1. ערעור על החלטה של בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט א' צ' בן-זימרה) בת"פ 2096/00, מיום 11.9.03, שבה דחה את בקשת המערער להאריך את המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי. המדובר במבנה בשטח כולל של 111 מ"ר, העשוי בלוקים ובטון והנמצא בדיר אל-עמוד. המבנה נבנה ללא היתר בשנת 1999. 2. ביום 20.9.00 ניתנו הכרעת דין וגזר דין על-ידי השופט ברעלי, שנתן גושפנקה להסדר טיעון שאליו הגיעו ב"כ הצדדים. במסגרת הסדר זה הוסכם שצו ההריסה של המבנה הבלתי חוקי ייכנס לתוקף ביום 1.4.02, כדי לאפשר למערער להשיג עד אז היתר. 3. רק ביום 18.6.02 הוגשה תב"ע חדשה, שאם תאושר ניתן יהיה לקבל היתר בנייה על-פיה. המערער הגיש את התוכנית רק כעבור 4 חודשים נוספים. לפי מכתב מיום 15.12.03 של מטרופוליס, המטפלת בקידום התוכנית, התקיימה פגישה בלשכת התכנון המחוזית, שבה סוכם כי לאחר ביצוע תיקונים נוספים בתוכנית, תועבר התוכנית לוועדה המחוזית. לא כל הגורמים התכנוניים נתנו הסכמתם לתוכנית המוצעת וחלקם טרם הגיבו. 4. עו"ד רוזנטל מודה כי חלפו למעלה משלוש שנים מאז מתן גזר הדין. חרף זאת לטעמו, יש לאפשר למערער להשלים את ההליכים שבהם החל. 5. ב"כ המשיב תמך בהחלטת בית המשפט קמא וסבר כי במצב שבו מצויים הליכי התכנון אין מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה. 6. ברע"פ 4357/01 סבן נגד הועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59, דן השופט חשין בשאלה מתי יש לתת אורכה נוספת לנאשם שלא ביצע צו הריסה שיפוטי. לדעתו, על בית המשפט לשקול מחד - את אינטרס הפרט, שצו ההריסה, אם יבוצע, יביא לתוצאה בלתי הפיכה וישאיר אותו ללא קורת גג, ומאידך - את אינטרס הציבור בביצוע צווי הריסה, שמטרתם להילחם בתופעת הבנייה הבלתי חוקית. גם אנו התייחסנו לשאלה זו בע"פ 7548/03 גולאני נ' מדינת ישראל, שניתן על ידינו היום, שם פרשנו את השיקולים הנראים לנו בסוגיה מתי יש לתת אורכה למי שהוצא נגד המבנה שבנה ללא היתר צו הריסה. וכך אמרנו שם: "אין חולק שאין לבצע צו הריסה אם קבלת ההיתר היא בהישג יד. אך מה הדין אם הדרך להשגת ההיתר עדיין רחוקה, והנאשם רק החל לפעול לשינוי התב"ע כאשר עמד בפני הריסת המבנה הבלתי חוקי. נראה שבמקרה זה התשובה תהיה, בדרך כלל, דחיית הבקשה של הנאשם. מי ששקט על שמריו והחל לפעול לשינוי התב"ע רק כאשר עמד בפני הריסת ביתו אינו זכאי לקבל סעד מבית המשפט. מתן סעד בנסיבות אלה פירושו ביזוי פסק הדין שהורה על הריסת המבנה הבלתי חוקי, פגיעה בשלטון החוק ועידוד הבניה הבלתי חוקית. לכן, במקרה זה, יש להעדיף את אינטרס הציבור על פני זה של הנאשם שביתו ייהרס (ראו גם פסק דינו של בימ"ש זה בע"פ 7437/03 סוואחרה נגד מדינת ישראל). ייתכנו גם מקרי בייניים, בהם יצטרך בית המשפט לשקול כל מקרה לגופו, תוך שהוא נזהר שלא להפוך ל"תחנת מעקב" בלשון בית המשפט בע"פ 7437/03 (י-ם)". 7. נראה שבמקרה זה, לאור השיקולים שפרשנו, אין מנוס מדחיית הבקשה. מדובר במבנה העומד על תילו במשך כחמש שנים. המערער החל לטפל בשינוי התב"ע רק לאחר שחלף המועד לביצוע צו ההריסה. כיום נקפה שנה וחצי מאז שפקעה הארכה שקיבל המערער, אך הוא רק החל בהליכים להפקדת התוכנית להתנגדויות. חלק ממחלקות העירייה טרם הגיבו ואחרות מתנגדות לה. במצב דברים זה על המערער לעשות כברת דרך ארוכה ואין יודע אם בסופה תהיה בידיו התוכנית המיוחלת, שעל-פיה יוכל לקבל היתר. לאור זאת, אינטרס הציבור של שמירה על שלטון החוק, כיבוד פסקי דין והמלחמה בנגע הבנייה הבלתי חוקית, עדיף על-פני התוצאה הקשה של הריסת ביתו של המערער. מי שישב ולא נקף אצבע במשך פרק זמן ארוך אין לו להלין אלא על עצמו. 8. מאחר ושכניו של המערער קיבלו בהסכמה דחיית ביצוע לששה חודשים, כעולה מהמוצגים שבתיק, החלטנו, מבלי שיהיה בכך תקדים לעתיד, שגם המערער יקבל אורכה כזו. ששת החודשים יימנו מהיום. 9. הערעור נדחה, בכפוף לאמור בסעיף 7, לעיל. משפט פליליהארכת מועדהריסת מבנהצו הריסהצווים