להלן פסק דין בנושא אוטם שריר הלב עקב ויכוחים בעבודה - אירוע חריג: מבוא תביעה זו עניינה פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בעת שעבד אצל הנתבעת, "אסותא" מרכזים רפואיים בע"מ (להלן: "הנתבעת"). עובדות התביעה וטענות התובע התובע, יליד 18.11.54 הינו טכנאי רנטגן במקצועו והועסק אצל הנתבעת החל מיום 11.5.92 כטכנאי MRI ו-CT. בשנת 1996 פרץ סכסוך עבודה בין טכנאי ה- MRI ו-CT (להלן: "הטכנאים") לבין הנהלת הנתבעת נוכח דרישת הטכנאים לקבל תוספת תשלום עבור עבודה במשמרת לילה. בתחילת שנת 1998 הכריזו הטכנאים על סכסוך עבודה בינם לבין הנהלת הנתבעת. בתקופה זו היה התובע הטכנאי היחיד שהמשיך לעבוד במשמרות לילה. כתוצאה מכך, לטענתו, נאלץ מחד לעבוד משמרות רבות וארוכות ומאידך נוצרו ריבים, מתחים וויכוחים יום-יומיים בינו לבין יתר הטכנאים על רקע עבודתו במשמרות הלילה. ביום 9.4.98 הגיע התובע למקום עבודתו אצל הנתבעת ופגש שם 4 טכנאים מהמחלקה שלו. אלו פנו אליו והחלו להתווכח עימו מדוע הוא ממשיך לעשות משמרות לילה, למרות שהוכרז על סכסוך עבודה עם הנהלת הנתבעת. הטכנאים איימו עליו, לטענתו, כי יחרימו אותו ויקשו על תפקודו בעבודה. ויכוח זה (להלן: "הויכוח" או "הויכוח החריג") היה חריג בעוצמתו ולווה - כך טוען התובע - בצעקות, גידופים ומילות גנאי שהופנו כלפיו. לאחר הויכוח, סיפר התובע לחברו לעבודה, רוני דרורי (להלן: "דרורי"), אודות הויכוח. לטענתו סיפר לו דרורי, כי יום קודם לכן, דהיינו ביום 8.4.98 התקיימה ישיבה של הטכנאים בה הועלו טענות קשות נגד התובע. התובע טוען, כי כתוצאה מהויכוח הוא התרגז מאוד וחש כאבים בחזה ותחושת חנק. הוא מוסיף וטוען, כי כתוצאה מהויכוח, הוא עבר ביום 10.4.98, למחרת הויכוח, אוטם חריף בשריר הלב (להלן: "התקף הלב" או "האירוע הראשון"). התובע אושפז בבית החולים למשך כשבוע ולאחר מכן שהה במנוחה מלאה בביתו עד ליום 1.11.98. לטענתו, למרות שהרופאים שטיפלו בו המליצו כי יימנע מעבודה פיזית ומלחצים נפשיים, על מנת להשתקם, ביקש התובע לחזור לעבודתו. רופא תעסוקתי שבדק אותו, ד"ר רוג'ר ברנשטיין, אישר לו לשוב לעבודה חלקית אצל הנתבעת, בתנאים מגבילים של עבודה במשך חמש שעות ביום, פעמיים בשבוע. הנתבעת לא השיבה את התובע לעבודתו המקורית אצלה כטכנאי MRI ו-CT, אלא שיבצה אותו, לטענתו, כטכנאי מן השורה במחלקת הרנטגן (להלן: "העבודה החדשה"), זאת בניגוד להסכם העבודה ביניהם ותוך הפרתו, מבלי להפנות את התובע לרופאים שיבחנו מהו סוג העבודה שמסוגל התובע לבצע בעקבות התקף הלב. לטענת התובע, בעבודתו החדשה נדרש לבצע עבודה פיזית מאומצת שלא היתה חלק מעבודתו בעבר בנתבעת. הוא התלונן על כך בפני הנהלת הנתבעת, בפרט בפני מנהלת מכוני ההדמיה אצל הנתבעת, הגב' יעל שבירו, וטען כי עבודתו החדשה איננה תואמת את מצבו הרפואי ומגבלותיו לאחר התקף הלב שעבר. לטענתו, הנהלת הנתבעת באמצעות הגב' שבירו התעלמה מתלונותיו. ביום 18.12.98 התאשפז התובע שוב בעקבות לחץ בחזה, לאחר שהתרגז בזמן העבודה והתמוטט (להלן: "אירוע הלב החוזר"). בעקבות אירוע זה, קבע הרופא התעסוקתי ביום 7.1.99 כי על התובע להפסיק את עבודתו אצל הנתבעת באופן זמני, וקבע לו אי כושר עבודה של 100% למשך שנה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בפניה התייצב התובע, קבעה לו ביום 13.10.99 קצבת נכות כללית בשיעור של 100%, דרגת אי כושר של 75% נכות יציבה, ונכות רפואית בשיעור של 86% (נספח י"ב לתצהיר עדותו הראשית של התובע). ביום 18.12.98 הפסיק התובע לעבוד אצל הנתבעת. מאז לא הצליח התובע למצוא מקום עבודה חלופי. לטענתו, הוא איננו יכול לעבוד במקצועו כטכנאי רנטגן, MRI ו-CT, שכן אף מעביד - כך טוען התובע - לא מוכן ליטול על עצמו את הסיכון בהעסקתו בשל מגבלותיו הרפואיות של התובע. לטענת התובע, לאחר אירועים אלו, הלך מצבו הבריאותי והתדרדר, עד שביום 14.8.2000 קבע הרופא התעסוקתי, ד"ר רוג'ר ברנשטיין, אובדן כושר עבודה של התובע לצמיתות, בציינו, כי "בהתחשב במצב בריאותו הגופנית והנפשית, לדעתי הנ"ל איננו מסוגל לעבודה" (מוצג ת/13). ועדה רפואית נוספת של המוסד לביטוח לאומי קבעה ביום 11.2.03 כי מצבו של התובע הוחמר, וקבעה לו שוב נכות כללית של 100% (כאשר הנכות הרפואית היא 86%). ביום 5.5.03 קבע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כי אירוע אוטם שריר הלב בו לקה התובע ביום 10.4.98 מהווה פגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "פסק הדין של בית הדין לעבודה"). מאז התקף הלב הראשון אושפז התובע בבית החולים חמש פעמים. ביום 13.7.03 הוא עבר אוטם חוזר תחתון בשריר הלב (להלן: "מקרה האוטם השני"), ובמהלך האשפוז עבר צנתור והשתלת תומך. ועדה רפואית נוספת של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו ביום 1.5.07 נכות צמיתה של 45% החל מיום 1.11.99. התובע טוען, כי אירוע הלב הראשון, שיבוצו לאחר מכן בתפקיד שלא תאם את מגבלותיו הרפואיות, ואירוע הלב החוזר גרמו לו למחלת לב איסכמית פעילה, לכאבים, חרדה, דיכאון והפרעה ביכולתו להשתלב בחיי החברה והעבודה. לטענתו, מצבו הינו תוצאה של מעשיה ומחדליה של הנתבעת. לטענת התובע, קיים קשר סיבתי בין הויכוח החריג שהתנהל בין הטכנאים והתובע לבין התקף הלב שארע לתובע למחרת. בעניין זה מפנה התובע לפסק דינו החלוט של בית הדין האזורי לעבודה, אשר קבע כי קשר סיבתי זה אכן קיים. התובע מוסיף וטוען, כי באשר לקביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה יש "השתק פלוגתא" המחייב גם לגבי התביעה דנן. לשיטתו, השתק הפלוגתא יכול לחול במקרה זה חרף העובדה שהנתבעת לא היתה בעלת דין במשפט שהתנהל בבית הדין לעבודה. טענות הנתבעת הנתבעת מצידה טוענת, כי התובע כלל לא הוכיח כי התנהל ויכוח חריף בינו לבין הטכנאים. לטענתה, הטכנאים שהיו מעורבים - לפי טענת התובע - בויכוח, הכחישו בעדותם את טענותיו של התובע בעניין זה. התובע אף לא הצליח להוכיח כי הטכנאים התנכלו לו בתקופה שקדמה להתקף הלב. עוד טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שהוכרז סכסוך עבודה בין הטכנאים לבין הנהלת הנתבעת, וכי הטכנאים סירבו כביכול לעבוד במשמרות לילה. לסיכום עניין זה טוענת הנתבעת, כי לא הוכח שידעה על אותן התנכלויות נטענות של הטכנאים כלפי התובע. לעומת זאת, טוענת הנתבעת, עובר לאירוע הלב הראשון היו התובע ואשתו מצויים בהליכי גירושין, ובאותו יום בו אירע התקף הלב, רבו התובע ואשתו עד שאשתו עזבה את הבית עם ילדיהם. מריבה זו היא שגרמה להתקף הלב ולא אותו ויכוח עם הטכנאים, כפי שטוען התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא עבד במשמרות לילה רבות וחריגות, בניגוד לטענתו וכי עבד במשמרת לילה אחת בשבוע. לטענתה, התובע רצה לעבוד שעות רבות בשל השכר הגבוה ששולם עבורן, בעוד שהיא לא אילצה אותו לעבוד שעות רבות או משמרות לילה. בכל מקרה, כך טוענת הנתבעת, לא נקבע על ידי מי מהמומחים הרפואיים שהעידו בפני בית המשפט, כי יש קשר כלשהו בין שעות העבודה של התובע לבין התקף הלב, אלא נדון רק היחס בין התקף הלב לבין הויכוח עם הטכנאים. בנושא אירוע הלב החוזר מיום 18.12.98 טוענת הנתבעת, כי החזרתו לעבודה של התובע היתה ללא דופי, תוך ציות מלא להוראות הרופא התעסוקתי והקפדה על שעות העבודה, ימי העבודה ותנאיה וכי ההחלטה על החזרתו של התובע לעבודה כטכנאי רנטגן התקבלה במשותף עם התובע. הנתבעת מכחישה את טענות התובע כי העבודה במכון הרנטגן קשה יותר מעבודתו הקודמת ב - MRI ו-CT. באשר לקשר הסיבתי הנטען בין אירוע הויכוח לבין התקף הלב טוענת הנתבעת, כי המומחה מטעמה, פרופ' בטלר, דוחה את הקשר בין הדברים, וקובע כי יתכן שגורמי סיכון של התובע עצמו - כמו מחלת טרשת העורקים בה הוא לוקה או היותו מעשן כבד - הם שגרמו להתקף הלב. לעומת זאת - כך טוענת הנתבעת - המומחה מטעם התובע, ד"ר מרילוס, שהינו פנימאי ולא קרדיולוג, התעלם בחוות דעתו מנושא העישון הכבד של התובע, הן לפני התקף הלב והן אחריו וכן מההיסטוריה המשפחתית של התובע בנושא של מחלת לב איסכמית. המומחה מטעם התובע התעלם - כך טוענת הנתבעת - גם מעברו הנפשי של התובע בתקופת שירותו הצבאי. עוד טוענת הנתבעת, כי המומחה מטעמה שולל כל קשר בין אירוע הלב הראשון לאוטם שריר הלב השני מיום 13.7.03, וכי לעובדה שהתובע המשיך לעשן לאחר האירוע הראשון יש תרומה מרכזית להתרחשותו של האירוע השני. בעניין הנזק הנטען על ידי התובע, חולקת הנתבעת על חישוביו, תוך שהיא מוסיפה וטוענת כי לתובע נכויות קודמות רבות שאינן קשורות לאירוע הלב והן הסיבה לירידה בתפקודו, ככל שיש ירידה כזו. יצויין, כי לאחר הגשת הסיכומים בתיק, הגישה הנתבעת בקשה (בש"א 1616/04) להוצאת סיכומי התשובה של התובע, שכן לטענתה הם כללו עדויות מפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בבית הדין לעבודה, אשר הגשתם לא אושרה בהחלטתי מיום 26.5.08 (בש"א 7815/08). על מנת לייעל את ההליכים בתיק קבעתי, כי סיכומי התשובה של התובע לא יוצאו מהתיק או יתוקנו, אלא בית המשפט יתעלם מהטענות בסיכומי התובע המבוססות על עדויות מתוך הפרוטוקולים של בית הדין לעבודה (החלטה מיום 3.6.09). אציין עוד, כי לכל אורך ההליכים בתיק, הרבו ב"כ הצדדים בהגשת בקשות שונות ומשונות, אשר הכבידו מאוד על ניהול התיק והאריכו את משך הדיונים בו. דיון והכרעה השתק פלוגתא בעניין קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב - יפו (להלן: "בית הדין") דן בתביעתו של התובע דנן נגד המוסד לביטוח לאומי להכיר באירוע אוטם הלב כפגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק" או "חוק הביטוח הלאומי"). בית הדין מינה מומחה רפואי, ד"ר עמיקם, מומחה למחלות לב, אשר קבע בחוות דעתו כי יש קשר סיבתי בין אותו ויכוח חריג בעוצמתו, לבין אוטם הלב שהתרחש ביום למחרת. בפסק הדין של בית הדין לעבודה, שניתן ביום 5.5.03, נתקבלה דעתו של ד"ר עמיקם, התביעה אושרה ונקבע שם כי יש קשר סיבתי בין הויכוח החריג בעבודה לבין אוטם שריר הלב. כעת טוען התובע כי קביעותיו של בית הדין תקפים גם לגבי תביעתו הנוכחית, מכח הכלל בדבר "השתק פלוגתא", וכי פסק דינו של בית הדין תקף כראיה מכרעת שאיננה ניתנת לסתירה, בכל הקשור לממצאים העובדתיים בהם הכריע בית הדין. לטענת התובע, מדובר באותה מחלוקת עובדתית בה הכריע בית הדין - שאלת הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב שארע ביום 10.4.98 לבין הויכוח החריג שהתנהל בינו לבין הטכנאים. התובע טוען עוד, כי עקרון השתק הפלוגתא חל במקרה דנן, חרף העובדה שהנתבעת לא היתה בעל דין בהליך שהתנהל בפני בית הדין, אלא המוסד לביטוח לאומי. לגירסתו, הפסיקה קבעה חריגים לכלל לפיו השתק הפלוגתא חל במקרה בו בשני ההליכים מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם, וכי די בכך שקיים בין בעלי הדין קשר מחייב כלשהו כגון "קירבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעל הדין בהליך הראשון לבין בעל הדין בהליך השני. התובע מוסיף וטוען, כי כך או כך חל בענייננו החריג הקבוע בסעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי, לפיו "לא תשמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת פסק דין סופי של בית הדין לעבודה בשאלה אם מגיעה גמלה לפי פרק ה' או לא". לטענתו הוראת סעיף זה חלה לא רק על נושא הגמלה אלא גם על התשתית העובדתית מכוחה נובע החיוב בגמלה, ולכן מושתקת הנתבעת מלטעון בעניין שאלת הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב הראשון לבין הויכוח החריג שהתנהל בינו לבין הטכנאים, בה הכריע בית הדין. הנתבעת מתנגדת לטענה זו וטוענת, כי השתק הפלוגתא איננו חל במקרה זה, שכן הצדדים לכל אחד מההליכים היו שונים. לא ניתן אף לומר, לטענתה, כי ישנה זהות אינטרסים בין אלו של המוסד לביטוח לאומי - הנתבע בהליך בפני בית הדין - לבין הנתבעת בהליך שבפניי. היא טוענת עוד, כי בפני בית הדין לא הועלו אותן סוגיות העומדות להכרעה בהליך דנן, כמו טענת התובע לרשלנות מצד המעבידה, קיומו של סכסוך עבודה, אשם תורם של התובע ועוד. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע את עקרון השתק הפלוגתא הנדון, מצומצם רק לגבי טענה בעניין זכאותו של התובע לגמלה, ולא באשר לעובדות אחרות שנקבעו על ידי בית הדין. הצדק עם הנתבעת. סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי (בעבר סעיף 231 ב' לחוק) קובע כי "לא תשמע בכל בית משפט או בית דין טענה הסותרת פסק דין סופי של בית הדין לעבודה בשאלה אם מגיעה גמלה לפי פרק ה' או לא". סעיף זה קובע השתק פלוגתא מיוחד, החל כלפי כולי עלמא, ולא רק כלפי הצדדים להליך בבית הדין או חליפיהם. בית המשפט העליון דן בשאלה האם סעיף זה קובע השתק פלוגתא מצומצם, לגבי קביעת בית הדין בנושא הזכאות לגמלה, או שמא עקרון רחב הקובע מעשה בית דין בנוגע לכל מימצא שנקבע על ידי בית הדין לעבודה. דעת הרוב בע"א 424/82 ציון שוב נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לח(4) 354 (1984), קבעה, כי אין לפרש את הוראת "מניעת הטיעון" פירוש מרחיב וגורף, אלא יש לתת לה את המשמעות המצמצמת, העולה מנוסח הסעיף, מהקשרו וממטרתו: "לא יעלה על הדעת - ודומני שאף לא על דעתו של בא-כוח המערער _לטעון, שאם נדחית תביעתו של נפגע על-ידי בית הדין לעבודה, הקובע, כי לתובע לא אירעה תאונה כלל וכי התאונה לא הייתה תאונת עבודה ולפיכך אין הוא זכאי לגימלה, נסתם הגולל על זכותו של הנפגע להגיש תביעת נזיקין לבית-משפט נגד מעבידו או נגד צד שלישי ולהביא ראיות להוכיח, שאכן קרתה לו תאונה או שהתאונה שאירעה הייתה תאונת עבודה. במלים אחרות, לא יעלה על הדעת לקשור תובע כאמור במימצאים ובמסקנות של בית הדין לעבודה לכל עניין ודבר (פרט לשאלת זכאותו לגימלאות). גזירה שווה יש לגזור, כאשר הניזוק תובע פיצויים מהמזיק, והאחרון טוען להד"ם - לא קרתה לך תאונה כלל או לא קרתה לך תאונה באופן הנטען על-ידיך; גם אז לא יוכל העובד להיבנות מקביעות בית הדין לעבודה ולסתום את הגולל על הגנת המזיק". (שם, בעמוד 360, מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ההדגשה שלי - צ.ב.) דעת היחיד בפסק דין זה, מפיו של כבוד השופט בך, גרסה כי אין לפרש את הסעיף פרשנות מצמצמת, וכי ההשתק חל גם על קביעת בית הדין בעניין עצם קרות התאונה, אולם, המחלוקת הוכרעה בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000), שם נקבע באופן חד משמעי, כי גם התובע וגם הנתבע יכולים להוכיח בבית המשפט עובדות הסותרות את ממצאי בית הדין: "אני סבור שהקביעה בדבר זכאות לגימלה או שלילת זכאות כזו לפי חוק הביטוח הלאומי מחייבת לגבי כולי עלמא ולאחר שניתן פסק-דין שוב אין לסתור קביעה זו בשום הליך ובשום בית-משפט. לעומת זאת, באותם עניינים שבהם ניתן לתבוע בבית-משפט, כגון תביעת העובד נגד מעבידו לסכומים שהם מעל לסכום הגימלה, אין שום היגיון לומר שלא יחולו דיני ההשתק הרגילים." (שם, בעמוד 655). כן ראו ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (כרך ב') 1562. הנה כי כן, אין לקבל את פרשנותו של התובע, כי סעיף 394 לחוק הביטוח הלאומי מונע מהנתבעת מלהעלות טענות נגד ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין ובפרט עניין הקשר הסיבתי בין אוטם שריר הלב שארע ביום 10.4.98 לבין הויכוח החריג שהתנהל בינו לבין הטכנאים. סעיף זה מונע מהנתבעת מלטעון אך ורק נגד קביעת בית הדין בעניין זכאותו של התובע לגמלה. מובן, כי אין מקום בענייננו לתחולתם של דיני ההשתק הרגילים, שכן תנאי לקיומם של אלו הוא זהות בין הצדדים לשני ההליכים - זה שהתנהל בפני בית הדין וזה המתנהל בפניי. תנאי זה איננו מתקיים במקרה זה, ואף לא ניתן לומר כי קיימת זהות אינטרסים בין בעלי הדין (המוסד לביטוח לאומי בהליך בפני בית הדין ומעבידתו של התובע בהליך דנן) או קירבה משפטית אחרת - בניגוד לנטען על ידי התובע. לאור האמור, טענת התובע בעניין השתק פלוגתא נדחית. אפנה כעת לדון בשאלת התרחשותו של הויכוח בין התובע לבין הטכנאים, ובשאלת הקשר הסיבתי בין ויכוח זה לבין אוטם שריר הלב שארע ביום 10.4.98. אירוע הלב הראשון מיום 10.4.98 הויכוח בין התובע לבין הטכנאים הנתבעת טוענת, כי לא הוכח על ידי התובע כי הויכוח בינו לבין הטכנאים התרחש. לגירסתה, טענתו של התובע לגבי "ויכוח עז וחריף" הועלתה בשלב מאוחר ורק לאחר שקיבל ייצוג משפטי. לטענתה, רוני דרורי אשר העיד מטעם התובע ציין כי השיחה עם הטכנאים לא היתה חריגה ואילו העדים מטעמה הכחישו את כל טענות התובע בעניין הויכוח. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לא הוכח שהטכנאים התנכלו לתובע על רקע הסכמתו לעבוד במשמרות לילה חרף העיצומים שביקשו הטכנאים לעשות וכי כלל לא הוכח כי היה סכסוך בין הטכנאים לבין הנהלת הנתבעת בעניין אי הסכמתם לעבוד במשמרות לילה. אינני מקבלת את טענות הנתבעת בעניין זה. בעניין הויכוח העיד התובע, כי ביום 9.4.98, כאשר הגיע לנתבעת, פגשו אותו ארבעת הטכנאים הקבועים שעובדים עימו, תקפו אותו מילולית וצעקו עליו בשל העובדה שהוא ממשיך לעשות תורנויות לילה למרות שהוכרז סכסוך עבודה עם הנהלת הנתבעת. הויכוח התנהל "בטונים גבוהים" וכלל הטחות של מילות גנאי נגד התובע, צעקות ואיומים (סעיף 10 לתצהיר העדות הראשית של התובע; עמוד 74 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). התובע הוסיף והצהיר: "... התעצבנתי, למרות שבעבודה אני בד"כ שקט, אולם הם הטיחו בי טענות קשות ועלבו בי. הם כעסו עלי שלא השתתפתי באסיפות שהם ערכו נגד ההנהלה, הטיחו בי שאני "בוגד" בהם ובמאבקם הצודק לקבל תוספות שכר בגין משמרת הלילה והודיעו לי מפורשות, כי אם לא אפסיק לעבוד במשמרות לילה, הם יחרימו אותי וינקטו נגדי כל מיני צעדים שיקשו עלי בתפקוד היום-יומי בעבודה, יסרבו להחליף איתי משמרות וכיו"ב. כל כך התעצבנתי לאחר 'השיחה' הזאת, וניגשתי לרוני דרורי, טכנאי אף הוא והחבר היחיד שנותר לי בביה"ח "אסותא", סיפרתי לו על מה שארע, ועל הויכוחים, הצעקות והאיומים שספגתי מחברי למחלקה, וכתוצאה מההתרגזות הרגשתי כאבים בחזה ותחושת מחנק. רוני ניסה להרגיע אותי, ביקש שאשב, נתן לי כוס מים ובהמשך סיפר לי אף על האסיפה של הטכנאים שהיתה נגדי, יום קודם לכן. הבנתי שהאיומים שאיימו עלי הם ככל הנראה רציניים ביותר, כעסתי והתעצבנתי מאד, ונסעתי הביתה". (סעיפים 10-12 לתצהיר העדות הראשית של התובע). בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי רוני דרורי סיפר לו שיום לפני הויכוח הוא ראה שיתר הטכנאים התאספו ודיברו על כך שהתובע עובד בלילות 'ומקלקל' להם את השביתה שנועדה להשיג תוספת תשלום עבור משמרות הלילה (עמוד 68 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). לגירסתו, בשלב זה הוא כבר לא היה רגוע בעקבות הויכוח, ודבריו של דרורי "הוסיפו שמן למדורה" (שם, בעמוד 69). דרורי ניסה להרגיע את התובע והביא לו כוס מים (עמוד 71). התובע הוסיף והעיד, כי במשך ארבעת החודשים שקדמו לויכוח, הטכנאים התנכלו לו באופן יומיומי על רקע עבודתו בלילות, צעקו עליו וטענו שהוא פוגע בפרנסתם. הם אף איימו עליו בכך שישבצו אותו למשמרות לא נוחות, יסרבו להחליף איתו משמרות ויקשו על עבודתו (עמוד 72-73 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). הויכוח שהתנהל ביום 9.4.98 היה חריג, על פי עדותו של התובע, בכך שבעוד שבכל יום הציק לו טכנאי אחד, הרי שבמועד זה התאספו כל הטכנאים יחדיו (עמוד 74 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). רוני דרורי אישר בעדותו את טענות התובע לגבי תגובת התובע לאחר הויכוח והעיד, כי כאשר הגיע אליו התובע (לאחר הויכוח הנטען עם הטכנאים), הוא היה נסער ועצבני, והוא-רוני, ניסה להרגיעו והביא לו כוס מים (עמוד 17 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). הוא אישר עוד כי עובר להתרחשות הויכוח התקיימה אסיפה של הטכנאים בה דובר כיצד יופעל לחץ על התובע, בשל העובדה שהוא פועל נגד יתר הטכנאים. כך ענה דרורי לשאלות ב"כ הנתבעת בחקירה נגדית: "ש: אתה היית מודע, בתקופה שאתה עבדת, לאיזשהו איום מוחשי על מיכאל [התובע - צ.ב.] מצד הטכנאים? ת: לאיום מילולי כן. ש: איום, איום מוחשי, איום מילולי. ידעת שהיו איומים על מיכאל. ת: אני לא יודע מה זה איומים, אבל לי נמסר לפחות כאילו לא להתראות איתו ולא לשתף איתו פעולה כי הוא עושה כאילו נגד שאר הטכנאים. ש: מי מסר לך את זה? מי מסר לך את זה? ת: אני זוכר בהתגודדות הזאת שהיתה רק את איזי [בן עזרא - צ.ב.]. אני חושב שהוא אמר לי. ש: איזי החבר שלך? ת: כן. ש: זה היה באותה התגודדות? ת: כן". (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). באשר לאמינותו של העד דרורי, עליה ניסתה הנתבעת לערער, הרי שדרורי העיד כי יחסיו עם התובע בתקופת עבודתם המשותפת היו יחסי ידידות בעבודה, וכי לאחר שהתובע הפסיק לעבוד אצל הנתבעת, לא שמרו על יחסי ידידות (עמוד 7 לפרוטוקול מיום 20.1.08). עוד העיד דרורי, כי אף שפוטר מעבודתו בנתבעת, אין בליבו טינה על כך, שכן הוא מצא עבודה אחרת ממנה הוא מרוצה עד מאוד (עמוד 27 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). עדותו של דרורי מהימנה עלי. אינני מקבלת גם את טענות הנתבעת, כאילו גירסת התובע בדבר "ויכוח עז וחריף" הועלתה באיחור ורק לאחר שקיבל ייעוץ משפטי. התובע טען בעניין הויכוח עם הטכנאים בטופס הודעתו מיום 21.1.99 למוסד לביטוח הלאומי על פגיעה בעבודה (מוצגים נ/2 ות/5). אין בעובדה שהתובע לא טען בעניין זה בעת אשפוזו בבית החולים בעקבות התקף הלב, או בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי - אשר הודעתו מיום 21.1.99 היתה בפניו - כדי לערער את אמינות גירסת התובע בדבר קרות הויכוח. דרורי אישר את טענות התובע גם לגבי הסכסוך עם הטכנאים (עמוד 29 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). עדותו של התובע נתמכה בעדותו של ד"ר יפים שבינדלמן, רופא שעבד במכון ה-CT ו-MRI של הנתבעת (להלן: "ד"ר שבינדלמן"). ד"ר שבינדלמן העיד בחקירתו הראשית כדלהלן: "... זה היה לפני פסח, אני הייתי שם, הם נכנסו החוצה והיה סקנדל שם. הם אמרו ש'אתה שברת את השביתה', אני לא ידעתי שזה שביתה אפילו, אני ידעתי שהם לא רצו לעבוד, אבל אני לא שמעתי שזה שביתה, זה אני לא שמעתי. אבל ככה הם אמרו... ... והיה סקנדל, ומה שאני זוכר [התובע] אמר 'אני מרגיש לא טוב', ככה אמר 'יש לי כאבים באזור הלב ואני רוצה לנוח'. ואנחנו עם רוני, שם היה טכנאי שעבד ברנטגן, לא ב-CT ו-MRI, אמר 'בוא לשכב אצלי בחדר שלי', ונכנסו בחדר [כך במקור - צ.