השופט א' רובינשטיין: א. שני תיקים ששמיעתם אוחדה בהחלטת השופט גרוניס מיום 23.7.06: בקשת רשות ערעור (רע"פ 4105/06) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ע' חבש (כתארו אז) (אב"ד), י' צבן, י' נועם) מיום 25.4.06 בע"פ 30126/06, בגדרו נתקבל בחלקו ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ע' שחם) מיום 19.1.06 בת"פ 4179/05; בקשת המדינה (בש"פ 4797/06) לקבלת רשות לערור (לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט ר' בן-יוסף) מיום 31.5.06 בב"ש 91670/06, בגדרה נתקבל ערר המשיבים על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט נ' שטרנליכט) מיום 7.5.06 בב"ש 2190/06. רקע ב. סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן הפקודה), המצוי עמנו מקדמת דנא, קובע כי לבית המשפט, הגוזר את דינו של נאשם בפלילים, סמכות להורות על חילוט רכוש בתנאים מסוימים. ובלשונו של הסעיף: "(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם". סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן חוק הכניסה לישראל או חוק הכניסה) שנחקק בתשס"א - והוא חלק מחקיקת הוראת שעה שתתואר להלן, ושתוקפה הוארך מדי פעם, כיום עד 31.3.07 - דן אף הוא בחילוט רכוש; עניינו בעבירות הקשורות בשוהים בלתי חוקיים, והוא קובע כי: "(ד2) אדם שהורשע בעבירה לפי סעיפים קטנים (ג) או (ג5), ושבתוך שלוש שנים מיום הרשעתו הורשע באחת העבירות כאמור (להלן -עבירה נוספת) יחולו לגביו הוראות אלה: (1) בית המשפט אשר הרשיע אותו בעבירה הנוספת יורה על חילוט הרכב שבו נעברה העבירה, אם הוא בעליו של הרכב או המחזיק בו דרך קבע, ואולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, שלא לעשות כן; החליט שלא לחלט את הרכב יחולו הוראות סעיף קטן (ג2)". הנה כי כן, עניין לנו בשתי הוראות 'חילוט' שונות, שהאחת היא "הוראת קבע" ותיקה והאחרת חדשה יחסית, שהזמן גרמה, המצויה תחת כנפי הוראת שעה. על פי האחת מהן, ניתן להפעיל חילוט חפץ בעקבות עבירה על פי שיקול דעת בית המשפט, והאחרת מחייבת חילוט רכב בעבירה שניה, למעט בנסיבות מיוחדות. מהו היחס בין שתי הוראות אלה? זו השאלה העומדת להכרעה בבקשות שלפנינו. ההליכים ברע"פ 4105/06 ג. (1) כנגד המבקש, באסל ג'אבר, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים, המייחס לו שלוש עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ת"פ 4179/05). כנטען בכתב האישום, בין החודשים יולי וספטמבר 2005 הסיע המבקש ברכבו באזור ירושלים, בשלושה מקרים שונים, תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כחוק. עוד נטען, כי במקרה אחד (האישום השני) נעשתה ההסעה בניגוד לצו, שאסר על המבקש להשתמש ברכבו. (2) ביום 15.12.05 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות האמורות. בגזר דין מיום 19.1.06 הושתו על המבקש עשרה חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. כן הורה בית המשפט על חילוט מכוניתו של המבקש לפי סעיף 39(א) לפקודה. זאת, נוכח העובדה כי מכוניתו שימשה להסעתם של השוהים הבלתי חוקיים. נקבע, כי "לבית המשפט נתון שיקול הדעת להורות על חילוט לפי הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, גם במקרה בו נידונה עבירה לפי חוק הכניסה לישראל". (3) המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 30126/06). הערעור הופנה הן כנגד חומרת העונש והן כנגד חילוט הרכב. בפסק דין מיום 25.4.06 קיבל בית המשפט את ערעור המבקש