הארכת חוזה שכירות בעל פה

1. תביעות מאוחדות לסעד כספי ולפינוי, על פי הסכם שכירות בין הצדדים. התובעת, גב' חנה גוטליב, השכירה לנתבעים 1 ו- 2: ה"ה מלכה ומבורך נחיאסי, דירה ברח' זומרשטיין בנתניה. חוזה השכירות הראשון (נספח א' לתצהיר התובעת) נערך לתקופה בת 12 חודשים, החל מיום 22.3.04. יחד עם חוזה זה נחתם שטר חוב בהתאם לסעיף 8 לחוזה (להלן: שטר החוב). על שטר החוב חתם כערב חתנם של השוכרים, מר שמשון טנא, שהוא הנתבע 3. לשם נוחות ייקראו להלן הנתבעים-השוכרים: הנתבעים, והנתבע 3 ייקרא: הערב. שטר החוב הוא על סך 25,000 ₪, ואין מחלוקת כי מועד פירעונו הושאר ריק, בהסכמה. חוזה השכירות הראשון הוארך בשנת 2005 לתקופה נוספת בת שנה. בשנת 2006 הוארך החוזה פעם נוספת, לתקופה בת 15 חודשים, מיום 22.3.06 עד 21.6.07. 2.הנתבעים טוענים כי בקיץ 2007 נערך משא ומתן בין הצדדים בעניין הארכת החוזה, ובו סוכם בעל פה להאריך את החוזה עוד בשנתיים, תוך העלאת שכר הדירה מ- 550 דולר ל- 600 דולר; ואילו התובעת טוענת כי לא הושגה הסכמה כזאת, ולא נערך חוזה בעל-פה, אלא אדרבא: הנתבעים נדרשו לפנות את הדירה לאחר תום החוזה השלישי, אך לא עשו כן. 3.ביום 23.10.07 הגישה התובעת את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בקשת-ההתנגדות לשטר נעתרה, וניתנה לנתבעים על פיו (הנתבעת והערב) רשות להתגונן כנגדו (החלטתה של כב' הרשמת כהן מיום 12.2.08; בגין התביעה על פי שטר החוב נפתח תיק א 2804/08). ביום 3.12.07 הגישה התובעת כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר, ובה תבעה סכום של 25,000 ₪, אשר לטענתה הנתבעים חבים לה, וכן תבעה סילוק ידם מהדירה (תיק א 9773/07). בקשתם של הנתבעים לרשות להתגונן נעתרה, (החלטתו של כב' הרשם לרנר מיום 29.6.08), ושני התיקים אוחדו. הסכומים שנתבעו בשתי התביעות, התביעה השטרית והתביעה החוזית, נתבעו במצטבר (הבהרת ב"כ התובעת, בעמ' 3 לפר'). 4.השאלות שבמחלוקת: א. האם בקיץ 2007 נכרת בין הצדדים חוזה בעל-פה להארכת תקופת השכירות בשנתיים נוספות. ב. האם שטר החוב תקף רק לגבי שנת השכירות הראשונה או לגבי כל שנות השכירות. ג. האם תוקף ערבותו של הערב הוא לכל שנות השכירות או רק לתקופת החוזה הראשון. ד. היש לדחות על הסף, מחמת הרחבת חזית, את מרכיבי התביעה שעניינם חוב שכר דירה, הפרשי שער וחובות בגין ארנונה ומים. ה. היש לנתבעים חובות בגין שכר דירה, הפרשי שער, ארנונה ומים; והאם זכאים הם לקיזוז בגין השקעות שהשקיעו בדירה. האם בקיץ 2007 נכרת בין הצדדים הסכם בעל פה להארכת השכירות 5.אין מחלוקת כי בשנים 2005 ו- 2006 הוארך חוזה השכירות על ידי חוזה-מאריך בכתב שנחתם בין הצדדים, וכי על פי החוזה האחרון שבכתב תמה תקופת השכירות ביום 21.6.07. עוד אין מחלוקת כי חוזי-ההארכה נערכו על ידי כך, שבעמוד הראשון של החוזה המקורי הוכנסו בכתב יד שינויים במועדי תקופת השכירות (תוך התאמתם לתקופה המוארכת), ואף שינויים אחרים, והצדדים חתמו על גבי עמוד מוחלף זה; ואילו יתר עמודי החוזה המקורי (משנת 2004) הושארו ללא שינוי. יש מחלוקת בין הצדדים: האם האפשרות של "אופציה" - שנרשמה בכתב יד בעמוד הראשון של החוזה הראשון, אך הושמטה בחוזים שאחריו - המשיכה לעמוד בתוקף לגבי חוזי-ההארכה. אין צורך להכריע בנקודת-מחלוקת זו, כיוון שאת טענתם בדבר המשך השכירות, החל מתום החוזה השלישי, מבססים הנתבעים לא על ה"אופציה" אלא על חוזה-מאריך בעל פה, שנקשר לטענתם עם התובעת באוגוסט 2007. 6.התובעת טוענת כי היא אינה עורכת חוזי שכירות בעל פה, אלא אך ורק בכתב. ואמנם, אין מחלוקת כי בשנים 2005 ו- 2006 הגיעה התובעת מירושלים, מקום מגוריה, לדירה שבנתניה, והצדדים חתמו על חוזה-מאריך בכתב (בשנת 2006 נחתם החוזה המאריך רק בחודש יולי, למרות שתקופת השכירות הקודמת הסתיימה במרס, אך אין בכך כדי לשנות, לעניין המחלוקת שבה מדובר). עוד אין מחלוקת כי גם בקיץ 2007 הגיעה התובעת לדירה בנתניה, על מנת לדון עם הנתבעים על הארכת החוזה, וכי התובעת ביקשה להעלות את דמי השכירות החודשיים, שעמדו עד אז על 550 דולר. אין אף מחלוקת כי בשנת 2007 לא נחתם חוזה-מאריך בכתב, וכי הנתבעים קיבלו את מכתבו של ב"כ התובעת, מיום 19.8.07 (נספח ה' לתצהיר התובעת), שבו נדרשו לפנות את הדירה, לנוכח אי הארכת חוזה השכירות. למרות זאת טוענים כאמור הנתבעים, כי נכרת בין הצדדים חוזה-מאריך בעל פה. 7.התובעת טוענת כי ביוני או יולי 2007 היא הגיעה לדירה ושוחחה עם הנתבע. בתם של הנתבעים, נטלי, היתה בדירה, אך לדברי התובעת - בחדר אחר. התובעת טוענת כי אותה עת, בשל ירידת ערך הדולר, היא ביקשה לקבוע את שכר הדירה בשקלים ולהעמידו על סך 2,700 ₪ אשר שוויים הדולרי היה אז בערך 600 דולר (בעמ' 6, 7 לפר'). עם זאת טוענת התובעת כי היא דרשה יותר מ- 600 דולר, בהתאם לשכר הדירה המתאים לדירה באזור זה. לטענתה, הנתבע לא הסכים להעלאת שכר הדירה כפי שדרשה, והיא עזבה את הדירה מבלי שהושגה הסכמה לגבי הארכת השכירות. כאמור, אין מחלוקת כי לא נערך חוזה-מאריך בכתב. התובעת טוענת כי משלא הושגה הסכמה בשיחתה זו עם הנתבע, היא דרשה שהנתבעים יגיעו אליה לירושלים לדון בהארכת השכירות ולחתום על חוזה-מאריך, ואם לאו - היא הסכימה לתת להם אורכה בת חודש ימים לפינוי הדירה, עד יום 21.7.07. הנתבעים לא הגיעו לבית התובעת בירושלים ואף לא פינו את הדירה, ועל כן נשלח אליהם מכתבו האמור של ב"כ התובעת, שבו נדרשו לפנות את הדירה ולשלם לתובעת סכומים שונים שפורטו בו, וביניהם - הפיצוי המוסכם בסך 50 דולר עבור כל יום של המשך החזקתם בדירה, החל מיום 22.7.07. כעבור קרוב לשנה - כאשר ההליכים דנן כבר היו תלויים ועומדים - שלחה ב"כ התובעת, ביום 29.6.08, מכתב אל ב"כ הנתבעים (נספח ו' לתצהיר התובעת), ובו דרשה תשלום חובות עבור חשמל, ארנונה ומים וכן שבה ודרשה כי הנתבעים יפנו את הדירה לאלתר, אך הנתבעים עמדו על טענתם כי הם ממשיכים להחזיק בדירה על פי חוזה-הארכה בעל פה. 8.