בפניי בקשה לסילוק תובענה על הסף. המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה בה נטען כנגדם כדלקמן: כנגד המבקשת 3 נטען כי ניהלה תיק, אשר המשיב היה צד לו, ללא בירור יסודי אם קיימים ייפויי כוח כשרים וללא תמיהה על כך שאיש מבעלי הדין לא נכח. כן נתבעת לאור העובדה כי לא פסקה הוצאות לטובת המשיב כעונש על חוסר רצונו לשתף פעולה עם הצעותיה. כנגד המבקשת 4 נטען כי אף היא ניהלה תיק מול עורך דין שאינו המייצג של בעלי הדין, קיבלה בקשה למחיקה על הסף ואף פסקה הוצאות לטובתו, על אף שאינו המייצג. כנגד המבקשת 2 נטען כי קיבלה כתבי טענות, קיימה דיונים עם עו"ד ללא ייפוי כוח, דחתה בקשות על הסף מחוסר ייצוג ואפשרה תיקון כתב תביעה לתובעים חדשים ללא שהתבקשה. כנגד המבקש 1 נטען כי בהיותו מנהל בתי המשפט הרי שהינו האחראי לניהול תקין של התובענות. המבקש 1 חב כלפי המשיב, כך לטענת המשיב, אף בשל אחריות שילוחית לגבי עוולות שביצעו שופטים כלפי המשיב. בשל התנהגות המבקשים כאמור לרבות החלטותיהם השיפוטיות ואופן ניהול המשפט, נגרמו למשיב, לטענתו, נזקים, אותם העריך בסכום של 164,000 ₪. ביום 4.10.2011 הוגשה על ידי המבקשים בקשה לסילוק על הסף, נשוא החלטתי זו. ביום 23.10.2011 נתבקש המשיב ליתן תגובתו לבקשה לסילוק על הסף בתוך 20 יום מקבלת ההחלטה. מאחר ולא התקבלה תגובה באשר לבקשה לסילוק על הסף, נתבקשה ב- 28.11.2011 תגובת המשיב בתוך 7 ימים. ב- 29.11.2011 נתקבלה תגובת המשיב. על פי תגובתו, המשיב הגיש ערעור על החלטת הרשמת מאחר וסירבה לדון בבקשה להחלטה בהיעדר הגנה לפני קבלת החלטה לעניין סילוק על הסף ומתן אורכה ומאחר והוא חולק על סמכות הפרקליטות לייצג המבקשים. לאור הערעור שהוגש, הרי שסדר הדברים, לטענת המשיב צריך להיות שראשית יידון הערעור ויוחלט באם לפרקליטות סמכות להגן על הרשות השופטת, שנית יידון מועד הארכה להגשת כתב הגנה. כל עוד לא תינתן החלטה בערר, אין מקום להתייחס לבקשות שונות המוגשות על ידי הפרקליטות. ב- 15.12.2011, לאור שטרם נתקבלה תגובה לגופו של עניין בבקשה לסילוק על הסף, נתבקשה שוב ולפנים משורת הדין תגובת המשיב, תוך 30 ימים. ביום 17.1.2012 ניתן פסד דין בע"ר 17614-11-11 בו נדחה הערעור שהוגש על ידי המשיב כנגד החלטת כב' הרשמת. בפסק הדין נפסק, בין היתר, כי לפרקליטות הסמכות לייצג את המבקשים. ביום 31.1.2012 התקבלה בקשה מאת המשיב נושאת הכותרת "בית המשפט סגנית הנשיאה לידיעתה - היות ולבקשה לעיון מחדש יש השלכות גם להכרעתה הנני משלים את טעוני בהמשך לבקשה לעיון מחדש בבית משפט השלום". בבקשה זו טוען המשיב כי עניין הבקשה לדחייה על הסף אינו יכול להתברר טרם הכרעה בעניין זכותה של הפרקליטות להתגונן. זכות הפרקליטות להתגונן טרם הוכרע שכן המשיב הגיש בקשות לעיון מחדש. בהמשך בקשתו זו, מתייחס המשיב לראשונה לגופן של טענות באשר לדחייה על הסף. הבקשה לדחייה על הסף - טענות המבקשים בבקשה לסילוק על הסף טוענים המבקשים כי הסעדים הכספיים להם טוען התובע מגיעים לו לטענתו בשל נזקים שנגרמו לו אשר מקורם למעשה בהחלטות שיפוטיות שגויות של המבקשות 2-4 וכן בשל אופן ניהול המשפט על ידן. בנסיבות אלה חלה החסינות השיפוטית הקבועה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן חסינות עובד ציבור, מכוחן לא ניתן לתבוע את המבקשים ולא את המדינה בגין אחריות שילוחית כביכול. כל העילות בגינן תובע המשיב את המבקשים נעשו במסגרת תפקידם השיפוטי. אפילו חרגה הרשות השופטת מסמכותה, הרי שעומדת לה חסינותה. הרציונל העומד מאחורי מתן חסינות זו נועד להבטיח, בין היתר, שתימנע פגיעה בתפקוד השופטים, מניעת כניסת שיקולים זרים