לעניין תקופת המאסר, והעמידה על שישה חודשי מאסר בפועל. מנגד, נדחה הערעור בדבר חילוט הרכב. (4) מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי עניינה בשתי סוגיות מרכזיות. האחת, העונש הראוי בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. השנייה, תחולת סעיף 39(א) לפקודה מקום שהחפץ אשר חילוטו מבוקש הוא רכב, שנעברה באמצעותו עבירה לפי חוק הכניסה לישראל. (5) ביום 23.7.06 הורה השופט גרוניס כי הבקשה, בחלקה הנוגע למרכיב החילוט, תידון בפני הרכב בצוותא עם בש"פ 4797/06. חלק הבקשה הנוגע לעונש המאסר נדחה. ההליכים בבש"פ 4797/06 ד. (1) כנגד משיב 1, רמי לוי, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בפתח תקוה, המייחס לו עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, ועבירות נוספות לפי פקודת התעבורה, התשכ"א-1961 ולפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (ת"פ 3558/05). לפי הנטען בכתב האישום, ביום 27.8.05 הסיע משיב 1 תשעה עשר תושבי שטחים ששהו בישראל שלא כדין ברכב מסוג G.M.C, בו מותרת הסעת נוסעים במספר של עד שמונה איש. עוד נטען, כי משיב 1 גבה מהם תשלום בגין ההסעה וכי נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף. משיב 2, כפיר לוי, הוא הבעלים של הרכב בו כנטען בוצעו העבירות. בעת תפיסת הרכב (27.8.05) נמסרה למשיב 1 הודעה, לפיה נאסר השימוש ברכב לתקופה של שלושים יום מכוח הוראת סעיף 12א(ג1) לחוק הכניסה לישראל. הרכב מוחזק מאז בידי המדינה. (2) משיב 1 הגיש בקשה לשחרור הרכב (ב"ש 1985/06). ביום 29.3.06 קבע בית משפט השלום (השופט א' שוורץ) כי לא ניתן לדון בבקשה, שכן "המבקש אינו הבעלים של הרכב". משכך, הוגשה בקשה דומה על ידי המשיבים (ב"ש 2190/06). בתגובה לבקשה טענה המדינה, כי הרכב נתפס ומוחזק לפי סעיפים 32 - 39 לפקודה. (3) בהחלטה מיום 7.5.06 דחה בית משפט השלום (השופט שטרנליכט) את הבקשה. נקבע, כי "למרות קיומן של ההוראות הקבועות בסעיף 12א לחוק הכניסה לישראל לעניין תפיסת רכב שבו נעברה עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, עדיין ניתן לפעול בהתאם להוראות הפקודה, ולתפוס את הרכב בהתאם לנוהל הקבוע בהן". לפיכך נקבע, כי בידי המדינה לתפוס את הרכב מכוח הוראת סעיף 39(א) לפקודה. (4) המשיבים הגישו ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ב"ש 91670/06). בהחלטה מיום 31.5.06 קבע בית המשפט כי מקום שתפיסת חפצים מוסדרת בדבר חקיקה אחר ולא בפקודה - אין תפיסתם והחזקתם כפופות להוראות הפקודה, אלא אם נאמר כך במפורש, מה שאין כן בנדוננו. נקבע, כי אם יורשע משיב 1 בעבירות המיוחסות לו - תהא זו הרשעתו הראשונה בעבירות לפי סעיף 12(ג) או 12(ג5), ולפיכך לא ניתן יהיה להורות על חילוט הרכב. נוכח האמור הורה בית המשפט על החזרת הרכב לידי משיב 1. (5) מכאן הבקשה הנוכחית. בהחלטת השופטת חיות מיום 12.6.06 נקבע כי הבקשה תידון בפני הרכב שלושה. בהחלטה מיום 19.6.06 נקבע, כי הרֶכֶב נשוא הבקשה ישוחרר בכפוף להפקדת עירבון כספי בסך 25,000 ₪ ושעבוד הרכב לטובת המדינה. הטענות ברע"פ 4105/06 ה. (1) נידרש לטענות העיקריות: לטענת המבקש, בעוד הוראת החילוט הקבועה בפקודה היא 'הוראה כללית', הנה הוראת החילוט לפי חוק הכניסה לישראל מהוה הסדר מיוחד. במצב דברים זה, כך נטען, יש לבַכֵּר את הוראת החילוט בחוק הכניסה, ועל כן במקרה דנן הוראת החילוט הרלבנטית היא זו האחרונה. עוד נטען, כי הפירוש האמור, לפיו מוציאה הוראת החילוט בחוק הכניסה לישראל