הנתבעים טוענים כי תנאי החוזה-שבעל פה היו: תקופת השכירות תוארך עוד בשנתיים, ושכר הדירה יועלה ל- 600 דולר. אין מחלוקת כי ביום 22.8.07 הפקידו הנתבעים בחשבונה של התובעת 1,200 דולר, שכר דירה לחודשיים, על פי תנאי החוזה-שבעל פה, לגירסתם, אך התובעת טוענת כי הם עשו כן רק לאחר שקיבלו את מכתב ההתראה של בא-כוחה, מיום 19.8.07, ומבלי שהיא נתנה את הסכמתה להארכת השכירות בשכר דירה של 600 דולר. בכל התצהירים מטעם הצדדים: בתצהירה של התובעת מחד, ובתצהיריהם של הנתבעים ושל בתם נטלי, שהעידה מטעמם, מאידך - מדובר על פגישה אחת בקיץ 2007, שבה נדון עניין הארכת השכירות בין התובעת לבין הנתבע. בעדותה של נטלי בביהמ"ש (בעמ' 16 לפר') הועלתה לראשונה גירסה אודות שתי פגישות עם התובעת בדירה: הראשונה - כחודשיים לפני שיחתה עם הנתבע, שבה התנהלה שיחה עם הנתבעת; והשנייה - הפגישה שבה דובר עד כה, שבה הנתבעת לא נכחה, והשיחה התקיימה בין התובעת לבין הנתבע בלבד. הנתבעים, שהעידו בישיבה שלאחר מכן, מסרו אף הם בעדותם אודות שתי פגישות עם התובעת. אולם גם אליבא דנתבעים, בפגישה הראשונה לא הושגה הסכמה בין הצדדים, אלא זו הושגה רק בפגישה השנייה שבין התובעת לבין הנתבע לבדו. לא נמסר הסבר לכבישת גירסת-שתי-הפגישות בתצהיריהם של הנתבעים ושל נטלי. יש לציין כי התובעת לא עומתה כלל עם גירסה זו, בחקירתה הנגדית (כאמור, גירסת שתי הפגישות עלתה לראשונה רק בפרשת ההגנה). 9. נטלי העידה (בעמ' 16 - 17 לפר') כי בשיחה הראשונה, עם אמה, העלתה התובעת דרישה לשכר דירה בשקלים. נטלי לא זכרה סכום של 2,700 ₪, שהתובעת ציינה כסכום שדרשה, אלא זכרה, אם כי במעורפל, סכום של 5,000 ₪. פרט זה תמוה: על פי הנתונים שמסרה התובעת בעדותה - כי 2,700 ₪ היו שווי-ערך לכ- 600 דולר - אזי מדובר בשער דולר של כ- 4.5 ₪. בהתאם לכך, סכום של 5,000 ₪ היה שווה-ערך לכ- 1,111 דולר. איש מהצדדים לא טען כי התובעת ביקשה שכר דירה בגובה כזה. אשר לשיחה בין התובעת לבין הנתבע, אין מחלוקת כי נטלי לא ישבה ביחד עם התובעת ועם אביה במהלך שיחה זו. לדבריה, היא הסתובבה בדירה אך שמעה את מרבית השיחה, כיוון שהבית "מאד קטן". יש לציין כי על פי חוזה השכירות, הדירה היא בת ארבעה וחצי חדרים. נטלי העידה כי שמעה "... בהחלט את החלק שהוחלט להגיע להסכמה", ולקראת סוף השיחה שמעה על עלייה של 50 דולר בשכר הדירה: לדבריה, "אבא שלי אמר: 50 דולר יותר אני מוכן. חנה אמרה: בסדר". כפי שצויין, התובעת הצהירה והעידה רק על שיחה אחת, עם הנתבע, וכי היא העלתה את דרישתה לגבי שכר הדירה בסכום שקלי. לעומת זאת, על פי גירסתה של נטלי הדרישה לסכום שקלי הועלתה בשיחה הראשונה, עם אמה, ואילו בשיחה עם אביה הושגה ההסכמה לגבי שכר דירה בדולרים. נטלי נשאלה אם שמעה כיצד סוכם שישולמו דמי השכירות, האם מראש או בסוף תקופה, והשיבה כי לא שמעה שדובר על כך. בתצהירה מסרה נטלי כי שמעה שסוכם על המשך השכירות "בתמורה לתשלום שכירות קבוע של 600 דולר לחודש, לתקופה של שנתיים". לעומת זאת, בעדותה בביהמ"ש היא השיבה לשאלה מה תקופת השכירות שסוכמה: "כמו תמיד, שמעתי שזה סוכם על שנה נוספת על השנים הקודמות ואופציה לשנה נוספת" (הציטוטים, מעדותה של נטלי, בעמ' 14 לפר'). לשאלה כיצד מתיישבים דברים אלה עם תקופת השכירות שצויינה בתצהירה השיבה נטלי כי לדידה, "שנה ואופציה" ו"תקופה של שנתיים" - הם היינו הך. מעדותה של נטלי התרשמתי כי היא לא שמעה בדיוק, או אולי לא הקשיבה, לפרטי השיחה בין התובעת לבין אביה, וכי "שיחזרה" את ההסכמה הנטענת ממה שידעה על חוזי השכירות בשנים הקודמות ("כמו תמיד"), תוך "שיבוץ" הסיכום הנטען, בדבר העלאת שכר הדירה ב- 50 דולר. היא אמנם שמעה גם דרישה של התובעת לשכר דירה בשקלים, אך זאת - לא בשיחה שבה מדובר, אלא בשיחה קודמת - על פי הגירסה הכבושה - שהתובעת קיימה עם אמה. 10.אף הנתבעת העידה בביהמ"ש (לראשונה) על שתי הפגישות הנטענות עם התובעת, בהפרש של חודש או חודשיים ביניהן. כאשר אמרה הנתבעת, שהתובעת הגיעה פעמיים, היא הפנתה לעדות של בתה נטלי מהישיבה הקודמת (בעמ' 22 לפר'). הנתבעת העידה כי בפגישה הראשונה, עמה, ביקשה התובעת להעלות את שכר הדירה מעבר ל- 600 דולר, אך הנתבעת לא הסכימה לכך, והתובעת כעסה עליה ועזבה מבלי שנחתם חוזה-הארכה. הנתבעת העידה כי לאחר מכן דיברה התובעת עם בעלה בטלפון, והם סיכמו להיפגש על מנת לנהל משא ומתן. כאשר הגיעה התובעת לפגישה זו, הנתבעת נעדרה מהבית, ופרטי ההסכמה שהושגה עם התובעת נמסרו לה על ידי בעלה. אין מחלוקת כי הנתבעים קיבלו את מכתבו של ב"כ התובעת מיום 19.8.07, שבו נדרשו במפורש לפנות את הדירה בהעדר הסכם שכירות, לאחר שהתובעת כבר נתנה להם אורכה שלפנים משורת הדין לפנות את הדירה תוך חודש ימים לאחר תום תקופת החוזה האחרון שבכתב. המועד שבו, לטענתם, נכרת החוזה שבעל פה חל סמוך למועדו של מכתב זה. לפיכך נשאלה הנתבעת מדוע לא עמדו הנתבעים על עיגונה של ההסכמה הנטענת בחוזה בכתב, לנוכח מכתב-הפינוי שקיבלו מב"כ התובעת. הנתבעת השיבה כי התובעת דרשה שיגיעו לירושלים לחתום על החוזה, אך הדבר לא הסתייע. לשאלה אם מצב הדברים, שבו הם ממשיכים להחזיק בדירה, למרות מכתב-הפינוי ובהעדר חוזה בכתב, לא הצדיק שיטרחו ויעלו לירושלים - השיבה הנתבעת ב"נכון", לגבי התמיהה שהוצגה לה, אך טענה כי התובעת קיבלה את כספי שכר הדירה בסך 600 דולר לחודש, שהנתבעים הפקידו לחשבונה, והנתבעת ראתה בכך הסכמה מצידה להמשך השכירות. הנתבעת מאשרת, איפוא, את דברי התובעת כי היא דרשה שהנתבעים יגיעו לירושלים כדי לחתום על חוזה-מאריך, אך לגירסתה - נכרת כבר הסכם בעל פה, אשר התובעת אישרה אותו בכך שלא דחתה את תשלומי שכר הדירה שהנתבעים הפקידו לחשבונה. 