עתירה כנגד המשיבים להסיר את "המניעה המשטרתית" כנגד העותר כמו גם את "המניעה הביטחונית" הקיימת כנגדו ולהורות למשיב 1 (להלן: "המשיב") ליתן החלטה בערר שהוגש לו בעניין זה ולהנפיק לעותר אישור כניסה לישראל לצרכי עבודה בכפוף להגשת בקשה ממעסיק בישראל. הרקע לעתירה וטענות הצדדים 1. העותר, תושב הכפר יאמון שבנפת ג'נין, יליד 1968, נשוי ואב לארבעה ילדים הסמוכים על שולחנו, מבקש להיכנס לישראל לצרכי עבודה. לדבריו, היה לו מעסיק מכפר סולם שביקש להעסיקו בישראל, אך הדבר נמנע בשל אי השגת היתר כניסה. הוא ציין כי בעבר, בתחילת שנות התשעים, הוא קיבל אישור כניסה לישראל. בהמשך, הוזנה כנגד העותר "מניעה בטחונית" ובעקבות עתירה שהגיש (עת"מ 13361-09-11) הודיע המשיב על הסרת המניעה והעתירה נמחקה. ואולם, לא זו בלבד שהמניעה לא הוסרה אלא שלצדה הוטלה על העותר "מניעה משטרתית" עד ליום 2.05.15 בגין מאסר שהוטל עליו בשנת 1992. לטענת העותר, מניעה זו כלל לא הוזכרה בעבר בפני העותר, לא בכתב ולא בעל פה. כן ציין כי הוא לא עבר כל עבירה במשך שנים רבות וכל רצונו הוא להתפרנס בכבוד. 2. העותר פנה למשיבים על מנת קבל הבהרות אודות "המניעה הפלילית" ואלו ענו לו כי מדובר במניעה משנת 2006 אך לא מסרו לו פרטים אודותיה. במאמץ רב עלה בידי העותר להגיש ערר להסרת מניעה זו ביום 20.12.11 אך עד היום - חרף קיומו של "נוהל הגשת ערר בשל מניעות משטרתית" המחייב מתן החלטה בערר - הוא לא זכה לתגובת המשיבים. ביום 29.02.12 לאחר פניות נוספות של בא-כוחו נתקבלה תשובת קצין הפניות של משיב 2 לפיו עליו לפנות בעניין למשטרת ישראל. זאת על אף שהסמכות להענקת היתרי כניסה לתושבי האזור מופקדת בידי המשיב, וכפי שהצהירו המשיבים עצמם במסגרת הדיון בעת"מ 1756/09. העותר ציין כי הוא מצוי במצב הומניטארי קשה. אשתו אינה עובדת, בתו חולה במחלה קשה הדורשת טיפולים רפואיים תכופים שעלותם רבה, הוא צבר חובות כבדים ובהעדר אישור כניסה לישראל הוא הגיע לכדי פת לחם. 3. לטענת העותר, המשיב שהוא המוסמך להנפיק היתרי כניסה לישראל מחויב בהפעלת שיקול דעת עצמאי בעניין. ברם, במקרה זה, המשיב פועל לפי דבריה של משטרת ישראל בלא שיפעיל שיקול דעת עצמאי משלו. המשיב גם אינו ממלא את חובתו ליתן מענה מנומק לערר. בכך נפגעת זכותו של העותר לתקוף את החלטת המשיב ולהעבירה תחת ביקורת שיפוטית. הדבר חמור בפרט לאור הפגיעה בזכויות היסוד של העותר - זכותו לקיום בכובד, זכותו לתנועה ולשם טוב וחופש העיסוק שלו - הנגרמת כתוצאה מהתנהלות המשיב. העותר הוסיף כי בהעדר הפעלת שיקול דעת עצמאי של המשיב, המניעה המשטרתית מהווה למעשה ענישה בלא משפט ושלא כדין. במקרה זה מדובר באדם שהמניעה כנגדו היא בשל עבירה משנת 1992, והוא לא הורשע בכל עבירה מאז שנת 1999. 