1.עילת התביעה בכתב התביעה נאמר כי התובעת עוסקת בייצור, שיווק ומסחר של גופי תאורה, מנורות, נורות ליבון ומוצרים נלווים. התובעת טענה בכתב התביעה כי היא בעלת ותק ומוניטין בשוק גופי התאורה וכי מוצריה הם מוצרי מדף הנרכשים על ידי סיטונאים ועל ידי הציבור הרחב בחנויות חשמל ורשתות שיווק כגון "קנה ובנה" ו"הום סנטר". מוצרי התובעת זוכים להצלחה מסחרית ניכרת ולביקוש אצל הצרכנים. התובעת השקיעה סכומים ניכרים בייצור מוצריה, בשיווקם, בפרסומם ובפיתוח מוצרים חדשים. התובעת טענה עוד בכתב התביעה, כי התקשרה עם מעצב אשר מופקד על עיצוב גופי התאורה והאריזות מתוצרתה, והיא אף דואגת לקבל את אישור מכון התקנים לגופי התאורה המיוצרים על ידה. לתובעת מערך מסודר ביותר של עיצוב ורישום מדגמים. עיון במספר המדגמים הרשומים על שמה יגלה כי היא חיה מפרי עיצובה ומשקיעה זמן רב וסכומים ניכרים ביצירה של דגמים חדשים ומקוריים. גוף התאורה נשוא התביעה הינו גוף תאורה בשם שבילית. התובעת טענה כי עניינה של התביעה הוא בחיקוי בוטה של גוף תאורה המיוצר על ידה. בעקבות הצלחת הדגם נשוא התביעה, החלו הנתבעים לייבא לישראל או לייצר או לשווק גוף תאורה המפר את גוף התאורה של התובעת - השבילית. התובעת טענה כי שיטת הנתבעים היא איתור בשוק של מוצרים שהם בבחינת להיטים הנמכרים היטב בשוק. הנתבעים שולחים דגמים כאמור לחו"ל, על פי רוב לסין, לשם ייצור בהיקפים עצומים של מוצרי חיקוי ומייבאים אותם ארצה, על פי רוב בדרכי הסוואה שונות ומשונות, ומשווקים אותם בארץ במחירים זולים יותר תוך הצפת השוק הרלוונטי במוצר המפר. כך גם במקרה הנוכחי. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") מייבאת, משווקת ומפיצה גוף תאורה בשם שקוע חומה בהיקפים עצומים, ומטעה את ציבור הצרכנים לחשוב כי מדובר במוצריה האיכותיים של התובעת, בעוד שאין גוף תאורה זה אלא מוצר העתקה וחיקוי של השבילית שיש בו כדי לפגוע בזכויותיה של התובעת. המוצר המפר משווק באריזת קרטון אשר ממדיה דומים לאריזת התובעת בדרך שיש בה כדי להגדיל את החשש להטעיה. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הוא מנהל ובעל מניות בנתבעת ואחראי אישי למעשיה. זאת בין השאר לאור העובדה כי הוא מודע היטב לזכויות התובעת בשבילית, ובחר ליטול סיכון משפטי ולהפיץ את הגוף המפר. הנתבע 3 (להלן: "תומר"), הוא סוכן המכירות של הנתבעת ואחראי אישית להפרת זכויות התובעת. תומר מכיר אישית את התובעת שכן עבד בעבר בחברה שהפרה את זכויות התובעת במוצריה בכלל ובשבילית בפרט. תומר אף חתם על התחייבות להימנע לעשות שימושים מסחריים כלשהם במוצרי התובעת, והתחייב לשלם פיצוי מוסכם בסכום של 100,000 ש"ח. התובעת טענה כי המוצר שבילית מיוצר על ידה וכי צורתו, תכונותיו, עיצובו הייחודי והרכבו - הינם פרי עבודה מאומצת ומקורית אשר עשתה התובעת במהלך השנים האחרונות. עוד טענה התובעת, כי גוף התאורה הוא פרי עבודה קשה והשקעה כספית ניכרת לאחר שתכנון שרטוט והדמיית מחשב נעשו על ידי איש מקצוע. הדגם עוצב במיוחד על ידי התובעת ועל פי הזמנתה וקהל הצרכנים למד לקשר אותו עם התובעת. הגוף רכש מוניטיין רב, בין השאר לאור מכירתו בשוק החופשי במשך חמש שנים, הפצתו ברשתות שיווק גדולות והפרסומים שנעשו אודותיו. גוף התאורה נרשם כמדגם אשר מספרו 31781 כאשר תוקפו של הרישום הוא מיום 24.6.99. התובעת חזרה וטענה כי מדובר בדגם בלעדי ומקורי שלה, אשר הושקעו בו כספים רבים מחשבה ומעוף אשר העניקו לו תכונות אסטטיות ומקוריות שלא נראו לפני כן בשוק גופי התאורה. התובעת טענה כי השוואה פשוטה של גוף התאורה שבילית למוצר המפר, מלמדת על העתקה בוטה של מוצר התובעת. הגוף המפר הוא בעל אותו גודל כללי, רוחב, עובי וקווי דמות וצורה ומיועד לאותו קהל מטרה, אלא שהוא נמכר במחירים נמוכים באופן משמעותי מהמחירים בהם משווקת התובעת את גוף התאורה שבילית. הנתבעים אף בחרו בשם שקוע חומה ובחירת השם אינה מקרית, לאור העובדה שעל גוף התאורה מצויין שהוא גוף תאורה שקוע לתאורת שבילים ומעברים חומות וכדומה. התובעת מציגה את גוף התאורה שבילית מזה שנים רבות במסגרת סדרת שקועי חומה מוגני מים בקטלוגים שלה. עוד נאמר כי ממדיו של גוף התאורה המפר, הותאמו בדיוק מירבי לממדי תבנית היציקה מתוצרת התובעת, אשר מהווה את הבסיס אותו יוצקים בקיר אליו מוכנס גוף התאורה. על קופסת הבטון רשמה התובעת מדגם אשר מספרו 31778. מי שרכש את גוף התאורה המפר במחיר הנמוך, יכול לעשות שימוש בקופת הבטון מתוצרת התובעת כאשר גוף התאורה מתאים לממדי קופסת הבטון. התובעת טענה כי הנתבעים הפרו את המדגמים בדרך של חיקוי בולט, ביצעו עבירה של גניבת עין והתעשרו שלא כדין. כמו כן, נטען כי הנתבעים ביצעו עוולה של התערבות בלתי הוגנת על פי חוק עוולות מסחריות תשנ"ט - 1999 ופעלו ברשלנות כלפי התובעת. התובעת פרטה את הנזק אשר נגרם לה ואת הסעד של צו מניעה ותשלום פיצויים אשר בית משפט יתבקש לקבוע על פי התביעה. 2.