את הוראת החילוט בפקודה, מתיישב עם הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לפיה "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". לעיצומם של דברים נטען, כי גם בהנחה שניתן היה לעשות שימוש בהוראת סעיף 39(א), המדובר בסמכות שבשיקול דעת. לטענת המבקש, בנסיבות המקרה, בהן עסקינן ברכב המשמש אותו לפרנסתו ושחילוטו יחמיר את מצבו הכלכלי הגרוע בלאו הכי - היה מקום להימנע מליתן צו לחילוט הרכב. לבסוף נטען, כי הבקשה מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, ועל כן באה היא בקהלם של המקרים, בהם יש לשקול מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. (2) המדינה בתגובתה סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט השלום. עם זאת נטען, כי מדובר בסוגיה משפטית שלגביה קיימות פסיקות מנוגדות של בתי משפט שונים, ועל כן מן הראוי שבית משפט זה יאמר את דברו. הטענות בבש"פ 4797/06 ו. לטענת המדינה, הוראות הפקודה, הנוגעות להליכי החילוט, חלות גם בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. נטען, כי הוראות חוק הכניסה אינן שוללות את תחולתם של הסדרי התפיסה והחילוט הקבועים בפקודה, אלא חלות במקביל אליהן כהסדרים מחמירים: בעוד שהפקודה קובעת אפשרות חילוט רכוש של מי שהורשע בעבירה בפעם הראשונה, קובע חוק הכניסה כי הרשעה שנייה בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, בפרק זמן של שלוש שנים - מחייבת את חילוט הרכב. עוד נטען, כי בהוסיפו את סעיף 12א(ד2) לחוק הכניסה, לא ביקש המחוקק לשלול סמכויות אחרות, העומדות לרשות בתי המשפט ורשויות האכיפה בהתמודדות עם כל עבירה פלילית, אלא להוסיף להן, כשמדובר בעבירה לפי חוק הכניסה. הדיון ז. בדיון בפנינו טען בא כוח המבקש ברע"פ 4105/06 כי סעיף 12א(ד2)(1) לחוק הכניסה לישראל יוצר הסדר מיוחד, ואין מקום "לרעות בשדה אחר", קרי, בפקודת סדר הדין הפלילי. אין גם מקום להטיל מורא כי בלעדי החלתה של פקודת סדר הדין הפלילי תיפגע האכיפה. בא כוח המשיבים ברע"פ 4797/06 טען כי בחוק הכניסה לישראל יש לראות את הנושא בשלושה פרמטרים: פקודת סדר הדין הפלילי, חוק הכניסה לישראל וחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו; צירופם של השלושה, כך נטען, הוא הסדר שלילי באשר לפקודת סדר הדין הפלילי, קרי, החוק התכוון להגן על עבריין חד פעמי, אך מנגד לא למחול בעבירה שניה. ח. מטעם המדינה נטען, מנגד, כי יש אינטרס ציבורי בהבהרת המצב המשפטי; לא סביר לפרש את הדין כך שאין אפשרות לחילוט בעבירה ראשונה; כוונת התיקון לחוק הכניסה לישראל היתה להחמיר ולא להקל. הוגש על-ידי המדינה מקבץ החלטות של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, אשר כמו בענייננו בחלקן נתקבלה העמדה כי הוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי וסעיף 12א(ד)(1) לחוק הכניסה לישראל דרות זו בצד זו, ובחלקן נדחתה עמדה זו ונקבע כי הוראת חוק הכניסה לישראל היא הוראה ספציפית הגוברת על ההוראה הכללית שבפקודת סדר הדין הפלילי. אשר על כן נחוצה הכרעתו של בית משפט זה. ההכרעה ט. (1) החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשות כבערעור. לאחר העיון סבורים אנו, כי דין בקשתה של המדינה בבש"פ 4797/06 להתקבל, כפועל יוצא, לא נוכל להיעתר לבקשה ברע"פ 4105/06. (2) בראשית הדברים היתה הוראת החילוט שבפקודת סדר הדין הפלילי. הוראה זו - כאמור, "הוראת קבע" - היא חלק ותיק מן הדין הפלילי. הפרק הרביעי לפקודה עוסק בתפיסת חפצים