הרקע העובדתי והדיוני: ענינה של עתירה זו בבקשת העותרים לבטל את החלטת המשיבה לפיה סורבה בקשת העותרים לאיחוד משפחות וכן בקשתם לבטל את ההחלטה הדוחה את בקשת העותר 2 לקבלת היתר שהיה בישראל. עתירה זו הינה המשך לעתירה קודמת שנדונה בבית משפט זה, עת"מ 09-06-1551 (להלן: "העתירה הראשונה"). שם ניתן פסק דין ביום 29/9/09. בהמשך, ביום 18/1/10, ניתנה החלטה נוספת בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט לאחר שנדונה טענת העותרים לפיה אין המשיבה מקיימת את פסק דינו של בית המשפט. בהחלטה שניתנה קבע בית משפט זה, אגב ביקורת על התנהלות המשיבה, כי ההליך הנכון בו על העותרים לנקוט הוא בדרך של הגשת עתירה חדשה. בהתאם הוגשה עתירה זו. יצוין כי העתירה הוגשה בירושלים, שם התקבלה ההחלטה האחרונה בעניינם של העותרים, שהיא ההחלטה נשוא עתירה זו. על פי החלטת כב' הנשיאה ביניש הועברה העתירה לדיון בפני בבית המשפט בחיפה. הרקע העובדתי פורט בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה ובהמשך בהחלטה שניתנה במסגרת ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט. העותרת 1 היא אזרחית ישראלית המתגוררת בכפר ג'ת. העותר 2 הוא תושב הרשות הפלסטינאית מהכפר עתיל שבנפת טול כרם. ביום 9/4/1996 נישאו העותרים ומאז נולדו להם ארבעה ילדים המתגוררים עם אימם בג'ת. מאז נישואיהם מנסים העותרים להסדיר את כניסתו של העותר לישראל ומעמדו. לאחר מספר שנים בהן לא נענו פניותיהם והעותר אף נדרש לצאת את הארץ עתרו העותרים לבג"צ. לאחר שהוגשה העתירה הוסכם בין העותרים למשיבה כי המשיבה תבחן את פניית העותרים ולעת ההיא, ועד לשנה וחצי ממועד שהודע לבג"צ, לא ינקטו הליכים לגירוש העותר מהארץ (כך על פי הודעת המשיבה מיום 31/3/04 במסגרת בג"צ 3695/04). ביום 7/11/04 אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. מאז ניתנו לעותר היתרי כניסה לישראל כאשר כל היתר ניתן לתקופה קצובה של חודשיים עד שישה חודשים (כך למשל ההיתר מיום 14/8/08 - 3/2/09). לקראת פקיעתו של ההיתר האחרון פנו העותרים בבקשה לחידוש ההיתר ונענו כי בקשתם נדחתה מטעמים ביטחוניים והן מאחר ונמצא כי מרכז חייו של העותר הוא בכפר עתיל. העותרים פנו בהשגה למשיבה וצרפו ראיות לפיהן מרכז חיי העותר הוא בכפר ג'ת. במקביל פנו במכתב למפקד הצבאי כדי לברר את "הטעמים הביטחוניים" בגינם לא חודשה לעותר אשרת השהיה בישראל. ביום 24/2/09 השיב המפקד הצבאי כי מבדיקה במערכת הממוחשבת עולה כי לא קימת מניעה ביטחונית או משטרתית לכניסת העותר 2 לישראל והציע לעותרים לפנות שוב למשרד הפנים. מצוידים במכתב המפקד הצבאי פנו שוב העותרים למשיבה ואולם פנייתם לא נענתה וגם לא התקבלה כל החלטה בהשגה שהגישו. לאחר שלא נענו פניותיהם פנו העותרים לבית משפט זה במסגרת העתירה הראשונה. כפי שפורט בעתירה הראשונה, על אף החלטת המשיבה שלא לאשר את כניסת העותר לישראל, המשיך המפקד הצבאי להעניק לעותר היתרי כניסה לישראל. ההיתר האחרון שניתן קודם למתן פסק דינו של בית משפט זה בעתירה הראשונה ניתן לעותר ביום 25/8/09 ותוקפו היה לשלושה חודשים. ההיתר כלל אישור לעסוק בסחר. למעשה המשיך העותר להיכנס לישראל בניגוד להחלטת המשיבה ואולם על פי היתר מהמפקד הצבאי. רק לאחר שבמהלך שמיעת העתירה התברר כי לעותר היתר כניסה לישראל פעלה המשיבה לביטול אותו היתר. בפסק הדין שניתן ביום 29/9/09 