1. עסקינן בתביעת פינוי, לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") הנוגעת לנכס מקרקעין הידועים כחלק מחלקה 24 בגוש 10026, ברח' צה"ל בחדרה, בו מצויים סככה ומחסן (להלן: "הנכס"). 2. התובעת ירשה הנכס מבעלה המנוח מר לוי עוזיאל ז"ל (להלן: "המנוח"). 3. הנכס הושכר לראשונה לנתבע בהתאם להסכם שכירות (צורף כנספח א' לכתב התביעה) מיום 14.9.00 (להלן: "החוזה"). עפ"י החוזה הנכס הושכר לנתבע לתקופת שכירות של שנה אחת, החל מיום 15.9.00 ועד לתאריך 15.9.01 (להלן: "תקופת השכירות המקורית"). בחוזה גם ניתנו לנתבע שתי תקופות אופציה נוספות בנות שנה כל אחת מהן, החל מתום תקופת השכירות המקורית (להלן: "תקופות האופציה"). 4. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע ניצל את שתי תקופות האופציה עפ"י החוזה, ואף נשאר להחזיק בנכס כשוכר מבלי שחתם על חוזה שכירות נוסף בכתב (לעניין זה ראה גם חקירתו הנגדית של הנתבע עמ' 15 לפרו' ש' 3-4). 5. התובענה דנן היא תובענה לפינוי, כשהתובעת דורשת את פינויו של הנתבע מהנכס, בין היתר מכח סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971. 6. הנתבע, בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית (נ/1), טוען כנגד דרישה זו לפינויו, כדלקמן: א. הובטח לו ע"י מר יחזקאל לוי (שניהל את כל נושא השכירות מול הנתבע בשמו ובמקומו של המנוח, בעלה של התובעת דנן), כי כל עוד יוחזק הנכס ע"י המנוח ו/או יורשיו, הוא יושכר לו לצמיתות, בדמי שכירות קבועים הנקובים בחוזה אודות תקופת השכירות המקורית, בשיעור של 600 דולר לחודש לפי השער היציג הידוע בעת התשלום, ללא כל שינוי. ב. גם לאחר הגשת התביעה לפינויו (ומדובר בתביעה שקדמה לתביעה זו, תא"ק 2876-06-08 שהוגשה בבימ"ש זה ביום 10.6.08, כשתביעה זו החליפה אותה תוך שהיא מוגשת בסדר דין מזורז עפ"י פרק ט"ז 4 לתקסד"א), ובמסגרת הסדר כספי אליו הגיע עם יורשי המנוח עוזיאל לוי בתאריך 6.9.08, הובטח לו כי ימשיך לשכור את הנכס לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים בתוספת שנתיים אופציה. היינו - כ-5 שנים נוספות. ג. הוא השקיע בנכס כספים רבים, וגם צבר מוניטין, וכתנאי לפינויו הוא דורש פיצוי על הנ"ל. דיון והכרעה 7. אציין כבר כעת כי הצדדים הרחיבו את יריעת המחלוקת ביניהם, אולם לטעמי יריעת המחלוקת העובדתית מצומצמת יותר, והיא כמתואר בסעיפים 5-6 לעיל. 8. היות ואין מחלוקת בין הצדדים, כי מעבר לחוזה משנת 2000, אין כל הסכם שכירות בכתב אחר בין הצדדים, לכאורה עומדת לתובעת, כבעלת הנכס, הזכות להודיע לנתבע על סיום השכירות ביניהם תוך זמן סביר, מכח סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 הקובע כדלקמן: "(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות - ... בכל מקרה אחר ... תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". 