1. לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בעילות של הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר והפרת חוזה. הטענה היא כי המשיבה גובה תשלום נוסף בגין משלוח דואר רשום עם אישור מסירה סרוק, ואולם במקרים רבים היא אינה מבצעת סריקה, ואינה מגלה עניין זה בגילוי נאות. רקע 2. המשיבה היא חברה שהחליפה את רשות הדואר, ושהוסמכה לתת שירותי דואר. קהל הצרכנים של המשיבה יכול לשלוח דבר דואר בדואר רגיל, למענו של הנמען באופן שהדואר מתקבל בתיבת הדואר של הנמען. ניתן לשלוח דואר גם בדואר רשום, במקרה כזה מקבל השולח אישור על משלוח דבר הדואר. ניתן גם לשלוח דואר עם אישור מסירה, שאז מקבל השולח אישור על המשלוח ואישור על קבלת דבר הדואר על ידי הנמען, באמצעים כמו אינטרנט, מסרון לטלפון נייד ועוד. בחודש יוני 2010 החלה המשיבה ליתן שירות של "דואר רשום עם אישור מסירה סרוק" (להלן: "השירות"). במקרה זה השולח מקבל אישור אודות משלוח דבר הדואר ואישור אודות קבלתו על ידי הנמען, ובנוסף על המשיבה לסרוק את אישור המסירה בסורק ממוחשב כך שניתן לצפות באישור המסירה הסרוק באתר האינטרנט של המשיבה. השולח יכול לעיין באישור המסירה ולקבל עותק ממנו באמצעות אתר המשיבה ואינו נדרש להמתין לקבלת אישור המסירה החתום בדואר, תהליך שהוא ממושך יותר. העלות הנוספת בגין סריקת האישור היא 1.20 ש"ח לגרסת המבקש בבקשה וסכום שבין 0.90-0.25 ש"ח (לפי מספר דברי הדואר הנשלחים) לגרסת המשיבה (גם המבקש בפנייתו למשיבה, נספח ו' לבקשה, מציין שהעלות העודפת היא 0.90 ש"ח). תמצית טענות המבקש 3. המבקש הוא עורך דין במקצועו, בעל משרד עורכי דין. במסגרת עבודתו הוא שולח דברי דואר שונים, ובחלק מהם הוא זקוק לאישורי מסירה על מנת להוכיח המצאת המסמך. עם תחילת מתן השירות של אישור המסירה הסרוק החל המבקש להשתמש בשירות, שכן השירות מאפשר למבקש לראות את אישור המסירה מייד בסמוך לסריקתו באופן שאינו צריך להמתין ימים רבים לקבלתו בדואר. כמו כן נתן השירות מענה למקרים בהם יש צורך דחוף באישור המסירה. התברר למבקש כי למרות ששילם עבור שירות הסריקה, השירות אינו ניתן בכל המקרים בהם הוא נרכש, וכי אישורי מסירה רבים אינם נסרקים ולא ניתן לצפות בהם באינטרנט. בעת הבקשה, בידי המבקש 27 אישורי מסירה שלא נסרקו מתוך 70 בסך הכל שבגינם שילם עבור השירות (לתקופה שבין 11/2010 ועד סמוך להגשת הבקשה 4/2011). בתשובת המבקש הוא מאשר כי נפלה טעות בספירת הפריטים וכי 18 לא נסרקו, בעוד ש- 43 נסרקו. בחודשים ינואר ופברואר 2011 פנה המבקש למשיבה והלין על כך שחרף תשלום עבור שירות הסריקה לא נסרקו חלק מאישורי המסירה. לאחר הפנייה השנייה נענה כי תלונתו לגבי ארבעה פריטים ששלח לדוגמא, לבקשת המשיבה, נבדקה וכי לגבי שלושה מהם לא נסרקו אישורי המסירה. נמסר לו כי הדבר הובא לידיעת האחראים וכי הם נדרשו לרענן ההנחיות. במכתב הובעה גם התנצלות וצורפו ארבע מעטפות של "דואר 24" לשימוש המבקש. המבקש המשיך לעשות שימוש בשירות, נוכח הבטחת המשיבה לעשות לתיקון הליקויים, ואולם גם אישורי מסירה נוספים לא נסרקו זמן רב לאחר משלוח המכתב. בגין 27 אישורי המסירה שלא נסרקו שולם סכום עודף של 32.40 ש"ח (ממוצע 6.48 ש"ח בחודש). נזקו הלא ממוני של התובע עומד על 50 ש"ח על דרך ההמעטה, כך מגיע הנזק הכולל ל-82.40 ש"ח. עילות התביעה - הפרת יסודית של הסכם כמשמעותו בסעיף 1(א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971; הטעיה