עניינו של הליך זה בתביעת התובע לפיצוי בסך 12,778 ₪, סכום אשר לטענת התובע נאלץ לשלמו כשכ"ט עו"ד בעטיין של פעולות הנתבעים. נתבע 1 שימש בעת הרלבנטית כסגן ראש עיריית חיפה וכיו"ר ועדת המשנה לתכנון ובניה חיפה (להלן: "הועדה המקומית"). נתבע 2 שימש בעת הרלבנטית כמהנדס העיר חיפה. ההליך הנוכחי הינו חלק ממסכת עניינים ארוכה ומורכבת, הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית. לאור זאת, התקיימו מספר דיונים בתביעה, נשמעו עדים לא מעטים ועל-אף שבתביעה קטנה עסקינן התרתי לצדדים להיות מיוצגים על ידי עורכי-דין. חסינות הנתבעים הנתבעים והועדה המקומית הגישו בקשה למחיקת הנתבעים ולצירופה של הועדה המקומית כנתבעת במקומם. זאת בהסתמך על הוראות סעיפים 7א ו-7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענת התובע, עשו הנתבעים את מעשיהם ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו, לפיכך אין הם זכאים ליהנות מן החסינות הקבועה בסעיפים הללו. כותב יצחק זמיר - "אכן, שיקולים מיוחדים חלים על עובדי ציבור לעניין האחריות בנזיקין והם מצדיקים כללים מיוחדים לעניין זה. השיקול העיקרי המייחד עובדי ציבור לעניין זה הוא, שעובד ציבור פועל במילוי תפקידו למען הציבור ולא למען אינטרס פרטי. לכן, גם אם טעה או נכשל במילוי תפקידו וגרם נזק לאדם אחר, אין זה צודק, אם פעל בתום לב, שהוא יחויב באופן אישי בפיצוי הנזק שנגרם. הצדק דורש שהציבור יחויב בפיצוי הנזק. שיקול הצדק נתמך על ידי שיקול מעשי. אם עובד הציבור יחויב באופן אישי בפיצוי הנזק, מתעורר חשש שעובדי ציבור ימלאו את תפקידיהם באופן נרפה והססני, ואולי אף ישתמטו ממילוי התפקיד במקרים בעייתיים, מתוך חשש מפני תביעת נזיקין שתטיל עליהם חיוב אישי כבד" (יצחק זמיר, הסמכות המנהלית (כרך א - המינהל הציבורי, מהדורה שניה, 2010) בעמ' 638). כן נפסק בת"א (שלום חיפה) 4831/08 נסים אלחדף נ' עינב פרץ, פורסם באתר משפטי - "בתובענה המוגשת נגד עובד מדינה רשאית המדינה להכיר באחריותה (ככל שתקבע) למעשה או המחדל המיוחסים לעובדה ולהעניק לו חסינות . אם עושה כן, עליה להודיע על החלטתה לבית המשפט ולבקש את דחיית התובענה נגד העובד ("הודעת הכרה"). עם קבלת הודעת ההכרה, תצורף המדינה כבעלת דין להליך, אם לא צורפה קודם לכן, והתובענה נגד העובד תדחה. תובע המעוניין להמשיך בהליך נגד העובד רשאי לבקש מבית המשפט שיקבע כי לא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין. אופן הגשת הבקשה, מועד הגשתה וסדרי דין בה נקבעו ב תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור) , תשס"ו-2006 (להלן: תקנות הנזיקין), אותן התקין שר המשפטים מכח סמכותו לפי סעיף 7ה לפקודת הנזיקין. לעומת זאת, בתובענה המוגשת נגד עובד רשות ציבורית רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש מבית המשפט שיקבע כי מתקיימים תנאי החסינות לגבי מעשה העובד. אם הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית ובית המשפט ידון בבקשה. אופן הגשת הבקשה, מועד הגשתה כמו גם סדרי דין נקבעו בתקנות הנזיקין. משמעות הדבר, כי בנוגע לעובד מדינה האחרונה היא זו שמחליטה על הענקת חסינות ועל בית המשפט לבחון, לבקשת התובע, את סבירות החלטת ההכרה בלא שיידרש לעצם שאלת התקיימותם של תנאי החסינות. לעומת זאת בנוגע לעובד רשות ציבורית נדרש בית המשפט, לבקשת העובד או הרשות הציבורית עצמה, להכריע בשאלה האם מתקיימים תנאי החסינות. מכאן, בעוד במקרה של עובד מדינה על בית המשפט לבחון את סבירות החלטת ההכרה בהתאם לכלים שמעניק המשפט המינהלי הרי שבמקרה של עובד רשות ציבורית עליו לקבוע אם המעשה המיוחס לעובד נעשה "תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור" ואם חל החריג אשר בסיפא לפיו המעשה נעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור" שאז אין להעניק חסינות, גם אם נעשה תוך כדי מילוי תפקידו. לאחר עיון בראיות, שמיעת העדויות והתרשמות מן המעורבים באופן בלתי אמצעי, כפי שיוצג להלן, סבור אני, כי נתבעים 1 ו-2 בכתב התביעה המקורי - גלבהרט שמואל ווטרמן אריאל, לא פעלו ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק לתובע או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. משכך, סבור אני, כי זכאים הם להגנתו של סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין. להתרשמותי, פעלו הנתבעים במסגרת סמכותם ותוך הפעלת שיקול דעתם המקצועי והענייני, לשם קידומם של הליכי תכנון ובניה בהם מעורבים אנשים נוספים מלבד התובע. אף אם פעולתם של הנתבעים לא היתה לרוחו של התובע, יש לזכור, כי באופן סביר והגיוני שקלו הנתבעים אף את טובתם של אנשים אחרים מלבד טובתו שלו. נוכח כלל הנתונים ולאור התרשמותי הבלתי אמצעית מן הנפשות הפועלות, איני סבור כי ניתן לייחס למי מן הנתבעים 1 ו-2 פעולה בחוסר תום