מבוא: 1. לפניי תביעת יורשת ועזבון המנוח לפיצוי בגין תאונת עבודה מיום 12.8.09 כתוצאה ממנה ומסיבוכיה מצא את מותו המנוח מר ירחמיאל אזולאי ז"ל יליד 4.10.34. התובע 3 הינו המוסד לביטוח לאומי אשר חבר לתביעה במסגרת תביעת שיבוב שהגיש נגד הנתבעות בגין תגמולים ששילם למנוח בעקבות התאונה. 2. התביעה הוגשה נגד נאות אורנים 90 בע"מ (עבודות בניה), חברה פרטית העוסקת בעבודות בנייה, אשר בזמן הרלוונטי לתאונה שימשה קבלן מבצע בניה ו/או הקבלן הראשי, ובשירותיה עבד המנוח כקבלן משנה (להלן: הנתבעת 1) וכנגד חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בין היתר בפוליסת ביטוח צד ג (להלן: הנתבעת 2). 3. הצדדים חלוקים הן בדבר נסיבותיה המדויקות של התאונה הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק. תמצית טענות הצדדים טענות התובעים 4. לטענת התובעים ביום האירוע עבד המנוח כקבלן משנה של הנתבעת 1 ועסק בהרכבת מדרגות בקומה הראשונה של אתר בנייה דו קומתי. בעודו מרכיב מדרגות בחלק העליון של מהלך המדרגות השני בגובה של כשלושה מטרים מרצפת הקרקע נפל מהמדרגות שלא היו מגודרות במעקה אל הרצפה בקומת הקרקע ונחבל חמורות בראשו ובמוחו וכעבור שנתיים רוויות יסורים נפטר מסיבוכיה של התאונה אשר פגעה ביכולת הניידות שלו. 5. לטענת התובעים, הנתבעות עיוולו כלפי המנוח בעוולות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), ובין היתר למנוח לא סופקה סביבת עבודה הולמת, והנתבעות הפרו את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל -1970 כמו גם את התקנות שהוצאו מכוחה, במיוחד לעניין גידור המדרגות במעקה בשים לב לגובה ממנו נפל התובע העולה על שני מטרים וחייב בגידור על פי החוק. לטענתם, הפרות אלו הן אשר הביאו להתרחשות התאונה, ולפיכך עליהן לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לתובעים. 6. התובעים הוסיפו כי פקודת הבטיחות בעבודה חלה גם על עובדים עצמאיים, והגם כי המנוח לא שימש עובד של הנתבעת 1 הרי שלפי הפסיקה יש להכיר בחובת זהירות של קבלן עצמאי גם כלפי עובדים עצמאיים. טענות הנתבעות 7. הנתבעות אינן מכחישות כי התובע נפגע בתאונה במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, אולם הן חולקות על נסיבותיה, ומשכך מכחישות את אחריותן. לטענתן בראש ובראשונה לא עלה בידי התובעים להוכיח את הגובה המדויק ממנו נפל התובע. לשיטתן, סביר בהחלט להניח כי המנוח נפל מגובה הנמוך משני מטרים, ולפיכך לפי הוראות חוק הבטיחות בעבודה לא נדרש גידור במעקה במקרה הנ"ל. הנתבעות הוסיפו כי למעשה בכל מקרה לא הוכח כי המנוח נפל עקב אי גידור המדרגות, ויתכן כי החליק על המדרגות לאורכן דווקא כתוצאה מאיבוד שיווי משקל הקשור לגילו המתקדם ולמחלות הרקע שלו. לטענתן, במצב זה מעקה לא היה משנה את התוצאה. 8. עוד טוענות הנתבעות כי המנוח פעל כקבלן עצמאי מנוסה בעל ותק של חמישים שנים, וכי ידע היטב לבצע את עבודתו, לרבות הוראות הבטיחות הצריכות לביצועה. לדידן, התובע היה בקיא בביצוע העבודה ותודרך בהוראות הבטיחות, ורק חוסר זהירות, התרשלות והפרת הוראות הבטיחות מצידו הן אשר הביאו להתרחשות התאונה, ועל כן בכל מקרה יש לייחס לו אשם תורם מכריע ו/או מלא להתרחשות התאונה ולנזקיו. הנתבעות מוסיפות כי לו עובד של המנוח (הפועל שעבד עמו בבניה) היה נפגע ברי כי המנוח היה נושא באחריות לנזקיו, ואי לכך אין סיבה כי המצב יהיה שונה עת נפגע המנוח עצמו. כן טוענות הנתבעות כי התובעים נמנעו מלזמן לעדות את עובדו של המנוח אשר שהה לצידו בסמיכות לתאונה, והדבר ראוי שיפעל לרעתם. 9. לבסוף הכחישו הנתבעות אף את נזקי המנוח והתובעים כפי שנטענו על ידיהם. דיון והכרעה 10. לצורך קביעתה של אחריותם של הנתבעים ונזקי התובעים יש לקבוע ראשית את אופן התרחשות התאונה, ומכאן להסיק מסקנות בדבר קיומה של רשלנות מי מהמעורבים, הפרת חובה חקוקה וקיומו של אשם תורם. נסיבות התאונה 11. הצדדים חלוקים, כאמור, בדבר נסיבותיה המדויקות של התאונה, ובעיקר בשאלת הגובה ממנו נפל התובע. לאחר שעיינתי בחומר הראיות מצאתי כי יש לקבל את גרסת התובעים באשר לנסיבותיה של התאונה, ונקל להיווכח כי התובע נפל מגובה העולה על שני מטרים. 12. ראשית, אני סבור כי נסיבות התאונה הוכחו כפי שעולה ממסקנות דו"ח משרד העבודה. משרד העבודה קיים חקירה באתר בדבר נסיבותיה של התאונה, והחוקר, מר פיכמן, קבע כי עובר לתאונה עסק המנוח בעבודות הרכבת ציפוי מדרגות, והספיק להרכיב 18 מדרגות טרם נפל מגובה של כשני מטרים ממשטח המדרגות שלא היה מגודר. מסקנתו של החוקר היתה כי התאונה ארעה כתוצאה מכך שלא הותקן גידור הכולל אזן יד ואזן תיכון מתאימים. גם בחקירתו חזר החוקר פיכמן כי הנפילה היתה מגובה של 2.20--2.40 (פרוטוקול הדיון מיום 24.9.12 עמ' 19 ש' 25-27). פיכמן אף חזר בעדותו כי לדעתו המנוח נפל מהמדרגה האחרונה שהספיק להרכיב באותו היום, המדרגה השמונה עשרה, ואישר כי בהנחה שגובה כל מדרגה הינו עשרים ס"מ הרי מדובר בגובה של שלושה מטרים וחצי (עמ' 23 ש' 6-9). בצילום שצרף החוקר פיכמן לדו"ח שערך אף סימן את מקום הנפילה כנקודה הנמצאת סמוך למדרגה השמונה עשרה (ראה תמונה 3 מצורפת דו"ח במ/1). אמנם החוקר פיכמן טען בבית המשפט בניגוד לדו"ח שלו ובניגוד לתמונות שצילם כי לא ניתן לדעת את הגובה ממנו נפל המנוח, ויתכן כי מדובר בגובה שלא עלה על מטר (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.12 עמ' 23 ש' 11-13), אך אני מעדיף את דבריו בדו"ח כפי שנרשמו על ידו בזמן אמת מאשר את דבריו בבית המשפט לאחר חלוף זמן לא קצר מהאירוע וללא מלוא חומר החקירה המקורי אשר עמד לפניו (עמ' 18 ש' 11-17). 