהקימו חברה יש זכות מלאה לשנות את זכויות החתימה, ומה שמחייב זו ההסכמה האחרונה ביניהם. למטרה הסכמה זו נחוץ אישור מתאים. אישור של עו"ד הוא אישור מתאים, כשמיוחסת לעוה"ד בדיקה של מסמכי החברה הרלבנטיים, כדי להודיע ברבים מיהם בעלי זכות החתימה שיכולים לחייב את החברה. לצורך שלימות התמונה אוסיף כי כרטיס דוגמאות החתימות הוא כלי עבודה פנימי של הבנקאי. סטנצ'יץ שהיה איש עסקים או מתווך עסקי, היה אמור לדעת זאת גם בלי לקבל הסבר, וכנ"ל פדידה. הכרטיס אמור לשקף את ההוראות הנכונות לבנק בקשר לזכויות החתימה. אם הזכויות שונו, גם הכרטיס אמור להיות משונה, אולי לא בדרך יצירתית של מחיקה בטיפקס, אלא באיזכור מפורש של התיקון וההוראה החדשה. על כל פנים ברור שכרטיס פנימי לא גובר על מסמכים בדבר זכויות חתימה המאומתים ע"י עו"ד. האם המסמכים שהוצגו לבנק היו צריכים לעורר את חשדו? מה שעורר את חשד הבנק וכתוצאה מכך, פנה לבירור זכויות החתימה, כמפורט לעיל, היה גובה הסכום, האפשרות של חיוב חברה באמצעות חתימה אחת, וכנראה גם הזמן הקצר שעבר בין מועד פתיחת החשבון לבין המועד בו התבקשה הוצאת כל הכספים. גורס ב"כ התובעים כי המסמך נ/23 שהועבר בפקס מסניף בנק אחר, היה אמור לעורר את חשד הבנק הנתבע. איני סבורה כך. הדברים המחשידים לעמדת התובעים: - שני דפים נפרדים במקום שני עמודים של אותו הדף: המדובר במסמך אחד שמודפס משני צידיו. הוא נשלח לבנק מסניף אחר (ר' עדות ליטמן בעמ' 946 שורות 18-16, עמ' 978 שורות 17-1, עדות קופל בעמ' 801 שורות 11-8); כדי להעבירו בפקס צריכים למטרה זו שני עמודים, ואיכות שליחת הפקס שלעיתים טובה ולעיתים טובה פחות, - לא אמורה לגרום לחשדות. - צבע עט שונה וכתבי יד שונים : אומנם יש צבע עט שונה בין הדף הראשון לדף האישור, ברם צבע עט שונה אנו רואים גם בטפסים של פתיחת החשבונות, ואין בכך רבותא. פקיד הבנק לא אמור להיות גרפולוג; לעיתים נעזרים במילוי טפסים באדם נוסף, מה גם שאחד החותמים לפחות הוא תושב חוץ . - חתימת עו"ד מימון מופיעה ע"ג העמוד השני בלבד. עדיף אכן היה שבעמוד הראשון היו ראשי תיבות של עוה"ד מימון. אבל אין זה מסוג הדברים מעוררי החשד כשלעצמם. - כל עמוד נושא תאריך אחר - העמוד הראשון 16.11.1996 ואילו העמוד השני 13.11.1996. זה נכון. אין לזה הסבר מספק, ולטעמי זו אכן רשלנות של הבנקאי. אילו היו התאריכים ע"ג הטופס הפוכים, קרי: התאריך הראשון היה 13.11.1996 ואילו התאריך השני היה 16.11.1996, ייתכן וניתן היה להסביר זאת בכך שהטופס הוכן בתאריך הראשון ואושר ע"י עוה"ד בתאריך השני. אבל כשתאריך האישור מוקדם יותר מתאריך עריכת הטופס, - הדבר אמור לעורר סימני שאלה. לכן לעניין זה, ובהקשר זה, ומכיוון שקבעתי כי לשני התובעים אין יחסי בנק לקוח