רקע ותמצית טענות הצדדים עסקינן בהמרצת פתיחה אשר הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרת הצהרת הפתיחה עותרים המבקשים, כי בית המשפט יצהיר, כי נכרת הסכם פדיון כדין בינם לבין המשיב מס' 1 (להלן: "הבנק"), באמצעות בא כוחו- המשיב מס' 2 (כונס הנכסים), ואשר לפיו המבקשים פדו את הנכסים הידועים כחלקות 40 ו-50 בגוש 13529, כנגד השלמת הסכום של 459,500 שקלים. עוד הם עותרים, כי בית המשפט יצהיר שהם זכאים לקיום ההסכם באופן שעל הבנק להמציא להם מכתב כוונות לפיו כנגד השלמת היתרה כאמור לפי ההסכם, ימסור להם כונס הנכסים את שטרי ביטול המשכנתא באשר לחלקה 40 בגוש 13529. מכתב התביעה עולה, כי הבנק הינו הזוכה בתיק הוצל"פ אשר נפתח למימוש משכנתא הרובצת לטובתו על חלקות מקרקעין המצויות בבעלות המבקשים ואשר נמצאות באזור צפת. המבקשים הינם בעלי הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 13529 חלקות 40 ו-50. בין השנים 1993-1997 התקשרו המבקשים עם הבנק בהסכמי הלוואה אשר במסגרתם נרשמו משכנתאות על חלקות המצויות בבעלות המבקשים, וביניהן על החלקות נשוא התובענה, כבטוחה להחזר ההלוואות. ביום 6.4.06, לאחר שהבנק הגיש נגד המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת ת.א 222/06 וההסכם האמור קיבל תוקף של פסק דין. לטענתם, הוסכם, כי הם יופטרו מחובם לבנק על ידי תשלום שני מליון ₪ וכנגד התשלום אמור היה על הבנק למסור להם שטרי ביטול משכנתאות הרובצות על קבוצת חלקות. כן הוסכם, כי הבנק יממש באמצעות המשיב מס' 2 את יתרת המקרקעין המפורטים בנספח א' להסכם הפשרה. המבקשים טוענים, כי הם העבירו לבנק את הסכום המוסכם וקיבלו חלק משטרי הביטול. המבקשים טוענים, כי ביום 29.10.07 נפגש נציגם עם המשיב מס' 2 ובאמצעותו הביעו את רצונם לפדות את חלקה 50 בגוש 13529, אשר נכללת בקבוצת החלקות אשר הבנק אמור היה לממש באמצעות המשיב מס' 2 על פי הסכם הפשרה. לטענתם, המשיב מס' 2 הבטיח, כי ישוחח על כך עם נציגי הבנק ויודיע למבקשים את עמדת הבנק. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי למחרת ובטרם נערכה פגישה בין המשיב מס' 2 ונציגי הבנק, נציגם הודיע, כי הם החליטו לפדות גם את חלקה 40 בגוש 13529 מהמשכנתא הרובצת לטובת הבנק. ביום 2.11.07 הודיע המשיב מס' 2 למבקשים, כי הבנק מוכן לפדות את המשכנתא הרובצת על שתי החלקות האמורות, בתנאי שזו תפדה על שתיהן בבת אחת. המבקשים התבקשו להציע הצעה לפדיון המשכנתא על שתי החלקות. באותו יום הציעו המבקשים לפדות את המשכנתא בסכום של 170,000$. לטענתם, כעבור חודש נדחתה הצעתם בטענה, כי היא נמוכה מחוות הדעת המצויה בידי הבנק והם התבקשו להציע הצעה גבוה יותר. המבקשים הציעו הצעה חדשה- בסך של 750,000 ₪, לאחר שהפחיתו 20% מסכום השמאות לאור העובדה שמדובר בעסקת פדיון ולא עסקת מכר. לטענתם, המשיב מס' 2 הודיע להם, כי לדעתו הבנק ייעתר לבקשה זו ולכן דרש, כי יפקידו 10% מגובה ההצעה כערובה. לטענת המבקשים, הם פעלו בהתאם וכעבור חודש הודיע להם הבנק, כי הוא דוחה את ההצעה ועומד על תשלום סכום השמאות במלואו על סך של 920,000 ₪. ביום 25.12.07 הודיעו המבקשים, כי הם נעתרים לדרישה האמורה ושלחו הצעה מתוקנת בהתאם. לטענת המבקשים, המשיב מס' 2 שב וטען, כי הוא משוכנע שהבנק ייעתר להצעה ודרש הפקדה אשר תשלים את סכום הערובה לסך של 10% מסכום ההצעה החדשה. לטענתם, הם הפקידו את הסכום הנדרש. ביום 15.1.08 הודיע להם המשיב מס' 2, כי הבנק נעתר לבקשת הפדיון וביקש להבהיר, כי סכום הפדיון אינו כולל את שכר טרחת כונס הנכסים. לטענתם, הם קיבלו הודעה זו בתמיהה לאור העובדה, כי עסקינן בפדיון ולא במכירה, ולפיכך סברו, כי אינם אמורים לשאת בשכר טרחה אשר אמור היה להיות משולם במידה והמקרקעין היו נמכרים. עוד טענו, כי במועד האמור הבהיר להם המשיב מס' 2 לראשונה, כי לא יהיו להם תביעות וטענות לעניין דמי הפיתוח והיטל השבחה. המבקשים טוענים, כי הם הסכימו לדרישות האמורות וכי המשיב מס' 2 דרש, כי הן יועלו על הכתב. לטענתם, בהתאם לדרישה האמורה הם העבירו את הסכמתם בכתב. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי ביום 28.2.08 הודיעה נציגת הבנק לנציגם, כי הפדיון אושר לפי סכום השמאות, קרי 920,000 ₪. מאוחר יותר באותו יום הודיעה נציגת הבנק, כי הפדיון אושר, אולם בכפוף לקבלת עדכון שמאות. ביום 20.2.08 עודכנה חוות דעתו של השמאי והעדכון הועבר למבקשים. במסגרת העדכון קבע השמאי, כי ערך החלקות עומד על סך של 1,060,000 ₪. המבקשים טוענים, כי בקביעתו התייחס השמאי למכירת החלקות לצד שלישי כשהן נקיות מכל חוב, כאשר הוצאות המכירה בסך של כ- 700,000 ₪ יוטלו על הבנק, בעוד שבמסגרת הפדיון יחולו ההוצאות על המבקשים. לטענתם, על אף האמור הם נעתרו לדרישה האמורה ובהתאם לדרישת המשיב מס' 2 העלו את ההצעה האמורה על הכתב. לטענת המבקשים, ביום 26.2.08 הודיעה להם נציגה של הבנק, כי הבנק נעתר לזכות הפדיון בסך של 1,060,000 ₪. לטענתם, נציגם הודיע לנציג הבנק, כי סכום הפדיון ישולם לבנק בפרק זמן שלא יפחת משישים יום. המבקשים טוענים, כי המשיב מס' 2 הסכים לדרישה זו. בהמשך, הודיע להם המשיב מס' 2, במכתב, כי הבנק אינו מסכים, כי הפדיון ישולם תוך 60 יום. במסגרת המכתב האמור העלה המשיב מס' 2, לראשונה, דרישה, כי הסכום ישולם לאלתר. עוד טוענים המבקשים, כי המשיב מס' 2 הבהיר להם, כי הדרישה האמורה נובעת מכך שישנה רשימת מציעים אשר הסכימו לרכוש את החלקות בגבולות חוות דעת השמאי והבנק איננו מעוניין להחזיר את פיקדונותיהם עד אשר ישולם סכום הפדיון. המבקשים טוענים, כי הם הופתעו מהדרישה באשר לתשלום הפדיון במזומן, מאחר וזו הועלתה לראשונה לאחר שישה חודשים אשר במהלכם נוהל משא ומתן אינטנסיבי. לטענתם, הודעתו האחרונה של המשיב מס' 1 באמצעות המשיב מס' 2 מהווה קיבול הצעתם ועל כן ביום 6.3.08 התגבש בין הצדדים חוזה מחייב. המבקשים טוענים, כי במהלך התקופה בה נוהל המשא ומתן לא העלו המשיבים דרישה לפיה התשלום יהיה במזומן. לטענתם, הדרישה האמורה הועלתה לראשונה ביום 6.3.08. עוד הם טוענים, כי אף אם הדרישה הייתה מועלית בשלב מוקדם יותר, הרי שלשם גיוס הסכום המוסכם דרוש זמן סביר, ולכל הפחות הזמן המינימאלי הדרוש לשם חתימה על מסמכי הלוואה, רישומי שעבודים ותיאומים מול כונס הנכסים לרישום בטוחות. המבקשים טוענים, כי נציגם פנה למשיב מס' 2 והבהיר לו, כי הדרישה האמורה הינה מוגזמת, מופרכת ונגועה בחוסר תום לב. כן טען, כי עסקינן בדרישה תמוהה לאור העובדה שהמבקשים המתינו לבנק במשך חמישה חודשים ושיפרו הצעתם ארבע פעמים, דבר המלמד על רצינותם, וכן הפקידו את שהוטל עליהם להפקיד. לטענתם, היה על הבנק להדגיש בפניהם את הדרישה לשלם במזומן בשלב מוקדם יותר, כך שיהיה בידם להיערך בהתאם. לטענתם, נציגם הוסיף והבהיר, כי קיומם של מציעים נוספים אין בו בכדי להצדיק דרישה לתשלום מלוא הסכום במזומן, בעיקר לאור העובדה שלאורך הדרך עמדו המבקשים בכל התנאים אשר הוצבו להם, דבר המלמד על רצינותם וכוונתם. בהמשך נערכה שיחת טלפון בין נציג המבקשים והמשיב מס' 2, אשר במסגרתה ביקש המשיב מס' 2 לברר כיצד יוכלו המבקשים לשלם את סכום הפדיון. המבקשים טוענים, כי לאחר דין ודברים הציע המשיב מס' 2, כי המבקשים יגייסו מחצית מסכום הפדיון במזומן ואת היתרה ישלמו בפריסה. לטענתם, המשיב מס' 2 הדגיש, כי אין לו ספק, כי ככל שמחצית מסכום הפדיון תשולם במזומן הרי שניתן יהיה לפרוס את היתרה. לטענתם, ביום 23.3.08 נפגשו נציג המבקשים והמשיב מס' 2 ובמסגרת הפגישה האמורה ביקש המשיב מס' 2, כי נציג המבקשים יפרט בפניו את לוח התשלומים הכולל לפיו ישולם הפדיון לבנק. לטענתם, המשיב מס' 2 ציין, כי זה יהיה לוח התשלומים אשר המבקשים נדרשים לפעול לפיו. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי באותו יום בערב התקשר המשיב מס' 2 לנציגם והודיע לו, כי עקרונית נעתר הבנק לבקשת הפריסה וביקש שלוח התשלומים אשר פורט בפגישה יועבר אליו בכתב בכדי שהוא יעבירו לבנק. לטענתם, היה ברור לצדדים, כי אין עסקינן בהצעה וכי העברת העותק הייתה מטעמי פרוצדורה. המבקשים ציינו, כי עוד באותו יום הם העבירו את לוח התשלומים למשיב מס' 2 . לטענת המבקשים, הם גיסו למעלה ממחצית סכום הפדיון במזומן והגיעו לפגישה עם המשיב מס' 2 עם המחאה בנקאית על סך 528,000 בצירוף המחאות בהתאם ללוח התשלומים מיום 23.3.08. לטענתם, המשיב מס' 2 דרש, כי הם יוסיפו סכום של 21,500 ₪ בכדי שיהיה בידו לשחרר להם את שטרי הפדיון של חלקה 50 בגוש 13529. לטענת המבקשים, הדרישה האמורה נבעה מהחלטת המשיב מס' 2 לפיה שכר טרחתו ישולם לו במזומן מתוך סכומי הפיקדון. המבקשים טוענים, כי הם נעתרו לדרישתו של המשיב מס' 2 ועוד באותו יום הפקידו סך של 21,500 ₪. לטענתם, לכל המעורבים היה ברור, כי הכספים אשר הופקדו על ידם, ובסך הכל 642,000 ₪ שולמו על חשבון חלקות 40 ו- 50 בגוש 13529 שכן מלכתחילה ראו המבקשים והמשיבים את שתי החלקות כמקשה אחת ופעלו בהתאם. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי מהיכרותם המעמיקה עם המשיב מס' 2 ודרכי פעולתו מעסקאות קודמות, הרי שהוא נוהג לפרוס את התשלום המוסכם, אף כאשר עסקינן במכר על ידי מימוש משכנתא. לפיכך סברו, כי במקרה בו עסקינן, בו מדובר על פדיון, ניתן יהיה לפרוס את סכום הפדיון, בהתאם לפריסה אשר תוסכם בין הצדדים. המבקשים מוסיפים, כי מחוזה המכר של חלקה 40 עולה, כי המשיב מס' 2 מאפשר לרוכש החלקה לשלם 90% מהתמורה בתוך 45 ימים. המבקשים טוענים עוד, כי כנגד קבלת ההמחאות התקבל אישור חתום בידי כונס הנכסים לפיו כנגד פירעון ההמחאות ימסרו לנציגי המבקשים שטרי פדיון משכנתאות המתייחסים לחלקה 50. לטענתם, אף בשלב האמור לא דובר על צמצום העסקה בין המבקשים למשיבים ועל כך שהמבקשים מוותרים על זכותם לפדות את שתי החלקות כמקשה אחת. לטענת המבקשים, למחרת הם יצרו קשר עם משרד המשיב מס' 2 והובהר להם, כי הבנק טרם אישר את אופן התשלום וכי הנושא ידון רק ביום 3.4.08. לטענתם, הם נדהמו מההודעה האמורה שכן המשיב מס' 2 אמר להם, כי באופן עקרוני הצעתם אושרה והם פעלו בהתאם להסכמות אשר הושגו עם המשיב מס' 2. המבקשים מוסיפים, כי בשלב האמור הם האמינו, כי אופן התשלום יאושר, לאור הנסיבות והסיכום עם המשיב מס' 2. עוד הם טוענים, כי הוסבר להם שאישור אופן התשלום על ידי וועדת האשראי הפנימית של הבנק הינו הליך פורמאלי בלבד. המבקשים טוענים, כי ביום 6.4.08 הודיעה להם הגב' בניטה, כי הבנק לא אישר את אופן התשלום וכי הוא עומד על כך שהתשלום יתבצע תוך חודשיים ולא, הוא יפעל למימוש חלקה 40. לטענתם, הם הביעו הסתייגותם מההודעה האמורה אשר סתרה את ההסכמות הקודמות עם המשיבים. המבקשים ביקשו, כי הבנק ישקול את עמדתו בשנית ואף קבעו פגישה עם המשיב מס' 2 בכדי לדון עמו בסוגיה, אולם המשיב מס' 2 לא הגיע לפגישה האמורה. בפגישה נוספת אשר נקבעה בין נציג המבקשים והמשיב מס' 2 הודיע האחרון לנציג המבקשים, כי ישנה הצעה של מציע חדש אשר הציע לרכוש את חלקה 40 לפי סכום גבוה מסכום הפדיון והבנק מעוניין לקבל את ההצעה האמורה. בתגובה טען נציג המבקשים, כי נכרת חוזה ביחס לשתי החלקות והוסכם על פדיון שתי החלקות כמקשה אחת והתשלום אשר שולם, שולם בעבור שתיהן. לטענתם, בניגוד להסכמות אשר הושגו בינם לבין המשיבים המשיך המשיב מס' 2 לאפשר קבלת הצעות לרכישת החלקה, אשר הוסכם עם בעליה על פדיונה. המבקשים טוענים, כי הם שלחו לבנק מכתב במסגרתו פירטו טענותיהם. משחלף חודש וטרם השיב להם הבנק על מכתבם החליטו המבקשים לממש את זכותם בהתאם לחוזה הפדיון ולשלם את יתרת הסכום במזומן. לשם כך הם התקשרו עם מלווה חיצוני והגיעו עמו להסכמה באשר למימון סכום היתרה. ביום 5.5.08 מסרו המבקשים למשיב מס' 2 הודעה בנדון אולם המשיבים התעלמו מפנייתם האמורה. המבקשים טוענים, כי הם חששו ממחטף אשר במסגרתו תמומש חלקה 40 ועל כן פנו לראש ההוצאה לפועל בבקשה להורות על השהיית ההליכים. רק לאחר הגשת הבקשה להשהות את הליך מימוש המקרקעין נודע להם, כי המשיב מס' 2 הגיש בקשה לאישור מכר המקרקעין. המבקשים טוענים, כי המשיב מס' 2 התעלם מפניותיהם וניסה לבצע מחטף. לטענתם, המשיב מס' 2 נהג בחוסר תום לב והתעלם מזכויותיהם כבעלי המקרקעין ובהתאם להסכם הפדיון. בהחלטה מיום 19.5.08 הורה ראש ההוצאה לפועל על השהיית ההליכים לתקופה של 45 ימים, עד להגשת תובענה מתאימה. המבקשים טוענים, כי לבעל מקרקעין עומדת הזכות למקסם את הנכס ותמיד עדיפה זכות הפדיון על מכירת הנכסים. לטענתם, משהחליט הבנק לפדות את המקרקעין בסכום שנקבע הרי שהוא גילה דעתו כי זהו סכום ההלוואה אשר את החזרתה הבטיחו המקרקעין האמורים. לטענתם, משכך הרי שככל שניתן להשיג בעבור המקרקעין סכום גבוה מסכום הפדיון הרי שעסקינן בזכות העומדת לבעלי המקרקעין ולא למשיבים. המבקשים טוענים, כי הם עשו שימוש בזכותם לפדות את המקרקעין ותוך שבועיים מהמועד בו התקבלה הודעת המשיבים אודות החלטתם לפדות את המקרקעין בסכום המוצע, הם שילמו למעלה ממחצית מהתמורה המוסכמת. לטענתם, אף אם המשיבים סברו שהם הפרו את ההסכם הרי שהיה עליהם לפעול לשם ביטול ההסכם בטרם התקשרו עם מציע חדש. המבקשים טוענים, כי המשיבים לא טרחו להודיע להם דבר באשר להפרת ההסכם וביטולו. לטענתם, הודעת המשיב מס' 2 לפיה הבנק מעדיף את המציע החדש מהווה זלזול ורמיסה של הסכם הפדיון. המבקשים טוענים, כי המשיבים הפרו את חובת תום הלב וחובת הנאמנות. המבקשים ציינו, כי הבנק חב בחובות אמון וזהירות מוגברות כלפיהם. לטענתם, הבנק הפר חובות אלו. לטענת המבקשים, השהיית הסכם הפדיון בשל קיומו של מציע חדש מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי ככל שטעו המשיבים עת הסכימו לפדות את המשכנתא הרובצת על המקרקעין בסכום המוסכם הרי שעסקינן בטעות בכדאיות העסקה אשר אינה מקימה עילה לביטול חוזה הפדיון. המבקשים טוענים, כי הבנק, אשר ביקש לתקן את טעותו האמורה נקט בתחבולות והתחמקויות מביצוע חובתו בהתאם לחוזה הפדיון. לטענתם, פעולות המשיבים נועדו לשם הכשלת חוזה הפדיון. המבקשים טוענים, כי אין עסקינן ברשלנות כי אם במעשה מכוון. לבסוף טוענים המבקשים, כי ייגרם להם נזק כלכלי עצום במידה שחלקה 40 תימכר באופן כפוי. לטענתם, יש להעדיף את האינטרס שלהם ולאפשר להם לפדות את החלקה. המבקשים ציינו, כי המקרקעין מהווים מקור פרנסתם העיקרי. לטענתם, במקרה האמור יש ליתן סעד של אכיפת החוזה אשר נכרת בינם לבין הבנק. הראיות מטעם המבקשים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אילן לוי (להלן: "אילן")- בנו של המבקש מס' 3. מטעם המשיבים הוגשו תצהירי עדות ראשית של המשיב מס' 2 ושל הגב' ליטל בניטה- (להלן: "בניטה")- עובדת של המשיב מס' 1. המצהירים העידו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העיד מר ג'רבי - אשר רכש את החלקה נשוא התובענה. הצדדים הגישו ראיות בכתב וסיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות אין מחלוקת כי חלקה 40, החלקה נשוא התובענה שלפניי, הינה חלקה המצויה בבעלות המבקשים. כן אין מחלוקת, כי חלקם של המבקשים בחלקה האמורה מושכן לטובת הבנק. המשיב מס' 2 מונה ככונס נכסים על החלקה דנן. כאמור, משצברו המבקשים חובות של מילוני שקלים כלפי הבנק הגיש הבנק תביעה נגד המבקשים והערבים שלהם, מרי לוי ואילן לוי- אשתו ובנו של המבקש מס' 3. במסגרת התביעה הוטלו עיקולים על נכסים נוספים של המבקשים, מעבר לנכסים אשר מושכנו על ידם. במסגרת הדיון אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה התגבש בין הצדדים הסכם פשרה, לפיו הוסכם, כי הערבים ישלמו לבנק סך של שני מיליון ₪ וכנגד יבוטלו העיקולים אשר הטיל הבנק והוא ימשיך בהליכי כינוס ומימוש לגבי המגרשים המשועבדים לטובתו. בהמשך, שב הבנק ופעל כנגד המבקשים והערבים, בטענה, כי המבקשים לא עמדו בהסכם הפשרה ולא שילמו את הסכום המוסכם. המבקשים הגישו תובענה בבית המשפט המחוזי בנצרת ובמסגרתה עתרו, כי בית המשפט ייתן צו מניעה לפיו יהיה הבנק מנוע מלהמשיך ולפעול כנגדם. במסגרת התובענה האמורה התגבש הסכם נוסף לפיו הוסכם, כי המבקשים והערבים ישלמו לבנק סך של 1,250,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין ומע"מ. אין מחלוקת, כי המבקשים והערבים שילמו את הסכום האמור. אין מחלוקת, כי חלקה 50 שאף אותה ביקשו המשיבים לממש במסגרת הליכי הכינוס נפדתה על ידי המבקשים ושטרי הפדיון שוחררו להם, המחלוקות אשר נתגלעו בין הצדדים הינן בשאלה האם נכרת בין המבקשים והבנק הסכם מחייב לשם פדיון חלקה 40 על ידי המבקשים וכן, האם המבקשים ויתרו על זכותם לפדות את החלקה האמורה. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר ששקלתי טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהונחו לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, כפי שיפורט. במסגרת עדותו נשאל המשיב מס' 2 האם המבקשים ויתרו על זכות הפדיון או שלא הייתה להם זכות כאמור והשיב, כי האינטרס של הבנק בשני ההסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין היה שכל צד ילך לדרכו. לטענתו, הבנק קיבל מהערבים סך של 2,250,000 ₪, החלקות שלא היוו חלק מהכינוס שוחררו למבקשים ואילו החלקות שבכינוס היה בידי הבנק למכור תמורת התמורה הגבוהה ביותר שניתן לקבל, מבלי שהמבקשים יוכלו להתערב (עמ' 33 ש' 19-26). המשיב מס' 2 העיד, כי חלק מהחלקות נמכרו ולגבי חלקות 40 ו-50 לא התקבלו הצעות והוא העביר אותן למתווכים. לטענתו, חלקה 50 נפדתה על ידי המבקשים וחלקה 40 נמכרה לג'רבי (עמ' 33 ש' 27-30). המשיב מס' 2 העיד, כי ראשי ההוצאה לפועל אשר אישרו את מכר שאר המגרשים וראו את פסקי הדין ראו בהם משום ויתור של התובעים על זכות הפדיון ואישרו את מכר המגרשים מבלי לתת לתובעים זכות פדיון (עמ' 34 ש' 1-5). עוד העיד, כי ביחס לחלקה 40 ניתנה למבקשים הזדמנות להתנגד והם אכן הגישו התנגדות (עמ' 34 ש' 10-11). המשיב מס' 2 נשאל מדוע לא פעל בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר מינויו ככונס נכסים, כאשר בהחלטה פורטו המסמכים אשר עליו לצרף לבקשה לאישור המכר. המשיב מס' 2 השיב, כי הסעיפים האמורים לא היו רלוונטיים בשלב האמור לאחר שני פסקי דין בפשרה ולכן הוא הביא בפני ראש ההוצאה לפועל את המצב העובדתי הנכון (עמ' 35 ש' 1-5). עוד העיד, כי כאשר הגיש בקשות לראש ההוצאה לפועל הוא הביא בפניו את השינויים שחלו מאז מינוי הכונס ועד המכר (עמ' 35 ש' 14-15). המשיב מס' 2 נשאל האם לגישתו סעיף 13 אינו רלוונטי ולא קיימת זכות סירוב. בתגובה טען, כי לא קיימת זכות כאמור וכי זה הרציו שעמד מאחורי הסכם הפשרה- שאין למבקשים זכות סירוב או זכות פדיון. בהמשך הוסיף, כי המשיבים לא התנגדו שהמבקשים יפדו בסכום סביר על פי שומה ותנאי הבנק אולם הזכות שניתנה להם בכתב מינוי הכונס בוטלה, לדעת הבנק ולדעת ראש ההוצאה לפועל, לאחר שניתנו פסקי דין בפשרה. המשיב מס' 2 נשאל מהיכן הוא למד את הדברים האמורים והתבקש להצביע על סעיף התומך בטענה האמורה. המשיב מס' 2 השיב, כי זה הרציו שעמד מאחורי הסכמי הפשרה והוסיף, כי ההסכמים מדברים בעד עצמם. המשיב מס' 2 טען עוד, כי הראייה היא שראש ההוצאה לפועל קיבל את העמדה וכיום המבקשים מנסים לפגוע בהסכם הפשרה, כך שהבנק יקבל 460,000 ₪ בלבד במקום 900,000, כאשר חובותיהם של המבקשים הינם בסך של עשרות מיליונים (עמ' 35 ש' 16-26). בעדותו נשאל אילן באשר להסכמי הפשרה אשר נכרתו בין הצדדים והעיד, כי החוב עמד על סך של כ-20 מליון ₪. אילן אישר, כי הוסכם שהתובעים ישלמו קצת למעלה משני מליון ₪ וכי כל נכסיהם ישוחררו משעבוד למעט מספר חלקות אשר צוינו בהסכם וביניהן חלקה 40 (עמ' 9 ש' 17-25). אילן התבקש לאשר, כי במסגרת ההסכמים לא ניתנה לתובעים זכות פדיון והשיב, כי לא צוין שם שהם מוותרים על הזכות האמורה. אילן שלל טענה לפיה הרציו מאחורי ההסכם היה שכל צד הולך לדרכו כך שהתובעים קיבלו חזרה את החלקות שלהם ומחלו להם על חלק גדול מהחוב ומנגד הבנק רשאי לממש בלעדיהם את החלקות הנותרות. לטענתו, הרציו לא היה שהתובעים יוותרו על זכות הפדיון המעוגנת בחוק. עוד טען אילן, כי אם בדיון לפני ההסכם היו מעלים דרישה לוויתור על זכות הפדיון הוא לא היה מסכים לכך (עמ' 9 ש' 26-32, עמ' 10 ש' 1-4). אילן נשאל האם הוא לא סבור שמשמעותם של שני הסכמי הפשרה הינה, כי כל צד הולך לדרכו כך שבידי הבנק למקסם את הסכום אשר בידו לגבות מהנכסים אשר לא שוחררו מהשעבוד והשיב, כי אין לכך קשר לעובדה שזכות הפדיון עמדה לתובעים. אילן הוסיף, כי הוא נתן הצעה לפדיון החלקות ולא נתקל בסירוב או התנגדות לזכות הפדיון (עמ' 10 ש' 5-11). כאמור לעיל, במסגרת הדיון אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה התגבש בין הצדדים הסכם פשרה, לפיו הוסכם, כי הערבים ישלמו לבנק סך של שני מיליון ₪ וכנגד יבוטלו העיקולים אשר הטיל הבנק והוא ימשיך בהליכי כינוס ומימוש לגבי המגרשים המשועבדים לטובתו. אין מחלוקת, כי לאחר הסכמי הפשרה לא ניתן כתב מינוי חדש לכונס אשר במסגרתו נקבע, כי לא עומדת למבקשים זכות פדיון. כן אין מחלוקת, כי בהסכמי הפשרה לא צוין במפורש, כי המבקשים מוותרים על זכות זו. מנגד, כאמור לעיל, חלקה 40 הייתה אחד מהנכסים אשר שיעבדו המבקשים לטובת הבנק. לפיכך, הרי שבהתאם להסכם הפשרה היה בידי הבנק להמשיך במימוש החלקה האמורה. סבורני, כי לשון הסכמי הפשרה תומכת בטענת המשיבים באשר לרציו אשר עמד מאחורי ההסכם האמור. כמו כן, סבורני כי גובה חובם העצום של המבקשים כלפי הבנק תומך אף הוא בטענה זו. העובדה שהמשיבים לא הביעו התנגדות לרצונם של המבקשים לפדות את הקרקע אין בה כשלעצמה בכדי להוכיח, כי קיימת למבקשים זכות כאמור. כפי שעולה מהבקשה הרי שבקשה לפדיון החלקות הועברה לשם קבלת עמדת הבנק וכן, הבנק הציב תנאי לפיו שתי החלקות יפדו בבת אחת. לא זו אף זו, מעדות אילן והראיות אשר הוגשו לתיק בית המשפט עולה, כי במקור פנו המבקשים בבקשה לרכוש את חלקה 50 ולא העלו טענה באשר לזכות הפדיון. סבורני, כי עובדות