1. לפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע יליד 1948, אב לשניים, מהנדס מטלורגיה במקצועו, עת עבד במפעל העוסק בביצוע עבודות מתכת שהינו בבעלותה של נתבעת 1. הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 בגין הארוע שיתואר להלן. 2. בתאריך 28.5.95 עבד התובע בסמוך לתנור המיועד להתכת מתכות. באותו זמן נפלטו מהתנור גזים רעילים אותם שאף התובע. עקב שאיפת הגזים לראותיו, התערפלה הכרתו והוא הובהל לביה"ח קפלן כשהוא סובל מקשיי נשימה. לטענתו, תנור ההתכה מתופעל מבלי שתהא מערכת אוורור ופליטה לאידויים של אותם גזים רעילים הנפלטים ממנו. 3. לטענת התובע , נזקו נגרם עקב רשלנות הנתבעת 1 באי נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים והפרה חובה חקוקה. טוען התובע כי נתבעת 1 לא הדריכה אותו כיצד יש לנהוג בקרבת אותו תנור ומה עליו לעשות כדי למנוע, או לצמצם, את חשיפתו לגזים רעילים. 4. אמבולנס מד"א פינה את התובע אל ביה"ח קפלן. בדו"ח נפגע צויין כי במוקד מד"א נתקבלה קריאה על "שאיפת חומרים רעילים". המקרה כפי שנמצא ע"י הנהג היה זהה לקוד הקריאה. עוד באותו טופס צוין בהערות: "הנ"ל שאף חומרים רעילים (לא ידוע איזה) כרגע עם חיוורון, חולשה כללית וסחרחורת בלי שיווי משקל" (ראה ת/3). עם הגיעו לביה"ח אושפז התובע במחלקה לטיפול נמרץ נשימתי. בסיכום המחלה צוין על ידי ד"ר גרשטיין מרדכי כי מדובר בחולה שהתקבל ליחידה בין היתר עם אבחנות של: * הרעלת פחמן חד חמצני - ‎ACUTE POISONING WITH CARBON MONOXIDE * אי ספיקת לב - ‎ACUTE ANTERIOR WALL ISCHEMIA * הרעלת עופרת - ‎V PBS עקב כאבים בחזה ותלונה אופיינית לאוטם בא.ק.ג., הועבר התובע ליחידה לטיפול נמרץ לב בה אובחן שהוא סובל מאוטם בשריר הלב. התובע שהה ביחידה מתאריך 31.5.95 ועד 6.6.95 בסיכום אשפוז תועד כי: "התקבל מטיפול נמרץ נשימתי שם אושפז בחשד להרעלת CO ושינויים בא.ק.ג שיכולים להתאים לאוטם. בטיפול נמרץ נשימתי לא נמצאה עדות חד משמעית להרעלת CO, והחולה הועבר לטיפול נמרץ לב. במהלך אשפוזו נצפתה דינמיקה אלקטרוקרדיוגרפית ואנזימטית המתאימה לאוטם. אוטם אנטרו - אפיקלי ע"פ א.ק.ג. ואקו. מהלך האשפוז ללא סיבוכים. לנוכח גילו הצעיר, סיפור משפחתי חיובי ואוטם לא גדול, מומלץ צנתור לב בהמשך". בתאריך 6.6.95 או בסמוך לו, עבר התובע בביה"ח צנתור לב והחדרת תומכן אשר עברו ללא סיבוכים. בתאריך 14.6.95 אושפז התובע בביה"ח איכילוב עקב כאבים בחזה. יום למחרת, עבר התובע צנתור נוסף בלבו ובתאריך 19.6.95 שוחרר לביתו עם המלצה למעקב קרדיולוגי וטפול תרופתי. עם שחרורו מביה"ח, עבר התובע לשם החלמה אל מרכז אבחון ושיקום לב, שם התובע שהה עד לתאריך 25.6.95. במהלך ההחלמה ללא ארועים מיוחדים שוחרר עם המלצה למעקב וחזרה הדרגתית לפעילות. לטענת התובע מאז הארוע היינו ממשיך לסבול מכאבים, קוצר נשימה, עייפות, קושי בתפקוד היום יומי, נזקק לביקורות וטיפולים רפואיים לעיתים תכופות. 5. התובע צירף לכתב תביעתו, חוות דעת רפואית מאת פרופ' רביד מיום 11.9.96 אשר סוכמה בזו הלשון: "אירוע של שאיפת פחמן חד חמצני בזמן העבודה גרם במישרין להתפתחות אוטם בשריר הלב. לחולה הייתה מחלה טרשתית קודמת, קלה, אשר כשלעצמה לא גרמה מגבלה. אילולי האירוע בעבודה היה החולה, ממשיך קרוב לוודאי בעבודתו עוד שנים רבות. ודאי שאוטם לא היה מתרחש בזמן שהתרחש. לכן זוהי דוגמא קלאסית של מחלה שנגרמה ע"י העבודה. ויש לראות באוטם תאונת עבודה לכל דבר". עוד ציין המומחה בחוות דעתו כי לשריר הלב נותר נזק קבוע. קלינית, התובע סובל מעייפות וקוצר נשימה במאמץ קל. נכותו הוערכה ע"י המומחה בשיעור של 40% לצמיתות לפי סעיף 9 (1) ג' (3) ובשיעור של 55% לפי תקנה 15. 6. התובע פנה למוסד לביטוח הלאומי בתביעה בגין תאונת עבודה והנתבעת אף אישרה בחלק מכתב התביעה המיועד למעביד, את תביעתו, אך המל"ל דחה את התביעה (ראה ת/4). על החלטה זו של המל"ל לא ערער התובע, אלא פנה בתביעה למל"ל, במסגרת ענף נכות כללית ושם נקבעו לו תקופות אי כושר וקצבה לתקופה שאושרה (ראה ת/7). 7. הנתבעות אינן כופרות בעובדה שהתובע נפגע במהלך עבודתו, אלא שהן כופרות בחבותן. מכל מקום טוענות שאין להטיל חבות. לחילופין, טוענות הנתבעות כי לליקוייו הבריאותיים של התובע אין קשר עם עבודתו וכי היה עליו להוכיח כי הגז CO הינו גז מסוכן ו/או כי נחשף אליו במהלך עבודתו ברמה הגבוהה מן המותר. כן חלוקים הצדדים בשאלת נזקיו של התובע. 