ולא קיימת כלפיהם חובת זהירות של הבנקאי, - יש לבדוק את נושא התביעה הנגזרת ועילת העקיבה, וזה ייעשה להלן. גורס ב"כ התובעים בנוסף כי גם בכרטיס דוגמאות החתימה הופיעה ההוראה כי פדידה יחתום עם חותמת אישית וחותמת החברה - לבד. ואילו במסמך המזויף ת/2 לא נאמר שפדידה יחתום עם חותמת אישית או כי הוא יחתום עם חותמת החברה. מסתבר כי הבנת הפקידה ליטמן היתה שהמדובר בחתימה אחת מחייבת, כשלה מלווה חותמת החברה (עמ' 973). בסיטואציה זו הבנק היה זהיר יותר, ועל כל פנים אם דוגמת החתימות לא התאימה למסמכים שהוצגו, והבנק פעל לפי המסמכים שהוצגו בפרשנות הרחבה של הפקידה קרי: כולל חותמת ליד החתימה, - לא ניתן לאמר שהוא רשלן, מאחר ונוהלי העבודה הפנימיים שלו, שנרשמו בכרטיס דוגמאות החתימה, לא היו רלבנטיים, הן עקב היותם הוראות עזר פנימיות והן מכיוון שנושא החתימה בורר באופן פרטני לפני הוצאת הכסף. האם חובת הזהירות קיימת גם לאחר התשלום? במקרה הנוכחי שוחרר התשלום בשלושה שיקים בנקאיים, שלא נפדו באותו יום. האם ניתן היה לעוצרם ביום-יומיים לאחר מכן? האם חובת הזהירות קיימת לאחר הוצאת השיקים לאור מידע חדש שהתקבל? מבחינה עובדתית, יום-יומיים לאחר חתימת השיקים, - מאומה לא קרה, והבנק היה באותו מצב שבו היה ערב החתימה על אותם שיקים. רק בשלבים מאוחרים יותר, וכנראה כדי "לסגור" את המעגל ביקש הבנק מרו"ח מרגלית שימציא לו את הפרוטוקול שהבטיח, וכן היתה התכתבות עם עו"ד מימון, - אבל כאמור היו אלה שלבים מאוחרים, שבהם כבר לא ניתן היה לעצור את השיקים. ברמה הנורמטיבית, - אני סבורה שחובת הזהירות של הבנק היא רק לפני ביצוע כל פעולה בנקאית מצידו, ובמיוחד כשהמדובר בשיקים בנקאיים, שכל אחד, לרבות צד ג' אפשרי, אמור לסמוך עליהם, כאילו היו ברזל יצוק. אין המדובר רק בשמו הטוב של הבנק כפי שב"כ התובעים הציג זאת כיד כשרונו הטובה, אלא המדובר במערכת האמון של כלל הציבור במערכת הבנקאית ובמה שהיא מייצגת, ובהתייחסות לפעולותיה בהוצאת שיקים בנקאיים כאל כסף מזומן ממש. לכן המדיניות המשפטית הנאותה וחיי המסחר התקינים מחייבים בדיקה נאותה וסבירה עובר להוצאת השיקים הבנקאיים (במקרה הנוכחי) ולא מחייבים מעקב עובדתי, שעשוי להצדיק או להרע את הבדיקה שנעשתה בזמן אמת ובמועד הנכון עובר לכתיבת אותם שיקים ע"י הבנק. ה.היש לאשר לתובע מס. 2 להגיש תביעה נגזרת? חוק החברות התשנ"ט - 1999 בסעיף 198 (א) קובע כי: "תביעה נגזרת טעונה אישור בית המשפט והוא יאשרה אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב". סטנצ'יץ לא התאמץ לשכנע את בית המשפט בעדותו כי ניהול התביעה כתביעה נגזרת נעשה לטובת החברה. אדרבא, מהראיות עלה כי הקשר שבין התובעים נוצר, לאחר שהתובע מס. 1 קיבל פס"ד כנגד התובע מס. 2. מאחר