בקשה לדחית התובענה על הסף מחמת התישנות - היא הבקשה שלפני. ביום 10.9.00 נפגע התובע במהלך עבודתו, ולאחרונה נפנה לתבוע את הנתבעת לפיצויים בגין נזק הגוף שנגרם לו לטענתו. התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 25.9.07 - כך לפי חותמת בית המשפט, ומשכך, טענה הנתבעת כי חלף הזמן להגשת התביעה, וכי חלה התישנות על התביעה. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט ציין התובע כי "בתאריך 10.9.00, במהלך עבודתו, בעת שהתובע עלה על סולם מתכת... נחבט התובע עם כל גופו, בעוצמה רבה, ברצפת מקום המפגע ונחבל קשות בעיקר במישור האורטופדי..." (סעיפים 3 ו-7 לכתב התביעה), תיאור זה הוכתר בלשון התובע כ'אירוע התאונה'. המועד הנקוב בכתב התביעה הוא המועד בו אירע לתובע נזק הגוף, כך לטענתו, משכך החלה ספירת התקופה לצורך התישנות ביום אירוע הנזק, הוא יום התאונה - 10.9.00. לטענת המבקשת, מחותמת בית המשפט "נתקבל/נבדק" המוטבעת על כתב התביעה עולה כי התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 25.9.00, דהיינו, למעלה מ- 7 שנים מיום אירוע התאונה, ומשכך חלפה התקופה להגשת התובענה ודין התביעה להדחות מחמת התישנות. את הבקשה, מבססת המבקשת על הוראות סעיף 6 לחוק ההתישנות, תשי"ח-1958 לפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" בצירוף סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 הקובע כי לעניין תקופת התיישנות בתובענות בנזיקין יחשב "היום שבו נולדה עילת התובענה והוא אחד מאלה, מקום שעילת התובענה הוא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל". מאחר שבעניננו מדובר בחלופה הראשונה קרי 'מקום שעילת התובענה הוא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל', הרי ספירת התקופה לצורך קביעת ההתישנות החלה מיום 10.9.00 הוא יום התאונה. כך גם לשיטת התובע בהתאם לאמור בכתב התביעה, כי עילת התובענה, נזק הגוף לו הוא טוען, אירעה ביום התאונה ועל כן, תקופת ההתיישנות התחילה ביום זה, קרי, 10.9.00. לטענת המשיב יש לדחות טענת ההתישנות בהתבסס על מספר טעמים, סעיף 5 לחוק ההתיישנות הקובע את הזמן להתיישנות, שבע שנים, וכי למעשה הגיש את התביעה במועד, כי הטעם לבקשה הוא טכני וכי "אין לעורר התנגדות טכנית" בניגוד לתקנה 69 לתקנות סדר הדין האזרחי וכן טוען כי סעיף 17 לחוק ההתיישנות שענינו "סגירת בית-משפט", חל בעניננו. אציין כבר כי שני הטעמים האחרונים כלל אינם רלוונטיים לעניננו, תקנה 69 לתקנות סדר הדין מדברת על 'התנגדות טכנית' ל'כתב טענות על יסוד פגם שבצורה' -בעניננו אין מדובר בפגם שבצורה אלא בהתישנות! וגם ענינו של 'סגירת בית המשפט' כלל אינו רלוונטי ולא ברור על שום מה הועלתה הטענה, ומשכך אינני נדרשת לטענות אלה. אשר לשאלה האם הוגשה התביעה במועד - ומאחר שאף המשיב אינו חולק על כך כי 'תקופת ההתיישנות נשוא התביעה משכה ל- 7 שנים מרגע הולדת עילת התביעה' וכי 'התאריך האחרון להגשת התביעה הינו 10.9.07' (סעיפים 3 ו-11 לכתב התגובה) - אתיחס לכך להלן. תקנה 8 לתקנות סדר הדין האזרחי שעניינה "מסירת כתב תביעה" קובעת כי, תובענה תפתח במסירת כתב תביעה לבית המשפט. אופן הגשת כתב התביעה הנזכר בתקנה נועד לפתיחת כל הליך שלגביו אין בתקנות הוראה מיוחדת, ועל כן הוא בבחינת הליך