9. מכתב על סיום השכירות ודרישה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהנכס, נשלחה ע"י עזבון המנוח עוזיאל לוי ז"ל, ביום 15.5.08 (נספח ט' לכתב התביעה), ומשלא הועיל מכתב זה לפינוי הנתבע, הוגשה ביום 10.6.08 התביעה לפינוי במסגרת תא"ק 2876-06-08, שתובענה זו החליפה אותה כתביעה לפינוי, כאמור לעיל. 10. משכך, ומשמבקש הנתבע לשלול מהתובעת את זכותה עפ"י סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה מכח טענותיו כמפורט בסעיף 6 לעיל, עליו נטל הראיה והשכנוע בנדון. להלן נבחן טענותיו של הנתבע אחת לאחת, ונתהה על קנקנן. טענה א' - הבטחה כי הנכס יושכר לנתבע לצמיתות 11. טוען כאמור הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (ראה למשל סעיף 19 לנ/1), כי הובטח לו ע"י מר יחזקאל לוי, אחיו של המנוח, כי הנכס יושכר לו לצמיתות, בדמי שכירות קבועים של 600 דולר לחודש (ראה סעיף 61 לת/1). 12. מן העבר השני מכחיש מר יחזקאל לוי בתצהיר עדותו הראשית ת/1 טענה זו, תוך שהוא מכנה אותה טענה שקרית. מר לוי אף ציין כי הנתבע המשיך להחזיק בנכס במהלך השנים, מבלי שהסכים לחתום על הסכמי שכירות בכתב לתקופות קצובות שהוצגו לו מעת לעת (ראה למשל סעיפים 6-13 לת/1). מעניין לציין כי בחקירתו הנגדית לא נחקר מר לוי, אודות טענת הנתבע כי הבטיח להשכיר לו את הנכס לצמיתות, ועל כן לכאורה טענתו זו לא נסתרה. יחד עם זאת, היות וגם לגופו של עניין טענה זו לטעמי לא הוכחה, היא אף בניגוד לדין הישראלי (כפי שאראה להלן) והיא גם בלתי סבירה ואינה מסתדרת עם נסיבות המקרה דנן, אתייחס אליה בהרחבה להלן. 13. א. כאמור, בין הצדדים היה קיים רק חוזה שכירות אחד בכתב, שנחתם ביום 14.9.00, ומעבר אליו כל הארכת תקופות השכירות נעשו למעשה בע"פ. היינו - חוזה שכירות בע"פ. עפ"י סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". ב. מהו אומד דעתם של הצדדים בנדון? ג. אין להניח כי בתקופת שהותו של הנתבע בנכס ללא הסכם בכתב, אומד דעתם של הצדדים (תכליתם הסובייקטיבית), היה ליצור התקשרות לצמיתות, שכן התקשרות כזו, אפילו תקפה היא כחוזה גרידא, אינה יכולה ליצור קשר של שכירות. שכירות בישראל היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק בנכס ולהשתמש בו "שלא לצמיתות", כאמור בסעיף 1 לחוק השכירות והשאילה, ובסעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.חוק השכירות והשאילה, ובסעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. הוראה בחוזה, בין מפורשת ובין משתמעת, המתפרשת כהוראה הקובעת קשר חוזי לצמיתות, שוללת מהחוזה את אופיו כחוזה שכירות. בעניין זה ראה: רע"א 1784/98 עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מנדה, פד"י נג (4) 315. ד. אומד דעתם של הצדדים גם יכול להילמד מהחוזה בכתב היחיד שנחתם ביניהם, אותו האריכו למעשה בע"פ לאורך שנים. החוזה בכתב, היה לתקופה קצובה של 12 חודשים, עם שתי תקופות אופציה קצובות של 12 חודשים כל אחת מהן. היינו - אומד דעתם של הצדדים לא היה ליצור שכירות בלתי מוגבלת