אלו תומכות בטענה, כי הצדדים סברו, כי לא עומדת למבקשים זכות לפדות את החלקות וכי הדבר תלוי בהסכמת הבנק. עם זאת, כפי שיובהר בהמשך, מצאתי, כי אף אם עמדה למבקשים הזכות לפדות את חלקה 40 הרי שהם לא פעלו כנדרש לשם מימוש זכותם ולא התגבש בינם לבין הבנק הסכם מחייב בנדון. מהמצורפים לנ/10 עולה, כי המבקשים הגישו, ביום 7.10.07, בקשה לרכישת חלקה 50. בהמשך ביקשו לבדוק אפשרות לרכוש את המשכנתא הרשומה לטובת הבנק. מנספח ז1 לנ/10 עולה, כי בקשת המבקשים להעברת המשכנתא נדחתה על ידי הבנק. במסגרת המכתב האמור טען המשיב מס' 2, כי ככל שהמבקשים מעוניינים להציע הצעה הרי שעליהם להעבירה אליו בצירוף פיקדון בשיעור 10% מגובה ההצעה בתוספת מע"מ. אילן טען, כי הצעת הפדיון הראשונה בכתב הייתה ביום 2.11.07 וכי שבועיים קודם ניתנה הצעה בשמם על ידי עו"ד רון ברנט (עמ' 10 ש' 12-14). אילן התבקש לאשר, כי נספח ז' הינו הצעה לפדיון המתייחסת לחלקה 50 ולא לחלקה 40. אילן אישר את הטענה האמורה ואז טען, כי נספח ו' לבקשה הוא ההצעה הראשונה, מיום 2.11.07, וכי זו הצעה העוסקת גם בחלקה 40 (עמ' 10 ש' 20-22). אילן אישר עוד, כי עו"ד ברנט קיבל תשובה שלילית ונאמר לו, כי ככל שיש להם עניין בחלקה 50 עליהם להפקיד 10% מסכום ההצעה. כן הוא אישר, כי מכתבו של עו"ד ברנט לא דיבר על פדיון אלא על רכישת חלקה 50 או רכישת המשכנתא מהבנק. אילן אישר, כי נושא הפדיון עלה לראשונה במכתבו מיום 2.11.07 (עמ' 10 ש' 23-30). ביום 2.11.07 הגישו המבקשים הצעה לפדיון שתי החלקות בעבור סכום של 170,000$. בהמשך שיפרו המבקשים הצעתם מספר פעמים. אילן העיד, כי בהמשך הוא הציע סכום של 850,000 ₪ והפקיד 10% מהסכום האמור, כפי שהוא התבקש לעשות. אילן נשאל האם בעת ההפקדה הייתה הסכמה באשר לסך של 850,000 ₪ והשיב, כי "לא יכול לקרוא לזה ממש הסכמה אלא, "אני מאמינה שזה יעבור" גם גב' בניטה וגם חברי" (עמ' 11 ש' 18-21). אילן העיד, כי בהמשך הוא הגיש הצעה שלישית, על סך של 920,000 ₪ ובהתאם לדרישת בניטה והמשיב מס' 2 הופקד סך של 17,000 ₪, לשם השלמת הסכום המופקד ל- 10% מההצעה החדשה. לטענתו, רק לאחר מכן הבנק אמר שהוא רוצה שמאי. לטענת אילן, המבקשים קיבלו את עמדת השמאי ופדו (עמ' 11 ש' 23-27). אילן העיד, כי לאורך התקופה הוא לא היה בקשר רק עם המשיב מס' 2 אלא פנה ישירות לבנק לגב' בניטה (עמ' 10 ש' 31-32, עמ' 11 ש' 1). לאור טענתה של הגב' בניטה בעניין זה בתצהירה נשאל אילן האם הגב' בניטה טענה בפניו, כי אין לה סמכויות בנדון, לא השיבה בכתב לפניותיו והפנתה אותו למשיב מס' 2. בתגובה טען, כי הגב' בניטה הינה מנהלת אשראיים מיוחדים בבנק. לטענתו, היא ביקשה להיות מכותבת לכל מכתב או הצעה מטעמו. אילן טען, כי הייתה ביניהם התנהלות טלפונית אינטנסיבית וכי הוא לא קיבל סירוב לפנות אליה טלפונית מתחילת המשא ומתן עד אפריל- מאי 2008 (עמ' 11 ש' 2-8). אילן שלל טענה לפיה לאחר ההצעה מה- 2.11.07 אמרה לו בניטה, כי הבנק הוציא את שתי החלקות לשומה חדשה ועד שלא תהיה שומה מעודכנת הוא לא יקבל תשובה להצעתו. לטענתו, ההצעה הראשונה נענתה בתחילת דצמבר. אילן נשאל האם בידו להציג מסמכים בנדון והשיב, כי הוא המתין חודש לתשובה ואז הן בניטה והן המשיב מס' 2 אמרו לו שההצעה נמוכה קמעה והוצע לו להעלות את הסכום ולפיכך הוגשה הצעה שנייה ב- 4.12.07. לטענתו, בניטה אמרה לו את הדברים בטלפון (עמ' 11 ש' 9-17). בניטה טענה, כי כונס הנכסים מונה על ידי בית המשפט, על דעת הבנק, לטפל בתיק המימוש. לטענתה, התנהלותה מול אילן לא הייתה ישירות אלא דרך המשיב מס' 2 (עמ' 24 ש' 29-32, עמ' 25 ש' 1). בניטה הוסיפה וטענה, כי לא זכור לה שהיא פנתה ישירות לאילן (עמ' 25 ש' 2-3). לטענתה, בכל ההתכתבויות, מלבד מכתב אחד (נספח כ"ג לת/1) היא הייתה מכותבת כנמען. לטענתה, נספח כ"ג האמור הועבר אליה ישירות מאילן והיא העבירה אותו למשיב מס' 2. לטענת בניטה, מלבד המכתב האמור היא לא העבירה לאילן מכתבים והוא לא העביר אליה מכתבים במסגרת התיק. בניטה העידה, כי לא כל התיקים שהיא טיפלה בהם מול אילן היו בכינוס של המשיב מס' 2. בניטה טענה, כי היה פרויקט בצפת אשר היו בו ערבויות חוק מכר ונוהלו מגעים ישירים מול אילן ועורך דינו בפרויקט. נטען בפניה, כי היא כתבה ושלחה לאילן מכתב לגבי גוש וחלקות שהיו בכינוס. בניטה אישרה את הטענה האמורה וטענה, כי במקרה האמור עסקינן בעניין טכני שהמשיב מס' 2 אינו מעורב בו. לטענתה, עסקינן בתיקון שטרי פדיון חלקיים אשר הבנק הנפיק ישירות ללקוח ולא דרך המשיב מס' 2 (עמ' 25 ש' 6-22). בניטה נשאלה מדוע שטרי הפדיון של חלקה 50 עברו דרך המשיב מס' 2, ככל שעסקינן בעניין טכני והשיבה, כי החלקה הייתה בכינוס נכסים ובמסגרת פשרה אשר הבנק, אשר יוצג על ידי המשיב מס' 2, היה צד לה (עמ' 25 ש' 26-28). לטענתה, שטרי הפדיון אשר הוצאו בבנק והיו איתם בעיות טופלו ישירות מול אילן. כמו כן, טופל מולו הנושא של אישורי יתרות ודפי תנועות. נטען בפניה, כי טענתה לפיה הכל עבר דרך המשיב מס' 2 אינה נכונה. בניטה השיבה, כי זה לא קשור לחלקה 40 בה עוסקת התובענה (עמ' 26 ש' 4-6). בניטה העידה, כי מיד לאחר שאילן פנה אליה היא אמרה לו שהיא אינה מסומכת לטפל בפדיון ושיפנה ישירות למשיב מס' 2 (עמ' 26 ש' 16-18). נטען בפניה, כי היא הודתה שהיא הייתה מכותבת במכתבים וניהלה עם אילן שיחות טלפון לגבי החלקה ומאוקטובר 2007 עד מכירת החלקה הייתה סדרת הצעות והיא הייתה מכותבת. בניטה אישרה טענה זו (עמ' 26 ש' 19-23). בהמשך העידה בניטה, כי היא אמרה לאילן שההצעות לא מאושרות והפנתה אותו למשיב מס' 2 (עמ' 28 ש' 15-19). עוד נטען בפני בניטה, כי בניגוד לטענתה, הרי שהיא ניהלה עם אילן שיחות טלפון לגבי ההצעות. בניטה השיבה, כי לא ניהלה עם אילן שיחות לגבי גובה החוב. בניטה טענה, כי היא אמרה לאילן שהיא לא סמכות מחליטה או מאשרת בבנק וכי הכל כפוף לאישור ההנהלה. לטענתה, אילן פנה אליה עם הצעות והיא אמרה לו שהן עוברות לאישור, ובמקרה שהוא התקשר ביום שהייתה ההנהלה בכדי לברר מה קורה היא אמרה לו שזה לא מאושר (עמ' 28 ש' 20-30). בהמשך נטען בפני בניטה, כי היא שוחחה עם אילן גם על נושא הפדיון, ההצעות והסכומים. בניטה השיבה, כי אילן ניהל מעקב טלפוני לגבי הוועדה שהתקיימה בבנק ולגבי האישור (עמ' 29 ש' 4-7). בניטה נשאלה האם לאורך התקופה היא לא חשבה להוציא מסמך בכתב ולהסביר במסגרתו, כי העובדה שהיא מכותבת במכתבים אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא אינה קובעת כלום. בניטה השיבה, כי אין מכתב כאמור אולם היא הסבירה לאילן בטלפון שהיא אינה מוסמכת וכי בכל בקשה המופנית לוועדת אשראי ולהנהלת הבנק נמצאת בסמכותם והיא גורם ממליץ בלבד (עמ' 26 ש' 24-29). טענותיה של בניטה בעניין זה אמינות ומהימנות בעיניי. גרסתה לפיה אינה בעלת סמכות בנסיבות וכי כל בקשה יש להעביר לאישור הנהלת הבנק הגיונית בעיני ומתיישבת עם הנסיבות.