והתובע מס. 2 לא היה מסוגל לשאת בתשלומי פסה"ד. אין צורך בהרבה תובנות כדי להניח בסבירות מעבר לגבוהה כי מה שמעניין את סטנצ'יץ זה לא טובת החברה אלא טובתו האישית בלבד, והצלת עורו. משהודה סטנצ'יץ כי אם יקבל כסף מתביעה זו הוא מיועד לתובע מס. 1, אין לאמר כי מה שמדריך אותו זו טובת החברה, שכבר לא מתפקדת. ואם טובת החברה לנגד עיניו, - התוצאה היא שכספים בפועל אמורים להגיע לידיהם של אותם סטנצ'יץ ופדידה, שהם בעלי מניותיה של חברת אלברי, וזו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, לאור הידיעה שנפרסה בבימ"ש זה, ובוודאי שאינה מעידה על נימוקים תמי לב של סטנצ'יץ בהגשת התביעה כתביעה נגזרת. ואם המדובר ברמה העקרונית בהמחאת זכות התביעה של סטנצ'יץ לטובת נורד, ובהנחה שהמחאה מעין זו אפשרית, - בוודאי שנורד פועל לטובתו ולא לטובת החברה. יתר על כן, אילו היה מדובר בהמחאה, כי אז לא היה מקום לצרף את סטנצ'יץ לתביעה כתובע, אלא להציג את כתב ההמחאה בין הצדדים לענין זה. לאור כל זאת אני דוחה את הבקשה לאשר את התביעה כתביעה נגזרת. מסקנת ביניים - חשדו של הבנק ניעור. הוא רצה לבדוק את זכויות החתימה על המסמכים שהוצגו לו, בין לגופם של החותמים ובין לגופו של המאשר. הוא פנה לאדם שהיה אמור לאשר או להכחיש את זכויות החתימה בשאלה, קרי: לעו"ד מימון. לעניין השאלה מי רשאי לחתום יכול היה הבנק עקרונית לפעול כפי שפעל, ובתנאי ששאלה זו היתה לוקחת בחשבון את מלוא הטופס שהוצג לו. זה לא נעשה, והבנק לא שת ליבו לתאריכים השונים של עמ. 1 ועמ. 2. בנקודה אחרונה זו, לא הבהב כל רמזור אדום בפני הבנק שהיה אמור למונעו מאישור הפעולה "שתחושת הבטן" של פקידיו, אמרה להם, שיש לבדוק אותה. אבל, מאחר ולבנק לא היתה חובת זהירות כלפי התובע מס. 2, ומאחר והתובע מס. 2 לא הצליח להוכיח שהוא אכן מתכוון לפעול לטובת החברה ובתום לב הגיש תביעה זו, - וכשאין לו לכן אישור להגשת תביעה נגזרת, נראה כי כבר בשלב זה יש לדחות את תביעת התובע מס. 2 כנגד הבנק, וכך אני קובעת. ו.היש לתובע מס. 1 זכות עקיבה? גורס ב"כ התובעים כי לתובע מס. 1 יש זכות עקיבה אחרי כספו. אומנם טענה זו לא נטענה מפורשות בפרשת התביעה, ברם לעמדתו היא עולה מהראיות ולכן בית המשפט יכול בעצם "להלביש" עליה את המסקנה המשפטית המתבקשת (ר' ברוח זו ע"א 794/86 החברה המרכזית לשכון ולבנין בע"מ נ' א' פינק ואח' וערעור שכנגד, (פ"ד מד (1) 226, 230). טיעון זה מקובל עלי. התובע מס. 1 לא שקט על שמריו. הוא תבע את כספו בארה"ב, והרחיק גם מעבר לימים כדי לתובעו כאן. מהתנהגותו ניתן להסיק שהוא אכן עוקב אחרי כספו, ואם קיימת גם "עקיבה משפטית", זו אמורה להיות רק מסקנה, כשל-2 הצדדים היה יומם בבימ"ש לנסות ולאשש או לסתור זאת מבחינה