המחלוקת שלפני היא בשאלה מהו המועד הקובע לתחילת התקופה בה חל על צדדים, המשתייכים למגזר המוסלמי, ההסדר של איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן - "חוק יחסי ממון") - אם מהמועד בו גובש "הסכם הנישואין", שנחתם בטקס המכונה "עאקד", או מהמועד שבו קויימה מסיבת החתונה, והצדדים החלו להתגורר יחד ולנהל חיי משפחה. עובדות רלוונטיות 1. הרקע העובדתי שאינו שנוי במחלוקת עולה מהחלטתו של בית משפט קמא ומטיעוניו של המבקש: הצדדים הם בני העדה המוסלמית. ביום 29/7/00 הם חתמו על הסכם נישואין שנחתם בטקס המוכנה "עאקד" או "עקד". כפי המקובל בעדה המוסלמית, מסיבת החתונה נערכה כשנתיים מאוחר יותר, ב-1/10/02, ורק אז עברו בני הזוג להתגורר יחד ולנהל חיי משפחה משותפים. לצדדים בת משותפת מנישואיהם. 2. בני הזוג התגרשו ב-17/1/08 על פי פסק של בית הדין השרעי. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי התאריך הקובע לסיום יחסיהם הוא 6/1/08. 3. יצויין כי בהסכם הנישואין הסכימו הצדדים, כי הדין שיחול יהיה הדין השרעי. לעניין טענתו של המשיב כי אין, לכן, סמכות לבית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות האשה, פסק בית משפט קמא, כי בין אם הדין החל הוא השרעי או הדין הישראלי, הרי קמה לו סמכות לדון, ויוחלט לאחר מכן לפי איזה דין. לשאלה זו, לא התייחסה בקשת הרשות לערער. פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא הסתמך על ספרו של ר' גיא בכור "בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי" הוצאת המרכז הבין תחומ הרצליה, 2002 עמ' 270 וכן על ספרו של יעקב מירון "הדין המוסלמי בראיה השוואתית", הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 197), לפיהם הסכם הנישואין הוא שיוצר את הנישואין, ביטול הקשר שנוצר בין בני הזוג לאחר עריכת חוזה הנישואים בטקס העקאד מחייב גירושין. מכאן למד כב' השופט סילמן כי מהותו של הקשר שנוצר הוא קשר של נישואין, גם אם מימוש הקשר, מעבר לחיי זוגיות מלאים ומשותפים, יכול להידחות מטעמים אלה ואחרים. 5. כב' השופט סילמן סבר, שכיוון שבני הזוג נחשבים כנשואים על פי הדין המוסלמי, הרי הנחת המוצא היא שיש להחיל את הסדר איזון המשאבים ממועד זה ואילך. הוסיף השופט כי הנחה זו ניתנת לסתירה "כאשר מוכחות נסיבות בהן הייתה כוונה ברורה לצדדים להחריג נכסים מהסדר האיזון", בדומה לכוונה הנלמדת מעריכת הסכם בכתב לפי ס' 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון. 6. בהתייחסו לפסיקה שקבעה שלא כגירסתו, דהיינו שמועד תחילת הנישואין המשמש גם כמועד הקובע לתחילת התקופה הצוברת רכוש וזכויות שיש לאזנם עם פקיעת הנישואין, הוא המועד בו מימשו הצדדים את הסכם הנישואים - קיימו חתונה ועברו להתגורר יחד כזוג נשוי המקים משפחה - קבע בית משפט קמא כי לדעתו יש שלושה שלבים בהליכי הנישואין המקובלים בחברה המוסלמית: "1. חוטבא - אקט של אירוסין, היכול להיחשב כהבטחת נישואין. 2. עקד - חוזה הנישואין, הדורש אקט של גירושין להתרתו. 