לפי סעיף 15 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; הטעיה בניגוד לסעיף 2 בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") והפרת חובת גילוי בהתאם לסעיף 4 בחוק הגנת הצרכן; הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בכך שהופרו חובות המשיבה לפי חוק הגנת הצרכן; עשיית עושר ולא במשפט. התביעה נכנסת בגדר פרט 1 בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). למבקש עילת תביעה אישית נגד המשיבה. הקבוצה - כל הצרכנים אשר שלחו באמצעות המשיבה דואר רשום עם אישור מסירה סרוק, דהיינו שסריקת אישור המסירה נעשית בסורק ממוחשב עם אפשרות צפייה לשולח, באישור המסירה באינטרנט באתר המשיבה, וזאת ממועד תחילת מתן השירות על ידי המשיבה בחודש יוני 2010 ועד בכלל. התנאים שבסעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות מתקיימים בענייננו. תמצית תשובת המשיבה 4. למבקש אין עילה אישית מכיוון שלאחר שהתלונן על התקלה קיבל פיצוי הולם העולה על שווי התקלה בדמות 4 מעטפות של "דואר 24" ששווי כל אחת 3.20 ש"ח ובסך הכל 12.80 ש"ח. המבקש לא הניח תשתית לקיומה של קבוצה ולא הסביר את הבסיס להנחתו כי התקלה ארעה ל-38% מן הלקוחות. השירות החל להינתן מחודש אוגוסט 2009. מדובר בשירות טכנולוגי בהיקפים גדולים ומטבע הדברים עשויות לקרות תקלות מפעם לפעם. התקלות מטופלות על ידי המשיבה באופן נקודתי. תקלות ספוראדיות בשירות אינן יכולות להוות עילה לתובענה ייצוגית. השירות מיועד מטבעו בעיקר ללקוחות עסקיים ולעורכי דין בפרט, שזקוקים לשמר בידיהם אסמכתא רשמית על הגעת דבר הדואר ליעדו ועל מועד הגעתו. התעריף בגין שירות הסריקה אינו 1.20 ש"ח כטענת המבקש אלא משתנה מלקוח ללקוח בהתאם למספר דברי הדואר שהוא שולח. המחיר נע בין 0.90 ש"ח ל-0.25 ש"ח. השירות ניתן באחוזי הצלחה "פנטסטיים" והמשיבה פועלת ללא הרף לשיפור השירות. על פי בדיקה מדגמית שערכה המשיבה בחודש יולי 2011 ארעה תקלה רק בסריקה של 938 אישורי מסירה מתוך 43,814 דהיינו 97.95% הצלחה. אפילו בכל החודשים בהם ניתן השירות אירע אחוז תקלות כפול וסך הנזק לכל חברי הקבוצה הוא 15,000 ש"ח בלבד. סכום זניח שאינו מצדיק הגשת תובענה ייצוגית. המשיבה צרפה את המצגת לעניין אחוזי הסריקה כנספח 2 . המבקש טען כי 27 דברי דואר לא נסרקו מתוך 70. בחינת המסמכים העלתה כי 9 פריטים מופיעים פעמיים, משמע לא נסרקו 18 פריטים בלבד. מתוך ה-18, 9 נסרקו שעל כן ניתן בגינם שירות מלא. בסך הכל חלה תקלה בסריקה של 9 דברי דואר של המבקש, בלבד. למבקש אין עילת תביעה אישית. לא הוכח כי נגרם לו נזק. המבקש קיבל פיצוי הולם, לאחר שהמשיבה נטלה אחריות לתקלה. המבקש קיבל את הפיצוי ושתק. החוזה נושא הדיון הוא חוזה קבלנות לפי חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות"). המבקש לא פנה בזמן אמת למשיבה ולא אפשר לה לתקן את התקלה. הוא פנה לראשונה רק ב-2.1.11 וטען כי שליש מאישורי המסירה שביקש לסרוק לא נסרקו, הוא לא הפנה לאישור ספציפי ולא אפשר למשיבה לתקן את התקלה. על כן המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו לפי חוק חוזה קבלנות ואין הוא זכאי להסתמך על הפגם בשירות. המבקש אינו יכול לטעון להפרה יסודית של החוזה, משהסכים לקבל את הפיצוי בגין ההפרה הנטענת. מקום שקיים הסכם, לא קמה עילה של עשיית עושר ולא במשפט. מקום בו הגבייה נעשתה על פי חוזה, לא ניתן לטעון שנעשתה שלא כדין. כמו כן