עובדתית. הרציונאל שעומד מאחורי טענת העקיבה הוא כי כשיוצא נכס מרשות בעליו המקורי, שלא כדין, זכות הקניין אינה עוברת הלאה, אלא נשמרת לבעלים, שרשאי לצאת ולעקוב אחרי אותו נכס. מה קרה במקרה הנוכחי? ביום 28.10.1996 העביר נורד סכום של 3.9 דולר, עפ"י הסברי והמלצות הרפר (סעיף 5 לתצהירו) לבנק LEU בשוויץ לחשבון פרטי של סטנצ'יץ. ביום 19.11.1996 העביר סטנצ'יץ בדיוק את אותו הסכום (ר' נספח י"ג לתצהיר קופל בדבר הבירור שנערך). בתאריך 20.11.1996 לחשבון הוזרם הסכום של 3,899,000 דולר (כנראה בניכוי עמלה מסוימת או שהמדובר בהפרשי שער). הסכום הוזרם לחשבון שנפתח ע"ש אלברי הזרה בסניף הנביאים של בנק לאומי (נספח י"ב לתצהיר קופל, וכן נספח י"ג שם). מכאן שאין מחלוקת כי כספו של התובע מס. 1 הגיע לחשבון אלברי הזרה בישראל, והתערבב בכספים ש"מאוחסנים" אצל הנתבע מס. 1. הדבר נעשה בהסכמתו של נורד (אם כי בדיעבד), שהיה די אדיש לדרכו של הכסף, אבל התעניין בסוף הדרך קרי: ברווחים שהוא עשוי לקבל מהעסקה. כספו של מי היה בחשבון חברת אלברי הזרה? גורס ב"כ הבנק כי מכיוון שהכסף הועבר לחשבון של סטנצ'יץ בשוויץ, הוא הפך להיות כספו שלו, שהוא רשאי לפעול בו לפי שיקול דעתו, ובתנאי שיושגו התוצאות שהבטיח הרפר לנורד. מכאן, לעמדתו, מה שנוצר בין נורד להרפר אלה יחסי חייב-נושה יחסים שהקנו לנורד זכות אובליגטורית לדרוש מהרפר וחברת AAFG למלא את התחייבותם כלפיו, ואילו זכותו הקניינית בנכס "הלכה לאיבוד" ברגע שהועברה כפי שהועברה לסטנצ'יץ בליווי הסבריו והבטחותיו של הרפר (ר נספחים A ו -C לתצהיר נורד ; ע"א 307/64 חברת הלוואות בע"מ בפירוק נ' קדר בע"מ בפירוק, פ"ד יח (4) 483, 493; דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נז (2) 632 (להלן: "פס"ד כנען"). אם זו הפרשנות, כי אז אין לנורד זכות עקיבה אלא יש לו זכויות אובליגטוריות כנגד סטנצ'יץ. (יש לציין , כפי שצוין לעיל, כי לנורד יש כבר פס"ד בארה"ב כנגד סטנצ'יץ). זו פרשנות אחת. יפה כשלעצמה, שלא מסתדרת עם עדותו של סטנצ'יץ שהציג עצמו בעצם כמגשר ומתווך בעיסקאות ומטבע הדברים אדם כזה אינו נוטל/מקבל הלוואות, אלא רק שכ"ט. פרשנות אחרת היא: שנורד מעולם לא רצה להיפרד מבעלותו בכספו. הוא נתן אפשרות לאחרים לעשות בו שימוש כדי להשיא רווחים, ולקבל בסוף הדרך את הקרן "הקניינית" שלו פלוס הרווחים שנצברו. אם זו הפרשנות, ונראה לי שהיא מתיישבת יותר עם הראיות במשפט ובמיוחד של התובעים, אזי יש לבדוק אם לאור פס"ד כנען יש לנורד זכות עקיבה. בפס"ד כנען, המדובר היה בסוחרת בשוק הפשפשים ביפו אשר רכשה שני ציורים מאת רוכלת סוחרת אחרת. לימים הוברר לה כי המדובר בתמונות מקוריות של הצייר ראובן רובין, שהושאלו ע"י מוזיאון ישראל לממשלת ארצות