1. זוהי בקשה לביטול פסק דין, אשר ניתן נגד המבקשת, הנתבעת בתיק העיקרי ביום 2.6.99. במבוא לבקשה נאמר, כי למען הזהירות בלבד ובמידת הצורך מבוקש לראות בנימוקי הבקשה נימוקים לצורך הארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין, ולהאריך המועד עד למועד הגשתו בפועל. בקשה זו הוגשה ביום 14.5.00. הרקע לבקשה. 2. המשיב הגיש ביום 11.4.99 תביעה כספית ותביעה לצו עשה נגד המבקשת. בכתב התביעה נאמר בתמצית, כי ביום 8.3.99 נחתם בין הצדדים הסכם להעברת זכויות המבקשת במשק מס' 38 במושב שפר, הכולל בית מגורים ומשק חקלאי, לול ומטעים (להלן "המשק" או "הנכס"). בין היתר נקבע בהסכם, כי על המבקשת להמציא אישור זכויות עדכני וכי ההסכם יכנס לתוקף, לאחר המצאת אישור זכויות נקי משיעבודים וחובות. ביום 11.3.99 הומצא אישור זכויות מהמינהל, לפיו המשק רשום ע"ש המבקשת וע"ש בעלה המנוח. כמו כן צויין באישור, כי קיימת התחייבות לרישום משכתנא כלפי בנק משכן וצו מניעה, שניתן על ידי המשקם מיום 4.2.98. ההסכם נערך במשרדו של עו"ד טארק חליחל בצפת, אשר שימש כב"כ שני הצדדים, לצורך העברת הזכויות ע"ש הקונה, המשיב. ביום 15.3.99 עו"ד חליחל שלח לצדדים מכתב, לפיו המבקשת ביטלה את העסקה. במכתב כותב עו"ד חליחל כדלקמן: "1. קיבלתי הודעה מהמוכרת לבטל את העסקה ולא לטפל בהעברת הזכויות במשק. 2. כידוע, על פי סע' 1 להסכם המכר העסקה תכנס לתוקף רק לאחר המצאת אשור זכויות עדכני ע"ש המוכרת נקי משעבודים ומחובות. 3. על פי אשור הזכויות עולה כי: א.המשק רשום ע"ש ברום מסעוד ז"ל וברום טיטה, כך שיש הכרח בהוצאת צו ירושה בענין עזבון המנוח ברום מסעוד ז"ל. ב. יש הכרח לבטל את העיקולים אשר הוטלו במשבצת המושב והנמצאים בהסדר המשקים. ג. יש הכרח לבטל את המשכנתא לטובת בנק "משכן" בע"מ. 4. לאור האמור לעיל, לא ניתן לבצע את העברת הזכויות ללא שיתוף פעולה בין המוכרת והיורשים על פי דין של המנוח ברום מסעוד ז"ל והקונה, וכן המצאת האשורים המתוארים בסע' 3 למכתבי זה. 5. לידיעתכם ולטפולכם." המשיב לא השלים עם הודעה זו. ביום 14.3.99 הופיע במשרדו של עו"ד חליחל כדי למסור לידיו הנאמנות סכום של 150,000 ₪ ע"ח התמורה המוסכמת ואולם, עו"ד חליחל סרב לקבל תשלום זה. במועד זה כבר קיבל מהמבקשת את הודעת הביטול. בהסכם עצמו נאמר, כי התשלומים יבוצעו באמצעות עו"ד חליחל. בנוסף, המשיב שלח ביום 8.4.99 באמצעות בא כוחו מכתב אל המבקשת, ובו הוא דוחה את ביטול ההסכם, עומד על קיומו כלשונו, ודורש מהמבקשת לקיים את חיוביה על פי ההסכם. משלא נענה, הגיש ביום 11.4.99 תביעה כספית ותביעה לצו עשה, ובה תבע כי המבקשת תחוייב לשתף פעולה עם המשיב בכל הקשור להעברת הזכויות במשק ע"ש המשיב. כמו כן, תבע פיצוי כספי על הפרת ההסכם ומינוי כונס נכסים לצורך ביצוע רישום הזכויות ע"ש המשיב. 3. משחלף המועד ולא הוגש כתב הגנה, ביקש המשיב וקיבל פסק דין אשר ניתן בהעדר ביום 1.6.99. 4. בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש המשיב בקשה לצווים זמניים: צו מניעה זמני האוסר על המבקשת לבצע כל דיספוזיציה או העברת זכויות במשק, צו עיקול זמני וכן צו למינוי ב"כ המשיב ככונס נכסים זמני על זכויות המבקשת. בית המשפט קבע את הבקשה לדיון במעמד הצדדים ליום 27.4.99. במועד זה לא התייצבה המבקשת, אך התייצבה בתה, עליזה סויסה והודיעה, כי המבקשת השתחררה מבית חולים בצפת מהמחלקה לבריאות הנפש. בית המשפט החליט לדון בהעדר המבקשת (המשיבה שם), וקבע כי הצו שניתן קודם לכן במעמד צד אחד יעמוד בתוקפו עד לביטולו, אם וכאשר תוגש על ידי המבקשת בקשה זו. 5. בנימוקי הבקשה טוענת המבקשת כמה טענות שתמציתן כדלקמן: א. בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן מדובר בתביעה לאכיפת חוזה מכר מקרקעין, והערכאה המוסמכת לדון בתביעה, הינו בית המשפט המחוזי. אמנם כותרת התביעה הינה "צו עשה", אך מהות התביעה הינה אכיפת הסכם מכר מקרקעין. ב. בפסק הדין ניתנו סעדים נוספים לאלה שנתבקשו בתביעה, שכן בנוסף לסעדים שנתבקשו, ניתן גם צו מניעה האוסר על ביצוע עסקה או דיספוזיציה במשק, וסעד זה לא נתבקש בכתב התביעה. ג. שכר