לב, ודאי שלא כוונה לגרום נזק לתובע או שוויון נפש לאפשרות גרימתו. אשר על כן, יש להורות על צירופה של הועדה המקומית לתכנון ובניה כנתבעת 3 במקומם של נתבעים 1 ו-2 בהתאם לבקשתה, ועל מחיקת התביעה כנגד הנתבעים - גלבהרט שמואל ווטרמן אריאל. כתבי הטענות תמצית כתב התביעה התובע מתגורר, בחברת חמישה דיירים נוספים, בשני בניינים המצויים בגוש אחד, ברח' הנטקה 26 בחיפה. שלושה מתוך ששת הדיירים בקשו וקיבלו היתר לבניית מעלית (להלן: "בוני המעלית" או "הבונים") והתובע לא התנגד לכך. בוני המעלית חרגו מן ההיתר שניתן להם. החריגה באה לביטוי בחריגת הבניה על חשבון השטח המשותף, ואי-החזרת המצב לקדמותו בצורה בטיחותית. בעקבות כך הגיש התובע התנגדות בפני "ועדת שכנים" למתן אישור מחודש להיתר. כותב התובע אודות הרקע להתנגדותו - "מתוך היכרות שלנו עם בוני המעלית, הבענו טיעוננו בפני וועדת השכנים, כי עם קבלת ההיתר ומתן טופס 4, לא ישלימו בוני המעלית את מחויבותם להשלמת הבנייה ולכן אנו מבקשים את הגנת הועדה בנושא זה". ארבעה ימים לאחר הבעת ההתנגדות בועדת השכנים, ובעוד התובע ממתין למסקנותיה והחלטתה, הופתע לגלות כי בניגוד לחוק - ניתן לבוני המעלית 'טופס 4', לא נלקחה מהם ערבות בנקאית כנדרש, והמעלית חוברה לחשמל. התובע באמצעות בא-כוחו דאז דרש את ביטולו של טופס 4. בעקבות כך כונסה, בחופזה ובניגוד לדין, ועדת משנה, והפיקה טיוטת סיכום מזויפת. סיכום זה לבסוף אושר כסיכום של ועדת המשנה של הועדה המקומית וכלל ששה תנאים לביצוע ע"י בוני המעלית. זאת למרות שכבר ניתן טופס 4 והמעלית חוברה לחשמל. התובע המשיך להביע את התנגדותו, בעקבותיה נשלח לחברת החשמל טופס 5, האמור לבטל את טופס 4 הקודם, בגדרו נדרשה חברת החשמל לנתק את חיבור החשמל למעלית תוך 14 יום. ביום ה-15 שלח מהנדס העיר - נתבע 2, בחוסר סמכות, מכתב לחברת החשמל בו הורה על דחיית ניתוק החשמל ב-30 יום. במכתבו של מהנדס העיר נרמז, כי הועדה המקומית תפעל מיוזמתה, לסייע לבונים, ולשנות את תנאי ההיתר. זאת למרות שבוני המעלית לא הגישו כל ערעור. בעקבות לחץ שהפעיל התובע, גייס מהנדס העיר את סגן ראש העירייה - נתבע 1, כדי להכשיר את פעולתו הלא חוקית. במועד הגשת התביעה עדיין פועלת המעלית ללא היתר, על בסיס המכתב המשהה את ביצוע הניתוק באמצעות טופס 5. בתביעתו, דרש התובע, שנתבעים 1 ו-2, האחראים לדידו באופן אישי לפעולות הלא חוקיות, יפצו אותו בגין הוצאות שהוציא עבור שירותי עורך הדין, הוצאות אשר נאלץ לשלם בגין מעשיהם. תמצית כתב ההגנה לטענת ההגנה נעדר בית המשפט לתביעות קטנות סמכות עניינית לדון בתביעה. על פי הטענה, היה על התובע לתבוע את הוצאותיו במסגרת ההליכים בפני ועדת הערר, אשר לה הסמכות הייחודית לדון בעניין. משלא נעשה כן ניתן לומר שחל בעניין מעשה בית דין. לגופו של עניין, נטען, כי בשנת 2005 ניתן היתר לבניית פיר מעלית ומנהרת גישה. מבקשי ההיתר הם שכניו של התובע. בראשית שנת 2007 הוברר, כי הבנייה נעשתה תוך ביצוע שינויים, מעשה שהצריך אישור תכנית שינויים. בחודש מרץ 2007 אושרה תכנית השינויים לאחר שנשמעה התנגדות התובע. בחודש יולי 2007 נתבקשה הוועדה המקומית לבטל אחד מתנאי תכנית השינויים - ציפוי קשיח לפיר המעלית. הועדה דחתה את הבקשה. על החלטה זו הוגש ערר מטעם הבונים כאשר המשיבים היו הוועדה המקומית והשותפים המתנגדים, וביניהם התובע. בחודש דצמבר 2007 קיבלה ועדת הערר את הערר וביטלה את חובת הציפוי הקשיח. בחודש מרץ 2008 אשררה הועדה המקומית את החלטת ועדת הערר, וקבעה, כי יש לאשר מצב סופי לבניה במספר תנאים. על החלטת אשרור זו הוגש ערר על-ידי התובע וע"י שכן נוסף. לאחר דיון הסיר התובע את הערר. כאשר נוכחה הועדה המקומית לדעת כי טרם מולאו תנאי תכנית השינויים, הודיעה על כוונתה להוציא טופס 5. על החלטה זו עררו הבונים. ביום 14/8/08 נתנה ועדת הערר לבונים אורכה של חודש ובחודש ספטמבר אותה שנה ניתן לבניה היתר סופי. לאחרונה, פנה התובע לוועדת הערר באשר לאישור הסופי האמור. עוד נטען, כי לא קיימת ראיה לעצם הזכאות להוצאות משפטיות. הקבלות שצורפו לכתב התביעה המעידות על תשלום לעורך הדין הן סתמיות ובלתי מפורטות. על אחת הקבלות נכתב "ערר על החלטת ועדה מקומית", כאשר אין חולק כי בערר זה היה התובע משיב בלבד. הפרוטוקולים של ועדת הערר מראים כי התובע ייצג את עצמו וכלל לא היה מיוצג. ההליך טרם הפניה לגוף העניין יש לציין, כי בשל שגיאה סומנו בתיק בית המשפט שתי ראיות שונות בסימון במ/1, וכך אף בסימון במ/2. אחת הראיות - מכתבו של הממונה על המחוז מיום 28/4/09, הוגשה פעמיים, בפעם הראשונה סומנה במ/1 ובפעם השנייה סומנה במ/2. במועד הדיון הראשון - לאור טענות ההגנה, הוריתי לתובע לפנות לועדת הערר בתביעתו לשיפוי בגין הוצאותיו, בטרם תינתן החלטה בתביעה הנוכחית. כך אכן נעשה וועדת הערר נתנה החלטתה. על-פי החלטתה, ביקש