בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק דמ 5270/08 (מותב בראשות כב' השופט דניאל גולדברג ונציג הציבור מר תמיר ברשד). פסק הדין ניתן ביום 7.3.10 במעמד הצדדים ובהסכמתם, כך שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור היה ביום 22.3.10. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 28.3.10. יוער כי הבקשה נוקבת במונח ערעור, אך לפי טיבה ולפי טיב המועדים הנקובים בה, וכן מעיון בפסק הדין של בית הדין האזורי אשר ניתן בהליך של דיון מהיר, ברור כי עסקינן בבקשת רשות ערעור. פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן, כאמור, במעמד הצדדים ובהסכמתם, כאשר בפרוטוקול הדיון נרשם מפי התובע: "בהמלצת בית הדין, אני מסכים לדחיית התביעה תמורת ויתור הנתבעת על הוצאותיה". ומפי נציג הנתבעת נרשם: "אני מסכים". ובהמשך ניתן פסק הדין: "בהסכמה, התביעה נדחית ללא צו להוצאות" (עמ' 12 לפרו', סיפא). בשולי פסק הדין לא פורט המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש נימק בקשתו כדלקמן: ראשית, לדבריו, סבר בתום לב כי עומדים לרשותו 30 ימים להגיש "בקשת ערעור". שנית העלה טענות שונות לעניין התנהלות נציג הנתבעת "הפסולה באופן ברור" ובפרט "הצהרותיו השקריות". כן העלה המבקש טענות שונות לעניין ניהול הליך ההוכחות על ידי בית הדין האזורי, ככל שהדבר נוגע לאופן ניהול הפרוטוקול ולהשמטות הימנו. לבסוף, נטען כי בית הדין "פסק לביטול פסק הדין ללא נימוק והסבר וכשלא הסכמתי את שנכתב בפסק הדין, וזאת נעשה בשניות ספורות ומיד השופט קם ועזב את האולם". הבקשה הועברה ביום 13.4.10 לתגובת המשיבה, שלא הגיבה לה. ביום 21.6.10, ובשים לב לספק בדבר המצאת ההחלטה מיום 13.4.10 למשיבה, הורתה כב' הרשמת דוידוב-מוטולה למבקש לבצע מסירה אישית למשיבה של ההחלטה ושל בקשתו להארכת מועד. כן הורתה כי התגובה תוגש בתוך 21 יום ממועד שיומצאו לה העתק הבקשה וההחלטה. ביום 22.7.10 הוגשה הודעת המבקש בה צויין כי פעל על פי הוראות כב' הרשמת. כן צורף אישור מסירה ידני בו צויין כי המשיבה סירבה לקבל את כתבי בי-הדין שהומצאו לה. לפיכך וגם בשים לב לתוצאה, תנתן ההחלטה גם בהעדרה. על פי תקנה 74 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא 15 יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא1. ראשית אתייחס לטענות המבקש לעניין ניהול הפרוטוקול: אין בנימוק האמור משום טעם מיוחד, או טעם כלל, למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. הליך הערעור או למצער בקשת רשות ערעור אינו הפורום המתאים להעלאת טענות מעין אלו וככל שיש למבקש טענה הנוגעת לאי-דיוק או השמטה בפרוטוקול הדיון, יתכבד ויפנה אל בית הדין האזורי בבקשה לתיקון פרוטוקול. ככל שמתקבלת בקשת בעל דין לתיקון פרוטוקול באופן בו התיקון כולל פרט מהותי ורלוונטי לבקשת רשות ערעור, יכול בעל הדין לפנות בבקשה מתאימה אל בית הדין הארצי, שתישקל על פי טיבה ובהתאם לדין. שנית, לטענה כי בית הדין האזורי פסק ללא נימוק: עיון בפסק הדין נשוא הבקשה מעלה כי פסק הדין ניתן לאחר שהמבקש נתן הסכמתו, על פי המלצת בית הדין, לדחיית התביעה. מכאן שלא ברורה טענת המבקש כי פסק הדין ניתן בלא נימוק. אשר לטענה כי המבקש לא הסכים בפועל לפסק הדין ואף ניסה לטעון כך לאחר שפסק הדין ניתן, הרי שככל שמדובר בטענה כי המבקש לא הובן ובטעות נרשמה הסכמתו מפיו, זוהי טענה לפגם בהסכמה ואף טענה זו אין מקומה בהליך הערעור. ככל שמבקש המבקש לטעון לפגם בהסכמה, יתכבד ויפתח הליך תביעה מתאים שעניינו בטלות הסכם. התנהלות נציג הנתבעת וטיב הצהרותיו "השקריות" לא היוו בסיס לפסק הדין של בית הדין האזורי, על כן אינם מעלים או מורידים ככל שנוגעים הדברים לבקשה דנן, ובוודאי שאינם עולים כדי טעם מיוחד המצדיק מתן הארכת מועד. למעלה מן הצורך יאמר כי אף לו היו הדברים מהווים בסיס להחלטת בית הדין האזורי, הרי שמדובר בקביעות עובדתיות ואין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כאמור. טוען המבקש לטעות תמת לב במועדים הנקוטים בבית הדין. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון2: "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל 1 עא"ח (ארצי) 56/05 איתן - הילטון תל אביב בע"מ, (לא פורסם, 23.5.2005). 2 בש"א 2749/01 לוי נ' לביא, (לא פורסם, 17.4.2001). ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית". במקרה דנן אין מדובר בטעות אופרטיבית, והדבר עולה בברור מן הבקשה. אשר על כן, אף בזאת לא יוכל המבקש להסתייע. אמנם, ככל שמדובר בדיון מהיר נוטה בית הדין לנקוט בגישתו הסלחנית בכל האמור בטעויות כגון דא. בפסיקת בית דין זה נקבע זה כבר כי נסיבות בהן בפסק דין שניתן בדיון מהיר לא צוינו הוראות החוק בדבר המועד להגשת בקשת רשות ערעור, ובקשת רשות ערעור הוגשה בטרם חלוף 30 הימים ממועד המצאת פסק הדין, מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור "אם יוכיח עורך הדין, כי ההליך בבית הדין האזורי לא התנהל בדרך בו מתנהלת תביעה המתבררת בהליך של דיון מהיר"3. עם זאת, יש לפעול על דרך של בחינת כל מקרה לגופו ואין להתעלם מנסיבותיו הספציפיות של התיק. עסקינן, כזכור, בפסק דין של דחייה שניתן בהסכמה ובנסיבות אלה יש כדי לאיין השיקול הנוגע להליך הדיון המהיר. הדבר אף מתחדד לנוכח עמדתי לעניין סיכויי הערעור, כפי שיפורט להלן. כאמור, יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור, שמשקלם מכריע בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור4 ובמקרים מסויימים אף עשויים כשלעצמם, בהתאם לנסיבות המקרה גופו,להתגבש לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור5. דא עקא, שבנסיבות התיק דנן, עיון בבקשה ובנסיבותיה ובפסק דינו של בית הדין האזורי, מעלה כי סיכויי הערעור נמוכים מאוד, באשר הכרעת בית הדין האזורי מבוססת על הסכמת הצדדים ונותנת לה תוקף. אשר על כן, באיזון שבין האינטרס של המבקש, לאינטרס המשיבה לסופיות הדיון והסתמכותה על פסק הדין, העדפתי ליתן משקל רב יותר לשיקול האחרון. זאת, אף בשים לב למכלול השיקולים כפי שפורט לעיל. סוף דבר, דין הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור להידחות. בשים לב לכך שלא הוגשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות. המצאת כתבי בי דין