13. מסקנת החוקר וגרסת התובעים אף מתיישבים עם ההגיון הסביר ועם תנאי המקום, לפיהם המנוח שהספיק להגיע למדרגה השמונה עשרה נפל ממנה. המסקנה נלמדת מהתמונות בהם נראים כתמי דמו של המנוח מתחת למדרגה השמונה עשרה ממנה לשיטתם נפל, קרי מגובה העולה על שני מטרים בהתאם לחישובי החוקר פיכמן דלעיל (ראה תמונות מוצג מב/1). 14. ב"כ הנתבעות ביקש לשלול כל מתן משקל לדו"ח משרד העבודה, בהיותו כולו מבוסס על עדות שמיעה, סברה וכולל הערכות ללא ביסוס עובדתי. יתר על כן, לטענתן אין דו"ח זה יכול לבוא כתחליף לחוות דעת מומחה שהתובע היה צריך להצטייד בה לצורך הוכחת התרשלות או אחריות של הנתבעות לתאונה. לזאת אציין כי לא מצאתי בסיס להטלת ספק בממצאיו של החוקר פיכמן כפי שהובאו בדו"ח שערך, והגם שאין חולק כי חלק מהמסקנות מבוססות על עדות שמיעה אין חולק באותה מידה, כי הוא היחיד שבדק את זירת האירוע, וגרסתו עומדת גם במבחן ההיגיון. ויודגש, מר פיכמן נטול כל פניות או אינטרס וממצאי חקירתו משקפים את התרשמותו המקצועית ומקצועו הינו חקירת מקרים כדון דא. הנתבעות מנגד לא הציגו כל ראיה מפריכה או סותרת באשר לאופן קרות התאונה ואשר לגובה ממנו נפל מנוח, ויש בכך כדי חיזוק מסקנה זו. גם הניסיון של הנתבעות להעלות גרסה נגדית בהסתמך על טענותיהן בדבר מחלות הרקע של המנוח שהביאו לאיבוד שיווי משקל עובר לתאונה ולנפילתו לאורך המדרגות לא הוכחה. לא די בעניין זה בהכחשת הנתבעות, העלאת גרסאות נגדיות בלתי מוכחות מצידן או הצגת טיעון המבקש לקעקע את עדות החוקר ללא בסיס מובהק. משנוקט נתבע בקו הגנה שעל פיו אינו מציג ראיות כלשהן מטעמו הוא מקל על התובע שאינו נדרש להציג ראיות שמשקלן גבוה יותר ממשקל ראיות ההגנה. ראוי לציין כי בכתב הגנתן טענו הנתבעות (בסעיף 5, שם): "לחלופין, המנוח עבד בגובה של כ - 2 מ'". 15. גם בעדותו של עד הנתבעות, בועז גל און, לא היה כדי לסייע לגרסת הנתבעות. בועז גל און לא היה עד לתאונה (עמ' 25 ש' 7-8) ,ומשכך לא יכול היה לסתור את נסיבותיה כפי שתוארו ע"י התובעים. בנוסף אף ניכר כי עד זה ניסה להרחיק עצמו וטען כי אינו זוכר כמה מדרגות הספיק המנוח להרכיב (עמ' 25 ש' 28-31) למרות שברי כי טענת התובעים כי המנוח נפל מן המדרגה השמונה עשרה שזורה לאורך כל כתבי טענותיהם. בנוסף גם לאחר שהוצגו לו הנתונים כי המנוח נפל ממדרגה השמונה עשרה, וגובה כל מדרגה הינו עשרים ס"מ, נתון אותו אישר בעצמו (עמ' 31 ש' 32), טען באופן תמוה כי אינו יודע לחשב את הגובה ממנו נפל כי אינו זוכר כיצד עורכים חשבון מתמטי (עמ' 32 ש' 2). הרושם המתקבל הינו כי העד לא רצה לציין מפורשות את המסקנה העולה כי המנוח נפל מגובה העולה על שני מטרים. 16. אמנם התובעים לא הביאו לעדות את בני אלקיים, עוזרו של המנוח, שטען לפני החוקר כי עת עזב לרגע את המנוח טרם נפל, ניצב על המדרגה השמונה עשרה, ואכן לעיתים הימנעות מהבאת עד רלוונטי פועלת להחלשת גרסתו של בעל הדין הנמנע, אך אין זה כלל מוחלט. במקרה דנן אותו עובד, בלאו הכי לשיטת התובעים, לא היה עד לנפילה עצמה, והמנוח היה לבד בזמן התאונה. כך שהגם שעדות העובד יכולה הייתה לחזק עמדת התובעים כי ניצב על המדרגה השמונה עשרה עת נצפה לאחרונה על ידי העובד, הרי שאין מחלוקת כי לא נכח בזמן הנפילה עצמה, ואי לכך עדותו בשאלת הנסיבות ועצם ההתרחשות האירוע הינה עדות שמיעה, והנפגע הינו העד היחיד אשר בעצמו היה יכול להתייחס מכלי ראשון לנסיבות התאונה. לא הומחש לי שהיו עדים זמינים נוספים. לאור האמור לעיל מצאתי כי עלה בידי התובעים להוכיח את נסיבות התאונה באופן חד משמעי המקים ומטיל אחריות מלאה על הנתבעת לקרות התאונה, ואילו הנתבעות נמנעו מהצגת ראיות מפריכות, למרות שהועלתה על ידן גרסה נגדית. סוגיית אחריות הנתבעות : 17. משקבעתי כי הוכחו נסיבות התאונה יש לבחון את מידת האחריות של הנתבעות. 18. לטענת ב"כ התובע אין חולק כי האחרונה העסיקה את המנוח בהיותה הקבלן הראשי באתר. מכח תקנה 6(ב) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח-1988 ייחשב הקבלן הראשי כמי שמבצע את הבניה גם מקום שהעסיק קבלני משנה. עוד טען כי הנתבעת הייתה האחראית הבלעדית לקיום הוראות הבטיחות באתר הבניה, ועל כן הוטלה עליה החובה להבטיח את שלומו וביטחונו של כל מי שעליה לצפות כי יושפע מהמתרחש בשטח, לרבות קבלן עצמאי. לטענת התובעים, הנתבעות אף התרשלו ו/או הפרו חובות חקוקות עת לא גידרה את המדרגות במעקה. 19. המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין. רשלנות 35. עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. חובה כלפי כל אדם 36. החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. 20. על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות. האחת, האם הנתבעת חבה חובת זהירות למנוח? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי, ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של המנוח. חובת הזהירות המושגית: "חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש" ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' פ"ד לז (3) 757 14.7.83. דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט (1) 113 11.2.85, וע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 9.11.82 מפי כבוד השופט ברק: " קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ". חובת זהירות קונקרטית: "קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני." ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש (1982) , לז (1) 113 9.11.82 21. במקרה דנן אין מחלוקת כי הנתבעת 1 היא מבצעת העבודה ו/או הקבלן הראשי, וכי המנוח שימש כקבלן משנה שלה. הנתבעת פעלה באתר הבניה, העסיקה מנהל עבודה מטעמה, ולמעשה היתה ברת השליטה בשטח אתר העבודה. מכוח עיסוק זה חלה עליה חובת זהירות מושגית כלפי המוזמנים על ידה לאתר. העובדה כי לא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים אינה מלמדת כי לא קיימת חובת זהירות מושגית בין צד למשנהו. על הנתבעת 1 כמבצע עבודה ו/או קבלן ראשי מוטלת חובה כללית להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אדם שהן צופות, או צריכות לצפות שהוא עשוי להיות מושפע מן המתרחש בשטח המבנה, בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי .בהיותה של הנתבעת 1 קבלן ראשי עליה לקיים פיקוח על אתר העבודה ולדאוג לאמצעי בטיחות נאותים. אי לכך יש להכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית ביניהם (ראה ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי ( 1.10.03). אשר על כן, יש מקום לומר, כי על הנתבעת 1, כמבצע בנייה וקבלן עצמאי קמה חובת זהירות מושגית למנוע סיכונים בלתי סבירים, כלפי כל מבקרי האתר. 22. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא כאמור מבחן הצפיות של אדם סביר, היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי. כאן שומה עלינו לבחון האם בנסיבות המיוחדות של המקרה אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק. בענייננו המנוח נפל ממדרגות לא מגודרת במעקה בגובה העולה על שני מטרים. אין ספק כי הנתבעת 1 כקבלן ראשי מבצע העבודה וכמי שהורתה למנוח על השימוש בשטח היתה צריכה לצפות תאונה מסוג כזה. המנוח נפגע כתוצאה מהתממשות סיכון רגיל הנובע מטיב העבודה באתר. 23. אך לא די בהתגבשות חובת הזהירות כדי להטיל אחריות לפתחן של הנתבעות. יש לבחון האם במקרה דנן, אכן הפרו הנתבעות או מי מהן חובה זו. הפרת חובת הזהירות- הפרת חובה חקוקה 24. בע"א 7130/01 סולל בונה נקבע כי ל כי " הגדרתו של "עובד" בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 כוללת גם "עובד עצמאי", וכבר נפסק כי הפקודה והתקנות שעל-פיה פורשו כבאות להגן לא רק על "עובדים" אלא על כל המועסק במפעל, אפילו הוא קבלן עצמאי או עובד של קבלן עצמאי (15א, ג - ד).... הרציונל המונח ביסוד הפקודה והתקנות הוא לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על חייו ועל שלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי." 25. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 הסירה את מעקה הבטיחות מהמדרגות והורתה למנוח להרכיב מדרגות בגובה רב ללא מעקה. בועז גל און מנהל העבודה אישר בעדותו כי הוא אשר נתן את ההוראה לפרק את המעקה לפני התאונה פרוטוקול הדיון מיום 28.11.12 עמ' 34 ש' 15-16). בהתנהלותן זו הנתבעות הפרו מספר הוראות בטיחות. 26. סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה קובע לאמור: "היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת-רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת-יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי במידה סבירה - אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר." במצב בו נפל המנוח מגובהה של המדרגה השמונה עשרה בגובה העולה על שני מטרים, כקביעת החוקר פיכמן הרי שהנתבעות הפרו סעיף זה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי לא היה צורך בהתקנת מעקה שכן הגובה ממנו נפל המנוח לא עלה על 2 מטרים. אין ספק כי כל מהלך המדרגות עולה על גובה של שני מטר ולכן שומה היה על הנתבעת 1 להרכיב את המעקה. כן הפרו הנתבעות את ס' 55 (א)-(ג) לפקודת הבטיחות בעבודה סעיף 55 קובע: א) למדרגות שהן בבנין או משמשות ליציאה מבנין יותקן ויקויים מעקה של ממש למשען יד. (ב) במדרגות שהן פתוחות לצד אחד יהיה המעקה כאמור לאותו צד; אם הן פתוחות לשני צדדיהן, או שמחמת המבנה שלהן או מצב המשטח של השלבים או מחמת נסיבות מיוחדות אחרות, עלולות הן במיוחד לגרום לתאונות, יותקן להן ויקויים מעקה כאמור לשני צדדיהן. (ג) צד פתוח של מדרגות יוגן גם על ידי שיותקן ויקויים פס תחתון או אמצעי יעיל אחר. יש להדגיש כי סעיף זה אינו מוגבל לגובה שני מטרים, כך שגם אילו לא הייתי נכון לקבל כי המנוח נפל מגובה הגבוה משני מטרים עדיין היתה הפרת חובה חקוקה ע"י הנתבעות. הנתבעת 1 הסירה כאמור את המעקה