תביעה קטנה לתשלום סך של 19,778 ₪. רקע עובדתי: ביום 16.09.10 התקשרו הצדדים בהסכם שכירות בלתי מוגנת ביחס לחנות שבבעלות התובע, ברח' העצמאות 65 בקרית אתא (להלן: "ההסכם"). בסעיף 3 להסכם נקבע כי תקופת השכירות תחל ביום 01.11.10 לתקופה של שנה, בעבור דמי שכירות חודשיים בסך של 11,000 ₪ בתוספת מע"מ, צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום התשלום בפועל. לפי סעיף 30 להסכם, השכירות הינה לשנה אחת עם אופציה להארכת ההסכם ב- 3 שנים נוספות. סעיף 31 להסכם קובע כי האופציה תמומש אוטומטית, אלא אם השוכר יודיע למשכיר לפחות 90 יום מראש על אי רצונו במימושה. לפי סעיף 33 להסכם, ניתנת האפשרות לשוכר להודיע על סיום ההסכם מתום השנה הראשונה, "ובתנאי שהודיע במכתב רשום לכתובת המצוינת 3 חודשים מראש על רצונו בהפסקתו ופינוי המושכר כרשום בחוזה". ביום 07.09.11 נשלח לתובע מכתב מאת "או-בייבי צפון", החנות אותה מנהלים הנתבעת ובעלה, הנושא את התאריך 06.09.11, שכותרתו "סיום חוזה שכירות חנות", בו נרשם כי "בהמשך להודעה שמסרתי לך בעל פה, הנני מתכבד להודיעך כי אינני מעוניין לנצל את תקופת האופציה שבחוזה השכירות ובכוונתי לפנות את המושכר בתום שנת השכירות לאמור 31.10.11". (ההדגשה אינה במקור ע.א.) ביום 20.11.11 השיב התובע לנתבעת במכתב שנשלח בדואר רשום עם אישור מסירה לנתבעת ביום 23.11.11, לפיו מאחר שבמכתבה הודיעה הנתבעת על רצונה לפנות את המושכר ביום 31.10.11, הרי שנגרם לתובע נזק של חודש ושבוע שכירות. התובע ציין במכתבו כי הינו מוכן לקבל תשלום עבור חודש שכירות אחד במקום תשלום עבור חודש ושבוע, וכן כי הוא מוכן לוותר במסגרת פשרה גם על ריבית הפיגורים, כאשר אם לא תיענה בקשתו, ייאלץ לפנות לערכאות. לאחר שמכתבו לא נענה, הגיש התובע התביעה שבפניי ביום 15.12.11. ביום 17.01.13 התקיימה בפניי ישיבת הוכחות, בה העידו התובע, הנתבעת ובעלה של הנתבעת, רוני קיקוזאשוילי. בתום הישיבה נעתרתי לבקשת הנתבעת להמציא לתיק בית המשפט את הפלט מהטלפון הסלולרי המעיד על כך שהיא ובעלה התקשרו למספר הטלפון של התובע (אשר ננקב על ידי התובע בעת הדיון) לפני חודש ספטמבר, וזאת בטרם מתן פסק הדין. ביום 21.02.13 הגיש בעלה של הנתבעת לתיק הודעה, לפיה ברשותו מספר טלפון אחר של התובע כאשר לטענתו, אין לו תיעוד על שיחת טלפון למספר שמסר התובע בעת הדיון. בעלה של הנתבעת צירף להודעתו פירוט שיחות לתקופה שבין התאריכים 13.8.11 - 12.9.11, לפיו ביצע שיחת טלפון למספר הטלפון של התובע כפי שקיים ברשותו, ביום 28.8.11. טענות הצדדים: 11. התובע טוען כי בתחילת חודש ספטמבר 2011, התקשר אליו בעלה של הנתבעת ומסר כי בכוונתם לסיים את תקופת ההסכם ולא לחדשו לשנה נוספת, והתובע ביקש מבעלה של הנתבעת לשלוח לו מכתב רשום בנושא, כפי שנעשה כאמור לעיל. 12. התובע טוען כי התשלום האחרון של דמי השכירות בגין חודש אוקטובר 2011 על סך של 13,110.56 ₪ כולל מע"מ, הועבר אליו ביום 02.10.11, כאשר בהתאם לתאריך כתיבת מכתבה של הנתבעת מיום 06.09.11 בדבר סיום ההסכם, אמור היה להסתיים ההסכם ביום 06.12.11, היינו: שלושה חודשים מיום כתיבת המכתב, לפי סעיף 31 להסכם. 13. לטענת התובע, פנה מספר פעמים בטלפון לבעלה של הנתבעת בדרישה לתשלום דמי שכירות המשתלמים לו מעבר לחודש אוקטובר 2011, אך בעלה של הנתבעת טען כי לא חלה עליו ועל רעייתו כל חובה לשלם דמי שכירות נוספים. 