שיורי. בהתאם לכך, פתיחת ההליך בערכאה הדיונית ושיטת הגשת כתבי הטענות יחולו במידה שההליך נפתח בדרך של "מסירת כתב תביעה" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007, עמ' 56). אם יקבע כי התביעה נמסרה לבית המשפט ביום 25.9.07, ומשארע הנזק ביום 10.9.00 יהיה עלי לקבוע כי כתב התביעה נמסר לאחר חלוף תקופת ההתישנות, והטענה לסילוק על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רלוונטית לעניננו. אלא שהמשיב טען כי התביעה נמסרה בתוך התקופה ובטרם חלפה תקופת ההתישנות, הגם שהעובדות המצויות לפנינו הן כי התביעה הוגשה לאחר המועד בו יכול היה התובע להגיש אותה; נטל ההוכחה בדבר מועד מסירת כתב התביעה מונח על המשיב. המשיב הטוען כי הגיש כתב תביעה במועד, הגם שעל פניו נראה כי כתבי הטענות הוגשו באיחור, קרי יותר משבע שנים לאחר שארע הנזק , עליו להראות, כי כתב התביעה אכן הומצא לפני חלוף 7 השנים מיום אירוע הנזק. בטרם אתיחס לשאלה האם הרים התובע את הנטל המונח עליו להוכיח את הגשת כתבי בי- הדין במועד, אני רואה להביא את הדברים שנאמרו בע"א 203/84 יעיש נ. אהרון פ"ד מ (1) 32 ובגלל התאמתם לעובדות שלפנינו אביא באריכות הדברים כלשונם: "בכך מגיעים אנו לשאלה העיקרית בערעור זה והיא, האם אכן הרים המשיב את נטל ההוכחה המוטל עליו? כאמור, הסתמך שופט בית המשפט קמא על החזקה המצויה בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], ומן הסתם התכוון לסעיף 36 לאותה פקודה. בכך לא דייק השופט המלומד, שכן הסעיף 36 האמור לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] בוטל בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (חוק שנתקבל בתאריך 1.10.81), ועל-פי סעיף 27(2) לאותו חוק הוסף, במקום הסעיף הנ"ל, סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(להלן - פקודת הראיות), אשר זו לשונו: "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון ,המצאה' ובין שהוא נוקט לשון ,נתינה' או ,שליחה' או כל לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת כמבוצעת. (1) אם דֻוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה; (2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר". עיניינו הרואות, כי לשם הפעלת החזקה האמורה צריך, קודם כול, להראות, שקיים "חיקוק" ה"מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר". מהו החיקוק המתיר זאת לעניין הנדון? ... (2) התקנה, הדנה בדרכי המצאת כתבי-בי-דין, היא תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984(להלן - תקנות תשמ"ד), המקבילה לתקנה 436 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963(להלן - תקנות תשכ"ג), שהייתה בתוקף בתקופה הנדונה. החלק הרלוואנטי לענייננו בתקנה 475 קובע: כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה: 1) על ידי פקיד בית המשפט, עורך דין או פקידו.... 