התובע בתיק דנן להשית הוצאות משפט על הועדה המקומית במסגרת ערר 230/07. המדובר בערר שהגישו בוני המעלית על כך שנדרש מהם לבצע ציפוי קשיח למעלית. ביום 10/12/07 נעתרה הועדה לבקשת בוני המעלית וביטלה את חובת הציפוי, אך הוסיפה תנאי הדורש את הסדרת המסלעה אשר נבנתה במסגרת בניית המעלית. בהחלטה מיום 26/4/09 דחתה הועדה את בקשתו של התובע להשית הוצאותיו על הועדה המקומית, מן הטעמים כדלקמן: בוני המעלית למעשה זכו בערעורם; התנאי אשר הוסף בנוגע למסלעה לא נבע מפרי מאמציו המשפטיים של התובע בתיק דנן; הועדה לא התייחסה לנושא ההוצאות, והתובע לא ביקשה לתקן עניין זה תוך 21 יום ממועד קבלת פסק הדין; ההליכים בפני ועדת הערר פשוטים ביותר ואינם מצריכים סיוע של עורך דין. לאחר החלטת ועדת הערר, ומשהבהיר התובע כי הוצאותיו אינן נדרשות בגין הליכי הערר, נקבע התיק לשמיעת הוכחות. העדים, העדויות והראיות עדות התובע התובע חזר על האמור בכתב התביעה. לדידו התקופה הרלוונטית לתביעתו היא התקופה שקדמה לועדת הערר מיום 10/12/07. אילו הייתה נוהגת הועדה המקומית כדין בהוציאה טופס 4, הייתה נמנעת השתלשלות העניינים. לדבריו, נתבע 1 שיקר לתובע ואמר לו שבוני המעלית הפקידו ערבות כספית. גב' חדווה אלמוג אשר ניהלה את ועדת השכנים, אמרה לתובע כי לכל אחד מן הצדדים יהיה חודש לערער על החלטתה, אך ארבעה ימים מאוחר יותר כבר ניתן לבוני המעלית טופס 4 חתום בידי שני הנתבעים. הנתבעים פעלו אם כן תוך חריגה מסמכות, ופעולתם אילצה את התובע לשכור שירותיו של עורך-דין. התובע התלונן לראשונה בעקבות חריגה מהיתר הבניה. בעקבות פנייתו כונסה ועדת השכנים. לטענת התובע בעקבות היכרותו עם בוני המעלית חשש שמתן טופס 4 או אי-לקיחת ערבות, יגרמו לבוני המעלית שלא לבצע את תנאי ההיתר במלואם. לטענתו, כך בפועל אכן קרה. עד היום, לשיטתו, לא מולאו כל תנאי ההיתר. עדות בוריס לזרוב העד היה חבר מועצת העיר משנת 1998 ועד שנת 2008. בחמש השנים האחרונות לחברותו במועצה, היה חבר אף בועדה המקומית, ובועדת המשנה. ועדת המשנה מתכנסת פעמיים בחודש, והועדה המקומית מתכנסת אחת לחודש או חודשיים, בכדי לאשר את הפרוטוקולים של ועדת המשנה. ועדת המשנה נהגה להתכנס באופן קבוע בימי שני בשעה 17:00. חברי הועדה היו מקבלים את החומר לקראת הדיון כשבוע טרם המפגש. בחודש מרץ 2007 התרחשו אירועים אשר נראו לעד כתמוהים. מזכירות הועדה המקומית התקשרה אל העד ושאלה אותו אם הוא יכול להגיע לישיבה של הועדה למחרת, ביום רביעי בשעה 12:00. העד השיב בשלילה, ולאחר זמן מה, התקשרו אליו שנית בשאלה זהה. כל זאת, למרות שלא נשלח כל חומר לקראת הדיון, ומדובר בשעת מפגש חריגה במהלך יום העבודה. לאור זאת העד היה סמוך ובטוח שלא יתקיים מפגש של הועדה. להפתעתו, לאחר שבוע קיבל פרוטוקול של הועדה ממנו עולה כי כן התקיים מפגש (נספח ד' לכתב התביעה). בישיבה זו התקבלה החלטה (המסומנת כנספח ג' לכתב התביעה). באותה ישיבה נידונו בין עשרה לחמישה עשר עניינים מלבד עניין היתר המצב הסופי לבוני המעלית. העד סבר, שהחלטות הועדה אשר התקבלו במועד זה אינן לגיטימיות, ובעקבות כך פנה בכתב ליו"ר הועדה וליועצת המשפטית של הועדה בדרישה לבטל את ההחלטות. זאת כיוון שנכחו בישיבה שלושה מחברי ועדת המשנה בלבד, ובשל ההתראה הקצרה, מועד המפגש, והעובדה שלא נשלח חומר לקראת המפגש. העד נענה כי ההתנהלות הייתה לגיטימית ותקינה. נאמר לו בדיעבד שהוועדה כונסה עקב חופשת הפסח והחשש שלא יתקיים מפגש של הוועדה במשך חודשיים. העד ביקש לקבל את מלוא עמודי הפרוטוקול אך בקשתו סורבה. מן הפרוטוקול שהיה בפניו לא ידע העד על מה ולמה התכנסה הועדה, ובמה דנה. אודות המקרה דנן, למד כשבועיים מאוחר יותר מן העיתונות. בעקבות האירועים, העלה שאלות וקושיות, מהן למד שהישיבה נערכה בכדי להכשיר בדיעבד טופס 4 שכבר נחתם. ביום 9/7/08 הוצא טופס 5 (במ/2). העד שאל במספר הזדמנויות האם התקבלה ערבות מצד בוני המעלית, ונענה בחיוב. בשנת 2008 בהחלטת ועדת המשנה מס' 106 מיום 3/3/08 (במ/3), נקבעה בין יתר התנאים אף ערבות בגובה 30,000 ₪. בעקבות החלטה זו שב העד לברר האם שולמה הערבות בכל ישיבה של הועדה בה נכח, ונענה בשלילה. העד לא היה מודע לדיוניה של ועדת הערר בנושא. במהלך ההתרחשויות המתוארות לעיל הגיש העד מספר פעמים הסתייגויות, אולם הסירן לאחר שראש העירייה הבטיח לו שהכול ייעשה לפי החוק. עדות חנה צלרינג העדה שימשה בתקופה הרלוונטית לענייננו, כיועצת המשפטית של מנהל ההנדסה. העדה הבהירה כי מהנדס העיר רשאי ליתן טופס 4 אף אם לא הושלמו כל תנאי ההיתר הסביבתיים, אך המבנה עצמו כשיר לשימוש (ראו: תקנות התכנון והבניה (חיבור מבנה לתשתיות לפני השלמת תנאי היתר), התשנ"ב-1991, (להלן: "תקנות חבור מבנה")). לטענתה, התקנות אכן דורשות הפקדתה של ערבות להבטחת השלמתן של העבודות על פי היתר הבניה ותנאיו. אולם, עניין זה