1. זהו ערעור על החלטת ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן - החוק), מיום 19.9.05, בתביעת המערערים לקבלת פיצויים ומענקים עקב פינויים מהיישוב רפיח ים. הערעור מכוון כנגד מספר קביעות שנכללו בהחלטת הוועדה בעניינים שונים הנוגעים לתביעת המערערים. בדיון המקדמי נדחה בהסכמה חלק הערעור הנוגע לשטח בית המגורים בגינו פסקה הוועדה למערערים 1-2 (שייקראו גם הם להלן - המערערים) פיצוי כשוכרים בדיור ציבורי. כתוצאה מכך נותרו לדיון טענות המערערים בשלושת העניינים הבאים: א. הוועדה קבעה כי הוותק של המערערים כשוכרים בדיור ציבורי של בית המגורים הנו מעל ל-3 שנים ופחות מ-4 שנים, ולפיכך החליטה להעניק להם את סכום הפיצוי הקבוע בסעיף 5(ב)(2) לתוספת השניה של החוק, העומד על 40 אחוזים מבסיס הפיצוי (כהגדרתו בסעיף 5(א) לתוספת). המערערים טוענים כי בהיותם תושבי חבל עזה מאז יום 1.5.99 ושוכרי דירות בדיור הציבורי מאז, היה על הוועדה לראותם כבעלי ותק החל מאותו היום, כפי שאכן סבר אחד מחברי הוועדה (נציג הציבור) שנותר בדעת מיעוט. הגדלת הוותק תזכה את המערערים, בהתאם לסעיף 5(ב)(3) לתוספת השניה, בפיצוי מוגדל. ב. הוועדה הכירה בזכאות של כל אחד מהמערערים 1-4 למענק אישי בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק, אך שללה את זכאותו של המערער 5 - שנולד ביום 28.7.02 - למענק הזה. כך, לנוכח העובדה שביום הקובע (6.6.04) טרם מלאו לו שלוש שנים, ובשעה שסעיף 46(2) מתנה את הזכאות למענק האישי בשל ותק בין היתר בכך ש"מרכז חייו היה ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע". המערערים טוענים כי ועדת הזכאות שגתה בכך שלא ראתה את המערער 5 זכאי למענק האמור בשל העובדה שהוא הוסיף להתגורר בחבל עזה עד ליום 10.7.05, בו התפנה יחד עם הוריו ואחיו. גם הפעם צידדה דעת המיעוט של נציג הציבור בוועדה בעמדת המערערים. ג. הוועדה קיזזה מהסכומים המגיעים למערערים כמענק הוצאות הובלה והתארגנות ומענק לדמי שכירות לפי סעיפים 44 ו-45 לחוק, את הסכומים ששולמו על פי החלטה קודמת שלה (שלאחר מכן בוטלה) לאביה של המערערת 2 (יוסף בביזייב) על חשבון אותם מענקים. זאת לאחר שהתברר לוועדה כי אביה של המערערת 2 (להלן - המערערת) התגורר ערב הפינוי יחד עם המערערים באותו בית מגורים, ובשעה שסעיף 44(ג) לחוק מורה לענין מענק הוצאות הובלה והתארגנות כי "לא תהיה זכאות, בשל פינוי בית מגורים אחד, ליותר ממענק אחד לפי סעיף זה ויראו לענין זה את כל מי שהתגוררו בבית המגורים, כזכאי אחד". הוראה דומה מצויה בסעיף 45(ג) לחוק לענין המענק לדמי שכירות. המערערים טוענים כי יש לפרש את המילים "כל מי שהתגוררו" כמתייחסות רק לכל מי שמשתייך לאותו תא משפחתי, אך לא לדייר באותו בית שהשתייך לתא משפחתי אחר. לפיכך, כך נמשכת הטענה, לא היה מקום לתלות את תשלום המענקים הנזכרים למערערים באי-תשלומם לאביה של המערערת, הנחשב לתא משפחתי נפרד. בדיון המקדמי חזרו בהם