נוכח הפיצוי שניתן למבקש לא התעשרה המשיבה על חשבונו. חוק הגנת הצרכן אינו חל בענייננו שכן צרכן מוגדר כ: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי הגדרה זו מטרתה לייחד את החוק לעסקאות שאינן מסחריות. בענייננו רכש המבקש את השירות לצורך עסקו. לשם קיומה של עילת הטעיה, על המבקש להוכיח הפרה של איסור ההטעיה, קיומו של נזק וכי הנזק נגרם עקב ההסתמכות על ההטעיה. המשיבה סיפקה את השירות ולא הטעתה את המבקש והקבוצה, וקיומן של תקלות מקומיות לא מלמדת על הטעיה. למבקש ולקבוצה לא נגרם נזק, על המבקש היה להוכיח כיצד היה נוהג אחרת אילו היה מודע לעובדות. המבקש לא היה נוהג אחרת והראיה שגם לאחר שנודע לו על התקלות המשיך להיזקק לשירות ולרוכשו. אין מקום לאשר את התובענה בשל השונות המהותית בין חברי הקבוצה. מדובר בזוטי דברים. סכום הנזק הוא לכל היותר 15,000 ש"ח לכל הקבוצה שעל כן תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה להכריע במחלוקת. כאשר לקוח פונה בזמן אמת ומתלונן על תקלה בסריקה הדבר ניתן לתיקון מיידי. אם אישור המסירה טרם נשלח ללקוח ניתן לאתרו ולסרוק אותו. אם כבר נשלח, יש בידי המשיבה העתק חתימת הנמען על דבר קבלת הדואר וזה ניתן לסריקה או שניתן להחתים את הנמען בשנית. דיון התנאים לאישור התובענה כייצוגית 5. ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. 6. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" (פרט 1 בתוספת השנייה). 7. בקשת האישור הוגשה על ידי המבקש, מכוח פרט 1 בתוספת השנייה בחוק, שעל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט". סעיף 4(א) בחוק תובענות ייצוגיות קובע: "אלה רשאים להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית כמפורט להלן: (1) אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם - בשם אותה קבוצה". סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות קובע את התנאים אשר בהתקיימם רשאי בית המשפט לאשר את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק: "(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". 8. תחילה אבחן אם למבקש "עילה בתביעה" ואם התקיים התנאי שבסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות - שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לקבוצה ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה. 9. ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") נקבע לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כך: "בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה)). סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות. אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת 'אפשרות סבירה' להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) שניתן לאחרונה התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית: "41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ... על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל. ... 59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". (ההדגשות שלי - מ' נ'). (שם, בפסקאות 41-39 ו-59). (ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291 (2001)). 