בזמן, אלא שכירות לתקופה קצובה. ה. חיזוק לכך גם מצאתי בעדותו של מר יחזקאל לוי, שאושרה למעשה ע"י הנתבע, כי לאורך השנים בהן שהה הנתבע בנכס ללא הסכם שכירות בכתב, נעשו נסיונות להחתים את הנתבע על חוזי שכירות בכתב, לתקופות קצובות, אך הנתבע סירב לחתום על חוזים אלה, בין היתר בנימוק כי התנאים הנקובים בחוזים אלה לא נראים לו (ראה סעיפים 6-7 לת/2; עמ' 4 לפרו' ש' 22; עמ' 5 לפרו' ש' 8-9; עמ' 8 לפרו' ש' 7-8; עמ' 15 לפרו' ש' 7-10). עצם הנסיונות שעשה מר לוי להחתים את הנתבע לאורך השנים על חוזי שכירות לתקופות קצובות, מלמדת כי אומד דעתו של המנוח, וממילא של התובעת דנן ושל מר יחזקאל לוי, לא היה להשכרת הנכס לנתבע לתקופה בלתי מוגבלת בזמן אלא ההיפך, לתקופה קצובה. ו. גם הנסיבות, הסבירות הכלכלית והגיון הדברים, מלמדים כי לא היתה כל כוונה או רצון מצד המנוח או מי מיורשיו, להשכיר את הנכס לתקופה בלתי מוגבלת, במחיר קבוע ובלתי משתנה של תקופת השכירות בשיעור של 600 דולר. החוזה עצמו סותר טענה זו של הנתבע (כי הובטח לו לשכור את הנכס תקופה בלתי מוגבלת בשיעור של 600 דולר). הרי בחוזה נקבע כי בתקופות האופציה שכר הדירה יעלה ב- 8% בכל שנת אופציה (סעיף 2(ד) לחוזה, נספח א' לכתב התביעה). אם בתקופות האופציה עפ"י החוזה יש התייקרות של מחיר השכירות, הכיצד טוען כעת הנתבע אחרת?! טענתו זו של הנתבע היא לא רק בניגוד לחוזה, אלא בניגוד לכל הגיון כלכלי, ואין לי סיבה להניח שהתובעת ו/או נציגה מר יחזקאל לוי אינם אנשים הגיוניים וסבירים! עוד יצוין כי לטענת הנתבע, ההבטחה כי דמי השכירות יישארו קבועים בשיעור של 600 דולר לחודש, הובטחה לו ע"י יחזקאל לוי בנוכחות חמו מר מאיר בטיטו (סעיף 7 לנ/1). דא עקא, שהנתבע לא טרח להביא את חמו לעדות, הגם שלכאורה הוא היה זמין לו לעשות כן. ידועה החזקה המשפטית שבפסיקה, על פיה הימנעות מהעדת עד רלבנטית בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקיימת למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב (ראה לעניין זה ע"א 9656/05, המוזכר לעיל, סעיף 26). על כן, ההימנעות מהבאת מר בטיטו לעדות ע"י הנתבע, פועלת לחובת גרסתו כי הובטחה לו הבטחה כנ”ל ע"י מר יחזקאל לוי. ז. גם גרסתה של רעייתו של הנתבע, הגב' נורית מכלוף, כי ההבטחה האמורה ניתנה לנתבע ע"י מר יחזקאל לוי בנוכחותה (ראה תצהירה נ/2), לא משנה את מסקנתי, וזאת לנוכח כל האמור לעיל. 14. בנוסף גם נציין כי שכירות לתקופה של חמש שנים ומעלה נקראת "חכירה" (סעיף 3 לחוק המקרקעין). סעיף 6 לחוק המקרקעין מגדיר עסקה במקרקעין כהתנייה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין, לפי רצון המקנה. הכלל הוא כי התחייבות לעשות עסקת שכירות טעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק מקרקעין). סעיף זה מלמד כי דרישת הכתב הינה מהותית. החריג לכלל מצוי בסעיף 79 (א) לחוק המקרקעין המסייג את דרישת הכתב המהותית לתקופת שכירות שאינה עולה על 5 