לא עלה בידי המבקשים להוכיח, כי מעורבות בניטה במשא ומתן הייתה גדולה מכפי שנטען על ידה. ברי, כי אין בעובדה שאילן בחר לכתב את הגב' בניטה במכתבים אשר שלח בכדי ללמד, כי הייתה מעורבת באופן ממשי בניהול המשא ומתן עם המבקשים לשם פדיון חלקה 40 ובוודאי שאין בהוספת שמה כמכותבת על ידי חייב לבנק כדי להקנות לה סמכות כלשהי אשר הנהלת הבנק בחרה שלא ליתן לה. בנוסף, המבקשים לא הוכיחו טענתם לפיה מהדברים אשר אמרה להם בניטה הם הבינו, כי הסכום אשר הוצע על ידם עתיד להתקבל. לא זו אף זו, אף אם הייתה מתקבלת גרסת המבקשים באשר לדברים אשר אמרה להם בניטה ואף אם הייתה מתקבלת טענתם באשר למעורבותה במשא ומתן, הרי שלגרסתם לא ניתן לומר, כי הייתה הסכמה באשר לסכום, ותחת זאת הייתה, לכאורה, אמירה של הגב' בניטה ושל המשיב מס' 2 לפיה הם מאמינים שההצעה תתקבל. לעניין זה אוסיף ואומר, כי בסופו של דבר הבנק לא דחה את הצעתם של המבקשים בשל גובה ההצעה, כי אם בשל העובדה שלא היה בידם לשלם לו את מלוא הסכום במזומן. אילן שלל טענה לפיה הוא לא דיבר עם המשיב מס' 2 על תשלום של 20% או 30% פחות וכי מלכתחילה המשיב מס' 2 נתן לו להבין שהבנק יכריע לפי חוות הדעת המעודכנת. לטענתו, הם שוחחו על פדיון ועל סכומים נמוכים מסכום השמאות. אילן העיד, כי הוא אמר שהוא לוקח על עצמו את תשלום מס רכוש, היטל השבחה והוצאות המיסים האחרות כך שכספי הפדיון יהיו נטו ויש לזה השלכות. לטענתו, כל ההצעות מלבד הראשונה כוונו למה שלדעת המשיב מס' 2 הבנק אמור היה להסכים (עמ' 17 ש' 9-15). לאור טענתו, באשר לתשלומים אשר לקח על עצמו נטען בפניו, כי אם הוא פודה את המקרקעין הרי שהוא משלם כסף ופודה ואין זה אומר שהוא לוקח על עצמו תשלום היטל השבחה ומס רכוש, שכן הוא אינו קונה ולוקח על עצמו את המיסים. בתגובה טען אילן, כי כאשר אמר שהוא לוקח על עצמו, הוא התכוון שהוא לוקח על עצמו שלא תהיה לו דרישה מכונס הנכסים והבנק לקבל אישורי מיסים במכירה הבאה. אילן נשאל מה יש לכונס הנכסים עם החייב במכר כפוי ונטען בפניו, כי ככל הנראה הוא סבר שאם הבנק או הכונס לא יצטרכו לשלם מס שבח, היטל השבחה ומע"מ אז כדאי יהיה להם לתת לו הנחה בשיעור 20%. אילן השיב, כי זה לא מדויק והוסיף, כי בשמאות הראשונה השמאי רשם שאת ה- 920,000 ₪ הוא נותן הפחתה למימוש מהיר וכי הסכום הוא עבור מכירה לצד שלישי ולא לפדיון (עמ' 17 ש' 16-25). בהמשך נטען בפני אילן, כי השמאות הראשונה הייתה מ- 2007 וכי מיד לאחר שהתקבלה הצעתו הראשונה אמרה לו בניטה, כי הם פנו לעדכון שמאות ולקח לשמאי שלושה חודשים להוציא שומה מעודכנת. בתגובה טען אילן, כי זה לא יכול להיות ושאל מדוע הוא הציע הצעות נוספות אשר הוא התבקש להציע וכל פעם שיפר את הצעתו. נטען בפניו, כי אין לו מסמך מהמשיב מס' 2 או מבניטה לפיו הוא התבקש לשפר את הצעותיו. בתגובה טען אילן, כי זה לא סביר שהוא מגיש הצעות סתם ורושם שזה בעקבות שיחה עם המשיב מס' 2. אילן הוסיף וטען, כי העובדה שהוא נדרש להפקיד 10% לאחר ההצעה של ה- 750,000 ₪ ובהמשך התבקש להפקיד סכום נוסף לאחר ההצעה של ה- 920,000 ₪ מלמדת על קיומו של דו-שיח (עמ' 13 ש' 1-8). בתגובה נטען בפניו, כי הוא שיפר את הצעותיו מאחר והמשיב מס' 2 אמר לו בתחילת הדרך כי יש לו הצעות מקונים שונים לגבי שתי החלקות וכי הם הפקידו 10% ובכדי שניתן יהיה לדון בבקשתו הרי שגם הוא צריך להפקיד 10%. אילן שלל טענה זו והוסיף, כי בבקשה לרישום המכר טען המשיב מס' 2, כי המון זמן לא נדרשו רוכשים לחלקות (עמ' 13 ש' 26-30). אילן טען, כי התיק נפתח בספטמבר 2002 (עמ' 13 ש' 31, עמ' 14 ש' 1). בהמשך נטען בפני אילן, כי ההצעות בנוגע לחלקות התקבלו ב- 2007 והוא נשאל האם זה לא הרבה זמן. בתגובה טען, כי המשיב מס' 2 רשם בבקשתו, כי לא נמצא דורש הרבה זמן (עמ' 14 ש' 2-3). בהמשך עדותו שוב נטען בפני אילן, כי נאמר לו שעליו להפקיד 10% בכדי שהצעתו תישקל. אילן לא התייחס לטענה האמורה ותחת זאת טען, כי לא הייתה בעיה עם הפיקדון והוא הופקד מיד כנדרש. אילן טען, כי המשיב מס' 2 לא התחייב אולם סבר שהבנק ייעתר לבקשת הפדיון (עמ' 16 ש' 31, עמ' 17 ש' 1-2). בניטה נשאלה האם אילן הציע הצעות מחיר אשר כל פעם עלו מבלי שהיה ביניהם דין ודברים והשיבה, כי אילן ניהל דין ודברים עם המשיב מס' 2 ועמה והעלה מספר הצעות מאחר וההצעות לא אושרו. לטענתה, המשיב מס' 2 דיווח לה, כי 750,000 הייתה הצעה ראשונית שלא אושרה ואילן התבקש לשפרה (עמ' 27 ש' 1-5). בהמשך נטען בפניה, כי אילן העלה כל הזמן את הסכום והיא נשאלה האם שיפר הצעותיו בשל מחשבה שלו או שהוא הבין שזה הסכום אשר מצופה ממנו לעלות. בניטה השיבה, כי המשיב מס' 2 אמר לאילן באופן מפורש שהבנק דורש לשפר את ההצעה והוסיפה, כי בסופו של יום ההצעה שאושרה על ידי הבנק היא בגובה השמאות בצירוף שכר טרחת הכונס. בניטה נשאלה האם אמרו לאילן שזה מה שמצפים ממנו לעלות ובניטה השיבה, כי יצא מכתב בנדון. לטענתה, עסקינן במכתב מיום 4.3.08 (נספח ט' לנ/10) (עמ' 29 ש' 9-16). בנוסף, העידה, כי אילן ידע שהחלקה מוצאת למכירה, נמצאת אצל מתווכים ופורסמה בעיתון (עמ' 29 ש' 26-28). במהלך עדותו נטען בפני אילן, כי כל ההצעות היו ביוזמתו ומלכתחילה הוא הציע הצעה נמוכה אפילו ביחס לשומה הראשונה והוא שיפר מאחר וראה שהבנק לא עונה. נטען, כי הוא שיפר את הצעתו על אף שלא התבקש לעשות כן ומה שאמרו לו זה להשלים את הפיקדון ל- 10% ולהמתין לחוות הדעת המעודכנת. אילן השיב, כי זה לא מדויק ולא נכון. לטענתו, זהו ניסיון לסלף את העובדות. אילן שב וטען, כי כל ההצעות למעט הראשונה היו בהתאם להערכת המשיב מס' 2 באשר לסכום אשר הבנק יאשר. אילן הוסיף, כי בהצעות הוא ציין, כי זה בהתאם לשיחתם. לטענתו, היה ביניהם קשר רציף (עמ' 17 ש' 26-31, עמ' 18 ש' 1). עוד נטען בפני אילן, כי את ההצעה להוסיף 6% בעבור שכר טרחת כונס הנכסים הוא הציע בכדי לשכנע את הבנק שלא ייגרם לו חסרון כיס. אילן השיב, כי זה לא מדויק וטען, כי המשיב מס' 2 דרש, כי הדברים יהיו בכתב. לטענתו, הוא לא כתב את הדברים סתם (עמ' 18 ש' 3-7). אילן העיד, כי תמי טפירו ביקשה ממנו להוסיף דמי פיתוח והיטל השבחה והמכתב לא היה ביוזמתו. אילן נשאל מדוע לא ציין, כי המכתב הינו בהתאם לשיחה עם תמי טפירו והשיב, כי המשיב מס' 2 דיבר עמו על ה- 6% ולמיטב זכרונו יצא מכתב אשר עסק בכך בלבד ותמי טפירו אמרה שכונס הנכסים מבקש שיצוין שזה כולל דמי פיתוח והיטל השבחה (עמ' 18 ש' 7-13). לא עלה בידי המבקשים להוכיח טענתם לפיה הם שיפרו הצעותיהם בהתאם למה שהמשיב מס' 2 ו/או הגב' בניטה הבהירו להם, כי מצופה מהם להציע בעבור פדיון החלקות. לא זו אף זו, אין בעובדה שהמבקשים התבקשו להפקיד סך של 10% מהצעותיהם בכדי לתמוך בטענתם בנדון. טענת המשיבים לפיה המבקשים התבקשו להפקיד את הסכום האמור, מאחר וכך נדרשו כל יתר המציעים האחרים, כתנאי לבחינת הצעותיהם, מקובלת, אמינה ומהימנה בעיניי. במהלך עדותו נטען בפני אילן, כי חוות דעת השמאי עמדה על 1,060,000 ₪ וכי זה הסכום שהבנק דרש לשם פדיון. אילן השיב, כי זה מה שהבנק דרש בסוף הדרך, לאחר שהוא טורטר עם ארבע הצעות, לטענתו הוא הסכים אף לסכום האמור (עמ' 14 ש' 4-6). אכן, ביום 28.2.08 הגישו המבקשים הצעה לפיה בעבור פדיון שתי החלקות הם ישלמו סך של 1,060,000 ₪ בתוספת 6% שכר טרחת כונס הנכסים. ההצעה האמורה הוגשה לאחר שהוגשה שומה מעודכנת לפיה שווי הזכויות בשתי החלקות הינה 1,060,000 ₪ בתוספת מע"מ ולמימוש מהיר 900,000 ₪. ביום 4.3.08 המציא הבנק תגובתו להצעה האמורה. הבנק קיבל את ההצעה ואישר את פדיון חלקות 40 ו-50 בעבור סך של 1,060,000 ₪ (נספח ט לנ/10). לאחר שהצעת המבקשים לפדיון חלקות 40 ו-50 התקבלה על ידי הבנק, כמפורט לעיל. ביקשו המבקשים, כי