רקע הנאשם הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב אישום בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום, בתאריך 9.12.12 בשעה 13:30 וכשלושה שבועות עובר לכך, בפתח-תקווה נכנס ושהה הנאשם כאשר אין בידו אישור כניסה ושהייה בישראל כדין. טיעוני הצדדים 3. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד יסמין נוי, הנאשם יליד 1964 הודה והורשע בעובדות כתב האישום. ב"כ המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם בנסיבות התיק נע בין חודש ימים של מאסר לבין 6 חודשי מאסר בפועל. לפיכך, עתרה שלא להאריך את עונש המאסר על תנאי אשר הוטל על הנאשם בתיק אחר. ב"כ המאשימה הפנתה לפסיקה של בית המשפט המחוזי תל-אביב בע"פ 70706/08 (מח' ת"א) מדינת ישראל נגד חוסאם (24.9.08), שבו הורשע הנאשם בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק והחזקת רכוש חשוד כגנוב, ונקבע כי אין מקום להאריך את המאסר על תנאי. ב"כ המאשימה טענה כי לנאשם שתי הרשעות קודמות משנת 2009 בהפרש של חודשיים אחת מהשנייה, בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, כאשר בהרשעה האחרונה מביניהן הוטל על הנאשם עונש מאסר בפועל למשך 5 חודשים, ולמרות זאת הנאשם שב ונכנס לגבולות ישראל. 4. לטענת ב"כ הנאשם, עו"ד עלאא מסארווה, הנאשם תושב כפר אזון הנושק לגבולות ישראל, כאשר לו בני משפחה ישראלים נשואים. לדבריו, הנאשם אב ל-10 ילדים האחראי לפרנסתם. ב"כ הנאשם טען כי לנאשם שתי הרשעות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית, אך עברו הפלילי אינו מעיד על דפוסים עבריינים של הנאשם. עוד הוסיף, כי מטרת כניסתו של הנאשם לגבולות המדינה הינה לצורכי פרנסה, כאשר בגזר הדין אשר חל ביום 25.11.09 בית המשפט הטיל על הנאשם עונש מאסר על תנאי למשך 3 שנים, ובתום התקופה הנאשם פנה למנהלת התיאום הקישור כדי לברר את מועד תום תקופת התנאי במטרה לבקש היתר כניסה לישראל ושם נאמר לו כי תמה תקופת התנאי וכל שעליו לעשות הוא לפנות למעסיק שיגיש בקשה לאישור. לטענת ב"כ הנאשם מנהלת התיאום והקישור טעו בחישוב תום תקופת התנאי, איש המת"ק חישב את זמן תום התנאי מיום מתן גזר הדין ולא ממועד שחרור הנאשם ממאסרו בפועל. לדבריו, הנאשם נכנס לגבולות ישראל בשלהי תקופת התנאי (כחודש ימים טרם תום התנאי), וזאת בשל טעות בחישוב כפי שצוין לעיל. ב"כ הנאשם הפנה לפסיקה של בית המשפט המחוזי הדנה באי הפעלת המאסר המותנה והארכת המאסר על תנאי עפ"ג (מח' מרכז) 12960-09-08 מדינת ישראל נ' אלשיך (29.10.08). עוד טען כי לנאשם נכות ברגלו, ולמרות זאת נכנס לעבודה. ב"כ הנאשם עתר לענישה מקלה ולהארכת המאסר המותנה. 5. הנאשם טען כי מנהלת תיאום וקישור אמרו לו שתמה תקופת התנאי. לדבריו, יש לו אישה וילדים, כאשר מטרת כניסתו הייתה לצורכי פרנסה. דיון וגזירת הדין 6. בקביעת מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הינו זכותה של המדינה לקבוע את זהות הבאים בשעריה. 7. בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי בעניינו של הנאשם, קיימת פגיעה ממשית בערך המוגן, וזאת בשים לב לכך שהנאשם שהה בישראל שלא כחוק במשך שלושה שבועות. 8. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשי מאסר שבין חודש לבין שישה חודשים. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), סבורני כי מתחם העונש ההולם הינן בין חודש לשישה חודשי מאסר בפועל. 9. במקרה דנן, לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. שיקול ההגנה על שלום הציבור אינו ממין העניין. השיקול השיקומי אף הוא אינו מצדיק חריגה מהמתחם. 10. במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ט'), יש לתת את הדעת בפרט לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה; בעניין זה שתי טענות בפי הנאשם: האחת הינה שנכנס לישראל עקב מצוקה כלכלית. טענה זו אינה שנויה במחלוקת, ויש ליתן לה את המשקל הראוי. 