הטרחה שנפסק הינו מופרז, ואינו עומד בשום יחס לסכום התביעה והסעדים שנתבקשו. ד. לא בוצעה מסירה כדין. המבקשת איננה מציינת בבקשתה אילו כתבי בית דין לא נמסרו כדין, ואולם מעיון בנספחים לבקשה עולה, כי הבקשה מתייחסת כפי הנראה, לאישור המסירה של כתב התביעה וכן הזימון לדיון בבש"א 280/99 שנקבע ליום 27.4.99. ה. המבקשת לא קיבלה לידיה את מסמכי התביעה עד ליום 8.4.00, ולא הבינה את משמעות ההליכים שננקטו נגדה. בתה, הגב' עליזה סויסה היא זו אשר טיפלה בענייניה, וגם היא לא קיבלה את מסמכי התביעה על אף הופעתה בבית המשפט. לפיכך, מניין הימים להגשת הבקשה מתחיל מיום 8.4.00, והגשת הבקשה להארכת מועד הינה מטעמי זהירות בלבד. ו. אין מקום לאכוף את ההסכם על המבקשת, שכן בעת חתימת ההסכם היתה בת 71, לא ידעה ולא הבינה את משמעות האמור בהסכם ואת תוכנו. המבקשת אינה יודעת קרוא וכתוב, ובעת חתימת ההסכם היתה עיוורת בשתי עיניה. בעת חתימת ההסכם היתה במצב נפשי ובריאותי בלתי יציב ולא היתה מסוגלת לטפל בענייניה. לאחר חתימת ההסכם המשיב פנה למזכירות המושב, כשהוא מצוייד בהעתק ההסכם לצורך קבלת אישורים שונים, מזכיר המושב פנה לבתה של המבקשת, הגב' עליזה סויסה והודיע לה על ההסכם. עליזה עיינה בהסכם, ומשהסבירה למבקשת את משמעות ההסכם, המבקשת פנתה מיידית לעו"ד חליחל והודיעה על ביטולו. ז. ההסכם לא נכנס לתוקף, כי לא נתקבלה תמורה מן המשיב. ח. למבקשת אין דיור חלופי. ביצוע ההסכם ואכיפתו מהווה סעד בלתי צודק בנסיבות העניין. אכיפת ההסכם אשר נחתם בנסיבות תמוהות ובוטל על ידי המבקשת, יחמיר את מצבה. ט. ההסכם לא נכנס לתוקף, שכן על פי האמור בו, יכנס לתוקף לאחר המצאת אישור זכויות עדכני נקי משיעבודים וחובות. משלא הומצא אישור לעניין סילוק השיעבוד, ההסכם לא נכנס לתוקף. י. המבקשת חתמה על ההסכם בהטעיה ובתרמית, תוך ניצול מצבה הבריאותי הקשה על ידי המשיב. 6. בתגובתו לבקשה טוען המשיב בתמצית כדלקמן: א. פסק הדין הומצא למבקשת ביום 3.6.99 על ידי פקיד מסירה. הבקשה הוגשה באיחור, מבלי שניתן לכך טעם מיוחד כמתחייב מתקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן "התקנות" או "תקנות סד"א"). המבקשת טוענת להארכת מועד מיום 8.4.00, תוך שהיא מתעלמת מהמסירה ביום 3.6.99 ואינה מוסרת כל הסבר, ביחס למועד הנטען על ידה, ה-8.4.00. ב. בית המשפט מוסמך עניינית לדון בתביעה. זכויותיה של המבקשת אינן זכויות קנייניות של בעלות או חכירה, אלא זכויות של בר רשות. ביחס לזכויות אלה בית משפט שלום מוסמך לדון, בהתאם לסעיף 51(3)(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. ג. פסק הדין ניתן כדין. הסעדים שנתבקשו, כוללים אישור סעדים זמניים שניתנו עם הגשת התביעה, בהתאם להוראות תקנה 374 לתקנות סד"א. אישור סעד זמני הינו בסמכותו הטבועה של בית המשפט. שכה"ט ניתן בהתאם לתקנות. ד. גם אם יש ליקויים בפסק הדין, תרופתה של המבקשת בהגשת ערעור, ולא בבקשה לביטול פסק הדין. ה. מסירת כתבי הטענות לידי המבקשת נעשתה כדין, בהתאם לתקנה 481 לתקנות סד"א. במקרה זה, ההמצאה בוצעה למזכיר המושב שבו מתגוררת המבקשת. המסירה בוצעה ביום 18.4.99, על פי החלטת בית המשפט מיום 12.4.99, בבקשה לצו מניעה זמני. ו. ביום 27.4.99 התקיים דיון במעמד שני הצדדים בנוכחות מזכיר המושב ובתה של המבקשת. טענת המבקשת כי לא קיבלה את כתב התביעה אף שנכחה בדיון, מוכיחה את חוסר תום ליבה. אילו לא קיבלה את כתב התביעה והזימון לדיון, בתה ומזכיר המושב לא היו מתייצבים לדיון. ז. לעניין סיכויי ההצלחה של המבקשת אם יבוטל פסק הדין נטען, כי לא היה כל פגם בהסכם, והוא נחתם בנוכחות עו"ד אשר תרגם למבקשת בערבית את נוסח ההסכם. טענות המבקשת בעניין נסיבות חתימת ההסכם אינן נכונות עובדתית ומשפטית. המבקשת ראתה היטב בשתי עיניה, היתה במצב בריאותי תקין, עירנית, וידעה היטב על מה היא חותמת. המבקשת היתה מלווה בבתה רותי בוזגלו, אשר קיבלה מהמבקשת יפוי כח נוטוריוני בלתי חוזר. המבקשת שפויה, ללא אפוטרופוס וחתמה מרצונה החופשי על ההסכם. חתימתה מחייבת אותה. המבקשת אף ביטלה את יפוי הכח שניתן קודם לכן לבתה ביום 14.3.99 והבינה