המערערים מטענה נוספת אותה העלו בהקשר זה בכתב הערעור, לפיה ועדת הזכאות לא הייתה רשאית לזקוף לחובתם טעות שעשתה - ככל שעשתה - בעניינו של אדם אחר, אפילו הוא אביה של המערערת. נדון בטעות אלו לפי הסדר. הוותק של המערערים כשוכרים בדיור ציבורי 2. המערערים עברו להתגורר בחבל עזה בשנת 1999. בשנים 1999 עד 2001 הם התגוררו במושב בדולח, ובחודש אוקטובר 2001 עברו להתגורר בכפר הקהילתי רפיח ים, בו נותרו עד ליום הפינוי. המערערים הציגו לוועדת הזכאות חוזה שכירות מיום 1.5.02 בינם לבין האגודה השיתופית רפיח ים, המתייחס לבית המגורים מס' 39 שביישוב. על יסוד הסכם זה ראתה הוועדה את המערערים בעלי זכות שכירות בדיור ציבורי באותו בית החל מיום 1.5.02, וממילא בעלי ותק של בין 3 ל-4 שנים ביום הפינוי. טענת המערערים היא שבשנים 1999 עד 2001 הם התגוררו כשוכרים ציבוריים גם במושב בדולח. דא עקא, שהמערערים לא הוכיחו טענה זו. סעיף 38(א) לחוק דורש, כתנאי להכרה בהיותו של תובע בעל זכות שכירות בדיור ציבורי, קיומו של אחד משני סוגים של חוזה שכירות "שנחתם לפני היום הקובע": "(1) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ או ההסתדרות הציונית העולמית, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין המדינה; (2) חוזה בין בעל זכות השכירות לבין האגודה השיתופית ההתיישבותית של היישוב שבו נמצא בית המגורים, שנחתם מכוח חוזה בינה לבין גורם המנוי בפסקה (1), שהורשה לכך לפי חוזה בינו לבין המדינה". כל אחד משני סוגי החוזים הללו צריך להיות חוזה "שנחתם". דרישה מפורשת זו בחוק יישום תכנית ההתנתקות אינה מותירה אפשרות להכיר בזכותו של תובע על פי חוק זה כשוכר בדיור הציבורי על יסוד הסכמה בעל-פה בינו לבין אחד הגופים הנמנים בסעיף, וגם לא על יסוד הסכמה בעל-פה בין אחד מאותם גופים לבין המדינה. כך, גם אם דיני ההרשאה או השכירות הכלליים (לדוגמה על פי חוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971) מכירים בתוקפו של הסכם הרשאה או שכירות לא כתוב ולא חתום. חוזה השכירות מיום 1.5.02 שהוגש לוועדה, המתייחס למגורי המערערים ברפיח ים, עונה על דרישת סעיף 38(א)(2). לעומת זאת, לגבי מגורי המערערים בבדולח לא הוגש לוועדה חוזה שכירות כלשהו. המסמכים היחידים שהוצגו על ידי המערערים בנדון מלמדים לכאורה אך על תשלום דמי שכירות על ידי המערער 1 למזכירות המושב בדולח, בו המערער 1 עבד כרכז ביטחון. מדובר, ראשית, בתלושי השכר של המערער 1 הכוללים בתוכם ניכויים של "שכ"ד ומסים", ושנית, בתדפיס מצב החשבון של המערער 1 במזכירות המושב, הכולל בתוכו זיכויים וחיובים תקופתיים בגין שכר דירה. גם אם נניח - ואינני מניח זאת אלא לצורך הדיון - כי אישורים על תשלום דמי שכירות מסוגלים לשמש תחליף לחוזה שכירות בין הדייר לבין האגודה השיתופית ההתיישבותית, אין בכוחם של אלה להחליף את החלק השני של הדרישה המופיעה בסעיף 38(א)(2), לפיה אותו חוזה שכירות צריך להיות כזה "שנחתם מכוח חוזה בינה לבין גורם המנוי בפסקה (1), שהורשה לכך לפי חוזה בינו לבין המדינה". לא זו בלבד שלא הונחה על ידי המערערים כל תשתית ראייתית לכך שאחד הגופים המנויים בסעיף 38(א)(1) - שיכון ופיתוח, עמידר או ההסתדרות הציונית העולמית - חתם על חוזה עם מזכירות המושב בדולח המרשה לה להשכיר את הבית בו התגוררו במושב, אלא שגם ההזדמנות שהוענקה למערערים (בדיון המקדמי מיום 20.4.06) להשיג מסמכים הנוגעים לכך, לא הניבה פרי, כפי שאישר ב"כ המערערים במהלך הדיון בערעור (מיום 21.6.06, עמ' 5). כל שיכולים היו המערערים למסור (שם, בשו' 11-12) הוא שמזכיר המושב אישר בפניהם בטלפון כי "כל הבתים היו בתי סוכנות". בעדות שמועה זו אין די כדי להוכיח קיומו של חוזה (לא כל שכן חוזה חתום) בין המזכירות לבין אחד הגורמים הנזכרים, המרשה לה להשכיר את הבתים; וכבר היו דברים מעולם שהשכרות מעין אלה נעשו בלא הרשאה. זאת ועוד. בתדפיס מצב החשבון של המערער 1 נזכר שיק פיקדון שניתן לעמידר ולא לסוכנות; ובכל מקרה גם קיומו של חוזה בין מזכירות בדולח לבין עמידר אינו עולה מהתדפיס, בשים לב לכך שמספר שורות לאחר החיוב המכונה "ביול חוזה עמידר" מופיעה פעולת זיכוי בגין "בטול ביול חוזה". למען האמת, גם קיומו של חוזה שכירות בין מזכירות בדולח לבין המערערים אינו מוכח מן התדפיס, שכן העובדה שהמזכירות ניכתה דמי שכירות משכרו של עובדהּ אינה מחייבת קיומו של חוזה שכירות חתום בין הצדדים, אלא עשויה לנבוע ממגורים פיזיים של העובד בבית שהמזכירות העמידה לרשותו כחלק מתנאי העסקתו, אף בלא חוזה שכירות. אפשרות זאת אינה רחוקה כל עיקר בנסיבות דידן, בהן המערערים הצליחו להציג חוזה שכירות לגבי מגוריהם ברפיח ים אך לא לגבי מגוריהם בבדולח, למרות מאמציהם לאתר חוזה כזה. למען האמת, לא רק מסמכים אלא אפילו גרסה לגבי חתימת חוזה כאמור לא הוצגה על ידי המערערים, שכן בשום מקום לא באה עדות מפיהם על כך שאי-פעם נחתם חוזה שכירות בינם לבין מזכירות בדולח לגבי הבית בו התגוררו במושב (מס' 65). נהפוך הוא: בעת השימוע בפני ועדת הזכאות אמר המערער 1: "קיבלתי עבודה עם דיור", דהיינו: שקבלת הדירה לא עמדה בפני עצמה אלא הייתה חלק מתנאי העבודה. בדומה לכך נאמר במכתב המערערים אל ועדת הזכאות מיום 17.8.05 (סעיף 2): "התובע שהה במקום לא באופן רצוף, ישן בדירת אגודה ללא תשלום שכר דירה ושיפץ את הדירה המיועדת לו ולבני משפחתו. מחודש נובמבר 1999 שילם שכר דירה וגר במקום עם בני משפחתו". גם בהזדמנות זו לא נטען כי המערערים חתמו על הסכם שכירות לגבי הבית בבדולח; ומכל מקום עולה מן האמור כי כניסת המערער 1 לאותו בית הייתה אף בלא תשלום דמי שכירות. אם לא די בכל אלה, כתב הערעור עצמו אינו מזכיר את קיומו של הסכם שכירות בין המערערים לבין מזכירות בדולח. כל שנטען בו (בסעיף 3) הנו "שהמערערים היו תושבי הישוב המפונה מאז 1.5.99". כידוע, בתושבות גרידא ביישוב מפונה אין כדי להצמיח זכאות לפיצוי בשל בית