10. האם בענייננו הרים המבקש את הנטל והוכיח כי יש לו עילת תביעה אישית וכי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה המהותית המתעוררת בתובענות תוכרע לטובת הקבוצה. השאלה המהותית בתובענה היא האם זכאי המבקש, ששילם למשיבה עבור שירות של משלוח דברי דואר רשום עם אישורי מסירה סרוקים, וחלק מדברי הדואר לא נסרקו, להשבה ולפיצוי בגין נזק לא ממוני והאם הוכחה לכאורה קיומה של קבוצה. 11. חוק חוזה קבלנות קובע בסעיפים 3-1: "1. חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין. 2. הקבלן חייב לעשות את המלאכה או לתת את השירות והמזמין חייב לשלם את השכר, הכל לפי המוסכם בין הצדדים. 3. (א) לא היו המלאכה או השירות בהתאם למוסכם (להלן - פגם), על המזמין להודיע לקבלן על הפגם זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו, ואם הפגם ניתן לתיקון - לתת לקבלן הזדמנות נאותה לתקנו. (ב) אין המזמין זכאי להסתמך על הפגם - (1) אם לא קיים את המוטל עליו לפי סעיף קטן (א) זולת אם ידע הקבלן על הפגם; (2) אם בא הפגם מסיבה שהמזמין אחראי לה". 12. בעניין שלפניי עסקינן בחוזה קבלנות כהגדרתו בסעיף 1 בחוק חוזה קבלנות. אני סבורה כי מדובר בשירות שאינו בהתאם למוסכם, קרי שירות שנפל בו פגם כמשמעותו בסעיף 3 בחוק חוזה קבלנות. שכן, השירות הוא כמוגדר בסעיף 6 בבקשת האישור "דואר רשום עם אישור מסירה סרוק". המבקש אינו טוען כי שירות הדואר הרשום לא בוצע, אלא טענתו היא שאישור המסירה לא נסרק. על כן בהתאם לחוק, על מנת שהמבקש, או כל אדם אחר מן הקבוצה אותה מבקש המבקש לייצג, יהיה זכאי להסתמך על הפגם עליו לתת לקבלן הזדמנות לתקנו. איל זמיר בספרו עקרון ההתאמה בקיום חוזים (תש"ן) כותב "לפי סעיף 3 לחוק חוזה קבלנות תישלל הסתמכותו של המזמין על הפגם אם לא הודיע עליו לקבלן 'זמן סביר לאחר שגילה אותו או שהיה עליו לגלותו', 'זולת אם ידע הקבלן על הפגם'" (שם, בעמ' 301) (הדגשה שלי - מ' נ'). האם בענייננו חל הפטור מהודעה למזמין, עקב ידיעת הקבלן את הפגם. אמנם המבקש על פי הבקשה (ר' סעיפים 18-17) ועל פי עדותו (פר' עמ' 7 שו' 31-27) צבר את פרטי אישורי המסירה שלא נסרקו ולא פנה למשיבה בסמוך למשלוח על מנת לתת לה הזדמנות לתקן את הפגם, על ידי סריקת האישור. גם בפנייתו של המבקש למשיבה נספח ו' לבקשה מיום 2.1.11 לא ביקש המבקש מהמשיבה כי תתקן את הפגם ותסרוק את אישורי המסירה (ר' אישור המבקש, פר' עמ' 8 שו' 22). עם זאת מנספח 2 לתגובת המשיבה, המצגת שהוכנה עבור חברת הדואר עולה במפורש כי המשיבה הייתה מודעת לכך שהשירות אינו ניתן בכל המקרים בהם השתלם תשלום בגינו. מנספח 2 עולה ששיעור הסריקה בחודשים יוני יולי 2011 היה כ-97% (עמ' 13) כי שיעור הסריקה בחודשים אפריל מאי היה כ-95% (עמוד 14). מעמוד 16 במצגת, שלא ברור לאיזו תקופה מתייחס, עולה כי שיעור אישורי המסירה שלא נסרקו נע בין 11.72% ל- 32.57%. כמו כן עולה מנספח 2 כי ב"יחידות דואר חלשות" יש אחוזי סריקה נמוכים בחודש יוני 2011 אשר נעים באחוזים מ- 0% ומעלה. מחקירתו של דרור בכר, מנהל מחלקת העברת דואר באגף התפעול של המשיבה, אשר הגיש תצהיר מטעמה עלה בין היתר כי: הוא בנה את המצגת נספח 2 (פר' עמ' 12 ש'31), כי התבסס על מערכות המחשוב של המשיבה (פר' עמ' 13 ש' 12), כי יש מצגות קודמות ומאוחרות לנספח 2 אשר לא הוצגו (שם ש' 20), שאין מניעה להביא את המצגות הנוספות (שם ש' 22), שהשירות מאז תחילתו השתפר בעשרות אחוזים לטובה (שם ש' 29), המצהיר לא ידע להשיב מה היו אחוזי הסריקה ביולי 2010 והצהיר כי ניתן לקבל את הנתונים (פר' עמ' 14 ש' 9- 10), לשאלה אם יצרה