8. הנתבעות הגישו מטעמן חוות דעת רפואית נגדית של ד"ר יעקב פרידמן מיום 25.1.98. המומחה בחוות דעתו קבע: "שאיפת גז CO כפי שקרתה בתאריך 28.5.85 על ידי מר אברוטין גרמה להיפוקסיה , לחוסר חמצון מספיק באיברים וברקמות. אפקט זה מוסבר על ידי תכונת הגז. הגז CO נקשר להמוגלובין בקלות יתר. יש לו רגישות פי 200 יותר גדולה מאשר לחמצן להתחבר להמוגלובין. מהצירוף הזה נוצרת תרכובתו אשר מפחיתה את יכולת החמצון של הגוף וכך נוצר מצב של היפוקסיה (תת חימצון) . האיברים אשר נפגעים ראשונים מתת חמצון הם המוח והלבו במקרה שעומד לפנינו , תת החמצון היפוקסיה, שנגרמה על ידי שאיפת גז ה-‎CO שיחקה תפקיד של טריגר לגרימת האוטם החריף אשר הופיע אצל אדם החשוף ללקות במחלה זו. המהלך הקליני (רצף הסימפטומים) ובדיקות המעבדה תומכות בהשערה זו בתחילת הארועים (בעת אשפוזו) היו רמות טוקסיות (רעילות) של CO בדמו של מר אברוטין, רמות אשר יכלו לזרז הופעת היפוקסיה והופעת אוטם חריף בשריר הלב". בפניו של המומחה עמדו בין היתר סיכומי המחלה, דו"חות האשפוז, תוצאות בדיקות האקו דופלר, מיפוי הלב, ארגומטריה ותוצאותיהן של בדיקות מעבדה. מהאנמנזה, מממצאי הבדיקות הנ"ל, למד המומחה כי לתובע, הן סיפור משפחתי של מחלת לב כלילית (אביו ואחיותיו) והן רקע של היפרליפידמיה (רמת כולסטרול ה-LDL גבוהה). גורמים אילו מוכרים כגורמי סיכון לחלות במחלת לב כלילית. המומחה מטעם הנתבעות מסכם את חוות דעתו בציינו: "התובע היה בסיכון גבוה ללקות באוטם חריף. עקב החסימה בעורק ה-‎LAD היה צפוי לפתח אוטם בכל עת. סביר להניח שהפעם הטריגר לאוטם החריף היה שאיפת הגז CO בעבודה. האוטם שנוצר היה קטן ולא השפיע על התיפקוד הכלילי של הלב. נוצר ליקוי קטן באזור אינפרואפיקלי של הלב. ליקוי זה מקנה לו נכות של 25% לצמיתות". 9. עדות התובע: התובע העיד בפני ביהמ"ש כי הינו מהנדס מטלורגיה - (מתכות) במקצועו. טרם עלייתו ארצה מרוסיה, עבד במשך 26 שנה כמהנדס בבית חרושת למתכות היות ולא מצא עבודה בארץ , נאלץ לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות והחל לעבוד אצל נתבעת מס' 1 בשנת 1994 כפועל תנור. התובע תיאר את אופי העבודה: "מהתחלה היה אחראי עלי ליד התנור אולג ואחרי זה ראדו. ליד התנור עבדו 4-5 אנשים. עבדתי במשמרות". העובדה שהוצב אחראי, מעידה שנתבעת 1 ידעה עד כמה מסוכן לעבוד בקרבת התנור ללא השגחה ועל כן שילבה בין העובדים גם אחראי לצוות. באשר לתאורו של התנור וסוג העבודה: "הייתי סוגר את הפתח של התנור, של היציאה, הייתי מתקן את המקום שעליו היתה המתכת המותכת. היינו מכניסים לתוך התנור גרוטאות מתכת, זה היה מותך והיינו מוציאים את הנוזל המותך והיינו מוציאים את המתכת המותכת ומייצרת ברזל לבניין ומרגע שמכניסים את המתכת לתנור ועד שהיא מותכת לוקח בערך שעה. המכסה של התנור סגור בשעת ההתכה ובפנים מוציאות האלקטרודות מחוברות ולפני שיוצא החומר מהתנור אני פותח את הפתח בגמר ההתכה, עם צינור אני מכניס חמצן ופלדה נכנסת לתוך התעלה שאני מכנה הבור. אני פותח את המכסה בעזרת צינור חמצן " (ראה עמ' 9 לעדותו מיום 13.3.00) מאופייה של העבודה עולה כי מדובר בעבודה הדורשת מאמץ פיזי. המדובר בסביבה לוהטת ביותר הפולטת חום וגזים מסוגים שונים. מקום עבודתו של התובע היינו בסמוך ל"בור" אשר חלקו מעין תעלה דרכה יוצאת המתכת המותכת מהתנור לאחר שכבר נתכה. באשר לאופן קרות הארוע העיד התובע: "כשפתחתי את הפתח והתחילה לצאת המתכת המותכת התחלתי לטפל בתעלה, התנור היה עובד ואני טיפלתי במריחת החומר על התעלה, אני נשמתי את הגזואיפה שסתמתי עם החומר את התנור, את הפתח בתנור, משם יצא הגז. זה אותו מקום שפותחים וסוגרים". משנשאל ע"י ביהמ"ש באיזה שלב נשם את הגז השיב: "כאשר עבדתי על התעלה ומרחתי" בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מיוחדים פד"י יט (3), 211 בעמ' 205 סיפא: "עובד העושה עובדה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות מלאכתו היטב ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול ביישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים". אין מחלוקת כי העבודה בה עסק התובע היינה ברת סיכון. לעניין זה העיד התובע כי הייתה לו חליפה מיוחדת וקסדה עם מכסה פלסטיק. בנוסף הייתה מסכה נגד אבק. הקסדה היתה קסדה פתוחה, רק עם מגן פלסטיק מלפנים ונועדה לספק הגנה מפני החום ומפני פגיעת גיצים. מן עדותו עולה כי מפני הגזים לא סופקה הגנה כלשהי. אמנם יתכן ובעבר לא התרחשה פליטה שכזו, או שהיתה פליטה, אך מיקום העובדים לא הביא לידי פגיעה בהם, או שסוג הגרוטאות שהוכנסו לא פלט גז ממן זה אך מכך אין להסיק שלא היה ארוע כנטען על ידי התובע. לענין פליטת הגז העיד התובע: "האחראי אמר שנשקפת סכנה מהטמפרטורה הגבוהה וזהו זה. כי מדובר במתכת מותכת. כאשר אני נשאל למה היו גזים באותו יום, אני אומר, היה תנור חדש ואני לא יודע מה היה בתוך הגרוטאות. כל הזמן אחראי המשמרת היה לידי וניהל את עבודתי וכאשר התנור היה משפריץ גזים, אמרתי לאחראי של הצוות, והוא אמר שהכל בסדרובימים הקודמים לא היו גזים. בעקבות זה שאמרתי לאחראי שיש פרצי גזים הוא לא אמר לי לשנות משהו בעבודתי. המסכה איננה מסננת גזים, רק נגד אבק". (הדגשה שלי ד.