יותר להם לשלם את סכום הפדיון תוך 60 ימים. במכתב מיום 6.3.08 (נספח ט1 לנ/10) הודיע להם המשיב מס' 2, כי הבנק איננו נעתר לבקשה האמורה, מאחר וישנם מציעים נוספים בגבולות חוות דעתו המעודכנת של השמאי, והבנק איננו מוכן שהמשיב מס' 2 יודיע ליתר המציעים אודות הפדיון וישיב להם את פיקדונותיהם מבלי שמלוא סכום הפדיון יופקד על ידי המבקשים. ביום 23.3.08 שלחו המבקשים למשיב מס' 2 מכתב (נספח י' לנ/10) ובמסגרתו ציינו, כי עד לסוף השבוע הם ישלמו סך של 530,000 ₪ ובתמורה יקבלו את שטרי פדיון המשכנתא של חלקה 50. כמו כן טענו, כי הם ישלמו המחאה על סך 125,000 ₪ ביום 25.6.08 ועשר המחאות על סך 20,000 ₪ כל אחת, מיום 1.4.08 ועד ליום 1.2.09. לטענתם בתמורה לתשלום הסך של 125,000 ₪ ושלוש המחאות על סך 20,000 ₪ יעביר לידיהם הבנק שטרי פדיון משכנתאות על מחצית חלקה 40 ולאחר תשלום יתר ההמחאות יעביר לידיהם את שטרי הפדיון על המחצית השנייה של חלקה 40. עותק של המכתב האמור נשלח לבנק. מההתכתבות המופיעה על גבי העותק האמור (נספח יא' לנ/10) עולה, כי המשיב מס' 2 התייחס להצעה לפדיון חלקה 50 וביקש מהגב' בניטה את עמדת הבנק בנוגע לאמור במכתב ביחס לפדיון חלקה 40. ביום 24.3.08 השיבה הגב' בניטה, כי הבנק מוכן לשקול את החרגת חלקה 50 ופדיונה תמורת 600,000 ₪- שווי השמאות. בהתאם העביר המשיב מס' 2 לבנק שלושה שיקים בסך כולל של 600,000 ₪, כאשר אחד מהם משוך מחשבון הפיקדון. מנספח יב' לנ/10 עולה, כי המשיב מס' 2 הודיע לבנק, כי הוא יעביר למבקשים את שטרי ביטול המשכנתא של חלקה 50 לאחר אישור הבנק לפיו השיקים נפדו. לאחר שהשיקים האמורים הופקדו וניתן אישור, כי הם לא חזרו, הודיעה הגב' בניטה למשיב מס' 2, כי ניתן למסור לאילן לוי את שטרות הביטול לחלקה 50 (נספח יב' 2 לנ/10). לטענת בניטה, ב- 23.3 אילן פנה למשיב מס' 2 בבקשה לפצל את הפדיון ואז פדה את חלקה 50 תמורת 600,000 ₪ וביקש פריסה לגבי חלקה 40 לסכום של 460,000 ₪ בהתאם לשמאות (עמ' 29 ש' 18-21). בניטה נשאלה האם שמעה שהמשיב מס' 2 אמר לאילן שההצעה לא מתקבלת והשיבה בשלילה והוסיפה, כי היא חושבת שיש תכתובת לפיה אילן יודע שיש מציעים נוספים והבנק רוצה למקסם את המחיר. בניטה נשאלה ממתי יש מציעים נוספים והשיבה, כי היא אינה יודעת (עמ' 30 ש' 24-28). בניטה טענה שהבנק הסכים לאשר פדיון חלקה 50 בעבור 600,000 ₪ מאחר וזה עומד בתנאי האישור המקורי של ההנהלה. לטענתה, ההנהלה אישרה פדיון שתי החלקות בעבור סך של מיליון ושישים אלף ₪ ואילן ביקש לפדות את אחת החלקות בשווי השמאות ועל כן ניתן אישור מיידי. לטענתה, הבקשה לפריסה חורגת מהבקשה לפדות את החלקה במיידי ועל כן הבקשה הועברה להנהלה (עמ' 32 ש' 23-27). בעדותו נטען בפני אילן, כי המשיב מס' 2 טען בפניו, כי הבנק דורש מיליון ושישים אלף ₪ וכי בעקבות ההודעה האמורה הוא שלח לבנק שני מכתבים. אילן אישר את הטענה האמורה. נטען בפניו, כי בתגובה לאחד המכתבים השיב לו המשיב מס' 2, כי הבנק מוכן לתת לו זכות פדיון על חלקה 50 בלבד. אילן שלל טענה זו וטען, כי בין מכתבו למשיב מס' 2 מיום 11.3.08 ומכתבו למשיב מס' 2 מיום 23.3.08 חלפו כשבועיים. לטענתו, במכתב הראשון הוא העלה תמיהה באשר לעובדה שבמשך כל המשא ומתן לא אוזכרה הדרישה, כי התשלום יהיה במזומן. לטענתו, המכתב השני הינו תולדה של פגישה אשר נערכה במשרדו של המשיב מס' 2, אשר מטרתה הייתה פריסת התשלום. לטענתו, המשיב מס' 2 נתן להם להבין, כי אם הם ישלמו סכום נכבד של מחצית מהסכום במזומן הבנק ייעתר לבקשת הפריסה. אילן טען, כי המבקשים לא ויתרו בשום שלב על זכות הפדיון (עמ' 18 ש' 14-30). לא עלה בידי אילן להוכיח טענתו לפיה הוסכם בינו לבין המשיב מס' 2, כי המבקשים ישלמו את מחצית הסכום במזומן ואת היתרה ישלמו בתשלומים. לא זו אף זו, כאמור לעיל, אילן העיד כי המשיב מס' 2 הבהיר לו, כי תידרש הסכמה של הבנק באשר לאופן הפריסה. הבנק לא נעתר להצעתו של אילן לפרוס את סכום הפדיון כמפורט לעיל. אילן אישר, כי לאורך הדרך הם לא דיברו על האופן בו ישולם הפדיון וכי כל הזמן חיכו לשומה (עמ' 18 ש' 31-32). אילן שלל טענה לפיה לאחר המכתב מיום 23.3.08 הודיע לו המשיב מס' 2, כי הבנק אינו מסכים להצעתו ומוכן רק לפדיון חלקה 50, כנגד תשלום סך של 600,000 ₪. לטענתו, מהתכתבותו עם הגב' בניטה עולה, כי הבנק מוכן לשקול את החרגת חלקה 50 תמורת 600,000 ₪ במקום 530,000 ₪ אשר הוא הציע. לטענתו, היא קיבלה את הצעתו אולם היה עליו להוסיף סך של 70,000 ₪. אילן טען, כי זה היה במסגרת כוללת של ההצעה (עמ' 19 ש' 1-8). בהמשך נטען בפני אילן, כי ביום 23.5.08 המשיב מס' 2 אמר לו שהבנק אינו מקבל את הצעתו לפדות את חלקות 40 ו-50 ומאפשר לו לפדות רק את חלקה 50 עבור סך של 600,000 ₪, כפי שהיה בפועל. אילן שלל טענה זו וטען, כי במכתבו מיום 10.4.08 הוא ציין, כי ככל שהבנק יעמוד על כך הוא ישלם במזומן. בניטה נשאלה האם מנספח י' היא למדה שאילן ביקש לרדת מחלקה 40 והשיבה בשלילה. לטענתה, הוא ביקש לפצל בין שתי החלקות. לטענת בניטה, היא למדה על כך מזה שהוא ביקש לשלם עבור חלקה 50 ולפדות אותה במיידי ולגבי חלקה 40 ביקש פריסה (עמ' 31 ש' 1-8). בניטה נשאלה כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם נספח כ"ב, בו אילן אומר שההצעות הן על חשבון פדיון חלקות 40 ו-50. בניטה השיבה, כי נראה לה שזו טעות כתיב. בניטה נשאלה האם יש מכתב תגובה לפיו המכתב הינו טעות, שכן אילן ביקש לפצל את הפדיון עבור החלקות. בניטה הפנתה לנספח י"ב לנ/10 וטענה, כי השיקים נתנו לגבי חלקה 50 בלבד. כמו כן הפנתה בניטה לנספח י"ד וטענה, כי ישנה תשובה של הבנק למשיב מס' 2 לפיה הבקשה לפדיון חלקה 40 בתשלומים נדחית. לטענתה, עסקינן במכתב מיום 30.3.08 אשר הינו תשובה למכתב מיום 23.3 (עמ' 31 ש' 1-19). בניטה התבקשה להצביע על מכתב לפיו הצעתו של אילן איננה מתקבלת וטענה, כי נספח י"ד לת/10 הינו מכתב במסגרתו נדחתה הצעתו של אילן לפריסת תשלומים עבור פדיון חלקה 40. כאמור, ביום 6.4.08 שלחה בניטה מכתב למשיב מס' 2 לפיו בהמשך למכתבו של אילן מיום 23.3.08 דוחה הבנק את בקשתו לפדיון חלקה 40 בדרך של פריסת תשלומים (נספח י"ד 1 לנ/10). במכתב מיום 7.4.08 (נספח יד לנ/10) הודיע המשיב מס' 2 לאילן, כי הבנק דחה את הצעתו לפדיון חלקה 40 בפריסה לתשלומים וכן ציין, כי יש בידיו הצעה גבוהה לרכישת הנכס והוא אינו רואה כי ניתן יהיה לפדות את הנכס במחיר אשר הוצע על ידי אילן. במהלך עדותו נשאל המשיב מס' 2 האם המכתב האמור לא נשלח והשיב, כי הוא חושב שהוא נשלח אולם ייתכן שלא נשלח. לטענתו הוא לא מצא אישור פקס (עמ' 38 ש' 8-11). אף אם אין בידי המשיבים להוכיח, כי המכתב האמור נשלח למבקשים סבורני כי אין בכך בכדי להועיל למבקשים. איני מקבלת טענת המבקשים, לפיה היה ברור לצדדים כי לוח התשלומים אשר הוגש על ידם איננו מהווה הצעה וכי העברת העותק הייתה מטעמי פרוצדורה. מצאתי, כי בקשת המבקשים באשר לאופן תשלום סכום הפדיון לגבי חלקה 40 בדרך של פריסה לתשלומים, מהווה הצעה חדשה, ואף אם המכתב האמור לא נשלח למבקשים ברי, כי אין בכך בכדי ללמד שבקשתם האמורה התקבלה, לאחר שכאמור לא הוכח לי שנמסרה הודעת קיבול על ידי הבנק. המשיב מס' 2 טען, כי בנספחים י"ב ו- י"ב1 ביקש אילן שמלוא סכום הפיקדון אשר הפקיד עבור חלקות 40 