11.הנתבע העיד אף הוא בביהמ"ש (לראשונה) על פגישה אחת עם התובעת, כנראה ביוני 2007, שבה התנהלה השיחה עם אשתו, ועל הפגישה השנייה, עמו, שבה סוכם לטענתו החוזה שבעל פה. הנתבע העיד כי נכח בדירה גם כשהתובעת הגיעה בפעם הראשונה, אך לדבריו, הוא לא השתתף בשיחה בין התובעת לבין אשתו, כיוון ש"היו ביניהן ויכוחים שלא עניינו אותי" (בעמ' 32 לפר'). הנתבע אישר כי התובעת הגיעה לדירה על מנת להאריך את חוזה השכירות, ולדבריו - היא דרשה תוספת של 100 דולר, אך הוא לא התערב בשיחה בין התובעת לבין אשתו: "גם בפעם הקודמת היא הגיעה ועשתה את החוזה עם אשתי. זה לא איתי. רק עם אשתי. מה, אני צריך לשבת בבית" (בעמ' 33 לפר'). הנתבע העיד כי אשתו והתובעת לא הגיעו להסכמה, והתובעת עזבה מבלי שנחתם חוזה, אך "אמרתי לתובעת שאם תהיה בעיה, הכל יסודר בטלפון. לא רציתי לערב את המערכת ולא רציתי לריב עם אשתי". הנתבע המשיך והעיד כי הנתבעים נשארו בדירה כיוון שלשיטתו - "החוזה ממשיך", לאחר שלדבריו הנתבעים הודיעו טלפונית לתובעת, חודשיים קודם לכן, שהם נשארים בדירה. דברים אלה מעלים מספר תמיהות: לשיטתו של הנתבע, ניהול המשא ומתן עם התובעת וסיכום התנאים להארכת השכירות, אינם מעניינו, ורק אשתו "ממונה" על כך, אך אם אשתו לא הגיעה להסכמה עם התובעת - "הכל יסודר בטלפון". הכיצד? סתם הנתבע ולא פירש. ועד אשר הכל יסודר בטלפון - גורס הנתבע כי החוזה ממשיך להתקיים, למרות שתקופת השכירות הסתיימה; התובעת דורשת העלאה של שכר הדירה, ואין על כך הסכמה; וב"כ התובעת שלח לנתבעים מכתב דרישה לפינוי מיידי של הדירה. ב"כ התובעת ביקשה מהנתבע להבהיר את דבריו, והוא השיב: "אני מסתמך על שיחות עם התובעת ועם אשתי. אנו המשכנו להישאר בחוזה האחרון והמשכנו לשלם על פי החוזה. ההסדר הזה היה על פי סיכום בשיחה של התובעת עם אשתי, כך הבנתי" (בעמ' 34 לפר'). דברים אלה סותרים את דבריו הקודמים של הנתבע, כי בשיחה של התובעת עם אשתו לא הושגה כל הסכמה, וכי הוא לא רצה "לערב את המערכת" ולריב עם אשתו. ב"כ התובעת שאלה אם הנתבעים ממשיכים לגור בדירה על אותו בסיס שהנתבע תיאר. הנתבע השיב: "כן. לא. לא על אותו בסיס". "ש. אם כך, מהו הבסיס? ת. הוספתי לה 50 דולר אחרי שהיא היתה אצלי בבית בשיחה, אני והיא. שיחה זו היתה באוגוסט, אני משער" (בעמ' 34 לפר'). בהמשך תיאר הנתבע אותה שיחה מחודש אוגוסט: יום אחד התדפקה התובעת על דלתו. לאחר שביררה כי אינו לבדו בבית, אלא גם הבת נטלי נמצאת, נכנסה התובעת ושוחחה עמו (התובעת היא אשה דתיה, ועל כן לא נכנסה אל הדירה אלא לאחר שביררה ווידאה כי הנתבע אינו לבדו בדירה). מתיאור זה של הנתבע עולה כי ביקורה השני (הנטען) של התובעת בדירה לא תואם מראש, וזאת בניגוד מוחלט לגירסתה של הנתבעת, כי לאחר שבשיחה עמה לא הושגה הסכמה, והתובעת עזבה בכעס - נוצר קשר טלפוני בין התובעת לבין הנתבע, והנתבע קבע פגישה עם התובעת על מנת לנסות להגיע להסכמה בעניין שכר הדירה. דבריה אלה של הנתבעת אינם מתיישבים גם עם גירסתו של הנתבע, ולפיה הוא הדיר עצמו מעיסוק בויכוח על שכר הדירה, ורק הנתבעת היא שעסקה בכך. אם כך, אין זה סביר שהנתבע יקבע פגישה עם התובעת, על מנת שהוא ינסה להגיע עמה להסכמה, מקום שאשתו לא הצליחה בכך; וביתר שאת - כי הנתבע ינהל משא ומתן כזה עם התובעת בהעדרה של אשתו מהבית ויסכם עמה העלאה של שכר הדירה, בניגוד לעמדתה של אשתו, או כפי שהנתבע אמר בהמשך עדותו: כי הוא הסכים להעלות את שכר הדירה ב- 50 דולר, בהסכמת התובעת, ו"טוב שאשתי לא היתה בבית". דברים אלה מנוגדים, גם ברוחם וב"צבעם", לעדותה של הנתבעת, כי בעלה סיכם עם התובעת מה שסיכם, ולא עלתה מדבריה כל תרעומת על כך. הנתבע העיד עוד כי בשיחה עמו כבר הפחיתה התובעת את סכום ההעלאה, לעומת מה שדרשה בשיחה הקודמת: מ- 100 דולר ל- 75 דולר, ולבסוף הוסכם על העלאה של 50 דולר. הבת נטלי, אשר לדבריה שמעה את מרבית השיחה, לא ציינה בעדותה שלב במשא ומתן שבו דובר על 75 דולר. הנתבע סיים את תיאור שיחת-ההסכמה שלו עם התובעת בכך, שהתובעת אמרה שיבואו אליה לירושלים על מנת לחתום על החוזה, תוך שהיא מציינת כי גם דיירת נוספת שלה באותו בניין צריכה לערוך חוזה. ב"כ התובעת שאלה את הנתבע: אם סיכם עם התובעת את תנאי הארכת השכירות, מדוע לא חתמו על העמוד הראשון של החוזה, כעמודו הראשון של חוזה-הארכה, כפי שעשו בשנים הקודמות? מדוע היתה התובעת צריכה לבקש שהנתבעים יגיעו לשם כך לירושלים, בניגוד לנוהג שכבר התקיים ביניהם, שהתובעת מגיעה מידי שנה לדירה, ושם חותמים הצדדים על הארכת החוזה (על גבי עמודו הראשון). לא היתה לנתבע תשובה עניינית על שאלה זו (ראו בעמ' 35 לפר'). הנתבע טען כי על פי השערתו, התובעת התחרטה על ההסכם בעל-פה שכרתה עמו, לאחר ששמעה ממתווך שדמי השכירות באזור עלו, ועל כן לא נחתם חוזה-מאריך בכתב. אולם כאמור, אין מחלוקת כי התובעת ביקשה שהנתבעים יגיעו אליה לירושלים להשלמת המשא ומתן ולחתימת החוזה, אך הנתבעים לא עשו כן. אשר למשך תקופת השכירות ולתנאי