הוא שולי, מקום בו יש כבר פיקדון במערכת ומדובר בעבודות מצומצמות. כך באופן כללי, וכך אף בענייננו, כלשונה - "כשמדובר על ערבויות מדובר על עבודות רציניות מאוד ובמקרה הנוכחי מדובר על דברים פעוטים של השלמת גדר ביטחון, של השלמת כניסה למתחם של בית. מדברים על תוספת בנייה, לא על בניין מגורים ולא על שטח שלם שנבנה על משהו רציני, מדבר על משהו שבא לשפר את חיי הדיירים. יש שם 92 מדרגות עד שמגיעים לכביש. סה"כ אנשים בני 80 שמבקשים מעלית. נו באמת, אסון טבע". ביום 3/3/08 וועדת המשנה לתכנון ובניה החליטה כי על בוני המעלית לשלם ערבות להבטחת התנאים שנקבעו בנוגע למסלעה שנבנתה במקום. על החלטה זו הוגש ערר. ועדת הערר החליטה ביום 14/8/08 במסגרת ערר 185/08 (במ/4), כי על בוני המעלית להפקיד ערבות בסך 30,000 ₪, אך למיטב ידיעת העדה, החלטה זו סויגה ואפשרה לבוני המעלית שלא לשלם ערבות אם יעמדו במספר תנאים. עת עומתה העדה עם מכתב אשר כתב נתבע 1 לתובע ביום 19/4/07 (נספח ה' לכתב התביעה), מכתב בו נכתב כי שולמה הערבות, ענתה העדה כי ייתכן שהדבר נבע מחוסר הבנה של ההבדלים בין הפיקדון שהיה בתיק לבין הערבות שלא שולמה. ביום 5/6/07 העדה כתבה מכתב למשרד מבקר המדינה בנוגע לענייננו (במ/6). במכתב הגנה העדה על מתן טופס 4 בטרם הדיון בועדה המקומית. אולם, משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור דחה את טענותיה של העדה והצדיק את תלונת התובע במכתבו מיום 1/6/08 (נספח א' לכתב התביעה). נרשם - "נציבות תלונות הציבור מצאה כי תלונתכם על מתן טופס 4 מוצדקת. לדעת הנציבות, בנסיבות בהן תכנית המצב הסופי, שכללה שינויים מסוימים מהיתר הבניה המקורי, הועברה להחלטת הוועדה המקומית, לא היה מקום למתן טופס 4 ב- 14.3.07 עוד קודם למתן החלטתה של הוועדה המקומית בעניין. הנציבות הצביעה בפני העירייה על ליקוי זה בפעולותיה". העדה סבורה, כי נעשתה טעות בתום לב, עת הוצא טופס 4 לאחר דיון בועדת השכנים מבלי לעבור לדיון בועדה המקומית. הועדה המקומית התכנסה 10 ימים לאחר שניתן טופס 4, ואת הנעשה אין להשיב. דעתה נחה לאחר שהבינה כי בוני המעלית התחייבו מפורשות להשלים כל תנאי שתטיל עליהם הועדה המקומית. עוד אמרה העדה את הדברים הבאים - "אני זוכרת שהיו שיירות של אנשים, כל הגורמים שטיפלו היו מעורבים. מונה אדם מיוחד בשם נועם דביר, רק כדי לשמוע את הטענות ולרכז את הנושא. כל הזמן הבוקר שלי התחיל בפקס או טלפון והיום שלי הסתיים גם כן. כל מה שאמרתי במערכת מיד היתה תגובה. כך היו היחסים לאורך שנה או שנה וחצי עד שהחלטנו להפסיק את המרוץ הזה כי זה היה בלתי נסבל. במשך שנה וחצי טיפלנו רק בהנטקה 26, כל בוקר התחיל עם פקסים, הקלטות, קטעי עיתונות. זה בלתי נסבל... אני במשך כל שנות עבודתי לא זוכרת מקרה מסוג זה ונתקלתי במקרים קשים. היחסים הכי גרועים הם בבתים משותפים, אלה המלחמות הכי גדולות אבל בסדר גודל כזה לא ראיתי". עדות אסף שטרנברג העד הינו אחד הדיירים בבניין. העד הצטרף לתובע בהליכים רבים בפני הרשויות השונות בעקבות בניית המעלית. העד לא הצטרף לתביעה הנוכחית. בעקבות הוצאתו של טופס 4, פנה העד לנתבע 1 ולגורמים נוספים. לבסוף, היות ואלו לא הועילו, פנה העד לעו"ד חנה צלרינג והקליט בלי ידיעתה את השיחה שערך עימה. לטענתו, בשיחה זו אישרה חנה צלרינג, כי הוצאתו של טופס 4 הייתה בלתי-חוקית, כי הוצא טופס 5 לביטולו של טופס 4, וכי המכתב שכתב נתבע 2 בכדי לעכב את ביצוע הוראות טופס 5 - אף הוא לא חוקי. ביום 28/4/09 כתב הממונה על המחוז ויו"ר הועדה המחוזית מכתב לתובע ולעד, בעקבות פנייתם אליו (במ/1). במכתב זה נכתב בין היתר כי מולאו כל התנאים שקבעה ועדת הערר. לטענת העד, מכתב זה נכתב בטרם נפגש הממונה עם התובע ועם העד. לאחר שנפגשו עם הממונה הוציא הלה מכתב נוסף ביום 30/6/09 (במ/7). במכתב הנוסף מצוין כי ישנם שני תנאים אשר טרם מולאו. הממונה הוציא מכתב נוסף ביום 11/2/10 (במ/8) בו נכתב כי הסיכום המחייב הינו הסיכום המצוין במכתב מיום 30/6/09 (במ/7). הממונה על המחוז לא הוזמן להעיד בהליך הנוכחי וברי כי חלק הארי של דבריו נכתב לאחר הגשת כתב התביעה. עדות נתבע 1 הנתבע נחשף למקרה בעקבות פנייתו של התובע ורעייתו ושל אסף שטרנברג. טופס 4 הוצא בטרם מולאו כל התנאים על-פי ההיתר. כך נעשה במקרים בהם הדברים הנותרים לביצוע אינם מהותיים ואינם פוגעים בבטיחות, ובנוסף מקום בו החיוניות של תחילת השימוש במבנה היא גבוהה. בידי הרשות נותרים שני אמצעים לווידוא השלמת מלוא התנאים שהוטלו על הבונה. הראשון הינו ערבות או פיקדון, והשני הינו טופס 5. במקרה דנן הוצא טופס 5 אך לא הופעל. בעקבות התלונות ביקר הנתבע במקום הבניה. הנתבע התרשם כי אכן קיימים דברים הראויים לתיקון, אך הם מינוריים. הנתבע סבור שהתלונות נבעו מיחסי השכנות הבעייתיים, ולא מבעיה כנה ואמיתית. לטענת הנתבע לא שיקר כשאמר שיש