הנאשם מואשם בכך שהחזיק נשק ללא היתר מאת המפקד הצבאי או מטעמו. החלטתי לזכות את הנאשם. הצדדים הסכימו, בהסדר דיוני, כי : "הנאשם מודה כי במהלך התקופה מחודש ספטמבר 07 ו/או ממועד הסמוך לכך ועד ליום מעצרו החזיק באקדח מסוג גלוק ויש לו היתר מהרשות הפלסטינית שאותו נציג בפני ביהמ"ש (מגיש ההיתר) אולם אין לו היתר ממפקד הצבאי הישראלי ועל כן, הצדדים יסכמו האם יש בהיתר מהרשות הפלסטינית כדי לאיין את העבירה נשוא כתב האישום ולהביא לזיכויו.." יצוין, כי החזקת הנשק על ידי הנאשם נעשתה ברמאללה, המצויה בשטח A. גם על עובדה זו אין חולק (ראה תשובת התביעה לטענות המקדמיות ההגנה). לא בכדי פתחתי את הכרעת הדין בציטוט ההסדר הדיוני שבין הצדדים. לצערי, סיכומי התביעה הצבאית מתעלמים לחלוטין מהסדר זה ואחת הטענות המרכזיות בהם הינה הטענה כי לנאשם כלל לא ניתן היתר מהרשות הפלסטינית - טענה הסותרת חזיתית את ההסדר הדיוני. יתר על כן, במסמך עליו מסתמך הנאשם, שהוגש בהסכמה נכתב כי הנאשם "... נושא נשק על פי היתר להגנה עצמית וזאת על פי הרישוי מטעם הרשות הפלסטינית האחראית...". התביעה הצבאית מבקשת כי אמנע מלייחס משקל ראייתי למסמך זה. אתמהה. בדרך כלל, זוהי התביעה אשר טוענת בפני השכם והערב כי מסמך שהוגש בהסכמה מוחזק כמכיל דברי אמת מוכחים. נקודת המוצא שלי להכרעת הדין הינה זו התואמת את ההסדר הדיוני, קרי: כי לנאשם יש היתר מהרשות הפלסטינית להחזיק באקדח. טוענת התביעה, כי הרשות הפלסטינית לא הוסמכה כדין על ידי המפקד הצבאי ליתן רישיונות נשק לאזרחים, ולכן היתר החזקת נשק שניתן על ידה אינו מועיל כאשר בוחנים את השאלה האם החזיק הנאשם בנשק על פי היתר מאת המפקד הצבאי או מי מטעמו. בהקשר זה, מצטטת התביעה את פסק דינו של הנשיא סא"ל יאיר תירוש בתיק 2150/07 (שומרון) התביעה הצבאית נ' מחמד אמין אחמד אסעד עווד, אשר כותב בפסק דינו כך: "השאלה העולה היא האם התעודה שהונפקה לו על ידי הרשות מהווה משום היתר חתום כדין על ידי המפקד הצבאי או מטעמו. עיינתי ובדקתי בתחיקת הביטחון ובאמנות הבינלאומיות הרלוונטיות כמו גם בהסכמים בין ישראל והרשות הפלסטינית ולא מצאתי הוראה המתירה לרשות להנפיק אישור כאמור". (הגשה במקור) אודה, כי אני עצמי לא הרחקתי לכת בחיפושי המשפטיים בעניין זה והסתפקתי באמור בסיכומי התביעה הצבאית. שם מצאתי כי על פי הסכמי הביניים בין ישראל לאש"ף משנת 1995 נקבע הסדר המאפשר לרשות הפלסטינאית להנפיק רישיונות להחזקת אקדחים לשימושים אזרחיים. וכך סוכם ההסדר בסיכומי התביעה: "כלומר, ההסדר קובע שהמשטרה הפלסטינאית רשאית (ההדגשות במקור - ד.