המבקשים עותרים לקבלת סעד הצהרתי המורה למשיבה להאריך את חוזה החכירה מיום 1.11.70 הנוגע למקרקעין הידועים כחלקה 46 בגוש 7814 (להלן- המקרקעין), וזאת מבלי שתיווסף לחוזה החכירה המוארך תניית שינוי יעוד, וכן להורות למשיבה ליתן הסכמתה ללא תנאי להעברת 5/17 מהזכויות במקרקעין לידי הרוכשים אשר רכשו אותן מהמבקשים לפי הסכם מכר מיום 31.1.96. תמצית העובדות הנדרשות לנדון 1. על רקע המצב הכלכלי ששרר בשנותיה הראשונות של המדינה, והצורך בפיתוח הכלכלה על דרך עידוד השקעות הון של אזרחי חוץ במקרקעי המדינה שיעודן חקלאי, הוחלט ע"י ממשלת ישראל כי רשות הפיתוח תחכיר אדמות שיעודן חקלאי לחברות שונות ואלו מצידן תחכרנה אדמות אלו לתושבי חוץ. לתושבי החוץ אשר השקיעו בחכירת הקרקעות הנזכרות ניתנו הטבות כלכליות שונות, כמפורט בחוק לעידוד השקעות הון, התש"י - 1950 (להלן - החוק לעידוד השקעות). בין החברות הנזכרות הייתה גם חברת מטעי רסקו בע"מ (להלן - רסקו). 2. וכך הלך לו אחד, מר סמואל אילובסקי ז"ל (להלן מר אילובסקי ז"ל), יהודי תושב ניו יורק, וחתם ביום 28.7.54, על חוזה חכירה לדורות בשפה האנגלית בינו לבין רסקו, ביחס לחלקות 22,29 ו - 30 בגוש 7814/7815 אשר שיטחן הכולל עמד על כ -50 דונם (להלן חוזה החכירה המכונן). בחוזה החכירה המכונן צוין, בין השאר, כי ניתן יהא להאריך את חוזה החכירה ע"פ תנאי החכירה שיהיו נהוגים בקק"ל לגבי קרקע חקלאית בעת הארכה, ובלשון החוזה- "The Agreement of Lease shall be for a period of 49 years, with the right of the Grower to extend this period for another 49 years, subject to the terms and conditions prevailing in the agreement of lease of the Keren Kayemeth Leisrael for agricultural land, in force at that time") (ראה הסיפא לסע' 8 להסכם החכירה המכונן 3. ביום 1.4.57 הוסיפה רסקו וחתמה על חוזה עיבוד קרקע המתייחס אך ורק לחלקה אחת מבין השלוש הנזכרות - חלקה 22 (להלן- חוזה עיבוד הקרקע), ואולם הפעם כצד לחוזה שימשה דווקא רעייתו של מר אילובסקי ז"ל, הגב' איזבלה אילובסקי ז"ל (להלן- גב' אילובסקי ז"ל). המבקשים בעתירתם מניחים כי הסיבה לשינוי בזהות חוכר המישנה של המקרקעין הורתה בכך שמר אילובסקי העביר בשלב מסוים, בין חתימת חוזה החכירה המכונן לבין החתימה על חוזה עיבוד הקרקע, את זכויותיו במקרקעין לידי רעייתו, הגב' אילובסקי ז"ל. 4. מכל מקום, בין רסקו, אשר כאמור חכרה את המקרקעין מרשות הפיתוח, לבין רשות הפיתוח נכרת הסכם חכירה ביום 24.10.61 (להלן - הסכם החכירה הראשי) בו נקבע, בין השאר, כי רסקו רשאית להעביר את זכויותיה במקרקעין ע"פ הסכם החכירה הראשי ל"בעלי המטע" איתם התקשרה, ולבקש כי חוזה החכירה עם בעל המטע יחתם ישירות עם רשות הפיתוח. נציין כבר עתה כי הסכם החכירה הראשי לא צורף לכתבי הטענות של מי מהצדדים ואולם העובדות שפורטו לעיל נזכרו בהסכם החכירה הישיר שנכרת בין רשות הפיתוח לגב' אילובסקי ז"ל, הכל כפי שיפורט להלן. 5. בהתאם לאמור לעיל, נכרת ביום 1.11.70 הסכם חכירה נוסף בין רשות הפיתוח לגב' אילובסקי ז"ל, הפעם בשפה עברית (להלן- הסכם החכירה הישיר). בהתאם להסכם החכירה הישיר נרשמה הגב' אילובסקי ז"ל בלשכת רישום המקרקעין בנתניה כחוכרת של המקרקעין, אשר בין לבין קיבלו מיספור חדש - חלקה 46 בגוש 7814 (להלן - המקרקעין). בהסכם החכירה הישיר צוין כי תקופת החכירה הינה מיום 1.10.69 ועד ליום 30.9.02 (סע' 3 (א) להסכם החכירה הישיר). 6. להלן נצטט מספר סעיפים מתוך הסכם החכירה הישיר אשר תהא להם משמעות לעניין המחלוקת שנפלה בין הצדדים דנן. כך בסע' 2 לחוזה החכירה הישיר צוין, בין השאר, כי - "המחכיר מוסר לחוכר והחוכר מקבל מהמחכיר את הנכסים המוחכרים למטרת נטיעתם, גידולם החזקתם, עיבודם וניהולם של מטעי פרי הדר, וגידולים סובטרופיים, בתנאי מפורש שאסור יהיה לחוכר להשתמש בנכסים המוחכרים למטרה אחרת כלשהי" ע"פ האמור בסע' 2 (ב) להסכם החכירה הישיר, הרי שככל שהחוכר לא ימלא את התחייבותו זו, תעמוד למחכיר הזכות לבטל את חוזה החכירה ואף להשיב אליו את המקרקעין המוחכרים או כל חלק מהם שלא עובד. בסע' 3 (ב) צויין כי - "בתום תקופת החכירה הראשונה לפי החוזה הנוכחי, תהיה לחוכר הזכות לחדש את החכירה לתקופה נוספת של 49 שנה שנים, לפי תנאי החכירה שיהיו נהוגים בחכירות על אדמות קרן קיימת לישראל לגבי קרקעות המיועדות למטעי הדר ולגידולים סובטרופיים..." סע' 3 (ג) להסכם החכירה הישיר קובע כי - "בתום תקופת החכירה הראשונה, או במקרה של חידוש החכירה כנ"ל בתום תקופת החכירה המחודשת, יהיה המחכיר זכאי לקבל לרשותו המוחלטת את הנכסים המוחכרים ולעשות בהם כחפצו" סע' 4 (א) להסכם החכירה הישיר חוזר ומבהיר כי על החוכר להשתמש בזכויותיו אך ורק בגבולות ובתנאים המפורטים בחוזה החכירה הנוכחי. 7. ביום 22.7.89 הלכה הגב' אילובסקי ז"ל לבית עולמה, ואחר שניתן צו קיום לצוואתה, נרשמו זכויות החכירה במקרקעין בלשכת רישום המקרקעין ע"ש ילדיה, מילדרד רובינס-ליט ולורנס אילו (להלן - יורשי גב' אילובסקי ז"ל). 