3) בדואר כאמור בסימן ג'". (3) בסימן ג' האמור נקבע בתקנה 495 לתקנות תשמ"ד, הזהה עם תקנה 463 לתקנות תשכ"ג, לאמור: "(א) המצאת כתבי בי-דין בדואר תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה. (ב) פקיד בית המשפט ישלח את הכתב חתום בחותם בית המשפט וירשום בתיק התובענה, או בתעודה שתצורף לתיק, מהו כתב בי-הדין, אופן המשלוח ותאריכו. (ג) אישור המסירה יצורף לתיק התובענה". דרישות התקנות הנ"ל לא מולאו במקרה שלפנינו. אופן המשלוח לא צוין, ולא הוכח, שהמכתב נשלח בדואר רשום או בדואר בכלל. אחרי הכול ראינו, בתקנה 475 לתקנות תשמ"ד, שניתן לשלוח כתב-בי-דין גם על-ידי פקיד בית-משפט. מכל מקום, לא צורף לתיק אישור מסירה כנדרש (כל זאת להבדיל מהראיות שהוגשו בהמ' (חי') 49/77[2], במפורט לעיל).... מכל הסיבות הנ"ל לא ניתן ליישם במקרה דנן את החזקה, המוזכרת בסעיף 57 ג הנ"ל" נראה כי פסק הדין הנ"ל, ניתן ממש לעניננו וסברתי כאמור כי נכון להביא את הדברים בשם מי שכתב אותם, כבוד השופט ג. בך. התובע יכול היה להיזקק לחזקה של סעיף 57ג לפקודת הראיות ביחד עם האמור בתקנה 495 לתקנות סדר הדין האזרחי, רק אם היה מצביע כי כל התנאים המפורטים בסעיף ובתקנה קוימו. התובע יכול היה להיעזר בחזקה במקרה זה בו ניתן לשלוח את כתב התביעה בדואר רשום, אך לשם כך היה עליו להעזר בתעודת מסירה כדי להוכיח באופן קונקלוסיבי את מועד ההמצאה של כתב התביעה הספציפי כאמור בתקנה 495 הנ"ל (כך בע"א 203/84 שלעיל). בעניננו - לא הוכח כי כתב התביעה הספציפי נשלח בדואר רשום במועד הנטען או כי נשלח בדואר בכלל במועד הנטען, לא צורף לתיק אישור מסירה שיש בו להעיד באורח קונקלוסיבי כי דווקא כתב תביעה זה הוא שנשלח לבית המשפט ולא כתבי בי-דין אחרים; לא הוכח כדבעי, על גבי העתק טופס ההודעה, המצוי בתיק בית המשפט כי כתב התביעה המדובר נשלח במועד וכלל לא ברור כי נגרם שיהוי, אלא בהחלט יתכן כי כתב התביעה כלל לא נשלח במועד מאחר שלא הוכח אחרת, הוכחה המוטלת על המשיב, וכן לא מולאו התנאים כי כתבי בי-הדין שהומצאו כך לדברי המשיב היו עם אישור מסירה למועד הרלוונטי, כי כתב התביעה היה חתום בחותם בית המשפט במועד הרלוונטי וגם לא נרשם בתיק התובענה, ולא צורפה לתיק כל ראיה מהו כתב בי-הדין, אופן המשלוח ותאריכו, ולא צורף אישור המסירה לתיק התובענה (תקנה 495 לתקנות). מאלה לא ניתן ליישם במקרה דנן את החזקה, הנזכרת בסעיף 57ג הנ"ל. אמנם לטענת המשיב, כתב התביעה הוגש על ידו באמצעות משלוח דואר רשום לבית משפט השלום ברמלה בתאריך 8.8.07 ולתמיכה בטענותיו הציג אישור משלוח חתום על ידי סניף הדואר בנתניה שמספרו RA-21810610/4-IL, עוד לטענתו הכיל דבר הדואר את התביעה נשוא עניננו, אך לא הובאה כל ראיה לכך. לא רק זאת אלא שהמשיב טען כי משלא קיבל את מדבקות התביעה עד לתאריך 11.9.07 עלה חשש כי כתב התביעה כלל לא הגיע לבית משפט השלום ברמלה ומבדיקה שערך במרכז המידע התברר לו כי החשש התאמת וכי והתביעה כלל לא נפתחה. רק אז, לאחר חלוף מועד ההתישנות להגשת התביעה, שלח ב"כ המשיב מכתב (פקס) פניה למדור פתיחת תיקים בבית המשפט הנושא את תאריך ה- 12.9.07, פקס שהתקבל רק ב- 17.9.07(!), כמופיע על גבי אישור משלוח הפקס אשר צורף לנספח ג2 (נספחים ג1 ו- ג2 לבקשת הארכת מועד). ב"כ המשיב אף שלח מכתבי בירור נוספים לסניף הדואר בנתניה בתאריכים 18 ו-19 לספטמבר 2007, וגם מכתב תלונה מיום 24.10.07 וכן פנה לסניף הדואר ברמלה ביום 8.10.07, בכל אלה בקש לברר מה עלה בגורל כתב התביעה, (נספחים ב' 1-4, ב' 6 וב' 7 לבקשה הנזכרת) . ממכתבי התשובות של סניף הדואר בנתניה מתאריכים 20.9.07 ו-14.10.07 עולה כי דבר הדואר שלעיל נמסר