הברית לשם הצגתם בתערוכה של אמנות יהודית ומשם הם נעלמו. היא שילמה תמורתם 250 ₪. ערך הציורים היה כ - 115,000 דולר. ממשלת ארצות הברית תבעה החזרת הציורים, ובית המשפט התייחס לזכותה לעקוב אחרי ציורים אלה ותמורתם. "בית המשפט יצווה להשיב לבעליהם נכסים, לרבות מעות, באמצעות צו עקיבה בשני מקרים, היינו: כשנשללו הנכסים מאת בעליהם ללא חוק, והם ניתנים לזיהוי בכל צורה שבה נתגלמו, אלא אם כן הגיעו לידי מי שרכשם בתום לב ובתמורה. בתמצית, דיני העקיבה נקלטו במשפטנו במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט הישראליים, והפכו לחלק ממשפטנו הנוהג. פתרון הסוגיות השונות המתעוררות בדינים אלה ופיתוחם ייעשו על-ידי בית-המשפט במסגרת העיקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שמצא את ביטויו בסעיף 1 לחוק עשיית עושר..." עמ' 674 - 672). השופט אור שנתן את פסה"ד המרכזי בנושא העקיבה אליו הצטרף הנשיא ברק מפורשות לנושא זה, קבע בזו הלשון: " עקיבה היא תהליך שעניינו תחלוף של נכסים. במסגרת תהליך עקיבה מזוהה נכס חדש כמושא פוטנציאלי של תביעה בהתבסס על היותו תחליף לנכס מקורי אשר הוא עצמו היה נושא התביעה. הנכס החדש עומד במקום הנכס הישן, ועל כן הוא עשוי להיחשף בפני אותן תביעות...זוהי "עקיבה קניינית"...תהליך העקיבה הוא רק תהליך מקדמי לתביעה..." בהמשך פסה"ד השופט אור מצטט בהסכמה את השופט ז' חשין ב - ע"א 218/57 מקבל הנכסים הרשמי והמפרק של פלס בע"מ נ' מאיר (שם) שבו מבהיר השופט חשין את עיקרה של תורת העקיבה, בזו הלשון: "מקום שנמסרו או שהוצאו נכסים מידי בעליהם החוקיים במסיבות המורות לכאורה שקנין הבעלות החוקי לא הועבר למקבליהם, רשאים הבעלים לדרוש השבת הנכסים, אלא אם כן הגיעו לחזקת המחזיק בהם בתום לב ובתמורה. זכותו של התובע במקרים אלה היא חפצית ולא אישית, בין בחוק ובין ביושר. בדיני היושר זכאי היה התובע לעקוב אחרי מעות שנלקחו ממנו,כל אימת שמעות אלו הוטבעו בחותמת של נאמנות מפורשת או נאמנות בכח, שמקורה ביחסי אמון או בחיוב שביושר, ולפי עקרונות המשפט המקובל זכאי היה התובע לעקוב אחרי נכסיו ולתבעם בתביעת נזיקין (על עיכוב או גזילה) או בתביעה מעין חוזית על כסף ששולם ונתקבל. אך תנאי יסודי בכל המקרים ללא יוצא מן הכלל היה, שאפשר לזהות את הרכוש בעין או לעקבו אחריו ולגלותו בגלגוליו השונים. פירוש הדבר שאם הרכוש שנגזל או שהוצא ברמאות שפט צורה ולבש צורה אפשר היה בכל זאת לדרשו בחזרה בצורתו האחרונה, לפי שנאמר על הרכוש המקורי שנתגלגל ברכוש המצוי על ידי שינוי צורה". ובהמשך: "זכות העקיבה משמשת בין היתר, ככלי להשיב לאדם תחליף לנכס שהיה שייך לו ושניטל ממנו שלא כדין. זכות זו מבוססת על עקרון העל הבא למנוע עשיית עושר ולא במשפט של האחד