שנים. מכאן כי, כשהנתבע דנן טוען לחוזה שכירות לצמיתות, שנעשה למעשה בעל-פה (שכן החוזה בכתב הראשוני קוצב את תקופת השכירות לשנה אחת+שתי שנות אופציה),טענתו זו היא בניגוד לדרישת הכתב המהותית הנדרשת בסעיף 8 לחוק המקרקעין על כן בהעדר מילוי דרישת הכתב במקרה דנן, אין חוזה, ובוודאי שאין חוזה שכירות לצמיתות. לעניין זה ראה: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ ואח', סעיף 53 לפסק הדין. 15. בנסיבות אלה, יש לומר כדלקמן: א. נתתי אמון בגרסת יחזקאל לוי, כי לא הבטיח לנתבע להמשיך להשכיר לו את הנכס לצמיתות. ב. אומד דעתם של הצדדים, ו/או הנסיבות, שמכח סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 יש לפרש על פיהן את החוזה בין הצדדים, גם אינם תומכים בפירוש זה של החוזה בעל-פה ביניהם. ג. לא ניתן לערוך חוזה שכירות בעל-פה לתקופה העולה על 5 שנים. לכן טענת הנתבע כי קיים חוזה כזה בעל-פה ואף לצמיתות, אינה עולה בקנה אחד עם המצב החוקי בישראל. 16. לנוכח כל אלה, אני דוחה טענה א' של הנתבע על-פיו הובטח לו בעל-פה ע"י מר יחזקאל לוי להמשיך ולשכור את הנכס לצמיתות. טענה ב' - הובטח לנתבע ע"י יורשי המנוח עוזיאל לוי, להמשיך להישאר בנכס תקופה של 5 שנים לפחות 17. טענה ב' של הנתבע מפורטת בסעיף 6(ב) לעיל. 18. נקדים ונאמר כי גם טענה זו של הנתבע סותרת את דרישת הכתב המהותית (המוזכרת לעיל), הנדרשת לחוזה שכירות לתקופה העולה על 5 שנים. בנדון יש להכליל את שנות האופציה כחלק משנות השכירות בכל הקשור לדרישת הכתב (ראה לעניין זה סעיף 79(ב) לחוק המקרקעין). על כן, טענת הנתבע כי הובטח לו ע"י יורשי המנוח לוי להמשיך ולשכור את הנכס לתקופה של שנתיים עד שלוש בתוספת שנתיים אופציה. היינו - אפשרות ל- 5 שנות שכירות, מחייבת הסכם בכתב שלא נעשה במקרה הזה. משאין הסכם בכתב, לא ניתן להסתמך בכל מקרה על הסכם בעל-פה בנדון. די היה לי בטענה זו כדי לדחות גם את טענה ב' של הנתבע. אולם, היות וסבורני כי גם טענה זו לא הוכחה ע"י הנתבע, אמשיך לברר זאת להלן. 19. אחד ממשתתפי הפגישה המרכזיים בביתו של הנתבע ביום 6.9.08, היה מר אורן לוי בנו של המנוח. בתצהיר עדותו הראשית (ת/2) ציין מר לוי כי במסגרת הפגישה מעולם לא הובטח לנתבע שימשיך לשכור את הנכס, והם גם לא התחייבו בפניו לגבי תקופת זמן כלשהי (ס' 15-17). גם בחקירתו הנגדית ציין מר לוי כי כל האמירות של הנתבע אודות שנות שכירות ואופציה שהוא נתן לנתבע באותו מעמד, אינן נכונות (עמ' 11 לפרו' ש' 3-4). 20. הוסיף וציין מר אורן לוי בעדותו כי הוא ראה בידיו של מר יחזקאל לוי, קודם לפגישה האמורה עם הנתבע, חוזה שכירות אודות הנכס שמיועד לחתימה ע"י הנתבע. גם במהלך הפגישה דובר כי הנתבע יחתום על חוזה שכירות באופן כללי מבלי להיכנס לפרטי החוזה. בסופו של יום הנתבע לא חתם על החוזה האמור. ככל שהיה חותם על החוזה לא היתה מניעה שהוא ימשיך להישאר בנכס. משלא חתם על החוזה המטרה שלהם כעת זה לפנות אותו מהנכס (עמ' 11 לפרו' ש' 6-9; עמ' 12 לפרו' ש' 22-31; עמ' 13 לפרו' ש' 4-6 וש' 28-29). 