טענות ההגנה הנתבעים טענו כי מעולם לא הפרו את זכויות התובעת וכי כל ניסיונה של התביעה הוא למנוע תחרות, כאשר התובעת היא זו אשר מעתיקה ללא הרף גופי תאורה אשר עוצבו על ידי הנתבעים. הנתבעים טענו כי אין כל בסיס לטענת התובעת על פיה ייצרו הנתבעים היקפים עצומים של מוצרים מפרים והציפו בהם את השוק. עד למועד הגשת התביעה, נמכרו על ידי הנתבעת בסך הכל כ- 250 יחידות של גוף התאורה שקוע חומה. בשוק המקורי נמכרים עשרות אלפי יחידה של גופי תאורה דומים ולכן אין מדובר בהצפה. כמות זו נמכרה מתוך 1000 יחידות אשר נשלחו לנתבעת על ידי היצרן הסיני, אשר מייצר גוף מעין זה למעלה מחמש שנים, כאשר 500 יחידות בצבע שחור כלל לא נמכרו. מחירו של גוף תאורה בודד אשר נמכר על ידי הנתבעת הינו פחות מ- 50 ₪, מחיר הדומה לגוף התאורה של התובעת ואף לגופי תאורה אחרים בשוק הישראלי. מחירו של גוף התאורה של הנתבעת הוא כ- 45 ₪ בעוד מחירו של גוף התאורה של התובעת הוא 50 ₪. אין לכן מקום לנסיונה של התובעת להציג את מוצרי הנתבעת כמוצרים שנועדו להוות תחליף זול למוצרי התובעת. הנתבעים צרפו כנספחים א1 - א11 דגמים אשר שווקו על ידי הנתבעת ואשר הועתקו לטענתה על ידי התובעת. הנתבעים ציינו כי התובעת הגישה בקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעת, במסגרתו ביקשה לאסור על הנתבעת לשווק ולייבא את גוף התאורה שקוע חומה. אולם, לאחר ששמעה את המלצת בית המשפט בדיון ביקשה למחוק את הבקשה וחזרה בה מטענותיה כלפי הנתבעת. במסגרת דיון זה בוטל צו המניעה הארעי אשר ניתן במעמד צד אחד. עוד נטען, כי גוף התאורה שקוע חומה אינו מפר את זכויות התובעת ככל שאלה קיימות או היו ראויות להירשם. כמו כן נטען, כי אין לתומר כל מערבות במכירת הכמות הזעומה של גוף התאורה שקוע חומה, שכן בתקופה הרלוונטית היה בשירות מילואים. באשר לטענת ההפרה, מדובר בגוף תאורה בעל עיצוב קופסתי פשוט ופונקציונאלי, כאשר תיאור זה נכון גם לגבי גוף התאורה של הנתבעת. מידותיו אינן יחודיות או מקוריות, אלא שהן מותאמות למידות של נורות PL סטנדרטיות המיוצרות בכל העולם. לכן, לא יכול להיות שוני גדול במידות הסטנדרטיות של שני הגופים. גם ההסבר לדמיון לצורת הבסיס פשוט - מדובר בגוף תאורה אשר בסיסו מוכנס לתוך קיר כך שהחלק הנראה לעין הוא החלק השטוח. על מנת להשקיע את גוף התאורה בקיר קיום בסיס הזהה לכל גופי התאורה מסוג זה. הדמיון בצורת הבסיס הינו גם כתוצאה בשימוש במשנק זהה בגופי התאורה מסוג זה כאשר גודלו של המשנק, הצורך באיוורורו ומקומו האופטימלי - הם הגורמים לדמיון הפונקציונאלי אשר קיים בין גופי תאורה רבים מאותו סוג. לדמיון אשר קיים בבסיס הגופים, האמבטיה, אין רלוונטיות לטענת החיקוי שכן חלק זה שקוע בקיר. באשר לחלק החיצוני - קיים שוני משמעותי בין המוצרים, בעוד שחזית הדגם שבילית מאופיינת בקווים מעוגלים וכן באלמנטים עיצוביים משני צדדיה, פסים בצידי החזית, הרי שהדגם שקוע חומה הוא חלק ונקי ואין בו תוספות עיצוביות. יתר חלקי גוף התאורה דומים אף הם מסיבות פונקציאליות. הפסים ברוחב כיסוי הפלסטי מעל הנורה, היא שיטה ידועה אשר משמשת יצרנים רבים בעולם לחיפוי גופי תאורה, כאשר מטרת הפסים היא פיזור התאורה ומניעת סינוור ואין מטרתם העיקרית עיצובית. מכאן עולה כי עיצובו של גוף התאורה אינו ייחודי ואינו בעל מקוריות וחדשנות עיצובית אשר יצרה קשר בין צורתו לבין התובעת. מדובר בעיצוב פשוט ופונקציאנלי, אשר רובו נגזר ומותאם למידות סטנדרטיות של הנורות אשר מיועדת להיות מורכבות בו. יתרה מזה, בשוק העולמי קיימים מספר גופי תאורה דומים עד זהים אשר תוכננו ויוצרו הרבה לפני גוף התאורה שבילית. כך למשל, גוף תאורה אינפוט אשר מיוצר על ידי חברה איטלקית בשם arealite. הנתבעים צרפו לכתב ההגנה דוגמאות של דגמים נוספים אשר מיוצרים ברחבי העולם. כמו כן, נטען כי טענות התובעת על פיהן המדובר בדגם בלעדי ומקורי אשר הושקעו בו כספים רבים, מחשבה ומעוף אשר העניקו לגוף התאורה תכונות אסטטיות ומקוריות שלא נראו לפני כן, הן טענות מופרכות ומוגזמות. עוד נטען, כי היצרן הסיני אשר שלח לנתבעת את גופי התאורה, ייצר את גוף התאורה עוד לפני שנרשם המדגם על ידי התובעת בשנת 99'. אין גם חשש להטעיה בשם, שכן המוצרים משווקים לחנויות וסיטונאי חשמל אשר יודעים היטב איזה מוצר הם רוכשים. קיים שוני מוחלט בשמות המוצרים ובאריזת המוצרים. כמו כן, על אריזת המוצר של הנתבעת מצויין שם היצרן בצורה בולטת כך שאין כל בסיס לטענה של הטעיית הצרכן ובלבול. שם היצרןelita מודגש בהבלטה בצבע אדום. על אריזת התובעת לא נאמר כי מדובר בגוף אשר רשום כמדגם, ואף לא נאמר כי המוצר נושא תו תקן. הנתבעים טענו כי לאור העובדה שגוף התאורה שבילית הינו גוף תאורה שעיצובו פונקציונאלי בלבד, הרי שלא היה מקום לרישום המדגם לפי סעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים (להלן: "הפקודה"). מעיון בתעודת רישום המדגם לא ניתן להבחין בצורה ברורה ולא ניתן ללמוד את תכנותיו העיקריות של הדגם אלא רק בקווים כללים שלו. אין גם מקום לטענות בדבר גניבת עין, הטעיה, גזל או רשלנות. הנתבעים הכחישו גם את טענות התובעת בעניין הנזקים שנגרמו לה. 3.דיון והחלטה א.המוצר שבמחלוקת התובעת טענה בכתב התביעה ובסיכומים כי הנתבעת הפרה הן את המדגם אשר נרשם בגין גוף התאורה שבילית, והן את המדגם אשר נרשם על תבנית היציקה המהווה את הבסיס אותו יוצקים לקיר ואליו נכנס גוף התאורה (קופסת בטון או אמבטיה). כך בסעיפים 34-36 לכתב התביעה וסעיפים 42-45 בסיכומים. עם זאת, העיד מנהל התובעת מר אלי לסרי (להלן: "לסרי") במסגרת חקירתו הנגדית בעמ' 87 לפרוטוקול, כי אין הוא טוען שהנתבעת העתיקה ממנו גם את קופסת הבטון. יתרה מזאת, במסגרת החקירה הנגדית טען לסרי כי קופסת בטון אשר מתאימה לשבילית יש רק אחת, וכי השבילית בנויה לקופסת הבטון שלו (עמ' 89 לפרוטוקול). עם זאת, הוצגה בפני העד קופסת בטון נ/1, אשר דומה עד כדי זהה לקופסת הבטון של התובעת, ת/3. השבילית התאימה פיזית לתוך אותה קופסת בטון נ/1. כאשר נאמר ללסרי כי נ/1 איננה קופסת בטון של הנתבעת, טען כי זו הקופסה של הנתבעת וכי כתוצאה מהעתקה המידות הן זהות ולכן המוצר שבילית נכנסת לאותה קופסא. אין כמובן כל ראיה שאותה קופסת בטון נ/1 יוצרה או שווקה על ידי הנתבעת דווקא. מכאן עולה כי מדובר אכן בקופסת בטון סטנדרטית אשר הן השבילית והן גוף התאורה הנטען להיות מפר, יכולים להיות מורכבים בתוכה. לכן, יש לראות את המחלוקת בין הצדדים כמתייחסת אך ורק לגוף התאורה ולא לקופסת הבטון. ב.