3. אשהאר - אקט של 'פרסום' חוזה הנישואין, בד"כ ע"י מעבר האישה לבית בעלה; אקט זה אינו תנאי מתלה לנישואין". לעמדתו, החל מהשלב השני, חל הסדר איזון המשאבים. עוד שקל בית משפט קמא, את העובדה שחוזה הנישואין מחייב את משרד הפנים לרשום את בני הזוג כנשואים, ושהוא משמש לנטילת משכנתא לצורך בניית ביתם של בני הזוג שנישאו על פי הסכם העקאד. בעובדות אלו מצא השופט קמא חיזוקין לעמדתו. 7. בית משפט קמא הזכיר, כי חוק יחסי ממון אינו קובע "קונסטרוקציה" של שיתוף קניני מכוח הסכמה חוזית, אלא הוא מקים משטר אובליגטורי: כלל האיזון קיים מהנישואין, וכדי להחריג את האיזון יש צורך בהסכם. לפיכך, אין הכרח במגורים משותפים או במאמץ משותף לצורך החלת בסיסי האיזון בחוק: יש קורלציה בין מועד הנישואין הדתי ומועד הגירושין הדתי עם סמכויות לסטות ממועדים אלו. 8. השופט סילמן סיכם את עמדתו בקובעו: "משהדין הדתי (לצורכי משרד הפנים גם הדין האזרחי) מכירים ב'עקד' כנישואין תקפים לכל דבר ועניין, סבורני כי זהו המועד הראוי להחלת חוק יחסי ממון: פרשנות אחרת תגרע מזכויות מי מהצדדים, אשר מפנה את מאמציו לצורך בניית והקמת התא המשפחתי טרם אקט המגורים המשותפים. החריג לכלל זה יהיה הסכם על החרגת נכס מכלל האיזון, בהתאם לדרישות חוק יחסי ממון". 9. הוסיף השופט והדגיש כי במקרה שלפניו העובדות אינן מצדיקות לסטות מהכלל האמור, דהיינו לא נעשתה כל החרגה מפורשת של נכס זה או אחר. הטיעונים בערעור 10. לעמדת המבקש, בית משפט קמא טעה כאשר התעלם ממנהגי העדה המוסלמית. לפיהם נהוג לחתום על תנאי נישואין בעת עריכת הסכם הנישואין, אולם הנישואים ממומשים כאשר מקוים טקס החתונה ותחילת החיים בצוותא. חל איסור על בני הזוג להתגורר יחד או לישון זה אצל זו בתקופה החל מעריכת הסכם הנישואין ועד לחתונה, ורק לאחר החתונה ניתן להתגורר תחת קורת גג אחת. 11. המערער הסתמך בטיעוניו על פסיקה קודמת של בתי המשפט לענייני משפחה: תמ"ש 14010/04 (ביהמ"ש לענייני משפחה נצרת) נ. נ' א. שם קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי המועד הקובע הוא מימוש הנישואין, דהיינו מועד החתונה; תמ"ש 3340/03 (ביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה ) פלונית נ' אלמונית, שם קבעה ס' הנשיא, השופטת צילה קינן (כתוארה אז), כי חוזה הנישואין הוא בבחינת הצהרה כלפי כולי עלמא כי בכוונת הצדדים להינשא, ואילו הנישואין לצורך קביעה של תחילת הסדר איזון המשאבים, הוא יום תחילת החיים המשותפים כבני זוג נשואים. 12. המשיבה לא הגיבה לבקשת הרשות לערער על אף שניתנה לה הזכות להגיב. דיון והכרעה 13. אפתח בכך שלא אכריע במחלוקת שלפני לטובת המבקש בשל העדר תגובה של המשיבה, אלא עמדתו והחלטתו של בית משפט קמא ייבחנו לגופה של המחלוקת. בהתאם, החלטתי לדון בבקשה כבערעור, ולפסוק במחלוקת בין הצדדים. עוד אציין כי בבית משפט קמא לא הביאו הצדדים, ככל הנראה (וזאת יש להסיק בהעדר התייחסות אליהן בהחלטתו של בית משפט קמא ובהעדר צירופן לתיק הבר"ע) חוות דעת כלשהן הן באשר לדין השריעה החל על הסכם נישואין לפי הדת המוסלמית, ואף לא באשר לטענת המערער כי קם מנהג לפיו רואים, כמו בדת היהודית, בחוזה הנישואין, אם הצדדים לא עברו להתגורר יחד ולא נעשתה מסיבת החתונה המסמלת את תחילת נישואיהם יחד, כתקופה של אירוסין. אולם לא התעוררה מחלוקת כי במקרה שלפני, הצדדים נהגו כך: עריכת הסכם הנישואין, ומעבר להתגורר יחד על מנת לקיים חיי משפחה רק לאחר כשנתיים משנערכה מסיבת החתונה. 