1. בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן נגד המבקש בהעדר הגנה ביום 11/11/07. בקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 15/4/12, כאשר לטענת המבקש, נודע לו על מתן פסק הדין רק כאשר התברר לו כי הוטל עיקול על חלקת המקרקעין שבבעלותו. למרבה הצער, זמן קצר לאחר הגשת הבקשה, וביום 10/5/12, נפטר המבקש, כפי שעולה מהתשובה לתגובה שהגיש ב"כ המבקש, בצירוף תצהירי שניים מיורשיו. המשיבים מתנגדים נחרצות לביטול פסק הדין, כפי שעולה מהתגובה המפורטת שהגישו. 2. עסקינן בתביעה שהוגשה נגד המבקש בשנת 2007. בכתב התביעה נטען, כי המשיבים שכרו מהמבקש משרד ומחסן בתמרה, על פי הסכם משנת 2002, ובהתאם לאותו הסכם מימשו את האופציה שניתנה להם, להאריך את תקופת השכירות למשך שלוש שנים נוספות. לטענת המשיבים, ביום 29/4/04, זמן קצר לאחר שהחלה תקופת האופציה, החליט המבקש באופן חד צדדי לפנותם מהמושכר, פרץ את דלת הכניסה, רוקן כליל את תכולת המקום והעלימה. לטענת המשיבים, נגרם להם נזק של יותר מ- 300,000 ₪. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה על 226,000 ₪. ביום 11/11/07, ולאחר שהוגש תצהיר ובו פירוט הנזק שנגרם, ניתן פסק הדין על סך 200,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. פסק הדין ניתן על יסוד אישור מסירה, לפיו כתב התביעה נמסר בידי רשות הדואר לידי מיופה כח בשם אניס ביום 11/6/07. כן צורף אישור מסירה נוסף מיום 18/6/07, המעיד על מסירה לידי המבקש עצמו, גם כן באמצעות רשות הדואר. 3. לטענת המבקש, כתב התביעה לא נמסר כלל, לא לידיו ולא לידי אניס. בנוסף טוען המבקש, כי החתימה המיוחסת לו על אישור המסירה הינה בערבית והשם הרשום בה הוא מאזן. מאזן, בנו של המבקש, הצהיר כי הוא לא קיבל את כתב התביעה והוא לא חתום על אישור המסירה. תצהיר דומה ניתן ע"י אניס, אף הוא בנו של המבקש. המבקש מוסיף וטוען, כי עצם העובדה שקיימים שני אישורי מסירה בסמיכות זמנים של חמישה ימים, כאשר שניהם נושאים את אותו מספר (האחד על גבי מדבקה והשני רשום בכתב יד) מעלה ספק גדול באשר לכשרות ההמצאה. לטענת המבקש, לאחר שנודע לו על העיקול ועל תיק ההוצאה לפועל, שהעיקול הוטל במסגרתו, התברר לו גם כי בתיק ההוצאה לפועל קיים אישור אודות המצאת אזהרה לידיו, לפיו כביכול קיבל אזהרה, אך סירב לחתום על אישור המסירה. לטענתו, הדבר לא היה ולא נברא, ואילו ידע על התיק משנת 2009, לא היה יושב בחיבוק ידיים, אלא ממהר להגיש בקשתו, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין בסכום גבוה. המבקש הכחיש בתצהירו את כל האמור בפרשת התביעה. לטענתו, לא הסכים מעולם למימוש האופציה של הארכת תקופת השכירות, אלא אף ביקש מהמשיבים לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות הראשונה. המבקש הכחיש כל מעורבות באירוע של פריצה או גניבה ואף טען כי לא נחקר במשטרה ולא הוגש נגדו כתב אישום, ואין לו ידיעה אודות הגשת תלונה במשטרה, כפי שנטען בכתב התביעה. המבקש הכחיש את הנזק הנטען, כמו גם את כל מעורבות שלו בגרימת נזק למשיבים. 