שאלת הפרת המדגם בגוף התאורה - החלטת הביניים של בית משפט בעניין אורות העמקים בשלב ראשון יש להתייחס לטענתה של התובעת, כי הפרת המוצר שבילית המוגן במדגם 317781 נידונה כבר בעבר על ידי בית משפט (כב' השופט זפט כתוארו אז) במסגרת תיק אזרחי 2461/00 ניו-לייט נ' אורות העמקים (להלן: "אורות העמקים") . התובעת הפנתה להחלטה בבקשה לסעד זמני בגין הפרת המוצר שבילית, החלטה אשר צורפה כנספח א' לסיכומים. התובעת טענה כי קיימת למעשה החלטה השוללת את טענות הנתבעת בדבר עצם הפרת המדגם. בהקשר זה מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי מדובר בהחלטת ביניים בעניין סעד זמני לפני שמיעת הראיות, וכי אין לראות בה כהחלטה מחייבת. יתרה מזאת, עיון בהחלטה באשר לדגם שבילית, מעלה כי הקביעה בדבר דמיון בין המוצרים התייחסה בעיקר לזהות שבין האמבטיות בה מושקע גוף התאורה ודמיון בחזות, כאשר אותה חזות כללית כוללת ממדים זהים ומיקום זהה של ברגי החיבור. במסגרת שמיעת הראיות שבפני, אישר כאמור מנהל התובעת כי אין לתובעת כל טענה באשר לחיקוי האמבטיה. כמו כן, ניתן הסבר על ידי המומחה מטעם הנתבעים באשר לזהות מיקום ברגי החיבור, הסבר אליו אתייחס בהמשך. אין לכן מקום לקבוע כי החלטת בית המשפט בעניין הסעד הזמני בעניין אורות העמקים, מהווה החלטה מחייבת לצורך בחינת הראיות שבפני. יש להבהיר כי באותו עניין לא ניתן פסק דין בסופו של דבר שכן הצדדים הגיעו להסדר. לכן, אין בפני כל ממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות במסגרת אותו תיק. עוד יש לציין בהקשר זה, כי בניגוד לעניין אורות העמקים, חזרה בה התובעת במקרה שבפני מהבקשה למתן סעד זמני. יש לבחון עתה את טענתם של הנתבעים כי כלל לא היה מקום לרישום המדגם. - האם היה מקום לרישום המדגם אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה הנוכחי נרשם מדגם בגין גוף התאורה שבילית. תעודת מדגם קריאה צורפה בהסכמת הצדדים לאחר הדיון. לתעודת המדגם צורף צילום של גוף התאורה במספר זויות, כאשר פני הגוף מטושטשים למדי ולא ניתן לראות את אותם קימורים ופסי רוחב אשר נראים במוצר עצמו. ניתן לראות את הצורה הכללית של גוף התאורה, את מיקום הברגים ואת הפסים על גבי הפסלטיק אשר מחפה את נורת התאורה עצמה. סמכותו של בית משפט לבחון את עצם כשרות המדגמים לרישום נקבעה בע"א 430/67 שרנוע בע"מ נ' תנובה בע"מ פד"י כב (1) 113. באותו מקרה נרשמה המערערת כבעלת מדגמים בפסי מתכת חתוכים ומכופפים בצורה מסויימת (פרופילים). פסים אלה נדרשו להרכבת מיכלי עץ בהם נעשה שימוש לקטיף פרי הדר ולהובלת הפרי מהפרדס לבית האריזה. נוסף על תפקידם בהרכבת המכלים נועדו הפסים לחזק את מבנה המכלים. חלק מהמשיבות לא הכחישו כי הן מיצרות פסים לפי אותם מדגמים, אלא שטענתם היתה שאין בכך הפרה של המדגמים הראשונים היות ומלכתחילה לא היו המדגמים ראויים לרישום וכי הם פורסמו בארץ עוד לפני הרישום. בית המשפט המחוזי קיבל את ההגנה של פרסום קודם, אולם לא דן בטענות כנגד כשרות המדגמים לרישום והסתפק לגביהם בהערה קצרה כי דינן להדחות. בית המשפט העליון, כב' השופט לנדאו, קבע כי נראה לו שהטענה על פיה המדגמים אינם אלא התקנים מכניים היתה צריכה להתקבל, שכן זו טענה היורדת לעצם מהות המדגמים והיא קודמת לטענות בדבר פרסום קודם. בית המשפט הגיע בסופו של דבר למסקנה כי פסי המתכת לא היו ראויים מלכתחילה לרישום כמדגמים, שכן ניתנה להם צורתם המיוחדת על כל פרטיה אך ורק למען ימלאו ביתר יעילות את תפקידם במכלי הפרי, ומשום כך יש לראות בהם התקנים מכניים גרידא. מהאמור לעיל עולה, כי גם כאשר קיים רישום של מדגם, רשאי בית משפט לבחון האם היה מקום מלכתחילה לרשום את המדגם אשר בגין הפרתו הנטענת הוגשה התביעה. כך יש לעשות גם במקרה שבפני. על פי הוראות סעיף 30 (1) לפקודה ניתן לרשום מדגם אם הוא "חדש או מקורי שלא נתפרסם קודם לכן בישראל". בע"א 935/00 מפרומאל תעשיות ירושלים נ' כליל תעשיות בע"מ, הבהיר כב' השופט ריבלין כי המדגם נועד להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר "ההגנה נועדה לקדם את אינטרס הפרט, יוצר הצורה, כמו גם את אינטרס הכלל בפיתוח וביצירה של עיצובים אסטטים חדשים או מקוריים. ההגנה ניתנת לצורה המיוחד של המוצר, כפי שהעין מסוגלת לקולטה..." ראה גם ע"א 3406/96 סלע חברה למוצרי בטון בע"מ נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, שם הוסבר על ידי כב' השופט אילן כי החידוש או המקוריות על פי הוראות סעיף 30 (1) לפקודה הן דרישות חלופיות. "החידוש מצריך דרישה לפיה המדגם צריך להראות צורה, דוגמא או קישוט בלתי מוכרים בכלל, ואילו המקוריות מדברת על דרך ישומם של אלמנטים ידועים באופן שונה מהידוע קודם לכן באותו תחום." עם זאת, נקבע כי בתחומים מסויימים יכולה דרישת החידוש או המקוריות לבוא על סיפוקה גם על יסוד שינויים ותוספות קטנים למדי. לצד הדרישה הפוזיטיבית למשיכת עינו של הצרכן באופן שישפיע על בחירתו במוצר ספציפי, נשללת ההגנה מחפץ שצורתו מוכתבת כל כולה על פי תפקידו, כלומר שצורתו פונקצינאלית גרידא. כך עולה מהסיפא של סעיף 2 לפקודת הפטנטים