התשלום, אשר לטענת הנתבע הוסכמו בעל-פה, העיד הנתבע כי הוסכם על 24 חודשי שכירות. הדבר אינו מתיישב עם עדותה של הבת נטלי, אשר לדבריה שמעה כי "כמו תמיד", סוכם על תקופה בת שנה, עם אופציה לשנה נוספת. טענה תמוהה נוספת של הנתבע היא כי בזו הפעם הוא סיכם עם התובעת, שהתשלום יבוצע ב- 12 שיקים, שהנתבעים ישלמו לה אחת לחודשיים (עבור 24 חודשי השכירות שסוכמו, לטענת הנתבע). אין מחלוקת כי דרך התשלום המוסכמת בין הצדדים היתה: העברה לחשבון בנק של התובעת. יש מחלוקת מסויימת בקשר לכך, שבחלק מהתקופה העבירו הנתבעים את תשלום שכר הדירה לחשבון בנק של התובעת, שהיה שונה מזה שאליו העבירו את התשלום בדרך כלל; אך אין טענה של הנתבעים כי אי פעם הם שילמו את שכר הדירה על ידי מסירת שיקים לתובעת, למעט גירסתו זו של הנתבע, שאף היא גירסה כבושה, אשר הועלתה לראשונה רק בעדותו בביהמ"ש, ולא בא זיכרה באף אחד מהתצהירים מטעם הנתבעים. הבת נטלי, שלדבריה שמעה את מרבית פרטי השיחה בין התובעת לבין אביה, לא ציינה בעדותה את דבר מסירת 12 השיקים הנטענים, מהטעם שהיא לא זכרה פרטים נוספים על אלה שמסרה בעדותה (ראו בעמ' 15 לפר'). לנוכח גירסתו המפתיעה של הנתבע בעניין 12 השיקים, שאלה אותו ב"כ התובעת אם אמנם מסר שיקים כאלה לתובעת. הנתבע השיב כי לא מסר את השיקים, וכי אמנם לא שילם בשיקים, כיוון שהתובעת לא הגיעה לקבלם. אין מחלוקת כי הנתבעים העבירו לחשבון הבנק של התובעת תשלומים עבור שכר דירה, על פי 600 דולר לחודש, בהתאם לטענתם בדבר הארכת חוזה השכירות בעל-פה; וכי הם המשיכו בתשלומים בדרך זו בלבד, ולא על ידי שיקים. 12.עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין יותר מעדויות הנתבעים ובתם. עמדתי לעיל על הפירכות העיקריות בעדויות הנתבעים ובתם ועל הסתירות הפנימיות ביניהן. לעומת זאת, גירסתה של התובעת עקבית ואף סבירה יותר מגירסת הנתבעים: בשנות השכירות הקודמות הגיעה התובעת מירושלים לדירה המושכרת בנתניה, לקראת תום תקופת השכירות או זמן מה לאחר מכן, על מנת להאריך את החוזה. בכל אחת מהפעמים הללו הסתיימה פגישתה עם הנתבעים בחתימה על ידי הצדדים על חוזה-מאריך, היינו: על העמוד הראשון של החוזה, שבו נעשו מידי פעם שינויים, תוך הותרת יתר סעיפי החוזה בעינם. אין מחלוקת כי בקיץ 2007 דרשה התובעת להעלות את שכר הדירה, וכי התנהל בין הצדדים ויכוח בעניין זה. התובעת טוענת כי אינה נוהגת, ככלל, לערוך חוזה שכירות בעל פה, אלא רק בכתב, ואמנם אין מחלוקת כי כך נעשה בשנים הקודמות. אם כך, כאשר יש מחלוקת בין הצדדים בעניין גובה שכר הדירה, לקראת הארכת החוזה, מקל וחומר שהתובעת תעמוד על עריכת חוזה בכתב על מנת לעגן את התנאים החדשים. אין צורך לקבוע מסמרות: היש אמת בגירסה הכבושה של הנתבעים, כי התובעת הגיעה אותו קיץ לדירה פעמיים, ולא פעם אחת (גירסה שהתובעת כלל לא עומתה עמה). אין צורך, כיוון שאין מחלוקת כי גם אם היו שני ביקורים כאלה של התובעת בדירה, הרי בביקור הראשון לא סוכם דבר. הנתבעים טוענים כי ההסכמה שבעל פה הושגה רק בביקור השני, כך שהמחלוקת בשאלה אם נכרת בין הצדדים חוזה-מאריך בעל פה, אם לאו, נסבה רק לגבי הפגישה, אשר לגירסת הנתבעים היתה השנייה. אין מחלוקת לגבי עצם קיומה של פגישה, שבה דנה התובעת עם הנתבע על תנאי הארכת החוזה, בין אם היתה זו פגישה שנייה ובין אם פגישה יחידה. מהטעמים שפרטתי לעיל, אני מקבלת את גירסת התובעת, כי בפגישה זו לא הושגה הסכמה לגבי הארכת החוזה. אני מאמינה לתובעת כי היא דרשה מהנתבעים, אם רצונם להאריך את החוזה, להגיע אליה לירושלים לשם כך וקצבה להם מועד: עד 21.7.07 (חודש לאחר תום תקופת החוזה האחרון שבכתב), לפנות את הדירה, אם עד אז לא ייחתם בין הצדדים חוזה-מאריך. הנתבעים אישרו כי התובעת דרשה שיגיעו לירושלים, ולאיש מהם לא היתה תשובה טובה: מדוע - אם אמנם הושגה בין הצדדים הסכמה לגבי תנאי הארכת החוזה - לא חתמה התובעת עם הנתבע, באותו מעמד, על העמוד הראשון של החוזה, כפי שנעשה בשנים הקודמות. לשם מה תטריח התובעת את הנתבעים (ואף את עצמה) בפגישה נוספת, בירושלים, במקום לחתום על העמוד הראשון של החוזה, תוך רישום התנאים ששונו, כפי שנעשה בעבר? פירכה זו לא יושבה על ידי הנתבעים, והיא תומכת בגירסת התובעת. זאת ועוד: המועד שהתובעת קצבה לפינוי הדירה, אלא אם ייחתם הסכם בכתב, הוא הגיוני וסביר, בהתייחס למועד תום החוזה שבכתב, שאינו במחלוקת. הדבר תומך אף בטענת התובעת כי הפגישה שבה שוחחה עם הנתבע התקיימה ביוני (או אולי ביולי) 2007, אך לא באוגוסט, כטענת הנתבעים. איש מהצדדים לא זכר אמנם במדוייק את מועדה של אותה פגישה, אך הנתבעים לא חלקו על עצם דרישתה של התובעת, כי יגיעו לירושלים לחתום על חוזה-הארכה, ואף אין מחלוקת שהנתבעים לא עשו כן. עוד אישרו הנתבעים כי קיבלו את מכתב ההתראה של ב"כ התובעת, מיום 19.8.07, שבו נדרשו לפנות את הדירה. למותר לומר שמכתב זה אינו מתיישב עם טענת הנתבעים בדבר החוזה שבעל-פה. מועדו של מכתב זה שוקל אף הוא כנגד גירסת הנתבעים, כאילו בחודש אוגוסט נכרת החוזה שבעל-פה, שהרי לו כך היה - לא היתה התובעת מבקשת מבא-כוחה לכתוב לנתבעים מכתב התראה עם דרישת פינוי; ואם מכתב זה קדם במעט להשגת ההסכם הנטען, מצופה היה מהנתבעים לדאוג לעיגון הארכת השכירות בחוזה בכתב, אך הם לא טרחו להגיע אל התובעת, כיוון ש"לא הסתייע", כדברי הנתבעת. ב"כ הנתבעים טוענת בסיכומיה כי העובדה שהתובעת המשיכה לקבל מהנתבעים שכר דירה בסך 600 דולר לחודש מצביעה על כך שאמנם נכרת ההסכם בעל-פה, אך אני דוחה טענה זו: הנתבעים