היטב, כי ביטול יפוי הכח נעשה, כדי שלא יחייב אותה. ח. הסיבה האמיתית לביטול ההסכם מצד המבקשת הינה, כי המחיר לטעמה נמוך מידי. נימוק זה, הוא כנגד כדאיות ההסכם, ואינו מהווה עילה לביטולו. הנימוקים שניתנו לביטול ההסכם במכתבו של עו"ד חליחל מיום 15.3.99 מהווים מכשולים הניתנים לתיקון, וחלקם אף תוקנו בפועל. עם מותו של בעלה המנוח של המבקשת, זכויותיו במשק עוברות למבקשת, ולא בהתאם לצו ירושה. זכויות בר רשות אינן מהוות חלק מהעזבון. במות אחד מבני הזוג, הזכויות עוברות לבן הזוג השני. הנכס נרשם ע"ש המבקשת על ידי ב"כ המשיב, אשר התמנה להיות כונס נכסים. ניתן לבצע את העברת הזכויות בכפוף לקיומם של העיקולים, לאחר קבלת אישור מהמשקם. המשיב יפרע את המשכנתא הרובצת על המשק, ובכך תוסר המניעה להעברת הזכויות בשל קיומה של משכנתא. קיומו של תנאי מתלה בהסכם, אינו שולל את כניסתו לתוקף של ההסכם עם חתימתו. במקרה זה, קיומו של התנאי המתלה, מוטל על המבקשת, ואי קיומו של התנאי על ידי המבקשת אינו יכל לשמש עילה לביטול ההסכם, כאשר המבקשת היא זו אשר אמורה לדאוג לקיומו. ט. אי תשלום התמורה אשר על פי ההסכם נקבע, כי ישולם לאחר מועד חתימתו, אינו שולל את כניסתו לתוקף של ההסכם עם חתימתו. בפועל המשיב שילם מספר תשלומים, תשלום בסך 7,000 ₪ ביום 11.3.99, תשלום בסך 6,006 ₪ ביום 25.10.99 בגין חוב של המבקשת למינהל מקרקעי ישראל, ביום 11.4.00 שולם סכום של 43,644 ₪ - לכיסוי חובה של המבקשת למס שבח מקרקעין, וביום 14.3.99 ביקש המשיב לשלם לעו"ד חליחל 150,000 ₪ ע"ח התמורה, וסורב על ידו. י. אין זה מתפקידו של המשיב למצוא למבקשת דיור חלופי. המבקשת מתגוררת בפועל אצל בתה עליזה סויסה, ולפיכך גם עובדתית, טענה זו אינה נכונה. יא. לא הונחה תשתית ראייתית לטענת הטעיה ותרמית. 7. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים זומן להעיד עו"ד אחמד חליחל, במשרדו נערך ונחתם ההסכם. עו"ד חליחל העיד, כי ביום 8.3.99 הגיעו למשרדו המשיב, המבקשת ובני משפחתה. לפחות שתי בנות מבנותיה של המבקשת ובן משפחה נוסף. נאמר לו, כי המבקשת מעוניינת למכור את המשק למשיב. השיחה התנהלה בעברית פשוטה, תוך שירבוט מילים בערבית פשוטה וניתנו לצדדים הסברים. לאחר פגישה של כרבע שעה הצדדים הופנו לחדר הסמוך, לעו"ד טארק חליחל. עו"ד טארק חליחל, קיבל מהצדדים הפרטים לצורך עריכת ההסכם, ולאחר כשעה וחצי נחתם ההסכם. באותה פגישה, בשל גילה, ביקשה המבקשת למנות את בתה רותי בוזגלו כמיופת כח, על מנת שתוכל לטפל בענייניה, ובאותו מעמד נערך גם יפוי כח כללי נוטוריוני מוגבל לטיפול במשק. ליפוי הכח הוספו פרטים נוספים לבקשתה של המבקשת, לאחר שעוה"ד הסביר לה, את משמעותו של יפוי כח כללי וספציפי. ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם קיבל שיחות טלפון ממשפחתה של המבקשת, בהן ביקשו לבטל את העסקה. לבקשתה ולבקשת בתה רותי, ערך מסמך המבטל את יפוי הכח. מיד אחר כך שלח מכתבים לשני הצדדים. לדבריו, כאשר המבקשת חתמה בפניו על תצהיר ביטול יפוי הכח הנוטוריוני, הבינה על מה היא חותמת. בחקירתו הנגדית הוסיף, כי את פירטי ההסכם מסר למבקשת בשפה עברית פשוטה, ובין היתר הסביר לה, כי היא עומדת למכור את המשק למשיב בתנאים ובמחיר כפי שנקבעו. אילו המבקשת לא היתה מבינה, לא היה עורך את ההסכם. 8 .עו"ד טארק חליחל, שותפו של עו"ד אחמד חליחל במשרד, מסר עדות ואמר, כי ביום 8.3.99 המבקשת הגיעה עם בני משפחה נוספים יחד עם המשיב, כדי לערוך הסכם. מצד המבקשת היו לפחות 4 בני משפחה. במועד חתימת ההסכם לא היה בידי המבקשת אישור זכויות, והוא ניסה לדחות את החתימה עד אשר יגיע אישור הזכויות ואולם נאמר לו, שהמבקשת הינה אשה מבוגרת ולא תוכל להגיע שוב. עיקרי החוזה תורגמו גם לערבית. המבקשת ביקשה שהכסף יועבר אליה אישית, למרות יפוי הכח שמסרה לבתה. לאחר כשבוע בתה התקשרה וביקשה לבטל את ההסכם. ביום 14.3.99 המבקשת הופיעה במשרדו וביקשה לבטל את יפוי הכח לטובת בתה. בחקירתו הנגדית הוסיף, כי מסר לכל אחד מהצדדים עותק של ההסכם, תוך שהוא יושב מול המחשב. הוא ביקש מהם לקרוא את ההסכם, ואח"כ עבר איתם על עיקרי הסעיפים. ביום חתימת ההסכם, לא היה ויכוח על התמורה. הצדדים הגיעו אליו עם סכום מוסכם. ביחס לביטול העיד, כי הסביר למבקשת שאי אפשר לבטל הסכם לבקשת צד אחד. הוא לא הסכים לקבל 150,000 ₪, כי לא רצה להחזיק בכסף שלא על דעת שני הצדדים. הכוונה היתה לפעול על פי הוראות המבקשת לצורך סילוק המשכנתא מבנק משכן, אך לא רצה לפעול על דעת עצמו. המשיב התנגד לביטול ההסכם. 