והמדגמים, המגדיר מדגם - "אין פרושו אלא קווי דמות, צורה, דוגמא או קישוט, שמייחדים לכל חפץ על ידי תהליך או אמצעי תעשייתי, אם בעבודת יד או במכונה או בפעולה כימית, בצורה נפרדת או מחוברת, הבולטים לעין רואה בסחורה המוגמרת ואפשר לאבחינן רק במראית עיל, אבל אין המונח כולל כל שיטה או עיקר של בניין או כל דבר שאינו בעיקרו אלא המצאה מכנית." לאור כל האמור לעיל, יש לבחון קודם כל האם הוכיחה התובעת כי היא "יוצרת הצורה", כלומר את טענתה על פיה היא היצרנית המקורית של גוף התאורה שבילית. עובדה זו נלמדת לדבריה מהשרטוטים, הדמיית המחשב, ההסכם עם המעצב ומן העובדה כי התובעת היתה הראשונה בישראל אשר מייצרת גוף תאורה כדוגמאת מוצר זה. התובעת אף טענה כאמור כי היא פיתחה מוצר שהוא ייחודי בעיצובו בעל תכונות יחודיות, שעל פיתוחם עמלה במשך תקופה ממושכת ואף השקיעה סכומי כסף ניכרים. לאחר בחינת חומר הראיות נראה כי התובעת לא הוכיחה טענות אלה. לסרי העיד כי גוף התאורה הוא פרי של עבודה קשה לאחר שתכנון עיצוב ושרטוט והדמיות מחשב נעשו על ידי איש מקצוע אשר הכנה למוצר את הסטנדרט הגבוה. לסרי צירף לתצהירו כנספח י' שרטוטים שהם לדבריו שרטוטים והדמיות מחשב הקשורים עם תכנון המוצר שבילית. לצורך ייצור גוף התאורה, פנתה התובעת, על פי עדותו של לסרי, למר שמעון סצוגה (להלן: "המעצב") שהוא בעל ניסיון רב. לסרי העיד כי בשלב ראשון הסביר למעצב מה דרישותיו מהמוצר, את רמת עיצובו, גימורו והפונקציונאליות שלו. במסגרת התכנון הראשוני שקד המעצב יחד עם לסרי על תכנון המוצר להבדיל מעיצובו. לאחר מכן הוצעו מספר הצעות המשקפות את התכנון מתוכם בחר לסרי את העבודות שסבר שיזכו לביקוש המסחרי הגבוה ביותר. עוד נאמר כי כדי ליצור תבנית נבחרה העבודה הטובה ביותר ולאחר מכן התעמק המעצב בעיצוב גוף התאורה לפרטי פרטים. המעצב אף מתייעץ עם בונה התבניות על מנת להגיע לתכנון מוצר אופטימלי. לסרי צירף הזמנה של תבניות ליצור המוצר מחברה בשם ליפא ובנו תבניות בע"מ כנספח יא/1. חשבונית זו הוצאה במרץ 97'. בשלב הבא מועברים התכנונים, השרטוטים והדיסקטים לביצוע העבודות במפעל בו מיוצרות התבניות. התובעת צירפה את תצהירו של המעצב. בתצהירו, אשר נחתם ביוני 2006, נאמר כי התובעת פנתה אליו לפני יותר מכ- 8 שנים בבקשה לעצב דגמים מקוריים של גופי תאורה וכי על פי דרישות אלה עיצב דגמי תאורה שונים בשם פומה, פולו וגולף. כמו כן, העיד המעצב כי בשנת 98' עיצב במיוחד עבור התובעת את הדגם שבילית. המעצב חזר על האמור בתצהירו של לסרי, על פיו שקד במסגרת התכנון הראשוני על תכנון המוצר להבדיל מעיצובו. לאחר שנבחרה העבודה הטובה ביותר החל להתעמק בעיצוב גוף התאורה לפרטי פרטים. גם המעצב הפנה לאותם שרטוטים אשר צורפו כנספח י'. עוד הדגיש המעצב, כי שלב התכנון ועיצוב ותכנון תבניות המוצר כרוך בעלויות גדולות ביותר, כאשר יצורה של כל תבנית מוערכת בעשרות אלפי דולרים. אותם שרטוטים אשר צורפו כנספח י' לתצהירי התובעים אינם נושאים כל תאריך. המעצב העיד כי השרטוטים נעשו במחשב בתוכנת אוטוקד. המעצב התבקש להסביר מדוע אין על השרטוטים כל תאריך. המעצב אף נשאל האם זה נכון כי כאשר מוצאים שרטוטים מתוכנת האוטוקד, קיים באופן אוטומטי תאריך של השרטוט. המעצב אף נשאל האם הוא יכול להראות את השרטוט הראשון שיצא מהתוכנה. המעצב ענה "אני בשמחה הייתי עושה את זה... מאז פעמיים החלפנו תוכנה והארכיון לא נשמר" ב"כ הנתבעים היקשה על המעצב ושאל "אני יודע כי בתוכנת אוטוקד יוצא כל שרטוט לא רק אם תאריך אלא איזה גירסה של התוכנית זו אם זו גירסה ראשונה, שניה שלישית...". תשובתו של המעצב היתה כי הדבר כך רק במידה ומוציאים את זה עם טבלאות מיוחדות במינן. תשובה זו אינה סבירה בעיני. כאשר נשאל המעצב באופן מפורש כיצד ניתן לדעת שהשרטוט נספח י' נעשה בשנת 98', ענה כי הוא עשה אותם בעצמו והוא יודע מה הוא עשה. אין כמובן בתשובות אלה של המעצב כדי לתת הסבר מדוע על השרטוטים לא מופיע כל תאריך וגם לא מספר הגרסה. מדובר אם בשרטוט נקי נטול כל תאריך. גם לגופה אין עדותו של המעצב, על פיה ביצע את השרטוטים בשנת 98', אמינה עלי. בתצהירו טען כאמור המעצב כי עיצב את השבילית בשנת 98', מבלי שננקב חודש מסויים. המעצב העיד כי הנתונים הטכניים למכין התבנית של המוצר הועברו בזמנו על גבי דיסקט וכי הוא עצמו נפגש עם התבניתן ליפא. ייצור התבנית הראשונית לקחה, לדברי המעצב, בין שלושה לחמישה חודשים. באשר למועד שבו ראה המעצב לראשונה את המוצר במדף, לאחר העברתו למפעל ההזרקה, העיד המעצב כי זה לקח כחצי שנה מאז שזה יצא ממנו, אולם אין לו מושג. את המוצר המוגמר ראה לדבריו עדיין בשנת 98'. בהקשר זה יש לציין כי התובעת לא טרחה להציג בפני בית משפט חשבוניות כלשהן או מסמכים אחרים שיש בהם כדי להעיד על מועד יצור גופי התאורה או שווקם. לאחר עדות זו הוצגה בפני המעצב ההזמנה לליפא התבניתן, נספח יא' לתצהירו של לסרי, אשר נושאת תאריך 25.3.98. בעניין זה אמר המעצב, לאחר שעיין בהזמנה "מוזר, למה מוזר? ייתכן מאוד שאני אפילו טועה בשנה, ייתכן מאוד שאני שוכח את השנה, כן." (עמ' 18 לפרוטוקול). אם נפנה עתה לתצהיר שניתן על ידי המעצב במסגרת הבקשה לצו מניעה זמני, נראה כי שם טען שאת הדגם שבילית עיצב בתקופה שבין דצמבר 95' למרץ 96'. מהאמור לעיל, עולה תהיה משמעותית ביותר באשר לעדותו של המעצב, על פיה תכנן אכן בפועל את השבילית עבור התובעת. תהיה זו ממשיכה גם בעניין תשלום שכרו של המעצב. המעצב טען כי קיבל כסף עבור התכנון, אולם החשבונית איננה ברשותו כיון