ב.] שלו". (עמוד 11 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). עד הנתבעת, מר אליעזר בן עזרא (להלן: "בן עזרא"), ששימש בתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת כטכנאי CT ו-MRI, העיד כי "לא היה סכסוך בינינו לבין ההנהלה, היתה איזו שהיא מחלוקת בינינו לבין ההנהלה" בעניין התמורה שקיבלו הטכנאים עבור משמרות הלילה (עמוד 46 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.08). יצויין, כי העד משמש כיום כמנהל האדמיניסטרטיבי של הנתבעת, וניכר היה מתשובותיו כי הוא מנסה לצמצם את חשיבות הסכסוך. יחד עם זאת העיד בן-עזרא, כי בעקבות 'המחלוקת' עם ההנהלה "נמנעתי מלעשות עבודת לילה על מנת לעמוד על העניין שלי" (עמוד 47), וכי הטכנאים "לא הגיעו לעמק השווה" בעניין זה עם ההנהלה (עמוד 46). זאת ועוד, ממסמכים עליהם חתום העד בן עזרא והמופנים להנהלת הנתבעת (מוצג ת/10) עולה, כי נושא משמרות הלילה היה בגדר יותר מאשר 'מחלוקת', בניגוד לאשר ניסה בן עזרא להציג בעדותו. בעניין יחסם של הטכנאים לתובע, העיד בן עזרא, כי לא אהב את העובדה שהתובע המשיך לעשות משמרות לילה חרף הסכסוך בין הטכנאים להנהלה: "ש: אז אני שואלת אותך, האם נכון שמכיוון ש[התובע] כן עבד בלילה ואתם לא, ... בעצם כעסתם עליו שהוא מפריע לכם בהתנהלות מול ההנהלה, זה נכון? ת: אני לא הייתי אומר שכעסנו עליו, אבל אין ספק בזה שאנחנו, היה לנו עניין, ומיכאל היה לו עניין כמו שלכולנו להשיג תנאים טובים יותר. הוא החליט כנראה תוך כדי שזה מתאים לו כנראה לעבוד לילה, אני לא יודע מה היה ההסדר שלו שהוא הגיע עם ההנהלה, אם זה היה בתגמול או לא בתגמול, אני באמת לא יודע את הסידור שלו. אבל בסופו של דבר הוא החליט שהוא כן עושה. ש: אני לא שואלת אותך מה אתה זוכר עליו. אני אומרת לך שאתם, בגלל שהוא היה מעין מפר שביתה, שהוא לא שיתף סולידאריות איתכם אתם כעסתם עליו. ת: אני לא מוכן לקבל את המילה הזאת שביתה, באסותא אין שביתות. ש: מחלוקת. ת: היתה, כן, היתה איזו שהיא מחלוקת. כן היתה איזו שהיא מחלוקת בנושא של תגמול עבור עבודת הלילה ולא הגענו להסכמה. מיכאל החליט שהוא רוצה לעשות כנראה את עבודת הלילה והוא עשה. כמובן שיכול להיות שלא אהבתי את זה כי זה פגע באינטרס של כולם. בסדר, זה לגיטימי". (עמוד 59 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.08). באשר לעדותו של עד התביעה דרורי, כי בן עזרא היה זה שהורה לו לא לשתף פעולה עם התובע, אישר בן עזרא כי דרורי היה "חבר טוב מאוד" שלו, אך לא זכר שאמר לדרורי דברים אלו (עמוד 63 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.08). מר אברהם מלול (להלן: "מלול"), אשר שימש בזמנים הרלוונטיים כטכנאי MRI בנתבעת, העיד אף הוא מטעם הנתבעת. על פי עדותו, לא היה שום סכסוך בין הטכנאים לבין ההנהלה, והסיבה לכך שהוא לא עבד כמעט במשמרות לילה היתה שזה לא השתלם לו מבחינה כספית (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.08). הוא אף הכחיש שמי מהטכנאים כעס על התובע בשל העובדה שעבד במשמרות לילה. הכחשתו הגורפת של מלול תמוהה בעיני, בעיקר נוכח העובדה שדבר הסכסוך בין הטכנאים להנהלה הוכח כאמור במסמכים שהוצגו למלול במהלך חקירתו הנגדית (מוצגים ת/10, 15, 16 17 ו-18), ונוכח היותו של מלול שותף מרכזי לייצוג הטכנאים בפני ההנהלה ככלל ומעורבותו בנושא הסכסוך בפרט. מעדותו של מלול בפניי מתקבל הרושם כי הוא מבקש לרצות את הנתבעת - שעודנה מעסיקתו - ולמזער את חשיבות הסכסוך בין הטכנאים להנהלת הנתבעת ואת חלקו בויכוח ככל האפשר. לסיכום, גירסתו של התובע בעניין קרות הויכוח מיום 9.4.98, התנכלות הטכנאים שקדמה לויכוח ובמהלכו, וכן בעניין הסכסוך בין הטכנאים להנהלת הנתבעת, מהימנה עלי. התרשמתי כי עדותו כנה ואמינה. אציין, כי הנתבעת מעלה טענות נגד עצם עדותו של עד התביעה, ד"ר שבינדלמן, אשר העיד ללא מתן תצהיר עדות ראשית. לטענתה, התובע הגיש בקשה לאשר את עדותו של ד"ר שבינדלמן ללא הגשת תצהיר עדות ראשית, והבקשה אושרה. לטענת הנתבעת, לא קיבלה את הבקשה ולא ידעה עליה. אינני מקבלת את טענות הנתבעת בעניין זה, שכן הנתבעת העלתה טענות אלו בפניי עובר לעדותו של ד"ר שבינדלמן, טענותיה נדחו, ואישרתי לשמוע את עדותו של העד (עמוד 6 שורה 23 ועמוד 15 שורה 7 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). למעלה מן הצורך אציין, כי ניתן היה להגיע לאותה מסקנה, לפיה יש לקבל את גירסתו של התובע בעניין זה, אף מבלי להיזדקק לעדות ד"ר שבינדלמן. רשלנות הנתבעת התובע טוען, כי הנזק שנגרם לו בגין אירוע הלב נגרם עקב מעשיה ומחדליה הרשלניים של הנתבעת, נציגיה ושלוחיה. לצורך בחינת האחריות בעוולת הרשלנות, נשאלות שלוש שאלות. האחת, האם המזיק חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית לניזוק. השניה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. והשאלה השלישית, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובדו איננה נתונה במחלוקת בפסיקה (ראו לדוגמא ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225 (1993), בעמוד 229). במסגרת חובה זו על המעביד לדאוג, בין היתר, לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, לספק להם ציוד נאות ולפקח על עבודתם. בענייננו, אף הנתבעת איננה חולקת על קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. הנתבעת חולקת על קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת לפי מבחן הצפיות, קרי, האם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב - האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק (ראו ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: "עניין ועקנין")). הנתבעת טוענת, כי לא היתה מודעת ליחסים העכורים בין התובע לבין יתר הטכנאים, וכי התובע לא התלונן בפניה על התנכלות כלשהי של הטכנאים כלפיו. לטענתה, הויכוח עם הטכנאים לא ארע ביום עבודה של התובע, אלא ביום חופש שלו, כאשר הגיע לעבודה על מנת לקחת את תלוש השכר שלו, וכי נוכחותו במקום ביום זה לא היתה נדרשת ולא היתה צפויה. הנתבעת טוענת עוד, כי הויכוח - אשר את קיומו היא מכחישה - התרחש בפרץ של ספונטניות שלא ניתן היה לצפות כי יתרחש. לסיום מוסיפה הנתבעת, כי אירוע לב איננו מן הגורמים שעל הנתבעת להישמר מפניו והוא איננו גורם המהווה סכנה קונקרטית מפניה היא יכולה וצריכה היתה להישמר. לעומתה טוען התובע בעניין זה, כי הנתבעת ידעה שהתובע הוא הטכנאי היחיד שעובד במשמרות הלילה, בעוד ששאר הטכנאים מסרבים; היא ידעה שמערכת היחסים בין התובע ליתר הטכנאים היתה עכורה על רקע העיצומים שעשו הטכנאים וראייתם את התובע כ"שובר שביתה"; וכי היה עליה לצפות סכסוכים שייווצרו בין הטכנאים לבין עובד כדוגמת התובע, המשתף פעולה עם ההנהלה ומשבש את סכסוך העבודה עליו הכריזו יתר הטכנאים. טענת התובע מקובלת עלי. הגב' יעל שבירו, אשר שימשה כמנהלת האדמיניסטרטיבית של מכוני ההדמיה אצל הנתבעת (להלן: "גב' שבירו") העידה בחקירתה הנגדית, כי סידורי העבודה של עובדי מכון ה-CT ו-MRI בו עבד התובע היו נמצאים ברשותה וכי היא ידעה שהתובע עושה משמרות לילה (עמוד 20 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08). אומנם טוענת הנתבעת, כי התובע עבד בין 3-5 לילות בלבד בחודש, בחודשים שקדמו לאירוע הלב, אולם טענה זו איננה נכונה. על פי דוחות הנוכחות שהגישה הנתבעת עצמה, התובע עבד כ-7-8 לילות בחודש בחודשים אלו (נספח ה' לתצהיר גב' אתי ימין שהוגש מטעם הנתבעת). הגב' אתי ימין, מנהלת כח האדם בנתבעת, העידה מטעם הנתבעת כי התובע עשה מספר רב אף יותר של לילות בכל אחד מהחודשים שקדמו להתקף הלב (חקירתה הנגדית של הגב' ימין בעמוד 28-31 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.08). באשר לסכסוך בין הטכנאים להנהלה, בעניין התשלום עבור משמרות הלילה, הכחישה הגב' שבירו בתחילה את קיומו של הסכסוך, וטענה כי מדובר ב"דיבור" בלבד (עמודים 8-10 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08). יחד עם זאת, משעומתה הגב' שבירו עם מכתבי הטכנאים להנהלה בעניין הסכסוך (ת/10, ת/15, ת/16 ו-ת/17), הודתה שאכן היו דרישות של כל הטכנאים בעניין זה, וכי הם הרגישו שלא מתייחסים לטענותיהם בעניין התשלום עבור משמרות הלילה (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08). כך העידה גם הגב' ימין, כי היתה מודעת לדרישות הטכנאים לקבלת תוספת שכר עבור משמרות לילה (חקירתה הנגדית בעמודים 38-39 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.98). זאת ועוד; בפני הגב' ימין הוצגו דוחות הנוכחות של טכנאים אחרים במכון, והיא נשאלה: "ש: תאמרי לי, ידעת שהיתה מחלוקת שהטכנאים רוצים תוספת לילה וההנהלה לא נותנת להם. ואני אומרת לך, שבגלל הסכסוך הזה, יתר הטכנאים הקבועים של אסותא, חוץ ממיכאל [התובע], סירבו לעשות עבודת לילה. ידוע לך על זה? העיד פה אבי מלול שאמר שהוא העדיף להיות עם אשתו אם הוא מקבל רק 100% בלילה. העיד פה איזי בן עזרא שגם הוא לא רצה לעשות לילה. ידוע לך על העניין הזה? ת: ... כולם לא רצו, אולי לא בא להם לעשות ולא רצו לעשות לילה. ש: בגלל שלא קיבלו את התוספת". (עמוד 39 לפרוטוקול הדיון מיום 26.10.98). יש לציין בעניין זה את עדותו של ד"ר שבינדלמן, לפיה התובע ביצע משמרות לילה רבות בעוד שיתר הטכנאים סירבו לבצע משמרות לילה, שכן התשלום עבור משמרות אלו היה זהה למשמרות במהלך היום (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). ד"ר שבינדלמן העיד עוד, כי מספר פעמים ראה את הגב' שבירו מבקשת מהתובע לעבוד במשמרת לילה, והתובע הסכים (שם, בעמוד 10). הנה כי כן, אין ספק כי הנתבעת ידעה לכל הפחות על דרישות הטכנאים ממנה לתוספת תשלום בגין משמרות הלילה, מחלוקת אשר קבעתי כי עלתה עד כדי סכסוך בין הנהלת הנתבעת לבין הטכנאים, וכי למרות סכסוך זה התובע המשיך לעשות משמרות לילה. גב' שבירו העידה עוד כי הנתבעת - בית החולים אסותא - איננה מקום גדול, וכי המשרד שלה היה בתוך אגף ההדמיה שכלל את מכון ה-CT ו-MRI (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08). אף על פי כן, העידה גב' שבירו, כי לא ידעה על היחסים העכורים בין התובע לבין יתר הטכנאים, וכי היא לא התעניינה ביחסים בין הטכנאים לבין עצמם: "ש: ...