8. ביום 24.2.92 נחתם הסכם בין המבקשים ליורשי גב' אילובסקי ז"ל ע"פ נמכרו להם הזכויות בחלקה תמורת סך של 16,360 $. המשיב הסכים לעסקה לאחר ששולמו לו דמי הסכמה והמבקשים נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כחוכרי המקרקעין (להלן - הסכם המכר). לטענת המבקשים דמי ההסכמה חושבו ונקבעו בהתאם לשווים הכלכלי של המקרקעין ולא על פי שווים החקלאי. 9. ביום 31.1.96 מכרו המבקשים לאחרים חלק מזכויותיהם במקרקעין (חמישה דונם מתוך 17 דונם) ע"פ הסכם מכר אשר דווח לשלטונות המס ולמשיבה (להלן - הסכם המכר השני). גם כאן, לטענת המבקשים, שולמו דמי הסכמה מלאים אשר חושבו ע"פ שווים הכלכלי של המקרקעין ולא ע"פ שווים החקלאי. 10. וכאן ראוי להוסיף ולציין את הפרטים הבאים - ביום 20.2.96 נשלח מכתב מהמבקש למשיבה בו צוין כי תשלום דמי ההסכמה נעשה תחת מחאה שכן אין הוא מסכים לשיעורם. המשיבה בתשובתה מיום 26.2.96 ציינה כי אינה מקבלת תשלומים תחת מחאה והבהירה כי ככל שיתקבל ערעורו של המבקש על שיעור דמי ההסכמה יוחזרו לו כספים בהתאם. ביום 5.5.96 נשלחה הודעת המשיבה למבקש לפיה ערעורו על שיעור דמי ההסכמה נדחה. ביום 12.8.96 שלחה המשיבה למבקש מכתב נוסף בו פירטה את המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות ע"פ החוזה מיום 31.1.96, בין השאר, נדרשה אף חתימת הרוכשים על תצהיר ובו התחייבותם לכך שבמקרה של שינוי יעוד המקרקעין עליהם להשיב את החזקה בהם למשיבה מבלי שיתבעו או יקבלו פיצוי העולה על שווים החקלאי (להלן- תניית שינוי היעוד). 11. לטענת המבקשים, הרוכשים התנגדו לדרישה שעניינה חתימתם על התצהיר הנזכר, ולפיכך נמנע מהם רישום זכויותיהם במקרקעין עד היום, זאת על אף שחלפו שנים רבות מאז הרכישה. טענות המבקשים 12. לטענת המבקשים המשיב יצר מצג, הן כלפיהם והן כלפי מי שרכש מהם את המקרקעין, כי זכויותיהם במקרקעין אינן נופלות מזכויות קודמיהם - בני הזוג אילובסקי ז"ל. המבקשים פעלו לפי מצג זה, כלכלו את צעדיהם בהתאם והשקיעו כספים הן ברכישת המקרקעין והן בתשלומי החובה השונים לרשויות המדינה ולמשיבה. בנסיבות אלו אין זה ראוי כי תישלל מהמבקשים הזכות ליהנות מפירות שינוי היעוד. 13. לטענת המבקשים, מעת שגבתה המשיבה את דמי ההסכמה ע"פ שווי כלכלי ריאלי, היא מנועה מלטעון כעת כי שווים הוא חקלאי בלבד. לפיכך, כיוון שגובה תשלומי החובה נגזר מתוך הצפי לשינוי יעודם העתידי של המקרקעין ולא מתוך שווים החקלאי, מנועה המשיבה מלשנות באופן חד צדדי את הסכם החכירה עמה. 14. לטענת המבקשים ברי לכל בר דעת כי לו נדרשו הם עצמם, בעת רכישת הזכויות במקרקעין מיורשי הגב' אילובסקי ז"ל, לחתום על תצהיר דומה לזה אשר נדרשו לחתום הרוכשים, הם היו מבטלים את הרכישה. 15. עוד טוענים המבקשים כי לא יעלה על הדעת שהם יקבלו זכויות הפחותות מזכויותיהם של החוכרים המקוריים, בני הזוג אילובסקי ז"ל. 16. לטענת המבקשים, המשיבה מעמידה אותם בדרישותיה הנזכרות בסכנה של הפרת ההסכם עם הרוכשים, שכן כל עוד נמנע מאותם רוכשים להעביר את הזכויות על שמם עומדים המבקשים בסיכון של תביעה להפרת חוזה עימם על לא עוול בכפם. 17. המבקשים בטענותיהם נשענים, בין השאר, על קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי בעניין ת"א 1427/09 נורדמן פיליפ ואח' נ' מינהל המקרקעי ישראל (להלן - ענין נורדמן). בעניין נורדמן קבע בית המשפט כי תנאי ההסכם כפי לשונו בתקופת החכירה המוארכת אמורים להיות אותם התנאים כפי שהיו בתקופת החכירה המקורית, ומשהסכם החכירה המקורי אינו מציין תניית שינוי יעוד, כי אז גם הארכתו של החוזה המקורי אינה אמורה לציין תנייה שכזו. טענות המשיבה 18. המשיבה טוענת, מאידך, כי הדרישה להוספת תניית שינוי הייעוד בהסכמי חכירה של קרקע חקלאית מעוגנת בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל הקובעת בהאי לישנא - "10. בהסכמי חכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית ליעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל..." בהתאם לכך כוללים חוזי החכירה לקרקע חקלאית הנהוגים כיום גם תניית שינוי יעוד. 19. לטענת המשיבה המבקשים והרוכשים זכאים לחדש את חוזה החכירה הישיר לתקופת חכירה נוספת החל מיום 30.9.02 בהתאם לנוסח חוזה החכירה הנוהג היום, הכולל תניית שינוי יעוד, וזאת נוכח הוראת סע' 3 (ב) לחוזה החכירה הישיר הקובע כי בתום תקופת החכירה תהיה לחוכר הזכות לחדש את החכירה ע"פ התנאים הנהוגים במינהל. רוצה לומר, החידוש של החכירה לא יהיה על פי התנאים נשוא הסכם החכירה הישיר אלא ע"פ התנאים שיהיו נוהגים בעת מועד החידוש. ומכיוון שתנאי החכירה היום כוללים תניית שינוי יעוד אין המבקשים זכאים לחידוש הסכם החכירה ללא תניה זו. 20. לטענת המשיבה יש לאבחן בין חידוש חוזה חכירה לבין הארכת חוזה חכירה. כאשר ככלל כאשר עסקינן בהארכת חוזה חכירה יש נטייה להחיל על התקופה הנוספת את תנאי החוזה המקורי ואילו כאשר עסקינן בחידוש חוזה חכירה הנטייה על פי רוב תהא לקבוע תנאים חדשים. לטענת המשיבה, המבקשים, ברוכשם את הזכויות מגב' אילובסקי ז"ל, היו מודעים לכך שהרכישה כפופה לתנאים שיחולו בעת החידוש שכן עמדה לנגד עיניהם הוראת סע' 3 (ב) לחוזה החכירה הישיר. 