ג., ראה עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.3.00). התובע הועסק ע"י הנתבעת 1 עד לאירוע התאונה, תקופה של 6 חודשים. גם אם היה התובע מודע לכך שבתנור נמצאת מתכת בטמפרטורה לוהטת, לא יכול התובע לדעת אם יפלט גז רעיל, בין היתר מאחר ואין עדות כי בעבר התרחשה פליטה שכזו, או כי קיבל הדרכה מיוחדת מפני סיכון זה ואף הנתבעת 1 לא נערכה למתן הגנה למקרה שכזה. במקרה שלפניי אינני סבור כי יש מקום לקבוע קיומה של רשלנות תורמת על התובע, באשר לא הובאה כל ראיה כי התובע הוזהר מפני הצפוי, או כי נתנו לו אמצעי הגנה מתאימים והוא בחר שלא לעשות שימוש בהם. 10. באשר לטענת הנתבעות כי על התובע להוכיח את מסוכנות הגז, או לחילופין, כי נחשף לרמה הגבוהה מן המותר, נראה לי כי אין לדרישה זו ולשאלת החבות והנזק שנגרם ולו דבר. אין בית המשפט צריך לדעת את הרכבו הכימי של הגז הנפלט ודי לו בעובדה שבתנור הייתה מתכת, אשר בהופכה ממצב מוצק לנוזל אחד לאחר נוהגת לפלוט גז CO ושגז כזה אכן נפלט, נמצא בדמו של התובע והביא לתוצאה שמסתברת משאיפת אותו גז. המידע האינפורמטיבי אודות תכונותיו והשפעותיו של הגז הובאו על ידי המומחים הרפואיים משני הצדדים ובכך הרים התובע את הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי הרפואי. פרופ' רביד, המומחה מטעם התובע, הסביר ביחס לגז ה-CO כי הוא תוצר של שריפה אשר ריכוזו עולה בתנאי חוסר יחסי בחמצן, במיוחד כאשר יש אש פתוחה בחללים סגורים. הגז מתחבר להמוגלובין שבכדוריות הדם האדומות בקשר כימי החזק הרבה יותר מאשר הקשר לחמצן. לכן שאיפת הגז גורמת למעשה לחוסר חמצן בגוף, כיוון שכדוריות הדם המגיעות לריאות, חוזרות לגוף כשהן טעונות בפחמן חד חמצני במקום בחמצן. שאיפת גז זה גורמת לתחושת חנק ולערפול הכרה, כפי שקרה לתובע בעניננו. גם המומחה מטעם הנתבעות סיפק אינפורמציה דומה אודות הגז ואף הגדיל לעשות בהפנותו את בית המשפט לספרות רפואית העוסקת בתכונותיו של גז זה. 11. נתבעת 1 חייבת הייתה לצפות התרחשותו של מקרה כדוגמת המקרה שאירע לתובע. הדבר הוא בגדר חובת הציפיות של הנתבעת כמעבידתו של התובע, ואין זו בבחינת חכמה שלאחר מעשה. גם אם מדובר בעבודה המתבצעת באופן שגרתי מדי יום על ידי עובדים מיומנים, יש להביא בחשבון העובדה כי עלול להתרחש אירוע שבאופן רגיל לא היה אמור לקרות. הנתבעות לא המציאו ראיות כי בעולם הרחב בסוג תנורים זהה ובמתכות מותכות זהות אין צורך באמצעי הגנה מיוחדים כנגד פליטת גזים ומכאן שלא סתרו את הראיות שהמציא התובע. 12. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1) 122), השופט ברק (כתוארו אז) מנה שלושה יסודות כתנאי להקמת אחריות בגין עוולת הרשלנות: היסוד הראשון - הוא חובת זהירות. זו כוללת בחובה שני הבטים: האחד, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. היבט זה עניינו בקיומה או בהיעדרה של חובת זהירות מושגית. השני, הוא ההיבט הספציפי "האם ביחס לניזוק מסוים ונסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מ.י. פ"ד לה (1) 769) היבט זה עניינו בקיומה או בהעדרה של חובת הזהירות הקונקרטית. התשובה לשאלה, אם קיימת חובת זהירות על שני היבטיה, אם לאו, נקבעת ע"פ מבחן הצפיות (סע' 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) היסוד השני - הוא האם המזיק היפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. היסוד השלישי - הוא האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. מעביד חב חובת זהירות כלפי עובדו, ראה ע"א 4114/90 בן שושן נ' כרכיה קאופרטיבית תקדין עליון 939 עמ' 1794 בעמ' 1795).נתבעת 1 חבה חובת זהירות מושגית כלפי התובע מכוח היותה מעבידתו. ראה גם: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם פ"ד לח(1) 72 , 76. האם חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובע בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ? לפי מבחן הצפיות: "האם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, ואם כן, האם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשות הנזק" (ע"א 145/80 שם בעמ' 126). התובע תיאר כי בשלב בו הכין את התעלה, המתכת סיימה את תהליך התכתה ואז נפלט הגז. הוא החל להרגיש רע ולסבול מקוצר נשימה אשר הלך והחמיר. התובע טען כי התלונן על תנאי העבודה: "כל הזמן אחראי המשמרת היה ליד וניהל את עבודתי. והם היו מפקחים על העבודה. כאשר התנור היה משפריץ גזים, אמרתי לאחראי של הצוות, והוא אמר שזה הכל בסדר" (ראה שורות 15-12 לפרוטוקול מיום 13.3.00) "... הקסדה נועדה להגן רק כנגד החום. האחראי אמר שנשקפת סכנה מהטמפרטורה הגבוהה וזהו זה" (שם, שורות 8-7) באופן דומה השיב התובע גם בחקירתו הנגדית: "כאשר הרגשתי שיוצאים את הגזים אני אמרתי על כך לראדו, הוא אמר שאני אלך לבקרה, וכאשר הלכתי לבקרה חזרתי משם לעבודה. אמרתי לו שאני נשמתי את הגזים שיצאו מהתנור, והוא אמר תלך תנוח, הוא בדק את זה ואמר שהכל בסדר" (ראה עמ' 19 שורות 18-16). נתבעת 1 היא מעבידתו של התובע, בידיה האמצעים הדרושים למניעת הסיכון הכרוך בפעולת התכת מתכות, או הקטנתו בעלות סבירה. היא צריכה הייתה, כעניין שבמדיניות, לצפות את הסיכון לתובע בבואו במגע עם התנור, המתכת שבו והגזים הנפלטים. ב"כ הנתבעות טוען בסיכומיו כי הנתבעת לא יכולה הייתה לצפות כי פליטת גז ה-CO במידה ובצורה שנעשתה אצלה, תגרום לנזק למי מעובדיה, בעיקר לנוכח העובדה שהתובע היינו העובד היחיד במפעל שנפגע מפליטת הגז. לעניין זה העיד התובע: "עד שאני הייתה לי התאונה אני לא יודע על אף אחד אחר בצוותים שנפגע בתאונת עבודה. אף אחד אחר בצוות לא עבד באותו מקום איפה שאני ולכן לא נפגע מגזים. נכון שרק אני נפגעתי מהצוות שלי. אמרו לי שאחרים גם נפגעו לאחר מכן, לאחר התאונה שלי. וזה אנשים שעבדו בתנור כמוני. קראו לאחד שנפגע שוניה" (ראה עמ' 19-18). הנתבעת לא הביאה את אותו שוניה לעדות והוכיחה כי הוא לא נפגע משאיפת גזים. איני יכול לקבל את טענת הנתבעות שמפאת הנדירות של פליטת גז ה-CO לא ניתן היה לצפות לכך, שנתבעת 1 תביא סיכון זה בחשבון. בד"נ 12/63 לאון נ' רינגר פ"ד יח (4) 701 נקבע, כי נדירות הנזק מביאה לשינוי במידת הנזק או היקפו ולא בטיב הנזק או סוגו, ומאחר ואין לצפות מראש את מידת הנזק או היקפו, אלא את טיבו וסוגו של הנזק, אחראי המזיק לקרות הנזק, הגם שהוא נדיר. ראה ת.