נקבע כי נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות אצל המשיבה, ככל שהדבר נוגע לבקשות העותרים. העתירה לסעד העיקרי שעניינו מתן מעמד בישראל לעותר 2 נדחתה. בית המשפט הורה להחזיר את עניינם של העותרים ובקשתם לאיחוד משפחות, וכן את בקשתו של העותר להיתר כניסה לישראל, לדיון אצל המשיבה. נקבע כי על המשיבה לזמן את העותר לשימוע, במסגרתו יש לבחון את כל ההיבטים הקשורים בבקשתו של העותר 2 ולאחריו תיתן המשיבה את החלטתה לפי מיטב שיקול דעתה. עוד נקבע בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה כדלקמן: "עד להשלמת ההליך יוחזר לעותר ההיתר שניתן לו בעבר להיכנס לישראל (יצוין כי ההיתר האחרון שניתן לו ע"י המפקד הצבאי הוא מיום 25/8/09 ועד ליום 22/11/09). מובן כי אין באמור לעיל כדי למנוע מגורמי הביטחון לנקוט בכל פעולה נדרשת לסיכול סיכון בטחוני מידי, ככל שיעלה לשם כך צורך." בשולי פסק הדין, הסב בית המשפט את תשומת לב המשיבה לכך שבעוד שהמשיבה קובעת כי העותר יהיה מנוע כניסה לישראל מטעמים ביטחוניים, וזאת על בסיס חוות דעת של שירות הביטחון הכללי, ממשיך המפקד הצבאי להעניק לו אישור כניסה לישראל. מדובר ב"אישור סוחר" המאפשר לו להיכנס לישראל לצורך עסקיו. בהמשך לפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה הגישה המשיבה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בטענה שהעותר אינו מתייצב לשימוע. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 11/10/09. בהמשך נערך לעותרים שימוע ביום 26/10/09. ביום 1/12/09 ניתנה ע"י המשיבה החלטה הדוחה את פנית העותרים (להלן: "ההחלטה"). עתירתם הנוכחית מופנית כנגד ההחלטה שניתנה ביום 1/12/09. טענות הצדדים: טענות הצדדים פורטו בהרחבה בעתירה ובכתב התשובה ואפרטן בתמצית בלבד. העותרים טוענים כי למעשה נערך להם שימוע שהוא שימוע למראית עין, לכאורה כדי לעמוד בהנחיות בית משפט זה כפי שפורטו בפסק הדין שבעתירה הראשונה. עוד טוענים העותרים כי המשיבה לא שקלה את השיקולים הנדרשים לעניין, כפי שפורטו בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, לרבות מתן המשקל המתאים לזכות לקיום ולשלמות התא המשפחתי, אל מול השיקול הבטחוני שבסמכות המשיבה לשקול. עוד טוענים העותרים כי לקראת השימוע נאמר להם כי הטענה כנגד העותר היא כי הוא עוסק ביצור אמל"ח ומכאן הטענה היא למניעה בטחונית, בעוד שבהחלטה שהתקבלה נרשם כי מרכז חיי העותר 2 הוא בכפר עתיל שבשטחי הרשות הפלסטינאית. טענה זו לא הייתה חלק מהליך השימוע ולא ניתנה לעותר האפשרות להתמודד עם הטענה ומכאן שנפגמה זכות הטיעון. בכל הנוגע לטענה בדבר הסיכון הבטחוני מציין העותר 2 כי על אף האמור בפסק דינו של בית משפט זה במסגרת העתירה הראשונה המשיך המפקד הצבאי ליתן לו היתר סוחר לכניסה לישראל. מכאן שמתן ההיתר מהוה ראיה כי אין למעשה כל סיכון בטחוני מכניסתו של העותר לישראל. המשיבה טוענת כי לא נפל פגם בהליך השימוע. העותר היה מיוצג בהליך השימוע ע"י עו"ד ויכל היה להעלות כל טענה כפי שימצא לנכון. עוד טוענת המשיבה כי המניעה הבטחונית בעטיה סורבה בקשת העותרים מבוססת על מידעים המספקים תשתית ראייתית מספיקה לצורך קבלת ההחלטה המנהלית. בכל הנוגע למתן היתר סוחר לכניסה לישראל טוענת המשיבה כי מדובר בתקלה שתוקנה ואולם בכך אין כדי לאין את המסוכנות הנשקפת מהעותר 2 ומכניסתו