מגורים, וממילא גם לא כדי לצבור ותק לצורך פיצוי כזה. 3. בנסיבות אלה לא נפל משגה בהחלטת הוועדה להכיר בתחילת הוותק של המערערים כשוכרים בדיור ציבורי במועד תחילתו של הסכם השכירות החתום בינם לבין האגודה השיתופית רפיח ים. מעבר לצורך יצוין כי גם אילו היו המערערים מוכיחים את קיומה של שרשרת החוזים הנדרשת בסעיף 38(א)(2) לגבי בית מגוריהם בבדולח, עדיין היה עליהם לחלוף על פני קושי נוסף בצירוף תקופת מגוריהם בבדולח לתקופת הוותק הקובעת בסעיף 5 לתוספת השניה של החוק את גובה הפיצוי הניתן לשוכר בדיור ציבורי. ה"ותק" מוגדר בסעיף 1 לתוספת כ"משך תקופת המגורים" של הדייר הציבורי "בבית המגורים שלגביו יש לו זכות שכירות". בית המגורים בו היה למערערים זכות שכירות ביום הקובע וביום הפינוי הוא ביתם ברפיח ים ולא ביתם ההיסטורי בבדולח. מענק אישי בשל ותק למערער 5 4. פסק הדין של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, הורה על ביטול סעיף 46(1) לחוק שהתנה את המענק האישי בשל ותק בהיות התובע בן 21 שנים לפחות ביום הקובע. מנגד, פסק הדין לא ביטל את סעיף 46(2) לחוק שלפיו אחד מתנאי הזכאות למענק הוא היות מרכז חייו של התובע "ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע". ביום הקובע (6.6.04) טרם מלאו שנתיים למערער 5. ביום פינויו מחבל עזה (10.7.05) טרם מלאו לו שלוש שנים. ממילא אין המערער 5 זכאי למענק האישי בשל ותק אפילו אילו היה ניתן לבחון את דרישת סעיף 46(2) בהתייחס ליום הפינוי ולא ליום הקובע. תוצאה זו תואמת את פסיקתו של בית משפט זה (כב' השופטת ע. זינגר) מיום 21.1.07 בתיק וע 167/06 גרשנזון נ' ועדת הזכות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות. באותה פרשה נדחתה הטענה כי יש להכיר בזכאות למענק האישי בשל ותק גם של קטין שביום הקובע היה מתחת לגיל שלוש שנים. על מנת שלא להאריך במקום שבו ניתן לקצר אפנה לאמור בנדון בפסק הדין הנ"ל (בפסקאות 53 עד 63), המקובל עלי. תשלום כפל מענקים למערערים ולאביה של המערערת 5. כאמור, בדיון המקדמי הסכימו המערערים להגביל את טענתם בענין זה לכך שיש לפרש את המילים המופיעות בסעיף 44(ג) ו-45(ג) לחוק: "כל מי שהתגוררו בבית המגורים", כמתייחסות לאותם דיירים בבית הנחשבים לתא משפחתי אחד, אך לא לדיירים המתפצלים לתאים משפחתיים נפרדים. לשון אחר: אם טענה זו של המערערים תידחה כי אז מוסכם שהיה מקום לקיזוז עליו החליטה ועדת הזכאות בינם לבין אביה של המערערת בכל הנוגע למענק הוצאות הובלה והתארגנות והמענק לדמי שכירות (עמ' 3 שו' 3-4 לפרוטוקול מיום 20.4.06). לשון הסעיפים ברורה: "כל מי שהתגוררו בבית המגורים" נחשבים "כזכאי אחד". אין שום רמז בלשון להגבלת ההוראה דווקא לתא משפחתי אחד. הניסוח הגורף - "כל מי" - מכוון לכל מי שהתגורר בבית, יהא מעמדו אשר יהא. חיזוק לכך מצוי בסיפא של סעיף 45(ג), המדגישה כי ראיית כל המתגוררים בבית כזכאי אחד הנה "בין אם אחרי פינויו המשיכו