14. התובע מוסיף וטוען כי פגש את בעלה של הנתבעת בחנות שפתחו הנתבעת ובעלה בקניון עזריאלי בקרית אתא, והבהיר לו כי אינו יכול לוותר על תשלום דמי שכירות של חודש שלם, וציין בפניו כי אי ביצוע התשלום יפגע בתזרים המזומנים של התובע בבנק. אף על פי כן, מסר התובע, לטענתו, לבעלה של הנתבעת כי הינו מוכן לוותר על 6 הימים הנוספים מעבר לחודש בגינו אמורה הנתבעת לשלם את דמי השכירות, והוסיף כי אם יועבר אליו התשלום מיד, יסכים לוותר על הפרשי הריבית. על דרישותיו אלו חזר התובע גם במכתב ששלח לנתבעת ביום 23.11.11 כאמור לעיל. 15. בעדותו השיב התובע לשאלת בית המשפט כי השכיר את החנות כחצי שנה לאחר מכן. התובע הכחיש שהביא לחנות שוכרים פוטנציאלים כבר בחודש יולי 2011 ואף טען כי "לא היה לי מגע שוטף איתם." משוםש התשלומים בוצעו באמצעות הוראת קבע (פרו', עמ' 2, ש' 11-6). 16. אשר על כן, מבקש התובע לחייב את הנתבעת לפצותו בסך של 19,778 ₪, בהתאם לפירוט כדלקמן: סך של 15,733 ₪ בגין דמי שכירות (המורכב מסך של 13,110 ₪ בגין חודש שכירות ומסך נוסף של 2,623 ₪ בגין שישה ימי שכירות נוספים); סך של 2,045 ₪ בגין ריבית פיגורים בשעור של 13% בהתאם לסעיף 4 לחוזה השכירות (ריבית פיגורים לפי פריים + 10%); וסך של 2,000 ₪ בגין עגמת נפש. כמו כן, ביקש התובע לאכוף על הנתבעת לסיים לשלם התשלומים לרשויות עד ליום 06.12.11. 17. הנתבעת טוענת כי כבר במהלך המו"מ החוזי עם התובע, הודיע בעלה של הנתבעת לתובע כי הם בוחנים את האפשרות להעביר חנותם לקניון עזריאלי בקרית אתא, ובסוף חודש יולי 2011, לאחר סיכום הדברים עם בעלי הקניון, הודיע בעלה של הנתבעת לתובע כי אין בכוונת הנתבעת להאריך את הסכם השכירות למשך תקופת האופציה. לטענת הנתבעת, התובע קיבל את ההודעה טרם חתימת ההסכם עם הנהלת הקניון, אך לא יאוחר מיום 03.08.11, המועד בו נחתם ההסכם עם הנהלת הקניון בפועל. הנתבעת טוענת כי התובע לא הביע כל התנגדות להודעה זו, לא במועד שבו נמסרה לו ההודעה, ואף לא לאחר מכן ועד למועד פינוי החנות בפועל. בעדותה הוסיפה הנתבעת כי לאחר חתימת החוזה עם הנהלת הקניון "הודענו לו (לתובע, ע.א.) טלפונית שהכל סגור והכל נחתם" (פרו', עמ' 1, ש' 16). 18. הנתבעת טוענת כי בתחילת חודש ספטמבר 2011 הודיע התובע לבעלה של הנתבעת כי הוא מבקש להשכיר את החנות לשוכרים אחרים, וביקש שהנתבעת תאפשר את הצגת החנות לשוכרים הפוטנציאליים. לטענתה, באותו מעמד ביקש התובע מבעלה של הנתבעת שהנתבעת תמסור לו הודעה בכתב, כי אכן בכוונתה לפנות את החנות ביום 31.10.11 על מנת שהחנות לא תושכר לאחרים, וברגע האחרון תחזור בה הנתבעת מכוונתה לפנות את החנות ותבקש לממש את האופציה. מכתב הוצא, כאמור, ביום 06.09.11. 19. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי טענת התובע, לפיה נודע לו לראשונה על כוונת הנתבעת שלא לממש את תקופת האופציה, רק ממכתבה של הנתבעת מיום 06.09.11, אינה נכונה, שכן במכתב עצמו נאמר, כאמור, שהוא בהמשך להודעה שנמסרה בעל פה. יתרה מזו, הנתבעת טוענת כי אין היגיון להשהיית הודעתה לתובע אם חתמה על הסכם השכירות מול הנהלת הקניון כבר ביום 08.03.11. 20. לטענתה, אילו היו פני הדברים כגרסת התובע, הרי שהיה מזדרז לכתוב לנתבעת מכתב, לפיו אינו מסכים כי החנות תפונה ביום 31.10.11, והיה דורש לקבל הודעה מוקדמת של 3 חודשים בהתאם להסכם. 