4. בתשובה שהגישו המשיבים נטען כי הערר הנטען לא נמצא אך הם הסכימו לראות בעתירה כערר וליתן את החלטתם בתוך 20 ימים. ואכן, ביום 6.11.12 ניתנה החלטה בערר במסגרתה סורבה בקשת העותר לקבלת היתר כניסה לישראל. ההחלטה נומקה בכך שהעותר מנוע כניסה בשל ביצוע עבירות של אחזקת ציוד צבאי בניגוד לחוק, ניסיון חטיפה ועוד. כן צוין בהחלטה כי שיחת טלפון עם קרוב משפחתו של העותר העלתה כי מספר אירועים בעבר מעידים על אי-שפיות מסוימת. כך, למשל, העותר הגיע למחסום צה"ל כשבידו שקית מלאה באבוקדו עטופים בנייר עיתון וטען כי מדובר ברימוני רסס. קרוב המשפחה גם טען בשיחה כי העותר מוכר בכפרו כאדם בלתי שפוי. 5. בתשובתם ציינו המשיבה עוד, כי אכן "המניעה הבטחונית" כנגד העותר הוסרה בעקבות פסק הדין בעת"מ 13361-09-11 ואולם אז נתברר כי על העותר חלה הגבלת כניסה לישראל בהתאם ל"קריטריונים להגבלת כניסתם של תושבי הרש"פ לתחומי מדינת ישראל, על רקע מניעה פלילית" (להלן: "הקריטריונים"). בהתאם לקריטריונים, ביצוע עבירה במהלך תקופת הגבלת כניסה לישראל בגין עבירה קודמת, גורמת להכפלת תקופת ההגבלה בגין העבירה הקודמת ועליה נוספת תקופת ההגבלה בגין העבירה החדשה. העותר הורשע בביצוע עבירה בשנת 1991 ובביצוע עבירה נוספת בשנת 1992. כתוצאה משתי עבירות אלו הוגבלה כניסת העותר לפי הקריטריונים עד ליום 16.03.07. ואולם, העותר הורשע פעם נוספת ביום 19.12.96 ולאחר מכן ביום 17.06.99 וצירוף כל תקופות ההגבלה בהתאם לנוהל הביא להגבלת כניסת העותר לישראל עד ליום 30.03.22. המשיבים ציינו כי על אף שהקריטריונים נכנסו לתוקף אך ביום 10.06.07, במסגרת הקריטריונים נקבע כי מי שהייתה כניסתו לישראל מוגבלת בעת כניסת הנוהל לתוקף, יחושבו תקופות ההגבלה על כניסתו לישראל מחדש לפי הקריטריונים. 6. המשיבים ציינו כי אין לתושבי איו"ש זכות קנויה להיכנס לשטחי מדינת ישראל לצרכי תעסוקה או לכל צורך אחר. האפשרות להתיר כניסה לישראל למי שאיננו תושב או אזרח ישראל, מסורה לשיקול דעתה הבלעדי של הרשות, וככלל בית המשפט לא יתערב בשיקול דעת רחב זה. בין יתר השיקולים המובאים בחשבון בעת שקילת בקשה לקבלת היתר כניסה לצרכי עבודה, ניתנת הדעת גם על תוצאות בדיקת מידע בטחוני ומידע פלילי הנוגע למבקש ההיתר. בית המשפט פסק זה מכבר כי מניעה פלילית מהווה שיקול לגיטימי בשאלת מתן ההיתר בהיותה מגנה על שלום הציבור בישראל ובטחונו. 7. העותר הגיב על תשובת המשיבים וציין כי העבירה של אחזקת ציוד צבאי בה הורשע הייתה בגין מכנסיים צבאיות שנמצאו ברשותו וששימשו אותו לעבודה. העונש שהושת עליו בגין עבירה זו היה קנס בסך של 350 ₪. באשר לעבירה של ניסיון חטיפה הוא ציין כי מדובר באירוע שבו הוא הסתבך בטעות שעה שהגיע לביתו של אדם שהיה ככל הנראה מודיע של שירות הביטחון הכללי ואמו של המודיע חששה כי הוא הגיע במטרה להזיק לבנה והזעיקה את אנשי הצבא. בנוסף הורשע העותר בשתי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין בשנת 1996 ובשנת 1999. לדברי העותר, המשיב שהיה מודע לכך שעבירות אלו שבוצעו לפני כעשרים שנה אין בהן כדי להצדיק את אי מתן היתר הכניסה לישראל כיום, העלה נימוק חדש לפיו העותר מוכר כמי שאינו שפוי. ואולם גם עניין זה אינו יכול להצדיק את הסירוב למתן היתר הכניסה, שכן מדובר במידע שנתקבל משיחה עם קרוב משפחה אנונימי שאינה עולה כדי ראייה מנהלית מספקת. הוא הוסיף כי האירוע בו הגיע למחסום עם שקית האבוקדו היה לפני 25 שנים שעה שנשלח על ידי אביו עם סל אבוקדו והוא נקלע לקטטה. אין מדובר באירוע בטחוני אלא בעניין פנימי של אנשי הכפר. העותר שפוי ולא היה מקום להעלות טענות אלו מבלי שהעותר הוזמן לשיחה בה יכול היה המשיב להתרשם ממנו בצורה בלתי אמצעית. 