בשלב ההכרעה, הבטחת סופיות הדיון. פגיעה בחסינות עלולה להביא למצב בלתי אפשרי בו ערכאה נמוכה תבחן מחדש החלטה של ערכאה גבוהה הימנה. כן עלול להיווצר מצב בו יאלץ שופט להגן על החלטותיו ולהעיד בעניינים הקשורים למשפט בו ישב בדין, בניגוד לכלל האוסר על העדת שופט בנוגע להליך משפטי בו היה מעורב. הדרך החוקית להתמודד עם חוסר שביעות רצון מהחלטות שיפוטיות הינה דרך ערכאות הערעור ולא דרך הגשת תביעות בנזיקין כנגד השופטים היושבים בדין, העשויות לייתר את תפקיד ערכאות הערעור ולבטל את משמעות סופיות ההליך. החסינות השיפוטית הינה חסינות מהותית, מוחלטת ומלאה החלה על כל מעשה שיפוטי ומונעת את האפשרות להגיש תביעות בין אם באחריות שילוחית ובין אם באחריות ישירה. מאחר והפעולות בגינן נתבעים המבקשים הינן פעולות שיפוט אשר נעשו במסגרת מילוי תפקידם השיפוטי, הרי שאין כלל צורך להיכנס לשאלה האם נעשתה חריגה מסמכות או רשלנות. זאת ועוד, מאחר והפעולות השיפוטיות נעשו במהלך מילוי תפקידו השיפוטי של שופט, הרי שהן השופט פטור מאחריות אישית והן המדינה פטורה מאחריות שילוחית. זאת במיוחד נוכח העובדה כי אין המדינה רשאית להנחות השופטים כיצד לפעול ומה להחליט. לא ניתן לחייב את המדינה באחריות שילוחית או ישירה בגין עוולה שביצע שופט. מהאמור עולה כי אם לא ניתן להטיל אחריות שילוחית על המדינה, קל וחומר שלא ניתן להטיל אחריות שילוחית על המבקש 1 בגין החלטות ו/או מעשי השופטות - המבקשות 2-4, אשר אינן מונחות על ידי המבקש 1 בעת קבלת החלטותיהן ובעת ניהול ההליכים על ידן. באשר לטענות המשיב בכתב תביעתו כי הליכים משפטיים נוהלו ללא קבלת ייפוי כוח מתאים, טוענים המבקשים כי תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 472) אינן מחייבות המצאת ייפוי כוח לבית המשפט. הדרישה היא שיהיה בידי עורך הדין ייפוי כוח מטעם בעל הדין, אך אין דרישה להגישו. בית המשפט רשאי לחייב את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט. התקנה פורשה בפסיקה ככזו שאין חובה להחתים את הלקוח בייפוי כוח כתנאי מהותי לייצגו. נושא ייפוי הכוח הוכרע במסגרת החלטות שיפוטיות של המבקשות 2-4. החלטות אלה חוסות תחת החסינות של סעיף 8 לפקודת הנזיקין כאמור לעיל. משכך, באם חפץ המשיב להשיג על החלטות אלה, היה עליו לעשות זאת דרך ערכאות הערעור. חרף הודעת המשיב כי אין לו טענות כנגד החלטות שיפוטיות, הלכה למעשה, הטענות המועלות במסגרת כתב התביעה הינן טענות כנגד התנהלות המבקשות 2-4 במסגרת תפקידן השיפוטי. באשר לתביעה כנגד מנהל בתי המשפט - המבקש 1, טוענים המבקשים ראשית כי כך או כך התביעה נעדרת עילה שכן כאמור, לא הייתה חובה לצרף ייפויי כוח כטענת המשיב. שנית, למנהל בתי המשפט קיימת חסינות עובד ציבור מכוח סעיף 7 לפקודת הנזיקין, ושלישית, למנהל בתי המשפט אין כל יריבות עם המשיב, הוא איננו חב כל אחריות אישית כלפיו, וככל שיש למשיב טענות כלפי הנהלת בתי המשפט, היה עליו להפנותן כלפיה ולא כלפי מנהל בתי המשפט באופן אישי. הבקשה לדחייה על הסף - טענות המשיב כאמור, עד היום טרם הוגשה תגובה עניינית מטעם המשיב באשר לבקשה לסילוק על הסף. עם זאת, בחינת בקשתו לעיון מחדש מיום 31.1.2012 שכותרתה כאמור לעיל מעלה כי ניתנה התייחסות מסוימת לבקשה לסילוק על הסף. מעבר לטענת המשיב כי אין אפשרות לדון בבקשה לסילוק על הסף עד אשר תינתן הכרעה בבקשה לעיון מחדש, מתייחס המשיב לטענת החסינות הנטענת על ידי המבקשים. לטענתו, מאחר והשופטות (המבקשות 2-4) הן משיבות פורמאליות די בראייה של אי קיום החוק כדי לדון באשמתן. החסינות אינה אוטומטית, אלא היא קיימת רק לעניין נשיאה בתוצאות. כלומר