21. הנתבעת טוענת כי התנהגותו של התובע מעידה על חוסר תום לב, כאשר מחד, המתין עד למועד פינוי החנות על ידי הנתבעת בהתאם להודעתה מיום 31.10.11, ומאידך, רק ביום 20.11.11 נזכר לפתע לטעון כי לא די בהודעה המוקדמת שקיבל. לטענתה, אילו היה התובע מביע את התנגדותו במועד, הרי שיתכן שהייתה מחליטה להחזיק בחנות חודש נוסף. 22. עוד נטען כי טענות התובע כי פנה אל הנתבעת ו/או אל בעלה, מספר פעמים, אינן נכונות, וכי למעט מכתב התובע מיום 23.11.11 לא הייתה מעולם כל פניה נוספת מצד התובע לנתבעת. לטענת הנתבעת, מלשון המכתב ששלח אליה התובע ביום 23.11.11, עולה כי זו הפעם הראשונה שבה הביע התובע את התנגדותו להודעתה, ואין במכתב שום אזכור לכך שהביע התנגדות קודמת כלשהי. הנתבעת טוענת כי לא השיבה למכתב התובע משום שהיתה טרודה בניהול חנותה החדשה, אך עוד בטרם העבירה את המכתב לטיפול עו"ד, הוגשה התביעה דנן. 23. בעדותו טען בעלה של הנתבעת כי "במהלך התקופה שהוא טוען שלא הודעתי לו, אנחנו עדיין היינו בחנות שלו, והוא שלח אנשים לראות את החנות. אנחנו עזבנו בסיום החוזה. הכנסנו אנשים שבאו להשכיר את החנות במקומנו. ... האנשים באו לראות את החנות במהלך חודש יולי" (פרו', עמ' 1, ש' 24-21). אשר על כן, מבקשת הנתבעת לדחות את התובענה, ולחייב את התובע בהוצאות. דיון והכרעה: 24. דין התביעה להתקבל בחלקה. 25. בהתאם להוראות הסעיף 33 להסכם היה על הנתבעת למסור הודעה בכתב אודות כוונתה להביא את החוזה לסיומו 3 חודשים מראש. יש להניח כי התכלית שעמדה ביסוד הוראה זו היתה לאפשר לתובע להערך לעזיבת הנתבעת ולמצוא שוכר חלופי. אין חולק כי הודעה בכתב נמסרה ע"י הנתבעת רק ביום 7.9.2011, היינו כחודש ושלושה שבועות ולא שלושה חודשים עזיבת המושכר. 26. אכן במכתב הנתבעת מיום 6.9.2011 צויין כי עוד קודם למשלוח ההודעה בכתב נמסרה גם הודעה טלפונית. ואולם, ניתנה לנתבעת הזדמנות להוכיח באמצעות ראיה חיצונית כי אכן יצרה קשר טלפוני עם התובע, לפני משלוח המכתב, והנתבעת צירפה פלט שיחות לפיו התקיימה שיחה טלפונית רק ביום 28.8.2011 היינו כעשרה ימים לפני משלוח המכתב מיום 7.9.2011. 27. סביר להניח כי בשיחה זו אכן הודיעו הנתבעת (או בעלה) לתובע על כוונתם לסיים את תקופת השכירות, ולכן הנתבעת הוכיחה כי הודיעה לתובע על סיום תקופת השכירות ביום 28.8.2011 היינו עוד קודם למועד משלוח מכתבה מיום 6.9.2011. 28. אכן, עפ"י חוזה השכירות נדרשה הודעה בכתב ולא הודעה בע"פ ואולם כאמור, מטרת ההודעה להבטיח כי התובע ידע על כוונת הנתבעת לסיים את ההתקשרות, ולטעמי, גם הודעה בע"פ מקיימת את תכלית זו. עמידה של התובע על הודעה בכתב, בנסיבות כאלו, היתה נחשבת חוסר תום לב ואכן התובע בפנייתו לנתבעת, לא עמד על מלוא זכויותיו החוזיות, והסתפק בדרישה לדמי שכירות של חודש אחד היינו רק בגין חודש נובמבר 2011. דרישתו זו אף מתיישבת ותומכת בראייה שהציגה הנתבעת לפיה התקיימה בין הצדדים שיחה טלפונית ביום 28.8.2011 , אותה שיחה שאליה בוודאי כיוונה הנתבעת במכתבה מיום 7.9.2011. 