ערבות, וייתכן שהדבר נבע משגיאה בעטיו של הפיקדון אשר הפקידו בוני המעלית. הנתבע לא זכר כי ישיבה כלשהי של ועדת המשנה זומנה בדחיפות. הוא אף לא היה מודע למעורבותו של משרד מבקר המדינה בעניין. הנתבע תיאר כי הנושא הנקודתי של הבניין ברח' הנטקה 26 העסיק את העירייה באותו היקף שעות שהוקדש לתכנית המתאר של העיר חיפה כולה. עוד אמר, כי העירייה לא הייתה מניחה לאתר הבניה ולא מרפה ממנו עד שיושלמו כל העבודות לשביעות רצונה, אף אלמלא פעולות התובע ועורכי דינו. עדות נעם דביר העד שימש בתקופה הרלוונטית כעוזר מנהל האגף לרישוי ופיקוח על הבניה. תלונותיו של התובע וחוות הדעת של המפקחים הגיעו לפתחו של העד במסגרת תפקידו. להתרשמותו של העד היו במקום סטיות מזעריות אשר לא הצדיקו צו הפסקת עבודה. יחד עם זאת, הוחלט, לפנים משורת הדין, לדרוש מבעלי היתר הבניה להגיש תכנית מצב סופי. מבקשי ההיתר, בני שלוש משפחות, אשר ממוצע הגיל שלהם הוא 80, ביקשו מן העירייה לראות בסטיות האמורות כזוטי דברים. התקיים דיון בועדת שכנים, ובסופו הוחלט להמליץ לאשר את המצב הסופי. בעקבות כך, נערך סיור במקום בהשתתפות מהנדס העיר ומנהל האגף, אשר התרשמו כי כל הטעון השלמה הושלם. משכך חתמו הנתבעים על טופס 4. במסגרת עדותו של העד הוגשו לתיק בית המשפט, בין היתר, מכתב מאת בוני המעלית מיום 27/2/07 בו נכתב שהם מודעים ומסכימים לכך שתוקף אישור ההתחברות למערכת החשמל יהיה זמני בלבד (במ/12), ותזכיר מיום 13/3/07 מאת מנהל האגף לרישוי ופיקוח על הבניה, בו הלה ממליץ לנתבעים לחתום על טופס 4 (במ/13). עת הגיעה הבקשה לועדת המשנה, היא אושרה והועדה הוסיפה עליה תנאים. היות ובוני המעלית לא עמדו בסד הזמנים שהוקצב להם, הוצא טופס 5. בוני המעלית פנו לעירייה והסבירו שהתנאים שהוספו בועדת המשנה לא נדרשו בהיתר המקורי, וכי עמדו בחלק מן הדרישות. העירייה ראתה היגיון בדבריהם ולכן פנתה לחברת החשמל בבקשה לעכב את ניתוק החשמל. בוני המעלית הגישו בקשה מחודשת הכוללת שינויים של התנאים הללו. הוועדה המקומית לא קיבלה את בקשתם והתעקשה על התנאים. בוני המעלית פנו לועדת הערר, וועדת הערר קיבלה את טענותיהם, אך הוסיפה תנאי נוסף בנוגע למסלעה. העירייה דרשה פיקדון להבטחת ביצוע העבודות (במ/14). לטענת העד, ניתן להסתפק בפיקדון להבטחת התנאים שנקבעו בהיתר ולא לדרוש ערבות (עמ' 21, ש' 12-13). על-אף שתנאים נוספו להיתר מאוחר להפקדת הפיקדון, אין לדרוש סכום נוסף אלא אם כן נקבע תנאי נוסף הדורש הפקדה של סכום נוסף. העד כתב מכתב למשרד מבקר המדינה. במכתב פורטה השתלשלות העניינים והשיקולים אשר שקלה העירייה בהחלטותיה בעניין (במ/16). עדות נתבע 2 בוני המעלית קיבלו היתר בשנת 2005. עת נכנס הנתבע לתפקידו כמהנדס העיר, למד אודות הבניה שבמחלוקת לאור פניות רבות בנוגע לבניה. בשנת 2007 קיבל הנתבע בקשה לחיבור המעלית לחשמל - אישור טופס 4. על רקע כלל ההתרחשויות יצא הנתבע לביקור במקום בלוויית מנהל אגף הפיקוח ועוזרו. בשטח הבחינו שהבניה הושלמה, וכי אין כל מניעה הנדסית לאשר את הפעלת המעלית. מבקשי ההיתר, לדבריו, הינם אנשים מבוגרים אשר צירפו מסמכים המעידים על בעיות לב וברכיים מהן הם סובלים. המתנגדים לבקשה הינם דיירים בבניין שכן אשר כלל אינם אמורים להשתמש במעלית. המתנגדים טענו לחוסר התאמה לתנאים שנקבעו בהיתר המקורי. עבירות הבניה, ככל שבוצעו, היו פעוטות. התנאים אשר טרם מולאו על-ידי בוני המעלית, אף הם לא חייבו ביצוע עבודות משמעותיות. הנתבע סבר, לאור מכלול השיקולים, כי נכון וראוי יהיה לאשר לאלתר את חיבור החשמל, בהתאם לסמכותו על-פי סעיף 157א(ה1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") וסעיף 21א לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: "תקנות בקשה להיתר"). הנתבע דרש כי בוני המעלית יצהירו שאם לא ימולאו התנאים ינותק החשמל. כחודש לאחר החתימה על טופס 4, חתם הנתבע על טופס 5, ובהמשך פנה לחברת החשמל בבקשה לעכב את ביצועו (במ/20). דיון והכרעה לטענת התובע, התנהלותם הבלתי חוקית של הנתבעים, היא אשר גרמה לו לשאת בהוצאות עבור ייעוץ משפטי. לגישתו אי החוקיות באה לידי ביטוי בעיקר בשלושה עניינים - הוצאת 'טופס 4' בלתי חוקי. כינוס ועדת המשנה לועדה המקומית באופן בלתי חוקי. עיכוב ביצועו של 'טופס 5' באופן בלתי חוקי. העדר החוקיות עליו מצביע התובע מתבסס על הפרתם של דיני התכנון והבניה. אולם, תביעתו של התובע מתבססת על דיני הנזיקין. לאור זאת, להלן תיבחן תחילה טענת התובע לחוסר חוקיותן של פעולות הנתבעים, לאחר מכן, ייבחנו הממצאים במסגרת דיני הנזיקין. דיני התכנון והבניה א. טופס 4 בוני המעלית קיבלו היתר לבניית מעלית משותפת ומעבר תת-קרקעי, והפקידו פיקדון להבטחת קיום ומילוי תנאי ההיתר. הבניה בוצעה תוך סטייה מן ההיתר. בכך לכאורה עברו בוני המעלית עבירה על-פי סעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה. אולם, המחוקק הכיר בכך שעם התקדמות הבניה עשוי להתעורר הצורך להכניס שינויים בהיתרים. סעיף 145(ה) לחוק התכנון והבניה מסמיך את מהנדס הועדה להתיר שינויים בהיתר. סמכותו של המהנדס מוסדרת במסגרת תקנות התכנון והבניה (התרת שינויים בהיתר על ידי מהנדס ועדה מקומית), התשנ"ב-1992 (להלן: "תקנות התרת שינויים"). אופן הגשת הבקשה מוסדר בסעיף 20ב לתקנות בקשה להיתר, ובטופס 2 אשר בתוספת הראשונה לתקנות אלו (את הטופס ניתן לראות בקובץ התקנות 5422, י"ט באדר א' התשנ"ב, 23.2.1992, בעמ' 795-793). בענייננו, לאור סכסוך השכנים הנטען, לא הפעיל נתבע 2 את סמכותו הנזכרת לעיל והעדיף להעביר את העניין לדיון בועדה המקומית (ראו: במ/6, במ/13, נספח א1 לכתב התביעה). נאמר לבוני המעלית להגיש "תכנית מצב סופי", וכך נעשה. התובע התנגד לאישורה של תכנית המצב הסופי. התנגדותו נשמעה במסגרת 'ועדת שכנים'. חוק התכנון והבניה, מגדיר ומסדיר, את סמכותם של 'ועדה מקומית' (סעיף 17), ושל 'ועדת משנה' (סעיף 18(ה)). ועדת השכנים בעיריית חיפה משמשת ככל הנראה כתת-ועדה של ועדת המשנה. במסגרת ערר 207/10 (ועדת ערר מחוזית - מחוז חיפה) סובול נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (פורסם במאגר משפטי), נקבע בזו הלשון - "הוועדה המקומית אמורה לדון בהתנגדויות המוגשות לה. סמכות זו הואצלה בחוק לוועדת המשנה (ר' סעיף 18(ו) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 - להלן: "החוק"). הוועדה המקומית יכולה גם לקבוע את סדרי עבודתה (ר' סעיף 44 לחוק), אולם אין היא זכאית לאצול את שיקול דעתה, על פי דין, לגורם אחר. דברים יפים לעניין זה נקבעו בבג"ץ 2303/90 אלי פיליפוביץ ואח' נ' רשם החברות ואח', פ"ד מו(1) 410... הוועדה המקומית (או ועדת המשנה), אמורים לקבל החלטות בנושא התנגדויות להיתרים בעצמן (ר' סעיף 149 לחוק, הקובע כי ההכרעה אמורה להתבצע על ידי הוועדה עצמה). על כן, אין הוועדה המקומית, או ועדת המשנה, יכולים לאצול את הסמכות לקבל החלטה בעניין ההתנגדויות, ל"ועדת שכנים" שכזו... עם זאת, אין מניעה כי הוועדה תיעזר בוועדת השכנים, לשם קבלת החלטתה". בענייננו לא הוצגו או הוגשו פרוטוקול הדיון בועדת השכנים או החלטתה. אולם מיתר הראיות בתיק עולה, כי ועדת השכנים המליצה על אישור התכנית הסופית בתנאים מסוימים (ראו: במ/13). אחר הדברים הללו, בוני המעלית הגישו בקשה לאשר להם לחבר את המעלית לחשמל (טופס 4). בטרם נידונה המלצת ועדת השכנים בועדת המשנה או בועדה המקומית, ובטרם ניתן לבוני המעלית היתר שינויים לפי תקנות התרת שינויים, קיבלו בוני המעלית טופס 4. קובע סעיף 157א לחוק התכנון והבניה, [ההדגשות אינן במקור, ע.ק.] - 157א. (א) בסעיף זה - "החברה" - חברת החשמל לישראל בע"מ או חברת החשמל למחוז ירושלים בע"מ, לפי הענין; "המנהל" - מי שהוסמך כדין לתת שירותי טלפון; "הרשות המאשרת" - יושב ראש ועדה מקומית יחד עם מהנדס הועדה, או יושב ראש ועדת משנה לפי סעיף 18 יחד עם מהנדס הועדה המקומית; ... (ב) (1) לא תתחיל החברה בעבודה להספקת חשמל לבנין ולא תספק חשמל לצורך עבודות בניה, אלא לאחר שמבקש החשמל המציא לה אישור מאת הרשות המאשרת או היתר בניה; (2) לא תספק החברה חשמל לבנין אלא לאחר שמבקש החשמל המציא לה אישור מאת הרשות המאשרת. ... (ה) (1) הרשות המאשרת תיתן אישור כאמור בסעיפים קטנים (ב), (ג) ו-(ד) אם ניתן היתר לפי סעיף 145 לעבודות שלגביהן מבוקש חיבור החשמל, המים או הטלפון, או שבהן נבנה הבנין שלגביו מבוקש החיבור, לפי הענין; (2) על אף האמור בפסקה (1), רשאית הרשות המאשרת, מטעם מיוחד, ליתן אישור לפי סעיפים קטנים (ב)(1) ו-(ד)(1), בתנאים שיראו לה, גם אם היתר הבניה שהחליטה הועדה המקומית ליתן טרם ניתן; ... (ה1) רשות מאשרת רשאית לתת אישור לפי סעיף זה, אם שוכנעה כי המבנה נושא הבקשה נבנה בהתאם להיתר הבניה, למעט פרטים הטעונים השלמה אשר לא הושלמו במועד הגשת הבקשה מטעמים שפורטו על ידי מבקש הבקשה, אך הוא ראוי לשימוש גם לפני השלמתם של אותם פרטים; שר הפנים יקבע בתקנות את נוסח הבקשה לפי פסקה זו, יגדיר מהו מבנה הראוי לשימוש לענין סעיף זה, ויקבע את התנאים או הערבויות שיידרש מבקש אישור למלא או ליתן כדי להבטיח השלמת המבנה בהתאם להיתר הבניה, אם קיבל אישור לפני שהבניה הושלמה בהתאם להיתר. מלשון הסעיף עולה כי הרשות המאשרת רשאית הייתה ליתן אישור להספקת חשמל למעלית בענייננו על-פי סעיף קטן (ה)(1) "אם ניתן היתר לפי סעיף 145 לעבודות שלגביהן מבוקש חיבור החשמל", או על-פי סעיף קטן (ה1) "אם שוכנעה כי המבנה נושא הבקשה נבנה בהתאם להיתר הבניה, למעט פרטים הטעונים השלמה". 