המשיבה מנגנון לאיתור הלקוחות שלא קיבלו את השירות השיב כי יש לשם כך מחלקה לפניות הציבור (פר' עמ' 15 ש' 14), הלקוחות אינם מיודעים כי יש אחוזים מסוימים בהם נכשל השירות (פר' עמ' 15 ש' 29). מנספח 2 לתגובת המשיבה עולה כי ביצעה מעקב אחר השירות בהיותו שירות חדש, וכי לפי בדיקתה לא בוצעו הסריקות בכל המקרים בהם שולם עבור השירות. על כן ברור כי המשיבה הייתה מודעת לכך שהשיטה שהנהיגה לסריקת אישורי המסירה היא פגומה באופן שיש פריטים שאינם נסרקים (הכמות שנויה במחלוקת בין הצדדים, ואולם כעולה מחקירת מצהיר המשיבה, המשיבה שבידה הנתונים לא טרחה להמציאם במלואם ובחרה להמציא מצגת, ורק אחת בלבד, למרות שמסתבר שנערכו מצגות רלבנטיות נוספות) וכי בתקופות שקדמו לנספח 2 היה שיעור התקלות גבוה בהרבה. אין ספק גם כי אי המצאת המצגות כולן אומרת דרשני. נראה לי כי בנסיבות אלה ניתן ליחס למשיבה ידיעה של הפגם, קרי ידיעה על כך שיהיו פריטים שלא יסרְקו, שעל כן על פי חוק חוזה קבלנות זכאי המבקש להסתמך על הפגם ללא הודעה, וקמה לו עילת תביעה אישית. יפים לעניין זה דבריו של פרופ' מיגל דויטש כותב בספרו דיני חוזים מיוחדים (כרך ראשון, 2008): "אי-התאמה קיימת גם כאשר מלכתחילה טמון בנכס (או בענייננו עתה - במלאכה) מימד של 'קלקול פוטנציאלי' בעתיד, העולה על זה אשר ניתן לצפות לו בדרך-כלל" (שם, בעמ' 445 בה"ש 57). כמו כן, נראה גם כי המשיבה מנועה לכאורה מלטעון שהמבקש לא קיים את המוטל עליו לפי סעיף 3(א) בחוק חוזה קבלנות נוכח ידיעתה על הפגם, וראו בהקשר לכך דבריו של דויטש בספרו הנ"ל בהתייחסו למקרה בו היה על הקבלן לדעת על הפגם: "אם היה על הקבלן לדעת על אי-ההתאמה, ניתן להשתיקו מפני העלאת הטענה כי הוא לא קיבל על כך הודעה מהמזמין" (שם, בעמ' 457). קל וחומר במקרה בו לא רק שהיה על המשיבה לדעת על הפגם אלא היא אף ידעה על הסתברות קיימת להתרחשותו. בהתאמה, מהמצגת נספח 2 עולה כי קיימת קבוצה, קרי מי ששילמו עבור השירות אך לא קיבלו את התמורה המובטחת, בכך הניח המבקש תשתית לקיומה של קבוצה. 13. אשר לחוק הגנת הצרכן, אני סבורה כי צודקת המשיבה בטענתה כי המבקש אינו זכאי להסתמך על חוק הגנת הצרכן. בחוק זה מוגדר "צרכן" כך: "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן, התש"ם-1980 (ה"ח 1469 16.7.1980 בעמ' 304) הובהר: "הגדרת 'צרכן' באה לייחד את הוראות החוק לעסקאות לצרכי הפרט ולהוציא עסקאות מסחריות, אשר עליהן ימשיך לחול מכלול החקיקה הרגיל". ברע"א 2512/90 סופר גז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4) 405, 422 (1991) גם כן נפסק: "חוק הגנת הצרכן מה טיבו ומה תכליתו? זהו חוק שבעיקרו נועד להגן, בעזרת סנקציות אזרחיות ופליליות, על הצרכן מפני מעשי הטעיה או מירמה או אחיזת עיניים מצד יצרן או ספק. החוק מבקש למנוע מהקונה התמים - הוא הצרכן הרוכש נכס או מקבל שירות לשימושו האישי, הביתי או המשפחתי - מליפול ברשתם של האנשים המבקשים להוליכו שולל. הכוונה היא להגן על הצרכן מקניית מצרכים שאינו זקוק להם או שאיכותם ירודה מזו שנצטיירה בעיניו על-פי הפירסום שניתן למוצר, או שאין בידו כל הנתונים האמיתיים באשר לאותו מוצר, כך שהוא רוכש את המוצר כתוצאה מהטעיה בדבר המחיר האמיתי, האיכות והכמות הנמכרת (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן, תש"ם-1980). כיוון שהחוק מרחיק לכת בהגנה שהוא מעניק לקונה, גם בהיבט האזרחי וגם בהיבט הפלילי, ראה המחוקק, אל נכון, לפרוש את הגנתו בצמצום ולייחד אותה לאותו אזרח תמים הנכלל בגדר ההגדרה המצומצמת של צרכן, לאמור: הרוכש מצרך לצרכיו האישיים ולא לרוכש מצרך לשימוש עסקי או מסחרי" (הדגשות שלי -מ' נ'). 