לישראל. עוד נטען כי קיים הבדל בין השיקולים למתן היתר סוחר לבין מתן היתר מכוח הליך איחוד משפחות ומכאן שלא ניתן להקיש מהאחד לשני, ככל שהדבר נוגע לסיכון בטחוני כשיקול שבבסיס החלטת המשיבה. מכאן טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה. דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים החלטתי לקבל את העתירה וליתן צו המורה למשיבה לאפשר את המשך הליך איחוד המשפחות וליתן לעותר היתר כניסה לישראל, שיוכל להיבחן מעת לעת ע"י גורמי הבטחון, תוך שמירה על סמכותם לנקוט בכל הליך נדרש, ככל שיתברר כי העותר 2 עוסק בפעילות אסורה או שיש מידע חדש לפיו נשקפת סכנה לשלום אזרחי ישראל מכניסתו של העותר 2 לתחומי מדינת ישראל. להלן יפורטו נימוקי. הפגם שבהחלטה נשוא העתירה - המנעות משקילת השיקולים הרלונטיים. החלטת המשיבה, החתומה ע"י הגב' דריקס, ראש דסק צפון במנהל האוכלוסין, מפרטת את נימוקיה במכתבה לב"כ העותר הכדלקמן: "לאחר בחינת הבקשה הוחלט על סירובה מהסיבות אשר יפורטו להלן: מרשך (העותר2 . ר.ש.) עוסק ביצור אמל"ח. ביום 26/10/09 נערך לנדון שימוע בלשכת רשות האוכלוסין בחדרה. על אף טענותיו כי מרכז חייו בישראל, בידי גורמי הבטחון מצוי מידע כי מרכז חייו בעתיל. יש לציין כי במהלך השימוע שנערך למרשך, לא הוצג כל מסמך המחזק את טענותיו או המכיח אחרת. מעיון בחומר הבטחוני אכן התרשמתי כי מרכז חייו אינו בישראל." (ההדגשה במקור. ר.ש.) רשות מנהלית מחויבת לנמק את החלטתה וחזקה כי הנימוקים משקפים את הנתונים ששקלה. מעיון בהחלטה ובנימוקיה עולה כי לא נשקלו שיקולים אשר בית המשפט הנחה את המשיבה לשקול, זאת בהתאם לפסק הדין בעתירה הראשונה, שם נכתב במפורש כדלקמן: "ואולם המלצת השב"כ ויתר גורמי הבטחון אינה בגדר של גורם מכריע שאין בלתו. אין לשב"כ "זכות וטו" לעניין אישור של בקשות לאיחוד משפחות. אמנם לחוות דעתו של השב"כ מעמד מרכזי בשיקולי המשיב, ובדין ניתן לעמדת השב"כ מעמד זה, ואולם על המשיב לשקול מכלול של שיקולים נוספים בבואו להחליט בבקשה לאיחוד משפחות. כך למשל על המשיב לשקול את מידת הסיכון הבטחוני אל מול הפגיעה בזכות לקיום תא משפחתי ומתן אפשרות להורה לחיות עם ילדיו. זכות זו נגזרת גם ממעמד הבכורה שיש בשיטתנו המשפטית לעקרון "טובת הילד". עקרון טובת הילד הוא עקרון מנחה בכל עת בה נדרשת מערכת המשפט להפעיל שיקול דעתה בפירוש ובישום הוראות חוק. כפי שנאמר בע"א 549/75, פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל (1) 459 ,עמ' 465-466: ”אין לך ענין שיפוטי הנוגע לקטינים, אשר בו טובתם של הקטינים אינה השיקול "הראשוני והעיקרי"”. עקרון "טובת הילד" הוכר בפסקי דין רבים כעקרון מנחה בכל עת בה יש לאזן בין זכויות. כבר נפסק כי "החוק בא לאפשר לחברה לשמוע את קולו (של הילד. ר.ש.) מתוך הדממה" (ע"א 166/81, פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לו (4) 321, עמ' 325-326). מדינת ישראל אף אשררה את אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד משנת 1989, הקובעת בסעיף 3 כי עניינם של ילדים יילקח בחשבון כנתון מרכזי בכל מעשה שלטוני. מכאן עולה כי כל דבר חקיקה ראוי לו שיפורש באופן המאפשר לשמור על זכויות הקטין. בבואו של בית המשפט לפרש הוראת חוק יעשה זאת תוך שמיעת קולו של הילד ושמירה על זכויותיו. במקביל לזכות הילד וטובתו גם זכות וחובת ההורה להעניק לילד טיפול