לכאורה בבית המשפט השלום ברמלה בתאריך 9.8.07 וכן צורפה "רשימת דברי דואר המיועדים למסירה ביום 9.8.07" בה כלול גם דבר הדואר שמספרו RA-2181060/04-IL. על הרשימה מתנוססת חותמת בית המשפט השלום ברמלה אך התאריך אינו קריא. אלא שבניגוד לתשובת סניף הדואר נתניה (מכתביה של גב' אסנת בישרי, מנהלת פניות הציבור סניף הדואר נתניה מהתאריכים הנקובים לעיל ורשימת דברי הדואר שצורפה לתשובתה), חותמת בית המשפט "נתקבל/נבדק" המוטבעת על גבי כתב התביעה מצביעה, לכאורה, כי כתב התביעה התקבל במזכירות בית המשפט רק בתאריך 25.9.07 ולא בתאריך 9.8.07 כפי שטוען המשיב. מכאן שהמסמכים מעידים כי כתב התביעה הגיע לבית המשפט בתאריך 25.9.07 מועד בו הוטבעה חותמת בית המשפט על כתב התביעה; משלא הובאו ראיות לסתור את אלה, הרי במועד בו הוגש כתב התביעה לבית המשפט, הוא המועד בו 'נפתחה' התביעה - 25.9.07 כבר עברה תקופת ההתישנות שהחלה ביום 10.9.07 . על אף טענות ב"כ המשיב ומכתבי הברור השונים שצֵרף, לא עלה בידו להרים את הנטל ולהוכיח כי קיימת ודאות בזהות שבין דבר הדואר שמספרו RA21810610/4-IL וכתב התביעה נשוא הבקשה, לא באמצעות אישור מסירת הדואר הרשום מתאריך 8.8.07 ולא באמצעות "רשימת דברי הדואר המיועדים למסירה בתאריך 9.8.07" הגם שחותמת בית המשפט על רשימה זו חלקית ואינה ברורה. לא רק זאת אלא שכל מכתבי הברור שערך נושאים תאריכים המאוחרים ליום 10.9.07 שהוא המועד האחרון להתיישנותה של התביעה ועל כן אין הם יכולים להיות לעזר למשיב. על חשיבות ההקפדה על כל התנאים הטכניים, הקשורים בהמצאת מסמכי בי-דין, עמד השופט זוסמן בע"א 127/60 שרונה מושב עובדים בע"מ נ. שיינברג פד"י יד (4)2187 ,2189 "מסירת מסמך משפטי היא פעולה פורמלית חשובה, אשר מן הראוי לבצעה בקפדנות כאמור בתקנות. אם נסטה מהוראות התקנות, כי אז, יתהווה מצב בו לא תהא לבית-המשפט לערעורים האפשרות לברר אל נכון ולקבוע באיזה תאריך נמסר פסק-הדין" - החשיבות נובעת מזכויות מהותיות של מתדיינים שעלולות להפגע אם לא תהיה הקפדה על המועדים כאמור בתקנות. גם בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה רביעית) מדגיש השופט זוסמן, כמה חיוני הוא לקיים את כל ההוראות הפורמאליות, הכלולות בתקנות בדבר המצאת מסמכים. השופט זוסמן מביע שם את דעתו, כי אין בהוכחה חלופית כדי לרפא פגם בביצוע הפורמאלי התקין של המצאת המסמך: "...אך ידיעה על תכנו של כתב בי-דין שהגיעה לידי בעל דין בדרך אחרת, אין דינה דין המצאה, אפילו הגיעה לידו ממשרד בית המשפט, ואפילו ביקש הוא מבית המשפט וקיבל ממנו את המסמך, אלא שהמסמך לא ניתן בידו לשם המצאה". (עמ' 175). מכל אלה נראה כי אין מנוס מהמסקנה, שלא עלה בידי המשיב להוכיח את מועד המצאת כתב התביעה לבית המשפט, ועל כן הראיה להגשתה ולפתיחת התביעה היא המועד בו נפתחה בפועל ומוטבעת עליה מדבקה - יום ה-25.9.07 קרי, לאחר תקופת ההתישנות. במאמר מוסגר אציין כי סמיכות המועד לחלוף תקופת ההתישנות מחייבת מידת זהירות מוגברת לדאוג להגשת כתבי טענות באמצעות מסירה אישית ולא באמצעות דואר, ולא רק זאת אלא שבסמוך למועד ההתישנות, אפילו יום לפני חלוף תקופת ההתישנות היה על התובע לברר האם יש אישור על המסירה וכן לבדוק מה עלה בגורל התביעה ולמצער להגיש עותק אחר של