21. זאת ועוד, לטענת המשיבה בהסכם החכירה הנוהג כיום יש משום שמירה על האינטרס הציבורי. על המינהל, בהיותו נאמן של הציבור בכל הקשור לניהול מקרקעי המדינה, להעניק משקל לצדק החלוקתי בעת קביעת מדיניותו. לפיכך לסעיף שינוי היעוד משמעות כלכלית וציבורית של שמירה על מקרקעי הציבור והשבתם לציבור באם וככל שלא נעשה במקרקעין השימוש לשמו הם הוקצו. המשיבה מוסיפה וטוענת לעניין זה כי המבקשים הפרו את מטרת חכירת המקרקעין, אשר נועדו לשמש כמטע חקלאי של מטעי הדר או גידולים סובטרופיים, וזאת כעולה מדוחות פיקוח שהוצאו ע"י המינהל. 22. המשיבה דוחה טענת המבקשים לפיה דמי ההסכמה חושבו בהתאם לשווי כלכלי ולא בהתאם לשווי חקלאי וטוענת כי השומה למקרקעין נערכה בהתאם לשיטת השוואה למקרקעין אחרים מאותו הסוג. 23. ולבסוף, המשיבה מבקשת לדחות את היתלותם של המבקשים בפסק הדין בעניין נורדמן. לטענת המשיבה, המבקשים לא הוכיחו כלל כי פסק הדין בעניין נורדמן עוסק בנסיבות דומות ובהסכמי חכירה בעלי אותן הוראות כמו בעניין דנן. בפסק הדין בעניין נורדמן הוצג הסכם החכירה הראשי שבין רשות הפיתוח לחברה החוכרת (באותו ענין חברת מהדרין) ואילו בעניין דנן לא הוצג כל חוזה שכזה. יתר על כן, בעניין נורדמן עסקינן בחוזה חכירה אליו צורף מכתבו של שר האוצר דאז, מר אליעזר קפלן ז"ל, אשר בית המשפט מצא שיש בו מעין הבטחה שילטונית להותרת המוחכר בידי החוכר, מה שאין כן בעניין דנן. לבד מכך על פסק הדין בעניין נורדמן הוגש ערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון. דיון 24. מעיון בתיעוד ובהסכמים שהובאו לעיוני על ידי הצדדים אני סבור כי בנדון היקף זכויות החכירה במקרקעין שהיו בידי הגב' אילובסקי ז"ל ומהותן נקבע בהסכם החכירה הישיר שנחתם עימה, רוצה לומר אותו חוזה אשר נחתם בינה לבין רשות הפיתוח. זהו החוזה האחרון עליו היא חתומה וחתימתה עליו מהווה עֵד וראיה לכך שהסכימה לתנאי אותו חוזה. גם אם קדמו להסכם החכירה הישיר חוזים אחרים ותנאים אחרים, הרי שלא ניתן לחלוק על הדבר כי בחתימתה על חוזה החכירה הישיר קיבלה על עצמה הגב' אילובסקי ז"ל כל שינוי ותיקון, אם וככל שהיה, ביחס לחוזים הקודמים, שהרי לא ידוע לנו על כל ערעור או הרהור שהיו לה בכל הקשור לחתימתה על חוזה החכירה הישיר. מכאן אתה למד, כי מעת שהועברו זכויותיה של הגב' אילובסקי ז"ל ליורשיה ומהם למבקשים, ע"פ הסכם המכר מיום 24.2.92, הרי שלא ניתן לידי המבקשים יותר ממה שהיה בידיה של הגב' אילובסקי ז"ל, ובמילים אחרות - זכויות חכירה במקרקעין ע"פ הוראות הסכם החכירה הישיר. נבחן , איפוא, את הוראות הסכם החכירה הישיר ומשמעותן. פרשנותו של הסכם החכירה הישיר 25. כאמור, בסע' 3 (ב) לחוזה החכירה הישיר צויין מפורשות כי - "תהא לחוכר הזכות לחדש את החכירה לתקופה נוספת של 49 (ארבעים ותשע) שנים, לפי תנאי החכירה שיהיו נהוגים בחכירות על אדמות קרן קיימת לישראל לגבי קרקעות המיועדות למטעי הדר ולגידולים סובטרופיים" אם נבקש לדקדק בלשונו של סע' זה נמצא כי תנאי חידוש החכירה כפופים לתנאים שיהיו נהוגים בחכירות על אדמות מהסוג הנזכר בקרן קיימת לישראל במועד חידוש חוזה החכירה ואין בו התחייבות לאותם תנאים נשוא חוזה החכירה המקורי, יהיו אשר יהיו. 26. כידוע, ע"פ סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן- חוק החוזים) אחר תיקונו בתיקון מס' 2 (תשע"א) - (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. נוסחו זה של הסעיף אחר התיקון מלמד כי הוא מבקש להעניק משקל מכריע ללשונו של החוזה, מקום שבו דעתם של הצדדים משתמעת במפורש מלשון החוזה. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי כלל הפרשנות לפני התיקון ("חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות") יוצר חוסר וודאות משפטית ופותח פתח לריבוי מחלוקות והתדיינויות, להתמשכותם של הליכים משפטיים ולהגברת העומס על בתי המשפט. כמו כן הכלל שקדם לתיקון האמור, אינו עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד שעומד בבסיסו של החוזה - היותו ביטוי של הסכמה רצונית אליה הגיעו הצדדים. 27. בנדון, לשונו של סע' 3 (ב) להסכם החכירה הישיר פשוטה וברורה, ועיקרה - חידושו של חוזה החכירה יעשה ע"פ תנאי החכירה הנוהגים במינהל לגבי מקרקעין חקלאיים בעת חידושו של חוזה החכירה. פרשנות דומה לסעיף זה או דומים לו מצאנו בפסקי דין רבים נוספים. כך, כדוגמה, בעניין ה"פ (ת"א) 1258/06 י.ה.