מהמדרגות שנותרו ללא גידור ומשען יד מה שהביא לנפילת המנוח. הנתבעת 1 אף הפרה את הוראות ס' 79(1) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה) המחייבות גידור פתחים במסלול מדרגות. כן הופרה תקנה 9 לתקנות הנ"ל המחייבות גידור למשטח עבודה לעומק העולה על שני מטרים. כל ההוראות הנ"ל לא יושמו ע"י הנתבעת 1, ואני סבור כי כקבלן עצמאי היה זה מתוקף תפקידה של הנתבעת 1 לדאוג להתקנת מעקה בטיחות כנדרש בהוראות החוק הנ"ל, ולא מתפקידו של המנוח שהועסק אצלה כקבלן משנה, ואכן לאחר התאונה התקינה הנתבעת מעקה חדש. 27. עוד אציין כי לא עלה בידי לקבל את טענות ההגנה של הנתבעת 1 לעניין הסרת מעקה הבטיחות. לעניין היעדר גידור טען בועז גל און מטעם הנתבעות כי בלתי אפשרי להרכיב מדרגות במצב בו קיים מעקה בצידן. לזאת אציין כי העד פיכמן העיד כי תיאורטית ניתן להתקין מעקה בעת הרכבת מדרגות (פרוטוקול הדיון מיום 24.9.12 עמ' 20 ש' 15-17) ולמרות הקושי קיימים "פטנטים" המאפשרים זאת. לפיכך לא עלה בידי לקבל את טענת ההגנה של הנתבעות להיעדר המעקה. הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד במצב בו גל און הודה כי כלל לא התייעץ עם מפקח הבטיחות באתר לפני הסרת המעקה (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.12 עמ' 34 ש' 27-28). גם אם כטענת העד אותו מפקח בטיחות לא נמצא באתר כל יום הרי שניתן מטבע הדברים להתייעץ עמו טלפונית. 28. עוד טען גל און מטעם הנתבעות כי בכל מקרה מעקה שהיה קיים לפני התאונה לא היה מונע את הנפילה (עמ' 39 ש' 4 -9), ולפיכך הסרתו לא היא שהביאה לנפילה. לזאת אציין כי מדובר בהשערה בלבד שלא הוכחה, והנתבעים לא ביססו דבריהם על הערכת מומחה בטיחות בתחום. מעבר לכך כקבלן הראשי היה על הנתבעות לדאוג להתקנת מעקה מתאים מסוג אחר אם סברו כי לא היה במעקה העץ למנוע נפילות, ולכן אין בעובדה כי גם עובר לתאונה היה מעקה שאינו עונה לדרישות עבודה בגובה כדי לסייע לנתבעות. אם בכך לא די הרי שלאחר ובעקבות התאונה הורכב אותו מעקה שכביכול לא היה בו צורך ושלא ניתן להרכיבו. 29. לא זו אף זו, אני סבור כי הנתבעות הפרו הוראות חוק לעניין תדריך בטיחות. חרף טענת בועזגל און מנהל העבודה כי המנוח קיבל תדריך בטיחות לעבודה בגובה, הרי שהעד אישר כי המנוח לא חתם על תצהיר כזה ולא הוכח כי בועז גל און היה מורשה לתת הדרכות בטיחות לעניין עבודה בגובה. לפיכך הופרו אף סעיפים 5-6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), לאורן בין היתר הדרכה לעבודה בגובה תינתן ע"י מדריך מורשה בעל אישור מתאים. 30. עם זאת אני סבור כי על המנוח כקבלן עצמאי היה לדאוג לעצמו לאמצעי מיגון, לרבות רתמות נקשרות, ולפיכך לא מצאתי הפרת חובת זהירות או הפרת חובה חקוקה מצד הנתבעות בנוגע לאביזרים אלו שלא סופקו למנוח. 31. אמנם ההלכה היא כי לא כל הפרה של חובה חקוקה מהווה בהכרח, כשלעצמה, גם התרשלות. עם זאת, "סטנדרט ההתנהגות אשר נקבע על-ידי המחוקק בחיקוק עשוי לשמש אינדיקציה לרמת התנהגות הנדרשת על-ידי האדם הסביר" (ראה עניין ועקנין הנ"ל בעמ' 137; כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' ריכיה קואופרטיבית בע"מ פ"ד מח (1) 415, 429 30.11.93 . ההוראות המובאות לעיל מהוות אינדיקציה ברורה לסטנדרט הזהירות שהיה מצופה מהנתבעת 1 במקרה זה. לא למותר לציין כי ככל שהסיכון שנוצר גדול יותר, כך יש לנקוט באמצעי זהירות רבים יותר כדי למונעו (ראה: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14.6.11)). במקרה דנן, מדובר בסיכון לגוף ואף לנפש, ולכן קבע החוק אמצעי זהירות מחמירים. הנתבעת 1 לא נקטה אף לא אחת מן החלופות שהחוק מאפשר, ואף לא חלופה טובה אחרת שיכולה היתה למנוע את התרחשות הנזק. לכן יש לקבוע כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. 32. מהאמור עולה חד-משמעית כי במעשי הנתבעת 1 יש משום הפרת חובה חקוקה כהגדרתה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין, ובד בבד יש בכך גם משום הפרת חובות זהירות ורשלנות כמשמעותן בסעיפים 35 ו-36 לפקודה. משהגעתי למסקנה זו, אין לי צורך להידרש לטענת התובע, לפיה חל כאן הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה. 33. לבסוף אציין כי אני אף סבור כי מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובות לקרות הנזק. לא ניתן לחלוק על כך שהנזק שארע הינו תוצאה ישירה, טבעית ומצערת של הסיכון שיצרה הנתבעת 1. הנתבעת 1 יצרה מצב מסוכן כאשר הסירה את מעקה המדרגות, ולא נקטה אמצעי זהירות ראויים כדי למנוע התרחשותו של נזק שהיה, לכל הדעות, צפוי ביותר. אין חולק כי הנתבעת 1 הבינה היטב שהסרת המעקה יוצרת סיכון ונהגה ברשלנות גבוהה העולה כדי אי-איכפתיות לגורל המנוח. גם אלמלא הסרת המעקה היה מחדל של הנתבעת באי התקנת המעקה הנדרש. במילוי הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה כפי שפורט לעיל ניתן היה למנוע את התרחשות הנזק. על הנתבעת 1 היה לפקח ולוודא את קיומם של נהלי הבטיחות, ובכלל זה התקנת מעקה בטיחות. בכך מתקיימת דרישת הקשר הסיבתי העובדתי שבין הפרת החובות לנזק. עוד ראוי לציין כי גם מסקנת החוקר מטעם משרד העבודה בה לא מצאתי מקום לפקפק עולה כי המנוח נפל עקב אי התקנת המעקה "7.4.1 התאונה ארעה עקב כך שלא הותקן גידור הכולל אזן יד ואזן תיכון מתאימים ובחוזק נאות למניעת נפילתו של אדם, וזאת בניגוד לתקנה 79 (1) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) התשמ"ח 1988. לו היו מתקינים את הגידור הנדרש כחוק התאונה היתה נמנעת" מה שמחזק את המסקנה בדבר הקשר הסיבתי. אשם תורם 34. הנתבעות מבקשות לראות במנוח, שהיה המעביד של עצמו, ועובד מנוסה כמי שאחראי על בטיחותו שלו בעבודה, ועל כן אחראי בשיעור מירבי להתרחשות התאונה. 