אני אומרת לך שמטבע הדברים, בסיטואציה הזאת שהם קיבלו החלטה מסוימת לא לעשות משמרות לילה ומיכאל עשה, מטבע הדברים הם כעסו עליו, ואת שמעת את זה. את בעצמך כותבת לנו פה שהוא לא היה אהוד, נכון? את שמעת שהם כועסים עליו, נכון? ת: הוא לא היה אהוד לא בגלל שהם כועסים עליו. הוא לא היה אהוד, ש: את שמעת שהם כועסים עליו? ת: לא. ש: אבל זה התפקיד שלך, את אחראית על הטכנאים, ת: נו, אז מה? זה הפוליטיקה ביניהם. ש: את מסתובבת, את שומעת מה קורה. ת: לא נכנסת לפוליטיקה הזאת. ש: את לא יודעת. או קיי. לא ידעת שהם כעסו עליו שהוא מפר את השביתה וקראו לו בוגד וכל הדברים האלה. ת: סליחה, סליחה, לא היתה שביתה, מעולם לא היתה באסותא שביתה, גם בסקטור יותר גדול, אז אל תקראי לזה שביתה, זה לא לעניין בכלל. יכול להיות שהם כעסו מקצועית עליו וזה בסדר, וזה ברמה מבחינתי, כמנהלת, פוליטיקה ורכילות, לא יותר מזה". (עמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 2.7.08; ההדגשה שלי - צ.ב.). יחד עם זאת, למרות שלטענתה לא היתה מעורבת ביחסי הטכנאים בינם לבין עצמם, ידעה הגב' שבירו לספר בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי "מיכאל [התובע] לא היה עובד אהוד על עמיתיו לעבודה כי נחשב ביניהם ל'תחמן'", וכן כי התובע היה מצוי באותה תקופה בהליכי גירושין (סעיף 9 לתצהיר). הכיצד יתכן, כי על רגשות הטכנאים האחרים כלפי התובע ידעה הגב' שבירו לספר, כמו גם על פרטים מחייו האישיים של התובע, אולם הדי היחסים העכורים ביניהם וההתנכלות הממושכת של הטכנאים כלפי התובע, אשר נמשכה מספר חודשים - לא הגיעו לאוזניה? יצויין, כי התובע העיד שהסכסוך בינו לבין יתר הטכנאים בא לידי ביטוי גם בעבודה השוטפת במכון. על פי עדותו יתר הטכנאים לא שיתפו עימו פעולה במהלך העבודה וגרמו לעיכובים בטיפול בחולים (עמוד 73 לפרוטוקול הדיון מיום 15.1.08). קשה להניח שהנתבעת (באמצעות הגב' שבירו) לא היתה מודעת למצב זה. לאור הראיות והעדויות שהובאו בפניי, אין בליבי ספק איפוא, כי הנהלת הנתבעת ידעה אודות הסכסוך בין הטכנאים לבינה בעניין התשלום עבור משמרות הלילה, וכי על רקע סכסוך זה הטכנאים אינם מבצעים משמרות לילה למעט התובע, אשר המשיך ועבד במשמרות לילה רבות. עוד אני קובעת, נוכח העדויות והראיות, ובהתחשב בכך שבית החולים של הנתבעת איננו מקום גדול, ומשרדה של הגב' שבירו היה בתוך מכון ה-CT ו-MRI, כי הנהלת הנתבעת ידעה - או שהיה עליה לדעת - כי בשל העובדה שהתובע עבד במשמרות לילה למרות הסכסוך והחלטת יתר הטכנאים, כעסו עליו יתר הטכנאים וראו בו "שובר שביתה" הפוגע בניסיונותיהם להשפיע על הנהלת הנתבעת ולהשיג תוספת תשלום עבור משמרות הלילה. האם נוכח ממצאים אלו מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע? "על שאלה זו אין להשיב תשובה מופשטת. התשובה מותנית בעובדות. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת בחללו של עולם, אלא מיוחדת היא למזיק ספציפי, לניזוק ספציפי, לנזק ספציפי ולהתנהגות ספציפית". וכן: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". (עניין ועקנין, בעמוד 127). התשובה על כך חיובית. אומנם, אין אני סבורה כי בכל מקרה יש להטיל על מעביד אחריות רחבה על יחסי העבודה בין עובדיו לבין עצמם. יתכן, כי ויכוח בודד בין עובד פלוני לחברו - אשר בעקבותיו יתרגז פלוני וילקה בליבו - יביאנו לתוצאה שונה, לפיה אין להטיל על המעביד אחריות על תוצאות אותו ויכוח, שכן לא ניתן לצפות ממעביד סביר שיהיה מודע לכל מחלוקת בין עובדיו וכי יתערב בכל ויכוח וויכוח. כך למשל, במקרה בו בעקבות טעות של אחד העובדים, התרגז חברו לעבודה ולקה בליבו, נקבע כי לא ניתן להטיל אחריות נזיקית על מעבידם של שני העובדים: "על מנת למנוע מקרה בו עובד ילקה בליבו עקב טעות של חברו לעבודה, עלינו להגיע למצב של אפס טעויות של עובדים. זו משימה בלתי אפשרית, ולמיצער, מניעת הנזק מצריכה השקעה אדירה של משאבים לעומת סיכויי התרחשות קטנים של הליך הגרימה. להטלת אחריות נזיקית במקרים מעין אלו, השלכות לא רצויות על חיי המסחר והכלכלה". ע"א (חיפה) כהן אהרון ואח' נ' אסור חנניה (לא פורסם; ניתן ביום 1.4.04). לא כך בענייננו. כפי שקבעתי לעיל, במקרה שבפניי, הויכוח בין התובע ליתר הטכנאים היה חריג בחריפותו. ויכוח זה לא היה אירוע בודד, אלא השיא של התנכלות יומיומית של כל הטכנאים במכון כלפי התובע, אשר נמשכה מספר חודשים. התנכלות זו נוצרה על רקע הסכסוך בין הטכנאים לבין הנהלת הנתבעת בעניין תוספת תשלום עבור משמרות הלילה שמבצעים הטכנאים, כאשר כל טכנאי המכון סירבו לעבוד במשמרות לילה למעט התובע. הנתבעת ידעה - או היתה אמורה לדעת - אודות היחסים העכורים בין התובע לבין הטכנאים, ואת מידת חומרתם. הנתבעת יכולה היתה לצפות את הסכסוך שייווצר בין התובע לבין הטכנאים הרואים בו "מפר שביתה" המשבש את ניסיונותיהם להשיג תוספת תשלום מהנתבעת. לאור כל זאת אני סבורה כי יש להטיל על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע במקרה זה. אציין, כי אין אני סבורה, שהעובדה שהתובע הגיע ביום 9.4.98 למקום עבודתו מבלי שהיה משובץ למשמרת באותו יום, על מנת לקחת את תלוש השכר שלו, הופכת את הויכוח בינו לבין הטכנאים לבלתי צפוי, כפי שטוענת הנתבעת. התפרצות הטכנאים על התובע היתה צפויה, על רקע הסכסוך הממושך ביניהם ואין חשיבות לכך שארעה ביום בו לא היה התובע משובץ למשמרת. התפרצות הטכנאים על התובע ביום 9.4.98 היתה, אם כן, סיכון בלתי סביר אשר הנתבעת יכולה היתה לנקוט אמצעים סבירים על מנת למנעו. "חובתו של המעביד... לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע, או צריך לדעת על קיומם... 'מעביד כזה אינו יכול להתנער מכל אחריות לבטיחות בחצרים ועל תנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה". (ע"א 477/85 בוארון אפריים נ' עיריית נתניה ואח', פ"ד מב(1) 415 (1988), בעמוד 422). לא כל מזיק החב חובת זהירות קונקרטית כלפי ניזוק, אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. ראו עניין ועקנין. חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלו. הנתבעת טוענת, כאמור, כי כלל לא ידעה על הסכסוך בין הטכנאים לבין התובע. אין מחלוקת, אם כן, כי הנתבעת לא ניסתה להתערב ביחסים בין התובע לבין הטכנאים ולמנוע סכסוך זה או את המשכו. הנתבעת יכולה היתה, כמעביד סביר, לערוך שיחות עם הטכנאים ועם התובע ולנסות לפשר ביניהם, לנזוף בטכנאים ולבקש מהם שלא להתנכל לתובע, ליצור סביבת עבודה נעימה וכדומה, אולם היא לא עשתה כן. מחובתו של מעביד סביר לדאוג לסביבת עבודה תקינה עבור עובדיו. בכלל זה מחובתו לדאוג שלא יתנכלו לעובדיו, ולמנוע מצבים כאלו במידה והם מתרחשים. לאור זאת, אני סבורה כי במקרה זה מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, ומשלא עשתה הנתבעת דבר על מנת למנוע את אותו ויכוח עם הטכנאים ואת היחסים העכורים בין הצדדים, היא הפרה חובה זו. כעת אדון בשאלה האם יש קשר סיבתי בין חובת הזהירות של הנתבעת כלפי התובע לבין הנזק שנגרם לתובע. הקשר הסיבתי בין הויכוח לבין אוטם שריר הלב הראשון התנאי השלישי, כאמור, לאחריות מזיק בעוולת הרשלנות הוא, כי מעשהו של המזיק - אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק - גרם לניזוק נזק. לטענת התובע, בעקבות הויכוח עם הטכנאים ביום 9.4.98, הוא התעצבן מאוד, "וכתוצאה מההתרגזות הרגשתי כאבים בחזה ותחושת מחנק... למחרת היום, התחזקו הכאבים שחשתי בחזה, הרגשתי רע ביותר, עד אשר בערב ליל הסדר, "חטפתי" את האוטם בשריר הלב" (סעיפים 11-13 לתצהיר עדותו הראשית של התובע). המומחה מטעם התובע, ד"ר מרילוס, קובע בחוות דעתו כדלקמן: "בעיון במסמכים הרפואיים של הנבדק [התובע], במסמכי בית הדין לעבודה ובחוות הדעת של ד"ר עמיקם המומחה למחלות לב שמינה בית הדין אוכל לקבוע בוודאות כי האירוע במקום עבודתו של הנבדק הוא הסיבה היחידה להתקף הלב שעבר ביום 10.4.98 ומסכים עימו כי הגורם התאונתי שיחק את התפקיד העיקרי בהתפתחות האוטם" (עמוד 2 לחוות דעת ד"ר מרילוס). ד"ר מרילוס הוסיף לסיכום, כי מקום עבודתו של התובע הוא הגורם לתחלואה הפיזית והנפשית מהן הוא סובל (עמוד 4 לחוות דעת ד"ר מרילוס). יצויין, כי ד"ר עמיקם, המומחה למחלות לב שמונה מטעם בית הדין לעבודה לדון בסוגיה זו, קבע כי יש קשר סיבתי בין הויכוח שארע ביום 9.4.98 לבין התרחשות אוטם שריר הלב ביום 10.4.98: "1. נראה לי שאכן קיים קשר סיבתי בין האירועים (התקרית) בעבודה [הויכוח בין התובע לטכנאים - צ.ב.] לבין בוא האוטם במועד שבא. 2.נראה לי שאכן האירוע הנ"ל החיש את בואו של האוטם, שאלמלא התקרית יתכן שבואו היה נדחה למועד מאוחר יותר כלשהו או אף לא בא בכלל. 3.לתובע היו גורמי סיכון ללקות בהתקף לב והחשוב שביניהם הוא עישון כבד - 40 סיגריות ליום במשך שנים. מי שמעשן בכמות כזו הוא מועד ללקות בהתקף לב יותר מאדם שאינו מעשן. בנוסף לכך, היה אצלו כנראה גם גורם תורשתי (לפי הסיפור המשפחתי). אך למרות כל זאת בצינתור שעבר בעת אישפוזו נמצא ממצא אחד ויחיד בעורקים הכליליים: היצרות של כ-40-50% (לא משמעותית) בעורק השמאלי הקדמי היורד. לפיכך, למרות גורמי הסיכון שקיננו בו (עישון, גורם משפחתי), הרי שזה לא התבטא אצלו במחלה כלילית משמעותית. ולכן אני גורס שהגורם התאונתי אצלו שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות האוטם". (חוות הדעת של ד"ר עמיקם צורפה על ידי הנתבעת כחלק מתיק נפגעי העבודה של התובע במוסד לביטוח לאומי; ההדגשות שלי - צ.ב.). יוער, כי שני בעלי הדין בתביעה דנן ביקשו לסמוך ידיהם על חוות דעתו של ד"ר עמיקם, צד צד ונימוקיו, חרף העובדה שד"ר עמיקם לא העיד בהליך שבפניי. בית הדין אימץ את חוות דעתו של ד"ר עמיקם וקבע, כי יש קשר סיבתי בין הויכוח החריג לבין אירוע הלב כאמור (עמוד 3 לפסק דינו של בית הדין לעבודה). הנתבעת, מצידה, טוענת כי אין קשר סיבתי בין הויכוח לבין אירוע הלב. להוכחת טענתה הגישה הנתבעת חוות דעת קרדיולוגית מטעם פרופ' אלכסנדר בטלר (להלן: "פרופ' בטלר"). בחוות דעתו וכן בחקירתו הנגדית, תולה פרופ' בטלר את הגורמים לאירוע הלב הראשון ב"גורמי סיכון" של התובע כגון מחלת טרשת העורקים ממנה סבל התובע וכן היותו מעשן כבד, המעשן כ-30-40 סיגריות ליום (עמוד 23-25 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.98 ועמוד 90 לפרוטוקול דיון זה). יחד עם זאת העיד פרופ' בטלר בחקירתו הנגדית כי: "פרופ' בטלר: ... הנושא של ההשפעה אצל חולה עם טרשת עורקים של מתח נפשי חריג או מתח פיזי חריג שהם קורים בסמיכות, או-קי? אחד לשני, מוכרת בתור גורם שגורם לאוטם או שעשוי או עלול לגרום לאוטם בשריר הלב, אין מחלוקת על זה" ש: עשוי, אבל זה לא אומר שהוא הגורם הקובע? לא הוא זה שהביא את האוטם, נכון? פרופ' בטלר: בהחלט הוא יכול להיות גורם שיביא, כן". (עמוד 28 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.08; ההדגשה שלי - צ.