21. הדגיש העד אורן לוי כי האישור שניתן לנתבע על התשלום ששילם להם באותו יום על סך של 18,000 ₪ (נספח ד' לנ/1), היתה אך ורק סילוק חוב דמי השכירות עד לאותו מועד, אך לא היה בו כל ויתור אודות תביעת הפינוי של הנתבע מהנכס. כשנשאל מדוע בנוסח האישור האמור לא נרשם "ברחל בתך הקטנה" כי אין להם תביעות כספיות נוספות מהשוכר, אלא רק כי "אין לנו תביעות נוספות מהשוכר" (אמירה השוללת לכאורה את דרישתם כיום לפינויו מהנכס), השיב כי הם התכוונו ברישום האישור לסילוק התביעות הכספיות בלבד, אולם היות והוא איננו בעל השכלה משפטית הוא לא חשב על המינוח המדויק (עמ' 12 לפרו' ש' 14-16). 22. בתצהירו נ/1 מאשר הנתבע כי אכן חוב דמי השכירות שסוכם במהלך הפגישה האמורה, בה השתתף בין היתר גם אורן לוי, היה 18,000 ₪ שאותם הוא גם שילם ליורשי המנוח (סעיפים 87-91). יחד עם זאת, מודה הנתבע כי סוכם כי ימשיך להישאר בנכס אך בכפוף לחתימה על חוזה חדש שיוכן ע"י היורשים (סעיף 92 לנ/1). דא עקא, שעל חוזה חדש כזה שהוכן ע"י יחזקאל לוי, והוצג לו לחתימה לאחר אותה פגישה, הנתבע סירב לחתום כיוון שהתנאים לא התאימו לו (עמ' 18 לפרו' ש' 13-16). 23. למעשה, גרסתו של הנתבע עולה בקנה אחד עם גרסתו של מר אורן לוי, כי היתה הסכמה שהנתבע ימשיך להישאר בנכס לתקופת שכירות קצובה, ובלבד שיחתום על חוזה חדש. משלא חתם על חוזה שכירות חדש, כל הדיבורים אודות המשך הישארותו בנכס כפי שדיברו באותה פגישה ביום 6.9.08, לא הגיעו לכדי ביצוע, ולא הקנו כל זכות לנתבע להמשיך ולהחזיק בנכס לתקופה כזו או אחרת. לשון אחרת - אין בסיס לטענתו (אותה הגדרנו לעיל כטענה ב'), כי הובטח לו ע"י יורשי המנוח במסגרת הפגישה מיום 6.9.08 להמשיך ולהחזיק בנכס עוד כ- 5 שנים סתם כך. נאמר לו כי יוכל להמשיך ולהחזיק בנכס, בכפוף לחתימת חוזה שכירות בכתב. משלא נחתם החוזה, אין כל בסיס לאותם דיבורים. למעשה, משלא נחתם חוזה בכתב, גם לא לאחר אותה פגישה ביום 6.9.08, נשאר הנתבע ממשיך ומחזיק בנכס כשוכר, שלא הוסכם על תקופת השכירות. על כן, רשאית התובעת מכח סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה ליתן לו הודעת פינוי, והוא יצטרך לפנות את הנכס תוך זמן סביר. 24. בנוסף - בחקירתו הנגדית גם לא ידע הנתבע לומר במדויק מה אורך התקופה שהובטחה לו ע"י יורשי המנוח באותה פגישה נטענת. תחילה טען כי הובטח לו באותה פגישה להמשיך ולהישאר בנכס "משהו כמו 4-5 שנים, לא זוכר אם אופציה לשנתיים" (עמ' 17 לפרו' ש' 29-30). כשעומת עם האמור בתצהיר עדותו הראשית, סעיף 83, שם דיבר על תקופת שכירות של שנתיים שלוש בתוספת שנתיים אופציה, השיב: "לא זוכר" (עמ' 17 לפרו' ש' 32). אולם גם זאת לא תואם את האמור בסעיף 101 לתצהירו, כי הובטח לו בכל מקרה כי הנכס יושכר לו ל- 5 שנים לפחות. כשעומת הנתבע עם נתון זה בחקירתו הנגדית, השיב: "... לא רוצה להגיד לך שנים. אני לא זוכר בדיוק" (עמ' 18 לפרו' ש' 4-5). 