35. מן המפורסמות, הוא שהאשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקיו (ר'א י. אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין, דיני נזיקין - חובת הנזיקין הכללית", 236). הלכה היא כי בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כ"א מהצדדים. ראה: ע"א 7130/01 סולל בונה נ' בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי (פרוסם בנבו 1.10.03) 36. בענייננו, אמנם עסקינן בסביבת עבודה לא בטוחה שהוכתבה ע"י המעביד, אך הנפגע שהיה איש מקצוע עתיר ניסיון בתחום יכול היה לסרב לעבוד ללא מעקה, ואף נטען ע"י התובעים כי הנפגע מודע היה לסיכון וביקש כי יותקן מעקה, אך משלא הותקן בחר לעבוד בתנאים אלו. משכך מדובר בסביבות עבודה שהתובע בחר ליצור לעצמו בסיכון מיותר בהתנהלותו הבסיסית. זאת ועוד, התובע כקבלן עצמאי קבע את שיטות העבודה, את הכלים ואמצעי הבטיחות. היה עליו במצב דברים זה, בהיותו מודע לסיכון שבעבודה ללא מעקה, לדאוג לאמצעי בטיחות, לרבות רתמות קשירה, אך הוא לא עשה כן. אני סבור שגם אם קיימת אחריות נתבעת 1, הרי שאשמו התורם של התובע גבוה יחסית, ואני מעמיד אותו על שיעור של 30%. הנזק 37. לאחר התאונה אושפז המנוח ז"ל בבית החולים "קפלן", ומשם הועבר לאשפוז במחלקה הנוירוכירורגית של בית החולים "בילינסון", שם אובחן אצלו שבר דחוס בגולגולת עם חדירת חתיכות עצם לרקמת המוח. בהמשך האשפוז נותח במוחו. בתאריך 1.9.09, הועבר המנוח מבית החולים "בילינסון" לבית החולים "הרצפלד" להמשך אשפוז וטיפול שיקומי. הוא שוחרר מ"הרצפלד" לאחר שמונים ימי אשפוז בתאריך 20/11/09 , אך נשאר עם חולשה בחלק הגוף השמאלי, מרותק לכיסא גלגלים, זקוק לעזרה מלאה בכל פעולותADL וטיפול SSRI (טיפול תרופתי פסיכיאטרי) עקב תמונה קלינית של דיכאון. כתוצאה מפגיעתו נפגעה הניידות של המנוח ועקב השכיבה ממושכת במיטה, נגרמו לו פצעי לחץ, והוא אושפז מספר פעמים. מצבו הדרדר, מערכותיו קרסו, ולבסוף נפטר בתאריך 20.10.11. כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים 38. התובעים מבקשים לפסוק פיצוי בסכום של 800,000 ₪ בגין כאב וסבל של המנוח שמאז התאונה בה נפגע במוחו ונפגעה ניידותו עבר במשך שנתיים מסכת ארוכה של ייסורים וכאבים. התובעים מדגישים כי אין המדובר במצב בו המנוח נשאר מחוסר הכרה עד מותו, אלא סבל במשך שנתיים ימים. כן מבקשים לפסוק פיצוי נפרד ע"ס 600,000 בגין קיצור תוחלת חייו, שע"פ מומחה מטעמם, קוצרה בעשר שנים לפחות, ועפ"י מומחה ביהמ"ש קוצרה בכשבע שנים. 39. מנגד הנתבעים טענו כי אין מקום להיעתר לדרישה המופרזת של התובעים ומציעים פיצוי כולל בסך 70,000 ₪. 40. אכן המנוח לא נפטר מיד או איבד הכרתו עד מותו, אלא מאדם מתפקד, עובד ויעיל הפך לפגוע מוח ושבר כלי הנזקק לטיפול 24 שעות. בהתאם לחוות מומחה ביהמ"ש, ד"ר גולדריי, תוחלת חייו אילולא התאונה עמדה על 84.2 שנים, אך אין חולק כי נפטר כתוצאה מסיבוכי המחלה כשהוא בן 77 שנים בלבד. נראה כי בנסיבות העניין פיצוי בסך 185,000 ₪ הינו הולם. יש לציין כי מרבית הפסיקה אשר הובאה ע"י התובעים לעניין זה עוסקת בנפגעים צעירים בהרבה מהנפגע ירחמיאל אזולאי ז"ל. הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד 41. לטענת התובעים יש לחשב את הפסדי השתכרות המנוח לעבר על בסיס שכרו עובר לתאונה בסך 5819 ₪ לחודש במשך 26 חודשים מאז התאונה ועד מותו. כמו כן לטענתם יש לפצותו על הפסדי השתכרות בעתיד בשנים האבודות לפי שיטת הידות בהתאם לשתי תקופות: האחת מיום פטירתו עד הגשת הסיכומים והשנייה מיום הגשת הסיכומים ועד ליום פרישתו העתידי של המנוח מעבודתו, שלשיטתם היה עובד עד סוף תוחלת חייו כפי שנקבעה ע"י מומחה ביהמ"ש. 42. מנגד טוענות הנתבעות כי אין מקום לחישובי התובעים לא כל שכן לפי שיטת הידות. לטעמן לא הובאו ראיות מספיקות בנוגע לעבודתו של התובע במשך כל השנים עובר לתאונה, ולפיכך יתכן כי לא עבד ברציפות אלא באופן ספורדי מפעם לפעם. לשיטתן, מלפנים משורת הדין יש לקבוע כי המנוח היה עובד שנה אחת נוספת בלבד עד גיל 76, ולכן יש לפצותו לכל היותר עבור הפסד שנת עבודה אחת. 43. לטעמי לנוכח מצבו הרפואי הקודם של המנוח אשר סבל ללא קשר לתאונה מסכרת, יתר לחץ דם ובעיות לבביות יש לקבוע כי היה עובד שלוש שנים נוספות מיום התאונה. התובעים לא צרפו לתיק את מלוא הראיות מלוא דוחות השומה, תלושי השכר ונתונים הקשורים בהכנסתו של המנוח, אך לפי נתוני שכרו הרבע שנתי, כפי שנקבע ע"י המל"ל, שכרו הרבע שנתי עמד על 13,302 קרי 4434 ₪ לחודש. אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר על בסיס שכרו כעולה מנתונים אלו בסך 4434 ₪ למשך 26 חודשים. סה"כ משוערך להיום 4901X26=127,426 ₪. 