'טופס 4' הינו טופס אישור להספקת חשמל הניתן על-פי סעיף 157א לחוק התכנון והבניה, ולפי סעיף 5 לתקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון), התשמ"א-1981 (להלן: "תקנות אישורים למתן שירותי חשמל"). האפשרות לאשר הספקת חשמל על-פי סעיף (ה1) הנזכר לעיל, מוסדרת בתקנות התכנון והבניה (חיבור מבנה לתשתיות לפני השלמת תנאי ההיתר), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות חיבור מבנה"). כך קובע סעיף 4 לתקנות הללו - 4. להבטחת השלמתן של העבודות על פי היתר הבניה ותנאיו ימציא מבקש האישור ערבות בנקאית להנחת דעתה של הרשות המאשרת בסכום שיקבע היועץ המשפטי של הועדה המקומית, בהתאם להיקף העבודה שלא הושלמה כנדרש על פי תנאי ההיתר. לטענת התובע, טופס 4 בענייננו (נספח ב לכתב התביעה) ניתן לבוני המעלית שלא כדין, מן הטעמים כדלקמן: אילו ניתן הטופס מכוח סעיף (ה)(1) הרי אין לבוני המעלית היתר סופי, או היתר שינויים; אילו ניתן הטופס מכוח סעיף (ה1) הרי לא ניטלה ערבות. לטענת הנתבעים בסיכומיהם, הוצאתו של טופס 4 במקרה דנן נעשתה מכוח סעיף (ה1). אמנם לא ניטלה ערבות, אלא שלטענת הנתבעים נותרה בידם האפשרות לאכוף את תנאי ההיתר על בוני המעלית באמצעות טופס 5, כפי שאף נעשה בפועל, ואף נותרו בידם דמי הפיקדון ששילמו בוני המעלית. בנוגע למצג שהוצג לתובע לפיו ניטלה ערבות, נטען כי עניין זה נבע מחוסר ההבחנה בין פיקדון לבין ערבות. בדוננו, לא הוכיח התובע כי המבנה אינו "ראוי לשימוש" או כי אין הצדקה עניינית למתן טופס 4 על-פי ההליך הקבוע בסעיף (ה1). על פי עדויות הנתבעים נראה אף כי ההיפך הוא הנכון. בפועל נראה כי טענת התובע היא שהרשות חייבת ליטול ערבות מקום בו היא מפעילה את סמכותה על-פי סעיף (ה1). איני מקבל את טענה זו. להבנתי, סעיף 4 לתקנות חיבור מבנה, קובע, כי הרשות רשאית לדרוש המצאת ערבות. כך עולה מן הנוסח "להנחת דעתה של הרשות המאשרת". לכאורה, לשיטת התובע, מקום בו דעתה של הרשות "נוחה" מן הבטוחות להשלמת העבודות, עליה לדרוש בכל מקרה ערבות. איני מקבל פרשנות זו, ואיני סבור כי על הרשות להפעיל את הסמכות המוקנית לה בסעיף 4 בכל מקרה ומקרה. מטבעם של דברים עשויה דעתה של הרשות להיות נוחה בעוד דעתו של השכן המתנגד אינה נוחה. איני סבור, כי התובע צלח בניסיונו להוכיח כי החלטתה של הרשות שלא ליטול ערבות, חרגה ממתחם הסבירות הנזיקי כל שכן ממתחם הסבירות המנהלי (ראו: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193; ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, פורסם באתר משפטי). ב. כינוס ועדה שלא מן המניין אחר הדברים האלו כונסה ועדת המשנה באופן חפוז ואישרה את המלצותיה של ועדת השכנים (נספחים ג1-ד לכתב התביעה). לטענת התובע, כינוסה של ועדה זו והחלטותיה אינם עומדים בדרישות הדין. כך קובע סעיף 42(א) לחוק התכנון והבניה - 42. (א) המנין החוקי בישיבות של מוסדות התכנון הוא מחצית החברים; אם לא היה מנין חוקי בפתיחת הישיבה, ידחה היושב ראש את פתיחת הישיבה לחמש עשרה דקות. לאחר עבור זמן זה תהא הישיבה כדין גם אם השתתפו בה שליש ממספר החברים והיושב ראש בכללם, ובלבד שמספרם לא יפחת משניים בנוסף ליושב ראש. סעיף 5 לתקנות התכנון והבניה (תדירות דיוני מוסד תכנון), התשס"ג-2003 קובע - 5. (א) ועדה מקומית תקיים ישיבה מן המנין אחת לחודש לפחות, אך רשאית היא להחליט שלא לקיימה בחודש אחד בשנה ובלבד שמנין ישיבותיה בשנה לא יפחת מ-12. (ב) לענין תקנת משנה (א) יראו בישיבה של ועדת משנה לתכנון ולבניה כישיבה של הועדה המקומית שהקימה אותה, ובלבד שאם לפי סעיף 18(ז) לחוק נתקבלה דרישה בכתב של חבר ועדה מקומית או נציגה לקיים דיון במליאת הועדה בענין שנדון בועדת המשנה, הוא יתקיים בישיבתה הקרובה של הועדה המקומית ובתוך שלושים ימים ממועד הדרישה. (ג) יושב ראש ועדה מקומית או יושב ראש ועדת משנה לתכנון ולבניה, רשאי לכנס את הועדה המקומית או את ועדת המשנה, בהתאמה, לישיבות נוספות, שלא מן המנין, אם ראה כי קיים צורך בכך. לאור הוראות אלו, מסופקני האם כינוס הועדה או החלטותיה נעשו או התקבלו שלא כדין. דומני, כי התובע לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה המוטל על כתפיו בעניין זה, בפרט לאור קיומה של חזקת התקינות של המעשה המנהלי. לא הוברר עד תום מי הם חברי הועדה, מי נכח בדיון, והכיצד התנהלו הדברים בכל הנוגע לכינוס הועדה דיוניה והחלטותיה. יחד עם זאת, מבקש התובע להסיק מעצם כינוסה של ועדה שלא מן המניין על אי-חוקיותו של טופס 4 אשר ניתן לבוני המעלית. כאמור לעיל, איני מקבל טענתו בעניין זה. ג. עיכוב טופס 5 אחר הדברים הללו, היות ובוני המעלית לא עמדו בתנאי ההיתר שניתן להם, הוצא בעניינם 'טופס 5'. טופס זה מוצא על-פי סעיף 6 לתקנות אישורים למתן לשירותי חשמל. סמכות להוצאתו מוסדרת בהמשכו של סעיף 157א לחוק התכנון והבניה, הנזכר לעיל, כמפורט - (ו) ראתה הרשות המאשרת כי בנייתה של יחידת דיור, מסחר, שירותים או תעשיה היוותה סטיה מהיתר, רשאית היא להורות לחברה, למנהל או לספק, למנוע או