א. 10/94 יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל נ. תדיראן בע"מ, פ"מ תש"ס (1) 385 לעניין יצירת סיכונים והיווצרות מחלה נדירה לגביה אין הוכחה פוזיטיבית או מובהקות סטטיסטית. 13. האם דאגה הנתבעת להגנה מפני הגזים ו/או לאוורור נאות של סביבת התנור? ס' 27 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל- 1970 (להלן "הפקודה") קובע: "אמצעים יעילים ונאותים ינקטו כדי להשיג ולקיים, על ידי מחזור אויר צח, אוורור מספיק בכל חדר עבודה וכדי ליטול, במידה שהדבר מעשי, נזקם של אדים, אבק וזוהמה אחרת העלולים להזיק לבריאות והמתהווים תוך כדי תהליך או עבודה המבוצעים במפעל". התובע טען בעדותו כי כיום יש במפעל מתקן הנועד לשאיבת הגזים.: "עכשיו עושים משהו במפעל למנוע את הגזים. עושים איזה שהוא... מתקן ששואב את הגזים. מתקן הרבה יותר מסובך מאשר קולט אדים במטבח".(עמ' 19 שורות 27-26). נראה כי התקנת מתקן השאיבה היינו בבחינת חכמה לאחר מעשה. עצם ההתקנה מעידה כי ההתקנה היינה אפשרית ומעשית ועל כן נתבעת 1 לא הייתה פטורה מהתקנתו גם עובר לאירוע תאונת התובע. החובה בסע' 27 לפקודה מבוססת על סטנדרטים גמישים של זהירות. אין מדובר בהתקנת מאווררים או מתקני שאיבת אדים כחובה מוחלטת, אלא ככול שהדבר מעשי וכדי למנוע נזקים לבריאות. ניתן לקבוע, כי בנסיבות העניין הנדון הפרת החובה האמורה בסע' 27 לפקודת הבטיחות בעבודה מעידה על סטנדרט התנהגות נמוך ועל התרשלות הנתבעת. 14. האם סופק לתובע ציוד מגן ראוי ? סע' 154 (א) לפקודת הבטיחות בעבודה קובע: "אם בקשר לתהליך פלוני נפלטים אבק, אדים או זיהום אחר שמחמת מהותם וכמותם עלולים הם לפגוע בעובדים או להטרידם, או נפלט אבק כלשהו בכמות ניכרת, יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי להגן על העובדים מפני נשימת האבק, האדים או הזיהום האחר ולמנוע הצטברותם בחדר העבודה." בהקשר לכך טוענת הנתבעת כי נקטה באמצעי זהירות סבירים כנגד סיכונים שהיו ידועים לה, כמו חום ואבק. אין לצפות ממנה לנקוט באמצעי זהירות כלפי דבר שכלל לא הוכח כי הוא מהווה סכנה לעובדיה. השופט בך בע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון תקדין עליון 93 (2) 317 בעמ' 319 התייחס לשאלת ההגנה הראויה לעובד וקבע: "לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים... אך שותף אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו, וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי יתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר , או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם" לא נראה כי מפעל העוסק ביצורם של תוצרי פלדה ותוצרי מתכת ומתכת אחרת לאחר התכה, לא ידע כי יש לספק הגנה כמו מפני חום , גיצים וגם נגד גזים. בענייננו לא די היה במסכות פשוטות. הנתבעת צריכה הייתה לספק מסיכות כנגד הגז החד פחמני ודומיו, או לספק מסננים או אמצעי יניקה ואוורור, שאיבה ופליטה, או כל שיטה אחרת אשר תמלא אחר חובתה לדאוג לבטיחות עובדיה, על ידי סילוק הגזים הנפלטים או העשויות להפלט. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בתנור התכת גרוטואות שכל אחת בנויה מהרב מתכות שונה ואין יודעים מראש מה יהיו הגזים תוצרי הבעירה. 15. נטל ההוכחה. התובע יצא ידי חובתו להוכיח את חבותה של הנתבעת 1. מכלול הראיות מצביעות על סמיכות הזמנים בין החשיפה לגז והופעת המחלה. גם הסברם של המומחים מטעם שני הצדדים מצביע על קיומו של קשר סיבתי רפואי. הנתבעות לא העידו את כל אלה שהעובדות וההסברים בידיעתם. הנתבעות לא העידו אנשי בטיחות ו/או עובדים אחרים אשר יכלו לחזק טענתן בדבר מידת הבטיחות ו/או שיטת העבודה שהונהגה. התוצאה היא שהנתבעות לא יצאו ידי החובה הרובצת עליהן, שאין לייחס את האירוע לרשלנות הנתבעת, או להביא הוכחות המעלות הסבר סביר אחר לאירוע, המנקה אותן מאחריות. לאור קיומו של קשר סיבתי רפואי ולאור הראיות שבפני בית המשפט קיים קשר סיבתי משפטי במאזן ההסתברות נקבע איפוא כי הנתבעות אחראיות למלוא נזקי התובע ואין לו רשלנות תורמת כלשהי. 