וזכות הילד לקבל את תמיכת הוריו. קשר זה שבין ילד להורה הוא קשר בעל מעמד משפטי מוגן אשר אין לפגוע בו אלא במקרים חריגים. ראה רע"א 3009/02, פלונית ו-2 אח' נ' פלוני ואח', פ"ד נו (4) 872, עמ' 895-896, שם נאמר: ”עומקו ועוצמתו של קשר ההורות האוצר בתוכו את זכותם הטבעית של הורה וילדו לקשר חיים ביניהם הפכו את האוטונומיה המשפחתית לערך בעל מעמד משפטי מן הדרגה הראשונה, אשר הפגיעה בו נסבלת רק במצבים מיוחדים וחריגים ביותר. כל ניתוק ילד מהורה מהווה פגיעה בזכות טבעית ולכן יש לפרש את היוצאים מן הכלל המאפשרים שלילת הזכות, בין לצמיתות ובין לזמן מוגדר, בזהירות יתירה ועל דרך צמצום רב”. זכות ההורה לקשר ישיר עד כדי מגע פיסי עם ילדו היא זכות מוכרת במשפט וכבר נפסק כי "משפט הטבע הוא המזין את זכותם של אם ושל אב להחזיק בילדם". מערכת המשפט מכירה במשפט הטבע ובזכות היסוד ואולם גם ביכולתה להגביל את זכות היסוד, שאינה מוחלטת, ולתכליות ראויות. ראה: ע"א 3798/94, פלוני נ' פלונית ו-2 אח' , פ"ד נ (3) 133, עמ' 166-167. מכאן שבטרם קבלת החלטה בענינו של העותר 2 היה מקום לקיים דיון במסגרתו יובאו בחשבון לא רק המלצת השב"כ אלא גם נתונים אחרים כגון מצב משפחתו של העותר, באופן שיאפשר לשקול את מידת האיום הבטחוני הנשקף מהעותר ומכניסתו לישראל אל מול אינטרסים נוספים המוגנים בחוק, כגון שמירת שלמות התא המשפחתי. " (ההדגשות הוספו. ר.ש.) בית משפט זה הנחה את המשיבה במפורש לשקול את נושא מעמד המשפחה וילדי העותר 2 במסגרת שקילת בקשת העותרים ולאזן בהחלטה את מעמד המשפחה וצרכיה אל מול השיקול הביטחוני. מהאמור בהחלטה, ובהעדר כל התייחסות לשיקול זה בנימוקי ההחלטה, עולה כי עניין זה כלל לא נשקל במסגרת שיקולי המשיבה. מכאן שכבר מטעם זה מדובר בהחלטה שהתקבלה בלא שנשקלו השיקולים הנדרשים לעניין. ראה לעניין זה את הדברים שנאמרו ע"י בית המשפט העליון בבג"צ 7444/03 דקה ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם. ניתן ביום 22/2/10), סעיף 40 בפסק הדין: "בבוא הגורם המוסמך להכריע בשאלת מתן היתר ישיבה במסגרת הוראות המעבר, עליו לערוך שיקלול סביר ומידתי בין הערכים השונים הרלבנטיים המתמודדים בסוגיה זו. מצד אחד, עליו לשקול את הפגיעה הקשה בזכות למשפחה הנגרמת לתושב או אזרח ישראל אם תסורב הבקשה. בהקשר זה עליו להתחשב בפגיעה בשוויון הנגרמת עקב כך, ובעוצמת ההשלכות האנושיות הצפויות לבני הזוג ולילדים מאי היכולת לממש קיומו של תא משפחתי מאוחד ושלם בישראל, מקום מושבו הקבוע של אחד מבני הזוג. במסגרת שיקול זה, ובהינתן המדיניות שעוגנה בחוק הוראת השעה, עשוי להיות הבדל של משקל ועוצמה בין פגיעה בתא משפחתי קיים שכבר אוחד בעבר, ומבקשים להמשיך את קיומו, לבין פגיעה במשפחה שטרם אוחדה, ובקשתה לאיחוד היתה תלויה ועומדת וטרם הוכרעה במועד הקובע. עוצמת הפגיעה במקרה הראשון גדולה יותר, שכן משמעותה היא פירוקו של תא משפחתי שכבר נבנה, עקירת המשפחה מהשורשים המשפחתיים, החברתיים והכלכליים שנטעו בינתיים, ויצירת זעזוע כבד במרקם חיי המשפחה שנוצר עם השנים. בהערכת עוצמת הפגיעה במרקם המשפחתי של מי שמבקש להאריך היתר ישיבה שהותר בעבר לצורך איחוד משפחות יש להתחשב, בין היתר, במספר השנים שבהם ישב בעל ההיתר בישראל, מידת התערותו בחיי הארץ, גודל משפחתו, סיכויי בן הזוג הישראלי, במקרה של הפרדה, לשאת בנטל העול המשפחתי אם ייגזר