9. הגב' שרון אטג'י העידה, כי ביום 18.4.99 הגיעה למזכירות המושב הגב' ברוריה אוזן, וביקשה למסור מעטפה ובה כתב תביעה ומסמכים אחרים. היא הציגה עצמה כמזכירתו של עו"ד שרגיל ואמרה, כי היתה בביתה של המבקשת שלא היתה בבית, וביקשה מאטג'י להעביר את המעטפה למבקשת. אטג'י סרבה ואמרה, כי המבקשת אינה בביתה. כמו כן סרבה לחתום על אישור המסירה. הגב' אוזן השאירה את המכתב ורשמה שסרבה לחתום. היה ביניהן ויכוח, והיא אמר לברוריה, כי היא מניחה את המעטפה מחוץ לדלת הראשית של המשרד, ושם נשארה. בחקירתה הנגדית אמרה, כי היא נוהגת לקבל דואר עבור חברי המושב, והמבקשת היא חברת מושב. בתפקידה היא עובדת דואר. אם שולחים בדואר כתב תביעה למבקשת, היא מקבלת אותו, ואם עושים מסירה אישית היא לא מקבלת. היא משמשת כפקידה של הועד ושל המושב. דברי הדואר המגיעים, היא מחלקת בתאים של החברים. היא נתבקשה למסור את המעטפה למבקשת ואמרה, שאינה מוסרת דברי דואר ביד לאף חבר. 10. המבקשת נחקרה על תצהירה ופתחה ואמרה: "אני לא יודעת כלום. אני חתמתי ואני לא יודעת כלום. הוא אמר לי תחתמי וחתמתי... ." המבקשת נשאלה על התצהיר שצורף לבקשה ואמרה, כי זהו נייר וכי אינה יודעת על מה חתמה. היא מתגוררת אצל בתה עליזה סויסה בכנען כשנה, שנתיים. בהמשך העידה, כי בתה הסבירה לה מילה במילה בשפה הערבית מה כתוב בתצהיר, וביחס להסכם אמרה, כי היתה אצל עו"ד חליחל פעמיים, פעם אחת כשנעשה ההסכם, ופעם נוספת "כשקרעו את הניירות". עו"ד חליחל לא הסביר לה מה כתוב בהסכם. ביחס לעסקה העידה, כי אינה רוצה למכור את הבית. אצל עו"ד חליחל היתה יחד עם בתה רותי, אצלה היא מתגוררת. היות ואינה רואה, היא רוצה שבתה תהיה איתה. בהמשך אמרה, כי הבינה שהיא חותמת על הבית ועל הלול. בעת החתימה על ההסכם היתה נוכחת גם אורה אפוטה שכנתה. בהמשך חזרה ואמרה, כי היא רוצה למכור את ביתה, וכי בנותיה עליזה, אילנה, רחל ורותי, אינן מסכימות שהבית ימכר. 11. המשיב נחקר על תצהירו והעיד, כי לפני חתימת ההסכם היה במו"מ עם כל ילדיה של המבקשת, כולל בתה שגרה בצפת. רותי הציעה למכור לו את הבית במושב. המו"מ נמשך כחצי שנה ונוהל עם רותי. עו"ד חליחל הסביר לשני הצדדים את משמעות ההסכם במשך כשעה. עם המבקשת נפגש כשלוש פעמים, ובנוסף נפגש עם בנותיה, ושוחח איתן בטלפון. הפגישה עם המבקשת היתה בביתה של בתה רותי. הוא דיבר איתה עברית וערבית. הוא קיבל את הסכמת כל ילדיה של המבקשת. ביחס לתשלומים אמר, כי רותי התקשרה וביקשה מקדמה וקיבלה ממנו 7,000 ₪. מאוחר יותר התקשרו אליו בנותיה של המבקשת, ואמרו שהסכום אינו מקובל עליהן, ואם לא יסכים לשלם סכום גבוה יותר, הם יבטלו את ההסכם. המבקשת אינה עיוורת. למשרדו של עו"ד חליחל הגיעה בנסיעה במשאית נהוגה על ידו, למבקשת לא היה כל קושי לעלות למשאית ולרדת ממנה. המבקשת מדברת עברית וגם ערבית. בהמשך אמר, שעו"ד חליחל טארק תרגם את ההסכם סעיף סעיף, אך לא כל מילה. בנושאים שלמבקשת היה קושי להבין, בתה רותי הסבירה לה. דיון. 12. הטענה הראשונה כנגד הבקשה לביטול פסק הדין הינה, כי הוגשה באיחור, וכי המועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק דין קבוע בחיקוק. המבקשת לא הראתה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הבקשה. כדי לדון בטענה זו, יש לברר תחילה, מתי פסק הדין הומצא למבקשת. בבקשה לביטול פסק הדין ובתצהיר שצורף לו, המבקשת אינה מציינת מתי קיבלה את פסק הדין. כל שנאמר לעניין זה הינו, כי עד ליום 8.4.00 לא קיבלה לידיה את מסמכי התביעה. המבקשת נמנעת מלציין מהו המועד שבו נמסר לה פסק הדין. בסעיף 2 לבקשה, המבקשת מתייחסת לאישור המסירה נספח ה' לבקשה, ואולם נספח ה' לבקשה, איננו אישור מסירה. לעומת זאת, המשיב טוען בתגובתו, כי פסק הדין הומצא למבקשת ביום 3.6.99, וצרף לתגובתו העתק של אישור המסירה (נספח א'). אישור המסירה נראה תקין על פניו ומצויין בו, כי יצחק רונן מסר למבקשת ביום 3.6.99 פסק דין ומינוי כונס נכסים. על האישור מתנוססת חתימתה של המבקשת. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, טען ב"כ המבקשת, כי יש להוציא מתגובת המשיב את נספח א' המהווה אישור מסירה, שכן לטענתו, מסמך זה היה על המשיב להגיש באמצעות מי שחתום עליו. הואיל ומר יצחק רונן לא התייצב, והמסמך לא הוגש באמצעותו, אין המסמך קביל על פי דיני הראיות. אין בידי לקבל טענה זו. אישור המסירה צורף כנספח לתגובה, והוא חתום לכאורה על ידי המבקשת. המבקשת לא טענה בשום שלב, כי החתימה המופיעה על גבי אישור המסירה אינה חתימתה. לפיכך, אין כל משמעות לעובדה, שהמסמך צורף כנספח לתגובה, ולא הוגש באמצעות מי שחתום עליו, בנוסף לחתימתה של המבקשת. בנוסף, אישור מסירה איננו ראיה ככל ראיה אחרת המוגשת על ידי צד במהלך קיומן של הוכחות. לאחר התיקון בתקנות סד"א בתקנה 475א(א), הוטל על עוה"ד להמציא כתבי טענות לצד שכנגד, וכך הוסמכו על ידי המחוקק לבצע מסירות, אשר בוצעו קודם לכן על ידי פקידי בית המשפט או פקידי הדואר. תקנה 475א(ב) קובעת, כי אישור המסירה ישמר בידי בעל הדין והעתק ממנו יוגש לבית המשפט, כאשר בעל הדין מגיש בקשה לסעד כלשהו נגד בעל דין אחר. מכאן, שהמחוקק קבע דרך מיוחדת, בשונה מהצגת ראיה על פי דיני הראיות, ולפיה העתק אישור המסירה מוגש לבית המשפט, כאשר בעל דין מגיש בקשה לסעד כנגד הצד שכנגד. במקרה זה, אישור המסירה צורף לתגובה לבקשת המבקשת, ובכך מילא המשיב אחר הוראת התקנה. אישורי מסירה ככלל, אינם מוגשים באמצעות המוסר, אלא מהווים חלק ממסמכי תיק בית המשפט, בין אם הם מגיעים באמצעות הדואר ובין בדרך אחרת. לפיכך, די בצרוף העתק אישור המסירה לתגובה על מנת לקבוע, כי המסירה של פסק הדין בוצעה על פי האמור בו לידי המבקשת, ביום 3.6.99. עובדה זו לא נסתרה בכל דרך על ידי המבקשת, אשר כאמור לא הציגה כל גרסה לעניין מועד מסירת פסק הדין לידיה. לפיכך, מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין מתחיל ממועד זה. 13. הבקשה הוגשה ביום 14.5.00, כשנה ממועד מסירת פסק הדין לידי המבקשת. המועד להגשת הבקשה הוא מועד הקבוע בחיקוק, בתקנות 214 ו-201 לתקנות סד"א. על פי התקנות, היה על המבקשת להגיש את בקשתה תוך 30 יום מיום 3.6.99, דהיינו עד ליום 2.7.99. הואיל וכך, היה על המבקשת להגיש בקשה להארכת מועד, ולנמק את האיחור ב"טעם מיוחד" בהתאם לתקנה 528 לתקנות. מעיון בבקשה עולה, כי בכותרת לא נאמר כי זוהי בקשה להארכת מועד ואולם, במבוא לבקשה נאמר: "למען זהירות בלבד במידת הצורך, מתבקש כבוד בית המשפט לראות בנימוקי בקשה זו לצורך הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, ובהתאם - בית המשפט הנכבד מתבקש להאריך את המועד להגשת בקשה זו עד ליום הגשתה בפועל." בגוף הבקשה ובתצהיר, אין כל נימוק או טעם לאיחור, וכל שנאמר הוא, כי מניין הימים מתחיל מיום 8.4.00, הא ותו לא. מכאן, שהמבקשת לא הראתה טעם לאיחור, לא טעם רגיל ולא טעם מיוחד. די בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. 14. למעלה מן הצורך, אתייחס ליתר טענות המבקשת, למרות מסקנתי, שיש לדחות את הבקשה על הסף, בשל האיחור הניכר בהגשתה, והעדר כל טעם לאיחור. 15. בבואי לדון בבקשה לביטול פסק הדין, יש לבחון תחילה את השאלה, אם יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, או על פי שיקול דעת בית המשפט, בהנחה שלא נפל פגם בהליך מתן פסק הדין. גם בעניין זה המבקשת איננה טוענת באופן ברור, אם היא טוענת לביטול פסק הדין מחובת הצדק, או בהתאם לשיקול דעת בית המשפט. פסק הדין ניתן על ידי כבוד השופט אלופי על בסיס אישור מסירה המצוי בתיק בית המשפט, ולפיו הגב' ברוריה אוזן, ביקרה בביתה של המבקשת בשלושה מועדים שונים, בתאריכים 14.4.99, 15.4.99 ו-16.4.99 ואיש לא היה בבית. על פי האישור, ברוריה הגיעה למזכירות מושב שפר ביום 18.4.99 ומסרה: הזמנה לדין לדיון שנקבע בבש"א 280/99 ליום 27.4.99, כתב תביעה ב-ת.