29. הנתבעת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח כי התובע ידע על כוונתה לעזוב את המושכר כבר בחודש יולי 2011 ואף שלח שוכרים פוטנציאליים לחנות בחודש יולי 2011 טענה שמוכחשת ע"י התובע. יש להניח כי אלו היתה הנתבעת מודיעה לתובע על כוונתה הסופית לפנות את המושכר כבר בחודש יולי 2011 כפי שהיא טענה בעדותה בפניי, היתה נותנת לכך ביטוי מפורש במכתב מיום 6.9.2011 ולא מסתפקת באמירה לקונית במכתבה כי כבר נמסרה הודעה בע"פ מבלי לציין מתי בדיוק נמסרה אותה הודעה. גם אם נכונה טענתה של הנתבעת שהתקשרה בחוזה לשכירת חנות בקניון עזריאלי כבר ביום 3.8.2011 אין בכך הוכחה שאכן הודע לתובע על כך, מה גם שלא הוצג ע"י הנתבעת החוזה לשכירת החנות בקניון דבר שפועל לחובת הנתבעת. 30. משהוכח באמצעות פלט השיחות שהוצג ע"י הנתבעת, לאחר ישיבת ההוכחות, כי הודע לתובע על סיום השכירות ביום 28.8.11 הרי שהנתבעת זכאית היתה להביא את החוזה לסיומו רק ביום 28.11.2013. על אף האמור לא ראיתי לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין 28 יום מלאים משום שאני נותנת אמון בגרסת הנתבעת כי לראשונה נודע לה על כוונתו של התובע לדרוש פיצוי בגין אי מסירת ההודעה במועד רק ממכתבו מיום 20.11.2011 שנשלח לאחר פינוי המושכר, ומשום שאני מוצאת טעם בטענתה כי אלו היה התובע מודיע לה על כוונתו לדרוש פיצוי בגין האיחור בתשלום עד 28.11.2013 כבר בסמוך למועד משלוח מכתבה מיום 6.9.2011 ולא רק לאחר עזיבת המושכר, לא היתה הנתבעת, קרוב לוודאי, ממהרת לפנות את המושכר והיתה עושה בו שימוש או מפיקה ממנו תועלת כלשהי גם בחודש נובמבר 2011 שהרי ממילא היא משלמת בעבורו בתקופה זו! 31. אמנם הנתבעת שכרה חנות בקניון עזריאלי ולכן אין להניח שהיתה מנהלת, במקביל, שתי חנויות בחודש נובמבר 2011 ואולם סביר לקבוע כי אלו היתה יודעת לפני הפינוי על כוונת התובע לדרוש פיצוי בגין חודש נובמבר 2011 היתה ממשיכה לעשות שימוש בחנותו של התובע לאחסון סחורה ו/או לכל מטרה אחרת. 32. אמנם המתנת התובע עד לפינוי המושכר ומשלוח מכתב הדרישה רק ביום 20.11.2011 אינה עולה כדי ויתור על זכויות החוזיות, אך מאידך, יש לראות בהתנהלות זו חוסר תום לב שבגינו ראיתי להפחית מסכום הפיצוי, על דרך האומדנא, את התועלת שיכולה היתה הנתבעת להפיק מן המושכר עד 28.11.2013 אלו היה התובע מעמידה על כוונתו לדרוש פיצוי בגין האיחור במסירת ההודעה. אני אומדת את שוויו של "רווח" או "תועלת" זו, על דרך האומדנא בסך של 4,000 ₪. 33. דמי השכירות בגין חודש מלא עמדו ע"ס של 13,110 ₪ כולל מע"מ. לכן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע בגין 28 ימים (מתוך 30) בחודש נובמבר 2011 בסך של 12,236 ₪ כולל מע"מ בניכוי הסך של 4,000 ₪ ובסה"כ סך של 8,236₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מסירת מכתב הדרישה, 23.11.2011 ועד היום. לא ראיתי לפסוק ריבית פיגורים עפ"י סעיף 4 להסכם השכירות משום שהסכום שנפסק בפסק דין זה הינו פיצוי בגין הנזק שנגרם בשל הפרת החובה החוזית למסור הודעה 3 חודשים לפני תום תקופת השכירות ולא דמי שכירות. 34. כמו כן לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי בגין סכסוך עסקי זה, נזק לא ממוני, ואף איני מוסמכת במסגרת הליך זה ליתן צו עשה, האוכף על הנתבעת לסלק את החוב לרשויות כמבוקש במסגרת התביעה. 35. לאור התנהלות התובע כמפורט לעיל, כל צד ישא בהוצאותיו. 36. הסכום שנפסק ישולם תוך 45 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. חוזה שכירותחוזהשכירות