לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז, מיום 23.1.2013. בפסק-הדין נדחתה עתירה מנהלית שהגיש המבקש נגד החלטת המשיב (משרד הבינוי והשיכון) לדחות את בקשתו להקניית זכויות של "דייר ממשיך" בדיור ציבורי. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 2.6.2013, קרי: כארבעה חודשים ומחצה לאחר פסק-הדין (שניתן ביום 23.1.2013 במעמד הצדדים). בבקשה נטען כי הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה נעוצה בצורך להסדיר את ייצוגו של המבקש מטעם הלשכה לסיוע משפטי. אלא שהבקשה כפי שהוגשה הייתה חסרה, ועל כן ניתנה על-ידי החלטה ביום 3.6.2013, בזו הלשון: עיינתי בבקשה, ונתקשיתי להבין מדוע בבקשה להארכת מועד המוגשת זמן ניכר לאחר פסק-הדין, לא מובאים הנתונים הבסיסיים ביותר הצריכים לבחינת שאלת התקיימותו של "טעם מיוחד". כך למשל, מן הבקשה לא ניתן ללמוד מתי נעשתה הפנייה ללשכה לסיוע משפטי? מתי הוחלט כי המבקש זכאי לקבלת סיוע משפטי? מתי נמסרה למבקש הודעה כי נתקבלה החלטת הלשכה בעניינו, מתי הוא הוזמן להגיע למשרדיה, ומתי הגיע בפועל? מדוע לא הוגשה מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, והאם הונחה המבקש לעשות כן, כפי שבית משפט זה קבע פעמים רבות שיש לעשות...? במאמר מוסגר אציין כי המבקש מיוצג בהליך זה על-ידי אותו עורך-דין שייצגו בבית המשפט קמא. עניין נוסף אינו ברור, והוא כיצד מתיישבת הטענה כי דבר קבלת הסיוע המשפטי נודע למבקש "רק בימים אלה", עם העובדה שלבקשה שלפניי כבר מצורפת הודעת הערעור גופה וכן בקשה לפטור מהפקדת עירבון. לפנים משורת הדין, אפשרתי לבא-כוח המבקש להגיש בקשה משלימה הכוללת התייחסות לכלל הנתונים הרלוונטיים. בטרם אדרש לטיעון המשלים, אני רואה לנכון לחזור ולהבהיר כי בעל-דין הפונה לבית המשפט העליון בבקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, אינו יכול לפטור את עצמו מן החובה להציג פירוט ותיעוד מלאים לעניין סיבת האיחור ולעניין הטעמים המצדיקים את מתן הארכה לשיטתו. אין להשלים עם מצב שבו מוגשות בקשות להארכת מועד - לעיתים (כמו בענייננו) זמן רב לאחר חלוף המועד הקבוע בדין - ללא הצגה מלאה ומבוססת של הנתונים הצריכים לעניין. אין סיבה שבית המשפט יידרש ליתן החלטות המורות למשל על הוספת פרטים חיוניים כגון המועדים הרלוונטיים לבחינת הבקשה. המבקש מסביר בטיעון המשלים (שהוגש ביום 23.6.2013) כי פנה ללשכה לסיוע משפטי באמצעות בא-כוחו עוד ביום 28.1.2013, בבקשה לקבלת אישור להגשת הערעור. מכיוון שלא קיבל תשובה, פנה ללשכה פעם נוספת ביום 26.2.2013, ושוב ביום 7.3.2013. בדיעבד, כך נטען, נודע למבקש כי בקשתו אושרה ביום 10.3.2013, דא עקא שהאישור הגיע למשרדו של עורך-הדין רק בתאריך 30.5.2013. או-אז הכין עורך-הדין את הערעור ואת הבקשה למתן ארכה, והגישם לבית המשפט ביום 2.6.2013. עוד מסביר המבקש את מצבו הכלכלי והבריאותי, ומדגיש את חשיבותו של הערעור העוסק בפינויו מדירת מגוריו. המדינה מצדה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, לא הוצג "טעם מיוחד" למתן הארכה, ואין הסבר ראוי להתנהלות שהביאה להגשת ההליך באיחור כה ממושך. ראשית יש להסיר מן השולחן את טענתו של המבקש כי אין צורך במקרה זה ב"טעם מיוחד", שכן הבקשה להארכת מועד הוגשה מכוח הוראת סעיף 90 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לטענה זו אין יסוד, שכן אמות המידה לבחינת בקשה להארכת מועד קבועות בתקנות הרלוונטיות, ובענייננו תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הקובעת כי המועד להגשת ערעור לבית משפט זה לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. מכאן לשאלה האם הוכח בענייננו "טעם מיוחד" למתן ארכה? ובכן, לא אחת נפסק כי כאשר אדם נזקק לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי, והוא נתקל במצוקת-מועדים בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לבין מינוי