א. 713/99 ובש"א 280/99. מסמכים אלה נמסרו על פי האמור באישור לגב' שרון אטג'י, מזכירת המושב, וזו סרבה לחתום על האישור. לכאורה, המסירה בוצעה כדין בהתאם לתקנה 481 לתקנות סד"א. תקנה זו קובעת, כי באין אפשרות למצוא את הנמען, ואם היה תושב מושב עובדים או מושב שיתופי, די בהמצאת הכתב לידי חבר הועד או המזכיר של הישוב. באישור המסירה נאמר כאמור, כי לאחר 3 ביקורים בביתה של המבקשת, כתב התביעה הומצא למזכירת מושב שפר, הגב' שרון אטג'י. ב"כ המבקשת תוקף את המסירה וטוען, כי סירוב המקבל לחתום על האישור מעורר ספקות רבות, ואין זה מתקבל על הדעת, כי חבר או מזכיר מושב, יסרב לחתום על אישור מסירה שכלל אינו שייך לו. בנוסף נטען, כי היה על מבצע המסירה ליתן תצהיר, תוך פירוט מדוייק של פעולותיו. אטג'י זומנה להעיד בעניין המסירה. בעדותה אמרה, כי ביום 18.4.99 הגיעה למזכירות מושב שפר הגב' ברוריה אוזן וביקשה למסור לה מעטפה ובה כתב תביעה ומסמכים אחרים. היא נתבקשה להעביר את המעטפה למבקשת וסרבה. כמו כן, סרבה לחתום על אישור המסירה. בהמשך העידה, כי הגב' אוזן השאירה את המכתב. בהמשך אמרה: "אמרתי לה, אני מניחה מעטפה בחוץ, מחוץ לדלת הראשית של המשרד ואמרתי לה, מצידי תקחי את זה וזהו, הלכתי. ושם זה נשאר. למחרת לא ראיתי את המעטפה." הגב' אטג'י הוסיפה ואמרה בחקירתה הנגדית, כי היא מקבלת דברי דואר עבור חברי המושב ומחלקת אותם בתאים של החברים. היא נתבקשה למסור את המעטפה למבקשת ביד וסרבה. לבסוף אמרה: "אני הוצאתי את המעטפה החוצה ושמתי אותה על המדרגות של הרצפה..." מן האמור לעיל עולה, כי הגב' אטג'י קיבלה לידיה את המעטפה ובה כתב התביעה, סרבה לחתום על אישור המסירה והניחה את המעטפה מחוץ לדלת המשרד שבו היא עובדת, במזכירות המושב. לפיכך יש לקבוע, כי כתב התביעה נמסר על פי הוראות תקנה 481 לתקנות סד"א. באישור המסירה נאמר, שגב' אטגי' היא מזכירת המושב. לא נטען בבקשה, כי כתב התביעה הומצא למי שאינו מוסמך לקבל כתבי בית דין על פי התקנות. לפיכך, ולאור עדותה של אטג'י, לפיה קיבלה את המעטפה וסרבה לחתום על אישור המסירה, יש לקבוע כי כתב התביעה נמסר כדין, כקבוע בתקנות. לכך יש להוסיף את העובדה, שהמבקשת טוענת בבקשתה, כי קיבלה את כתב התביעה רק ביום 8.4.00, אך אינה מסבירה, כיצד קיבלה את כתב התביעה במועד זה. במילים אחרות, בטענה זו המבקשת מאשרת, כי כתב התביעה הומצא לה, אך טוענת במשתמע, שמועד ההמצאה היה ביום 8.4.00, ולא במועד הנקוב באישור המסירה. עדות נוספת למסירת כתב התביעה לידי המבקשת הינה, התייצבותה של בתה, הגב' עליזה סויסה בדיון שהתקיים ביום 27.4.99 בבש"א 280/99. במועד זה התקיים דיון בבקשה למתן סעדים זמניים. התייצבותה בבית המשפט במועד זה מוכיחה, כי כתב התביעה נמסר לה לפני מועד הדיון, שכן הזימון לדיון, הומצא יחד עם כתב התביעה. מכאן, התביעה הומצאה למבקשת לכל המאוחר ביום 27.4.99, שאם לא כן, כיצד ידעה בתה על קיום הדיון? לפיכך יש לקבוע, כי פסק הדין אשר ניתן ביום 1.6.99 ניתן כדין, ולא נפל בו פגם, אשר יש בו כדי להעתר לבקשה לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. 16. משהגעתי למסקנה, כי פסק הדין ניתן כדין יש לעבור לשאלה, אם יש מקום לבטל את פסק הדין על פי שיקול דעת בית המשפט. לא היה פגם בפסק הדין אשר מבקשים לבטלו, תלוי המבקש בחסדו של בית המשפט. במקרה כזה, לעולם אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול. בית המשפט יציג לעצמו שתי שאלות אלה: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקשת לא הגישה את הגנתה? שנית, מהם סיכויי ההצלחה של המבקשת, אם יבוטל פסק הדין והמבקשת תורשה להתגונן במשפט (ד"ר יואל זוסמן, סד"א מהדורה שביעית, עמוד 738). 17. באשר לאי הגשת כתב ההגנה תוך המועד הקבוע בהזמנה נטען, כי לא בוצעה כל מסירה של כתב התביעה לידי המבקשת, אך טענה זו נדחתה על ידי. השאלה השניה והעיקרית הינה, מהם סיכויי המבקשת לדחות את התביעה, אם יבוטל פסק הדין והמבקשת תורשה להתגונן. 