ס בע"מ נ. מינהל מקרקעי ישראל (20.3.07) מבהיר כב' הש' זפט כי משמעותו ותכליתו של סעיף חוזי דוגמת סע' 3 (ב) לחוזה החכירה הישיר, היא - "לאפשר למינהל לעדכן את תנאי חכירת הפרדס בהתאם להחלטות המתקבלות מזמן לזמן ע"י הרשויות המופקדות על ניהול המקרקעין של המדינה. לפיכך, אין לקבל את טענת המבקשת לפיה אין להחיל את החלטת המינהל בדבר השבת מקרקעין במקרה של שינוי יעוד ו/או כל החלטה אחרת שהתקבלה על ידי המינהל ועמדה בתוקפה בעת חידוש הסכם החכירה של הפרדס"(הדגשה שלי - צ.ו). בדומה נפסק ע"י בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הש' רחל ברקאי) בה"פ (באר-שבע) 2010-07 - נטיעות הדרום בע"מ נ' קרן קיימת לישראל ואח' (2007) - במקרה דנן ניתן לומר כי לשון החוזה המקורי נהירה דיה ואינה מותירה מקום לפרשנות. סעיף ד' לחוזה המקורי קובע מפורשות כי בתום תקופת החוזה ייחתם חוזה חכירה על פי הנוסח שיהיה קבוע על ידי קק"ל לגבי חוכרי אדמה חקלאית וככל שתהיה מניעות מלחתום על חוזה חכירה קבוע ייחתם חוזה זמני. ועוד קובע החוזה המקורי (בסעיף יט') כי האחריות לחתימה על חוזה חכירה קבוע הינו על המבקשת. בפסק הדין בענין שפר חזר ביהמ"ש על הפרשנות הנזכרת תוך שהוא מדגיש את ההבדל שבין הארכת חוזה לחידושו, באותו עניין נוסח תניית החידוש היה כדלקמן - "כתום תקופת החכירה לפי החוזה הנוכחי, או כתום החכירה לפי חוזה החכירה שיבוא במקום החוזה הנוכחי, תהא הזכות לחוכר לחדש את החכירה לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים נוספות, על בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה מהקרן באזור כפר-סבא" (הדגשה שלי - צ.ו) וביהמ"ש הבהיר - יש להבחין בין אופציה להארכת חוזה חכירה לדורות לתקופה נוספת של 49 שנים לבין אופציה לחידושו לתקופה זו. על ההבחנה בין הארכת תקופת החכירה ובין חידושהּ עמד המחבר י' ויסמן בספרו דיני קניין החזקה ושימוש (2005) בעמ' 314-316 (להלן: "ויסמן") כדלקמן: "שכירות לתקופה מוסכמת עשויה שתתארך מכוח הפעלת ברירה להארכתה (extension), או מכוח הפעלת ברירה לחידושה (renewal). ההבחנה בין שתי דרכים אלה מותנית בשאלה אם נתכוונו הצדדים שהתקופה הנוספת תהא המשכה של השכירות המקורית- שאז לפנינו "הארכה" של השכירות - או שמא נתכוונו להתקשרות בשכירות חדשה - שאז לפנינו "חידוש" השכירות. ההשלכות של ההבחנה עשויות להיות מגוונות ולנבוע מן ההבדל בדין בין מעמדה של שכירות קיימת לבין מעמדה של שכירות חדשה..." עוד הוסיף ביהמ"ש בעניין שפר והבהיר - לשון סעיף ג(1) לחוזה החכירה המקורי הינה ברורה, מפורשת וחד משמעית. על-כן יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות הסעיף (ראו: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 28.1.08; רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים, לא פורסם, ניתן ביום 23.3.09). הדברים מקבלים משנה חשיבות ותוקף כאשר עסקינן בחוזה אחיד אותו יש לפרש בהתאם לתכליתו האובייקטיבית, הנלמדת, בראש ובראשונה, מלשונו. קל וחומר שכך הוא עת הפרשנות המוצעת על ידי הצדדים לסעיף ג(1) אין לה עיגון כלשהו בלשונו. (ב) סעיף ג(1) לחוזה החכירה המקורי נוקט לשון "חידוש החכירה" להבדיל מ"הארכת חכירה". כפי ששנינו לעיל (בדברי המלומד ויסמן ואחרים המובאים בסעיף 31(ז)) קיים הבדל משמעותי בין חידוש חכירה להארכתה. בעוד שככלל, במסגרת הארכת החכירה הנטייה להחיל על התקופה הנוספת את תנאי החוזה המקורי, הרי שבמסגרת חידוש החכירה הנטייה תהיה על-פי רוב לקבוע תנאים שונים מאלה שנהגו בתקופת החכירה המקורית. דברים אלה נכונים כל עוד לא הוכיחו הצדדים כי כוונתם המשותפת הייתה אחרת (הדגשה שלי - צ.ו; (ת"א (מרכז) 6070-08-07 - עירית שפר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל-מחוז מרכז ואח' . תק-מח 2009(1), 14546; עוד ראה לעניין זה ע"א 8729/07 אירונמטל נ. קק"ל)) 28. בנדון, לשונו של חוזה החכירה הישיר כה ברורה שאין אנו נדרשים כלל להעמיק בבלשנות יתירה באשר לחילוק המשמעות שבין "חידוש" הסכם החכירה ל"הארכתו", שכן בין אם תהא הפעולה בגדר "חידוש" ובין אם תהא "הארכה", הרי שצויין מפורשות בהסכם החכירה הישיר כי זו תעשה ע"פ התנאי חכירה שיחולו במינהל לגבי אדמות חקלאיות בעת אותו חידוש/הארכה. דומני כי הדברים פשוטים וברורים ולא ניתן לפרשם אחרת אלא אם רצונך לעקם את הכתובים. 29. יתר על כן, גם אם נבקש להוסיף ולחזור אחרונית בציר הזמן ולעיין בחוזה החכירה המכונן שנכרת עם מר אילובסקי ז"ל בשנת 1954 נגלה כי גם אז הובהר לחוכר כי הארכת החוזה תעשה בתנאים שיהיו נהוגים בקק"ל בעת הארכה ולא בתנאים המקוריים, ובלשונו של סע' 8 להסכם החכירה המכונן, אשר כבר הבאנו לעיל - "The Agreement of Lease shall be for a period of 49 years, with the right of the Grower to extend this period for another 49 years, subject to the terms and conditions prevailing in the agreement of lease of the Keren Kayemeth Leisrael for agricultural land, in force at that time" (הדגשה שלי - צ.