על בן זוגו לעזוב את הארץ, ומשמעותה הכוללת של ההפרדה בין בני הזוג לגורלה הקיומי של המשפחה והילדים. אשר לבקשת איחוד שטרם אושרה, יש לשקול את עוצמת הפגיעה בעצם המניעה מלכתחילה מבני הזוג להקים תא משפחתי שלם, ובהשלכותיה של פגיעה זו עליהם ועל ילדיהם." יצוין כי פסק הדין בעניין דקה הנ"ל ניתן לאחר שהתקבלה ההחלטה בעניינו של העותר 2. עם זאת פסק הדין אינו קובע בעניין זה הלכה חדשה אלא חוזר על דברים שנאמרו כבר בפסיקות קודמות. כאמור, בית משפט זה הנחה במפורש את המשיבה לשקול את השיקול המשפחתי במסגרת מכלול השיקולים בנוגע לבקשת העותרים. מעיון בהחלטת המשיבה עולה כי מכלול שיקולים אלו כלל לא נשקל ומכאן הפגם שנפל בהחלטה נשוא העתירה. מכאן אתייחס ליתר רכיבי ההחלטה ולשימוע שנערך לעותרים. יצוין כי מעיון בהחלטה לא ברור האם המניע לדחיית בקשת העותר 2 הינו עיסוקו באמל"ח, סיכון בטחוני שנשקף ממנו, או הקביעה כי מרכז חייו אינו בישראל. אתייחס להלן לשני הרכיבים בנפרד תוך התייחסות לשימוע, כפי שנערך. ראשית יצוין בהתייחס לשימוע כי על פי הנטען נערך השימוע ביום 26/10/09 וההחלטה התקבלה ביום 1/12/09. הטופס הנושא כותרת "טופס סיכום שימוע/תשאול" נושא תאריך של יום 30/9/09. לא ברור כיצד זה טופס הסיכום נושא תאריך שקדם לשימוע עצמו. עם זאת ומאחר ומוסכם על הצדדים כי השימוע נערך ביום 26/10/09 לא מצאתי בנתון זה כנתון מכריע לעניין ההחלטה שהתקבלה, על אף התמיהות שהוא מעורר. מכאן להחלטה עצמה. הגב' דריקס כותבת כי "מעיון בחומר הבטחוני אכן התרשמתי כי מרכז חייו אינו בישראל." כפי שכבר צוין בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, החומר הביטחוני הועמד לעיוני. עיינתי הן בסיכום החומר הביטחוני כפי שנערך ע"י השב"כ עצמו והן בחומר הגולמי שצורף לסיכום. כפי שכבר ציינתי בפסק הדין הראשון - תוכנו של החומר וטיב המקורות לא יפורטו מטעמים מובנים. עם זאת לא מצאתי מעיון בחומר בסיס לקביעה כי אכן מרכז חייו של העותר אינו בישראל. גרומי הביטחון מגדירים את העותר 2 במסמכים שהוצגו לעיוני כ"תושב ג'ת" כאשר הם מציינים כי חלק מהזמן הוא מצוי בכפר עתיל שבשטחי הרשות הפלסטינאית שם יש לו מסגריה, דבר שאינו שנוי כלל במחלוקת. אין בחומר המודיעיני החסוי, הן בסיכום והן בחומר הגולמי, בסיס מוצק לטענה כי מרכז החיים של העותר אינו בבית משפחת אשתו בג'ת. יצוין כי למעט ההתייחסות לאותה מסגריה בכפר עתיל לא ראיתי בחומר שהוצג לעיוני כל אזכור של כתובת מגורים בעתיל או בכל מקום אחר למעט הכפר ג'ת. מכאן שהמסקנה אליה הגיעה הגב' דריקס אינה מבוססת על תשתית עובדתית מספקת. על זאת יש להוסיף כי למשרד הפנים בחדרה נמסרו ע"י העותרים מכלול של מסמכים שהתבקשו ע"י משרד הפנים שעניינם ראיות למגורים בישראל ובהם, בין היתר, הסכם שכירות ותצהיר של המשכיר, אישור תשלומים שונים לעירית ג'ת, אישור חשבון בנק, אישור עירית ג'ת למגורי העותר 2 בג'ת, מסמכים שונים הקשורים לילדי העותרים ועוד. הכתוב בהחלטה כי "יש לציין כי במהלך השימוע שנערך למרשך, לא הוצג כל מסמך המחזק את טענותיו או המכיח אחרת" מלמד כי למעשה התעלמה הגב' דריקס מכל אותם מסמכים שהומצאו למשרד הפנים על פי בקשתו קודם לשימוע, מסמכים שלא היה כל צורך להמציאם שוב במהלך השימוע. לא מצאתי כי הגב' דריקס עיינה במסמכים אלו או התייחסה אליהם. אעיר, בזהירות הראויה, כי קשה להשתחרר מהרושם