שהוא לא חייב לשמור חשבוניות יותר משמונה שנים. אולם, בשנת 2004 כאשר הוגשה התביעה, עדיין לא עברו שמונה שנים מאז שנת 98'. לעובדה זו ענה המעצב "ולי למשל נודע על התביעה הזאת הרבה יותר מאוחר, אין לי מושג שהיא היתה ב- 2004". עדות זו אינה מתיישבת עם העובדה כי תצהירו של המעצב אשר תמך בצו המניעה הזמני, נחתם ביום 6.2.03. (אם כי אין ספק כי המועד הנכון צריך להיות 6.2.04). אין לכן כל מקום לטענה כי נודע לו על התביעה "הרבה יותר מאוחר" מאשר במועד הגשתה ב- 31.3.04. אין גם כל הצדקה לעובדה שלא היה בידי המעצב תיעוד כלשהו בדבר התשלום אשר שולם לו בגין הזמנת העבודה הנטענת. נחזור עתה ונעיין בהזמנה אשר הוצאה על ידי התבניתן ליפא. ההזמנה מספר 0144, אשר נושאת כאמור תאריך 25.3.97, מציינת את המוצר באופן כללי, "תבנית לרפפה לשבילית" ו"תבנית לקופסא גדולה לשבילית". בהזמנה זו אין כל ציון של מידות וגם אין התייחסות כלשהי לתוכניות. יש לציין כי בבקשה לצו מניעה זמני, צרפה התובעת כנספחים ח/1 ו- ח/2 חשבוניות של ליפא עוד משנת 96', בתמיכה לטענתה בדבר הזמנת התבניות לשבילית. אילו אכן ייצר ליפא את אותן תבניות המצויינות בהזמנה ממרץ 97' על פי תוכניות שנמסרו לו על ידי המעצב, הרי שסביר היה להזמין את ליפא על מנת להעיד כי כך אכן עשה בפועל וכי לא ביצע את ההזמנה בדרך אחרת, כמו למשל בדרך של הנדסה הפוכה כפי שהסביר המעצב בעדותו "אפשר לעשות תבנית מתבנית אחרת אפשר לעשות מה שנקרא reverse engineering". (עמ' 18 לפרטוקול). ההסבר אשר ניתן על ידי לסרי לאי הזמנתו של ליפא לעדות אינו אמין בעיני. לסרי העיד כי "אם תפגוש את אדון ליפא תבין שהבן אדם הזה הוא בן אדם מצויין אבל בזכרון הוא חלש מאוד" (עמ' 101 לפרוטוקול). לאחר כך השתנתה הטענה ולסרי טען כי הסיבה האמיתית והעיקרית מדוע לא פנה לליפא, היא כי בעקבות העיכובים שהיו ביצור התבניות הוא הפסיק לעבוד איתו ולא בצורה הכי נעימה. לאחר עדות זו נשאל לסרי מדוע אם כן לא הזמינה התובעת את ליפא באמצעות בית משפט מבלי לבקש ממנו תצהיר, כך שניתן היה לשאול אותו ממי הוא קיבל את התוכניות, מתי הוא קיבל את התוכניות ומי ישב איתו בעניין התבניות. לכך ענה "תראה אני רוצה שתבין, שאתה מסתכל בפרספקטיבה להרבה שנים אחורה, גם באדם שהוא כמו שמעון ... שהוא בן אדם עם ראש מצויין לא זוכר הרבה תאריכים. .. אז אתה רוצה ללכת לגלגל את זה לאנשים שמראש הזכרון שלהם לא טוב?... פשוט היינו עושים צחוק מעצמנו בעניין הזה, הוא היה בא לפה ומגמגם ולא זוכר תאריכים אז מה הטעם בזה? אין פה מה להסתיר". תשובה זו של לסרי באשר ליכולת הזכרון של ליפא לעניין התאריכים, כלל אינה רלוונטית. שכן, התאריך ברור וידוע מנספח י'. קשה להניח שזכרונו הרע הנטען של ליפא בעניין התאריכים, היה בוגד בו בהכרח גם בשאלה האם ייצר את התבניות על סמך תוכניות כלשהן שהוגשו לו על ידי המעצב או על ידי לסרי. בנסיבות אלה, אי הזמנתו של ליפא להעיד יוצרת את ההנחה כי עדותו לא היתה תומכת בעדותם של עדי התביעה, על פיה ייצר ליפא את התבניות שנזכרו בהזמנה ממרץ 97' - על פי תוכניות שנעשו על ידי המעצב במועד כלשהו. בשולי כל הדברים לעיל, יש אכן מקום לטענת הנתבעים על פיה קיימת סתירה בעניין מיקום המצאת השרטוטים. המעצב העיד כי מסר את השרטוטים ללקוח לשמירה וכי לו עצמו אין כל צורך בשרטוטים (עמ' 11 לפרוטוקול). לעומת זאת, העיד לסרי כי הוא לא חושב שיש לו את התוכניות האחרונות של המוצר אצלו במשרד שכן עברו הרבה שנים. כאשר נשאל לסרי מהיכן השרטוטים אשר צורפו לתצהיר, אמר כי יכול להיות שזה מאצלו ויכול להיות שזה משמעון. לאחר שנאמר לו כי המעצב העיד כי לסרי, הלקוח, שומר את התוכניות ענה "אם זה נמצא פה אז כנראה זה בא מאצלי... זה לא נשאב מהאוויר וזה לא כמו שאתה מנסה לתת אווירה שכאילו זה בוצע לאחר מעשה" (עמ' 83 לפרוטוקול). הנתבעים טענו כי מהעדויות שנשמעו יכולות לעלות שתי מסקנות סבירות - האחת היא כי המעצב כלל לא עיצב את גוף התאורה והשניה היא, כי המעצב הכין את השרטוטים לכל המאוחר בשנת 96' וכי התבנית נוצקה על ידי ליפא בין השנים 96' - 97' ולכן ברור כי הגוף יוצר ושווק בישראל הרבה לפני רישום המדגם. נראה כי המסקנה העולה מהעדויות המפורטות לעיל היא מסקנה כפולה - כי התובעת לא הוכיחה כלל עיצוב כלשהו של השבילית על ידי המעצב מטעמה, וכי בפועל יוצרה השבילית ושווקה מספר שנים לפני רישום המדגם, במהלך שנת 97', כאשר סביר שהעיצוב והשיווק נעשו בדרך אחרת מאשר על יסוד תכנון עצמאי של התובעת. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה כי לתעודת המדגם לא צורפו כל תשריטים שיש בהם כדי להבהיר את ממדי המוצר, שקיים בו לכאורה חידוש, כפי שנטען על ידי התובעת, אלא צילום של המוצר ממספר זויות בלבד. די היה באמור לעיל על מנת לקבוע כי לא היה מקום לרשום מדגם, אשר נועד כאמור להעניק הגנה ליוצר הצורה החדשנית של המוצר. נעבור עתה לטענתה של הנתבעת כי אין מקום להגן על מוצר השבילית, שכן צורתה מוכתבת על פי דרישות פונקציונאליות בלבד. בעניין זה נקבע בפסק דין שרנוע לעיל כי פונקציונאליות של חפץ איננה שוללת את כשרות צורתו לרישום מדגם. אולם, כאשר הצורה מוכתבת כל כולה רק על ידי התפקיד שעל החפץ למלא, וכאשר בעת רישום המדגם לא היתה קיימת דרך אחרת יעילה באותה מידה להשגת המטרה הפונקציונאלית, הרי שאין הצורה ראויה לרישום כמדגם. ראה גם ע"א 513/89 Interlego נ' Exin lines פד"י מח (4) 133 בעמ' 182 שם הבהיר כב' הנשיא שמגר כי "מוצר פונקציונאלי אשר מיוצר אך ורק מטעמים