11. הטענה השנייה, הינה שהנאשם נכנס לישראל בשל סברה מוטעית שתקופת התנאי בעניינו הסתיימה. לטענת הנאשם מנהלת הקישור והתיאום, הטעתה אותו בחישוב של תום תקופת התנאי החלה עליו, וזאת לאחר שפנה למנהלת בבקשה לסיוע בחישוב התקופה. לטענתו הטעו אותו לסבור שהתקופה מחושבת מיום גזר הדין במקום מיום השחרור ממאסרו. 12. סעיף 40 י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (תיקון 113 לחוק העונשין) קובע כי הנטל להוכיח התקיימותה של נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה מוטל על הנאשם וזאת ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי (מאזן הסתברויות). לשון הסעיף הינה כדלקמן: "(א) בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) - (1) בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה; (2) בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. (ג) בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מחמירה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה מעבר לספק סביר; בית המשפט יקבע כי התקיימה נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה אם היא הוכחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי". 13. במקרה דנן, לא הוגשה שום ראייה להוכחת טענת ההגנה, ולא נשמעה כל עדות. הנאשם לא העיד בטרם הטיעונים לעונש, ולא נחקר על טענתו זו בחקירה נגדית (אלא רק חזר על הטענה במסגרת דברו האחרון). לפיכך, מדובר בטענה בעלמא, אשר לא הונחה לביסוסה שום תשתית ראייתית מספקת. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, בוודאי שלא במאזן הסתברויות, כי אכן הדברים האמורים נאמרו לנאשם על-ידי גורם כלשהו במנהלת התיאום והקישור. 14. זאת ועוד, בגזר הדין שבו נקבעה תקופת התנאי (ת"פ 24998-09-09 מדינת ישראל נ' עמר (6.12.09)) הבהיר בית-המשפט (כב' סגן הנשיא, השופט א' גולדס) ברחל בתך הקטנה כי המאסר על תנאי הינו למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר. יש להניח כי אילו הנאשם היה טורח להציג בפני גורם רשמי כלשהו את גזר הדין האמור, ושואל כיצד יש לחשב את התנאי, היה נאמר לו שיש לחשבו מיום שחרורו מן המאסר, בדיוק כפי שנקבע במפורש בגזר הדין. ככל שהנאשם לא הציג בפני גורם כלשהו את גזר הדין, ושאל שאלה בעלמא ואף קיבל תשובה בעלמא, אין לו להלין אלא על עצמו. 15. לפיכך, במישור העובדתי, לא ניתן לקבל את טענת הנאשם כי הוטעה לחשוב שתקופת התנאי הסתיימה. 16. אף במישור המשפטי יש להדגיש כי טעות של נאשם בחישוב תקופת התנאי הינה טעות שבחוק ולא טעות שבעובדה (ר' קדמי, על סדר הדין בפלילים, 1694 (חלק שני, ב', 2009)). 17. בגזירת העונש המתאים לנאשם, בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 יא'). במסגרת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה מן הראוי ליתן את הדעת לנסיבות הבאות: א. הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם; ניכר כי מאסרו של הנאשם יפגע במשפחתו, וזאת בשים לב כי לנאשם 10 ילדים, שהוא אחראי לפרנסתם, ולאור העובדה שהנאשם נכנס לישראל לצרכי פרנסה. ב. נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו; הנאשם הודה באשמה בסמוך לאחר ההזדמנות הראשונה. ג. נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להן השפעה על ביצוע מעשה העבירה; ניכר כי הנאשם נכנס לישראל לצרכי פרנסה וזאת עקב מצוקה כלכלית קשה. בנוסף, העובדה שעל אף נכותו נכנס הנאשם לישראל לצורכי פרנסה, מחזקת את המסקנה בדבר מצוקתו. ד. עברו הפלילי של הנאשם. לחובתו של הנאשם שתי הרשעות קודמות של שהייה בלתי חוקית לישראל, כאשר בגין ההרשעה האחרונה מביניהן הנאשם ריצה מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים והוטל עליו מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים. 18. עוד יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת היחיד בגדרו של המתחם, וזאת בשים לב לכך שהנאשם חזר ונכנס לישראל ללא היתר על אף שהיה תלוי ועומד נגד מאסר על תנאי ממושך. כן יש אף לתת את הדעת לשיקול הרתעת הרבים. סוגיית הארכת התנאי 19. בנוגע לעתירת ההגנה להארכת התנאי, סבורני כי לא ניתן להיעתר לבקשת ההגנה. לא קיימות במקרה דנן נסיבות חריגות אשר מצדיקות סטייה מן הכלל בדבר הפעלת התנאי. 