ו; ראה הסיפא לסע' 8 להסכם החכירה המכונן) נמצאת למד, שידעו החוכרים המקוריים, בני הזוג אילובסקי ז"ל, שחידוש חוזה החכירה עימם יעשה בתנאים אשר יהיו נהוגים בעת החידוש לגבי חוזי חכירה של מקרקעין חקלאיים. יש לתמוה, איפוא, על המבקשים שבאים כעת לערער על כך ולהשיג לעצמם יותר ממה שהיה למי אשר ממנו רכשו את זכויותיו. פרשנות לשון ההסכם מתיישבת אף עם תוכנו והיותו הסכם הנוגע לקרקע חקלאית 30. הפרשנות הנזכרת של הוראות הסכם החכירה הישיר מתיישבת אף עם הנסיבות הנוגעות לחתימתו של הסכם החכירה ומכך שעסקינן בהסכם חכירה הנוגע לקרקע חקלאית להבדיל מקרקע עירונית. ואכן על משמעות השוני שבין שני סוגי מקרקעין אלו עמד בית המשפט בפסקי דין שונים תוך שהוא מבהיר כי ביחס לקרקע חקלאית אין לחוכר הקרקע "עמידות" מפני שינוי בזכויותיו כמו זו שתינתן על דרך הכלל לחוכר קרקע עירונית, שאז חכירתו קרובה לזכות בעלות (וראה, כדוגמה, בג"ץ 4736/03 - אלון חברה הדלק לישראל בע"מ ואח' נ' שר התעשיה והמסחר ויושב ראש מועצת מקרקעי ישראל ואח' (2088)). כך בח"א (ירושלים) 2016-01-10- גרנות אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' (2010) עמד בית המשפט על חשיבותם של מקרקעין חקלאיים כחלק מעתודות הקרקע של ישראל ועל הצורך להתאים את יעודם ולשנותם מעת לעת לפי הצרכים הלאומיים המשתנים, ובלשונו של בית המשפט - המקרקעין החקלאיים נמסרו לחוכרים למטרה העיקרית של עיבוד חקלאי, מתוך ראיה לאומית של צרכי ההווה והעתיד גם יחד. מדינת ישראל איננה משופעת בעתודות קרקע. המקרקעין החקלאיים הם חלק מעתודות הקרקע החשובות של המדינה וקיים אינטרס ציבורי עליון לאפשר לממשלה ולמועצת מקרקעי ישראל להתאים את השימוש במקרקעין לצרכים הלאומיים המשתנים לאורך השנים (לתפקידו של המינהל בענין זה ראו, למשל, בג"צ 244/00 הקשת המזרחית בפסקה 36). יתר על כן, לא רק ייעוד המקרקעין ואפשרויות השימוש בהם, אלא גם אופן חלוקתם של המקרקעין - בהיותם משאב לאומי שכמותו מוגבלת - מהווה חלק משיקולי המדיניות הקרקעית הלאומית: "... החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים" (בג"צ 244/00 הקשת המזרחית פסקה 39). וכן - "התאמת תנאי החכירה לאחר עשרות שנים למציאות המשתנה היא מתבקשת ואף הכרחית. בפרט נכונים הדברים לגבי קרקע חקלאית, המהווה עתודת קרקע חשובה ועיקרית של המדינה (על היקפם הגדול של המקרקעין המוחכרים לחקלאים לעומת ההחכרה של קרקע עירונית ראו: בג"ץ הקשת המזרחית, ע' 39; על האינטרס הציבורי המוגבר בנוגע לקרקע חקלאית ראו, למשל: בג"ץ 4736/03 אלון חברת הדלק לישראל בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר (פורסם במאגרים, 15.6.08) בפסקה 27; על ההבחנה בין החכרתה של קרקע חקלאית להחכרה של מקרקעין אחרים ראו גם: בג"ץ 3209/05 גולדרייך נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים 2.1.2007), שם נקבע: "ההבחנה בין מקרקעין המוחכרים למטרה חקלאית לבין מקרקעין שמוחכרים למטרות אחרות הינה הגיונית, סבירה ועניינית..."). משום כך ברור, כי תכליתו העיקרית של סעיף 3(ב) לחוזה לא נועדה לקדם אינטרסים כלכליים או מסחריים של המינהל. תכליתו היא לאפשר למינהל לנהל את מקרקעי ישראל תוך יישום המדיניות הקרקעית המותווית על ידי ממשלת ישראל ומועצת מקרקעי ישראל. 31. בדומה לכך איבחנה כב' הש' יהודית שבח בעניין ה"פ (ת"א) 484/06 פרנק יהודה נ' מינהל מקרקעי ישראל בין חלקת מקרקעין לגביה היה קיים הסכם חכירה אשר כלל סע' המבהיר כי "בתום תקופת החכירה של ארבעים ותשע השנים הראשונות - מקבל החוכר זכות קדימה לחידוש זכות החכירה באותם תנאים לתקפה חדשה של ארבעים ותשע שנים" לבין חלקת מקרקעין לגביה חל סע' חידוש הסכם שונה, הדומה לעניין דנן, ואשר לשונו - "כתום תקופת החכירה לפי החוזה הנוכחי ...תהא זכות לחוכר לחדש את החכירה לתקופה חדשה של ארבעים ותשע שנים נוספות, על בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה באזור..." ומבהירה כי האבחנה הברורה בין שתי התניות נעוצה בין השאר בכך שחלקת הקרקע הראשונה נועדה למגורים ואילו חלקת הקרקע השנייה יעודה הוא חקלאי, ובלשון ביהמ"ש - "הנה כי כן, סביר להניח כי קק"ל גרסה בשעתו, כי אין דין אחד לחלקה א', עליה נבנה בית המגורים של המתיישב, ולחלקה ב' שנועדה לעיבוד בלבד, שהרי בעוד שבית המגורים אמור להיות ניצב על מכונו גם בחלוף 49 שנה והמתיישב אמור להמשיך ולהתגורר במקום גם בתום תקופת החכירה הראשונה, הרי לא קיימת וודאות שכזאת בכל הנוגע לחלקת העיבוד ואין כל בטחון כי המתיישב ירצה או יוכל להמשיך את עיבוד הקרקע לאחר חלוף היובל. מכל מקום, מששני החוזים אשר נערכו בתקופת זמן די מקבילה נוקטים לשון שונה לחלוטין בכל הנוגע לתנאי החידוש, ומששוני זה מתיישב עם תכליותיהם השונות, לא נותר אלא לפרש את החוזים ככתבם וכלשונם, דהיינו: חידוש חוזה החכירה בכל הנוגע לבית המגורים (חלקה 53) ייעשה בהתאם לתנאי החוזה המקוריים, ואילו חידוש חוזה החכירה בכל הנוגע לחלקת העיבוד (חלקה 57) ייעשה בהתאם לתנאים שיהיו נהוגים בעת החידוש" הרי לנו שפרשנותינו את הסכם החכירה לא זו בלבד שעולה מלשונו הברורה, אלא שהיא מתיישבת אף עם הנסיבות החיצוניות לו, לרבות תכליתו של הסכם החכירה ומטרתו כהסכם הנוגע למקרקעין שיעודם חקלאי. 