העמידו את התובעת בפני עובדה. הם לא פינו את הדירה והמשיכו להחזיק בה, כנגד דרישתה המפורשת של התובעת, לרבות באמצעות בא-כוחה, כי יפנו אותה. התובעת אף נקטה בהליך דנן כדי להשיג את פינויים של הנתבעים מהדירה. אני מקבלת את טענת התובעת, כי היא לא הסכימה לשכר דירה של 600 דולר, וכי הנתבעים שילמו סכום זה על פי דעתם החד צדדית. כידוע, מצופה מהתובעת להקטין את נזקיה. למותר לומר כי הסכומים שהנתבעים שילמו לתובעת עבור מגוריהם בדירה ללא חוזה מקטינים את נזקה, והם עדיפים על לא-כלום. אין כל רבותא בכך שהתובעת קיבלה תשלומים אלה, דבר שממילא היה מחובתה לעשות לשם הקטנת הנזק, ואין בכך כדי להצביע על הסכמה של התובעת לתנאי הארכת השכירות, שהנתבעים החליטו עליהם באופן חד צדדי. מסקנתי היא איפוא כי יש לדחות את גירסת הנתבעים בדבר החוזה שבעל-פה ולקבל את גירסת התובעת, כי חוזה כזה לא נכרת כלל, וכי הנתבעים המשיכו להחזיק בדירה שלא בהסכמתה, תוך שהם מתעלמים מחובתם לפנות את הדירה, בהעדר חוזה שכירות. האם שטר החוב תקף רק לגבי שנת השכירות הראשונה או לגבי כל שנות השכירות 13.שטר החוב נערך בהתאם לסעיף 8 לחוזה השכירות שעוסק ב"ערבויות השוכרים". ברישא של סעיף 8 א) נקבע: "עם חתימת חוזה זה ימסרו השוכרים למשכיר שטר חוב החתום ע"י השוכרים והערבים" (בהמשך יש הוראה בדבר הצמדת סכומים, שאינה דרושה לענייננו). המשכו של סעיף 8 לחוזה: "ב) הערבות תהא בעבור: דמי שכירות (כולל דמי ועד בית). תשלום עבור ביצוע תיקונים במושכר שהשוכרים חייבים בהם לפי החוזה. פיצויים קבועים ומוסכמים מראש לפי סעיף 5 (ד). כל תשלום אשר השוכרים חייבים לשלם למשכיר או לגופים המפורטים בהסכם זה וכן כל הוצאות ודמי נזק אשר יגרמו למשכיר כתוצאה מהפרת חוזה זה ע"י השוכרים. ג) השוכרים מייפים בזה את כוחו של המשכיר למלא בשטרי החוב הנ"ל את מועד הפירעון, זאת להבטחת הפירעון המיידי של חובות השוכרים, אם לא יעמדו בפירעונם ע"פ הסכם זה". הנתבעים טוענים כי תוקפו של שטר החוב פג בתום תקופת תוקפו של החוזה המקורי (הראשון) שהסתיימה ביום 21.3.05. לטענתם, משלא נחתם שטר חוב חדש, בכל פעם שחוזה השכירות הוארך, אזי החל מתקופת השכירות השנייה - על פי חוזה-ההארכה שנחתם ביום 16.3.05 - אין עוד שטר חוב שעומד כ"ערבות השוכרים", על פי סעיף 8 לחוזה המקורי. 14.כפי שצויין, אין מחלוקת כי שני חוזי-ההארכה, שנחתמו בשנים 2005 ו- 2006 (נספחים ב' ו- ג' לתצהיר התובעת) נערכו על ידי חתימה של הצדדים על העמוד הראשון בלבד מתוך החוזה המקורי, תוך הכנסת שינויים בחלק מהתניות שבעמוד זה ותוך הותרת יתר עמודי החוזה בעינם (עדות התובעת, בעמ' 4 לפר'; הסכמת ב"כ הצדדים, בעמ' 21 לפר'; עדות הנתבעת, בעמ' 24 לפר'; עדות הנתבע, בעמ' 32 לפר'). על פי הקשר הדברים והנסיבות, עולה כי כוונת הצדדים היתה שכל תנאי החוזה, שבארבעת עמודיו, ממשיכים להתקיים גם בחוזי-ההארכה, למעט שינויים שהוכנסו מידי שנה בעמוד הראשון של החוזה (בעיקר: מועדי תקופת השכירות המוארכת) ואשר נחתמו בידי הצדדים בעת חתימת חוזה-ההארכה. כך, אין מחלוקת כי תניות של החוזה, שלא נכללו בעמודו הראשון, כגון: התחייבויות השוכרים לשלם מיסי עירייה, מים וחשמל; התחייבותם לשאת בתיקוני נזק מסויימים ושחרורם מנשיאה בנזקים בשל בלאי רגיל וסביר (תנייה בסעיף 7 של החוזה, אשר הנתבעת הסתמכה עליה בעדותה, בעמ' 21 לפר'); ואף התניות בעניין פינוי המושכר והפיצוי המוסכם בגין אי-פינויו - כל אלה המשיכו לחול ביחסי השכירות שבין הצדדים, על פי חוזי-ההארכה. ההוראות שבסעיף 8 לחוזה, בעניין ערבויות השוכרים, קרי: שטר החוב שבו עסקינן, אינן שונות מכל התניות האחרות, ודינן כדין יתר ההוראות שבעמ' 2 עד 4 של החוזה, שהמשיכו להתקיים ביחסי השכירות, גם על פי חוזי-ההארכה. לנוכח כוונתם הברורה של הצדדים, הן על פי נוהגם לגבי חוזי-ההארכה והן על פי עדויותיהם, ולפיה כל חוזה-הארכה כולל את עמודו הראשון של החוזה המקורי, שנחתם מחדש, ביחד עם יתר עמודיו של החוזה המקורי - אין כל היגיון לייחס לתובעת הסכמה לוותר, בחוזי ההארכה, על הבטוחה היחידה, בדמות שטר החוב. כמו כן, אין מחלוקת כי הנתבעים מסרו לתובעת שבכוונתם לשכור את הדירה לתקופה ממושכת (סעיף 7 לתצהיר הנתבעים; עדות התובעת, בעמ' 9 לפר'). הדבר תומך בכך שאין זה הגיוני שהתובעת תוותר על שטר החוב, בתום שנת השכירות הראשונה, כאשר החוזה הוארך, ויש צפי להתמשכות יחסי השכירות. ב"כ הנתבעים טוענת כי בהחלטתה של כב' הרשמת כהן מיום 12.2.08, בהליך ההתנגדות לשטר, נקבע כביכול ממצא עובדתי, כי השטר תקף לגבי החוזה משנת 2004 בלבד, אך אני סבורה כי אין לפרש כך את החלטתה של כב' הרשמת כהן, מה גם שהליך ההתנגדות הוא הליך מקדמי שבו אין הרשם קובע ממצאי עובדה, לגבי מחלוקת שמועברת לדיון הוכחות. אין מחלוקת כי הנתבעים לא ביקשו, לאורך כל שנות השכירות, לקבל את שטר החוב בחזרה. אף שתיקה זו של הנתבעים מעידה על מפגש-כוונות בין הצדדים, כי שטר החוב יישאר בתוקף לאורך כל תקופת השכירות. יתרה מזאת, הנתבעים הם שטוענים כי התוספת בכתב יד, בסעיף 2 א) של החוזה הראשון - בעמודו הראשון - ולפיה: "קיימת אפשרות לאופציה" - המשיכה לעמוד בתוקף גם על פי חוזי-ההארכה, למרות שבשני חוזי-ההארכה הושמטה תוספת זו (בחוזה משנת 2006 הוספה באותו מקום תנייה כי השוכרים חייבים לפנות את המושכר גם לפני תום תקופת השכירות, על פי הודעה בת חודשיים מראש מהמשכירה). שאלתי את הנתבעת: "ש. יש לכם טענה שהתנאי מהחוזה הראשון שאומר אפשרות לאופציה נותר בתוקף גם לגבי כל החוזים האחרים. ת. נכון. ש. אם כך, ובהתחשב בכך שהתנאי הזה לא נרשם בחוזים האחרים - מדוע את לא חושבת שגם התנאי של שטר הביטחון נותר בתקוף לכל החוזים? ת. אין לי מושג" (בעמ' 30 - 31 לפר'; וכל המוסיף גורע). על כן אני דוחה את טענת הנתבעים, כאילו עם תום שנת השכירות הראשונה פג תוקפו של שטר החוב, להבטחת התחייבויות השוכרים. מסקנתי היא כי יש לראות את תוקפו של שטר החוב כמוארך, עם חוזי-ההארכה, בדומה ליתר הוראות החוזה, שהמשיכו לעמוד בתוקף לאורך כל שנות השכירות. האם תוקף ערבותו של הערב הוא לכל שנות השכירות או רק לתקופת החוזה הראשון 15.