ב.). ובהמשך: "ש: טריגר מכניזם, אתה יכול להסביר לנו בקצרה מה זה אומר במקרה הזה? פרופ' בטלר: שוב, במערכת שהיא יכולה לחולה עם טרשת בעורקים לגרום לאוטם בשריר הלב, זה איזשהו טריגר שאנחנו מכירים איך הוא עובד, שהוא בדרך כלל יהיה ממתח נפשי חריג או מתח פיזי חריג, שגורם לכך שיש עלייה פתאומית בלחץ הדם, בעלייה בדופק, בהפרשה של חומרים שנקראים קטחולאמינים, שגורמים להתכווצות יתר של הלב, לצריכת חמצן מוגברת, לכך שהעורקים משנים את ההתכווצות שלהם כדי לספק את החמצן, ואז כאשר יש פלאק טרשתי הוא יכול להיקרע כתוצאה מכך. ש: וזה מתאים, התמונה שאתה סיפרת, פרופ' בטלר: זה הבסיס. ש: למה שקרה לו ב-98, נכון? פרופ' בטלר: נכון, נכון". (עמוד 29 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.08; ההדגשה שלי - צ.ב.). יצויין, כי פרופ' בטלר מסכים, שעובר לאירוע הלב הראשון אין אינדיקציות לכל שהתובע היה חולה בטרשת עורקים, כלומר, גם התובע לא היה מודע לכך (עמוד 30 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.08). הנה כי כן, גם פרופ' בטלר, המומחה מטעם הנתבעת, מודה כי יתכן שלמרות גורמי הסיכון שהיו לתובע - העישון וטרשת העורקים - הגורם או ה'טריגר' לאוטם שריר הלב עלול היה להיות הויכוח החריג שארע ביום 9.4.98. הנתבעת טוענת, כי ד"ר מרילוס לא התייחס בחוות דעתו לעובדת היות התובע מעשן כבד, אשר עישן עובר לקרות האוטם כ-40 סיגריות ביום. יחד עם זאת, ד"ר מרילוס נשאל על כך בחקירתו הנגדית וחזר על המסקנה אליה הגיע בחוות דעתו בדבר הקשר בין הויכוח לבין אירוע הלב (עמודים 13-14 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). גם ד"ר עמיקם, המומחה שמונה על ידי בית הדין לעבודה מצא כי היות התובע מעשן כבד לא גורע מהקשר הסיבתי בין הויכוח עם הטכנאים לבין אירוע הלב (עמוד 3 לפסק דינו של בית הדין לעבודה). לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בבג"צ 1063/91 פפו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(4) 267 (1991), בעמוד 271: "ביסודו של מבחן זה ניצבת ההנחה הרפואית המקובלת, שלהוציא מקרים נדירים ביותר, אוטם שריר הלב איננו פוקד אלא את מי שמקנן בקרבו תהליך תחלואתי המהווה בסיס ורקע להיווצרות אוטם. על-פי גישה זו, מי שמועד ללקות באוטם, עלול ללקות בו בכל מועד ובכל מצב, אך מאורע חריג או מאמץ מיוחד עלולים לגרום לבואו של אוטם או להחיש אותו. אם עובד לוקה באוטם בזמן שהתנסה במאורע חריג בעבודתו או סמוך לאחר מכן, או סמוך לאחר שנדרש, בגדר העבודה, למאמץ מיוחד ויוצא דופן, נוצרת הנחה לזכותו, שהאוטם נגרם עקב המאורע או המאמץ שקדמו לו" (ההדגשה שלי - צ.ב.). דברים אלו נאמרו אומנם באשר להוראות סעיף 39 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968, בהקשר של תאונת עבודה, אך במהותם הם יפים גם לענייננו. אני סבורה, אם כן, כי שני המומחים מסכימים, כי חרף מחלת טרשת העורקים שהיתה לתובע, סביר להניח כי מה שגרם להתפרצות האוטם ביום 10.4.98 היה אותו ויכוח חריג שהתרחש בין התובע לבין הטכנאים ואשר גרם לתובע לסערת רגשות שהיוותה 'טריגר' להתרחשות האוטם. בעניין מומחיותו של ד"ר מרילוס טענה הנתבעת, כי ד"ר מרילוס איננו קרדיולוג אלא מומחה לרפואה פנימית, אולם, כפי שהעיד ד"ר מרילוס, "תחלואה קורונרית היא חלק נכבד ביותר מעבודתו של רופא פנימי", וכי ערך מחקרים בתחום (עמוד 18 לחקירתו הנגדית של ד"ר מרילוס, פרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). נוסף על האמור, התרשמתי מעדותו של ד"ר מרילוס בחקירתו הנגדית, ואני מקבלת אותה כעדות מהימנה לעניין זה. לאור דברים אלו, ונוכח סמיכות הזמנים בין הויכוח החריג עם הטכנאים לבין אירוע הלב שהתרחש למחרת, מקובלת עלי חוות דעתו של ד"ר מרילוס, כי יש קשר סיבתי בין הויכוח לבין אירוע הלב הראשון. הנתבעת טוענת עוד, כי לא הויכוח בין התובע לטכנאים הוא שגרם לאירוע הלב הראשון, אלא הלחץ הנפשי בו היה התובע מצוי על רקע הליכי גירושין מאשתו. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ביום בו אירע אוטם שריר הלב, התנהלה בין התובע לבין אשתו מריבה רצינית, בעקבותיה עזבה האשה את הבית עם ילדיהם המשותפים. לטענת הנתבעת, מריבה זו היא שגרמה לאירוע הלב הראשון. אומנם על העובדה כי בתקופה שקדמה לאירוע הלב הראשון ניהל התובע הליכי גירושין מול אשתו אין חולק, אולם התובע מכחיש בתוקף כי באותו יום בו אירע אירוע הלב רב עם אשתו והיא עזבה את ביתם כביכול (ראו עמודים 63 ו-66 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). למעט טענות בעלמא שטענה הנתבעת בעניין אותה מריבה בין התובע לבין אשתו, לא הביאה הנתבעת ראיות או עדויות לכך שאותה מריבה אכן התרחשה במועד הנטען. בהקשר זה יוער, כי הנתבעת ביקשה לקבל לידיה את תיק הגירושין של התובע מבית הדין הרבני. לאחר שעיין בתיק הגירושין, דחה כב' הרשם ש. ברוך את הבקשה וקבע, כי "אין בחומר שהומצא כדי להשפיע כהוא זה על ההליך בתיק הנוכחי" (בש"א 9005/05). הנתבעת טוענת עוד, כי רגישותו הרבה של התובע בשל היותו סובל ממחלת טרשת עורקים עובר להתרחשות אירוע הלב לא היתה ידועה לה. טענה זו דינה להידחות נוכח עקרון "הגולגולת הדקה", לפיו חייב מזיק לקבל את הניזוק כפי שהוא ולפצותו בגין כל נזק שנוצר בשל שילוב מעשה העוולה עם נתוניו המיוחדים. אין משמעות בהקשר זה לשאלה האם ידעה הנתבעת על מחלת טרשת העורקים של התובע אם לאו, שכן, "כלל הוא כי אחרי שהוכח מעשה העוול של המזיק עליו לקבל את הקורבן כמות שהוא... ואין הוא יכול להיחלץ מאחריות לתוצאות הנובעות במישרים ממעשה העוול שלו רק מפני שלא ידע ולא יכול היה לדעת כי הניזוק אינו "נורמלי" ככל אדם" (ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050 (להלן: "עניין סטוצינר"), בעמוד 1057). לסיכום האמור אני קובעת, כי יש קשר סיבתי בין הויכוח שהתרחש ביום 9.4.98 בין התובע לבין הטכנאים לבין אירוע הלב הראשון שהתרחש למחרת . לעומת זאת, טענת הנתבעת כי אין קשר סיבתי בין אירוע הלב לבין שעות עבודתו של התובע או עבודתו בלילות, או הסכסוך המתמשך עם יתר הטכנאים, מקובלת עלי. ד"ר מרילוס נשאל על ידי ב"כ הנתבעת בחקירה נגדית, האם נכון הדבר שעל פי תקנות המוסד לביטוח הלאומי, מתח או לחץ מתמשך אינם נחשבים כגורם לאירוע לב המהווה תאונת עבודה. על כך ענה ד"ר מרילוס: "לא יודע. אני לא מבין בביטוח לאומי" (עמוד 44 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). לעומתו, כך טוענת הנתבעת, ד"ר עמיקם, אשר מונה כמומחה מטעם בית הדין האיזורי לעבודה לבחון את שאלת הקשר בין האירועים בעבודתו של התובע לבין אירוע הלב, חיווה את דעתו כדלקמן: "א. ללחצים שמתמשכים תקופה ארוכה אין משקל כגורם אתיולוגי. רק ללחץ חריג חד-פעמי (שארע יום קודם ההתקף) יש משקל בקשר הסיבתי" (תשובתו של ד"ר עמיקם לשאלות הבהרה מיום 22.9.02, צורף כחלק מתיק נפגעי העבודה של התובע במוסד לביטוח לאומי). ואכן, הפסיקה קבעה כי: "מתח נפשי ממושך או מתמיד (stress), אינו רצף של אירועים שניתן להגדירם כפגיעות זעירות ומצטברות", לפי תורת המיקרוטראומה (דב"ע מז/98-0 אוחנה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 413, בעמ' 416). להתבטאות דומה ראו גם: דב"ע נו/260-0 מלכה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב 625: "...אכן ההלכה היא, כי מתח מתמשך אינו מהווה פגיעה מסוג מיקרוטראומה. המיקרוטראומה הפסיכיאטרית לא הוכרה בפסיקה" (בעמ' 628) וכן פד"ע מט/97-0 המוסד לביטוח לאומי - מלאך, פד"ע כא 102. משכך, נתבקשה הגישה, שלפיה לצורך הכרה בנזק נפשי שנגרם ב"תאונת עבודה", נדרשת הוכחת "אירוע חריג" או "מאמץ מיוחד" (דב"ע נא/191-0 המוסד לביטוח לאומי - נחתום, פד"ע כד 89. עתירה לבג"ץ שהוגשה על החלטה זו, נדחתה). (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529 (1999), בעמוד 544). גם ד"ר אנה סברדליק, הפסיכיאטרית שהעידה מטעם התובע (להלן: "ד"ר סברדליק"), קבעה בחוות דעתה כי: "הויכוחים עם הטכנאים האחרים הוציאו אותו [את התובע] משלוותו הנפשית. הוא נהיה לחוץ, עצבני, עייפות פיסית קשה בעקבות עומס העבודה (כ-230 שעות לחודש מאז ינואר 1998, מתוכן חלק ניכר - בלילות) הוסיפה למצבו הנפשי. למרות זאת, מצב רוחו היה סביר, תפקד יפה בכל המישורים" (עמוד 4 לחוות דעת ד"ר סברדליק. ההדגשה שלי - צ.ב.). גם בחקירתה הנגדית הודתה ד"ר סברדליק, כי "הסכסוכים שקדמו לאוטם, הוא התמודד איתם, נגיד ככה. ההתמודדות שלו איתם היתה טובה, למרות שזה כן לא היה הזיכרון הכי נעים מהביוגרפיה שלו" (עמוד 59 לפרוטוקול הדיון מיום 10.1.08; ההדגשה שלי - צ.ב.). התמוטטות התובע - אירוע הלב החוזר מיום 18.12.98 ביום 1.11.98, כשבעה חודשים לאחר אירוע הלב הראשון, חזר התובע לעבוד אצל הנתבעת. ד"ר רוג'ר ברנשטיין, הרופא התעסוקתי שבדק את התובע לפני חזרתו לעבודה, הורה כי עבודתו תוגבל ל-5 שעות ביום, פעמיים בשבוע, ללא ימים רצופים (נספח ח' לתצהיר העדות הראשית של התובע). בישיבה שנערכה ביום 29.10.98 בין התובע לבין הגב' אתי ימין ויעל שבירו, הוצע לתובע לחזור לעבוד במכון הרנטגן, ולא במקום עבודתו הקודם במכון ה-CT וה-MRI, "בהתאם להגבלת השעות אשר חלות עליו מתוקף מחלתו ובהתאם למכתב רופאו" (סיכום ישיבה מיום 29.10.98, נספח ט' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע). התובע טוען, כי שיבוצו בעבודה החדשה במכון הרנטגן נעשה בניגוד להסכם העבודה בינו לבין הנתבעת ותוך הפרתו, מבלי להפנות את התובע לרופאים שיבחנו מהו סוג העבודה שמסוגל התובע לבצע בעקבות התקף הלב. לטענתו, בעבודתו החדשה נדרש לבצע עבודה פיזית מאומצת שלא היתה חלק מעבודתו בעבר בנתבעת. הוא מוסיף וטוען, כי התלונן על כך בפני הנהלת הנתבעת, וטען כי עבודתו החדשה איננה תואמת את מצבו הרפואי ומגבלותיו לאחר התקף הלב שעבר, אולם זו התעלמה מתלונותיו. התובע מצהיר, כי אומנם הסכים לעבוד במכון הרנטגן, אך הסכמתו ניתנה תחת איומי פיטורים (סעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית). לטענתו, המתחים בעבודה גברו, עד שביום 18.12.98 חש לחץ בחזה, התמוטט והתאשפז בבית החולים. על פי טופס הקבלה של התובע למיון מיום 18.12.98, הוא חש כאבים "לאחר התרגזות" (מוצג נ/7). התובע מוסיף וטוען, כי מאז התקף הלב הראשון אושפז בבית החולים חמש