14. בענייננו רכש המבקש את השירות לצורכי עסקו, עסק של משרד עורכי דין. חוק הגנת הצרכן לא נועד להגן על רוכשי שירותים לשימוש עסקי, שעל כן לא קמה לו עילה על פי חוק זה, ובהתאמה גם לא קמה לו עילה של הפרת חובה חקוקה בגין הפרת הוראות חוק זה. אני גם מקבלת את טענת המשיבה כי השירות נועד בעיקר לעסקים, שכן אנשים פרטיים אינם נזקקים אלא במקרים נדירים למשלוח דואר עם אישור מסירה, שעל כן גם לא קמה לכאורה עילה לקבוצה הרלבנטית, שהיא עסקים שנדרשים לשירות. 15. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע בסעיף 1: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". סעיף 6 בחוק הנ"ל קובע: "(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים". בענייננו, לכתחילה, קיבלה המשיבה את התשלום עבור השירות, כדין, על כן לכאורה לא חל בענייננו סעיף 1 בחוק. ואולם, משקמה למבקש עילה בגין הפרת הסכם הקבלנות, קמה לו לכאורה גם עילה בשל הרווחים שהרוויחה המשיבה עקב ההפרה (וראו פרופ' דניאל פרדימן בספרו עשיית עושר ולא במשפט (כרך א, 1998) בעמ' 125, שם התייחס לאפשרות לתבוע בגין העילה של עשיית עושר בצד העילה של הפרת חוזה בכפוף לכך שלא ייפסק סכום כפול בגין אותו פריט). 16. לאור האמור עד כאן, נראה כי מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות וכי למבקש עילת תביעה אישית. האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת 17. המשיבה טענה כי מדובר בזוטי דברים ועל כן יש לדחות את הבקשה גם מטעם זה. 18. מנספח 2 לתגובת המשיבה, "העתק מצגת שהוכנה עבור הנהלת חברת הדואר" עולה כי התחזית של המשיבה לעניין ההכנסות מהשירות עמדה על 2.1 מיליון ש"ח. בפועל, בתקופה הרלבנטית לתובענה, בשנת 2010 היו ההכנסות מן השירות 358,009 ש"ח (מ-511,488 אישורי מסירה), ובשבעה חודשים בשנת 2011 - 259,644 ש"ח (מ-338,367 אישורים). לפי ממוצע שבעת החודשים הרי שהכנסות משוערות לשנת 2011 עומדות על 445,104 ש"ח. המשיבה טוענת לתקלות בסריקה בשיעור שבין 4.56% באפריל 2011 ולשיעור של 2.95% ביולי 2011 והכל פי נספח 2 לתגובת המשיבה. המבקש טוען לתקלות בסריקה בשיעור של 29.5%, נוכח אחוז התקלות בשירות שניתן לו. לפי נתוני ההכנסות השנתיות מדובר אם כן בשווי שירות שנתי ששולם למשיבה ולא ניתן שנע בין 13,130 ש"ח (לגרסת המשיבה) לבין 131,305 ש"ח (לגרסת המבקש). בנסיבות אלה השאלה היא אם מדובר בתביעה שראוי לאשרה כתובענה ייצוגית. 19. בע"א 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' יהודית הורווויץ, פ"ד נו(4) 913, 928 (2002) נקבע כי "כלל עתיק יומין הוא שאין דרכו של בית-המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, 'זוטי דברים' (כמו שנאמר 'de minimis non curat lex'). כך אין דרכו לעסוק גם בפגיעה מזערית בזכות. כלל זה מקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטתנו חולש הוא על תחומי משפט שונים....". ההלכה אושרה גם בדנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רעננה נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נח(6) 289 (2004)). בפקודת הנזיקין, סעיף 4 שכותרתו "מעשה של מה בכך" נקבע אותו עקרון: "לא יראו כעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך". גם סעיף 4 בסעיפים הכלליים בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (ה"ח הממשלה 595 מיום 15.6.2011), שכותרתו "זוטי דברים" קובע: "לא תוגש תובענה בשל מעשה קל ערך שאדם סביר לא היה מלין עליו". בהצעת החוק כתוב גם כי: "ההוראה נועדה למנוע התדיינות על נושאים פעוטים וקלי ערך שיש בהם כדי להכביד על בתי המשפט ואין להם תועלת לציבור" (שם, בעמ' 714). בת"צ (מח'-מרכז) 34556-04-10 גלזר נ' פלאפון תקשורת בע"מ (15.9.11) (להלן: "עניין גלזר") כתבה כב' השופטת שטמר בעניין זה כי: "גם במקום שאין הוראת חוק מפורשת, הגנת 'זוטי הדברים' תחול, ועיקרה: הסדר הצבורי הנכון והתועלת הכללית שבהליך השפוטי דורשים כי בתי המשפט לא יעסקו בענינים קלי ערך, גם אם יש בהם משום פגיעה מזערית בזכות או גרימת נזק בשיעור נמוך במיוחד... העיקרון ברור, אך יישומו אינו קל. התשובה לשאלה כיצד נמדדת פגיעה ומתי פגיעה תיחשב מזערית, תלויה 'במהות הזכות שנפגעה, בתכלית הפגיעה ובנסיבות נוספות של כל מקרה, ובהתאם היא אף עשויה להשתנות ממקרה למקרה' (בג"ץ 3434/96 ד"ר מנחם הופנונג נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נ(3) 57, 68 (1996)). בין היתר מוסיף כב' השופט זמיר, כי האבחנה תלויה גם בסוג התובענה ובסעד שנתבקש בה". 20. בת"א (מח'-ת"א) 1372/95 יורשי המנוח תופיק ראבי ז"ל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, בפסקה 53 (לא פורסם, 7.10.08) מתייחס כב' הש' ד"ר ע' בנימיני לעניין של פגיעות של מה בכך בהקשר של תובענה ייצוגית וקובע: "...עצם העובדה שמדובר 'בפגיעות קלות ערך' איננו צריך לעמוד לרועץ לתובעים בתובענה ייצוגית, ובלבד שאין מדובר בפגיעה שולית שהיא בגדר de minimis או מעשה של מה בכך, לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. עצם העובדה שמעשה הנתבע פגע בציבור רחב של צרכנים - היא הנותנת שאין מדובר ב'מעשה של מה בכך'. כאשר נתבע בתובענה ייצוגית מעלה טענה של 'מעשה של מה בכך', יש לבחון את חומרת הפגיעה מנקודת מבטה של הקבוצה כולה, ולא מנקודת מבטו של הצרכן הבודד. 'מעשה של מה בכך' בהקשר לתובענה ייצוגית, פירושו מעשה אשר רוב חברי הקבוצה הנפגעת יראו בו עניין פעוט וקל ערך, שלא היה עולה בדעתם להגיש בגינו תובענה ייצוגית" (הדגשות שלי - מ' נ'). 21. בענייננו, המשיבה טענה כי מדובר בשירות טכנולוגי בהיקפים לא מבוטלים (סעיף 9 בתגובה) ונראה לכאורה כי מדובר בשירות אשר משתלמת עבורו תמורה והוא אינו מבוצע בשיעור שבין 3% (לגרסת המשיבה) לכ-30% (לגרסת המבקש). המשיבה כאמור בחרה להציג מצגת אחת מתוך מספר מצגות שבידה. המצהיר מטעמה אישר כי במשך החודשים בהם קיים השירות חל שיפור של עשרות אחוזים, עדות שמתיישבת יותר עם גרסת המבקש לעניין שיעור התקלות מאשר עם גרסת המשיבה. אין ספק ששיעור תקלות בשיעור הנטען על ידי המבקש, או אף פחות ממנו, אינו עניין של מה בכך שניתן לראותו כתקלה נקודתית שאינה מצדיקה אישור תובענה ייצוגית. על כן נראה כי לא ניתן לומר בענייננו כי מדובר בזוטי דברים אף שמדובר בסכומים נמוכים ואפילו פעוטים (למבקש לדגמא הנזק הנטען בגין 18 פריטים שלא נסרקו הוא 4.32 ש"ח בחודש, בעוד המשיבה טוענת כי רק 9 לא נסרקו שאז נזק המבקש עומד על 2.16 ש"ח בחודש). חרף הסכומים הנמוכים ספק אם רב הקבוצה, קרי שולחי המכתבים הרשומים עם אישור מסירה סרוק, אשר שילמו סכום נוסף עבור הסריקה, היו