למבקשות 2-4 יש הזכות להתגונן מפני עצם האשם. בקשה גורפת לחסינות תמנע מהן הגנה על יוקרתן ועל שמן הטוב. רק לאחר שיימצא אשם, תהיינה המבקשות חסינות מפני חיוב אישי. כן טוען המשיב כי הנהלת בתי המשפט אינה חסינה כמו שופט המכהן בדין. לגביה המדובר הוא על הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 6 לפקודת הנזיקין ואין המדובר בשיקול דעת שיפוטי מוטעה. בסיכומו של טיעון חוזר המשיב על עמדתו לפיה כל עוד לא הוכרעה זכותה של הנהלת בתי המשפט להגיש כתב הגנה, אין לדון כלל במהות העתירה. דיון והכרעה הסוגיה הראשונה העומדת לבחינה משפטית הינה האם סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מקנה חסינות מהותית, מלאה ומוחלטת מפני הגשת תביעות כנגד המבקשות 2-4 בענייננו, כטענת המבקשים, או האם המדובר הוא על חסינות מפני אשם, לאחר שנקבע כי אכן קיים אשם, כטענת המשיב. סעיף 8 האמור קובע כדלקמן: "אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר — לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי." מלשון הסעיף עולה כי החסינות הינה מפני הגשת תביעות ולא כטענת המשיב מפני אחריות בגין אשם לאחר ובאם נקבע אשם. לפיכך לא נותר אלא לקבוע כי למבקשים (לרבות למבקש 1) חסינות מוחלטת מפני הגשת תובענות, ככל שהעוולה הנטענת נעשתה במילוי תפקידם השיפוטי. אין חולק כי הטענות הנטענות כנגד מי מהמבקשים נעשו במסגרת תפקידם השיפוטי. בניגוד לשופט המכהן בדין, טוען המשיב, אין הנהלת בתי המשפט חסינה מהגשת תביעות. לגביה המדובר הוא בהפרת חובה חקוקה ולא בשיקול דעת שיפוטי מוטעה. טענה זו אינה ברורה לאור העובדה כי בתביעתו בחר המשיב שלא לתבוע את הנהלת בתי המשפט, אלא את מנהל בתי המשפט באופן אישי. טוענים המבקשים, ובצדק, כי בפניי המשיב פתוחה הייתה הדרך לערער על כל אחד מפסקי הדין או ההחלטות שניתנו בעניינו. יפים דבריה של כב' השופטת ארבל בעניין זה ברע"א 9187/05 יוסף לוי הייק נ' פיליפ, (פורסם במאגרים), המבהירים עמדה זו במפורש : "כידוע, השגה על החלטות בית המשפט צריכה להיעשות במסגרת ערעור על פסק הדין או ההחלטה שניתנה." הגשת תביעות כנגד שופטים תיצור מציאות בלתי נסבלת בה יעמדו שופטים למשפט תוך הצדקת קביעות שניתנו על ידם. הדבר יפגום בעיקרון סופיות הדיון, יאלץ שופטים להעיד בנוגע להליכים בהם היו מעורבים, ייפגע במבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, ייצור עומס בלתי אפשרי על המערכת ואף יאיין את הליך הערעור או למצער ייצור הליך עוקף ערעור. דיי בקביעותיי לעיל בכדי לדחות את התובענה על הסף. למעלה מן הצורך אתייחס אף לעילה המרכזית בגינה הוגשה התובענה - קיום דיונים ללא בדיקה באם קיימים ייפוי הכוח למייצגים. תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 קובעות באשר לייפוי כוח: "472. כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין שהודיע בכתב הטענות הראשון שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה כאמור בתקנה 472א ייפוי כוח מטעם בעל הדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין; אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט." כלומר, אין החוק קובע כי לא ניתן לקבל כתבי תביעה ללא הימצאות ייפוי הכוח בהם. על כן עילת התביעה העיקרית באשר לקבלת כתבי טענות "שקופים" ללא ייצוג, כטענת המשיב, דינה להידחות. משכך, לא ניתן לומר כי עוולו המבקשים בהפרת חוקה חקוקה, שכן החובה החקוקה הנטענת, כלל לא הופרה. אשר על כן הנני מורה כי התובענה נדחית בזאת על הסף. המשיב יישא בהוצאות המבקשים בסך 10,000 ₪. הארכת מועדכתב הגנהמחיקה על הסףמסמכים