ו-50, סך של 92,000 ₪ , ישמש כפיקדון לחלקה 50 בלבד והוסיף סך של 549,580 ₪ בכדי להשלים את הפיקדון לסך של 600,000 ₪, לשם פדיון חלקה 50 בלבד (עמ' 36 ש' 17-20). המשיב מס' 2 נשאל, האם לגישתו במועד של נספח י"ב, ה- 30.3.08, ויתרו המבקשים על חלקה 40 והשיב בחיוב (עמ' 36 ש' 21-22). המשיב מס' 2 נשאל כיצד הדבר מסתדר עם מכתבו מיום 7.4 (נספח י"ד לנ/10) במסגרתו הוא אמר שהנהלת הבנק דוחה את ההצעה לפדיון חלקה 40. בתגובה טען המשיב מס' 2, כי ביום 28.2.08 אילן הודיע שהוא משפר את הצעתו ובהמשך ביקש לשלם את סכום הפדיון תוך 60 יום. הבנק סירב לבקשה והסכים לאפשר פדיון של חלקה 50 תמורת 600,000 ₪. לטענתו, תשובת הבנק מיום 7.4 מתייחסת לבקשה לפרוס את התשלום למשך שנה. המשיב מס' 2 העיד, כי מכתב התשובה היה לאחר שאילן הורה להעביר סך של 92,000 ₪ מהפיקדון על חשבון פדיון חלקה 50, זאת לאחר שהוא קיבל ביום 7.4 את שטרי הפדיון והבקשה לביטול המשכנתא על חלקה 50 (עמ' 36 ש' 20-32, עמ' 37 ש' 1-2). המשיב מס' 2 נשאל פעם נוספת, מדוע הבנק דחה את הצעתו של אילן ביום 7.4 אם ממילא ביום 30.3 ויתר אילן על חלקה 40. המשיב מס' 2 השיב, כי הוא הודיע לאילן שהצעת הפריסה לא התקבלה וביום 30.3 שילם לו אילן עבור פדיון חלקה 50 בלבד. לטענתו, ככל הנראה תשובתו הרשמית של הבנק אחרה להגיע ועל כן הוא שלח את המכתב ביום 7.4 (עמ' 37 ש' 3-7). המשיב מס' 2 נשאל מדוע הוא לא אמר לבנק שהמכתב מיותר מאחר וב- 30.3 אילן כבר ויתר והשיב, כי חזקה עליו שהוא הודיע לבנק. לטענתו, הוא שלח לבנק את השיקים של אילן לשם פדיון חלקה 50 אולם הבנק עובד לפי הספר וביום 6.4 ההנהלה אמרה לשלוח מכתב תשובה ולמחרת הוא שלח את המכתב האמור (עמ' 37 ש' 10-12). לטענת המשיב מס' 2, נאמר לו במפורש שאילן ויתר על חלקה 40 (עמ' 37 ש' 17-19).המשיב מס' 2 העיד, כי אילן אמר לו וגם הביא שיקים בסכום המדויק (עמ' 37 ש' 21). עוד העיד המשיב מס' 2, כי כאשר נמסרו לו שיקים בסך כולל של 600,000 ₪ לא נשאר סכום בפיקדון עבור חלקה 40 (עמ' 37 ש' 23-25). סבורני, כי העובדה שבתגובה לבקשתו של אילן באשר לפריסת התשלומים השיב הבנק, כי הוא מאפשר את פדיון חלקה 50 בעבור סך של 600,000 ₪ ולא נתן הסכמתו לפריסת התשלומים בעבור פדיון חלקה 40 מלמדת על דחיית בקשת המבקשים. המבקשים לא פעלו בכדי לברר האם הבנק נעתר לבקשתם לפריסת התשלום בעבור פדיון חלקה 40 ועל כך אין להם להלין אלא על עצמם. כמו כן, סבורני, כי התנהלות המבקשים, ובין היתר הפקדת הסכום המדויק בעבור פדיון חלקה 50 באופן שלא נותר כל פיקדון אצל הבנק עבור חלקה 40, למרות שלאורך כל הדרך עמד הבנק על כך שעל מנת לבחון כל הצעה יש להקדים ולהפקיד פיקדון בסך 10% מההצעה כפי שעשו יתר המציעים, תומכת בטענת המשיבים לפיה המבקשים ויתרו על פדיון חלקה 40. המבקשים טוענים, כי לכל המעורבים היה ברור, כי הכספים אשר הופקדו על ידם, ובסך הכל 642,000 ₪ שולמו על חשבון חלקות 40 ו- 50 בגוש 13529 שכן מלכתחילה ראו המבקשים והמשיבים את שתי החלקות כמקשה אחת ופעלו בהתאם. אינני מקבלת טענה זו. מצאתי טענתם זו של המבקשים לא אמינה ולא סבירה ואינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו לפני. אף אם בתחילה הוסכם, כי שתי החלקות יפדו בבת אחת הרי שמלוח התשלומים אשר הוגש על ידי המבקשים עולה בברור, כי הם הפרידו בין פדיון החלקות. טענת אילן לפיה לאורך כל המשא ומתן דובר על פדיון שתי החלקות כמקשה אחת אינה עולה בקנה אחד עם מכתבו אשר במסגרתו ביקש לשלם בעבור פדיון חלקה 50 ובהמשך לשלם בתשלומים בעבור פדיון חלקה 40 וכן עם העובדה שלאחר ששולם סכום הפדיון עבור חלקה 50 נמסרו למבקשים שטרי הפדיון עבור חלקה זו. בניטה נשאלה האם ישנם מכתבים קודמים המתייחסים להצעותיו של אילן והשיבה, כי ככל הידוע לה אין מכתבים קודמים. לטענתה, זהו הליך של משא ומתן ולא בכל שלב מוציאים תשובה שלילית. לטענתה, נתנו לאילן הזדמנות לשפר את הצעתו בכדי שהיא תהיה כדאית לבנק. בניטה נשאלה האם אין זה תמוה בעיניה, כי במשך חצי שנה יש פניות של חייב ואין דבר כתוב, אף לא תרשומת פנימית בנדון. בניטה השיבה, כי ישנה תרשומת פנימית בינה לבין המשיב מס' 2 וכי אין חובה להציגה בבית המשפט. בניטה נשאלה האם היא או המשיב מס' 2 לא ראו לנכון, אף לא מטעמים של תום לב, לענות לאילן בכתב בכדי שידע היכן הוא נמצא. בניטה השיבה, כי אילן לא דרש זאת. בניטה העידה, כי אילן הפקיד תוספת בכדי להשלים להפקדה בשיעור של 10% מהצעותיו. בניטה נשאלה האם אין בכך שאילן הפקיד 10% מגובה ההצעה ולא קיבל תגובה בכתב איננה מהווה קיבול של הצעתו. בניטה השיבה, כי אמרו לו שעליו לשפר את ההצעה וכי לא מקבלים אותה מפאת גובהה ואי כדאיותה (עמ' 27 ש' 9-32). עדות בניטה לפיה לאורך הדרך המשיבים יידעו את המבקשים, כי הצעותיהם נדחו אמינה ומהימנה בעיניי. סבורני, כי אין בעובדה שהמשיבים לא הוציאו מכתבים בנדון בכדי ללמד אחרת. העובדה שהמבקשים הגישו מספר הצעות משופרות תומכות בעמדה זו. כמו כן, כמפורט לעיל, מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה המבקשים התבקשו להפקיד 10% מסכום הצעותיהם כתנאי לדיון בבקשה. משכך, ברי, כי אין בהפקדה האמורה ובהעדר תגובה בכתב בכדי להוות קיבול של הצעת המבקשים. אוסיף ואומר, כי אף אם היה בכך קיבול של הצעת המבקשים באשר לסכום הפדיון, הרי שלא התגבשה הסכמה באשר לאופן תשלום הסכום. ברי, כי עסקינן בפרט מהותי אשר העדר הסכמה לגביו יש בה כדי ללמד על העדר גמירות דעת ועל, כי לא השתכלל בין הצדדים הסכם. במכתב מיום 10.4.08 (נספח ט"ו לנ/10) טען אילן, כי לאורך כל המשא ומתן דובר על פדיון שתי החלקות כמקשה אחת ותשלום הפדיון שולם בעבור שתיהן. מהלך עדותה נטען בפני בניטה, כי אין לבנק מענה למכתב של אילן ממנו עולה, כי הוא לא פיצל את הפדיון. בניטה השיבה, כי התנהגותו מלמדת אחרת וכי הם לא ראו לנכון לתקן את התנהגותו על ידי מסמך (עמ' 31 ש' 20-24). המשיב מס' 2 נשאל מדוע אין מכתב תשובה לאילן, לאור הטענה שאילן ויתר על חלקה 40. המשיב מס' 2 שאל בתגובה האם עליו לכתוב את זה במכתבים. לאחר שנטען שאילן טען במכתב מיום 10.4 שהוא עומד על זכות הפדיון השיב המס' 2, כי הוא אינו פועל על פי גחמות של חייבים ומה שסכום סוכם. לטענתו, בשלב הזה אילן ויתר על חלקה 40 והוא אינו צריך לשלוח מכתבים בנדון. המשיב מס' 2 נשאל מדוע לא ראה צורך לענות בכתב והשיב, כי לאחר שביום 30.3 הסתיים המשא ומתן לגבי חלקה 40 הוא ראה עצמו מחויב כלפי המציעים החדשים בלבד (עמ' 40 ש' 22-31). המשיב מס' 2 נשאל מדוע דבריו אינם מופיעים במכתבו מיום 7.4 והשיב, כי הסיכום שלו עם אילן היה בעל פה. לטענתו, אילן שיקר אותו אולם מעשיו, כגון הפקדת השיקים, מראים שהוא וויתר על חלקה 40 (עמ' 40 ש' 32, עמ' 41 ש' 1-2). המשיב מס' 2 הוסיף וטען, כי הטענה היא, שהוא על דעת עצמו העביר את הפיקדון על סך 92,000 ₪ לחלקה 50 כאילו לא היה סיכום מעולם, טענה שאינה מתקבלת על הדעת ולטענתו, אילן שקרן (עמ' 41 ש' 2-5). נטען בפניו, כי היה עליו לפרט את מלוא טענותיו במכתב מיום 7.4.08 ולא להסביר כעת בבית המשפט דברים אשר אינם מסתדרים מבחינה הגיונית בתגובה טען המשיב מס' 2, כי הוא לא היה חייב כלום לאילן ותשובתו לאילן הייתה תשובת הבנק (עמ' 41 ש' 9-11). המשיב מס' 2 נשאל למה הוא התכוון במונח