שעורכת השימוע ו/או הגב' דריקס לא בחנו כלל את הנתונים בעניינו של העותר ולא הפעילו כל שיקול דעת עצמאי אלא רק אימצו את המלצות השב"כ, שגם הן אינן מבוססות מספיק בראיות ברורות, לפחות ככל שהדבר נוגע לקביעה בדבר מרכז חייו של העותר 2. בהתאם, וככל שהדבר נוגע לקביעה בדבר מרכז חייו של העותר, אני קובע כי ההחלטה לפיה מרכז חייו של העותר אינו בג'ת אלא בכפר עתיל או בכל מקום אחר בתחומי הרשות הפלסטינאית התקבלה ללא בחינה של ראיות מנהליות בעניין זה וללא תשתית מספיקה. מכאן אבחן את הנימוק האחר להחלטה שענינו המניעה הביטחונית או הסיכון הביטחוני שנגרם או שעלול להיגרם עקב כניסת העותר 2 לישראל. בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה קבעתי כדלקמן: "בטרם אפרט את טעמי החלטתי אצין כי עיינתי בחומר הגולמי ובסיכומי חומר המודיעין שהוצגו לעיוני ע"י אנשי שירות הבטחון הכללי. מטעמים מובנים לא אפרט את טיבו של החומר או את התשתית הראיתית לביסוס המסקנה אליה הגיעו אנשי השב"כ. אומר רק כי המידע אכן מצביע על אותה מניעה בטחונית כפי שהודעה לעותר ויש בחומר שהוצג לעיוני תשתית מוצקה לביסוס טענות השב"כ בדבר אותה מניעה בטחונית. בהתאם אני קובע כי המלצת השב"כ ניתנה לגורמי משרד הפנים מטעמים ענייניים ועל בסיס ראיות מנהליות ממשיות. לא מצאתי כי בהתנהלות השב"כ בהקשר לגיבוש מסקנתו והמלצתו נפל כל פגם." בחנתי כעת שוב את החומר הביטחוני, כאמור לעיל. מעיון בחומר הביטחוני עולה כי לא הוסף לחומר הביטחוני שהוצג לעיוני במסגרת הדיון בעתירה הראשונה כל חומר חדש המצביע על פעילות של העותר שיש בה כדי לבסס מניעה ביטחונית. כאמור, לא יפורט תוכן המידעים ואולם יצוין כי כל חומר המודיעין מתייחס לתקופה של אמצע שנת 2008, דהינו לפני כשנתיים. גם תצהירו של איש שב"כ, המכונה "יוסי", שצורף לתשובת המשיבה לעתירה מתייחס לפגישה של אותו יוסי עם העותר שנערכה ביום 23/9/08. נראה כי נפל פגם כאשר לא נבדק ערב הדיון וההחלטה שהתקבלה בסוף שנת 2009 האם קיים חומר מודיעיני עדכני המצביע על מסוכנות ביטחונית מעצם כניסתו של העותר 2 לישראל. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בבג"צ 9441/07 מחמד מצבאח טאה אגבר (העותר בבג"ץ 9441/07) נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (טרם פורסם, ניתן ביום 20/12/2007), הנכונים על דרך ההיקש ובהתאמה המתחייבת גם לבחינת מניעה ביטחונית לצורך ההליך נשוא עתירה זו שבפני: "אשר לחומר הראיות, על בית המשפט להנחות עצמו בדברים הבאים: "לא הרי מידע המתייחס למספר אירועים כהרי מידע המתייחס לאירוע בודד; לא הרי מידע ממקור אחד כהרי מידע ממקורות שונים; ולא הרי מידע המבוסס, כל-כולו, על דברי סוכנים ומודיעים בלבד כהרי מידע שנמצא לו ביסוס או חיזוק גם במסמכים שהושגו על-ידי שירותי הביטחון או במודיעין הניזון מהפעלת אמצעים מיוחדים" (בג"צ 5994/03 סדר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (לא פורסם) (השופט -כתארו אז - מצא)). על כן גם שומע בית המשפט לא רק את הפרקליט הטוען בשם שר הביטחון, אלא אף הסברים מפי אנשי שירות הביטחון הכללי (עניין פדרמן, עמ' 189). מסת הראיות, כמותית ואיכותית, הנדרשת על מנת להצדיק את המעצר המינהלי יכול וצריך שתשתנה עם חלוף הזמן; חומר הראיות שיהא בו כדי להצדיק את הוצאת צו המעצר המינהלי, ייתכן שלא יהיה בו די על מנת להצדיק את הארכת אותו מעצר, וחומר הראיות שיצדיק הארכה של צו המעצר המינהלי, ייתכן שלא יצדיק הארכה נוספת שלו (ראו עניין סלאמה). מוטל, אפוא, על מערכת הביטחון לקחת בחשבון חומר רלבנטי חדש (בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 44 (השופט - כתארו אז - ברק)), ולפעול תדיר לשם איסופן של ראיות, כדי להתחקות אחר האמת ככל הניתן." (ההדגשות הוספו. ר.