להפסיק מתן חשמל, שירותי טלפון או מים, לפי הענין, לאותה יחידה. ביום 16/5/07 שלח נתבע 2 מכתב אל חברת החשמל ובו ביקש לעכב את ביצועו של טופס 5 (נספח ז' לכתב התביעה). ביום 4/6/07 נשלח לחברת החשמל מכתב בעל נוסח זהה, אלא שאליו צורפה אף חתימתו של נתבע 1 (נספח ח' לכתב התביעה). לטענת התובע, מכתבו הראשון של נתבע 2 לחברת החשמל ניתן בחוסר סמכות, היות והוא לבדו אינו מהווה "רשות מאשרת" כהגדרתה בסעיף 157א. בעניין זה סבור אני, כי הצדק עם התובע. נראה, כי מהנדס העיר לבדו לא היה מוסמך לעכב את ביצועו של טופס 5. במכתבה של העירייה למשרד מבקר המדינה (במ/6) מאשרת העירייה סוגיה זו. דיני הנזיקין כאמור, בענייננו, שוכנעתי כי הנתבעת - הועדה המקומית נהגה שלא כשורה בעניין עיכוב ביצועו של טופס 5. עניין זה בא לידי ביטוי במכתב מיום 16/5/07 אשר שלח נתבע 2 לחברת החשמל. לתגובתו של התובע לבקשת המחיקה וההצטרפות שהגישה הועדה המקומית בתיק דנן, צורף מכתב מאת ב"כ התובע דאז מיום 16/5/07 בו הוא קובל במישרין על אי-החוקיות בעיכובו של טופס 5. למרות זאת, איני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בגין עניין זה, מן הטעמים כדלקמן: על-אף קביעתי דלעיל לפיה ישנו טעם לפגם בכך שמהנדס העיר לבדו ביקש את עיכוב ביצוע טופס 5, יש לזכור, כי אין בחוק הוראה ברורה הקובעת פרוצדורה סדורה בה תתבקש השהייתו או עיכובו של טופס 5. הדעת נותנת ש"הרשות המאשרת" היא זו המוסמכת אף לעכב את ביצועו של טופס 5 אשר הוציאה, ולכן חוסר הנחת ממעשהו של מהנדס העיר. עוד סבור אני, כי בענייננו כשל התובע בניסיונו להוכיח כי מהנדס העיר פעל מתוך שיקול זר, בלתי ענייני, בחוסר תום לב או מתוך כוונת גרימת נזק. סבור אני, כי הלה במסגרת שיקול דעתו המקצועי ראה לנכון לעכב את ביצועו של טופס 5. לאור זאת יש לראות את הפגם בהתנהלותו של מהנדס העיר כפגם בעניין פרוצדוראלי שולי למדי ולא כפגם מהותי. הראיה שביום 4/6/07 בא הדבר על תיקונו, ועל-גבי המכתב צורפו חתימותיהם של חברי "הרשות המאשרת", וכך אף בהחלטות מאוחרות יותר של ועדת הערר נותר עיכוב הביצוע על כנו. כאמור בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 , 140-141 - "... כידוע, קיומו של נזק הוא תנאי חיוני אם כי לא מספיק בגיבושה של עוולת הרשלנות. לא כל נזק, כפי שהוא מתגבש במציאות המוחשית, מטיל אחריות על המזיק ברשלנות. כפי שראינו, קיימים שיקולים שונים, שיש בהם כדי לצמצם את אחריותו של מזיק בגין נזק שנגרם על-ידיו. שיקולים אלה אינם באים לידי ביטוי רק במושג ה"נזק", שהוא רחב ביותר, אלא גם במושג המשפטי של החובה המושגית והסיבתיות. "המקום הגיאומטרי" לבחינת השאלה, אם נזק זה או אחר מטיל אחריות על המזיק, הוא במסגרת השיקולים של מדיניות משפטית, הסובבים את יסוד "החובה", ובמסגרת השיקולים הקאוזליים". מן הראיות שהוצגו בפני נראה כי נגלה בפני טפח אחד בלבד מתוך סכסוך עמוק וחריף, כפי הנראה ארוך שנים ורב מערכות, בין דיירי שני הבניינים הצמודים זה לזה ומצויים בגוש אחד, ברח' הנטקה 26. סכסוך זה העסיק את הרשויות המנהליות והמעין שיפוטיות לא אחת. להתרשמותי הבלתי אמצעית, חלק ניכר מן המוטיבציה של התובע בהתנהלותו מול הרשויות, ובשכירת שירותיו של עורך-דין, נבעה דווקא מעניינים הקשורים בסכסוך העומד ברקע לפעילותו ולא מתוך צורך מהותי, כן וענייני. מבין שלל הפעולות ה"בלתי-חוקיות" שייחס התובע לנתבעים, עיכוב ביצועו של טופס 5, הינו לדידי המעשה הפעוט יחסית מכולם והמאוחר מכולם מבחינה כרונולוגית. בנוסף אציין שהתובע לא השכיל לפרט ולהגדיר את ההוצאות ששילם עבור שכר טרחת עורך דינו, באשר לכל פעולה ופעולה בה נקט עורך הדין, ודאי לא ביחס לפעולה של שליחת מכתב הקשורה במסמך שעניינו עיכוב ביצוע טופס 5 אשר נחתם ע"י נתבע 2 בלבד, כאשר זמן קצר לאחר מכן תוקן הפגם האמור. לאור השיקולים הללו, ריחוק הנזק, והעובדה שעסקינן ברשות ציבורית הניזונה לשם פעולתה מכספי הציבור, איני סבור כי יש להורות על פיצוי התובע בגין הוצאה מסוימת שהוציא עבור שליחת המכתב. אעיר, המכתב יכול היה להישלח גם ללא סיוע בעורך הדין, בפרט נוכח כישוריו ויכולותיו האישיות של התובע כפי שבאו לביטוי במסמכים הרבים שהוגשו לתיק בית המשפט וכפי שהתרשמתי ממנו באופן בלתי אמצעי. סוף דבר אני דוחה אפוא את התביעה. לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לנכון שלא לעשות צו להוצאות. תקווה אני, כי עם תום הליך זה יתום אף הסכסוך הרחב יותר הקשור בו, וכי המעורבים בו ייקחו לליבם את עצתו של החכם באדם - "טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב" (משלי יז, 1). בשולי הדברים אביע התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין שנבע, בין היתר, מתקלות בלתי צפויות במערכת המחשוב. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. בניההיתר בניה