18. אתייחס לטענות ההגנה שמעלה המבקשת בבקשתה. א. חוסר סמכות עניינית לבית המשפט לדון בתביעה. בטענה זו טוענת המבקשת, כי מדובר בתביעה לאכיפת חוזה מכר מקרקעין והערכאה המוסמכת לדון בתביעה, הינה בית המשפט המחוזי. לא הונחה כל תשתית עובדתית לביסוס טענה זו. הסכם המכר שצורף לבקשה (כנספח א') אינו מגדיר את טיב זכויותיה של המבקשת בנכס הנמכר, אלא קובע כי היא בעלת "זכויות" הרשומות במינהל ובסוכנות היהודית. בעת עריכת ההסכם, לא היה בידי הצדדים או מי מהם, אישור זכויות של המבקשת בנכס. אישור הזכויות צורף לתגובת המשיב (נספח י"ח) ונאמר בו, כי הזכויות בנכס רשומות במינהל כבר רשות. כיוון שכך, אין המדובר בזכויות חכירה או זכויות בעלות. בנוסף, הסמכות העניינית של בית המשפט נקבעת על פי הסעד המבוקש, והסעד בתביעה הינו סעד של צו עשה וסעד כספי, ושני סעדים אלה מקנים לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה. טענת המבקשת, בעניין הסמכות העניינית, לא הוכחה ולו לכאורה, ונסתרה על ידי המשיב, ולפיכך יכולה להוות טענת הגנה שסיכוייה להתקבל טובים. ב. המבקשת טוענת, כי ההסכם בוטל על ידה בנימוק, כי לא הבינה את משמעות ההסכם ואת תוכנו, וכי היתה מצב נפשי ובריאותי בלתי יציב, במועד חתימתה על ההסכם. טענה זו היא טענה בעלמה, מבלי שהמבקשת מנמקת את טענתה, באופן שהיא יכולה להתקבל כטענת הגנה טובה לכאורה. המבקשת איננה מסבירה מהו אותו תנאי בהסכם אותו לא הבינה. האם לא הבינה שהיא מוכרת את המשק, האם לא הבינה את סכום העסקה, את מועד מסירת החזקה במשק או כל תנאי אחר בהסכם. המבקשת הגיעה למשרדו של עו"ד חליחל ואינה מסבירה לאיזו מטרה הגיעה למשרדו. אין טענה שהמבקשת הובאה למשרדו של עו"ד חליחל בניגוד לרצונה, או כי לא הבינה שהיא עומדת למכור את המשק למשיב. אם כך, היה על המבקשת לפרט, מה לא היה מובן לה בהסכם המכר שנחתם על ידה. על כך אין ולו רמז בבקשה ו/או בתצהיר שצורף לה. המבקשת נחקרה על תצהירה בבית המשפט ועדותה היתה מגמתית, מניפולטיבית ובלתי אמינה. המבקשת עשתה כל ניסיון לשכנע את בית המשפט, כי אינה מבינה ואינה יודעת דבר. כאשר נחקרה על תצהירה שצורף לבקשה, שהינו תצהיר ארוך ומפורט אמרה: "מה שאתה מראה לי זה נייר, אני לא יודעת על מה חתמתי. אני לא יודעת כלום. אני הייתי בדיר אל אסד. הבת שלי לקחה אותי. הבת שלי לקחה אותי לעו"ד, אני לא יודעת שום דבר בעברית, אני לא מבינה כלום בעברית." הואיל והמבקשת התכחשה להבנתה את האמור בתצהיר שנחתם על ידה, ממילא לתצהיר זה אין כל ערך ראייתי. מנגד, אם מצבה הנפשי היה כזה שבעת החתימה על התצהיר הבינה את שנאמר בו, ורק במועד מתן עדותה בבית המשפט לא הבינה דבר, גם אז לא ניתן לקבל את תצהירה כתצהיר אמין, נוכח אמירתה בבית המשפט, כי אינה יודעת על מה חתמה. מן הראוי היה, שהמבקשת תצטייד במסמך רפואי, המאמת כי אכן מצבה הנפשי היה כזה, שמנע ממנה להבין את שהתרחש סביבה. מסמך כזה לא צורף, אף שצויין בבקשה, כי אישורים רפואיים יומצאו בהמשך. גם בחקירתה בבית המשפט לא מסרה המבקשת כל הסבר מניח את הדעת, לשם מה הגיעה למשרדו של עו"ד חליחל, ומהו אותו תנאי בהסכם אותו לא הבינה. מעדותה עולה, כי היה ברור לה שהיא מוכרת למשיב את הבית ואת הלול (ע.13 ש.9,14). כמו כן המבקשת אישרה, כי בעת חתימת ההסכם היתה נוכחת גם בתה רותי ואורה אפוטה השכנה. ניתן היה לצפות שהמבקשת תצרף לבקשה תצהיר של בתה רותי או של השכנה הגב' אורה אפוטה, אשר יכולות היו להעיד על מה שהתרחש במשרדו של עו"ד חליחל בעת חתימת ההסכם, ועל מה שקדם לחתימת ההסכם. מנגד, העידו בפני עוה"ד אחמד חליחל וטארק חליחל ומעדויותיהם עולה בבירור, כי בעת חתימת ההסכם, היו נוכחות לפחות שתי בנות של המבקשת, וכי ההסכם הוסבר הן למבקשת והן ליתר הנוכחים, כאשר לצורך כך נעזרו גם בשפה הערבית השגורה בפי המבקשת. בהעדר כל פירוט הטענה, מהו תנאי בהסכם אותו לא הבינה, כאשר ברור כי עצם המכירה של הבית ושל הלול היו ידועים למבקשת, לא עמדה המבקשת בנטל לטעון את טענתה, באופן שטענה זו יכולה להוות טענת הגנה שסיכוייה להתקבל טובים, אם יבוטל פסק הדין. לכך יש להוסיף את חוסר אמינותה של המבקשת בעדותה בבית המשפט מצד אחד, העדר תצהיר מצד יתר הנוכחים בעת חתימת