ש.) ראו לעניין זה, על דרך ההיקש, גם את בג"צ 5784/03, לואי סלאמה נ' מפקד כוחות צה"ל ואיו"ש ואח', (טרם פורסם, ניתן ביום 11/8/2003); עמ"מ 5652/00, שיח' עבד אל כרים עוביד נ' שר הביטחון, פ"ד נה(4) 913, 921-922. בעניין זה שבפני העדר עדכון המידע המודיעיני מהווה פגם היורד לשורשו של עניין בהליך קבלת ההחלטות בעניינו של העותר 2 והקביעה בדבר מניעה ביטחונית לתת לו את האישור לכניסה לישראל. נושא זה של עדכניות המידע חשוב במיוחד לאור הפער שבין התייחסות השב"כ לעותר 2 לבין התייחסות גורמי הממשל הצבאי שהעניקו לעותר 2 אישור סוחר המאפשר את כניסתו לישראל. על עניין זה עמד בית משפט זה בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה. עם זאת וגם לאחר פסק הדין המשיכה מנהלת התיאום והקישור של איזור יו"ש להעניק לעותר היתר כניסה לישראל למטרות מסחר כאשר ההיתר האחרון שהוצג לעיוני (נספח כז' לעתירה) הונפק לעותר לתקופה שמיום 5/1/2010 ועד ליום 4/4/2010, דהינו למועדים שלאחר מועד דחיית בקשת העותרים, כאשר לכאורה נדחתה בקשתם עקב מניעה ביטחונית לכניסת העותר לישראל. מוכן אני להניח לצורך הדיון בעתירה כי השיקולים למתן היתר כניסה במסגרת הליך של איחוד משפחות שונים מהשיקולים למתן היתר כניסה לישראל לצרכי מסחר. עם זאת קשה לקבל את העמדה כי מצד אחד נטען ע"י שירות הביטחון הכללי כי כניסת העותר לישראל מסכנת את שלום הציבור ומהצד השני מעניק המפקד הצבאי את אישור הכניסה לישראל לצרכי מסחר המאפשר ניידות חופשית ברוב שטחי המדינה. אם אכן עצם כניסתו של העותר לישראל מסכנת את שלום הציבור מה לנו אם נכנס הוא כסוחר או כבן זוג של אזרחית ישראלית. לעניין זה לא מרימה הרשות המנהלית את נטל השכנוע לביסוס טענתה כי קיים סיכון בטחוני מעצם כניסת העותר 2 לישראל. ראה לעניין זה את הדברים שנאמרו ע"י בית המשפט העליון בבג"צ 7444/03 דקה ואח' נ' שר הפנים (טרם פורסם. ניתן ביום 22/2/10), סעיף 43 בפסק הדין: "נטל השכנוע בדבר קיום הסתברות לסיכון ביטחוני במידה המצדיקה גריעה מזכות אדם מוטל ככלל על שכם המדינה (פרשת התנועה לאיכות השלטון, פסקאות 21-22 ו-49 לפסק דינו של הנשיא ברק; אהרן ברק פרשנות במשפט: פרשנות חוקתית כרך שלישי 477 (1994); בג"ץ 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, 428-429 (1995); השופט זמיר בפרשת צמח, בעמ' 268-269). הנטל מוטל על המדינה לשכנע כי צורכי ההגנה על הציבור מפני סיכון ביטחוני ממשי מחייבים פגיעה ממשית בזכות אדם, וכי לא ניתן לענות לצורך הציבורי האמור בלא פגיעה כזו, או, למצער, בפגיעה מתונה יותר אשר אין בה שלילת איחוד משפחה מכל וכל. עליה לשכנע כי ההסתברות להתממשות הסכנה הביטחונית הינה גבוהה במידה כזו עד כי היא מחייבת נקיטת צעדי הגנה על החיים והביטחון אף שהם פוגעים בזכויות אדם במידרג החוקתי העליון. מקום שההסתברות לסכנת חיים עומדת בדרגה הקרובה לוודאות, עשויות אף הנעלות שבזכויות האדם החוקתיות לסגת מפניה. מקום שההסתברות