32. בפסק הדין בעניין נורדמן, עליו ביקשו המבקשים להיסמך, הבהיר בית המשפט כי יש לפרש את הסכם החכירה גם בהתייחס לעובדה שעסקינן ב"חוזה רשות" שלצד חובות מתחום המשפט הפרטי חלות לגביו חובות מתחום המשפט הציבורי (וראה לעניין זה אף ע"א 6651/99 הדר נ' קק"ל באמצעות מינהל מקרקעי ישראל; ע"א 5042/96 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז ירושלים ועוד רבים). אנו מסכימים עם הדברים - אכן על המשיבה כרשות וזרוע שלטונית לנהוג בתום לב והגינות הן כלפי אותו חוכר פרטי החוכר ממנה את הקרקע והן כלפי הציבור בכללותו שהרי "בתורת נאמן הציבור למקרקעי ישראל כפוף המינהל לעקרונות המשפט הציבורי" (ראה כדוגמה, עניין אלון הנ"ל), ודווקא כנאמן על הציבור עליה לנהוג באחריות בכל הקשור לאותן עתודות קרקע חקלאיות של המדינה. אלא שאנו סבורים כי במקרה דנן המשיבה או הבאים מכוחה נהגו באחריות וציינו בכל הסכמי החכירה אשר הוצגו לפנינו כי חידושם ו/או הארכתם יעשו ע"פ התניות שיחולו בעת החידוש, בכך שמרה המשיבה מחד על אינטרס הציבור ומאידך דאגה ליידע את החוכר על מגבלת זכותו. 33. וענין נוסף - המבקשים מבקשים להיסמך בטענותיהם על הסכם החכירה הראשי שנחתם בין המשיבה לרסקו, אשר כלל לא הובא לעיונו של בית המשפט ואין אנו יודעים את הכתוב בו. ומכל מקום ברי כי החוכרים (הזוג אילובסקי ז"ל או יורשיהם), אשר מכוחם הועברו הזכויות לידי המבקשים דנן, כלל לא היו חתומים על הסכמים אלו ולא היו צד להם. גם לו יצויר כי באותו הסכם חכירה ראשי שחתמו רשויות המדינה עם חברת רסקו לא היה בנמצא כל סעיף המאפשר חידוש הסכם החכירה בתנאים השונים מההסכם המקורי, הרי שעסקינן בחוזה שבין המדינה לרסקו, שתכליתו הייתה למצוא דרך ראויה לנתב השקעות במטבע חוץ ארצה. המדינה רשאית, איפוא, כל עוד לא חתמה עם גורם פרטי על חוזה המגביל זאת, לשנות את תניות החכירה בהתאם לאותם שיקולים מדיניים של טובת אוצר המדינה. ודוק, ברי כי אין לאפשר שינוי זה כאשר יש בדבר פגיעה בזכויות החוכר, כפי שהיו ידועות לו עת חתם על הסכם החכירה ושילם את התמורה בהתאם לידיעתו זו, ואולם בנדון, כפי שהראנו לעיל, החוכרים המקוריים עצמם, הן מר אילובסקי ז"ל והן רעייתו הגב' אילובסקי ז"ל חתמו על הסכמי חכירה המאפשרים את חידושם על בסיס תניות חדשות ככל שתהיינה נהוגות בעת החידוש, ואם כן מה להם למבקשים שילינו ? בשולי סעיף זה אומר כי אינני מקבל את קביעתו של בית המשפט בעניין נורדמן באשר לכך שעל אף חתימת החוכרים על הסכמי חכירה המציינים במפורש כי חידושם יעשה על בסיס תנאי חכירה שיהיו בעת החידוש, מנועה המשיבה מהכנסת סע' שינוי יעוד, ואני מוצא עצמי מסכים, בכל הענווה, עם קביעותיהם של בתי המשפט בענין שפר, פרנק ועוד רבים אחרים כי חוזי החכירה של מקרקעין חקלאיים המציינים מפורשות את אפשרות שינוי התניות, מאפשרים למעשה אף הוספת תניית שינוי יעוד, והכל מהטעמים אשר פורטו לעיל, ואשר עיקרם ראיית צרכי הציבור באשר לשימוש הנעשה באדמות המדינה. 34. ואף אוסיף ואחדד - אף אני סבור כי תניית שינוי היעוד, ככל שינוי בחוזה חכירה, צריכה להבחן במשקפיים של סבירות והוגנות שילטונית, דבר המחייב את המשיבה לפעול בהתאם לכללי הצדק הטיבעי, ולכלכל צעדיה בהגינות, בשיוויון ובסבירות (ע"א 15/87 מד"י נ' ויס; ע"א 6518/98 הוד אביב נ' מינהל מקרקעי ישראל ורבים אחרים), כך מצופה כי תניית שינוי היעוד תכלול אפשרות לפיצוי החוכר על לקיחת הקרקע מידיו וכי תהא ביקורת ראויה על מנגנון הפיצוי. ואכן, על פניו תניית שינוי היעוד הנוהגת כיום, כפי שהובאה, כדוגמה, בעניין נורדמן, עונה על הדרישות הנזכרות. כך צויין בתניית שינוי היעוד, אשר ניתן להבין כי היא רלבנטית אף לעניין דנן, כי - "15. שינוי ייעוד הקרקע: א. מוסכם בין הצדדים כי במקרה שישונה ייעוד המוחכר, כולו או מקצתו, על ידי תוכנית, בין על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ובין על פי כל דין, רשאי המחכיר, על אף כל האמור בחוזה זה, להביא לידי סיום מוקדם את תקופת החכירה של המוחכר, או של חלק המוחכר אשר שינה ייעודו, בהודעה מוקדמת של 6 חודשים לפחות. ב. החוכר יהיה זכאי לפיצוי עבור זכות החכירה שלו במוחכר כקרקע חקלאית, בהתחשב במטרת החכירה, טיב ומצב המטע ויתרת תקופת החכירה. ג. שווי הזכויות כאמור ייקבע בהתאם להחלטות המועצה בקשר לפיצוי עבור הפסקת חכירה בקרקע חקלאית אשר תהיינה בתוקף בעת הפסקת החכירה. לחוכר הזכות לערער בפני בית משפט מוסמך על גובה הפיצוי שנקבע, בהתאם להחלטות המועצה הנ"ל, בתנאי שהערעור יוגש תוך 60 יום מתאריך משלוח ההודעה לחוכר על ההחלטה. פניה לבית המשפט לא תעכב העברת החזקה בקרקע לידי המחכיר במועד שנקבע כנ"ל. ד. לא פנה החוכר לבית