20. כאמור לעיל, במישור העובדתי לא שוכנעתי כי הנאשם הניח תשתית ראייתית מספקת לטענתו לפיה הוטעה על-ידי מפקדת התיאום והקישור לחשוב שתקופת התנאי הסתיימה. 21. יתר על-כן, הסמכות להאריך את התנאי הינה אך ורק במקרה שבו בית-המשפט לא הטיל עונש מאסר, וזאת בהתאם להוראת סעיף 56 (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר מורה כדלקמן: "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שיירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, לתקופה נוספת שלא תעלה על שנתיים, אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". 22. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי מן הראוי שלא להטיל על הנאשם עונש מאסר בגין העבירה הנוספת. כמו-כן, לא שוכנעתי כי קיימים טעמים אשר מצדיקים את הארכת התנאי. אין אף בנסיבות האישיות של הנאשם ומשפחתו, כדי להצדיק את הארכת התנאי. 23. כמו-כן, אין באורך המאסר על תנאי (בן 6 חודשים) כדי להצדיק את הארכת התנאי, וזאת בהתאם לאמור ברע"פ 7391/08 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (14.9.09), שם בית-המשפט העליון קבע כדלקמן: "הקושי העיקרי בהליך זה נעוץ כל כולו בהיקפו של עונש המאסר המותנה שהוטל, אשר הפעלתו בשלמותו מתחייבת בצד הטלת עונש מאסר בפועל בגין העבירות בהליך הנוכחי. בית משפט השלום נרתע מהפעלת עונש המאסר על תנאי בן 12 החודשים לצד עונש מאסר בפועל בהליך זה בשל תחושה כי גם אם עונשים אלה יוטלו בחפיפה מלאה - כפי שפסקה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי - גם אז יחרוג העונש מהמידתיות הראויה במקרה זה .... על-פי מצוות החוק, הארכת תקופת תנאי אפשרית "מטעמים שיירשמו... אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להפעיל את המאסר על תנאי" (סעיף 56(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977; וכן ע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 127 (2005)); שיקול הדעת הניתן לבית המשפט בהארכת עונש מאסר מותנה מתמקד במצבים שבהם מוצדק לתת לנאשם הזדמנות נוספת לחזור לדרך הישר, כאשר הוא מראה סימנים המניחים יסוד לציפייה כי כך יהיה. עצם אורכו של עונש המאסר על תנאי שהוטל בגין הליך קודם אינו טעם מיוחד להארכתו, במיוחד כאשר הנאשם אינו מראה סימנים אמיתיים של הכרה והפנמה של משמעות התנהגותו הפלילית. הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל והארכת תקופת התנאי רק בשל היקפו של עונש המאסר על תנאי שיש להפעילו, אינה מתיישבת עם קו עונשי אפקטיבי וראוי בנסיבות מקרה זה". 24. דברים ברורים אלה של בית-המשפט העליון, אשר נאמרו במקרה של מאסר מותנה של 12 חודשים, יפים מקל וחומר למקרה דנן, שבו המאסר המותנה הינו בן 6 חודשים בלבד. 25. לפיכך, אין מנוס אלא להפעיל את המאסר המותנה. יחד עם זאת, בנסיבות אשר הוצגו לעיל ולאור מצבו הכלכלי והמשפחתי של הנאשם, והעובדה שנכנס לישראל לקראת תום תקופת התנאי, יש מקום לגזור על הנאשם עונש של מאסר בפועל, אשר יהיה בחופף לעונש שמוטל בגין תיק זה, כך שסך הכול ירצה הנאשם מאסר כתקופת התנאי. 26. לאור מצבו הכלכלי של הנאשם סבורני כי אין מקום לגזור עליו קנס כספי. 27. אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל למשך חודש שמניינו החל מיום מעצרו 9.12.12. ב. אני מורה על הפעלת עונש המאסר על תנאי אשר הוטל על הנאשם בת"פ 24998-09-09. המאסר על תנאי בן 6 חודשים יופעל באופן שחודש אחד יהיה בחופף לעונש שמוטל בגין תיק זה, כך שסך הכול ירצה הנאשם שישה חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו. ג. שלושה חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם במשך שנתיים מיום שחרורו מן המאסר כל עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים. משרד הפניםכניסה לישראל