על חשבון חברו" (עמ' 674). בד בבד מציין בית המשפט בענין כנען כי הקונה לא התעשרה שלא כדין במישרין על חשבון התובע קרי ממשלת ארה"ב (עמ' 676 מול האות א'). מכאן עובר השופט אור לבדוק האם זכות העקיבה הניבה כתחליף לנכס ו/או לערכו הכספי זכות חוזית, כלומר : "הערך הטמון בנכס המקורי, קרי התמונות, מצא דרכו, בנסיבות המקרה, לזכות הביטול הסטטוטורית של המוכרת, וכי הבעלים המקורי של הנכס זכאי לעקוב אחר הערך האמור ולבוא במקומה של המוכרת לצורך בקשת ביטול חוזה המכר" (עמ' 677 מול האות ה'). אם נלך בעקבות ההנחיות של פס"ד תיווצר הקונסטרוקציה הבאה לענייננו: ברור שזכות עקיבה "ערומה ועצמאית" של נורד לא תעזור לו מכיוון שלבנק נכון ליום הגשת התביעה, לא היה כל נכס שניתן לזהותו כנכס של נורד, ואם תאמר שכספו התמזג בכספים האחרים שבבנק, בבחינת קרן מעורבת, אזי לא ניתן להצביע על "גידול בנכסי הבנק", דבר שאולי (וע"כ יש מחלוקות) יכול היה להיות עילת תביעה בנושא של עשיית עושר (עכ' ר' פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, עמ' 1127, 1130). תהליך העקיבה מוביל את התובע מס. 1 לבנק לאומי לישראל ולכספו שהיה בחשבון אלברי הזרה. כלפי חברת אלברי הזרה חב בנק לאומי חובת נאמנות וזהירות באשר היא היתה לקוח שלו. חבות זו הופרה כלפיה, ולכן לחברת אלברי הזרה ברמה הנורמטיבית היתה זכות תביעה כנגד הבנק הן בגין הפרת חוזה והן שהתרשל במסירת הכסף לפדידה, בכך שלא הבחין בשוני התאריכים במסמך (נספח 4 ל-ת/3, המאשר את זכויות החתימה, בין העמוד הראשון לשני). זכות התביעה נובעת משני מקורות: חוזי - הפרת הנאמנות שביחסי בנק ולקוח, ורשלנות חוזית ונזקית. התובע - נורד - באמצעות זכות העקיבה, "נכנס" בנעלי חברת אלברי הזרה במובן זה שיש לו זכות תביעה כלפי הבנק בשתי עילות אלה (ר' פרידמן, לעיל). מסקנה מעין זו תתאים לדבריו של השופט אור כי: "הדגש אינו על מקורה המשפטי של הזכות, אלא על היכולת לזהות בזכות הנתונה את הערך המקורי נושא זכות העקיבה. הערך הטמון בנכס המקורי אשר יצא מידי בעליו שלא כדין, עשוי "להתגלגל" ולהיות זכויות של צד לחוזה, בין שמקורן הוא בתנאי החוזה עצמו ובין שמקורן הוא בהוראות החוק". אשר על כן אני מקבלת את התביעה של התובע מס. 1 כנגד הבנק, לאור זכות העקיבה שלו. הוא זכאי למלוא סכום הקרן שהועבר. את הקרן הדולרית יש להמיר לשקלים לפי השער היציג שהיה ביום הגשת התביעה, ומאותו יום ואילך הוא ישא ריבית והצמדה כדין. יש להעיר, כי בוודאי ידוע לתובעים כי אחוז ריבית של 11% כבר מזמן לא ניתן בבית המשפט [ר' ע"א 6388/98Deniztas Naklyiat Ve Ticaret A.S. ואח' נ' Credit Lyonnais S.A. ואח' (פ"ד נז (5) 647)] ובפרקטיקה בוודאי שהוא שנים לא קיים. אשר לשאר הנתבעים:- הכספים לא הגיעו אליהם או לחזקתם. עו"ד מימון קיבל שכר בגין פועלו. רו"ח מרגלית נתן עדות, ולא קיבל כל תמורה. מה שברור הוא כי הכספים הגיעו לחזקתו של פדידה. מה קרה לאחר מכן, - אין הדבר ברור. ז.