פעמים וכי ביום 13.7.03 הוא עבר אוטם חוזר תחתון בשריר הלב, בעקבותיו עבר צנתור והשתלת תומך. הקושי בעבודה במכון הרנטגן לעומת מכון ה-CT ו-MRI התובע טוען, כי העבודה במכון הרנטגן הינה עבודה קשה מבחינה פיזית, הדורשת הזזת מכשירי רנטגן כבדים, הזזת מכונת רנטגן ניידת השוקלת מאות ק"ג, עבודה בחדר ניתוח הנמשכת שעות ובמסגרתה עליו ללבוש חלוק עופרת כבד ועוד (סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית של התובע). לטענתו, כאשר חלק את המשמרת עם רוני דרורי, היה דרורי מסייע לו לבצע את העבודה הפיזית הקשה. רוני דרורי העיד שרוב ימי העבודה במכון הרנטגן היו לחוצים (עמוד 19 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08); כי טכנאי הרנטגן היו צריכים להעלות חולים שאינם ניידים על מכונות הרנטגן (עמוד 21); וכי באופן חד משמעי העבודה ברנטגן קשה מאשר במכון ה-CT (עמוד 31). דרורי העיד, בדומה לתובע, כי העבודה במכון הרנטגן דרשה לבישת חלוק עופרת כבד בעת העבודה בחדר ניתוח, לעיתים במשך 4-5 שעות ביום, וכי התובע לא היה מסוגל ללבוש את החלוק בשל כובדו (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). הוא העיד עוד, כי אחרי אירוע הלב של התובע, הוא - דרורי לא איפשר לתובע להרים חולים ולהעלותם על מכונת הרנטגן, אלא סייע לתובע והעלה את החולים שהגיעו לבדיקת התובע בעצמו (שם, בעמוד 23). לעומת זאת, עדי הנתבעת העידו כי דווקא העבודה במכון ה-CT ו-MRI היתה קשה יותר מאשר במכון הרנטגן. בן עזרא העיד שהעבודה במכון ה-CT ו- MRI היתה לחוצה מאוד ואינטנסיבית (עמוד 53 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.08). גם אבי מלול אישר את הדברים והעיד כי ברנטגן העבודה יותר קלה מאשר ב-CT (עמודים 33-32 ו - 36-37 לפרוטוקול הדיון מיום 18.9.08). כפי שציינתי לעיל, התרשמתי מעדויות עדי הנתבעת, בן עזרא ומלול, אשר עודם עובדים אצל הנתבעת, כי עדותם אינה אובייקטיבית וכי הם מבקשים לעשות ככל יכולתם על מנת לסייע לנתבעת במשפט זה. יחד עם זאת אני סבורה, כי אין צורך להכריע בשאלה האם העבודה במכון הרנטגן אליה הועבר התובע לאחר האירוע הראשון קשה יותר מבחינה פיזית מאשר העבודה במכון ה-CT וה-MRI, כפי שאבהיר להלן. אכן, שוכנעתי כי התובע התלונן בפני הנהלת הנתבעת כי העבודה במכון הרנטגן קשה עבורו. כך כתב התובע ביום 18.11.98 במכתבו לנתבעת המופנה לגב' יעל שבירו: "2. ...בזמן החפיפה שאני עובר כבר שבועיים, התבררו דברים שאני לא הייתי מודע להם, לדוגמא: [ה]עבודה במכון הרנטגן הרבה יותר קשה מעבודה ב-MRI ו-CT. אין באפשרותי מבחינה רפואית לדחוף ניידות במחלקות או מכונת שיקוף בחדר ניתוח. אינני יכול לעמוד בחדר ניתוח עם חלוק כבד מעופרת עלי בזמן הניתוח שעורך [צ.ל. אורך - צ.ב.] בדרך כלל כמה שעות, ואין באפשרותי להרים חולים לאחר ניתוח, בהתאוששות או במחלקות כדי לשים קסטה של רנטגן מתחת לגוף. זה לא נכון שאין לי רצון לשתף פעולה עם המערכת, אלא ההפך הוא הנכון. כאשר הוצע לי לעבוד במכון הרנטגן, לא סירבתי אלא הסכמתי ברצון, אך במהלך החפיפה התברר לי שעבודה זו קשה לי ולא מתאימה לי מבחינה רפואית / בריאותית. ... לא מעבירים עובד מוגבל בשעות עקב בריאותו לעבודה קשה יותר (ואין ויכוח בזה שהעבודה ברנטגן הרבה יותר קשה מהעבודה ב-MRI וב-CT) אלא ההיפך, מקילים עליו בעבודה". (נספח י' לתצהיר העדות הראשית של התובע; ההדגשות שלי - צ.ב.). יצויין כי בתשובה ענתה הגב' שבירו לתובע כי ההחלטה להעבירו למכון הרנטגן "נתקבלה לאחר השקעה רבה של מחשבה כדי להיטיב עימך וזאת בהתאם להתניות הרופא התעסוקתי שלך" (מכתבה של הגב' שבירו מיום 18.11.98, נספח י' לתצהיר העדות הראשית של התובע). בנוסף, התלונן התובע בפני הרופא התעסוקתי שליווה אותו מאז האירוע, ד"ר ברנשטיין, אשר כתב ביום 28.12.98, כי "לפי המלצתנו עבד כל יום שלישי משעה 15-20 [הכוונה 15:00-20:00 - צ.ב.] וכל יום שישי מ-07:30-12:30 - העבירו אותו מ-MRI למכון הרנטגן - לפי דעתי עבורו יותר קשה" (מכתבו של ד"ר ברנשטיין צוטט בעמוד 2 לחוות דעתו של פרופ' בטלר). הנה כי כן, שוכנעתי כי מבחינה סובייקטיבית, העבודה במכון הרנטגן, בה שובץ לאחר אירוע הלב הראשון, היתה קשה יותר לתובע מבחינה פיזית מאשר העבודה בה עבד לפני אירוע הלב במכון ה-CT וה-MRI. משהתלונן התובע בפני הנתבעת כי עבודה זו קשה לו ואינה מתאימה למגבלותיו הבריאותיות בעקבות אירוע הלב, שומה היה על הנתבעת להתייחס לתלונותיו בכובד ראש ולנסות למצוא פתרון לבעייתו. לא הוכח בפניי כי הנתבעת התייחסה לתלונות התובע (למעט אותה תשובה במכתב הגב' שבירו מיום 18.11.98). יחד עם זאת, התובע לא הוכיח מה גרם לאותה "התרגזות" שגרמה לטענתו לאירוע הלב ביום 18.12.98. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת או מחדליה - קרי תנאי העבודה במכון הרנטגן והעובדה שלא נענתה לתלונותיו - לבין אותה "התרגזות" וההתמוטטות ביום 18.12.98. התובע אף לא הצביע על נזקים כלשהם שנגרמו לו כתוצאה מאותה התמוטטות. המומחה הרפואי מטעם התובע, ד"ר מרילוס, איננו מאבחן את הגורמים להתמוטטות מיום 18.12.98 ואיננו מחווה את דעתו באשר לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממנה. לחלופין, התובע גם לא הוכיח כי ההתמוטטות מיום 18.12.98 אירעה כתוצאה מאירוע הלב הראשון מיום 10.4.98, וכי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם כתוצאה מהתמוטטות זו מתוקף אחריותה לאירוע הלב הראשון. לפיכך, טענות התובע באשר לאחריות הנתבעת להתמוטטות ואשפוזו מיום 18.12.98 נדחית. אחריות הנתבעת באשר לאוטם החוזר ביום 13.7.03 התובע טוען, כי הנתבעת אחראית גם לנזק שנגרם לו בגין האוטם החוזר שארע ביום 13.7.03, מאחר שהגורם המשמעותי ביותר לקרות האוטם החוזר הוא התרחשות האוטם הראשון ביום 10.4.98. הנתבעת טוענת, כי אין קשר בין האוטם הראשון לשני, וכי האוטם השני התרחש בעיקר בגלל העובדה שהתובע המשיך לעשן למרות שעבר כבר התקף לב והיה מודע למחלתו. ד"ר מרילוס נשאל על הקשר בין אירוע הלב הראשון לשני בחקירתו הנגדית וקבע, כי יש קשר מובהק בין שני האירועים, וכי גורם הסיכון המשמעותי ביותר להופעתו של האוטם השני זה עצם התרחשותו של אוטם קודם: "אוטם בשריר הלב זה מאורע טרומבוטי, יצירה של קריש דם, והוא נוצר כתוצאה מאוסף של גורמי סיכון, שמצטברים יחד ויום אחד גורמים לאותו מאורע טרומבוטי. מספר גורמי הסיכון הוא גדול ביותר... מכל מחקר שנעשה בנושא של טרומבוזות חוזרות, בכל מחקר, לא משנה מה המחלה שנחקרה, הגורם סיכון מספר אחד הוא מאורע קודם ומשקלו רב מיתר שאר הגורמים האחרים. זאת אומרת, עצם היותו שעבר פעם מאורע טרומבוטי, מהווה את הגורם סיכון המשמעותי ביותר להופעתו של המאורע הטרומבוטי הבא. הגורם השני הוא הגיל. אלו השניים הקובעים... אלו שני הגורמים המשמעותיים ביותר. האחרים, משקלם הרבה יותר קטן". (עמוד 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). לעומתו, קבע פרופ' בטלר בחוות דעתו, כי "האוטם השני בשריר הלב בו לקה התובע כ-5 שנים לאחר האוטם הראשון, נגרם בגלל חסימה של עורק אחר מעורק האוטם הראשון וקשור קרוב לוודאי בגורמי הסיכון הידועים שלו כולל המשך העישון לאחר האוטם הראשון. לא קיים איפא כל קשר בין האוטם השני לבין האוטם הראשון ואין כל ספק, כי לעובדה שהתובע המשיך לעשן למרות המלצות הרופאים המטפלים היתה תרומה מרכזית לכך שלקה באוטם נוסף" (עמוד 4 לחוו"ד פרופ' בטלר). פרופ' בטלר שלל מכל וכל את הקשר שמצא ד"ר מרילוס בין שני מקרי האוטם, באומרו "אני לא מכיר את זה... אני לא מלמד את זה, אני לא מכיר את הספרות שהוא מצטט אותה, לא מופיע בספרי הלימוד ולא קיים דבר כזה... כאמירה כללית כאשר עברו 5 שנים בין ההתקף הראשון לשני, וההתקף השני היה בכלל [ב]עורק אחר שלא נראה בו שום מחלה באירוע הראשון, לא ניתן לקשור את הדברים האלה, וזה הפרוגרסיה של מחלה כלילית שקיימת" (עמוד 59 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.08). כלומר, לדעת הפרופ' בטלר הגורם לאוטם השני איננו האוטם הראשון, אלא אותה מחלה כלילית שהיתה לתובע. פרופ' בטלר הוסיף והסביר, כי מחלת טרשת העורקים שהיתה לתובע היא פרוגרסיבית, והמשיכה להתפתח. קצב התפתחותה של המחלה תלוי במידה רבה בגורמי הסיכון של אותו חולה. לדבריו, אוטם קודם איננו זרז לטרשת עורקים, אלא דווקא מי שעבר אוטם וטופל, מודע למצבו, לוקח את התרופות וכדומה, דווקא במקרה כזה הסיכוי לקבל אירוע לבבי נוסף נמוך יותר (עמוד 60 לפרוטוקול הדיון מיום 10.12.08). לדבריו של פרופ' בטלר, אדם כתובע, אשר המשיך לעשן 30-40 סיגריות ליום גם לאחר האוטם הראשון, מגדיל מאוד את סיכוייו לפתח אוטם נוסף. בעניין זה מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' בטלר. אין מחלוקת כי התובע היה חולה במחלת לב. באשר לאירוע הלב הראשון (מיום 10.4.98), קיבלתי את חוות דעתו של ד"ר מרילוס לפיה מה שגרם לאוטם הראשון של התובע היה 'הטריגר', אותה סערת רגשות אליה נקלע כתוצאה מהויכוח בינו לבין הטכנאים. אולם באשר לאוטם הלב השני מיום 13.7.03, אשר ארע כחמש שנים לאחר האוטם הראשון ולאחר שהפסיק התובע לעבוד אצל הנתבעת, מקובלת עלי חוות דעתו של פרופ' בטלר לפיה מחלת הלב של התובע המשיכה להתפתח, ובצירוף העובדה שהמשיך לעשן למרות שהיה מודע להיותו חולה ולסיכונים הטמונים בכך, הם הגורמים לאוטם השריר השני. לא שוכנעתי כי האוטם הראשון הוא הגורם לאוטם השני שארע חמש שנים לאחר הראשון, והתרחש בעורק שונה לחלוטין מאשר העורק בו התרחש האוטם הראשון. מובן, כי מחלת הלב של התובע איננה קשורה לנתבעת ולמעשיה או מחדליה. לפיכך, אין כל קשר סיבתי בין מעשי הנתבעת לבין האוטם השני. בהקשר זה אציין, כי חרף הכחשתו של התובע, וטענתו כי הפסיק לעשן לאחר האוטם הראשון, הרי שהוכח בפניי כי המשיך לעשן גם לאחריו. כך עלה מחקירתו הנגדית של התובע, בה הודה כי המשיך לעשן 2-3 סיגריות ביום גם לאחר מקרה האוטם הראשון (עמוד 71 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). כן ראו סיכום האשפוז של התובע ביחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים תל השומר מיום 13.7.03 וכן הוראת הרופא המטפל מיום 13.5.02 על הפסקת עישון מוחלטת (מוצג נ/6). הפרת חובה חקוקה התובע טוען בסיכומיו, כי הנתבעת הפרה את הוראת סעיף 10(א)(2) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, מאחר שהתובע עבד במשך החודשים פברואר ומרץ 1998 שעות רבות מאלו הקבועות על פי החוק. לפיכך טוען התובע להפרת חובה חקוקה על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובע לא העלה את הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה בכתב תביעתו וכי מדובר בהרחבת חזית אסורה. בתגובה טוען התובע בסיכומי התשובה מטעמו, כי טענתו בדבר הפרת חובה חקוקה מסתמכת על אותה מסכת עובדתית שנטענה בכתב התביעה ואשר הוכחה בפני בית המשפט. טענת התובע איננה נכונה. סעיף 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובע: "הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה". זיכרה של העילה בגין הפרת חובה חקוקה לא בא בכתב התביעה של התובע - לא עובדות הטענה ולא החיקוק אשר הפרתו נטענת. התובע אף לא ציין בכתב תביעתו כלל כי עבד שעות מעבר למותר. העלאת טענה זו בשלב הסיכומים אכן מהווה הרחבת חזית, ומסיבה זו היא נדחית. הנזק התובע טוען, כי הפגיעות העיקריות מהן הוא סובל בעקבות אוטם הלב מיום 10.4.98 והאשפוז החוזר מיום 18.12.98 נחלקות לשני סוגים: בתחום הקרדיולוגי - מחלת לב איסכמית פעילה הבאה לידי ביטוי בכאבים בחזה, קשיי נשימה, מחלות כלי דם, בעיות קרישת דם, פקקת ברגליים ולאחרונה גם סתימת עורקים בשתי הרגליים כתוצאה ממחלת הלב. בתחום הפסיכיאטרי - התובע אובחן כסובל מהפרעה חרדתית - דכאונית כתוצאה מאוטם שריר הלב הראשון שעבר. הנכות הקרדיולוגית לתמיכה בטענותיו הגיש התובע את חוות דעתו של ד"ר מרילוס, אשר העריך את הנכות הקרדיאלית של התובע בשיעור של 70% על פי סעיף 9(2)ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"), בגין מצבו בעקבות שני מקרי האוטם, ולאחר מקרה האוטם השני [ההדגשה שלי - צ.