הערב טוען בתצהירו כי חתם על החוזה הראשון, כערב על שטר החוב, אך לא חתם כערב על שני חוזי-ההארכה. על כן טוען הוא כי ערבותו בשטר החוב פקעה בתום שנת השכירות הראשונה, ולפיכך יש לדחות את התביעה שהוגשה כנגדו על פי שטר החוב. הערב אינו חתום על אף אחד מחוזי השכירות, לרבות הראשון בהם, אלא על שטר החוב בלבד. עוד טוען הערב בתצהירו כי בעת שהתובעת הגישה את שטר החוב לביצוע לא חבו לה הנתבעים דבר, וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה על פי השטר. טענה אחרונה זו יש לדחות, הן לנוכח מסקנתי כי חוזה השכירות לא הוארך על ידי הסכם בעל-פה, וכי החל מיום 22.7.07 חבים הנתבעים לתובעת את סכום הפיצוי היומי בגין אי פינוי הדירה; והן לנוכח הממצאים בדבר חובות הנתבעים, כמפורט בהמשך. 16.אין מחלוקת כי בעת חתימת שטר החוב לא מולא זמן פירעונו. כפי שצויין, בסעיף 8 ג) לחוזה הסמיכו הנתבעים את התובעת למלא את מועד הפירעון בשטר. בסעיף 8 של החוזה לא נקבע הסכום שיירשם בשטר החוב. אין מחלוקת כי הערב דרש לנקוב בשטר החוב סכום קצוב, ובהתאם לכך נרשם בו הסכום: 25,000 ₪, בהסכמת הצדדים. הערב הדגיש בעדותו את החשיבות שייחס לנקיבת הסכום בשטר, לשם הגבלת אחריותו: "לא הייתי חותם על שטר חוב מבלי לראות מראש על איזה סכום השטר. על כן אני מניח כי הסכום כבר היה כתוב כאשר חתמתי" (בעמ' 12 לפר'). הערב אישר כי מעבר להגבלת הסכום, שעליה הקפיד, הוא לא דרש כל הגבלה אחרת לגבי השטר. התובעת טוענת כי משהושאר מועד פירעון השטר פתוח, ולא הוגבל בזמן, אזי גם הערבות אינה מוגבלת בזמן, והיא תקפה למשך כל תקופת השכירות, כשטר החוב עצמו. התובעת טוענת כי משלא דרש הערב כל הגבלה לגבי השטר, למעט סכומו, תקפה ערבותו כל עוד תקף השטר. כמו כן, הערב - שהוא חתנם של הנתבעים - לא ביקש את השטר בחזרה, למרות שתקופת השכירות הראשונה הסתיימה, והוא ידע שהנתבעים האריכו את חוזה השכירות הן בשנת 2005 והן בשנת 2006. התובעת טוענת כי גם נסיבה זו מצביעה על כך שהערב היה מודע להמשכם של יחסי השכירות בין הצדדים ולהמשך התוקף של שטר החוב ואף של ערבותו לגביו. 17.הערב אישר בעדותו כי הנתבע מסר לו אודות חוזי-ההארכה של השכירות. הוא לא ידע לומר מה השוני בין שלושת חוזי השכירות, כיצד היו הנתבעים צריכים לשלם את דמי השכירות, ולא ידע אם שילמו תמיד בזמן. גם לשאלה מהו מועד הפירעון של השטר השיב הערב ב"לא יודע" (בעמ' 12 לפר'). הערב אישר כי ערבותו נועדה להבטיח את כל התחייבויות השוכרים, כמפורט בסעיף 8 ב) של החוזה. לשאלה מדוע לא ביקש את שטר החוב בחזרה, אם לשיטתו פקעה ערבותו בתום תקופת השכירות הראשונה, השיב הערב כי הוא לא ידע מתי מסתיימת תקופה זו ויצא מהנחה שהשטר פוקע באופן אוטומטי בתום החוזה. לשאלה: אם לשיטתו פקעה ערבותו בתום תקופת החוזה הראשון - אזי מדוע לא שאל את חמיו מתי מסתיימת תקופה זו, כדי שידע מתי פוקעת ערבותו, השיב הערב: "אין לי תשובה"; וכן - "לא מצאתי לנכון לשאול אותם" (בעמ' 13 לפר'). לנוכח דברי הערב, כי הנתבע סיפר לו שהחוזה הוארך, שאלתי אותו מדוע באותו שלב הוא לא ביקש לקבל את השטר בחזרה ולא ביקש מהנתבעים למצוא ערב אחר, כיוון שערבותו פקעה. הערב השיב כי לא ידע שהוא צריך לבקש את השטר בחזרה. 18.התרשמתי מעדות הערב כי המגבלה היחידה שהיתה חשובה בעיניו היתה סכום השטר, כדי שידע מה הגבול הכספי של אחריותו. עוד התרשמתי כי הערב היה אדיש לחלוטין למשך תקופת תוקפו של השטר. לו אמנם התכוון להגביל את ערבותו להתחייבויות חמיו וחמותו למשך שנה בלבד, מצופה שהיה דורש לציין מגבלה זו, בין בחוזה ובין בשטר החוב עצמו, כשם שהקפיד על נקיבת סכום השטר. גם משלא עשה כן, הרי אם היה חשוב לו להגביל את תקופת ערבותו, ולא רק את סכומה, מצופה היה ממנו - לאחר ששמע שחוזה השכירות הוארך - לבקש מחמיו ומחמותו למצוא לעצמם ערב אחר, כיוון שערבותו-שלו ניתנה רק לשנת השכירות הראשונה. גם אם אקבל את טענת הערב, כי לא ידע שצריך לבקש את השטר בחזרה, עדיין אין בכך הסבר למחדלו האחר: משנודע לו שהחוזה הוארך, ולא רק לשנה אחת, אלא גם פעם נוספת, אין זה סביר שלא ידאג להחלפתו בערב אחר, או לפחות שיבקש זאת מהנתבעים. הרושם שקיבלתי מעדות הערב הוא, כי הוא היה אדיש לחלוטין לעניין זה. בעדותו הצמיד הערב את תוקף ערבותו לתוקפו של שטר החוב. לדבריו, הוא סבר שתוקף השטר פוקע מאליו בתום שנת השכירות הראשונה, אך הוא לא שאל את הנתבעים דבר בעניין זה ולא דאג לוודא, לא עם ההארכה הראשונה של החוזה ואף לא עם השנייה, כי הנתבעים קיבלו את שטר החוב בחזרה וכי למרות המשכם של יחסי השכירות פקע תוקפו של השטר. על כן מסקנתי היא שהערב הסכים, לפחות על ידי התנהגותו ואדישותו לתקופת תוקפו של השטר, להמשך ערבותו, כל עוד השטר תקף. משמצאתי שהשטר נותר תקף לאורך כל תקופת השכירות, אזי כך גם ערבותו של הערב. אין מחלוקת כי אחריותו של הערב מוגבלת לסכום על פי שטר החוב. היש לדחות על הסף, מחמת הרחבת חזית, את מרכיבי התביעה שעניינם חוב שכר דירה וחובות בגין ארנונה ומים 19.