פונקציונאלים, לא רק שאינו זכאי להגנת מדגם ( ע"א 430/67 שרנוע בע"מ ואח' נ' תנובה בע"מ ואח') אלא גם הוא לא זכאי להגנת זכות יוצרים או לפחות להגנה הכלכלית שזו מעניקה" נבחן עתה האם הדמיון הרב ביותר בקווים הכללים של שני המוצרים, נובע אומנם אך ורק מצרכים פונקציונאליים. צורתם של המוצרים עולה מצילומי גופי התאורה אשר צורפו לבקשה לצו מניעה זמני (הכיתוב בדבר גוף התאורה המקורי וגוף התאורה המפר קיים במסמך עצמו והוא נסרק כפי שהוא). בעניין טענת הפונקציונאליות הוגשה מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של גבי מזור (להלן: "מזור"). מזור הינו הנדסאי חשמל אשר היה קצין החזקה של מפקדת חיל ים, מתכנן מתקני חשמל במשרדי מהנדסים, מנהל טכני ומנהל שיווק במספר חברות מסחריות והיום הוא מתכנן מתקני חשמל ויועץ ומפקח. בחוות דעתו נאמר כי שני גופי התאורה הם בעלי עיצוב קופסתי פשוט ופונקציונאלי, כאשר המידות אינן יחודיות או מקוריות, אלא שהן מותאמות למידות של הנורות הסטנדרטיות, נורות PL המיוצרות בכל העולם. מאחר שקיים צורך לשקע את הבסיס בתוך הקיר, מקובל לייצר או להשתמש בבסיסים דומים לצורך זה. עוד הבהיר המומחה, כי התקינה הבינלאומי המקובלת כיום בעולם בענייני אביזרים הנכנסים לקיר, מובילה לכך כי דגמי כל היצרנים ניתנים לשימוש באותה מסגרת. לכן, הדמיון בין הבסיסים והנורות מקורם בצורך פונקציאנלי בלבד. באשר לפסים אשר לרוחב הכיסוי הקדמי השקוף, מדובר בשיטה ידועה ומוכרת אשר משמשת יצרני תאורה רבים לצורך חיפוי גופי תאורה, כאשר מטרת הפסים היא פיזור תאורה ומניעת סינוור ואין מטרתם עיצובית. עוד נאמר על ידי מזור, כי הוא נתקל מספר רב של פעמים בגופים דומים ברחבי העולם וגם בארץ קיימים מספר יצרנים המייצרים גופים דומים. חוות דעתו של המומחה באשר לאלמנטים הפונקציונאלים של גופי התאורה לא נסתרה במסגרת החקירה הנגדית. מזור נשאל באשר לחלק הפלסטיק המחורץ בפסים, בשטח העליון של גופי התאורה (כפי שנראה בצילום הראשון), ונשאל האם זו אכן דרישה פונקציונאלית. תשובתו היתה כי מדובר בטכנולוגיה מאוד ישנה בתחום התאורה וכי "פונקציונאלית זה בדיוק התפקיד של הפסים האלה אפקט הפרנל... אפקט הפרנל עושה מה שפריזמה עושה, הוא שובר את הקרן בצורה כזו אם אתה רוצה להאיר מהגובה הזה דווקא את המדרכה לכן יש את הפסים האלה". (עמ' 143 לפרוטוקול). עדות זו תואמת לחלוטין את עדותו של המעצב מטעם התובעת, אשר אישר כי לאותם פסים הנמצאים על הפלסטיק השקוף יש אפקט של דיפיוזר. המעצב נשאל "דיפיוזר לפזר את האור ולא לסנוור, נכון?" תשובה: "נכון". המעצב גם אישר כי הן השבילית והן גוף התאורה אשר נמכר על ידי הנתבעת, נועדו למנורות PL 18 וואט שיש להם גודל סטנדרטי עולמי. המעצב אף אישר כי המכשור האלקטרוני המפעיל את השבילית נרכש בישראל מקיבוץ עין השופט וכי מדובר בגודל סטנדרטי. גם לסרי אישר כי המשנק המיוצר על ידי קיבוץ עין השופט לנורות PL הוא בגודל אחיד, על פי תקן אירופאי ותואם לכל מה שמשווק בארץ. גם בית המנורה המיוצר בגרמניה הוא בגודל אחיד. (עמ' 84 לפרוטוקול). כך גם ניתן הסבר לעניין הצורך הפונקציונאלי של מיקום הברגים בחלק העליון של גוף התאורה. מזור הסביר כי חשיבות חלוקת הברגים בצורה שבה נעשה הדבר בשני המוצרים, רבע מגודל הקופסא, נועד כדי להבטיח לחץ שווה על גומיית האיטום הקיימת בחלק הקידמי (עמ' 142). לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי חלק ניכר מצורת גופי התאורה ניתן להסבר בצרכים פונקציונאליים. עם זאת, לא ניתן בהכרח לקבוע כי לא היתה קיימת דרך אחרת יעילה באותה מידה להשגת המטרה הפונצקיונאלית. שכן, בהחלט ניתן היה לחשוב על התאמה של מנורה PL גם לצורה אוולית או מרובעת ולפורפילים שונים במסגרת העליונה של המוצר. אולם, גם בכך לא היה די על מנת לאפשר את רישומו של המדגם, שכן רישום המדגם כפוף גם למילוי הדרישה כי המדגם יהיה חדש ומקורי בעת שמתבקש רישומו (ראה פסק דין Interlego לעיל בעמ' 184 ופסק דין מפרומאל בסעיף 6 לפסק הדין). נראה כי דרישת החידוש והמקוריות העיצוביים לא הוכחה במקרה הנוכחי. המדגם נועד להגן כאמור על החלק הצורני של המוצר ולא על החדשנות הטכנולוגית שאיננה נשוא להגנת המדגם. מזור העיד כי נתקל בעבר מספר פעמים רב בגופי תאורה דומים ברחבי העולם והארץ. גם המעצב העיד כי מנורות שקועות בקיר קיימות בשוק העולמי כבר כ- 50 שנה, וכך גם מנורות שקועות בקיר שהם מוגנות מים (עמ' 30 לפרוטוקול). לסרי אישר בחקירתו הנגדית כי אחיו מכר עוד לפני שנת 2000 מוצר שהוא שקוע חומה כפי שעולה מנ/3. מוצר זה הינו בעל צורה מלבנית דומה ביותר למוצר שבילית, כפי שהוא נראה בצילום שצורף לתעודת המדגם. המעצב נשאל מה היא החדשנות שהוא רואה במוצר שבילית לעומת שקועי חומה אחרים. לדבריו, הייחודיות העיצובית היא שיטת ההרכבה, כלומר שקופסת הבטון מורכבת בלי עזרת ברגים והכל נכנס בקליקים. אין ספק כי זו אינה בגדר ייחודיות עיצובית הראויה להיות מוגנת על ידי מדגם. המעצב נשאל פעם נוספת איזה חדשנות עיצובית או פיתוח עיצובי יוצא דופן קיים במוצר. בעניין זה טען המעצב כי בזמנו זה היה גוף תאורה שקוע בטון יחידי בשוק בצורה שלו, "ואם אפשר לקרוא לזה חדשנות עיצובית אז בוא נקרא לזה חדשנות עיצובית". (עמ' 32 לפרוטוקול). עדות זו מפי מי שעיצב לכאורה ותכנן את המוצר ודאי שאן בה כדי להצביע על החידוש או המקוריות הנדרשים לפי הוראות סעיף 30 (1) לפקודת המדגמים והפטנטים. לכך יש להוסיף את עדותו של לסרי עצמו, אשר העיד כי כאשר פנה למעצב "ביקשתי