ב.]. בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר מרילוס כי קביעתו בדבר 70% הנכות היתה בגין האוטם הראשון והשני יחדיו, וכי אם היה מתרחש האוטם השני בלבד, גם אז הנכות שהיה קובע היתה ככל הנראה 70% (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). ד"ר מרילוס המליץ בחוות דעתו על הכרה באובדן כושר עבודה מלא לצמיתות, וקבע את נכותו של התובע, נוסף על הנכות הקרדיאלית כאמור, כדלהלן: "פקקת חוזרת במערכת ורידים עמוקה של גפיים תחתונות ומצב לאחר נזק עם תפיחות קבועה לאחר עמידה או הליכה והיפרפיגמנטציה, [על פי] סעיף 11(2) ג' [לתקנות] - נכות של 20%. קרע בגיד כתף ופריקות עצמוניות חוזרות של הכתף והכרח להיזהר מתנועות מעל גובה השכם, [על פי] סעיף 41(1)א' [לתקנות] - נכות של 20%. שברים בגוף חוליות גבית ומתנית ללא תזוזה או הגבלת תנועה, [על פי] סעיף 37 (8)ב' [לתקנות] - נכות של 5%. נכות מצטברת מחושבת - 85%". אולם בחקירתו הנגדית הודה ד"ר מרילוס, כי אין קשר בין נתונים אלו לבין האירועים בהם דנה התביעה, וכי הוא מצא לנכון לציין נתונים אלו בחוות דעתו "כהערכה כללית של מצבו [של התובע]" (עמוד 40 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). לפיכך, אתייחס לקביעתו בעניין הנכות הקרדיאלית בלבד, בשיעור של 70%, שכן ענייננו בנזק שנגרם לתובע באחריות הנתבעת, קרי, בגין אוטם הלב הראשון מיום 10.4.98 בלבד. ד"ר מרילוס הסכים בחקירתו הנגדית, כי לו היה נדרש לקבוע את דרגת נכותו של התובע לאחר מקרה האוטם הראשון בלבד, היה קובע דרגת נכות של 25%: "ש: ... אני מציג בפניך את התקנות של המוסד לביטוח לאומי, "קביעת נכות" ומפנה את תשומת לבך לסעיף 9 ו-10 שמתייחסים ללב... אני מבקש ממך שתעיין ותגיד מה הנכות שלו, בעקבות אותו אירוע ראשוני בלבד? ד"ר מרילוס: אם אני לא טועה, זה 25%". (עמוד 22 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08; ההדגשה שלי - צ.ב.). הנתבעת הגישה, כאמור, את חוות דעתו של פרופ' בטלר. פרופ' בטלר מבחין בחוות דעתו בין דרגת הנכות שיש לקבוע לתובע בגין מקרה האוטם הראשון לבין דרגת הנכות בגין מקרה האוטם השני, וקובע כי "לאחר האוטם הראשון... לא היתה פגיעה משמעותית בתפקוד הכללי של שריר הלב... אומנם [היו לתובע] תלונות תעוקתיות ואסכמיה הפיכה - אך אסכמיה קלה בלבד. בנתונים אלה הנכות שהיתה מגיעה לו בגלל האוטם הראשון לפי תקנות המל"ל היא 25% לפי סעיף 9(1)ג'(2). הגבלותיו התפקודיות האחרות היו קשורות בבעיות נפשיות ואורטופדיות" (עמוד 5 לחוות הדעת של פרופ' בטלר; ההדגשה שלי - צ.ב.). הנה כי כן, שני המומחים, ד"ר מרילוס ופרופ' בטלר, מסכימים כי הנכות הקרדיאלית של התובע לאחר מקרה האוטם הראשון הינה 25% על פי תקנות הביטוח הלאומי. לפיכך אני קובעת, כי הנכות הקרדיאלית של התובע בגין המקרה האוטם הראשון הינה 25% לפי תקנות הביטוח הלאומי. הנכות הנפשית התובע טוען, כי מיד לאחר מקרה האוטם הראשון החל לסבול מבעיות נפשיות, בכללן חרדות קשות סביב נושא המוות וחרדות כלליות; הפרעות שינה ופחד למות תוך כדי שינה; ירידה משמעותית בסף הגירוי ונטיה להתפרצויות; מצב רוח ירוד, ירידה בתאבון ובהנאה. כל אלו גרמו לירידה משמעותית בתפקודו החברתי והכללי (ראו חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם התובע). לתמיכה בטענותיו בעניין הנכות הנפשית הגיש התובע את חוות דעתה של ד"ר אנה סברדליק, אשר העריכה את נכותו הנפשית הצמיתה בשיעור של 30% בהתאם לתקנה 34ד' לתקנות המל"ל. ד"ר סברדליק, המטפלת בתובע החל משנת 2002, קבעה כי בעקבות אוטם הלב שעבר התובע ביום 10.4.98 הוא פיתח הפרעה חרדתית - דכאונית קשה וכי עובר לקרות האוטם הוא לא סבל ולא טופל בגין בעיות נפשיות כלשהן. לדעתה ישנו קשר סיבתי ברור בין האוטם הראשון לבין הדכאון ממנו הוא סובל. הנתבעת מצידה הגישה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם פרופ' שלמה נוי (להלן: "פרופ' נוי"), אשר לאחר בדיקת התובע העריך את נכותו הנפשית הפסיכיאטרית בעקבות מקרה האוטם הראשון בשיעור של 2.5% בלבד. פרופ' נוי סבור, כי לתובע תבנית אישיותית קיימת, בגינה הוא מתקשה להתמודד עם סטרס, וכי קושי זה בא לידי ביטוי כבר בהיותו חייל. פרופ' נוי קובע בחוות דעתו עוד, כי "אוטם שריר הלב מיום 10.4.98 והאירועים האיסכמיים שלאחריו הביאו להחרפה בתבנית אישיותית קיימת שביטוייה קשיי הסתגלות. צריך להדגיש כי [התובע] היה בסטרס עצום לפני אוטם שריר הלב עקב מצוקה כספית משמעותית ותהליך הגירושין". לסיכום קובע פרופ' נוי, כי סך כל שיעור הנכות הנפשית של התובע הינה 10%, כאשר מחצית ממנה (5%) מיוחסת להפרעת האישיות הבסיסית של התובע ומאורעות החיים שלו, ומחצית מיוחסת לאירוע נושא תביעה זו. את הנכות הזו, בשיעור של 5% מחלק פרופ' נוי באופן שווה בין מקרה האוטם הראשון לבין מקרה האוטם השני, ובסופו של דבר מייחס למקרה האוטם הראשון נכות של 2.5% בלבד. חלוקה זו איננה מקובלת עלי. ראשית, לא הוכח בפניי כי יש לייחס חלק כלשהו של הנכות הנפשית של התובע לגורם כלשהו שארע לפני אירוע הלב הראשון. למעט מקרה חד פעמי שארע בתקופת שירותו הצבאי של התובע - ואשר סיבותיו או השלכותיו לא הובהרו די הצורך - אין שום אינדיקציה לבעיה נפשית כלשהי של התובע לפני אירוע הלב הראשון. עד ליום 10.4.98 בו ארע מקרה האוטם הראשון התובע לא היה מטופל מבחינה נפשית ולא התלונן על בעיות נפשיות כלשהן. מאורעות חייו, כפי שהוצגו בפניי, מצביעים דווקא על נוהל חיים תקין מבחינה נפשית (שירות צבאי, שירות מילואים, לימודים, התמדה במקומות עבודה וכדומה). זאת בעוד שלא הוכח בפניי כי הליכי הגירושין או ענייניו הכלכליים שקדמו לאוטם גרמו לו למצוקה נפשית. לעומת זאת, החל ממקרה האוטם הראשון ואילך, התובע מתלונן על חרדה מפני מוות, דכאון, עצבנות ועוד. רק החל ממקרה האוטם הראשון ואילך החל התובע בטיפולים פסיכיאטרים. החל ממועד זה נמצא התובע בטיפולים פסיכיאטרים באופן רציף. זאת ועוד; לא שוכנעתי כי יש לחלק את שיעור הנכות הנפשית בין מקרה האוטם הראשון לשני. תלונות התובע ובעיותיו הנפשיות החלו לאחר מקרה האוטם הראשון ולא מצאתי כי גברו או השתנו לאחר מקרה האוטם השני. לפיכך אני קובעת, כי יש לייחס את הנכות הנפשית של התובע במלואה למקרה האוטם הראשון. קביעת שיעור הנכות על פי עדות התובע בפניי, עדויות הפסיכיאטרים המומחים והראיות שהוצגו בפניי, אני קובעת, כי מצבו של התובע אכן עונה על ההגדרה בסעיף 34(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי: "ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה". לפיכך, על פי התקנות, שיעור הנכות הנפשית של התובע הינו 30%. הנכות התפקודית התובע העיד בפניי, כי הוא איננו מסוגל לעבוד בשל מגבלותיו הרפואיות וכי מקומות עבודה שונים אליהם ניסה להתקבל סירבו לקבלו בשל מגבלות אלו (עמוד 20-21 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.08). החל ממקרה האוטם הראשון ועד עתה התובע איננו עובד בעבודה כלשהי, למעט אותו ניסיון כושל לשוב לעבודה באסותא מספר חודשים לאחר מקרה האוטם הראשון. המומחה הרפואי מטעם התובע קבע בחוות דעתו, כי התובע איננו מסוגל לעבוד וכי יש להכיר באובדן כושר עבודה מלא לצמיתות. ד"ר מרילוס חזר על קביעתו גם בחקירתו הנגדית בעמוד 27 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08. מאידך, כאמור, ד"ר מרילוס לא מבחין בין נזק שנגרם לתובע בגין מקרה האוטם הראשון לבין נזק שנגרם כתוצאה ממקרה האוטם השני. הנתבעת טוענת, כי אין הצדקה לקביעה בדבר אובדן כושר עבודה מלא לתובע. הרופא התעסוקתי, ד"ר רוג'ר ברנשטיין, קבע ביום 14.8.00 כי "בהתחשב במצב בריאותו הגופנית והנפשית, לדעתי הנ"ל איננו מסוגל לעבוד" (מוצג ת/13). יצויין כי קביעה זו ניתנה כשנתיים לאחר מקרה האוטם הראשון ושלוש שנים לפני האוטם השני. מנגד, לא הוכח בפניי מה עומד בבסיס קביעה זו והאם אובדן כושר העבודה המלא נקבע בגין מקרה האוטם הראשון מיום 10.4.98 או בגין בעיות אחרות מהן התובע סובל, המפורטות כאמור בחוות דעתו של ד"ר מרילוס. יצויין, כי ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעה ביום 13.10.99 כי לתובע דרגת אי כושר של 75% (נספח י"ב לתצהיר העדות הראשית של התובע). בעניין ההבדל בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית או הפונקציונלית, נקבע זה מכבר על ידי כב' השופט ברנזון כי: "יש ומום קל ובאופן יחסי גורם לפגיעה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי המדובר: בעברו של האיש, בגילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצב החדש - או אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה". (עניין סטוצינר, בע' 1060; ההדגשה שלי - צ.ב.). עוד נקבע כי "יש שקיים פער, לפעמים פער של ממש, בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, המתבטאות בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של אותו נפגע לתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו" (ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690 (1986), בע' 700, מפי כב' השופט ד' לוין). כאמור קבעתי, כי הנכות הקרדיאלית ממנה סובל התובע הינה בשיעור של 25%. עליה נוספת נכות נפשית בשיעור של 30%. התובע אומנם לא הגיש חוות דעת מטעם רופא תעסוקתי, אולם הגיש מסמכים כאמור מטעם הרופאים התעסוקתיים שבדקו אותו לאורך השנים - בהם נקבע כאמור כי עליו להימנע ממאמצים פיסיים וממצבי לחץ נפשי, ובהמשך, כי הוא איננו מסוגל לעבוד כלל (מוצגים ת/6 ו-ת/13). הנתבעת נמנעה מלהגיש חוות דעת מטעם רופא תעסוקתי או מסמכים שיסתרו ראיות אלו. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי חרף מגבלותיו הרפואיות הוא מתפקד בחיי היום-יום, קרי, הולך לבנק, לוקח את הילדים לבית הספר, משתמש במחשב בביתו וכדומה. מנגד העיד, כי ניסה לחפש עבודה, הן ברנטגן והן בתחומים נלווים - אך מעסיקים סירבו לקבלו נוכח מגבלותיו הרפואיות (עמוד 21 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.08). התובע הוסיף, כי קשה לו להתחייב לעבודה יומיומית מאחר והוא עלול לחוש שלא בטוב מדי יום, ולהעדר בשל כך מהעבודה (שם). הנתבעת לא הגישה ראיות הסותרות את עדות התובע בדבר קשיי התפקוד שלו, ובדבר העדר יכולתו לעבוד - לא הובאו עדויות חוקרים - למרות שהנתבעת הפעילה חוקרים בעניינו של התובע - או עדויות אחרות המקעקעות את עדותו של התובע. עדותו של התובע בעניין זה, אם כן, מהימנה עלי. נוכח קשיי התפקוד של התובע שהוצגו בפניי, אני סבורה כי הן הבעיות הקרדיאליות של התובע והן הבעיות הנפשיות מהן הוא סובל מקשות עליו במידה רבה להשתלב בשוק העבודה. יש לציין כי הקושי נובע בפרט בעבודתו כטכנאי רנטגן הכוללת לעיתים מאמץ פיסי לצד מגע קבוע עם מטופלים - אשר כאמור התובע מתקשה לבצעם. מנגד, אינני סבורה כי המגבלות התפקודיות של התובע מונעות ממנו עבודה באופן מוחלט, אלא בשיעור מסויים. לפיכך אני קובעת, כי בעקבות מקרה האוטם הראשון לתובע נכות תפקודית בשיעור של 60%. טענת הנתבעת כי הנזק בגין אירוע הלב השני מכיל בתוכו את הנזק בגין האירוע הראשון הנתבעת טוענת, כי נזקי מקרה האוטם השני שארע ביום 13.7.03, אשר איננו קשור לאירוע הלב הראשון ואיננו נובע ממנו, מכילים ו"בולעים" את כל נזקי אירוע הלב הראשון מיום 10.4.98, משל נכרתה אצבעו של אדם ולאחר מכן, בנסיבות אחרות, נכרתה ידו. המומחה מטעמה, פרופ' בטלר, קבע בחוות דעתו כי "יש להניח שגם ללא האוטם הראשון, נכותו [של התובע] מהאוטם השני בלבד היתה של 40% ובכך תרומתו של האוטם הראשון לנכותו היתה שולית" (עמוד 5 לחוות הדעת). ד"ר מרילוס, המומחה מטעם התובע, לא הסכים בחקירתו הנגדית עם הקביעה כי הנזק בגין מקרה האוטם השני מכיל את הנזק שנגרם לתובע בגין הנזק הראשון (בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת בעניין זה ענה: "אני לא יודע איך הוא בולע אותו" - ע' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 20.3.08). טענה זו של הנתבעת לא הוכחה כנדרש. למעט אותה קביעה של המומחה מטעמה, לא הציגה הנתבעת ראיות לכך שהנזק שנגרם לתובע בגין האוטם השני זהה או עולה על הנזק שנגרם לו בגין האוטם הראשון ומכיל אותו. בפרט לא הוכיחה הנתבעת כי הנזק הנפשי שנגרם לתובע בגין המקרה הראשון - וכאמור מדובר בנזק משמעותי - 'נבלע' גם הוא בנזק הנפשי שנגרם לתובע בגין המקרה השני. לפיכך, הטענה כי הנזק שנגרם לתובע בגין אירוע הלב השני מכיל את הנזק שנגרם בגין האירוע הראשון נדחית. חישוב הנזק הפסד השתכרות לעבר על פי תלושי שכרו של התובע וטפסי תשלומים וניכויים משכר עבודה עבור השנים 1995 - 1997 (נספח כ' לתצהיר התובע), עובר לקרות אירוע הלב הראשון ביום 10.4.98 עמד שכרו החודשי הממוצע על סך של 24,500 ₪ לחודש. הנתבעת איננה חולקת על שכר זה באשר לחישוב הפסד ההשתכרות לעבר. לפיכך שכרו הבסיסי של התובע לצורך חישוב זה הינו 24,500 ₪. לטענת הנתבעת, ועל פי תלושי השכר המצורפים, הנתבעת שילמה לתובע שכר עד ליום 15.7.98. לפיכך, הפסד השתכרותו של התובע לעבר הינו מכפלה של שכרו (24,500 ₪) בשיעור הנכות התפקודית שנקבעה (60%). סכום זה יש לכפול בחודשים שחלפו מיום 15.7.98 ועד ליום מתן פסק הדין (133 חודשים). הסכום המתקבל הינו 1,955,100 ₪ ובתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה - 2,724,549 ₪. מסכום זה יש לנכות את דמי הפגיעה וקצבת הביטוח הלאומי ששולמו לתובע בגין תקופה זו. החזר הוצאות רפואיות ופרה רפואיות לעבר התובע עותר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות שהוציא בסך של 40,000 ₪. הנתבעת טוענת כי כל הוצאותיו הרפואיות של התובע שולמו במסגרת סל הבריאות או על חשבון המוסד לביטוח לאומי. כן טוענת הנתבעת כי התובע לא הציג קבלות כלשהן המוכיחות את ההוצאות הנתבעות על ידו. אף שהתובע טוען בסיכומיו כי דרישתו לפיצוי בגין ראש נזק זה נסמכת על קבלות חלקיות, לא מצאתי במסמכים שהגיש קבלות המצביעות על הוצאות רפואיות כלשהן ובפרט לא הוצאות שלא כוסו על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994. חרף זאת, ועל פי עדותו של התובע כי אכן הוציא הוצאות רפואיות בעבר, שאינן כלולות בסל הבריאות, אני פוסקת לו סכום גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 5,000 ₪. סכום זה נכון למועד מתן פסק הדין. באשר לפסיקת "נזק מיוחד" בגין הוצאות לעבר, גם ללא המצאת קבלות, ראו ע"א 307/77 מור נ' עזבון בוץ, פ"ד לב(1) 654, בעמוד 661. עזרת צד ג' לעבר התובע טוען כי הוא נזקק לעזרה בעבודות הבית כדלקמן: "יש בחורה אחת שגרה בקרית אונו. היא עוזרת לי בקניות, בסידור הבית, בניהול הבית" (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.08), ועותר לתשלום כולל בסך של 65,000 ₪. בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי הוא מעסיק עוזרת בית פעם בחודש, ומקבל עזרה נוספת בעבודות הבית (עמוד 41 לפרוטוקול הדיון מיום 6.3.08). מאחר וקבעתי כי לתובע נכות תפקודית והתרשמתי על פי עדותו כי הוא נזקק לעזרה מסויימת בעבודות הבית, אני קובעת פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 40,000 ₪. סכום זה נכון ליום מתן פסק הדין. הפסד שכר לעתיד הנתבעת חולקת בסיכומיה על שכרו הנטען של התובע (24,500), כבסיס לחישוב הפסד שכרו לעתיד. אין היא חולקת על כך ששכר זה אכן שולם לו על ידה בתקופת העסקתו, אלא טוענת, כי לאחר אירוע הלב של התובע מיום 10.4.98, פיטרה הנתבעת עובדים וותיקים שהשתכרו סכומים גבוהים כאלה והחלה להעסיק עובדים שקיבלו שליש משכר זה. היא מוסיפה וטוענת, כי כיום ישנם טכנאי MRI רבים יותר מאלו שהיו בתקופה בה הועסק התובע וכי השכר הגבוה ששולם לו חורג מכל פרופורציה ואיננו קיים כיום. לכן לטענתה, אין לחשב את הפסד שכרו על בסיס המצב האוטופי שהיה קיים בעבר. אכן, העד רוני דרורי העיד שהנתבעת פיטרה עובדים וותיקים וקיבלה במקומם לעבודה עובדים שהועסקו תמורת שליש מהשכר שניתן לוותיקים (עמוד 25 לפרוטוקול הדיון מיום 20.1.08). גם העד אליעזר בן עזרא העיד ברוח דומה (עמוד 71 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.08). ברם, הנתבעת לא הביאה ראיות נוספות וברורות לכך ששכרו של התובע עובר לאירוע הלב הראשון איננו רלוונטי היום. היא אף לא הביאה ראיות לכך שהשכר בשוק טכנאי ה-CT ו-MRI - קרי, גם במקומות עבודה אחרים ולא רק אצל הנתבעת עצמה - הופחת בשיעור כזה. בנוסף, הנתבעת לא הציגה סכום אחר אשר ראוי לדעתה לשמש בסיס לחישוב הפסד שכרו של התובע, ולא הציגה חישוב אחר להערכת הפסד שכרו לעתיד, אלא אך טענה כי לתובע לא נותרה כל נכות תפקודית כלשהי ולכן אין הוא זכאי לראש נזק זה. טענה זו, כאמור, לא התקבלה, ונכותו התפקודית של התובע נקבעה על ידי בשיעור של 60%. לאור האמור לעיל ומאחר והנתבעת לא הציגה ראיות אחרות, אינני יכולה לקבל את טענת הנתבעת כי יש לבסס את חישוב אובדן ההשתכרות על בסיס שכר חודשי אחר. לפיכך יש לחשב ראש נזק זה על בסיס השכר החודשי שהוצג בפניי (24,500 ₪), כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן כפי פרסומו ביום מתן פסק הדין (31,726 ₪). בהתחשב בנכות התפקודית שנקבעה (60%), בשנים שנותרו עד להגיע התובע לגיל פרישה (67), ובהיוון מתאים ליום מתן פסק הדין. הפסד ההשתכרות לעתיד הינו בסך של 2,299,578 ₪. הוצאות רפואיות ופרה רפואיות לעתיד התובע טוען כי בהתחשב במצבו ובנכותו, סביר כי יידרשו לו בעתיד הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי סל הבריאות הממלכתי ועותר לתשלום בגין ראש נזק זה בסך של 65,000 ₪. הנתבעת מסכימה כי הטיפולים הנפשיים להם נזקק התובע אינם מכוסים במלואם על פי חוק, אך טוענת כי התובע לא הקפיד על טיפולים בתחום זה עד עתה. מקובלת עלי טענת התובע כי לא כל ההוצאות הרפואיות הנדרשות לו מכוסות על פי חוק, ולכן אני קובעת סכום גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪. סכום זה נכון ליום מתן פסק הדין. עזרת צד ג' לעתיד על בסיס הזדקקותו של התובע בעבר לעזרה בעבודות הבית, אני פוסקת סכום גלובלי בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪. סכום זה נכון ליום מתן פסק הדין. כאב וסבל התובע דורש סך של 540,000 בגין ראש נזק זה. הנתבעת טוענת כי נוכח העובדה ששיעור נכותו הרפואית של התובע איננו גבוה, ולטענתה אין לו נכות תפקודית ממשית, היא מציעה לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 45,000 ₪. אומנם נכותו הקרדיאלית של התובע נפסקה בשיעור של 25%, אולם על פי עדותו של התובע היא מגבילה אותו במידה רבה. על כך נוספת נכותו הנפשית בשיעור של 30%. זו גם זו מקשות על התובע את השתלבותו בעבודה ובחיים החברתיים. בנוסף על כך התובע היה מאושפז ונזקק לתקופת החלמה ארוכה. נוכח האמור אני מוצאת לנכון לקבוע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 200,000 ₪. סכום זה נכון ליום מתן פסק הדין. הפסד זכויות פנסיה וקרן השתלמות התובע טוען בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו, כי הנתבעת היתה מפרישה לקרן הפנסיה "מבטחים" 11.5% ממשכורתו החודשית עבור פנסיה, ובסה"כ סך של 490 ₪ בחודש. לפיכך, לטענתו, הוא זכאי בגין ראש נזק זה לסך של 100,511 ₪ (לאחר היוון). ברם, התובע העלה טענה זו בעלמא בתצהירו, ללא פירוט חישוביו, ובפרט ללא הצגת ראיות לסכומים הנטענים על ידו. הוא לא הציג ראיות ממבטחים באשר לסכומים שקיבל (או לא קיבל) מקרן הפנסיה, או ראיות לסכומים שנהגה הנתבעת להפריש עבורו בעניין זה מדי חודש. לפיכך טענת התובע נדחית. סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלהלן: הפסד השתכרות לעבר- 2,724,549 ₪ החזר הוצאות רפואיות לעבר-5,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר- 40,000 ₪ הפסד שכר לעתיד- 2,299,578 ₪ הוצאות רפואיות לעתיד - 30,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד- 50,000 ₪ כאב וסבל- 200,000 ₪ סה"כ - 5,349,127 ₪ מסכום זה יש להפחית, כאמור, את כל התקבולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי ואמור לקבל בעתיד, בקשר עם האירוע מיום 10.4.98. הסכום המתקבל יישא ריבית והצמדה כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שיוותר לאחר ניכוי מלוא תגמולי המל"ל, בתוספת מע"מ. התקף לב / אוטם שריר הלבאירוע חריגויכוח