להתגורר יחד ובין אם לאו". מטבע הדברים, מצב של מגורים נפרדים לאחר הפינוי הולם יותר דיירים בבית המפונה שלא נמנו על אותו תא משפחתי. תוצאה זו עולה בקנה אחד עם המטרה המונחת ביסוד המענקים נשוא הדיון. המענק להוצאות הובלה והתארגנות נועד "לכיסוי הוצאות ההובלה של תכולת בית מגוריו והוצאות אחרות הנובעות ממעבר לבית מגורים אחר" (סעיף 44(א)(1) לחוק). בהיות הוצאות אלה הולכות וגדלות ככל שמספר האנשים המתגוררים בבית גדול יותר, סכום המענק נקבע אף הוא "לפי מספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום שבו פונה", בהתאם למפתח המצוי בסעיף 44(ב). תכולת בית הנה אחת גם אם אחד הגרים בו הנו אביה של אם המשפחה; ולכל הפחות כך היה הדבר במקרה שלפנינו, כפי שאישר המערער 1 במהלך השימוע בפני ועדת הזכאות, באומרו על חותנו: "בסה"כ נתתי לו מיטה לישון עליה". תמונה דומה מתקבלת מהאישורים שהנפיקה האגודה השיתופית רפיח ים לגבי אביה של המערערת, בהם נאמר כי במהלך תקופות שונות לפני הפינוי הוא התגורר "אצל ביתו" או "אצל משפחת כהן אביחי", היא משפחת בתו. בהתאם לכך, גם לאחר מעבר האב לבית המערערים, חשבונות החשמל, הטלפון, הארנונה וכד' המשיכו לצאת על שמם בלבד. הווי אומר: בבית התגוררה משפחה אחת, היא משפחת המערערים, אליה סיפח את עצמו אביה של אם המשפחה. בנסיבות אלה, הגידול בתכולת הבית כתוצאה מהצטרפותו של אותו נספח אינו מצדיק להעניק לו מענק הובלה והתארגנות כאילו היה מתגורר לבדו בבית שלם, אלא רק להחשיבו כנפש נוספת הגרה בבית לצורך הגדלת התשלום לפי המפתח שבסעיף 44(ב). אכן, המערערים מונים חמש נפשות הזכאיות לפי סעיף 44(ב)(2) למענק בסך של 17,500 ₪. הוספת אבי המערערת מעבירה אותנו לקטגוריה של שש נפשות או יותר, הזכאיות לפי סעיף 44(ב)(3) למענק מוגדל העומד על 21,000 ₪. הוא הדין לענין המענק לדמי שכירות, המיועד לאפשר למתיישב שנאלץ לפנות את ביתו לשכור דירה באזור ייחוס (באר שבע ואשקלון) במשך תקופה מוגבלת (הצעות חוק - הממשלה, 130, עמ' 19-20). גם מענק זה הולך וגדל "לפי מספר הנפשות שהתגוררו בבית המגורים ביום שבו פונה" (סעיף 45(א) לחוק). בהתחשב בכך שאביה של המערערת לא שכר מהמערערים חלק מהבית בשכירות-משנה (ואף לא היה רשאי לעשות כן כפי שמורה סעיף 6 להסכם השכירות בין המערערים לבין האגודה השיתופית רפיח ים) אלא הצטרף לגור יחד עמם בביתם, אין המדינה חייבת לדאוג לכך שהפינוי ישפר את מצבו ויקנה לו זכות לשכור בית נפרד לעצמו. עליה לדאוג רק לכך שהפינוי לא ירע את מצבו כפי שהיה ערב הפינוי. לכן, גם לענין המענק לדמי שכירות אין לראות את אבי המערערת כמי שערב הפינוי התגורר לבדו בבית נפרד, אלא כנפש נוספת הגרה בבית ומגדילה בהתאם לכך את גובה המענק. סוף דבר 6. מורם מן האמור כי טענות המערערים אינן מגלות עילה להתערב בהחלטת ועדת הזכאות בעניינם. לפיכך הערעור נדחה. בהתחשב בנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות. חוזהמס בולים