8. בדיון שהתקיים ביום 26.02.13 הוסיף ב"כ העותר כי המשיבים מפרשים את ההוראות בדבר תחולת הקריטריונים על עבירות שבוצעו בטרם כניסתו לתוקף בצורה לא נכונה. הוא הצביע על כך שבשנים 2004 ו-2005 העותר לא היה מנוע כניסה לישראל אלא אך משנת 2006, ולא היה מקום להחיל עליו את הוראות הנוהל בגין העבירות שבוצעו על ידו בשנת 1999. הוא הוסיף כי גם לפי עמדת המשיבים שהקריטריונים חלים במקרה זה, אין בכך כדי למנוע הגשת הערר ובמסגרתו לדרוש התייחסות לנסיבותיו הספציפיות של המבקש בגינן יש להחריגו מהקריטריונים. במקרה זה, העבירה בגינה הורשע העותר היא אכן חמורה אך נסיבותיה היו מינוריות וכראייה הצביע על העונש הקל שהושת על העותר בגינה. לדבריו, אין הצדקה שלא להיעתר לבקשתו של העותר להיכנס לישראל כיום אך בעטיו של אותו אירוע מינורי מלפני 20 שנה. 9. מנגד טען ב"כ המשיב בדיון כי החלטת המשיבים שלא להתיר את כניסת העותר ולקחת את הסיכון שהוא ישוב פעם נוספת על מעשיו בעבר היא סבירה לחלוטין, גם אם מדובר בסיכון קטן. מה גם, שהעותר לא הצביע על שיקול הומניטארי מיוחד. בסופו של דבר מדובר באדם שנשפט ונכלא ארבע פעמים בגין עבירות שונות. גרסתו לאירוע ניסיון החטיפה לא נתקבלה על בית המשפט שדן בעניינו והעותר אף לא ערער על פסק הדין בעניינו. המשיב בחן את המלצת המשטרה והחליט כי היא מוצדקת ואין עילה להתערב בהחלטתו. דיון והכרעה 10. הלכה היא מקדמת דנא כי אין לתושב האזור זכות קנויה להיכנס לשטחי מדינת ישראל לצרכי תעסוקה או לכל צורך אחר (בג"ץ 7475/05 כעבאנה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, 25.08.05). מתן האפשרות להיכנס לישראל למי שאיננו תושב או אזרח מסור לשיקול דעתה של מדינת ישראל כחלק מריבונותה. בהתאם להוראת סעיף 3ב' לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, הסמכות למתן היתר לשהייה בישראל לעבודה בישראל, כמו גם למטרות נוספות המנויות באותו סעיף, מסורות למפקד האזור. שיקול הדעת הנתון למפקד האזור בעניין זה הוא רחב ביותר (בג"ץ 4283/06 אוסטה נ' מדינת ישראל, 19.06.06; בג"ץ 239/06 ג'אמל ימין נ' מפקד כוחות צה"ל, 4.03.07). כן נפסק כי מניעת כניסה בשל "מניעה משטרתית" היא סבירה ואף מתבקשת בשל הצורך להגן על ביטחונם של אזרחי ישראל (בג"צ 9135/06 שאפי נ' אלוף פיקוד מרכז - מפקד כוחות צה"ל באזור יו"ש, 23.11.06). מתוך מטרה זו לצמצום הסכנה הצפויה לשלום הציבור בישראל מכניסת אנשים בעלי רקע פלילי, נקבעו הקריטריונים האמורים להגבלת הכניסה של תושבי הרשות הפלסטינאית. כפי שציין ב"כ המשיבים, במסגרת הקריטריונים נקבע כי תחולתם תהא גם על מי שביום