4. המשיבים הגישו תגובה מפורטת ונתמכת במסמכים רבים. לטענתם, המבקש ידע גם ידע אודות פסק הדין שניתן נגדו, שנים רבות לפני הגשת הבקשה לביטול. כך, לטענת המשיבים, ביום 2.12.09 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, במסגרתו קיבל המבקש על עצמו את האחריות לנזק שנגרם למשיבים, והצדדים הסכימו כי החוב יסולק בתשלום סך 200,000 ₪ (כאשר החוב בתיק ההוצל"פ הגיע לכ-337,000 ₪), בתוך שנה ממועד חתימת ההסכם. עוד טוענים המשיבים, כי המבקש עצמו פנה ללשכת ההוצאה לפועל בקריות, ביום 30.12.10, והגיש בקשה לביטול עיקול בבנק מרכנתיל דיסקונט, על מנת שיתאפשר לו לפתוח שם חשבון. לבקשה צרף עותק מהסכם הפשרה, וציין כי הצדדים הסכימו להאריך את ההסכם למשך שנה נוספת. לבקשה זו צרף המבקש צילום תעודת הזהות שלו ורשיון הנהיגה שלו. עוד טוענים המשיבים, כי פסק הדין נשלח אל המבקש בידי מזכירות ביהמ"ש, ואף למשלוח זה קיים אישור מסירה, חתום בידי המבקש עצמו, בחתימה שהינה דומה מאוד לחתימתו של המבקש על גבי תצהירו. יתר על כן, אזהרת ההוצאה לפועל נמסרה למבקש על ידי עו"ד הייתם עכרי, אשר מסר תצהיר מפורט אודות סירובו של המבקש לחתום על אישור המסירה. לטענת המשיבים, מדובר במסירה מהימנה. מכאן, לטענת המשיבים, לא יכול להיות כל ספק, כי המבקש ידע אודות פסק הדין זמן רב לפני הגשת הבקשה לביטולו. ידיעה זו, אף אם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה, הינה מוכחת וגוברת על כל טענה בדבר אי ידיעה אודות התביעה עצמה, ובשלה יש לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. עוד, לטענת המשיבים, אין ליתן כל אמון במבקש, אשר הכחיש ידיעתו אודות אירוע הגניבה, והכחיש כי נחקר במשטרה, כאשר למעשה הוא אכן נחקר, ביום 5.5.04, כפי שעולה מהעדות שנגבתה ממנו וצורפה לתגובה. 5. בתשובה לתגובה נאמר, כי המבקש, אשר היה אדם מבוגר, ככל הנראה שכח כי נחקר במשטרה, ולכן טען כפי שטען בתצהירו. מכל מקום, החקירה הסתיימה בלא הגשת כתב אישום נגדו. עוד נטען, כי הסכם הפשרה לא נחתם על ידי המבקש, ולא הוגש על ידו ללשכת ההוצאה לפועל, אלא מדובר בזיוף ובהונאה. לטענת בניו של המבקש, היה בידי המשיב צילום תעודת הזהות של המבקש ושל רשיון הנהיגה שלו, אותם קיבל ממנו בעבר, והוא עשה שימוש באלו על מנת להגיש את ההסכם בלשכת ההוצאה לפועל! עוד נטען בתשובה לתגובה, כי אילו היה נערך בין הצדדים הסכם פשרה, ודאי היה הדבר מובא לידיעת עוה"ד שייצג אז את המשיבים, ואילו עוה"ד לא ידע על כך דבר - ועל כך הוא מצהיר כעת (לאחר שייצוג המשיבים השתנה). אילו היה מדובר בהסכם אמיתי, היה הוא מוגש ללשכת ההוצאה לפועל ומקבל תוקף של החלטה, ואילו דבר זה לא נעשה כלל. מעבר לכך נטען כעת, כי אזהרת ההוצאה לפועל, אשר כביכול נמסרה על ידי עו"ד הייתם עכרי, נמסרה למעשה לידי אדם שונה, וכעת מצהיר על כך עוה"ד. בתצהירו הוא מציין, כי בדיעבד פגש את המבקש, ונוכח כי מדובר באדם שונה מזה שמסר לידיו בזמנו את האזהרה, ואף התברר לו כי ביקר בבית הלא נכון. 6. עולה, איפוא, כי לאורך כל הדרך - החל מהמצאת כתב התביעה ועד להגשת בקשות בלשכת ההוצאה לפועל, שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין - מתעוררות בין הצדדים מחלוקות עובדתיות, הנוגעות להמצאת מסמכים, זיופי חתימות וכיוצא בזאת. למרבה הצער, לנושא הסכם הפשרה והגשתו ללשכת ההוצאה לפועל לא היתה כל התייחסות במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. הטענה בעניין זה הועלתה בתגובה לבקשה לביטול פסק הדין, והתייחסות המבקש לעניין זה - במסגרת התשובה לתגובה בלבד. הטענות הנשמעות מפי המבקש כעת - באשר לזיוף החתימה על ההסכם והגשתו במירמה ללשכת ההוצל"פ על ידי המשיבים - מובאות, למעשה, מכלי שני, בתצהירי בניו של המבקש-המנוח, אשר נפטר לפני שהוגשה תגובת המשיבים, לה צורף אותו הסכם. בהקשר זה, הרי שעדות בניו