ששימשו או עומדים לשמש לעבירה, או העשויים לשמש ראיה בהליך פלילי, או שניתנו כשכר עבירה (סעיף 32). הוראות אלה תכליתן הכוללת כפולה - מחד גיסא מניעת עבירות והעמדה לדין על מעשי עבירה, ומאידך גיסא ענישה. משהתקדם העולם הוירטואלי גם תוקנה הפקודה והוספו הוראות כגון סעיף 32(ב) וסעיף 32א - שעניינם מחשב. הוראת סעיף 39, בה עסקינן, היא ההוראה העונשית, ועניינה הרשות הנתונה לבית המשפט לחילוט החפץ ששימש לעבירה או כשכר עבירה; ועל החלטת בית משפט לעניין זה ניתן לערור לפי סעיף 38א לבית המשפט המחוזי, וברשות לבית משפט זה. יש להטעים כי סמכות בית המשפט לפי סעיף 39 היא סמכות שבשיקול דעת. י. (1) בצוק העתים - נוכח אירועי טרור קשים ב-1996 - נחקק בשנת תשנ"ו-1996 חוק שהיה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה) תשנ"ו-1996. חוק זה כלל הוראות שונות הכרוכות בשהיה שלא כדין ובמסייעיה, לרבות תיקון בחוק הכניסה לישראל לעניין הלנה, הסעה והעסקה של שוהים שלא כדין ועבירות לעניין זה; ראו רע"פ 5198/01 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 769 וסקירת החקיקה (מפי השופט טירקל). החוק לא נדרש לנושא החילוט, ששעתו באה כתום חמש שנים, ובבוא - למרבה הצער - החרפה נוספת בפיגועי הטרור. כאמור, הוראת השעה מוארכת מדי פעם על - ידי הכנסת, ותוקפה כיום עד 31.3.07 (ראו חוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה) (תיקון מס' 9), התשס"ו-2006, ספר החוקים (תשס"ו) 2052, בעמ' 256, התקבל ביום 8.2.06). (2) בשנת 2000 פרצו מאורעות הדמים הידועים כ"אינתיפאדה השניה". מעשי הטרור הפלסטינאיים כלפי ישראל גברו. המאבק בטרור המחמיר קיבל משנה דחיפות. ביולי 2001 הוגשה הצעת חוק שהיה שלא כדין (תיקוני חקיקה) (הוראת שעה) (תיקון מס' 7) תשס"א-2001 (הצעות חוק (תשס"א) 3034, בעמ' 786), שבאה לתקן את חוק שהיה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה), על דרך ההחמרה, ושוב תוך תוספת הוראות בחוק הכניסה לישראל. בהצעת החוק תואר חוק השהיה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה) כמיועד "לתת מענה לסכנה הנשקפת לביטחון תושבי המדינה מתושבי האזור הנכנסים לישראל או השוהים בה שלא כדין..."; ובאשר לצורך בתיקון ובהחמרה המתלוה אליו נאמר, כי "עקב ההחרפה בפיגועי הטרור בתחומי ישראל על-ידי תושבי האיזור נוצר צורך דחוף להתמודד באופן אפקטיבי והרתעתי יותר בשיתוף הפעולה של אלו מתושבי ישראל המסייעים לתושבי האיזור הנכנסים לישראל שלא כדין ובכך פוגעים ביכולתם של גורמי הביטחון לפעול לסיכול כניסתם של גורמים עויינים לישראל". באשר לנושא החילוט נאמר כי "מוצע להחמיר (הדגשה הוספה - א"ר) במקרה של ביצוע עבירה חוזרת של הסעה שלא כדין, או של מתן רשות לנהוג ברכב הרשום בישראל, שלא כדין, בתוך 3 שנים; במקרים אלה בית המשפט יורה על חילוט הרכב ועל פסילת הנאשם מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, אלא אם כן ראה מנסיבות מיוחדות שלא לעשות כן". (3) בהביאו את החוק לקריאה ראשונה בכנסת, ציין השר ראובן ריבלין כמ"מ השר לבטחון פנים (ישיבה ה' באב תשס"א - 25.7.01) כאחד ממרכיביה של החמרת הענישה את ההוראה של חילוט הרכב, החלה על מי שהורשע בעבירה חוזרת. (4) בדיון בועדת הפנים ואיכות הסביבה ב-12.8.01 דיבר השר לבטחון פנים עוזי לנדאו על כך שההצעה באה בשל "ההחרפה בפיגועי הטרור", ועניינה שדרוג הענישה. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודית קרפ הזכירה, כי "מאוד התחבטנו בסוגיה הזאת, אבל חשבנו שבמסגרת הכלים ללוחמה בטרור אנחנו יוצאים מכלינו ועושים דבר שלא היינו עושים אותו בנסיבות אחרות"; וראו גם דברי עו"ד (ניצב) חנה קלר, היועצת המשפטית למשרד לבטחון פנים שם. עו"ד לבנת משיח ממשרד המשפטים ציינה - בדברים הנוגעים ישירות לענייננו - "יש דין כללי שהוא סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי... קבענו... שלהבדיל ממה שכתוב בדרך כלל בסעיף 39, שזה שיקול דעת של בית המשפט, תהיה חובת חילוט לעומת שיקול דעת". (5) עינינו הרואות, כי ההצעה עמדה כל כולה בסימן החמרה, של נקיטת אמצעים שמעבר לשיגרה. דבר זה עלינו לשוות לנגדנו בבואנו לפרש את הוראות הדין הנזכרות. אף בית המשפט המחוזי בתל-אביב בנידון דידן, בב"ש (ת"א) 91670/06, סבר, באשר לגישה המאפשרת לשתי הוראות הדין לדור בכפיפה אחת כמסלולים חלופיים שנקט בית משפט השלום, כי "הגיונם של הדברים ברור", אך עם זאת קבע כי "עומדים הם בניגוד לכלל פרשנות בסיסי"; כלל הפרשנות הוא, כי חוק ספציפי גובר על חוק כללי. ואולם, דומה כי בענייננו אין המדובר במקרה ה"נקי" של חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, שהרי אם תאמר כן, ייצא שעובר העבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל) מהוראת החוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עמו, וחזקה היא "כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא שיפורש לקידום תכליתו" (ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה, 573); "חזקה על המחוקק שמבקש הוא להגשים את התכלית העומדת ביסוד החקיקה, ולא תכלית שונה" (השופט - כתארו אז - ברק בבג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4) 793, 839). נתנו אל לבנו להערת בית המשפט המחוזי, כי המחוקק בחוק הכניסה לישראל הורה במפורש על תחולת פקודת סדר הדין הפלילי רק בנוגע ל"תושב זר" (סעיף 12א1 לחוק); אך לעניין זה סבורים אנו כי יש צדק בגישת המדינה באמרה, שקביעת סדרי דין מיוחדים (מחמירים) לגבי תושב זר אינה שוללת קיומם של סדרי דין רגילים לגבי תושב ישראל. אכן, יתכן שהיה מקום כי יינתן ביטוי חד יותר לעניין זה בניסוח החקיקה, אך דומה כי המסקנה שאליה הגענו מתישבת עם לשונה ועם תכליתה. תמיכה בפרשנות זו עולה מע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' ריברה חוזה (לא פורסם) שהמדינה הפנתה אליו, ושבו - בעניין דומה הקשור בחילוט כספים בתחום הסמים - נאמר מפי בית משפט זה (המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' גולדברג וי' זמיר) "כי חצרותיהם של שני סעיפים אלה (בפקודת סדר הדין הפלילי ובפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 - א"ר) שונות זו מזו ויכול שיחול בנסיבות מקרה ספציפי אחד משני הסעיפים, כשם שיכול שנסיבותיו של מקרה ספציפי תבואנה בגדרם של שני הסעיפים. בהיבט כולל בא סעיף 36א לפקודת הסמים והסעיפים שלאחריו להרחיב את היקף פרישתה של אפשרות החילוט, תוך פגיעה גדולה יותר בזכות הקניין של הנאשם, ולא מצאנו דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 הנ"ל (בפקודת סדר הדין הפלילי - א"ר) עבירות של סמים. פרשנות זו של סעיף 39 מתחזקת אף לפי לשון רישתו של סעיף זה, בה נאמר שהוא חל 'על אף האמור בכל דין'". הדברים מדברים בעדם, ובשינויים המחויבים, כמו נכתבו לענייננו. (6) אשר להוראות בסעיף 12א(ג1)-(ג2) לחוק הכניסה לישראל, הכוללות אפשרות לאיסור שימוש ברכב שנעברה בו עבירה, איננו סבורים - בכל הכבוד - כי אלה באות