תחולתם של הקריטריונים היה מנוע כניסה. סעיף י"ד לקריטריונים המתייחס ל"דור הביניים", היינו אנשים שלא היו מנועי כניסה לפי הקריטריונים הקודמים, וכניסת הקריטריונים החדשים לתוקף הכלילה אותם במנועי הכניסה - קובע כי הקריטריונים (החדשים) יחולו על כל מי שהיה מנוע כניסה לפי הקריטריונים הקודמים, היינו, שיש לחשב את תקופת ההגבלה שלהם מחדש לפי הקריטריונים החדשים. לעומת זאת, על אלו שלא היו מנועי כניסה במועד כנסית הקריטריונים לתוקף, לא יחולו הקריטריונים החדשים. 11. במסגרת זו טענת העותר היא כי הוא לא היה מנוע כניסה ביום כניסת הקריטריונים החדשים לתוקף, היינו ביום 10.06.07, ומשכך, לא חלה עליו הוראת המעבר שבסעיף י"ד לקריטריונים החדשים - קבוצת "דור הביניים". במסגרת זו אף טען כי המשיבים לא הציגו את "הקריטריונים הישנים" מהם ניתן היה ללמוד אם אכן העותר היה מנוע כניסה לפיהם במועד כניסת הקריטריונים החדשים לתוקף. טענה זו של העותר היא נכונה. 12. אכן, שיקול דעתו של מפקד האזור בעניין מתן היתרי כניסה של תשובי האזור לישראל הוא רחב ביותר, ובמקרה זה אין מקום להקל ראש בחומרת העבירות בהן הורשע העותר. וודאי לא בעבירה של ניסיון חטיפה. העותר שב וביצע עבירות שונות ביניהן גם כניסה לישראל ללא היתר, שגם לגביהן נקבע בעבר כי הן מקימות טעם ממשי לסרב לבקשת הכניסה של מבצעיהן (בג"ץ 5108/05 עמד מוחמד עבדללה בני עודה נ' משטרת ישראל, 13.09.05; בג"צ 9135/06 בעניין שאפי). גם לא ניתן לומר כי החשש של המשיב מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד כנגד אזרחי ישראל במידה וכניסתו של העותר תותר, הוא חשש שווא או חשש רחוק. העותר גם לא הצביע על נימוקים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את החריגה מהקריטריונים מלבד מצבו הכלכלי הקשה, שהוא מנת חלקם של כלל מבקשי העבודה בישראל, שכאמור כניסתם לצורך זה אינה זכות הקנויה להם. ברם, שעה שהמשיבים הסמיכו בתשובתם לבית המשפט את טיעוניהם על רצף המניעות המשטרתיות שעמדו כנגד העותר על פי הקריטריונים - הישנים והחדשים - ושעה שלפני בית המשפט לא הונחו הקריטריונים הישנים מהם ניתן היה ללמוד אודות מצבו של העותר לאשורו, אין מנוס אלא מלהחזיר את העניין לשקילה נוספת של המשיב, אשר יקבל החלטה חדשה ומנומקת אודות העותר. 13. אכן, המשיב נימק את החלטתו גם בכך שהעותר אינו שפוי. ואולם, לא זו בלבד שנדמה כי גם בעניין זה הצדק עם העותר, כי ביסוס קביעה מעין זו על שיחת טלפון אחת עם קרוב משפחה של העותר, היא מרחיקת לכך גם במסגרת ראיה מנהלית, אלא שמההחלטה עצמה ניכר כי נימוק זה כשלעצמו לא היה מביא לסירוב הבקשה, והטענה כי העותר אינו שפוי, שימשה אך כתוספת לנימוק העיקרי לסירוב הבקשה שהיא כאמור, המניעות המשטרתית. 14. ובשולי הדברים. שאלה נוספת עלתה בדיון והיא סמכותו של המשיב ליתן החלטה המחמירה עם העותר מעבר לקריטריונים שנקבעו בנוהל, אך נוכח המסקנה דלעיל איני נדרש לשאלה זו. העתירה מתקבלת אפוא בחלקה ובנסיבות אלו, אין צו להוצאות. משרד הפניםכניסה לישראל