44. באשר לעתיד, כלומר מיום מותו של המנוח ועד למועד בו היה אמור לעבוד קרי 10 חודשים נוספים, שכבר חלפו, הבאים בגדר "השנים האבודות" ומאחר ולא הובאו כל הנתונים הדרושים באשר להכנסות האלמנה ובהתחשב בהכנסות המנוח ובהכנסות האלמנה אני פוסק באופן גלובאלי סך של 35,000 ₪ עוד נטען כי המנוח אף זכאי לפיצוי בגין אובדן קצבת זקנה ואובדן תנאים סוציאלים. מאחר ששני הצדדים לא פרשו את התשתית העובדתית והמשפטית המלאה בעניין אובדן קצבת זקנה מצאתי לנכון לפסוק לתובע על דרך האומדנה סך של 40,000 ₪ בגין ראש נזק זה. אובדן שירותי בעל 45. לטענת התובעים, המנוח נטל חלק פעיל ומרכזי בחיי משפחתו והקדיש את חייו למילוי כל צרכיה של אשתו, היה נשוי באושר תוך קיום חיי משפחה מלאים. עם מותו נשבר מטה לחמה של התובעת, וניטלה ממנה ידו העוזרת והתומכת של בעלה. הם מעריכם את אובדן שירותיו כבעל בסך של 400,000 ₪ למועד פסק הדין. 46. מנגד טוענים הנתבעים כי מדובר בדרישה מוגזמת חסרת בסיס לנוכח היותו של המנוח בן 77 במותו. 47. בראש הנזק של אובדן שירותי בעל שומה על בית המשפט לפסוק פיצוי בגין אובדן שירותים שנהוג לתת ושקיימת ציפייה לקבל במסגרת משפחה - ככל שהאובדן ניתן להערכה כספית [ראו: ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון פ"ד מח (4) 673 (1994)]. 48. כמפורט לעיל, שוכנעתי כי המנוח היה מסור למשפחתו ושותף, יחד עם התובעת 2, לניהול משק הבית תוך קיום חיי משפחה. עם זאת לנוכח גילו של המנוח בעת מותו ומצבו הרפואי עובר לתאונה, והעובדה כי התובעים לא הצביעו על הוצאות מיוחדות שנגרמו לתובעת כתוצאה ממות המנוח בקשר עם אחזקת משק הבית, אני קובע את הפיצוי בגין אבדן שירותי בעל בסכום של 75,000 ₪ כערכם היום. הוצאות רפואיות ונסיעות 49. עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו. וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע: "נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו." 50. התובעים טוענים כי נגרמו להם הוצאות בגין טיפולים רפואיים מרובים מאוד אשר לא נכללו בסל הבריאות, לרבות נסיעות לטיפולים, כולל נסיעותיה של אשת המנוח, אשר נסעה בתדירות גבוהה לבקרו עת היה מאושפז תקופות ממושכות. הם עותרים לפצותם בסכום של 15,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ובסכום זהה עבור נסיעות לטיפולים. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובעת כלל בגין ראש נזק זה נוכח העובדה כי בהיותה של התאונה תאונת עבודה מכוסים כל הטיפולים לרבות הנסיעות באמצעות המל"ל והתובעים לא הוכיחו כי טיפולים מסוימים לא נכללו בסל הבריאות ולא הקנו החזר. עוד טוענות הנתבעות באשר להוצאות בעבר כי הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובעת לבדה בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירפה ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לה אין מקום לפצותה בסכום הנטען בסיכומיה. 51. במקרה דנן התובעים לא הציגו את מלוא הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין להם אלא להלין אלא על עצמם. 52. זאת ועוד התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ובשל כך זכאי היה המנוח לקבלת מלוא הטיפולים הרפואיים, כמו גם נסיעות לטיפולים, כאשר המוסד לביטוח לאומי נושא בהוצאות (ראה סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה 1995. מאז שנת 2010 הוא זכאי היה לקבלם במסגרת קופת החולים אליה הוא משתייך מכוחו של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009- 2010) התשס"ט 2009. על כן אין מקום לפיצוי , מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' 5.2.95. עוד אציין כי בע"א 570/75 דוד סייג ואח' נ' נתן לוי ואח' פד"י ל (2) 541 31.3.76, קבע השופט ברנזון כי "שיכול התובע לקבל טיפול רפואי מלא מן המוסד לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי. וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)". בנסיבות אלו אין הצדקה לגלגל את ההוצאה על הנתבעת. 53. יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי בשל חומרת הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק המנוח סביר כי התובעים נשאו בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים ותרופות שלא נכללו בסל הבריאות, ומצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובעת בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 10,000 ₪. 