16. נכות רפואית מטעם התובע הוגשה חוו"ד של פרופ' רביד מתאריך 11.9.96 . המומחה בחוות דעתו ציין כי שאיפת גז ה-CO גורמת לחוסר חמצן אשר גורם לעליה חדה בפעולת הלב ובאזורים הרגישים להיווצרות אוטם בעברו, היתה אצל התובע היצרות בכלי דם אחד אשר נבעה מטרשת עורקים, אולם לגרסתו, היצרות זו לא גרמה לסימפטומים כלשהם ולא הפריעה לפעולת הלב. באשר לאותה היצרות קבע המומחה: "כנראה שהיתה זרימת דם מספקת לאזור מכלי דם אחרים. כאשר גדלה לפתע עבודת הלב ויחד עם זאת הגיע דם עני בחמצן הרי באזור זה התפתח חסר קריטי בחמצן והתרחש אוטם." לאור זאת טוען המומחה כי הקשר בין האוטם אותו עבר התובע לבין האירוע בעבודה היינו ברור וחד משמעי. המומחה מעריך את מצבו של התובע כתואם שיעור נכות של 40% לצמיתות לפי סע' 9 (1) ג' III לתקנות המל"ל בדבר קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, המגדיר מצב לאחר אוטם שריר הלב שבו קיים קוצר נשימה, בצקת קלה, אין הפרעה בקצב (דרגה תפקודית שניה). אולם, מאחר ולטענתו של פרופ' רביד לתובע פגיעה קבועה וקשה בכושר השתכרותו, לדעתו יש להפעיל תקנה 15 ולהוסיף 15% נכות. סה"כ הינו מעריך את נכות התובע בשיעור של 55% . מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של ד"ר פרידמן מיום 25.1.98, אשר ציין כי תת החמצון בו היה התובע עקב שאיפת גז ה-CO , היוותה טריגר לגרימת האוטם אצל התובע אשר היה חשוף מכבר ללקות באוטם לבבי. "בבדיקותו 5 שעות לאחר טיפול בחמצן 100% הראו רמה של %CO 0.2 MG בדמו של הנ"ל. ממצא זה תומך בהשערה שבתחילת הארועים (בעת אשפוזו) היו רמות טוקסיות (רעילות) של CO בדמו של מר אברוטין, רמות אשר יוכלו לזרז היפוקסיה והופעת אוטם חריף בשריר הלב" המומחה העריך את נכותו של התובע ,בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לפי סעיף 9(1) ג' בשיעור קבוע של 25%. סעיף זה מגדיר מצב שלאחר אוטם שריר הלב בו החולה מסוגל לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני מיוחד (דרגה תפקודית ראשונה). ד"ר פרידמן מציין כי התובע פיתח אוטם קטן, לא חודר, המעיד על פגיעה קלה. שני המומחים מסתמכים על מיפוי לב טליום מיום 24.12.95, שנעשה עת עבר התובע בדיקת מאמץ לפי פרוטוקול ע"ש ברוס. הבדיקה הופסקה עקב קוצר נשימה בשיא מאמץ, לאחר 3 דקות על סרט נע. לא נתגלו שינויים איסכמיים בא.ק.ג והתכווצות הלב היתה תקינה. בחקירתו הנגדית ציין פרופ' רביד כי לתובע אין הפרעות קצב והוא לא סובל מבצקת. קיים קוצר נשימה לאחר מאמץ קל וקיימת הרחבה מסויימת של שריר הלב ואזור קטן בלב שאינו מתכווץ היטב. כאשר נשאל מה ההבדל בין הנכות שקבע לתובע לעומת הסעיף המעניק נכות נמוכה יותר, השיב פרופ' רביד, שההבדל הוא ענין קוצר הנשימה. באשר לקיומם של גורמי סיכון אצל התובע לפני ארוע אוטם שריר הלב, מציין פרופ' רביד כי לתובע לא היו גורמי סיכון אישיים. כאשר הועמד בפני העובדה כי לפני ארוע האוטם, לתובע היתה רמת כולסטרול בדם של 280, מסכים פרופ' רביד כי זה היה נתון הנכון לזמן האשפוז, אולם לדבריו לא קיים נתון קודם. סביר שלפני אוטם שריר הלב היתה לו רמה גבוהה של שומנים שהיוותה גורם סיכון. ד"ר פרידמן בחקירתו הנגדית מציין כי מבחן המאמץ שעבר התובע לפי פרוטוקול ברוס, מצביע על מאמץ גופני של 9 דקות על גבי סרט נע, במהירות של 3.2 מייל לשעה בשיפוע של 14 מעלות. לדבריו, תצרוכת החמצן של התובע היא כמעט 3 ליטר ורק לב בריא יכול לספק 3 ליטר חמצן. ההגבלה של התובע היא מינימלית ביותר. 12 דקות על סרט נע זה המקסימום לאדם לא מיומן ולא ספורטאי. התובע הגיע ל-90% מהדופק המירבי וזה דופק סוב-מקסימלי. באשר לעברו הרפואי מציין המומחה, כי לתובע היה סיכוי ללקות באוטם לב חריף לאור רמת השומנים הגובהה בדם. לעניין הנכות הרפואית מעדיף אני את חוות דעתו של ד"ר פרידמן על פני חוות דעתו של פרופ' רביד בשינוי האחוזים ל-30% כפי שהודה ד"ר פרידמן בעדותו. זאת הן מאחר והיא מאוחרת מבחינת הזמנים ועוקבת אחרי מצבו הרפואי של התובע על פני תקופה ארוכה יותר והן מאחר והיא נתנה על ידי קרדיולוג ולא על ידי רופא פנימאי. גם העובדה כי התובע מסוגל לעבוד במעבדה במשך 8 שעות עבודה ואפילו ניתן היתר לעבודה במשמרות אם תינתן תכנית המשמרות, מעידה כי מצבו הרפואי אינו כה חמור כפי שציין פרופ' רביד. לעניין זה מקבל אני כי נכותו הרפואית של התובע הינה בשיעור של 30%. 17. נכות תפקודית פרופ' רביד מטעם התובע ציין כי לאור נכותו אין יכול התובע לשוב לעבודתו כפועל ייצור ואף לא לכל עבודה אחרת הקשורה למאמץ גופני. עוד ציין כי אילולי הארוע שקרה , היה התובע ממשיך קרוב לוודאי בעבודתו עוד שנים רבות. לדבריו ודאי שהאוטם לא היה מתרחש בזמן שהתרחש. התובע, לאחר הארוע, מטופל תרופתית, עייף ומגיב בחוסר נשימה על כל מאמץ גופני קל. ד"ר פרידמן מטעם הנתבעות קבע בחוות דעתו כי התובע פיתח אוטם קטן ולא חודר. לגרסתו, היכולת התפקודית הינה פונקציה של גודל האוטם שנוצר. ברמה הקלינית התובע ,לא פיתח סימני אי ספיקת לב, אשר בעליל מעידים על פגיעה קטנה ועל אוטם קטן בשריר הלב. בבדיקה אותה ערך לתובע, התלונן האחרון כי היינו סובל מחולשה ועייפות, קוצר נשימה לסירוגין, ולדבריו לפעמים "חסרה פעימה" בלב. בבדיקות אשר נערכו לתובע כחצי שנה לאחר האוטם, אין עדות לאיסכמיה מיוקרדיאלית במאמץ. לא נמצאה הפרעה בהתכווצות דופנות הלב. מכאן, לגרסת המומחה, שלא נמצאה עדות לאוטם ישן וכי האוטם נשוא התביעה אשר אירע לתובע לא השאיר עקבות בשריר הלב. בבדיקת מאמץ התובע הגיע ל-90% מהדופק המירבי לגילו. בבדיקת מיפוי הקליטה הריאתית היתה תקינה, לא ניצפתה הרחבה זמנית של הלב. בבדיקת אקו דופלר, התכווצות גלובלית תקינה. המומחה מסכם את חוות דעתו בזו הלשון: "מכל הנתונים האלה ניתן לקבוע בוודאות שהאוטם בתאריך 28.5.95 היה אוטם לא חודר קטן אשר לא פגע בתפקוד הכלילי של הלב. כתוצאה מהאוטם נוצרה הפרעה באזור קטן אינפרו-אפיקלי של הלב. לאור ממצאים אלה הנ"ל מסוגל