ס.) להנפיק רישיונות להחזקת אקדחים לשימושים אזרחיים, בתנאים, וחייבת לקיים מרשם מסודר לגביהם. אחד מתנאי הנפקת הרישיונות לאזרחים הוא, שהמנגנון למתן האישורים וסוגי האנשים שיוכלו לקבל היתרים מסוג זה, ייקבע על ידי הועדה הביטחונית המשותפת (ה - JSC)..." וממשיכה התביעה, בכתב מודגש: "הנובע מהסכמי הביניים הוא שנכון להיום על ישראל להסכים על מנגנון ההיתרים ועל סוגי האנשים שיוכלו לקבל היתרים מסוג זה. והנובע מכך הוא שהרש"פ כיום אינה מוסמכת ליתן היתרים לכלי נשק מכל סוג לאזרחים" יאמר מיד - לא רק שהתביעה לא הוכיחה בשום שלב כי ישראל לא הסכימה למנגנון הוצאת ההיתרים, אלא שאין אפילו טענה עובדתית מפורשת [להבדיל ממשתמעת] שכזו בסיכומיה. התביעה הצבאית פשוט מדלגת למסקנה כי אם ישראל צריכה להסכים - הרי שלרש"פ אין סמכות. מכל מקום, לא קפיצה לוגית (וראייתית) זו היא שעומדת לתביעה לרועץ. מוכן אני להניח, לצורך הדיון, כי אכן ישראל לא נתנה הסכמתה כנדרש וכי לכן לא התקיים התנאי הקבוע בהסכם והרשות הפלסטינאית אינה מוסמכת מטעם המפקד הצבאי ליתן היתרים להחזקת נשק לאזרחים. לשיטתי, אפילו בכך לא די כדי להביא להרשעת הנאשם. (א) הסכמי הביניים מעניקים סמכות לרשות הפלסטינאית להנפיק היתרים להנפיק היתרים להחזקת אקדחים לאזרחים, אך זאת בהתקיים תנאים מסוימים; (ב) התקיימות [או אי-התקיימות] התנאים אינה עניין הידוע לציבור באופן רגיל ושוטף; (ג) הרשות הפלסטינית אכן מעניקה היתרים באופן רגיל ושוטף (ובידיעת ישראל - כעולה מהפסיקה בנושא זה). לדידי, במצב דברים שכזה, אין לדרוש מהאזרח התמים, תושב שטח A הנמצא בשליטה פלסטינאית, אשר פנה לרשות המקומית בבקשה להיתר או בבקשה לאשר שהוא בעל היתר כי יידע שהאישור הניתן לו על ידי אותה רשות אינו מטעם המפקד הצבאי הישראלי משום שלא התקיימו תנאים שהוסכמו בין הצדדים. משמשתמע מדברי התביעה עצמה כי אילו התקיימו התנאים (הסכמת ה JSC למנגנון ולסוג האנשים שיקבלו היתר וקיום רישום מסודר של ההיתרים) היתה הרשות הפלסטינית מוסמכת להוציא היתרים שהיו נחשבים כ"מטעמו" של המפקד הצבאי, הרי שלא ניתן לזקוף לחובת האזרח את העובדה שתנאים אלה - ששאלת קיומם נסתרת מעיניו - לא התקיימו. לדידי, במצב דברים בו אדם פונה לרשות השולטת באיזור מגוריו ומברר האם הוא בעל היתר להחזיק באקדח (נזכיר - בענייננו, היה האקדח בבעלות אביו של הנאשים, שנפטר ב 2007 והנאשם פנה וביקש אישור בתחילת 2008), ומקבל אישור כאמור, לא ניתן לקבוע כי הוא מודע לכך שמתקיימות נסיבות העבירה, קרי: כי הוא מודע לכך שאין בידיו היתר שניתן על ידי מי הוסמך על ידי המפקד הצבאי. ודוק: פעולתו האקטיבית של הנאשם לבירור העובדות בעניינו אף שוללת, לדידי, את האפשרות לקבוע כי התרשל בעניין זה. לאור מסקנתי זו לא מתקיים בנאשם היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו, ואין, לכאורה, צורך לבדוק את טענות ההגנה בדבר קיום מצב של "טענת במצב דברים" ו "טעות במצב משפטי". ליתר בטחון, ולמקרה שמסקנתי הראשונה