של המבקש באשר לאי חתימת המבקש על ההסכם ובאשר לאופן בו הגיע צילום תעודת הזהות שלו לידי המשיבים, אינה אלא עדות שמועה ואף עדות סברה בלבד. סבורני, כי בנסיבות העניין, אין מנוס מקביעה, כי המבקש אכן ידע אודות פסק הדין זמן רב לפני שהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין, וכי טענתו בבקשה לביטול, שהוגשה כמעט חמש שנים לאחר מתן פסק הדין, כי מעולם לא נודע לו דבר אודות ההליך - אינה אמת. קביעה זו אינה מסתמכת דווקא על החקירה במשטרה, שכן הגם שהוברר כי דברי המבקש בעניין זה לא היו אמת, הרי שעצם העובדה שנחקר במשטרה אינה מעידה על ידיעה אודות תביעה כספית שהוגשה נגדו. קביעה זו אף אינה מסתמכת על המצאת האזהרה לאחר פתיחת תיק הוצאה לפועל, לאור קיומה של מחלוקת כעת באשר למהימנות אותה המצאה. בקביעתי אני מסתמכת על שתי עובדות: הראשונה, כי נראה לכאורה שפסק הדין אכן הומצא כדין לידי המבקש עצמו, כפי שעולה מאישור המסירה, כפי שצורף לתגובת המשיבים, המעיד על המצאת פסק הדין בידי הדואר לידי המבקש עצמו, ביום 31.12.07. החתימה המתנוססת על אישור המסירה דומה ביותר לחתימת המבקש על תצהירו, ובבקשה לביטול פסק הדין לא התייחס כלל לאישור מסירה זה; השנייה, כי נראה לכאורה שהמבקש אכן הגיש ללשכת ההוצאה לפועל את הסכם הפשרה, וביקש לבטל עיקול שנרשם בבנק מרכנתיל, על מנת לפתוח חשבון באותו בנק. אין דרך לשלול כעת את הגשת הבקשה בידי המבקש עצמו, ואילו טענות בניו כיום, כאמור לעיל, אינן אלא בגדר סברה. עולה, איפוא, כי המבקש ידע אודות פסק הדין לפחות מאז דצמבר 2010, עת הגיש בקשתו ללשכת ההוצאה לפועל, אם לא ידע אודותיו זמן רב קודם לכן, ובסמוך למועד בו ניתן, בשנת 2007, כפי שעולה מאישור המסירה. משהגעתי למסקנה זו, אין צורך לדון בשאלת תקינות ההמצאה של כתב התביעה, וטענות המבקש בעניין זה, שכן ידיעה מוכחת וברורה אודות פסק הדין, והגשת בקשה לביטול שנים לאחר מכן, מייתרת את הצורך בבחינת שאלת ההמצאה. 7. כידוע, פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול על פי שתי עילות: ביטול מתוך חובת הצדק, מקום שמתברר כי נפל פגם במתן פסק הדין, וביטול על פי שיקול דעת בית המשפט. כאשר מתברר כי פסק הדין ניתן על יסוד המצאה פגומה, הרי שהוא פגום, ושומה על ביה"ש לבטלו, מתוך חובת הצדק, אף מבלי לבחון משקלן של טענות המבקש וסיכויי הצלחתו (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397). ככל שלא נפל פגם במתן פסק הדין, אפשר שיבוטל פסק הדין על פי שיקול דעת ביהמ"ש, כאשר לביהמ"ש נתון שיקול דעת רחב בעניין זה. על ביהמ"ש לבחון, ראשית, מהי סיבת המחדל שבעטיו לא הוגש כתב הגנה במועד, ושנית - אם יש בפי המבקש טענת הגנה, הראויה להישמע, ואם ביטול פסק הדין עשוי להניב למבקש תועלת. אשר לסיבת המחדל, הרי שאם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה, או אי ההתייצבות לדיון, נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש, ואין מדובר בהבעת זלזול מופגן בביהמ"ש, הרי שביהמ"ש יטה לקבל את בקשת הביטול, ולברר את טענות המבקש לגופן (ע"א 32/83 ויולט אפל נ' דוד קפח, פ"ד לז(3) 431, 438). מחדליו הדיוניים של המבקש יבואו על תיקונם באמצעות פסיקת הוצאות לטובת הצד שכנגד, תוך שביהמ"ש יעדיף להגשים את תכלית ההליך השיפוטי, ולא לשלול מצד להליך את זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43, 47-48). אולם עיקר המשקל יינתן לשאלה השנייה, קרי - סיכויי ההצלחה של המבקש בהליך המשפטי. מי שמבקש ביטולו של פסק דין שניתן נגדו בהעדר הגנה אינו נדרש להוכיח את טענותיו בשלב זה, ודי אם יראה, כי יש בפיו הגנה אפשרית (ע"א 32/83 הנ"ל, 438). 