לעבוד עבודות שאינן דורשות מאמץ גופני מיוחד". בעדותו לפרוטוקול מיום 24.10.00 העיד: "לא הייתי מחזיר אותו לעבודה עם מאמץ פיזי יוצא דופן. לעבודה עם מאמץ רגיל הייתי מחזיר אותוואני מסכים שהוא לא יכול לעבוד באגף היצור במקום עבודתו אלא במעבדה". פרופ' רביד העריך כי יש להוסיף לשיעור נכותו של התובע 15% היות ואין הוא יכול לשוב לעבודתו כפועל ייצור והן לכול עבודה אחרת הדורשת מאמץ גופני. למרות תלונותיו של התובע על עייפות וירידה בכושרו הגופני, לפי הבדיקות אשר בחלקן נערכו לתובע בטווחי זמן של חצי עד שנה לאחר מועד ארוע התאונה, נראה כי התובע החלים מהאוטם ומצבו יציב. מהתיעוד הרפואי עולה כי מצבו של התובע אף בסמוך לאחר האוטם היה קל. בעדותו מיום 24.10.00 העיד פרופ' רביד כי התובע מגיב בקוצר נשימה על כול מאמץ קל (ראה עמ' 1) אולם אינו סובל מהפרעות קצב ולא מבצקת. בבדיקת ארגונומטריה מיום 24.12.95 (ראה נ/5) הגיע התובע ל-90% מהדופק המירבי המצופה לגילו: 156/לדקה. מבחן המאמץ בו נטל חלק נמשך 8.9 דקות. א.ק.ג. במאמץ הראה קצב סינוס תקין, ללא צניחות משמעותיות. המומחים היו חלוקים באשר למשמעות משך הזמן בו עמד התובע במבחן המאמץ. לגרסת פרופ' רביד בבדיקה מעין זו אין משמעות למשך הזמן. "אתה בודק מאמץ של חולה ולא זמן... הזמן כשלעצמו אינו אומר דבר". באשר ליכולתו התפקודית של התובע ציין הוא כי: "מבחינה תפקודית, אני לא מומחה לסוגי עבודה ולכן קשה לי לומר אם הוא מסוגל לחזור לעבודה תקינה... אין לו בעיה לעבוד ליד שולחן או עבודה ניהולית הנדסית... האיש בו אנו דנים אינו צריך לעסוק עבודה הקשורה במאמץ גופני". ד"ר פרידמן בעדותו מיום 24.10.00 ציין כי תצרוכת החמצן של אדם המבצע 9 דקות מאמץ היא כמעט 3 ליטר חמצן, רק לב בריא יכול לספק שיעורים אלו. "אדם שיכול לבצע מבחן ברוס של 9 דקות ההגבלה התפקודית שלו היא מינימלית ביותר. ב-9 דקות הוא הגיע לסף דופק שהוא המקסימום בגילו שהוא בערך 150. ואם הוא הגיע לדבר כזה אז הוא בסדר. 12 דקות זה המקסימום בשביל אדם לא מיומן, לא ספורטאי... בבדיקה נמצא שהוא הגיע ל-90% מהדופק המירבי וזה דופק סוב מקסימלי. המבחן הופסק עקב קוצר נשימהו אם האדם מגיע בארגומטריה ל-9 דקות כלומר ל-90% אנו נותנים לו עבודה ל-8 שעות ל-50% מתצרוכת החמצן המקסימלית שלו". ככלל, בדיקת מאמץ מותאמת למצבו הבריאותי של הנבדק והן ליכולתיו הפיזיות וזאת על מנת שיוכל לעמוד בבדיקה. הפסקת מבחן עקב קוצר נשימה, מתקבלת על הדעת גם אצל נבדק ללא פגם לבבי, או מאפיינים שליליים ( כדוגמת תורשה, כולסטרול גבוה או יתר לחץ דם) ולו רק עקב אי כושרו הפיזי. תהא פרשנות 9 דקות המאמץ באשר למצבו הבריאותי של התובע אשר תהא, נראה לי אין לנו לשים יהבנו על ממצאי בדיקה זו בלבד ועלינו לבחון את מכלול הראיות מבחינת תיפקודו של התובע. בנוסף, אין להתעלם מן העובדה כי בדיקת הארגומטריה נערכה לתובע בחלוף חצי שנה לערך מאז הארוע. בטווח הזמן הנ"ל יש להניח כי מצבו הבריאותי של התובע התייצב. בעדותו העיד התובע כי בשמונת החודשים שלאחר תקופת אי הכושר, הרגיש רע, סבל מכאבי לב, קשיי נשימה, קושי בעת עליה במדרגות ובהליכה מהירה. (ראה עמ' 11 שורות 22-21 לפרוטוקול מיום 13.3.00). התובע תיאר את פגישתו עם רופא תעסוקתי אשר בחלוף חצי שנה מהאירוע, המליץ לו לחזור לעבודה במשרה מלאה אולם, רק במעבדה. "חוץ ממקום המעבדה אסור היה לי לעבוד במקום אחר במפעל. מאז ועד היום אני עובד במעבדה".(ראה עמ' 12 לפרוטוקול מיום 13.3.00). עוד ציין התובע כי כיום הינו עובד במשרה מלאה בבית חרושת למתכות, במחלקת בקרת איכות. בעת שיש הרבה עבודה הוא עושה גם שעות נוספות. (שורות 18-17 בעמ' 16 לפרוטוקול מיום 13.3.00) התובע נבדק 4 פעמים ע"י רופא תעסוקתי (ראה ת/13) בתאריכים: 28.11.95, 6.12.95 , 19.12.95, 4.6.96 . מעיון בדוחות הנ"ל, עולה כי עד לתאריך 31.12.95, הומלץ לתובע לעבוד בעבודות פקידות ומנהלה בלבד. בנוסף, להמנע מלהיחשף למטרדים נשימתיים או לבביים. לאחר שנציג מהמרפאה התעסוקתית ביקר באתר העבודה של התובע, (בתאריך 15.12.95) הוחלט כי הוא בלתי כשיר לעבודתו ליד התנור לצמיתות. בנוסף לאיסורים הקודמים נאסר עליו להחשף למקורות שריפה בלתי שלמה. זאת ועוד, עד לגמר הבירור הרפואי, צויין כי אין להעסיק את התובע בעבודות בהן כרוכה מעמסה גופנית נמרצת הנמשכת דקות רצופות. מעדותו של התובע עולה כי הוא עובד במשמרות ואף בשעות נוספות. לאור העובדה שהתובע הינו מהנדס מטלורגי, נראה לי כי בתפקידו המעבדתי האמור, ימצא ביטוי וסיפוק אולי אף יותר מבעבר כמפעיל תנור. בכך יש קידום מקצועי. בעוד שקודם, עבד בתפקיד שבו לא ביטא את כישוריו המקצועיים והאינטלקטואליים, בתפקידו במעבדה קרוב הוא יותר להכשרתו המקצועית והלימודית. ההלכה הפסוקה קבעה שאחוזי נכות רפואית אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצוע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של התובע ובטיב הפגיעה בעבודתו. לא התרשמתי כי חלה גריעה תפקודית במצבו של התובע, כזו אשר יש בה כדי לשנות את שיעור הנכות, לא לכיוון מעלה, כמו גם לא לכיוון מטה, משיעור נכותו הרפואית. נראה לי כי התובע השתקם מהארוע הלבבי אותו עבר וחזר לתפקד במסגרת ההגבלות שהוטלו עליו. ממכלול הראיות הריני לקבוע כי שיעור נכותו התפקודית של התובע זהה לשיעור נכותו הרפואית והיינה בגובה 30%. 