האם יש לחייב מי מהנתבעים 2, 3, 4 ? לגבי הנתבע מס. 2 - פדידה אומנם הגיש כתב הגנה, ברם לא התייצב למשפט. כל החיצים כוונו אליו, והוא אשר בפועל גם קיבל את הכספים ונעלם. כספים אלה לא הוחזרו לתובע מס. 1. אשר על כן אני מחייבת את הנתבע מס. 2 בסכום התביעה ביחד ולחוד עם הנתבע מס. 1. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין, מהנימוקים שנמנו לעיל. לגבי הנתבע מס. 3 - רו"ח מרגלית עילת התביעה המקורית כנגד רו"ח מרגלית היתה (ר' סעיף 36 לפרשת התביעה) בכך: - שהוא סייע לפדידה לגנוב מסטנצ'יץ את כספו של נורד, ולמטרה זו התערב שלא כדין אצל פקידי בנק לאומי והורה להם ללא כל הרשאה וללא סמכות לציית להוראות פדידה; - -סייע לפדידה לבצע את מעשה הגניבה ולרמות את סטנצ'יץ בכך שהציג לבנק פרוטוקולים מזויפים; - ניצל את מעמדו כרו"ח כדי להשפיע על בנק לאומי ולשכנע את פקידיו לבצע פעולות שלא כדין לטובת פדידה. מאומה מכל הנ"ל לא הוכח. אין מחלוקת שריצתו לבנק כשהוא מקבל "קריאת כיוון" מפדידה, אינה מתאימה לתפקידו כרואה חשבון. פנייתו המאוחרת לבנק כיצד לסווג את הכספים שהוצאו והועברו מחברה לחברה כהלוואה, - לא ברור שהיא מתאימה למציאות, מה גם שבזמן אמת, הדבר לא היה ידוע לו, ובירורים מרובים לעניין מסמכים שקיבל בנושא, הוא לא עשה (מוצג נ/25 נספח ט"ו). גם התנהלותו מול הבנק, בכך שאישר את הפגישה בלונדון ומה שנאמר בה על זכויות החתימה, מעוררת תמיהה, זו אינה התנהלות של רו"ח זהיר, ובמיוחד כשגם מר מרגלית עצמו גם הודה בעדותו שהוא אינו נותן אישור בע"פ בדבר זכויות חתימה של חברה (ר' עדותו מיום 28.9.06 בעמ' 1162 שורות 10-6). מכאן ניתן להסיק אולי על קשר אישי טוב של מרגלית עם פדידה הלקוח. מכאן ניתן להסיק שהוא תוגמל בצורה משביעת רצון ע"י פדידה במסגרת העסקתו אצלו; עד כדי כך טוב, שהוא ניסה לרצות אותו "עם קריאה", במקום לשכנע את פדידה, שמעבר הזמן הניב אולי זכויות חתימה אחרות, ו/או שהוא - מרגלית כרו"ח אמין - אינו נותן אישורים בע"פ כשמלוא המסמכים אינם מוצגים מול עיניו. אבל מדרך התנהלות זו ועד המסקנה שהוא שיתף פעולה עם פדידה כדי לרמות את התובעים, - הדרך ארוכה. יתר על כן, גם מעדות הבנקאים עלה, כי אומנם דבריו איששו את שהיה ידוע להם, קרי: שקיימת עסקה בקשר לרכישת מלון, אבל דבריו שלא לוו במסמכים מתאימים, - גרמו אולי לתחושה טובה של הבנק בהחליטו את שהחליט אבל לא היו ה - CAUSA SINNE QUA NON או אחת הסיבות להחלטה לשחרר את הכספים. כל שניתן לאמר הן עליו והן על עו"ד מימון