ב- 7/2/01 הוגשה על ידי המשיבה בקשת פירוק נגד המבקשת. בבקשה נאמר כי החברה הינה חדלת פרעון וזאת לאחר שניתן נגדה פסק דין ביום 22/8/00 בבית משפט השלום בת"א. המשיבה דרשה תשלום החוב במכתב רשום מיום 22/8/00 אך דרישתה לא נענתה עד היום. הדיון בבקשת הפירוק נקבע ל- 17/6/01. הבקשה התפרסמה בילקוט הפרסומים ובעיתון הצופה. לא היתה התייצבות מטעם החברה, לא היתה גם תגובה כלשהי, תמיכה או התנגדות מצד הנושים וב-19/6/01 ניתן צו לפירוק החברה. בפניי עומדת עכשיו בקשה לביטול צו הפירוק. המבקשת טוענת כי לא נעשה פרסום כדין וכי לא הומצאה הודעה למשרדה הרשום בטיילת נווה 37 קצרין; כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב וכי למבקשת אין נכסים קיימים פרט לתביעות שהגישה או שהיא מתכוונת להגיש. השאלה הראשונה המתעוררת הינה, האם נעשתה מסירה למשרדה הרשום של החברה. תקנה 3 (א) לתקנות החברות (פירוק) תשמ"ז-1987, קובעת כי בקשת פירוק שהוגשה שלא בידי החברה ימציא המבקש העתק ממנה לחברה למשרדה הרשום. התקנה קובעת במפורש כי ההמצאה תהיה במשרד הרשום. הדבר מוציא מגדר תחולה אפשרות המצאה אחרות כמו הדבקה או שליחה בדואר. מכל מקום, תחליף המצאה צריך לקבל רשות מביהמ"ש כדי לעשותו. אין טענה כי נעשה תחליף המצאה או הוגשה בקשה כזו. מכל מקום, המצאה בדואר לפי תקנה 495, תהיה בדואר רשום עם אישור מסירה. כאן, אין אישור מסירה (תעודת שליחת כתבי בי-דין בדואר רשום אינה מספיקה ויש צורך באישור מסירה). לפיכך, לא נעשתה המצאה כדין, אין אישור מסירה ואישור המסירה שהוגש אינו מהווה מסירה כדין. יתר על כן: המשיבה טוענת כי ביצעה מסירה למשרדה הרשום של החברה טיילת נווה 37, קצרין, הכתובת שהופיעה אצל רשם החברות נכון ליום 21/12/00. לא ברור מתי שונתה הכתובת אצל רשם החברות מטיילת נווה 37 קצרין לטיילת גמלא 19 קצרין, ולמעשה אין זה משנה מאחר והמשיבה לא המציאה אישור מסירה של הבקשה לפירוק למשרדה הרשום של המבקשת בטיילת נווה 37 קצרין. אישור המסירה אשר הוגש בתיק יחד עם הבקשה לפירוק, הינו אישור משלוח של פסק דין (פסיקתא) בתובענה שהוגשה על ידי המשיבה נגד המבקשת (ת"א 77636/97 בימ"ש שלום ת"א). תאריך פסק הדין הוא 22/8/00 ותאריך אישור המסירה הוא כא- אב 2000, שהוא 22/8/00. אישור המסירה אשר הוגש לתיק אינו יכול בשום אופן להיות אישור מסירה של הבקשה מסיבה אחת פשוטה והיא כי הבקשה הוגשה ביום 7/2/01 ואילו אישור המסירה נושא תאריך 22/8/00. לא יכול להיות שאישור המסירה נשלח לפני שהוגשה בקשת הפירוק לביהמ"ש. בזה יכולתי למעשה לסיים את החלטתי. לא נעשתה מסירה כדין בהתאם לדרישת התקנות של בקשת הפירוק למבקשת והיא לא ידעה על דבר הדיון ולא יכלה להתנגד לה. הרציונל מאחורי דרישת המסירה הוא לתת לחברה שהוגשה נגדה בקשה לפירוק, הזדמנות לפרוע את החוב או להגיע להסדר לגביו, לפני הפרסום, או לאפשר לחברה, אם רצונה לחלוק על החוב, לפנות לבית המשפט בבקשה למנוע את הפרסום. (ראה צ. כהן עמ' 220) כאן, זכות זו נשללה מן החברה והיום היא עומדת בפני מצב שבו ניתן נגדה צו פירוק, ללא שניתנה לה אפשרות חוקית להתנגד לו. אולם, ברצוני להתייחס למספר דברים: 1. אם נאמר שאישור המסירה שהוגש לתיק ביהמ"ש יחד עם הבקשה לפירוק מתיחס למסירת הבקשה לפירוק - האם נמסרה לכתובת הרשומה של המבקשת? אישור המסירה שהוגש מראה כי הבקשה נשלחה לכאורה לכתובת טיילת נווה 37 קצרין. המבקשת טוענת כי כתובתה הרשומה היא טיילת גמלא 19 קצרין והיא מגישה העתק מהמרשם. נכון ליום 21/12/00 כתובתה של החברה הרשומה היתה עדיין טיילת נווה 37 קצרין. "אישור המסירה" שהוגש ושהוא מיום 22/8/00, נמסר אכן