להתממשות הסיכון הינה נמוכה יותר, יתכן כי ערך הביטחון לא יצדיק פגיעה כלשהי בזכות האדם, או אפשר שיצדיק אך פגיעה מתונה בלבד. עוצמת ההסתברות לקיום סיכון לעולם עומדת כנגד משקל הערכים הנפגעים, הכל בהתאם למכלול הנסיבות המיוחדות למקרה הנדון." כאמור בית משפט זה הצביע כבר בפסק הדין שבעתירה הראשונה על הפער שבין עמדת השב"כ לבין עמדת גורמי הצבא, כאשר היד האחת אוסרת את כניסת העותר לישראל והיד השנייה מעניקה לו את ההיתר. העובדה כי גם לאחר מכן נמשכת אותה תופעה ובפועל לא מצטבר כל מידע חדש המצביע על סיכון מעצם כניסת העותר לישראל, כל אלו מצביעים על כך שלמניעה הביטחונית הנטענת אין בסיס מוצק המצדיק את הפסקת הליך איחוד המשפחות, זאת כאשר נערך האיזון בין השיקול הביטחוני לבין השיקול המשפחתי הפרטני, איזון שכאמור לא נשקל כלל במקרה זה שבפני. סיכום: בסיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו, אני קובע כי המשיבה לא שקלה את השיקולים הנדרשים לשם החלטה שעניינה הפסקת הליך מדורג במסגרת של איחוד משפחות ומתן החלטה לאיסור כניסת העותר לישראל. עוד אני קובע כי במסגרת השימוע שנערך ובמסגרת בחינת הנתונים ע"י עורכת השימוע ו/או הגב' דריקס לא נבחנו הטענות בדבר מרכז חייו של העותר וכן לא נבחנו עדכניות המידעים בעניין מעורבותו בפעילות של יצור אמל"ח, כפי שיוחס לו בשימוע, או בכל פעילות אחרת שיש בה כדי לסכן את בטחון המדינה או את שלום הציבור. אני קובע, בצער, כי עורכת השימוע, הגב' דריקס והגורמים האמונים על הדיון בבקשת העותרים לא הפעילו את שיקול הדעת הנדרש, לא בחנו נתונים ולא שקלו את השיקולים כפי שהנחה בית המשפט אלא קיבלו את עמדת שירות הביטחון הכללי בלי בדיקה ומבלי לעמת את עמדת שירות הביטחון הכללי, עמדה שיש לתת לה משקל, אל מול יתר הנתונים שעל הרשות המנהלית לשקול. אשר על כן ניתן בזאת צו המורה למשיבה לחדש את הליך איחוד המשפחות של העותרים וכן צו המורה למשיבה להעניק לעותר 2 היתר שהיה בישראל מכוח הליך איחוד משפחות. עם זאת יובהר כי אין באמור בפסק דין זה משום סופיות דיון באופן המונע מגורמי הביטחון למלא אחר חובתם ולהמשיך ולבדוק אם יש בכניסת העותר 2 לישראל כדי לסכן את שלום הציבור. מובן כי גורמי הביטחון השונים ימשיכו בכל פעילות נדרשת כדי לפקח על העותר 2 וכדי להבטיח שכניסתו לישראל לא תגרום לכל סכנה. ניתן יהיה לבחון את עניינו של העותר 2, לרבות את כניסתו לישראל, בכל פרק זמן וככל שיצטברו ראיות המצביעות על מעורבותו בפעילות שיש בה כדי לסכן את שלום הציבור תוכל המשיבה לשקול שוב את ענינו של העותר, הכל במסגרת של ההליך הנכון תוך בחינה זהירה וקפדנית של מכלול הנתונים שעל המשיבה להביא בחשבון בכל החלטה בעניינו של עותר זה, כמו גם אחרים כמותו. בכפוף להערה דלעיל ותוך שמירה על כל סמכויות גורמי הביטחון לנקוט בכל פעולה שיש בה כדי למנוע את סיכון שלום הציבור, ניתן בזאת צו כמבוקש בעתירה. המשיבה תישא בהוצאות העותרים ושכר טרחת עורך דינם בסכום כולל של 25,000 ₪ (כולל מע"מ) שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. פסק דין זה ניתן בהעדר הצדדים. בשים לב למשמעויות הנגזרות מהצו שניתן וכדי לאפשר לכל הגורמים לשקול עמדתם אני קובע כי האמור בפסק הדין יכנס לתוקף החל מיום 1/9/10 שעה 09:00, אלא אם כן תינתן קודם לכן החלטה אחרת ע"י בית משפט מוסמך. צבאמשרד הפניםכניסה לישראל