עורך-דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה. "אכן, כאשר מדובר במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו 'טעם מיוחד' הנדרש לצורך הארכת מועד" (בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי (לא פורסם, 1.6.2009); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון, פ"ד נד(4) 702 (2000)). עם זאת, פנייה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה עילה אוטומטית למתן הארכת מועד, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו תוך איזון בין השיקולים הרלוונטיים (ראו עניין טיסו הנ"ל). בהקשר זה נקבע כי גם בעל-דין החפץ לבקש סיוע מאת הלשכה לסיוע משפטי נדרש לפעול בשקידה ראויה, זאת הן בהיבט של מועד הפנייה ללשכה לסיוע משפטי, הן בהיבט של פנייה מבעוד מועד בבקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד (ראו בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (25.12.2011)). בהקשר זה הודגש כי ראוי שהלשכה לסיוע משפטי (ועורכי-הדין מטעמה) ינחו את בעלי-הדין להגיש בקשות ארכה בתוך התקופה הקצובה בדין, בעת שהם ממתינים להסדרת הייצוג (ראו למשל בש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית (25.10.2011)). בענייננו, המבקש פעל באמצעות בא-כוחו בשקידה סבירה מבחינת מועד הפנייה הראשון ללשכה לסיוע משפטי (28.1.2013). עם זאת, חוששני כי ההתנהלות לאחר מכן מעוררת קושי ממשי. המבקש לא פנה - בעצמו או באמצעות עורך-הדין פאליק - לבית משפט זה בבקשה להארכת מועד במשך כל התקופה מאז שניתן פסק-הדין ועד ליום 2.6.2013. ודוק: בא-כוח המבקש (שייצג אותו גם בהליך הקודם) היה מעורב בתהליך, ובכל זאת לא נעשתה כל פנייה לבית משפט זה במשך חודשים ארוכים. התנהלות זו אינה מובנת נוכח הפסיקה באשר לחובתו של בעל-דין להקדים ולהגיש בקשה להארכת מועד, והיא בוודאי אינה מובנת לאור הנטען בבקשה שלפניי באשר לחשיבותו של ההליך מבחינתו של המבקש. זאת ועוד, אף שבהחלטתי מיום 3.6.2013 התבקשה באופן מפורש התייחסות לסוגיה זו - לא מצאתי לכך מענה בטיעון המשלים. יש להדגיש כי לפי הנטען בבקשה שלפניי, עד ליום 30.5.2013 המבקש לא היה מודע לכך שעוד ביום 10.3.2013 הוחלט לאשר את ייצוגו בהליך ערעורי. דא עקא, שמן הבקשה לא ניתן ללמוד מדוע חלפה תקופה כה ארוכה מאז ההחלטה על הייצוג ועד שנודע הדבר לבא-כוח המבקש. חשוב יותר - מן הבקשה לא ניתן ללמוד מדוע במשך כל התקופה לא נעשתה פנייה לבית משפט זה בבקשת ארכה, ומדוע ככל הנראה אף לא נעשה (מאז 7.3.2013) בירור מול הלשכה באשר לגורל הבקשה. במצב רגיל, הנסיבות האמורות היו מובילות לדחיית הבקשה שלפניי. עם זאת, במקרה הספציפי הזה החלטתי לפנים משורת הדין להציב את נקודת האיזון במקום אחֵר, קרי: מתן ארכה תוך חיוב בהוצאות. זאת, בשים לב למועד הפנייה הראשונה ללשכה לסיוע משפטי, למצבו האישי של המבקש כפי שמשתקף בחומר שלפניי, לזהות הצדדים להליך, למהות ההליך הנסב על זכויותיו של המבקש בדיור ציבורי (כשלפי הנטען תלוי ועומד נגד המבקש צו פינוי), ולכך שמדובר בערעור בזכות אשר בשלב מקדמי זה אין לשלול מכל וכל את סיכוייו. אשר על כן, אני מורה בזאת על מתן ארכה עד להגשת ההליך בפועל. משמעות הדבר היא שיש לפתוח הליך ערעור ולתייק בו את הודעת הערעור וכן את החלטתי-זו. אציין, כי אם המבקש מעוניין בסעד זמני (כפי שעולה לכאורה מתגובתו לבקשה המדינה להארכת מועד), הרי שעליו להגיש בקשה מסודרת ומנומקת בגדרי הליך הערעור, ואיני מביע בעניין זה כל עמדה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין הבקשה שלפניי בסך של 1,000 ₪. החלטה זו תומצא לצדדים ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה. כמו-כן, עותק מהחלטה זו ישוגר לממונה על האגף לסיוע משפטי, לצורך בירור נוסף של הדרכים המתאימות להנחיית בעלי-דין להגיש בקשות להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה בדין, ככל שיש עיכוב בהסדרת ייצוגם על-ידי הלשכה. ערעור