למשרדה הרשום של החברה באותה עת. לפי המרשם שהגישה המבקשת ושהוא נכון ליום 17/10/01, כתובתה הרשומה של החברה היא טיילת גמלא 19 קצרין. לא ברור מתי בין התאריך 21/12/00 לבין התאריך 17/10/01, שונתה הכתובת במרשם החברות. יש לזכור שהבקשה לפירוק הוגשה לבית המשפט ב- 7/2/01. על מי נטל הראיה? על המבקשת או על המשיבה? אני נוטה להניח כי הנטל הוא על המבקשת, אולם, אני פטורה מלדון בכך גם משום שלא שמעתי את טענות הצדדים בעניין זה וגם משום שמכל מקום, כבר קבעתי כי אין אישור מסירה של הבקשה לפירוק והאישור שהוגש אינו יכול להתיחס לבקשה לפירוק. 2. האם הפרסום בעיתון הצופה הינו פרסום כדין לפי דרישות תקנה 6 לתקנות החברות (פירוק) 1987? המבקשת טוענת כי "עיתון הצופה" אינו מגיע לקצרין כלל, אינו בעל תפוצה גבוהה, ואינו מהווה עיתון יומי כמשמעותו בהוראת החוק לעיל. תקנה 6 לתקנות הפירוק קובעת כי הפרסום צריך להיעשות ברשומות ובעיתון יומי, הנדפס בשפה העברית. הצופה הינו עיתון יומי אשר מופץ בכל הארץ. אין כל דרישה בתקנות לתפוצה רחבה. במספר לא קטן של פסקי דין נעשה פרסום בעיתון "הצופה". עיתון זה משמש לפרסום כעיתון יומי, כמו במעריב, דבר, וידיעות אחרונות ולא הועלתה בפסקי הדין הללו כל טענה בדבר היות הפרסום ב"הצופה" פרסום שאינו מספיק. 3. לעצם העניין, העילה עליה נסמכת הבקשה היא כי החברה היתה לחדלת פרעון. (סעיף 257 (4) לפקודת החברות (נוסח חדש) 1983). חדלות פרעון מוגדרת בסעיף 258 (1) לפקודה כ- "כאשר נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פרעונם, מסר לחברה במשרדה הרשום דרושה חתימה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב...". ובסעיף (3) נאמר: "הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות שאין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה". כאן, ניתן ביום 22/8/00 פסק דין נגד החברה המבקשת לטובת המשיבה המחייב אותה לשלם למשיבה סכום של 323,836 ₪. יסוד בקשת הפירוק היה אפוא הדרישה שנמסרה לחברה על פי אישור המסירה שהוגש בתיק. טוענת המבקשת היום כי המשיבה מחלה על החוב, ובכך יצרה השתק. לטענתה, המשיבה מסרה למבקשת כי יתרת החוב שלה אצל המשיבה זוכתה ועומדת על יתרת "0" ולכן אין עילה לצו הפירוק. כדי להוכיח טענה זו, יש צורך בראיות אשר טרם הגיע הזמן להגישן כיוון שנטענו הטענות הטרומיות לביטול צו הפירוק. 4. המבקשת טענה שלחברה אין נכסים והמשיבה לא סתרה טענה זו. יש להעיר כי הפסיקה הכירה בכך שבית משפט יסרב להורות על פירוק כאשר מוכח שמבקש הפירוק לא יפיק מכך כל תועלת וכאשר אין לחברה נכסים שניתן לחלק אותם בין הנושים. זאת למרות שעל פי הוראות סעיף 263 לפקודת החברות, העדר נכסים כשלעצמו לא ימנע מתן צו פירוק. מתי יינתן צו בהעדר נכסים? כאשר הנושה עשוי להפיק מכך תועלת. למשל, כאשר הנושה מעוניין בצו פירוק כדי לפתוח בהליכים נגד נושאי משרה בחברה שאפשר להתחילם רק במצב של פירוק, או כאשר הנושה הינו עובד שרק באמצעות צו פירוק יוכל לקבל את שכר עבודתו מהמוסד לביטוח לאומי. בע"א 138/97 תומר מוצרי עור בע"מ ואח' נגד עודד לוינסקי ואח', נפסק כי היה מקום לתת צו פירוק למרות שלחברה לא היו נכסים פרט לנכס מקרקעין אחד מאחר ונקבע כי דרך הפירוק הינה דרך יעילה לגרום לכך שהנכס הנ"ל יועבר לנושים שביקשו את הפירוק. במקרה שבפניי, לא נטען כי מתן צו הפירוק, כאשר לחברה אין כל נכסים קיימים, יביא תועלת למבקשת הפירוק. מכל מקום, כאמור, לא בוצעה מסירת הבקשה למשרדה הרשום של החברה רק מסיבה זו יש לבטל את הצו בשלב זה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המצאת כתבי בי דין