רואים באי מתן השירות עניין קל ערך שאדם סביר לא היה מלין עליו. 22. כמו כן, תובענה ייצוגית מטיבה וטבעה משמשת בדרך כלל לתביעות בהן הנזק לכל אחד מיחידי הקבוצה הוא קטן, ומטרת החוק היא לעודד מימוש זכותם של יחידים אלה לפנות לבית המשפט, לאכוף את הדין וליתן סעד הולם לנפגעים. בענייננו מדובר לכאורה בקבוצה של לקוחות שנדרשים לשירות המסוים, ויש להניח שנוכח הסכומים הנמוכים הנגבים בעד השירות לא יטרחו לקוחות פרטניים להגיש תביעות. העובדה שיש מחלקה לפניות הציבור אינה יכולה להקים למשיבה פטור מקיום התחייבותה לספק שירות בתמורה לתשלום ששולם לה. התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) בחוק תובענות ייצוגיות - שעניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ועניינם ייוצג וינוהל בתום לב 23. אני סבורה כי באי כוחם של המבקשים עומדים בתנאים אלו וכי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב. 24. לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כי אין למבקש עילה נוכח הפיצוי שקיבל. הפיצוי ניתן רק על שלושה פריטים שלא נסרקו. מאחר וגם לשיטת המשיבה לא נסרקו תשעה פריטים שעבורם שילם המבקש, ממילא נותר למבקש נזק. 25. המבקש ביקש להגדיר את הקבוצה: "כל הצרכנים אשר שלחו באמצעות המשיבה דואר רשום עם אישור מסירה סרוק ממועד תחילת מתן השירות על ידי המשיבה, מחודש יוני 2010 או בסמוך לכך ועד בכלל; סריקת אישור מסירת דבר הדואר בסורק ממוחשב ומתן אפשרות לצפיית אישור המסירה באינטרנט באתר המשיבה". לא ברור לי מדוע לקוח ששלח דבר דואר וקיבל את השירות שייך לקבוצה ועל כן אני מורה כי חברי הקבוצה הם הצרכנים ששילמו עבור השירות אך לא קיבלו אותו. סוף דבר 26. אני מאשרת את התובענה ייצוגית. 27. המשיבה תשא בשכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 35,000 ש"ח. הקבוצה בשמה תנוהלנה התובענות הייצוגיות היא -כל הצרכנים אשר שלחו באמצעות המשיבה דואר רשום עם אישור מסירה סרוק, דהיינו שסריקת אישור המסירה נעשית בסורק ממוחשב עם אפשרות צפייה לשולח, באישור המסירה באינטרנט באתר המשיבה, וזאת ממועד תחילת מתן השירות על ידי המשיבה בחודש יוני 2010 או בסמוך לכך ועד בכלל, ואשר אישור המסירה של דבר הדואר ששלחו לא נסרק. בהתאם לסעיף 11(א) בחוק, כל חבר קבוצה רשאי להודיע לבית המשפט בתוך 45 יום מיום פרסום החלטה זו על רצונו שלא להיכלל בקבוצה. 28. התובע המייצג הוא גלעד גולדשמידט ובא הכוח המייצג הוא עו"ד אסף רון. עילות התובענה הן הפרת חוזה כמשמעותו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1971; עשיית עושר ולא במשפט. 29. השאלות המשותפות לחברי הקבוצה הן האם הפרה המשיבה את התחייבויותיה כלפי הקבוצה, האם עשתה עושר ולא במשפט, ומה הם הסעדים המגיעים לקבוצה ככל שהייתה הפרת חוזה ועשיית עושר. 30. הסעד הנתבע הוא לחייב את המשיבה להפסיק את המחדל, לחייב אותה לפרסם שיש תקלות ולחייבה להשיב את הרווחים שהרוויחה שלא כדין ולפצות את חברי הקבוצה גם בגין נזק לא ממוני. 31. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי יינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. 32. הצדדים ישלחו עותק מהחלטתי זו למנהל בית המשפט לשם רישומה בפנקס תובענות ייצוגיות. 33. הצדדים יודיעו עד 1.10.13 מדוע לא תועבר התובענה לבית משפט השלום נוכח היקף התביעה כפי שעלה מן הראיות ומהחלטתי זו. ת"פ ליום 3.10.13. המצאת כתבי בי דין