לתכנן גוף תאורה שבנוי ונראה כמו משהו שהוא בשוק, שהוא מתאים למספר רב של נורות ועוצמות דבר שלא היה מקובל בשוק, ושנראה בצורה כשפשוט אסטטית נראה הרבה יותר טוב..." (עמ' 74 לפרוטוקול). בהקשר לעיצוב יש לציין כי קיימים הבדלים עיצובים בחלק הפלסטי העליון אשר נראה לעין של שני גופי התאורה - בשבילית הגוף קמור גם מהצד ויש לו פזות דבר שלא קיים בשקוע החומה. בשבילית קיימות פזות בפלסטיק, מעין המשך של הפזות בדיפיוזר, בעוד שהמסגרת החיצונית של שקוע החומה היה חלקה ושטוחה. לשבילית יש קמירות פנימיות וחיצוניות שאינן קיימות בשקוע החומה, כפי שגם אישר המעצב בעמודים 24-25 לפרוטוקול. אם נעיין בתעודת המדגם, נראה כי קשה מאוד להבחין באותם קמירות או פזות על גבי הפלסטיק. בכל מקרה בעניין העיצוב על גבי הפלסטיק ישנו אכן הבדל משמעותי בין שני הגופים. לאור כל האמור לעיל, נראה כי לא היה מקום להגנת המדגם גם מהטעמים המפורטים לעיל בענין החידוש והמקוריות. התוצאה בסופו של דבר היא, כי יש לדחות את טענתה של התובעת בדבר הפרת המדגם על ידי הנתבעים. ג.טענת התובעת בדבר עוולה של גניבת עין על מנת לבסס עוולת של גניבת עין, לפי סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות תשנ"ט - 1999, על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: ראשית, כי יש למוצר מוניטין ושנית, קיומו של חשש סביר להטעיית הציבור לחשוב שהמוצר אותו מציע הנתבע הוא מוצר של התובע או קשור אליו. (ראה ע"א 5792/99 תקשרות וחינוך דתי יהודי למשפחה 1997 נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ פד"י נה (3) 933; ע"א 4030/02 עמיחי טראק בע"מ נ' שורש ערכות נוודים בע"מ נח (5) 632). ההלכה היא כי חיקוי המוצר כשלעצמו אין בו כדי לבסס תביעה על פי עוולת של גניבת עין, כל עוד אין החיקוי פוגע בזכות קניין של התובע בין אם זכות זו מתבטאת במוניטין ובין אם מדובר בזכות קניין רוחני במוצר המוגנת בחוק. לסקירה נרחבת בענין המסגרת הנורמטיבית החלה על עוולה של גניבת עין, ראה ת.א (ת"א) 1561/03 פלסטו - ווק 1990 בע"מ נ' מאג לפלסטיק בע"מ פסק דינו של כב' השופט ד"ר בנימני בסעיפים 18-31 לפסק הדין. - טענת התובעת בדבר חשש להטעיה. בחרתי לדון ביסוד זה לפני בחינת יסוד המוניטין, שכן לאור הראיות אשר נשמעו נראה כי טענתה של התובעת בעניין זה איננה מבוססת לחלוטין. לכן, די בקביעה זו כדי לדחות את תביעתה בעניין גניבת עין. בתצהירו של לסרי נאמר כי בשל הדמיון הרב בין השבילית לבין שקוע חומה, קיים חשש ממשי כי קהל הצרכנים יטה לחשוב כי מוצרי הנתבעים הינם מוצרי התובעת. עוד נאמר על ידו, כי הנתבעים פונים לאותו קהל לקוחות והדמיון הרב שנקטו הנתבעים בעיצוב גוף התאורה המפר, מלמד כי קיימת אפשרות ממשית של הטעיית קהל הצרכים. עוד נאמר על ידי לסרי כי הצרכן הסביר אינו בוחר את גוף התאורה על ידי בחינת האריזה בלבד, שכן הצרכן מחליט אם לרכוש את גוף התאורה על ידי הוצאתו מהאריזה ובחינה כללית שלו. לסרי גם הסביר כי הנתבעים אינם מציינים שם או סימן מסחר שיש בהם כדי לקשור אותם עם המוצר. לכן, קיים יותר מחשש סביר כי הצרכן הסביר יטה לחשוב שגוף התאורה המפר קשור עם התובעת או כי התובעת שינתה את עיצוב אריזתה. לטענת אלה אין כל בסיס. לסרי עצמו הגדיר את קהל היעד של גופי התאורה הנמכרים על ידי התובעת. בעמ' 93 לפרוטוקול העיד לסרי "הנקודה העיקרית פה שהמוצר בשלב זה נמכר לסיטונאים ולא לצרכן הסופי." לסרי נשאל: ש. מה שקובע זה עד כמה הסיטונאי יוכל להיות מוטעה, זה מה שאתה אומר לנו ת. זה כמובן האינטרס הכספי שלו. ש. בסדר. אז בוא נעזוב את האינטרס הכספי שלו, שניה בצד ונסכם ביננו שסיטונאי בניגוד לצרכן הסופי, לא יכול להיות מוטעה בשום אופן בין המוצר שלך למוצר של אור-עד ת. קשה לי להאמין שיהיה מוטעה כי הם באים אליו בפירוש, כן. ההטעיה מתגלגלת הלאה. " אין גם מחלוקת כי אותם סיטונאים אשר קונים את גופי התאורה קונים אותם בתוך האריזות. בין האריזות ישנו הבדל צורני בולט ומובהק - השם שבילית מופיע על אריזה הנושאת את שם התובעת כאשר האריזה היא בצבע ירוק עם פסים בהירים. המוצר של הנתבעת מופיע באריזה בצבע תכלת כאשר מוטבע באופן בולט באדום שם היצרן ובאותיות גדולות השם שקוע חומה כשם, ולא כתיאור המוצר כפי שהוא מופיע על גבי האריזה הנושאת את השם שבילית. המעצב מטעם התובעת העיד כי אין כל דמיון בין האריזות מלבד צורתן המלבנית. לאור כל האמור לעיל, לטענתה של התובעת כי קיים חשש שציבור הצרכנים, אשר הוכח שבמקרה הנוכחי הם הסיטונאים ולא הצרכן הסופי, יטה לחשוב כי המוצר הנמכר על ידי הנתבעת הוא מוצר התובעת או קשור עימה - אין כל תשתית ראייתית. די בכך כדי לדחות את טענתה של התובעת בדבר קיומה של עוולת גניבת עין. - טענתה של התובעת בדבר קיום מוניטין למוצר. קיומה של מוניטין במוצר כלשהו משמעו שהציבור מזהה את המוצר עם עיסקו של התובע. כאשר אין אבחנה בין מוצר של התובע לבין מוצר של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש. (ראה בעניין זה האסמכתאות בסעיף 24 לפסק דין פלסטו -ווק). במקרה שבפני, לא הוכיחה התובעת קיומו של מוניטין יחודי על פי האמור לעיל. מעבר לטענה הכללית בדבר קיומו של מוניטין, תוך הסתמכות על החלטת הביניים בעניין אורות העמקים, טענה התובעת כי גוף התאורה נמכר בהיקפים משמעותיים ביותר בחמשת השנים האחרונות. עוד נטען, כי המוניטין העצום של התובעת בא לידי ביטוי בהכנסות שלה, וכי בין השנים 98' ל-2005 עמדו הכנסותיה על סכום של למעלה מ- 100 מיליון ש"ח. כמו כן נטען כי