54. בנוסף, מקובלת עלי הטענה כי בגין הפגיעה נאלצה התובעת, אשת המנוח, להוציא הוצאות נסיעה מרובות לצורך ביקור בעלה בבית החולים וטיפול בו. ובראש נזק זה ראוי לפסוק לה סכום גלובלי אותו אני מעריך בסך של 6,000 ₪. עזרת צד ג' 55. התובעים טוענים כי מאז התאונה נאלצה התובעת אשת המנוח לטפל בבעלה עשרים וארבע שעות ביממה ולסעוד אותו במשך שנתיים תוך שהיא מסייעת לו בכל הפעולות לרבות הבסיסיות ביותר כמו לבוש, רחצה האכלה ועוד. התובעים טוענים כי גם במשך אשפוזיו הממושכים של המנוח בבתי חולים המשיכה אשתו לסעוד אותו ושהתה לצידו. לפיכך הם עותרים לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין ראש נזק זה. בנוסף טוענים התובעים (ראה ס' 21 לתצהיר התובעת) כי כשנה לאחר התאונה שכרה אשת המנוח את שירותיה של עובדת זרה אשר תסייע בטיפול במנוח בסך 4,850 ₪ לחודש משוערך להיום בסך 5325 ₪ למשך כארבע עשר חודשים. התובעים מוסיפים כי ההוצאות עבור המטפלת לא הסתכמו בשכרה החודשי, אלא כללו הוצאות נוספות של תשלומים למטפלת בסך 350 לשבוע בגין טיפול במנוח בימים שישי שבת. התובעים מדגישים כי גם בעת אשפוזיו בבית החולים המשיכה המטפלת לסעוד אותו ושהתה לצידו אף היא. לבסוף טענו התובעים כי הנוהל של קופת חולים כללית להשתתפות בהוצאות סיעוד ביתי לא הובאו לידיעת הציבור, ואי לכך לא הקטינה התובעת את נזקה באמצעות דרישה רשמית של החזרים מקופת חולים כפי שבדיעבד הסתבר לה כי מתאפשר. הם עותרים איפוא לפסוק להם פיצוי בסך 76,680 ₪ בגין הוצאות המטפלת הסיעודית. 56. מנגד טענו הנתבעות כי טענותיהם של התובעים בהקשר זה מופרזות ומוגזמות. לשיטתן, שכרה של העובדת הזרה עמד אך ורק על 3,200 ₪ לחודש כפי שאישרה אשת המנוח בעת חקירתה, וכי התובעת לא ניסתה להקטין את נזקה ולבקש החזרים עבור סיעוד ביתי לנפגע עבודה מקופת חולים כללית שנוהגת לממן סיעוד כזה, כפי שעולה מחקירת העד שטיינריך מטעם קופת חולים. הנתבעים אף הוסיפו כי חלק ניכר מתקופת ההעסקתה של המטפלת שהה המנוח בבתי חולים, לפיכך בכל מקרה אין לפסוק לתובעים פיצוי על תקופות אלו. עוד טענו הנתבעים כי יש אף לדחות את טענותיה של התובעת לשכר ראוי לעצמה עבור הטיפול בבעלה המנוח, שכן טענות אלו חופפות ראשי נזק אחרים, ובמיוחד לטענה להחזר הוצאות בגין המטפלת הזרה מה גם שבחלק מן התקופה היה, כאמור, המנוח מאושפז בבתי חולים, שם טופל ע"י הצוות הרפואי. 57. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי: "מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90). 58. באשר לעזרת המטפלת הסיעודית, כעולה ממוצגי התובעים (ראה מוצגים 43--45 למוצגי התובעים הצהרת מעסיק לענף לשכת סיעוד, פנקס תשלומים של המטפלת והצהרת המטפלת) שכרה של המטפלת עמד על 4500 ₪ לחודש בתוספת שכר נוסף לימים שישי שבת כל שבוע. (פרוטוקול הדיון מיום 6.9.12 עמ' 14 ש' 1) אמנם אכן התובעת טענה בעדותה כי בסיס המשכרות הינו 3200 ₪ כטענת הנתבעים, אך מיד הוסיפה כי לתשלום הבסיסי נוספו הוצאות של ביטוח לאומי, ביטוח רפואי וכלכלה, כך שהסכום הסופי עמד על מעל 4,500 ₪ (פרוטוקול הדיון מיום 6.9.12 עמ' 14 ש' 1-10). אני מקבל אף את טענת התובעת כי שילמה לעובדת סכום נוסף על טיפול במנוח בימים שישי שבת. מן המפורסמות הוא ששכר עובדים זרים כולל נוסף על שכר בסיסי ביטוחי בריאות, וכלכלה וכי יש לשלם להם בנפרד על סיעוד בימי המנוחה שלהם. 59. אני מקבל אף את טענת התובעת כי ניסו לבקש החזר עבור המטפלת הסיעודית (פרוטוקול הדיון מיום 6.9.12 עמ' 11 ש' 5), אך המידע הרשמי אודות החזרים והשתתפות קופת חולים לא פורסמו והובאו לידיעת הציבור. העד שטיינרייך מטעם קופת חולים אישר כי הוראת ההשתתפות של הקופה הינה מסמך פנימי (פרוטוקול הדיון מיום 16.9.13 עמ' 43 ש' 25-26), וכי בהחלט יתכן כי מבוטחים אינם יודעים על זכאותם זו (עמ' 44 ש' 1-2). העד אף ציין כי הוא עצמו אינו הגורם המוסמך לתת מידע בהקשר לנוהל (עמ' 44 ש' 17-18). לפיכך לטעמי לא ניתן לראות בתובעים כמי שלא ניסו להקטין את נזקם. 60. אני מקבל אף את הטענה כי התובעים השתמשו בשירותי המטפלת גם בתקופות בהם היה המנוח מאושפז בבית חולים, ובהחלט סביר כי משפחות מעדיפות כי יקירם לא יוותר לבדו בבית חולים. עם זאת לא הוכח כי שהתה לצידו בקביעות גם בתקופות אלו. 61. לאור האמור לעיל מצאתי לנכון לפסוק את הוצאות צד ג' בגין המטפלת בסך 55,000 ₪. באשר לעזרת אשת המנוח 62. אין ספק כי אופן הפגיעה, הטיפולים המרובים ומצבו של המנוח במשך שנתיים עד פטירתו לאור אחוזי הנכות העצומים שהוענקו לו הצריכו עזרה מצד אשתו במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה אשר נפגע בתאונה. מסקנה זו אף נתמכת בהערכת תלות של הביטוח הלאומי שצורפה ע"י הנתבעים (ראה מוצגי הנתבעים). שם צוין כי אשתו מסרה בזמן אמת כי המנוח לא שיתף פעולה בטיפול בו, וכי היא נאלצת לסייע לו בכל פעולות היום יום, כמו האכלה רחצה ועוד. 63. אני מוכן אף לקבל כי אף בזמן האשפוז המשיכה אשתו המסורה לשהות לצד המנוח ולסעוד אותו ובחרה שלא להותירו לטיפולו הבלעדי של צוות בית החולים. עם זאת אני סבור כי בזמן האשפוז סייעה האלמנה למנוח במידה פחותה ביחס לסיוע שהעניקה לו בביתו. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו בעמ' 820,ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ 19.11.97 הנזכר שם בעמ' 829). ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית בן חיון 4.8.05; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי 8.12.05). 