הנתבעים טוענים כי מרכיבים אלה של התביעה מהווים הרחבת חזית שאין להתירה. הם מבססים טענה זו על כך שבכתב התביעה, בתביעה החוזית (א 9773/07), נתבע רק סכום הפיצוי המוסכם, בסך 50 דולר ליום, עבור כל יום של איחור בפינוי, ולא נתבעו חובות של שכר דירה, ארנונה ומים. מרכיבים כספיים אלה פורטו רק בתצהיר העדות הראשית של התובעת, שהוגש לגבי התביעות המאוחדות. על כן טוענים הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית פסולה. 20.בעת הגשתו של כתב התביעה בתביעה החוזית לא היתה התובעת מיוצגת. לאחר ששתי התביעות (השטרית והחוזית) אוחדו, והתובעת שכרה את שירותיה של באת-כוחה, היא חתמה, ביום 24.12.08, על תצהיר עדות ראשית מפורט וערוך כסדר, שבו פורטו טענותיה בדבר חובות של הנתבעים גם בגין שכר דירה והפרשי-שער וגם בגין חובות של מיסי עירייה וצריכת מים, נוסף על התביעה לפיצוי המוסכם בסך 50 דולר ליום, בגין אי-פינוייה של הדירה. ב"כ התובעת הבהירה בפתח דיון ההוכחות (בעמ' 3 לפר') כי הסכומים על פי שתי התביעות - החוזית והשטרית - נתבעים במצטבר (היינו: בסה"כ - 50,000 ₪). גם הנתבעים התייחסו בתצהירם בפרוטרוט לתשלומי שכר הדירה, עד סוף שנת 2008 ואף ראשית 2009, אך בא-כוחם הודיע כי הוא עומד על טענת הרחבת החזית. 21.אני סבורה כי טענתה הרחבת החזית - לגבי התביעה החוזית - היא טענה מוצדקת; אך היא מאבדת את משמעותה המעשית, בהליך של התביעות המאוחדות, כיוון שהמרכיבים מושא הרחבת החזית "מכוסים" במסגרת התביעה על פי שטר החוב: הבאתי לעיל את נוסחו של סעיף 8 ב) לחוזה השכירות, ולפיו נועד שטר החוב לכסות את כל התחייבויותיהם של השוכרים על פי החוזה, לרבות שכר הדירה וכל תשלום אחר, שהשוכרים חייבים לשלם, בין היתר, לגופים שמפורטים בחוזה. אין מחלוקת כי חלה על השוכרים חובה לשלם ארנונה ולשלם עבור מים. טענת הרחבת החזית מתייחסת רק לתביעה החוזית, והנתבעים אינם מעלים אותה לגבי התביעה על פי השטר. אין מחלוקת כי מרכיבי התביעות, מושא הרחבת החזית, הם ברי תביעה על פי שטר החוב. היש לנתבעים חובות בגין שכר דירה, הפרשי שער, ארנונה ומים 22.בסעיף 16 של תצהירה מפרטת התובעת בהרחבה תשלומים בחסר של שכר הדירה, לאורך שנות השכירות, שמסתכמים ב- 2,800 דולר. עוד מפרטת היא הפרשי-שער שלא שולמו, בסכום כולל של 4,053 ₪. לא הומצאו מסמכים לגבי תשלומים שהנתבעים ביצעו בשנים 2004 - 2005. התובעת טוענת כי בשל פיגורים של הנתבעים בתשלומי שכר הדירה, ובשל תשלומים חלקיים שביצעו באיחור, נוצר אי סדר בעניין התשלומים. הנתבעים אישרו כי לעיתים הם פיגרו בתשלום שכר הדירה. לגבי החודשים החסרים טענו הנתבעים כי שילמו לתובעת במזומן, לבקשתה, במקום להעביר את התשלומים לחשבון הבנק של התובעת, כפי שעשו בדרך כלל. התובעת לא שללה אפשרות שבשנים 2004 - 2005 שילמו לה הנתבעים חלק משכר הדירה במזומן, אם כי לא זכרה זאת. התובעת גם לא זכרה אם נתנה לנתבעים קבלה עבור תשלומים במזומן (עדות התובעת, בעמ' 7 - 8 לפר'). לעומת זאת העידה הנתבעת (בעמ' 31 לפר') כי התשלום במזומן היה עבור חודש אחד. משצמצמה הנתבעת את טענת הנתבעים לגבי התשלום במזומן לחודש אחד, ומשהתובעת לא שללה אפשרות של תשלום במזומן ולא זכרה אם נתנה קבלה, אזקוף לזכות הנתבעים תשלום במזומן של שכר דירה לחודש אחד, בשנים 2004 - 2005, בסך 550 דולר. שני הצדדים פירטו בתצהיריהם לוח תשלומים של שכר הדירה, החל מיום 22.8.07. אין ביניהם מחלוקת לגבי הסכומים ששולמו ומועדי תשלומם, אך יש מחלוקת אם הם מכסים את כל חודשי השכירות, כטענת הנתבעים, או שחסר חודש אחד, כטענת התובעת. במהלך שמיעת העדויות של התובעת, מחד, ושל הנתבעת, מאידך, נערכה עם כל אחת מהן בדיקה והשוואה של לוחות התשלומים הללו. על פי בדיקה זו (במיוחד: עדות התובעת, בעמ' 8 לפר', אל מול עדות הנתבעת, בעמ' 25 - 27 לפר'), עולה כי התובעת צודקת בטענתה שהנתבעים "דילגו" על חודש בתשלומי שכר הדירה, ונראה כי החודש החסר הוא אוגוסט 2007. אשר להפרשי שער הדולר: הנתבעים טענו כי התובעת הסכימה לקזזם כנגד שיפוצים שהם ביצעו בדירה, אך התובעת שללה טענה זו (בעמ' 10 לפר'). בניגוד לטענה האמורה של הנתבעים, הרי הנתבעת עצמה אישרה בעדותה (בעמ' 23 לפר') את חוב הפרשי-השער לתובעת. אשר לחוב בגין ארנונה ומים: התובעת צירפה לתצהירה מסמכים להוכחת חובות אלה, והנתבעים לא המציאו קבלות או ראייה אחרת כי שילמו אותם. על כן אני מקבלת מרכיב זה של התביעה, שסכומו: 3587 ₪. האם זכאים הנתבעים לקיזוז בגין השקעות שהשקיעו בדירה 23.הנתבעים טענו כי ככל שיחוייבו בתשלום לתובעת, הם זכאים לקזז ממנו סכומים בגין השקעות שהשקיעו בדירה. בסעיף 7 לתצהירם של הנתבעים נטען כי הם הוסיפו ארונות מטבח חדשים, ארון אמבטיה ושטיחים מקיר לקיר בשני חדרים. עוד טענו הנתבעים כי הם התקינו דוד שמש חדש. הנתבעים טוענים כי התובעת היתה צריכה לשלם עבור ההשקעות הללו, אך הם לא הצביעו על איזו תנייה בחוזה השכירות מבוססת טענה זו (התובעת הביעה נכונות לשלם רק עבור דוד השמש, כפי שיפורט להלן). הנתבעים לא המציאו הוכחות לגבי ההשקעות הנטענות ועלותן, למעט תעודת אחריות לגבי דוד השמש, מיום 10.1.06, שצורפה לתצהירם (לא הומצא מסמך לגבי עלות הדוד). הנתבעת אישרה בעדותה (בעמ' 30 לפר') כי הנתבעים לא המציאו קבלות לגבי ההשקעות הנטענות בדירה. לשאלה נוספת בעניין זה השיבה הנתבעת: "אני מתכוונת לקיזוז רק לגבי דוד השמש" (בעמ' 31 לפר'). ב"כ הנתבעים חוזרת בסיכומיה על טענת הנתבעים