18. הפסד השתכרות לעבר התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש דצמבר 1994, מכאן שעד לארוע התאונה עבד תקופה של 6 חודשים לפי הפירוט שלהלן לפני ניכוי (ראה ת/1). בחודש מרץ 1995 השתכר סך של 3,805 ש"ח בחודש אפריל 1995 השתכר סך של 4,541 ש"ח בחודש מאי 1995 השתכר סך של 4,754 ש"ח שכרו הממוצע לחודש של התובע בהצמדה למדד הינו 4,333 ש"ח. התובע צירף תעודות המתייחסות לתקופות אי הכושר שלאחר התאונה. (ת/5) מתאריך 28.1.95 - 16.1.96 סה"כ 7 חודשים. עבור תקופת אי כושר זה שילמה נתבעת 1 לתובע שכר כולל בסך של 17,255 ש"ח התובע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכיר בארוע שעבר כתאונת עבודה. בתאריך 8.10.96 הודיע המוסד לביטוח לאומי כי תביעתו של התובע נדחית על ידם וכי החל מתאריך 9.6.96 אין הוא זכאי לקצבה. (ת/7) בתאריך 25.3.97 פנתה נתבעת 1 בכתב אל התובע וציינה כי סך התשלום אשר קיבל היה על חשבון תשלומים אשר צפו כי יקבלם מהמוסד לביטוח לאומי. היות ותביעתו נדחה עליו להחזיר את סה"כ התשלומים אשר הועבר לידיו. התובע החזיר לנתבעת 1 סך של 6,929 ש"ח ועל כן יתרה בסך 10,326 ש"ח נוכתה במשך 10 חודשים במשכורתו. (ניכוי חודשי של 1,033 ש"ח) הפסד שכרו של התובע בגין תקופת אי הכושר מסתכם בסך של 4,333 ש"ח לחודש מיום התאונה ועד היום צמוד למדד המחירים לצרכן, מגיע לסך 6,121 ש"ח. בחודש ינואר 1996 שב התובע לעבודה אצל נתבעת 1. התובע שובץ לעבוד במעבדה ,בתפקיד אחר מכפי שעסק בו עובר לתאונה. השינוי בשכר ניכר לעין ופרוטו לפני שכר ברוטו הינו כדלקמן: 1/96 1,340 ש"ח 5/96 1,810 ש"ח 9/96 2,739 ש"ח 2/96 1,455 ש"ח 6/96 2,329 ש"ח 10/96 3,234 ש"ח 3/96 1,653 ש"ח 7/96 4,337 ש"ח 11/96 3,222 ש"ח 4/96 1,739 ש"ח 8/96 2,790 ש"ח 12/96 3,689 ש"ח סה"כ 30,337 ש"ח : 12 חודשים = 2,528 ש"ח לחודש בממוצע צמוד למדד מגיע היום לסך של 3,198 ש"ח. בסה"כ הפסד לשנת 1996 סך 2,923 ש"ח X 12 = 35,076 ש"ח. בדיקת שכרו של התובע בשנים שלאחר מכן העלתה כי שכרו הממוצע היה בשנת 97 - 26,496 ש"ח : 12 חודשים = 2,649 ש"ח צמוד למדד מגיע היום לסך של 3,064 ש"ח. בסה"כ הפסד לשנת 1997 סך 3,057 ש"ח X 12 = 36,684 ש"ח. בשנת 98 - 39,319 ש"ח : 12 חודשים = 3,276 ש"ח צמוד למדד מגיע היום לסך של 3,608 ש"ח. בסה"כ הפסד לשנת 1998 סך 2,512 ש"ח X 12 = 30,146 ש"ח. בשנת 99 - 49,264 ש"ח : 12 חודשים = 4,105 ש"ח צמוד למדד מגיע היום לסך של 4,271 ש"ח. בסה"כ הפסד לשנת 1999 סך 1,850 ש"ח 12X = 22,200 ש"ח. ובסה"כ הפסד השתכרות לעבר מגיע בגין ראש נזק זה סך של 124,106 ש"ח. יש לציין כי משכורתו "נטו" של התובע במהלך כל השנים הללו הייתה נמוכה מאוד היות ומדי חודש בחודש נוכו לו סכומים עבור מקדמה לבנק, ארוחות חמות ונופש, לסרוגין. שכרו של התובע לא היה קבוע והשתנה מדי חודש בחודשו, לפני ארוע התאונה וגם לאחריה. יש ושכר חודשי אחד היה מוכפל מזה שקדם לו, עליה זו בשכר נבעה משעות נוספות ותוספות שכר למיניהן. התובע צירף רק שלושה תלושי שכר מהתקופה שקדמה לתאונה (ת/1). הפערים בשכר בתקופה שקדמה לתאונה לעומת זו שלאחריה אינם כה גבוהים ולבטח לא מגיעים לממדים עליהם רמז התובע. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש לבסס טענותיו בגין הפסד שכרו של התובע על נתוני השתכרותם של עובדים אחרים אצל הנתבעת. גם אם עסקינן בהשוואה בין אותם בעלי עיסוק, לא נראית לי השוואה זו מאחר ולכל עובד הכשרה אחרת, נסיון אחר, יכולות והספק שונה, כושר עבודה וזמן עבודה אחר. 19. הפסד השתכרות לעתיד חישוב אובדן השתכרות לעתיד יבוצע בהסתמך על שכר בסך 4,333 ש"ח לחודש צמוד מיום התאונה ועד היום סך 6,121 ש"ח נכון למועד התואנה ולפי נכות תפקודית של 30%. נכות זו מהווה מדד בנסיבותיו של המקרה לגריעה מכושר השתכרותו של התובע. עד אשר יגיע התובע לגיל 65 , לפיכך ההפסד החודשי הינו: X 30% 6,121 ש"ח = 1,836 ש"ח X מקדם היוון = 243,099 ש"ח. 20. הפסדי פנסיה, זכויות סוציאליות וקרן השתלמות. עובר לתאונה נהנה התובע מהפרשות נתבעת 1 לקרן הפנסיה של מבטחים. הנתבעות טוענות כי התובע היה צפוי ללקות באוטם בלבו תוך זמן קצר ללא קשר לאירוע ועל כן היה צפוי ממילא לפגיעה בהשתכרותו גם אלמלא התאונה. לכן, לטענתן, פגיעה בזכויות סוציאליות ופנסיה היתה מתרחשת בכל מקרה. התובע צירף חוות דעת של האקטואר ישעיהו אורזיצר אשר בחוות דעתו מיום 17.2.00 הניח כי חלה ירידה בשכרו של התובע בשיעור של 3,000 ש"ח אולם ציין כי יש להתאים את תוצאות החישובים לירידה בשכר כפי שתקבע על ידי בית המשפט. האקטואר כלל בחישוביו הפסדים של הפרשות מעביד לקרן פנסיה בשיעור של 6%, פיצויי פיטורין בשיעור של 8.33% , קרן השתלמות בשיעור של 7.5%. סה"כ הפסדים שנגרמו לתובע מיום התאונה ועד הגיעו לגיל 65: 123,003 ש"ח. בתאריך 13.3.00 העיד האקטואר וציין כי: "אני מסכים שאם לא היתה ירידה בשכר הפנסיוני אזי כמובן שאין הפסד של פנסיה. אני מסכים שגם לצורכי פיצויי פיטורין לא מביאים את כל רכיבי השכר. ברוב רובם של המפעלים יש זהות בין השכר הפנסיוני לשכר לצורכי