ההסכם, ועדויותיהם של עוה"ד בפני, אשר היו אמינות. ג. המבקשת טוענת עוד, כי במעמד חתימת ההסכם ועד למועד חתימת התצהיר לא נתקבלה כל תמורה מהמשיב, ולפיכך ההסכם כלל לא נכנס לתוקף. בטענה זו אין כל ממש. ההסכם צורף לבקשה ואין בו כל תנאי מתלה הקובע, כי כניסתו לתוקף של ההסכם מותנה בביצוע תשלום כלשהו. יתרה מכך, בהסכם נקבע כי התשלום הראשון יבוצע על ידי המשיב בסכום של 150,000 ₪ תוך 30 יום מיום המצאת אישור זכויות עדכני נקי משיעבודים של המבקשת בנכס, והמשיב היה מוכן לשלם סכום זה לידי עו"ד חליחל, אשר סרב לקבל ממנו תשלום זה. בנוסף, שולמו תשלומים נוספים אותם פירט המשיב בתצהירו, וטענה זו של המשיב לא נסתרה. ד. טענה נוספת בבקשה הינה, כי למבקשת אין דיור חלופי ומכאן, שביצוע הסכם ואכיפתו הינו סעד בלתי צודק בנסיבות העניין. טענה זו הופרכה בחקירתה של המבקשת, אשר אמרה בין היתר, כי היא גרה אצל בתה בצפת כשנה, שנתיים (ע.11 ש.26-25). בהמשך אמרה: "אני יושנת אצל הבת שלי ואני רוצה לחזור לבית שלי. אני לא חוזרת לבית שלי, כי אני לא רואה ואני רוצה שהבת שלי תהיה איתי, אני חולת לב." מכאן, שגם טענה זו אינה מהווה טענת הגנה טובה כנגד התביעה. ה. המבקשת טוענת, כי ההסכם לא נכנס לתוקף, על פי האמור בסעיף 1 להסכם. סעיף 1 להסכם הינו הצהרתה של המבקשת, לפיה היא בעלת זכויות בנכס וכי היא מתחייבת להמציא אישור זכויות עדכני "... וההסכם יכנס לתוקף לאחר המצאת אישור זכויות עדכני נקי משיעבודים וחובות." טוענת המבקשת, כי אי המצאת האישור העדכני הנדרש מצידה, מונע את כניסת ההסכם לתוקף. גם טענה זו איננה יכולה להתקבל כטענת הגנה טובה, שכן בתגובתו המשיב מחל על קיומו של תנאי מתלה זה אשר נועד לשרת את עניינו. במכתבו של עו"ד חליחל (נספח ב' לבקשה) נאמר, כי על פי אישור הזכויות, המשק רשום ע"ש המבקשת וע"ש בעלה המנוח, וכי יש לבטל את העיקולים המוטלים על המשק וכן יש לבטל את המשכנתא לטובת בנק משכן. המשיב צרף לתגובתו מכתב שנשלח למבקשת מיד לאחר קבלת מכתבו של עו"ד חליחל, ובו הוא עומד על קיום ההסכם ומציין, כי התנאים המתלים אינם מונעים את ביצוע ההסכם. כמו כן, המשיב צרף לתגובתו אישור המינהל, לפיו הזכויות במשק הועברו ע"ש המבקשת. משהודיע המשיב, כי הוא מוחל על זכותו לבטל את ההסכם, אין המבקשת יכולה להבנות ממחדלה, להמציא אישור זכויות נקי משיעבודים ומחובות. החובה להמציא אישור זה, הינה של המבקשת, אשר התחייבה על פי ההסכם להמציא אישור זה. ו. טענתה הנוספת והאחרונה של המבקשת הינה, כי בפסק הדין נמצא ליקוי, שכן התביעה הינה תביעה כספית ותביעה לצו עשה, ואילו בפסק הדין ניתן צו מניעה האוסר על הנתבעת ועל המחזיקים לבצע כל עסקה ודיספוזיציה בנכס. סעד זה לא נתבקש על ידי המשיב בתביעתו. ככלל, ליקוי בפסק הדין הינו עילה לערעור על פסק הדין ולא עילה לביטול פסק הדין. בית המשפט בוחן את סיכוייו של המבקש לזכות בתביעה אם יבוטל פסק הדין, ואינו בוחן את פסק הדין ואם יש בו ליקויים, אם לאו. ואולם, גם לגופה, דינה של טענה זו להדחות. המדובר בסעד נלווה, הנובע ממילא מהסעד שנתבקש בכתב התביעה. ברור, כי אם מבוקש לחייב את המבקשת לשתף פעולה לצורך העברת הזכויות במשק למשיב, אין המבקשת יכולה עוד לבצע עסקאות אחרות באותו נכס. ז. בבקשתה טענה המבקשת, כי שכה"ט בפסק הדין הינו מופרז ואינו עומד בשום יחס לסכום התביעה והסעדים שנתבקשו. בסיכומיו זנח ב"כ המבקשת טענה זו, וממילא איני נזקקת לדון בה. למעלה מן הצורך אציין, כי גובה שכה"ט בפסק הדין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לתקנה 14 לתקנות סד"א, ולכל היותר טענה זו יכל שתטען במסגרת ערעור על פסק הדין, אך לא כטענה, בבקשה לביטול פסק הדין. לאור כל האמור, דינה של הבקשה להדחות לאור האיחור הניכר בהגשתה, ומבלי שניתן טעם מיוחד לאיחור, וכן דינה להדחות לגופה, וכך אני מורה. המבקשת תשלם למשיב הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ בצרוף מע"מ, שישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת ההחלטה, שאם לא כן ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. אישור זכויותשעבודחוב