תחילה, כי התובעת הסכימה לקיזוז הפרשי שער הדולר שמגיעים לה כנגד השקעותיהם של הנתבעים בדירה. אולם לא זו בלבד שהתובעת כפרה במפורש בהסכמה כזאת מצידה, אלא שטענה זו של ב"כ הנתבעים עומדת אף בניגוד לדברי הנתבעת עצמה בעדותה: כי אין לה כל הסתייגות לגבי דרישתה של התובעת להפרשי-שער; וכי דרישת הקיזוז של הנתבעים בגין השקעות בדירה נסבה למעשה רק לגבי דוד השמש. התובעת העידה בעניין זה (בעמ' 9 לפר') כי הנתבעים אמנם סיפרו לה על דוד השמש שהתקינו, אך היא לא ראתה כל מסמך בעניין זה אלא רק לאחר שהוגש תצהירם של הנתבעים, שאליו צורפה תעודת האחריות לגבי הדוד. התובעת העידה כי הנתבעים אמרו לה גם מה המחיר ששילמו עבור הדוד. היא לא זכרה את המחיר המדוייק, אך זכרה כי "זה היה מחיר סביר עבור דוד, אולי כ- 1700 ₪". התובעת אמרה כי היא מוכנה לקזז את מחיר הדוד מחובם של הנתבעים, אם יציגו קבלה ששילמו אותו. קבלה כזאת אמנם לא הוצגה, אך תעודת האחריות, בצירוף דברי התובעת כי הנתבעים סיפרו לה על התקנת הדוד בזמן אמת ואף מסרו לה את מחירו - תומכים בטענת הנתבעים כי הם אמנם התקינו את דוד השמש. 24.התובעת אינה חולקת על כך שאם אמנם הותקן הדוד, מגיע לנתבעים קיזוז הסכום ששילמו עבורו. על פי החומר החלקי שלפני אסתמך, לעניין עלות דוד השמש, על עדותה של התובעת שציינה את המחיר שזכרה, וכי הוא היה סביר. כפי שצויין, הנתבעים לא הוכיחו כל השקעות אחרות בדירה, לא את טיבן ולא את עלותן. על כן זכאים הנתבעים לקיזוז בגין דוד השמש בלבד, בסך 1,700 ₪. סיכום 25.קיבלתי את גירסת התובעת כי לא נכרת חוזה בעל-פה להארכת תקופת השכירות, כפי שטענו הנתבעים. הפועל היוצא - תקופת השכירות הסתיימה בתום חוזה-ההארכה האחרון, ביום 21.6.07. התובעת נתנה לנתבעים אורכה בת חודש ימים לפנות את הדירה, אלא אם יגיעו אליה ויחתם הסכם חדש, דבר שלא נעשה. על כן אני מקבלת את טענת התובעת, כי החל מיום 22.7.07 המשיכו הנתבעים להחזיק בדירה כמסיגי גבול. התובעת עתרה בתביעתה גם לסעד של צו פינוי. מסיכומי ב"כ התובעת עולה כי נכון למועד הגשתם: 1.5.09, הנתבעים טרם פינו את הדירה. גם לשיטתם של הנתבעים, הרי על פי תנאי החוזה שבעל-פה שנכרת - על פי גירסתם שדחיתי - היה עליהם לפנות את הדירה לכל המאוחר ביום 22.7.09. ככל שהנתבעים טרם פינו את הדירה, ניתן בזה צו כי עליהם לפנותה לאלתר, ולא יאוחר מאשר תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. 26. אני מקבלת במלואה את תביעתה הכספית של התובעת, על פי התביעה החוזית ועל פי שטר החוב, במצטבר: התובעת זכאית לפיצוי המוסכם על פי חוזה השכירות, בסך 50 דולר עבור כל יום של איחור בפינוי הדירה. ב"כ הצדדים התייחסו - בתצהירי העדות הראשית ובחקירות הנגדיות - לתקופה שעד סוף 2008, אך לשיטתם של הנתבעים, על פי גירסתם שדחיתי, הם המשיכו להחזיק בדירה גם בשנת 2009. גם אם נחשב את הפיצוי היומי המוסכם מיום 22.7.07 עד סוף שנת 2008 בלבד, מדובר בכ- 490 יום, ובסכום של כ- 24,500 דולר, אשר עולה על סכומן המצטבר של שתי התביעות דנן. די בכך כדי לקבל את שתי התביעות במלוא סכומן. בנוסף, קיבלתי את המרכיבים הכספיים האחרים שעניינם הפרשי שכר דירה, הפרשי שער וחובות בגין ארנונה ומים; בקיזוז של חודש שכר דירה, בסך 550 דולר, וסכום של 1,700 ₪ בגין דוד השמש. לגבי מרכיבים כספיים אלה של התביעות זכאית התובעת לסכום של 2,250 דולר (לפי שער הדולר ליום 24.12.08, מועד תצהירה של התובעת, כיוון שהחישובים שערכו שני הצדדים משתרעים לאורכה של שנת 2008); וכן לסכום של 5,940 ₪ (לאחר הקיזוז בגין דוד השמש). קיבלתי את טענת ב"כ הנתבעים כי המרכיבים של שכר דירה, הפרשי שער, ארנונה ומים הם בגדר הרחבת חזית, לגבי התביעה החוזית, אך לא כך - לגבי התביעה השטרית שמכסה הן את המרכיבים הללו והן את המרכיב של הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי. כאמור, המרכיב של הפיצוי היומי המוסכם עולה על סכומן המצטבר של שתי התביעות יחדיו, אך ככל שיש צורך "לשייך" את המרכיבים האחרים, אזי ניתן לשייך אותם לתביעה על פי שטר החוב. 27.אני מקבלת איפוא את התביעות המצטברות, הן לגבי הפיצוי היומי המוסכם והן לגבי יתר המרכיבים הכספיים, בכפוף לפרטי הקיזוז כאמור לעיל. כפי שציינתי, סכומן המצטבר של שתי התביעות הוא נמוך מהסכום שמגיע לתובעת על פיהן, ועל כן אני מקבלת אותן במלוא סכומן. 28.בהתאם לכך אני מורה על שיפעול הליכי ההוצל"פ בתיק מס' 0327235071 (לגבי שטר החוב). חוב זה כלפי התובעת חל על הנתבעים 1 (גב' מלכה נחייאסי) ו- 3 (מר שמשון טנא), ביחד ולחוד. שני הנתבעים הללו, ביחד ולחוד, יישאו גם בהוצאות אגרות המשפט בגין התביעה על פי השטר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - בהוצאות ההתנגדות לשטר, על פי החלטתה של כב' הרשמת כהן מיום 12.2.08. אני מחייבת את הנתבעים 1 ו- 2 (ה"ה מלכה נחייאסי ומבורך נחייאסי), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את סכום התביעה החוזית, בסך 25,000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה: 3.12.07, ועד לתשלום בפועל. שני הנתבעים הללו, ביחד ולחוד, יישאו גם בהוצאות אגרות המשפט בגין התביעה החוזית, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל; וכן - בהוצאות בקשת הרשות להתגונן, על פי החלטתו של כב' הרשם לרנר מיום 29.6.08. שלושת הנתבעים בשתי התביעות יישאו, ביחד ולחוד, בשכ"ט עו"ד לגבי הליך ההוכחות, בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. 29.חוזה שכירותחוזההארכת חוזהבעל פהשכירות