המשפט תוך התקופה האמורה, יהיה דין ההחלטה כדין החלטה סופית ומחייבת ללא כל ערעור. ..." הרי לנו שסעיף תניית שינוי היעוד הנוהג היום בחוזי המשיבה, כולל בחובו חובת פיצוי בה ילקחו בחשבון שיקולים שונים, וברי לדידי כי גם שיעור דמי החכירה ששולמו בפועל בגין המקרקעין יבוא לידי ביטוי בקביעת הפיצוי הנזכר. יתר על כן, הסעיף כולל אף אפשרות להגשת ערעור לפני בית המשפט על קביעת גובה הפיצוי שיקבע לחוכר. הרי לך, נמצאת למד - כי גם עניינו של הפרט וגם ענינו של הציבור נשקל באופן מאוזן בעת ניסוחה של תניית שינוי היעוד ואין לומר כי עסקינן בפגיעה שאינה מידתית בקנינו של הפרט, כאשר ברי לאותו פרט, מתוך האמור בחוזים בהם הוא בחר להתקשר, כי זכותה של המשיבה להפסיק ההתקשרות עמו בנסיבות כאלו ואחרות. מה בין הנדון לפסק הדין בעניין נורדמן ? 35. כפי שהבהרנו לעיל איננו מסכימים עם מסקנותיו של בית המשפט בענין נורדמן אך יותר מכך, גם אם נקבל מסקנותיו של בית המשפט באותו עניין, עדיין לא ניתן ללמוד מכך לענייננו מהטעמים דלהלן. נדון דנן אינו דומה לעניינו של פסק הדין בעניין נורדמן, שכן בעניין נורדמן הגיע ביהמ"ש למסקנתו נוכח נוסחו של חוזה החכירה היחודי שחל באותו עניין שבא לפניו. עניין נורדמן עסק בחוזה חכירה עם חברת מהדרין, חוזה אליו צורף מכתבו של שר האוצר דאז מר אליעזר קפלן בו נכתב מפורשות כי חידוש החכירה יהיה באותם תנאים של החכירה המקורית. אלא שבענין דנן לא זו בלבד שלא צורף חוזה החכירה הראשי ואיננו יודעים את נוסחו המדויק ומהות תנאיו, איננו יודעים אף האם מכתבו של השר קפלן ז"ל צורף אליו כחלק מתנאיו, היפוכו של דבר - בנדון, בהסכם החכירה המכונן בין רסקו למר אילובסקי ז"ל אין כל איזכור למכתב שר האוצר דאז מר אליעזר קפלן, ויותר מכך הסכם זה, כאמור, מאפשר חידוש חכירה בתנאים שיהיו במועד החידוש. 36. המבקשים אומנם טענו כי הסכם החכירה הישיר מפנה במבוא שלו להסכם החכירה הראשי וככל שזה לא מוצג ע"י המשיב הרי שיש להשוות בין תוכנו של הסכם החכירה הראשי בענין נורדמן לעניין דנן. אינני מסכים אף עם טענה זו, כשם שאינני מסכים עם קביעתו של ביהמ"ש בענין נורדמן על פיה יש לראות קשר ישיר בין הסכם החכירה הישיר להסכם החכירה הראשי נוכח האמור במבואו. עיון בהסכם החכירה הישיר המפנה במבוא שלו להסכם החכירה הראשי יש בו ללמד כי הפנייה זו נעשתה אך ורק לצורך הגדרת התיבה "בעל מטע" ולצורך הבהרת מקור זכותה של רסקו לבקש את חתימת הסכם החכירה הישיר עם אותו "בעל מטע" ואולם אין בה ללמד על שלילת הזכות להוספת תניות דוגמת תניית שינוי היעוד. וכך נכתב במבוא להסכם החכירה הישיר - "...והואיל ולפי ההסכם על נספחיו בין רשות הפיתוח ובין "מטעי רסקו " בע"מ מיום 24.10.61 (להלן- "ההסכם המקורי") התחיבה רשות הפיתוח להחכיר ל"מטעי רסקו" בע"מ שטחי קרקע הכוללים הקרקע שבחוזה זה. והואיל ובהתאם להסכם המקורי רשאית "מטעי רסקו" בע"מ לאחר תום שש שנים מתאריך הנטיעה באדמות נשוא ההסכם המקורי, להעביר את זכויותיה לפי ההסכם המקורי ל"בעלי המטע" שאיתם התקשרה, ולבקש כי חוזה החכירה עם "בעל המטע" ייחתם ישירות עם רשות הפיתוח. והואיל ועברו שש שנים מתאריך סיום הנטיעה, ו"מטעי רסקו" בע"מ בקשה מהמחכיר, בהתאם להוראה המצורפת לחוזה זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו, לחתום על חוזה חכירה עם החוכר, שהינו "בעל מטע" במובנו בהסכם המקורי, לגבי הקרקע וכל מה שנטוע או בנוי עליה ..." ברי, איפוא, שהוראות הסכם החכירה הראשי (הסכם החכירה המקורי - כפי שהוא מכונה בהסכם החכירה הישיר), תהיינה אשר תהיינה, הינן הוראות המתייחסות למערכת היחסים בין המשיבה לרסקו ואין בהן לחייב את המדינה ביחסיה מול החוכר עצמו, החתום על הסכם חכירה המאפשר למשיבה לשנות את תנאיו כבעניין דנן, וכי ההפניה לאותו הסכם הינה אך ורק לצורך הבהרת מקור כוחה וסמכותה של רסקו להעביר את זכויותיה לחוכר על מנת שזה יחתום הסכם חכירה ישירות עם המשיבה. 37. זאת ועוד, המבקשים בקשו להיסמך בטענותיהם, בין השאר, על פסק דיני בתמ"ש (כפר-סבא) 2140/08 - יובל גורביץ נ' ניצה גורביץ (2010) (להלן - עניין גורביץ) בו פסקתי כי בהעדר חתימה על חוזה חכירה חדש יחולו תנאי החכירה של הסכם החכירה המקורי, ובלשונו של פסק הדין - "מעת שחתם החוכר על הסכם החכירה ותנאיו הוסכמו על הצדדים וכל עוד לא חתם החוכר על הסכם אחר, יש לטעמי להחיל לגביו את תנאי ההסכם עליו הוא חתום ולא לכפות עליו תנאים אחרים להם לא נתן את הסכמתו, בדומה לכך מצאנו את עמדתו של כב' הש' מ. שמגר בעניין לוקוב, לפיה - " אין כל סיבה להניח, כי המצב המשפטי השתנה רק משום שתקופת החוזה המקורי תמה, כאשר חוכר המשנה מוסיף לשבת על הקרקע כמימים ימימה וכאשר החוכר הראשי (האגודה) ובעל הקרקע (המינהל) אינם מגלים כל סימן שיש להם התנגדות לכך, אלא להיפך, ממשיכים להתייחס אליו בכל המישורים כמקודם. יש איפוא לראות כאן הסכמה מכללא של הצדדים להמשכתו של היחס המשפטי ביניהם