לומר שבמקרה של עבירה ראשונה יינתן רק צו איסור שימוש אלא אם מתקיימים טעמים מיוחדים (כפי שסבר בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ (נצ') 1377/04 אבו זעתר נ' מדינת ישראל (השופטת ג' דה ליאו-לוי)); לדעתנו הוסיף המחוקק אפשרות שלא היתה קיימת בסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, ובכך החמיר החמרה אחת, ושוב הוסיף וציוה על חילוט בסעיף 12(א)(ד2) במקרה של עבירה נוספת. (7) במקרה זה, משנמצא לנו כי אין סתירה בין הנורמות הכללית והספציפית, אין צורך להידרש לכללי ברירת הדין (ראו ברק, פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית 554-547). ואולם, לא למותר לציין כי בענייננו קדמה הנורמה הכללית שבפקודת סדר הדין הפלילי לנורמה המיוחדת שבחוק הכניסה לישראל. (8) ועוד, אין המדובר אף במקרה שבו חל סעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שלפיו אם "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". אין אנו עוסקים במצב משפטי הניתן לפירושים אחדים "לפי תכליתו". כפי שראינו, התכלית ברורה בעליל וחד משמעית: החמרה כלפי המשתמשים ברכב לביצוע עבירות בהקשר לטרור; ראו גם דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547 (הנשיא ברק); ע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 93-92 והאסמכתאות דשם. (9) בנסיבות לא נוכל לקבל את הטענה כי על בית המשפט לשקול בתיק רע"פ 4105/06 שלא להפעיל את החילוט בשל מצבו הכלכלי של המבקש; הרצידיביזם של שילוש העבירה והפרת הצו מטה את הכף לחובתו. י"א. (1) עמדנו על עיקר תולדותיה של החקיקה בה עסקינן. היא עודנה כולה, כאמור, בחינת הוראת שעה. זאת בתקוה כי יבוא יום, ולואי שלא ירחק, בו ניתן יהיה לוותר על אמצעים אלה, וניתן יהא לחזור לנורמות הכלליות שמקדמת דנא. בחינת הצורך נעשית בהארכת החקיקה בכנסת מדי פעם, וכמובן איננו מביעים דעה לגבי המשכה. ואולם, לעת הזאת אין מנוס מפרשנות המתיישבת עם התכלית, שמקורה באירועי טרור קשים, ועיקרה ליתן בידי המדינה כלי מאבק בשפיכות דמיהם של אזרחיה, תושביה ומבקריה. אי אפשר להלום, כי תוצאתה של חקיקה זו היא הקלת היד על העושים שימוש ברכב לביצוע עבירתה - תחת הכבדתה, שהיתה התכלית העיקרית, כעולה מכל האמור כולו. כאמור, אולי עדיף היה אילו ניתן ביטוי חד בחקיקה לכך שאין הוראת חוק הכניסה באה תחת הוראת סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, אך הביטוי בסעיף 39(א) "על אף האמור בכל דין" מסייע לפירושנו, במובן של מתן עוצמה נמשכת להוראות הסעיף. על כן תולדות החקיקה ותכליתן כאחת נהירות ומדברות בעדן. (2) המצב המשפטי הנכון בעינינו הוא, כי סעיף 39(א) על עמדו עומד ובכל עת, והוא אינו הוראת שעה. הוא מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מעבירה ראשונה. ואולם, במקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה: שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול הדעת אם לא לחלט. (3) התוצאה היא איפוא, כאמור, כי בקשת המדינה בבש"פ 4797/06 מתקבלת, ואיננו נעתרים לבקשה שברע"פ 4105/06. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 30126/06 יעמוד על כנו. החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בב"ש (ת"א) 91670/06 מתבטלת, והחלטת בית משפט השלום בפתח תקוה מיום 7.5.06 בב"ש 2190/06 שבה על כנה. השופט א' א' לוי: אני מסכים. השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. משפט פליליחילוטסדר דין פלילי