64. עם זאת אני סבור כי התובעת אינה זכאית לשכר ראוי בגין היותה אפוטרפסית של בעלה וכי מדובר בעזרה רגילה בין בני משפחה. מעבר לכך לטענה זו אין זכר בכתב התביעה ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. לפיכך אני פוסק בגין עזרת אשת המנוח סך של 45,000 ₪. הוצאות התאמת דיור 65. הצדדים הגיעו להסדר בעניין זה לפיו התובעים זכאים לסך 5000 ₪ בגין התאמות דיור שביצעו כפועל יוצא בין הפער בין הסכומים שהוציאו והסכומים שקיבלו עבור מטרה זו מן הביטוח הלאומי. הוצאות קבורה, מצבה וצו קיום צוואה 66. התובעים עותרים לפיצוי בסך 10,000 ₪ בראש נזק זה. מנגד טוענים הנתבעים כי התובעים לא הציגו קבלות לתמיכה בטענתם, ובהיותה של התאונה תאונת עבודה זכאים התובעים להחזר מאת הביטוח הלאומי, ואכן התובעים קיבלו מענק פטירה בסך 8260 ₪ מאת המוסד לביטוח לאומי. 67. אכן המדובר בראש נזק מיוחד אשר טעון הוכחה, כאשר מנגד אין מחלוקת כי נגרמות הוצאות כמתואר באורח הרגיל של הדברים. על כן אני מעריך סכום זה בסך 10,000 ₪. 68. סה"כ 593,426 ₪ בניכוי אשם תורם של 30% =415,398₪. במעוגל 416,000 ₪. ניכויים 69. אין מחלוקת כי מכל סכום שיפסק ע"י בית המשפט יש לנכות את התשלומים שקבלו התובעים מהמל"ל, וזאת אחרי ניכוי חלקו של המנוח באחריות לקרות אירוע התאונה: א. סך של 42,457 ש"ח בגין גמלת נכות מעבודה עד מועד הפטירה עפ"י חוות הדעת של מר שי ספיר נכון ל- 13/2/12 . משוערך להיום 43,900 ₪ ב. סך של 13,955 ש"ח בגין גמלת הסיעוד ששולמה עד מועד הפטירה עפ"י חוות הדעת של מר שי ספיר נכון ל- 13/2/12 . משוערך להיום 14,429 ₪ ג. סך של 116,253 בגין קצבה מיוחדת עפ"י חוות הדעת של מר שי ספיר נכון ל- 13/2/12. משוערך להיום 120,205 ₪ ד. סך של 131,245 ₪ בגין גמלת שאירים עפ"י תביעת המל"ל עפ"י הסכמת הצדדים. משוערך להיום 135,706 ₪ סה"כ ניכויים בסך: 314,240 ₪ סה"כ הנזק בהפחתת הניכויים: 101,760 ₪. 70. לא אוכל לקבל את טענת ב"כ התובעים כי יש לקחת בחשבון את הקיצור בתוחלת חייו של המנוח גם לצורך ניכוי גמלאות המל"ל (גמלת השאירים). הטענה איננה נכונה ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ופסיקת בית המשפט העליון, לפיה אין מתחשבים בקיצור תוחלת חיים של נפגע לצורך ניכוי גמלאות מל"ל. פסק הדין של כבי השופטת גנות, אליו ב"כ התובעים הפנה, סותר את ההלכה הפסוקה כפי שזו נקבעה מימים ימימה בע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה פ"ד נה (3) 599. 71. גם מר שי ספיר, האקטואר מטעם הנתבעות, נחקר בבית המשפט והעיד כי טעות בידיו של ב"כ התובעים, וכי קצבת השארים משולמת עד סוף תוחלת חיי האלמנה ללא קשר לתוחלת החיים של המנוח בהתאם ללוחות היוון של המל"ל. האקטואר אף אישר שככל שהחישוב ייערך עד תום תוחלת חיי האלמנה, סכום גמלת השאירים יהא גבוה בהרבה מזה העומד כיום על הפרק. (פרוטוקול עמ' 41-42). תביעת המל" ל 72. הניכויים מתביעת התובעים מגלמים את תביעת המל"ל שהצטרף לתביעה כתובע 3. המל"ל זכאי, במסגרת זכותו לשיבוב נזקו, להיפרע מהנתבעים, עד גובה התגמולים ששילם וישלם, אך לא יותר מסה"כ הפיצוי שנפסק כי על הנתבעים לשלם לתובעים. 73. זכותו של התובע מעוגנת בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995. 74. סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי מסדיר את אופן חלוקת הפיצוי בין הניזוק למל"ל מקום שבו תביעתם התבררה יחד והפיצוי הכולל נמוך מתשלומי המוסד. על פי הוראת הסעיף בהינתן קיומה של תביעה משותפת לא יהיה זכאי התובע לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים, כאשר הנחת היסוד היא כי המזיק לא יחוב אלא בנזק שגרם. תכלית ומטרת הקביעה הנ"ל עליה עמד בית המשפט העליון היא: "להבטיח לזכאי הטורח בניהול הליך משפטי נגד המזיק, שמאמציו לא ירדו לטמיון - במובן זה שכל סכום הפיצוי ינוכה לטובת המוסד." (ראה: ע"א 5884/08 כפר ויתקין מושב עובדים נ' המל"ל 26.8.10 וכן רע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל, פד" נג (5) 145) 5.10.99 מלבד קביעה זו מפרטים סעיפים 330 (ב) ו(ג) את המקרים בהם לא התבררה תביעת המלל יחד עם הניזוק המבחן שנקבע ע"י הפסיקה הוא דיכוטומי, ומקום שתביעת התובע התבררה בפני עצמה, אין מקום להידרש לסעיף ,330 ואין בו כדי להשפיע במקרה כנ"ל, ועל המזיק לשאת במלא סכום הפיצוי. 75. בענייננו אין מחלוקת כי תביעת הניזוקים והמל"ל נתבררה יחדיו ברי כי הסכום הנפסק לנפגע עולה על תשלומי המל"ל ולכן זכאי המוסד לביטוח לאומי לתשלומים במלואם. עם זאת המל"ל לא תבע את הקצבה המיוחדת ואת גימלת הסיעוד ולפיכך לא יקבלן. בענייננו לתובעים שולמו כאמור קצבאות כמתואר בסעיף הניכויים (ראה להלן). אי לכך אני מחייב את הנתבעות לשלם למל"ל סך של 188,145 ₪ (8539 ₪ מענק פטירה משוערך+ 135,706 גימלת שאירים משוערכת + 43,900 גמלת נכות מהעבודה משוערכת). סיכומו של דבר 76. הנזק מסתכם בסך של 593,426 ₪ בניכוי אשם תורם של 30% = במעוגל 416,00₪ בניכוי תשלומי מל"ל של 314,240 ₪ = 101,760 ₪ 77. נתבעות 1 ו- 2, יפצו את התובעים 1-2 בסך של 101,760 ₪. לתביעת השיפוי של המל"ל הנתבעים ישלמו למל"ל סך של 188,145 ₪ 78. הנתבעים יישאו בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ הן בתביעת הנתבעים 1-2 והן בתביעת התובע 3, באופן יחסי וכן בתשלום האגרה. 79. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים יקבל את פסק הדין, שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. תאונות נפילהנפילה מגובה / מסולם