בהתאם לתנאי החוזה המקורי. עצם אי חידוש החוזה הפורמאלי איננו צריך לשנות מסקנה זו (ע"א 633/82 אליהו לוקוב ואח' נ. צפורה מנדל ואח' פד"י מ"ג (1) 397, 402; וכן ראה - ע"א 355/76 בסו נ. מלאך ואח' פ"ד ל"א (2) 359; ע"א 605/80 עזבון המנוחים הרשקו נ. מנדלוביץ ואח' פד"י ל"ה (2) 481) ואולם, אין הדין דומה לנדון. בענין גורביץ לא נחתם ע"י החוכר הסכם חכירה חדש עם תנאים חדשים ולפיכך קבעתי כי יחולו לגביו תנאי החכירה של החוזה הקודם עליו הוא חתום, מה שאין כן בענייננו בו חתמה הגב' אילובסקי ז"ל על תנאי הסכם החכירה הישיר (מה גם שהראנו לעיל כי אין תנאי הסכם זה משנים את תנאי ההסכמים הקודמים). ממילא לא יכולים המבקשים דכאן להיסמך על שנפסק בעניין גורביץ. המבקש סעד מדיני הצדק והיושר ראוי שיבוא בנקיון כפיים 38 . וענין נוסף אך לא פחות מהותי וחשוב. על פי חוזה החכירה הישיר מטרת החכירה הייתה "נטיעתם, גידולם, החזקתם עיבודם וניהולם של מטעי פרי הדר וגידולים סוב טרופיים" ואף צויין "בתנאי מפורש שאסור יהיה לחוכר להשתמש בנכסים המוחכרים למטרה אחרת כלשהיא" . דא עקא, שהמבקשים הפרו את מטרת החכירה ודומה כי המקרקעין לא ניטעו ולא עובדו על ידם. כך עולה מדו"ח פיקוח שנכתב ביום 15.2.10 ביחס למקרקעין - "שטח חקלאי מוזנח, לא מעובד עשביית בר" ובדו"ח מיום 4.6.08 צויין - "חלקה 46 חרושה בלבד ועם השקיה מלכותית". הסכם החכירה הישיר קובע מפורשות כי המינהל יוכל להפסיק ההתקשרות עם החוכר באם לא יעשה במקרקעין שימוש כנזכר בהסכם. סבורני כי מי שלא עמד בחיוביו על פי ההסכם אינו בא בידיים נקיות כאשר הוא מבקש למנוע הכנסת תניות, דוגמת תניית שינוי היעוד, להסכם החכירה המחודש. האם שיעורם של דמי ההסכמה ששולמו מונע הוספת תניית שינוי יעוד? 39. המבקשים מוסיפים וטוענים כי אין זה ראוי לאפשר את הכנסת תניית שינוי יעוד בעת חידוש הסכם החכירה בנדון שכן שיעור דמי ההסכמה ששולמו נקבע, בין השאר, בהתחשב בכך שאפשר שיעודן של המקרקעין ישתנה והדבר יסב רווח לחוכרים אותם. כאן ראוי להעיר מספר הערות - ראשית, לא הובאו ראיות של ממש על ידי המבקשים שאכן שיעורם של דמי ההסכמה הינו כזה אשר מגלם בתוכו את שינוי יעודם של המקרקעין. שנית, האפשרות להוספת תניית שינוי יעוד ע"פ התנאים שיהיו נהוגים במינהל אינה שוללת את האפשרות לפיצוי החוכר תוך התחשבות, בין השאר, בשיעור דמי ההסכמה ששולמו על ידו, כך שהעובדה שדמי ההסכמה אינם זהים לשיעורם של דמי הסכמה בגין חלקה חקלאית רגילה (דבר שלא הוכח ע"י המבקשים) אין בו, כשלעצמו, לשלול את עצם הפקעתם בשל שינוי יעודם, כנגד פיצוי לחוכרים. וכאן ראוי לציין ולהדגיש עניין אשר הובהר ע"י המשיבה בתגובתה, אכן המשיבה דרשה בעבר מהמבקשים (ראה מכתב המינהל מיום 16.8.99 - נספח 22 לתביעה) החתמת הרוכשים על תצהיר ובו הם מבהירים כי ידוע להם שלא יוכלו לקבל פיצוי בגין שינוי יעוד לפי החלטה 727, ואולם, בין לבין, בוטלה החלטה 727 ע"י ביהמ"ש בבג"ץ בענין הקשת המזרחית וכך בוטלה אף הדרישה לחתימה על תצהיר וכל שנדרש מהמבקשים הוא לחתום על נוסחו של חוזה החכירה חדש הכולל תניית שינוי יעוד ובצידה פיצוי במקרה שהמקרקעין יופקעו מהם, ברי כי שיעור הפיצויים יהא נתון למשא ומתן בין הצדדים, כאשר, כפי שהבהרנו לעיל, קיימת לחוכר זכות פנייה לערכאות באם סך הפיצוי שיפסק לו לא יראה בעיניו. שיהוי 40. ועניין נוסף, אשר אפשר שמבחינת סדר הדברים היה ראוי להביאו בפתיח ואולם בחרנו להביאו בסופו של עניין שכן עניינו בטעמי פרוצדורה ובחרנו להקדים ולפתוח בהבאת הנימוקים העניינים לדחיית תביעת המבקשים. כוונתנו היא לשיהוי הרב בהגשת ההמרצה שבנדון ע"י המבקשים. המבקשים לא העלו את טענותיהם מיד ובסמוך לאחר חתימת הסכם המכר עם הגב' אילובסקי ז"ל והם אף השתהו עם הגשת תביעתם זו שנים רבות אחר שנחתם הסכם המכר השני עם הרוכשים בשנת 96. כידוע, טענת שיהוי תשמע כאשר השיהוי בהעלאת טענה כזו או אחרת יש בו לפגוע באפשרויות הצד שכנגד להתגונן כנגד הנטען (ע"א 410/97 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל נ. יונגר (1998); ע"א 103/75 - "ארקיע" קוי תעופה בישראל נ' רשם האגודות (1976) ורבים אחרים). בנדון דנן עסקינן לכאורה בטענות העולות מהסכמי חכירה שנעשו לפני זמן רב (בראשית שנות החמישים של המאה שעברה) ואשר העתקיהם לא צורפו על ידי המבקשים לכתב תביעתם. לטענת המשיבה העתקי הסכמים אלו אף אינם מצויים בידיה. במצב דברים שכזה אין באפשרות בית המשפט להתחקות במדויק אחר הכתוב בהסכמים אלו על תניותיהם היחודיות, ואף מטעם זה ראוי לדחות את תביעת המבקשים בנדון. סוף דבר 41. סוף דבר, מצטרפים להם כל הטעמים הרבים שהבאנו לעיל ומלמדים כי אין לקבל את תביעת המבקשים ואין לחייב המשיבה להאריך את הסכם החכירה הנוגע למקרקעין ללא תניית שינוי היעוד הנוהגת היום בהסכמי חכירה לגבי מקרקעין חקלאיים. 42. המבקשים ישאו בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. חכירהחוזההארכת חוזה