המוניטין נמדדים גם מפרסומי התובעת בקרב הציבור ובקרב העוסקים ובפרסומים בקטלוגים השונים שהיא נוהגת להוציא לשוק. גם עובדות אלה לא הוכיחו על ידי התובעת. באשר לפרסומות הנטענות, נשאל לסרי האם נכון כי למועד הרלוונטי לא היתה להם מודעת פרסום אחת בעיתון. תשובתו היתה כי יכול להיות שהיה פרסום דרך סיטונאים אבל הוא לא זוכר. בקטלוגים כשלעצמם אין כמובן לבסס את טענת המוניטין. אין גם מקום לטענה כי המוניטין נוצר בשל הוצאות פרסום משמעותיות. לסרי צירף לתצהירו כנספח ג' אישור של רואי החשבון של התובעת, בו ניתן פירוט לגבי הוצאות פרסום בין השנים 98' ל- 2004, המסתכמות בסכום של 233,000 ₪ לתקופה של שבע שנים. בגדר עלויות הפרסום נכללות גם ההוצאות עבור הפקת הקטלוגים. לסרי העיד כי הוצאת קטלוג כגון הקטלוג לשנת 2004, יכולה להגיע לסכום של 50,000 או 60,000 ₪. מספר זה מקבל ביטוי בהוצאות שנת 2003. אומנם, לסרי טען כי ייתכן בהחלט שקטלוג לשנת 2004 מודפס רק בסוף שנת 2004. אולם, תשובה זו איננה עולה עם הנתונים הכספיים, שכן בשנת 2004 צויינו הוצאות פרסום בסכום של 9,000 ₪ בלבד ובשנת 2003 הוצאות הפרסום היו בסך 66,000 ₪. מעדות זו עולה כי טענת התובעת באשר להוצאות פרסום בציבור שיש בהם כדי לייצור מוניטין לא הוכחו אף הן. התוצאה מכל האמור לעיל היא כי דין טענת התובעת באשר לקיומה של עילה בגין גניבת עין להדחות. ד.טענת התובעת בגין עשיית עושר ולא במשפט לאור קביעותיי לעיל, אינני רואה מקום להידרש בהרחבה לטענותיה של התובעת באשר לעשיית עושר ולא במשפט. משלא הוכח שהתובעת היא זו אשר יצרה או תיכננה את מוצר השבילית, ובוודאי שלא הוכיחה את טענתה כי הושקעו סכומי כסף בפיתוחו של המוצר ובהחדרת הסגנון הטמון בו לשוק תוך יצירת מוניטין - הרי שאין לומר כי התובעת הוכיחה את יסוד ההתעשרות ואת יסוד הבא לזוכה מהמזכה, הנדרשים לצורך קיומה של עילה על פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט 1979. בנסיבות העניין שבפני, לא התמלא גם התנאי בדבר קיומו של יסוד נוסף המצדיק השבה בהתמלא היסודות הקודמים. יסוד זה מבטא הפרה של כללי תחרות הוגנת, התנהגות פסולה או התנהגות חסרת תום לב. יש להבהיר כי העתקה וחיקוי של מוצר כלשעצמו אינם מהווים תחרות בלתי הוגנת ואינם מבססים חובת השבה. ראה רע"א 502/04 Buffalo Boots נ' גלי - רשת חנויות נעליים פד"י נח (5) 487. התנהגות אשר ניתן לראות בה בגדר קיומו של יסוד נוסף המצדיק את ההשבה, שכן אז יש לראות בהתעשרות כהתעשרות שלא כדין, קיימת כאשר העתקה מתייחסת למוצר שיש בו יסודות מקוריים וחדשניים המהווים תרומה לעומת המצב הקיים, כאשר בפיתוחם הושקעו מאמץ ומשאבים אנושיים וכספים משמעותיים. אותו יסוד נוסף מתקיים גם כאשר מוכחת חומרה ביסודות החיקוי, כגון העתקה מלאה של הצורה החיצונית של המוצר ללא הצדקה פונקציונאלית והעתקה שיטתית. ראה לעניין זה רע"א 57576/94 עשיר יבוא והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ פד"י נב (4) 289; ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבליטים בע"מ נ' הרר. התובעת טענה בסיכומים כי אין היא צריכה להוכיח כי התנהגות הנתבעים נוגדת את כללי המסחר ההוגן, שכן מדובר בחיקוי והעתקה הפוגעים בקניין הרוחני, בהיותם הפרת מדגם וגניבת עין. משדחיתי את טענת התובעת באשר להפרת המדגם וקיומה של עוולת גניבת עין, אין ספק שהיה על התובעת להוכיח את קיומו של היסוד הנוסף. כפי שציינתי לעיל, עצם החיקוי והעתקה אין בהם כדי להוות בסיס לאותו יסוד נוסף אשר הופך את ההתעשרות להתעשרות שלא כדין. לגופו של עניין, טענה התובעת כי יש ללמוד על הפרת כללי המסחר ההוגן בגין העובדה שהנתבעים מוכרים את המוצר המפר לטענתם במחיר נמוך באופן משמעותי מהמחיר שבו הוא נמכר על ידי התובעת. גם טענה זו לא הוכחה על ידי התובעת. בתצהירו טען לסרי כי התובעת מכרה את השבילית במחיר שבין 50 ל- 70 ש"ח ליחידה, כאשר התובעת נאלצה להוריד את המחיר בעקבות העתקתו על ידי הנתבעים ולמכור אותו בסכום שבין 30 ל- 40 ₪. בעניין המחיר המקורי צירפה התובעת את נספח יט'. בחשבונית הראשונה בנספח זה קיימת מכירה של השבילית ב- 50 ₪. בחשבונית הנוספת נמכרו 30 יחידות בסכום כולל של 2100 ₪ כאשר ניתן בונוס של 10 יחידות. לסרי אישר כי למעשה נמכרו 40 יחידות, כאשר המחיר הכולל ליחידה הוא 52.5 ₪, כפי שעולה מעמ' 66 לפרוטוקול. לסרי נשאל אם הוא יכול להראות חשבונית משנת 2004 בה מכר שבילית במחיר ממוצע מעל 50 ₪, אולם במועד הדיון לא היו בפניו מסמכים כאמור. עוד נשאל לסרי, האם יש בידו חשבונית בסמוך למועד העתקה הנטען - ממנה עולה כי התובעת הורידה את המחיר ל- 40 ₪. תשובתו היתה כי אפשר להביא את המסמכים. מסמכים אלה לא הוצגו. לסרי גם אישר כי שבילית בגינה נגבה סכום של 70 ₪ היא שבילית עם רפרפה, אשר נמכרת במחיר ממוצע של 20 ₪ יותר מהשבילית הרגילה (עמ' 102 לפרוטוקול) . התוצאה מהאמור לעיל, הוא כי אין מקום לטענת התובעת בדבר הצפת השוק במחיר נמוך, ואין גם מקום לחישוביה של התובעת בדבר ההפסדים הנטענים. בסיכומו של דבר, דין הטענה בדבר עשיית עושר להידחות, שכן לא הוכח אף לא אחד מהיסודות הנדרשים לצורך קיומה של העילה. לאור כל קביעותיי לעיל, לא מצאתי לדון בטענותיה הנוספת של התובעת בעניין רשלנות, גזל והתערבות לא הוגנת. 4.סיכום דינה של התביעה להידחות. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים, ביחד ולחוד, בסך 25,000 ₪ פלוס מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. מכון התקניםתקן (מכון התקנים)