25. במילים אחרות, הנתבע לא הוכיח גם את טענתו השניה, כי הובטחה לו ע"י יורשי המנוח או מי מהם, איתם נפגש ביום 9.6.08, הבטחה לתקופת שכירות כלשהי בכל מקרה, גם מבלי לחתום על הסכם שכירות בכתב. על-כן גם דינה של טענה ב' כהגדרתה לעיל, להידחות. טענה ג' - פיצוי על השקעת כספים ומוניטין 26. כאמור טוען התובע בטענה זו כי כתנאי לפינויו מן הנכס יש לפסוק לו פיצוי בגין השקעות שהשקיע בנכס, ובעבור המוניטין שצבר. 27. נציין כי בנכס פתח הנתבע עסק/חנות למימכר ירקות ופירות. 28. טוען הנתבע בתצהיר עדותו הראשית (נ/1) כי השקיע בנכס כספים רבים הנאמדים במאות אלפי שקלים, ובין היתר בסלילת אספלט, סלילת כביש גישה, סככה ענקית, הקמת גדר, הקמת חדר קירור גדול, משרד, מיזוג אויר, בניית סטנדים גדולים ועוד (סעיף 37). כן הוסיף הנתבע כי הוא צבר מוניטין לעסק משנת 2000 אותו הוא מעריך בעשרות אלפי דולרים, והוא חושד כי הסיבה לרצון לפינויו כיום היא לגזול את המוניטין הנ"ל ולהתעשר על חשבונו. 29. מן העבר השני מכחיש יחזקאל לוי, כי הנתבע השקיע כספים כלשהם בנכס, למעט חדר קירור שאותו גם ניתן לפרק ולקחת למקום העסק החדש שיפתח הנתבע (עמ' 7 לפרו' ש' 16-20). הוסיף וציין יחזקאל לוי כי את הסככה בנכס הוא הקים, ובמהלך שנות השכירות אף תיקן את גג הסככה (עמ' 7 לפרו' ש' 11-14). כן ציין מר לוי כי בניית הגדר וסלילה ותיקון האספלט, נעשו על חשבונו (עמ' 7 לפרו' שורות 20-22). מודה מר לוי כי ישנה סככה נוספת במקום שאכן בנה הנתבע, אך זאת עשה ללא רישיון כדין (עמ' 7 לפרו' ש' 21-22). 30. יצוין כי הנתבע טוען להשקעות בעלמא, מבלי שפירט סכומים ואף מבלי שצירף מסמך חשבונאי ו/או אחר לאימות השקעותיו. יותר מזה, הנתבע אף לא טרח לפרט בתצהירו מהן ההשקעות שהשקיע בנכס תוך התייחסות לעלות כל השקעה והשקעה. כל טענותיו בנדון הן כלליות ובעלמא, ומפיו בלבד. על כגון דא, אמרה כב' השופט רחל ערקובי, בפסק דינה, נשוא ת.א. 31750/06 לורנצי נכסים בע"מ נ' שחר שמעון (צורף לסיכומי התובעת), כי אין די בהפרחת טענות להשקעה בעלמא, מבלי להציג מסמכים תומכים, שללא ספק נמצאים או אמורים להימצא בידי הנתבע, בהיותו מנהל עסק. לכל הפחות, ובהנחה שהנתבע לא שמר קבלות ו/או מסמכים כנ"ל בידיו, היה עליו להמציא להוכחת טענותיו בנדון, חוו"ד שמאי שתפרט את ההשקעות ושוויין. לא נותר לי בנדון אלא להצטרף לדבריה של כב' השופטת ערקובי. 31. נציין גם את קביעותיו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 9656/05 (שהוזכר לעיל), כי: "הגישה הרווחת היא, כי על הנתבע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם יוכיח הנתבע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח שיעור הנזק... במקרים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, שומה על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי" (סעיף 16 לפסה"ד). במקרה דנן אופיין וטיבען של ההשקעות הנטענות בנכס הוא כזה שניתן להביא אודותיהן נתונים מדוייקים, בין אם על דרך קבלות ו/או מסמכים, או לפחות - חוו"ד שמאי. משלא נקט הנתבע בדרך זו להוכחת השקעותיו, לא הוכיח השקעות אלה, ויש לדחות טענתו להשקעות כאמור. 