התביעה, משלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו. לאור האמור אני דוחה את התביעה מחמת התיישנות. (תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי ("כאשר מוכח כי התביעה התיישנה, שומה על בית המשפט לדחותה על הסף"- א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, שם עמ' 173 וכן ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ. הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח(3) 455, 458). לענין הבקשה החלופית לצרף נתבעים על דרך תיקון כתב התביעה, המשיב מבקש לצרף את רשות הדואר בישראל (להלן: "הדואר") ואת מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט כנתבעים נוספים לכתב תביעה מתוקן, בעילה של רשלנות. מצאתי לדחות גם בקשה זו ואני סבורה כי על המשיב להגיש תביעה עצמאית אם נגד רשות הדואר ואם נגד הנהלת בתי המשפט, בעילת הרשלנות. תקנות 22 ו- 92 לתקנות סדר הדין האזרחי עוסקות בענין ה'רשות לתקן' ו'צירוף נתבעים'; הכלל הוא כי סדרי הדין האזרחי מסייעים לבירור הפלוגתאות השנויות במחלוקת בין הצדדים, "...התכלית הדיונית השזורה בהליכי הדיון האזרחי לכל שלביהם מתמצית במבחן הפלוגתאות במחלוקת: הצגתן, מיקודן, בירורן והכרעה בהן... מבחן זה משמש כעקרון על המופנה לשופט כדי שינחהו בהכרעות הדיוניות הניצבות לפניו..." (ספרו של א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, שם, עמ' 3, וכן רע"א 5491/01 ארליך נ. ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(3) 427 מפי כבוד השופטת דורנר). בהתאם לתקנה 92 לתקנות ראוי שבית המשפט יראה "להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה יעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין"; בענייננו, בקשתו של המשיב לצירוף הנתבעים שלעיל אינה מבטאת את מטרת התקנה, ולמעשה ענינה הוא תוצאת לוואי של איחור בהגשת תביעת הפיצויים בגין התאונה שארעה לתובע. הכלל, כאמור, הוא כי מטרת התקנה להועיל לבעלי הדין להגיע לגיבוש השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת ביניהם ובכך ליעל את ההליך המשפטי (ספרו הנ"ל של של השופט גורן, עמ' 148). בקשת הצירוף של הדואר ושל הנהלת בתי המשפט נועדה לבירור האחראי לכך שכתב התביעה לא הגיע במועד הרלוונטי, לפי טענת התובע. בירור שאלה זו אינו עולה בקנה אחד עם מטרת התקנה בהתייחס לשאלות 'האמיתיות השנויות במחלוקת' נשוא כתב התביעה המקורי, וצירוף הדואר והנהלת בתי המשפט, כנתבעות נוספות לכתב התביעה הוא הוספת עילה חדשה לכתב התביעה שאין לה כל זיקה לעילת התביעה המקורית ואין בה כל תועלת לברור הפלוגתאות העולות מכתב התביעה. לא רק זאת אלא שממילא התביעה נגד הנתבעת המקורית, הרלוונטית לתביעת הנזיקין בגין התאונה נדחתה, כך שאין כל בסיס משותף לתביעה המתוקנת כמבוקש ולתביעה המקורית, לא רק בענין צירוף נתבעים אלא גם בהוספת עילות תביעה ובהרחבת חזית המחלוקת שבין הצדדים; ברור כי המחלוקת האמיתית הרלוונטית לתביעה הנזיקין המקורית מתייחסת לנזקי הגוף שאירעו לתובע ולא לשאלת מועד מסירת כתב התביעה לבית המשפט. שאלה זו ראויה להתברר בתביעת נזיקין נפרדת וללא קשר לתביעה המקורית. לאור האמור לעיל אני דוחה את בקשת המבקש, ובנסיבות לא מצאתי לעשות צו להוצאות. כתב תביעהמסמכיםהמצאת כתבי בי דין