פיצויי פיטורין" (ראה עמ' 4 שורות 6-1). באשר לתובע, לא נעשתה הפרשה מצידה של נתבעת 1 לקרן השתלמות, לא לפני התאונה ולא לאחריה. בעניין זה טוענת הנתבעת כי אין מקום לפסוק לתובע פיצויי בגין הפסד ההפרשה לקרן, שכן התובע לא הוכיח את עצם זכותו להפרשה לקרן זו. התובע מנגד טוען כי אין בעובדה זו כדי לפגוע בזכותו היות ומשתגרם ירידה בשכר יגרם הפסד גם לעניין ההפרשה לקרן ההשתלמות. מאחר והתובע לא הוכיח קיומה של זכות לקרן השתלמות, אין לפסוק פיצוי בגין כך. מאחר ומצאתי כי קיימת ירידה בשכרו של התובע כתוצאה מהתאונה הרי שאובדן הפנסיה מגיע כדי 36,900 ש"ח נכון ליום 17.2.00 משוערך להיום בסך 40,506 ש"ח. 21. עזרת הזולת הן מעדותו של התובע והן מחוות הדעת הרפואיות של המומחים אין כל תשתית לטענה כאילו זקוק התובע לעזרת צד ג' כדוגמת רחצה, הנעלה, אכילה, אכילה או אחרת. גם אין תשתית לטענה כאילו מצבו הרפואי של התובע מחייב השגחה . עם זאת הדעת נותנת שהתובע נזקק לעזרה שכזאת בתקופה הסמוכה לתאונה ובתקופה בה שהה בימי אי כושר. אשר על כן הנני לפסוק לו בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ש"ח. 22. הוצאות ניידות בפניי עמדה גרסתו של התובע והן ממצאי הבדיקות אצל המומחים אשר תיעדו את תלונותיו של התובע בפניהם על עייפות וקוצר נשימה. סוגיית ממצאי הבדיקות החיוביים אשר נערכו לתובע נדונו זה מכבר בפסק הדין ומהן עולה כי מצבו הבריאותי של התובע התייצב. לא התרשמתי כי מצבו הבריאותי וסיבולת ליבו הנם כאלו אשר יצדיקו פיצוי עתידי בגין ניידות. לא נראה לי כי התובע יעשה שימוש עתידי באמצעי תחבורה השונים מאלו שנהג בהם עובר לתאונה. הריני לפסוק לו בגין ראש נזר זה פיצוי גלובלי בסך של 2,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה לתקופה שבסמוך לתאונה וההחלמה ממנה. 23. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד ב"כ התובע מבקש בסיכומיו פסיקת הוצאות בגין טיפול רפואי ורכישת תרופות וצירף קבלות שונות מבתי מרקחת המסתכמים בסך של 6,500 ש"ח ככלל, הוצאות אלו מכוסות באמצעות חוק ביטוח בריאות ממלכתי תשנ"ד - 1994 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה). עם זאת, קיימות הוצאות עודפות וכאלו שאינם כלולות בסל הבריאות. (ראה לעניין זה ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד) לפיכך, יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, בסכום גלובלי של 3,000 ש"ח. 24. הוצאות מיוחדות התובע טוען להחזר ההוצאות בגין חוות דעתו של פרופ' רביד ושכר עדותו, חוות דעתו של האקטואר הראשונה והמשלימה והוצאות בגין תרגום עדותו של התובע בבהמ"ש מהשפה הרוסית לעברית. מאחר וחוות הדעת של פרופ' רביד התקבלה בחלקה מגיע לתובע החזר הוצאות בגין מחצית מעלות חוות הדעת ומחצית משכר עדותו. כמו כן תשא הנתבעת בשכר טרחת האקטואר. כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד למועד הפרעון בפועל. 25. הקטנת הנזק עם דחיית התביעה בפני המל"ל להכרה כנפגע מתאונת עבודה ניתן היה לפנות לביה"ד לעבודה ולערער על זו ההחלטה. התובע לא עשה כן. הוא בחר וסיבותיו עמו לפנות למל"ל בתביעה לנכות כללית. התובע תירץ את החלטתו שלא לערער בחוסר אפשרות כלכלית לשאת בהוצאות ההליך המשפטי. אין אני מקבל את טענת הנתבעות, כי התובע נהג שלא בתום לב, היות ולא ניצל את מכלול זכויותיו לפי חוק הביטוח לאומי ו/או ביטוח "מבטחים" וכן במחדלו הנ"ל, יש לראותו כאילו לא פעל להקטנת הנזק. ב"כ התובע ציין בפרוטוקול מיום 16.7.00 כי התובע ערך ברור עם קרן מבטחים אשר מסרה לו כי אם יוכר כנפגע בתאונת עבודה המכוסה ע"י המל"ל , קרן מבטחים לא תפצהו בגין נכותו. משנדחתה תביעתו של התובע במל"ל הגיש הוא תביעה ל"מבטחים" אשר העבירה לידיו צ'ק מתאריך 9.3.97 על סך 6,928 ש"ח (ראה ת/6). לא נראה לי כי בפועלו של התובע יש כדי לבסס הטענה בדבר אי הקטנת הנזק. בודאי לא ניתן לבוא עמו דבר בהיותו עולה חדש שהשפה ואורחות החיים בארץ אינם נהירים לו. 26. הנתבעת כמעבידתו של התובע פנתה לבית הדין לעבודה בתביעה נגד המל"ל להכרה בפגיעתו של התובע כ"פגיעה בעבודה". הדיון בתביעה זו טרם הגיע לסיומו. להערכת הנתבעת תביעה זו תתקבל והתובע יימצא זכאי לקבל קצבת נכות מעבודה. במקרה והתביעה בפני המל"ל תידחה, יוכל התובע לפנות ל"מבטחים" ולקבל פנסיית נכות. יוצא איפוא, לטענת הנתבעות, כי כך או כך יהא זכאי התובע לסכומים אותם יש להפחית מסך כל הנזק שנקבע לעיל. הנני מקבל טענה זו של הנתבעת באשר הנתבעת שהינה מעבידתו נהנית מכח זכותה כמבוטחת לפי חוק הביטוח הלאומי ולכן יש לנכות את הסכומים שיקבל התובע מהמל"ל, אם יקבל. אם לא יקבל התובע סכומים כלשהם מהמל"ל יהיה זכאי לביטוח נכות ממבטחים. 27. הנתבעות תישאנה ביחד ו/או לחוד בסה"כ הפיצויים אשר נפסקו לתובע והמסתכמים בסך של 427,711 ש"ח . מסכום זה יש לנכות את הסכומים המהוונים והמשוערכים ליום פסק הדין אשר יקבל מהמל"ל, או אם לא יקבל מהמל"ל, אשר יקבל מביטוח הנכות אשר בקרן "מבטחים", והכל בצרוף הוצאות משפט ושכ"ט בשיעור של 17% בתוספת מע"מ. היתרה תשא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. התקף לב / אוטם שריר הלברשלנות תורמתחשיפה לחומרים מסוכנים