הוא, שפדידה שהשכלתו הפורמלית אינה ידועה, הצליח להפוך אנשים מקצועיים שאמורים להיות זהירים ומזהירים לעלי תאנה לפעילויותיו, באמצעות "שכירתם" לביצוע פעולות מעין משפטיות בשבילו ובכך "קנה" את מסירותם, ללא כל סיבה טובה. אשר על כן אני דוחה את התביעה כנגד רו"ח מרגלית. לגבי צד ג' מס. 4 - עו"ד מימון עו"ד מימון נתבע ע"י בנק לאומי. נכון שניתן היה ליחס לו חובת זהירות כלפי הבנק, מאחר והבנק סומך על עוה"ד, מוסר להם את טפסיו, ומאפשר להם לאשר זכויות חתימה המשפיעים על דרך הוצאת הכספים מהבנק. כפי שציינתי לעיל, מסירת טפסים ריקים לפדידה, נתנה לנ"ל הזדמנות ליצור טופסולוגיה משלו, שונה מהמסמכים המקוריים. יחד עם זאת, "היצירה" של פדידה לא היתה מושלמת, ופקיד זהיר של הבנק היה אמור לגלותה בזמן אמת עם בדיקת המסמכים שהגיעו אליו, כשהוא ממלא את תפקידו לשמור על האינטרסים של הבנק. אין זה מספיק לדרוש טופס ממולא, ולתייקו בתיק הלקוח, צריך לבודקו ולראות שאכן הכל תקין, לפחות על פני הטופס. מכאן שהתנהלות הבנק ניטרלה את רשלנות עו"ד מימון. כל שנאמר על רו"ח מרגלית, יש לאמר על עו"ד מימון בשינויים המחוייבים, בעוד שרו"ח מרגלית גילה נטיה ומעורבות למתן עדות "לטובת" פדידה, עו"ד מימון גילה אדישות מירבית לכל התנהלות העיסקה ולשאלה שנשאל לגביה. הוא היה אמור להיות עו"ד העסקה, עסקה שאת פרטיה ולו המינימליים לא ידע, גם לא בירר באופן מיוחד, למעט שאלה הכיצד זה משיאים רווחים כאלה במספר ימים מועט. ביודעו שהעסקה אמורה להיות עסקה מהירה, לפי ההנחיות שקיבל, למרות שקיבל טלפון מהבנק בדבר זכויות חתימה, - הסכים להמתין לפדידה, ולא פעל בזריזות כדי להשיב לבנק, בין טלפונית, ובין ע"י איתור מסמכים אחרים, בזמן ההמתנה. עו"ד מימון - מסר לפדידה וסטנצ'יץ טפסים ריקים מוחתמים בחותמו. מדוע? האם זו דרך התנהלות של עו"ד שאמור לאשר זכויות חתימה? מה היתה הבעיה למלא טופס קצר ולא מסובך באנגלית, או שמאן דהוא ימלא זאת בנוכחותו? מדוע "האמון" או האדישות איך מסמכים שנושאים את חותמו ממולאים? יחד עם זאת לא הוכח שלעו"ד מימון היו יד ורגל בעסקה, ולטעמי גם הוא היה חלק מעלי התאנה שיצר פדידה ככיסוי לעסקה, כשפדידה מזהה ומנצל "קניית" אמון תמורת שכר טרחה. כפי שציינתי לעיל, הכספים לא הגיעו אליו, ופעולותיו או מחדליו לא אלה ששכנעו את הבנק לפעול כפי שפעל. אשר על כן אני דוחה את התביעה גם כנגדו. הפועל היוצא: אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ביחד ולחוד. אני דוחה את התביעה כנגד רו"ח מרגלית, ולאור זאת אני דוחה גם את הודעת צד ג' וצד ד'. אני דוחה את תביעת בנק לאומי כנגד עו"ד מימון, בהודעת צד ג'. בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו. זכות חתימהמסמכיםאישור זכויות