8. לאור האמור לעיל, הרי שיש לדון בבקשה לביטול פסק הדין על פי שיקול דעת ביהמ"ש. מאחר ויצאתי מנקודת הנחה, שהמבקש היה מודע לפסק הדין נגדו, ובחר לשבת בחיבוק ידיים משך זמן רב טרם הגשת הבקשה לביטול (ואולי אף לקח אחריות מסוימת לנזקי המשיבים - כפי שעולה מהסכם הפשרה שלכאורה נחתם בידיו), נשאלת השאלה, אם יש מקום לביטול פסק הדין כעת. עד כמה ינהג ביהמ"ש גמישות, ויאפשר לבעל דין שלא טרח להתייצב בפניו במועד, או אפילו תוך זמן סביר לאחר מכן, למרות ידיעתו הברורה על ההליך, וייתן לו את יומו בביהמ"ש? למרות שניתן במקרה הנוכחי לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, לאור מנהגו של המבקש מאז מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה לביטולו, הרי שסבורני כי דווקא כאן יש ליישם את הוראת הפסיקה בדבר מתן משקל גבוה יותר לשאלת ההגנה לגופו של עניין. כפי שנאמר לעיל, הרי שמדובר בתביעת נזיקין, במסגרתה טענו המשיבים למעשה פריצה וגניבה, שנעשה על ידי המבקש, ושהסב להם נזק בהיקף גדול מאוד. אילו התגונן המבקש מפני התביעה, היה על המשיבים להוכיח הן את מעורבותו באירוע והן את היקף הנזק שנגרם להם. בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פסק הדין הכחיש המבקש מכל וכל מעורבות באירוע, הכחיש מתן אופציה להמשך השכירות, ואף טען כי דרש לסיימה - כל אלו הן טענות הגנה טובות, הראויות לבירור לגופן. הסכום בו חוייב המבקש אינו עניין של מה בכך, אלא מדובר בסכום משמעותי, שנתבע על הצד הגבוה, על פי הערכות המשיבים עצמם. שלילת יומו של המבקש בביהמ"ש, בנסיבות האמורות, הינה בעלת תוצאה קשה. יחד עם זאת, ביטול פסק הדין אינו יכול לבוא בלא תנאי. לא זו בלבד, שיש לחייב את המבקש בהוצאות, אלא אף יש להתנות ביטולו של פסק הדין בהפקדת סכום משמעותי בקופת ביהמ"ש. בקביעת אלו יש לקחת בחשבון את העובדה, שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בשנת 2012 ביחס לפסק דין משנת 2007, כאשר נראה כי המבקש היה מודע לפסק הדין בסמוך למועד בו ניתן, ולכל המאוחר - בסוף שנת 2009. בעניין רע"א 4838/12 מורדוב ואח' נ' טייב (פורסם ב"נבו") קבע ביהמ"ש העליון, כי התניית ביטול פסק דין בתשלום הוצאות בפועל או בקיום תנאים אחרים תיעשה רק בנסיבות חריגות המצדיקות זאת. סבורני כי במקרה הנוכחי, בו שאלת ביטולו של פסק הדין עצמה היתה "גבולית", נוכח הגשת הבקשה באיחור כה רב, ולאחר ידיעה ברורה אודות פסק הדין, מתחייב כי ביטול פסק הדין בפועל יהיה בכפוף לקיום התנאים שייקבעו על ידי ביהמ"ש. 9. בקופת ביהמ"ש הופקד כבר סכום של 20,000 ₪, לצורך עיכוב ההליכים. מדובר בסכום נכבד, אך בנסיבות העניין אין בו די. לפיכך, בכפוף להפקדת סכום נוסף של 20,000 ₪, תוך 45 יום מהיום - יבוטל פסק הדין. הסכומים המופקדים בקופת ביהמ"ש יישארו בה, עד למתן החלטה אחרת. בנוסף, אני סבורה כי גם לאחר ביטול פסק הדין יש להותיר את העיקולים שנרשמו בתיק ההוצאה לפועל על כנם. לפיכך, גם לאחר ביטול פסק הדין לא ייסגר תיק ההוצאה לפועל, והליכים בו לא יבוטלו, אלא על פי החלטה מיוחדת שתינתן לצורך זה. כמו כן, יישא המבקש (או עזבונו) בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם ללא קשר עם התוצאות בהליך העיקרי. המגזר הערביהמצאת כתבי בי דין