32. בכל הקשור לטענת אובדן המוניטין או פגיעה בו, לא ברורה לי הטענה עד הסוף. גם במקרה של פינוי הנתבע מהנכס, ההנחה הסבירה היא כי הוא יפתח עסק במקום אחר, בין בסמוך לנכס האמור ובין אם לאו, ואת כל המוניטין של העסק הנוכחי יקח עימו לשם. כך שלא ניתן לדבר במקרה דנן על פגיעה במוניטין . לא זו אף זו, הטענה בדבר פגיעה במוניטין שטוען לה הנתבע, יוצאת מנקודת הנחה כי לתובעת או מי מבני ביתה, יש כוונה או רצון לפתוח עסק דומה בנכס האמור. כוונה כזו לא הוכחה לי. היה ותתבצע בפועל בעתיד, תמיד שמורה לנתבע הזכות להגיש תביעה עתידית בעילה מתאימה. מעבר לצורך גם אציין כי הנתבע לא הוכיח לי בראיות של ממש, כי בית העסק שלו צבר מוניטין בתחום מכירת הפירות והירקות. 33. לאור כל האמור לעיל, גם לא מצאתי ממש בטענה ג' של הנתבע, ואני דוחה אותה. סוף דבר 34. משהוכח לעיל, כי הנתבע מחזיק בנכס כשוכר ללא חוזה בכתב, כאשר לא הוסכם על תקופת השכירות, ולמעשה הנתבע ממשיך להחזיק בנכס כשוכר לאחר תום תקופת השכירות נשוא החוזה בכתב שנחתם בשנת 1990, עומדת לתובעת הזכות, מכח סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, להודיע לו על סיום תקופת השכירות, ולדרוש את פינויו מן הנכס תוך זמן סביר. 35. הנתבע לא הוכיח טענותיו, וממילא לא סתר את זכותה של התובעת לפעול בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה. 36. כאמור לעיל, הודעה על ביטול הסכם השכירות נשלחה לנתבע ביום 15/5/08, ואף הוגשה תביעת פינוי ביום 10/6/08 (ראה סעיף 9 לעיל). היינו, הנתבע יודע על רצון התובעת כי יפנה הנכס כבר לפני שנתיים ו- 7 חודשים לערך. 37. בנסיבות אלה, ומכח סעיף 19(ב)(2) לחוק השכירות והשאילה, עליו לפנות את הנכס תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה כאמור. מהו זמן סביר? זמן זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, המתייחס בשיקוליו בין היתר לנסיבות העניין ולמועד מתן ההודעה לפינוי הנכס. 38. לאחר ששקלתי את הדברים - מחד, את התקופה הארוכה בה מחזיק הנתבע בנכס, כ- 10 שנים, ומאידך מועד ההודעה בתאריך 15.5.08, ואף הוכח לנו כי הנתבע איננו מקפיד הקפדה יתרה על תשלום דמי השכירות במועדם (עמ' 18 לפרו' ש' 22-33; עמ' 19 לפרו' ש' 1-13, וכן ראה ת/4), סבורני כי זמן סביר בנדון הינו 6 חודשים מיום מתן פסק-הדין. 39. על כן אני מורה לנתבע לסלק ידו מהנכס ולפנותו מכל חפץ השייך לו - לא יאוחר מיום 29.6.11. 40. על אף התוצאה דלעיל, החלטתי לא לעשות צו להוצאות, מהטעם שהתובעת לא מילאה אחר הוראתי להגיש סיכומים שלא יעלו על 5 עמודים (ראה החלטתי מיום 21.11.10 עמ' 22 לפרו' סעיף 6), והגישה סיכומיה על פני 10 עמודים! 41.חוזה שכירותחוזהשכירות