לא תתקבל על דעת ערכאת הערעור אציין כי טענת ההגנה של "טעות במצב דברים" מקובלת עלי. הנאשם, לאור הבירור שערך והאישור שקיבל, טעה לחשוב כי מצב הדברים הוא שהוא מחזיק היתר כדין להחזקת אקדח שניתן על ידי מי שהוסמך על ידי המפקד הצבאי. ייתכן שבכך שגה הנאשם, אך שגיאה זו נובעת מהטעיה שהטעתה אותו הרשות הפלסטינית, אשר יצרה בפניו מצג כאילו היתר שניתן לו על ידה הוא היתר חוקי להחזקת נשק. זוהי טעות במצב הדברים, ולכן אין הנאשם נושא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. ומכיוון שאין כל עבירה במצב כפי שדימה אותו, הרי שאין להרשיעו. ראוי לציין, בהקשר זה, כי בפסק דינו של כב' הנשיא תירוש בתיק 2150/07 נדחתה הטענה של טעות במצב דברים בשל כך שהנאשם באותו מקרה לא רק החזיק באקדח אלא גם סחר בו. ואילו ההיתר שהיה בידו היה היתר להחזיק באקדח בלבד. כלומר, כב' הנשיא תירוש לא שלל את האפשרות לראות בקיום ההיתר מהרשות הפלסטינית משום טעות במצב הדברים ככל שמדובר בפעולת החזקת הנשק (אליה מתייחס ההיתר), להבדיל מפעולת הסחר בנשק, שלגביה הכריע בהתבסס על כך שלא היה בידי הנאשם כל היתר לסחור בנשק. התביעה מעלה טענה נוספת אליה יש להתייחס, ולפיה גם אם ההיתר שמציג הנאשם הינו מעם המפקד הצבאי, עדיין יש להרשיע את הנאשם משום שההיתר הינו מינואר 2008 ואילו הנאשם החזיק באקדח מספטמבר 2007. אין בידי לקבל טענה זו. דומני כי בעניין זה יש לזקוף לזכות הנאשם את הספק העולה מהמסמך שהגיש, אשר התביעה מקפידה לציין כי הוא אינו ההיתר עצמו אלא רק אישור על קיום ההיתר. ממילא, אין בידי לקבוע ממתי היה בידי הנאשם היתר מהרשות הפלסטינית, ואיני יכול לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי ההיתר שניתן להחזקת האקדח לא ניתן לפני מועד הוצאת המסמך שהוגש לי. בשולי הדברים, ראוי להעיר הערת "מדיניות". לא נעלמו מעיני פסקי הדין הרבים המתייחסים לסוגיית החזקת הנשק על ידי תושבי שטח A וההתייחסות בהם לסכנה העלולה לנבוע מהחזקת נשקים ללא היתר. שותף אני, לחלוטין, לעמדה זו. יחד עם זאת, איני סבור כי דרך ההתמודדות הנכונה עם סכנה זו היא הרשעת אנשים המחזיקים היתר הנחזה להיות חוקי. מי שרוצה למנוע מתושבי שטח A את האפשרות לטעון כי קיבלו היתר חוקי מהרשות הפלסטינית צריך לדאוג לכך שהרשות הפלסטינית לא תעניק עוד היתרים להחזקת נשק (במיוחד אם נכונה הטענה כי לא התמלאו התנאים להסמכתה לכך) או, למצער, לדאוג לכך שתושבי שטחי A יהיו מודעים לכך שהרשות אינה מוסמכת להעניק היתרי החזקת נשק, וכי כל מי שמחזיק נשק ללא היתר של המפקד הצבאי (להבדיל מהיתר שניתן על ידי הרשות הפלסטינית) עובר עבירה. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם. לאור תוצאה זו, הנאשם זכאי להחזר העירבון שהפקיד. נשקעבירות נשקהחזקת נשק