14. נראה כי בנסיבות אלו, יש לפנות לספרות הדנה בהבאת דין השריעה לענין הסכם הגירושין: כפי שכתב השופט סילמן. טקס העאקד שבו נחתם הסכם הנישואין, הוא מעמד עריכת הנישואים (וראו גיא בכור "בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי" הוצאת המרכז הבינתחומי הרצליה, 2002, עמ' 270 וכן יעקב מירון "הדין המוסלמי בראיה השוואתית, הוצאת האוניברסיטה העברית ירושלים, עמ' 197. כמו כן, לאחר עריכת העאקד יש הכרח בגירושין על מנת לבטל את הקשר של חוזה הנישואים. 15. כאמור, בשאלה העומדת לפתחי, הופיעה בפסיקה של בית המשפט לענייני משפחה, גישה שונה מגישתו של השופט סילמן: כך בפסק דינו, תמ"ש (נצ') 1401/04 שניתן על ידי כב' השופט סארי ג'יוסי, נקבע כי חוזה הנישואין בין מוסלמים הוא חוזה על תנאי, והתנאי הוא לחיים משותפים, שמימושם כפוף לעריכת החתונה. השופט ראה בתקופה בין עריכת החוזה לבין החתונה ומימוש הנישואין משום תקופת אירוסין שבה כל אחד יוכל להשתחרר ממנו "שכן מימושו מותנה במפגש רצונות עתידי של הצדדים להוציאו אל הפועל". בתמ"ש (חי) 3340/03 הוחלט כי הקובע הוא מועד ההתחלה של חיי משפחה משותפים במובן של משק בית משותף וחיי שיתוף כלכלי של בני הזוג. השופטת קינן למדה מכך שהמועד הקובע לצורך הפסקת תקופת הסדר איזון המשאבים הוא המועד שבו נפסק ניהול משק בית משותף ושבני הזוג הפסיקו מלתפקד כיחידה כלכלית משותפת, שיש לקבוע כי גם תחילת מועד ההסדר, יהיה עם הקמת היחידה המשפחתית הפועלת כיחידה משפחתית כלכלית אחת ובתנאי כי הצדדים גם נישאו. 16. בחוק יחסי ממון אין הגדרה של "נישואים". יוצאת אני מהנחה כי לפני המחוקק עמד המודל הנפוץ הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים, לפיו הנישואים מתקיימים במעמד החתונה ותחילת החיים המשותפים ולא במעמד האירוסין, שכמוהם כהבטחה להינשא הן בדין היהודי והן בדין המוסלמי, כפי שנכתב בפסק דינו של בית הדין הארצי בדב"ע נז/136-04 המוסד לביטוח לאומי נ' הניה עיסא חאג' מחמוד, פד"ע לג 369: "בניגוד לנישואין, האירוסין לפי הדין הקלאסי, הם רק התחייבות עתידית שניתן לחזור ממנה בלא כל אקט פורמלי של גירושין. באופן כללי, האירוסין אינם מקנים זכויות ממוניות ואין בהם היתר לקיום יחוד בין בני הזוג, ק"ו שאסורים חיי אישות." ובהמשך, בהתייחסו לחוזה הנישואין במגזר הערבי, כתב בית הדין: "נורמה זו נועדה לשמש מענה כפול: האחד, כדי לענות לדרישות ההלכה הדתית, הנובעות מטעמים מוסריים וחברתיים, כדי לאפשר ביקורים הדדיים בין בני הזוג מבלי שהדבר ייחשב כהתנהגות בלתי מוסרית הנוגדת את הדת. האחר- לענות על צרכים כלכליים פרקטיים- לאפשר לבני הזוג להתכונן לחיי הנישואין מבחינה כלכלית - ביחוד בניית בית מגורים וכיוצא בזה." 17. סבורה אני כי תכליתו של הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון, הוא לאפשר חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג שהושגו במהלך הנישואין במאמץ משותף. מכאן עולה התנאי הוא כי הם נרכשו בעת שבני הזוג הקימו יחידה, שמאפיינים אותה לא רק נישואים פורמליים, אלא גם חיים משותפים בפועל, תוך תמיכה ועזרה הדדית, ואיחוד הכוחות והמשאבים על מנת לקדם כלכלית את היחידה המשפחתית. 18. מסקנתי היא שעל אף שנכון קבע בית בית משפט קמא כי חוזה הנישואין כמוהו בדת המוסלמית כנישואין לצרכים מסויימים (חיוב בגט), סבורה אני שלצרכי חוק יחסי ממון יש לקבוע כי האיזון ייעשה החל ממועד החתונה, המסמל גם במגזר המוסלמי, את תחילת מימוש הנישואין בחיים משותפים הן מבחינת יחסי האישות והן מבחינת איחוד המשאבים הכלכליים למטרה משותפת וחיים משותפים בדרך כלל בדירה משותפת. 19. לא נעלם ממני, שיתכן שמאמצי הזוג גם בתקופת האירוסין אצל המגזר היהודי, ובמשנה תוקף במגזר המוסלמי בתקופה בה התקיים טכס העקד אולם לא התקיימה עדיין החתונה, מופנים גם להכנת הדרוש לחיי הזוג מהבחינה הכלכלית: רכישת דירה משותפת או נטילת משכנתא ורכישת ציוד, אולם חלוקת רכוש זו ניתן לבצע על פי דיני החוזים, דיני השבה ועשיית עושר ולא במשפט ולא על פי ההסדר של איזון המשאבים. יש, לעמדתי, לשים קו ברור ממתי מתחילה תקופת הנישואים לצורך חוק יחסי ממון, וקו זה הוא ביהדות עם הנישואים (בהבדלה מתקופת האירוסין) ואצל המגזר המוסלמי, בתום התקופה של חוזה הנישואין בה לא היה מימוש של הנישואין על ידי חיים משותפים וקיום משק בית ויחידה כלכלית אחת. בדרך כלל לא יחולקו על פי כלל זה, שאני סבורה שיש להלך לפיו, זכויות כגון אלו הנובעות מעבודה, ממתנות לאחד מבני הזוג, מצבירת נכסי קריירה ומוניטין - הכל שהגיעו לבני הזוג בתקופת הסכם הנישואין ללא מימושו. אין בכל האמור לעיל כדי לפגוע בהלכות המתייחסות ל"נכסים חיצוניים", לרבות נכסים של אחד מבני הזוג, אשר הוכחה כוונתו להעניק שותפות בהם לבן זוגו. ככל שתארך תקופת הנישואין, קל יהיה יותר להשתכנע כי גם רכוש שנרכש בתקופת הסכם הנישואין, היתה לבני הזוג כוונה ליצור בו שיתוף. 20. רוצה אני להוסיף הערה על מנת לדייק, ואולי היא מובנית מאליה: פרשנות זו שנתתי למוסד "הסכם הנישואין" במגזר המוסלמי, טובה לעניין חוק יחסי ממון ועל פי תכלית איזון המשאבים. יתכן כי לצרכי חוקים אחרים הפרשנות תהא אחרת (כך לעניין הדין הדתי, שמחייב גט, ואינני באה להביע דעתי בענייני ירושה או בעניין הזכות להרשם כנשוי במרשם האוכלוסין עם הסכם הגירושין ולעניין חיקוקים אחרים. 21 לפיכך אני מקבלת את הערעור וקובעת כי תחילת התקופה לצורכי איזון הנכסים על פי חוק יחסי ממון כאשר מדובר בבני זוג מוסלמים, שהיה ביניהם חוזה נישואים, תהא מיום החתונה, המתחילה את החיים המשותפים תחת קורת גג אחד או, בהעדר מסיבת חתונה, מהיום שבו החלו לחיות כך. 22. אני מחייבת את המשיבה לשלם למערער את הוצאותיו בסכום של 3,000 ₪ + מע"מ. בני זוגאיזון משאביםבית הדין השרעי (מוסלמי)