הוראה מפורשת המופיע בסעיף 23ג'1 לתצהירו והשיב, כי אילן אמר לו לקחת את כל הפיקדון. לטענתו, הוא אמר לו את הדברים בעל פה ומסר לו שיקים בכדי להשלים לסך של 600,000 ₪ ו- 6% שכ"ט. לטענת המשיב מס' 2, אילן אמר לו שאין לו אפשרות לפדות את חלקה 40 אלא בפריסה, אשר הבנק לא אישר לו (עמ' 43 ש' 1-4). מצאתי עדות זו אמינה, מתיישבת עם הראיות ומתקבלת על דעתי יותר מגרסת אין בעניין. המשיב מס' 2 נשאל האם לאור העובדה שהכל היה בעל פה וישנם מסמכים אשר סותרים את דבריו האם הוא לא ראה לנכון להחתים את המבקשים על ויתור והשיב, כי לא ראה לנכון לעשות כן. לטענתו, כאשר הוא מדבר עם אדם זה קדוש והוא אינו אמור לחשוב שעליו להתכסות במסמכים למקרה שאדם יתבע אותו יום אחד (עמ' 43 ש' 5-8). לטענתו, אילן סיכם איתו על חלקה 50 אולם שלח מכתבים לגבי חלקה 40 (עמ' 43 ש' 8-9). המשיב מס' 2 נשאל מדוע לא פירט את השתלשלות העניינים עם אילן בבקשה לאישור המכר והשיב, כי באותה עת, הוא לא העלה על דעתו שיהיו לאילן טענות לגבי חלקה 40. לטענתו, הוא כתב מה המצב וכתב פרק לגבי נושא הפדיון (עמ' 43 ש' 10-13). נטען בפניו, כי לגבי הבעלים בנוגע לחלקה 40 הוא כתב שלוש שורות. המשיב מס' 2 השיב, כי זה לא מעניין את ראש ההוצאה לפועל אחרי שיש פסק דין, והוסיף, כי ישנה הצעה כפולה מגובה השומה וכי המטרה הינה להפחית מחובם של החייבים. המשיב מס' 2 טען, כי הוא פעל בהתאם למה שנקבע בחוק ההוצאה לפועל (עמ' 43 ש' 14-17). המשיב מס' 2 נשאל כיצד הוא לא שיער שהם התנגדו למכירה כאשר הוא קיבל ב- 5.5.08 את נספח ט"ו אשר במסגרתו הם טענו שהם עומדים על זכות הפדיון. בתגובה טען, כי לאחר שהבנק לא הסכים להצעת הפריסה בנוגע לחלקה 40 ואילן הורה להעביר את הפיקדון לחלקה 50 הרי שהוא סיים את נושא הפדיון עם אילן ונכנס להליך התמחרות עם מציעים שונים. לטענתו, במכתב מיום 5.5 ביקשו ממנו לרשום משכנתא שנייה והוא התעלם (עמ' 43 ש' 18-23). המשיב מס' 2 שב והעיד, כי סוכם עם אילן על פדיון חלקה 50 וכי אין ממש בטענה שהוא שלח ידו בכספי הפדיון של חלקה 40 (עמ' 43 ש' 28-30). המשיב מס' 2 טען, כי אין ממש בטענה לפיה הסכום של ה- 600,000 ₪ היה 60% מסכום הפדיון (עמ' 44 ש' 1-2). המשיב מס' 2 נשאל מדוע לא רשם שאילן שקרן קודם לכן והשיב, כי הוא כתב מה קרה כרונולוגית. בהמשך טען, כי הטענה לפיה ה- 641,580 ₪ היו 60% מסכום הפדיון לאחר שהבנק דחה את ההצעה לפרוס את התשלומים עבור חלקה 40 הינה שקר. לטענתו, הוא לא טען כן בתצהירו היות ואינו נוהג להשתמש במילים כאמור בתצהיריו (עמ' 44 ש' 5-9). המשיב מס' 2 נשאל האם בעת שהוא כתב את תצהירו הוא לא חשב שאילן שקרן והשיב, כי לאורך כל הדרך הוא חשב שאילן שקרן, חסר פרוטה ומחפש חברות שישלמו עבורו (עמ' 44 ש' 10-11). המשיב מס' 2 הופנה לסעיף 33א' ואישר, כי הבנק דחה אף את ההצעה האמורה. לטענתו, ביום 7.5.08 הבנק שלח לו הודעה לפיה הוא מאשר לו למכור את הנכס לג'רבי. המשיב מס' 2 נשאל איפה כתוב שהבנק דוחה את ההצעה והשיב, כי כבר בהתחלה הבנק דחה את ההצעה של קניית משכנתא או מתן משכנתא. לטענתו, בסעיף 1 לנספח ז'1 לתצהירו כתבו שהבנק מתנגד לכל עסקה של העברת משכנתא. נטען בפניו, כי זה מדבר על דברים היסטוריים. המשיב מס' 2 השיב, כי זו הייתה עמדת הבנק לאורך כל הדרך. המשיב מס' 2 טען, כי הוא הסתמך על הדחייה אשר ניתנה לעו"ד ברנט בנוגע לרכישת המשכנתא. המשיב מס' 2 נשאל האם ייתכן שהבנק כלל לא נתן דעתו להצעה והוא זה שהחליט. המשיב מס' 2 השיב, כי מכתבו של אילן (נספח כ"ו לת/1) נשלח ישירות לבנק והוא לא טרח להעבירו לבנק. לטענתו, המכתב עסק בנושא של העברת משכנתא או משכנתא שנייה אשר הבנק התנגד לה והוסיף, כי הבנק אישר לו למכור לג'רבי (עמ' 44 ש' 12-28). בהמשך טען, כי כעבור יומיים הבנק כתב לו מכתב (נספח י"ז לנ/10) לפיו הוא מאשר את מכירת חלקה 40 תמורת 900,000 ₪ בתוספת מע"מ, זאת לאחר שהבנק קיבל את המכתב מיום 5.5 לפיו הוצע לו סך של 459,500 ₪ בגין אותו נכס (עמ' 45 ש' 1-4). עדות המשיב מס' 2 באשר לעמדת הבנק בנוגע להצעה לרכישת המשכנתא אמינה ומהימה בעיניי. המבקשים טוענים, כי מהיכרותם המעמיקה עם המשיב מס' 2 ודרכי פעולתו מעסקאות קודמות, הרי שהוא נוהג לפרוס את התשלום המוסכם. עוד הם טוענים, כי מחוזה המכר של חלקה 40 עולה, כי המשיב מס' 2 מאפשר לרוכש החלקה לשלם 90% מהתמורה בתוך 45 ימים. המשיב מס' 2 נשאל מדוע הבנק לא נתן למבקשים לשלם את יתרת הפדיון עבור חלקה 40 בתוך 45 ימים, כפי שניתן לג'רבי ללא ויכוח. המשיב מס' 2 השיב, כי פדיון הוא פדיון. לטענתו, זה היה בין הבנק ללוי והבנק לא אישר את הבקשה לשלם תוך 60 ימים. מנגד, משהבנק אישר לו למכור לג'רבי, חוזה המכר הוכן על ידו. לטענתו, ג'רבי ביקש 45 ימים ומבחינתו 45 ימים למכר זה בסדר. המשיב מס' 2 הוסיף, כי הוא צריך את הכסף לדיווח למס שבח תוך 50 ימים וכל עוד הוא מקבל את הכסף תוך 50 ימים מבחינתו זה בסדר וטען, כי המועדים נקבעו על ידו וכי זה היה במסגרת שיקול דעתו. המשיב מס' 2 נשאל האם היה בידו לאשר למבקשים לשלם תוך 45 ימים והשיב, כי הם לא ביקשו את הפדיון ממנו אלא מהבנק אשר דחה את בקשתם. לטענתו, הוא לא היה אחראי על זה (עמ' 45 ש' 15-24). המשיב מס' 2 נשאל מדוע בעסקת מכר, המחויבת במע"מ, מס שבח והיטל השבחה הסכימו לתשלום תוך 45 ימים ובפדיון אשר אינו מחויב במפורט לעיל לא הסכימו לכך. המשיב מס' 2 השיב, כי המבקשים לא ביקשו 45 ימים אלא 60 ולא הגישו הצעה נגדית לתקופה קצרה יותר. לטענתו, הם החליטו לפדות בתשלום מידי את חלקה 50 בלבד (עמ' 45 ש' 25-30). המשיב מס' 2 העיד, כי לאחר התשלומים הנדרשים נותר לבנק סך העולה על 800,000 ₪ נטו ממכר המקרקעין לג'רבי בעוד שבהתאם להצעה של המבקשים היה נותר לבנק סך של 400,000 ₪ נטו, והוסיף, כי כאשר עסקינן בחובות כל כך גדולים מוטלת על כולם החובה להקטינם (עמ' 45 ש' 30-32, עמ' 46 ש' 1-8). המשיב מס' 2 נשאל האם היה מאשר למבקשים לשלם תוך 45 ימים והשיב, כי אולי. לטענתו זה היה תלוי בהחלטת הבנק (עמ' 46 ש' 9-10). עדות המשיב מס' 2 בעניין זה אמינה ומקובלת עליי. סבורני, כי אין בעובדה שהבנק לא נעתר לפריסת התשלומים המוצעת על ידי המבקשים ומנגד הגיע להסדר התשלום אליו הגיע עם ג'רבי בכדי ללמד על חוסר תום לב. המבקשים טענו, כי שיפרו הצעתם ארבע פעמים והפקידו את שהוטל עליהם להפקיד ולטענתם יש בכך בכדי ללמד על רצינותם. מנגד, אין להתעלם מהעובדה שהמבקשים צברו חובות אדירים כלפי הבנק, אשר בגינם שועבדה החלקה נשוא התובענה, וסביר, כי הבנק ביקש לנהוג עמם במשנה זהירות. סבורני, כי יש בכך בכדי להסביר את דרישת הבנק, כי הם ישלמו את סכום הפדיון במזומן ולא בתשלומים. המשיב מס' 2 נשאל האם אין זה תמוה שהעסקה נפלה מאחר ולא היה תשלום במזומן ומאידך התמהמהו עם הצעה מיום 14.10.07. המשיב מס' 2 השיב, כי לא פעם עסקת מכר לא יוצאת לפעול מאחר ואין שומה עדכנית והקונים אינם מוכנים לחכות. לטענתו, במקרה האמור לא היה פדיון רגיל שכן היה פס"ד עם רשימת חלקות למימוש והחייב רצה לפדות בסכום מסוים והבנק היה צריך לבדוק האם הסכום ריאלי (עמ' 39 ש' 17-23). המשיב מס' 2 טען, כי אם אילן רצה לפדות הוא יכול היה להביא 900,000 ₪ באפריל 2008 ולפדות. לטענתו, אילן לא עשה כן וביולי 2008 ראש ההוצאה לפועל אישר את העסקה, לאחר שנתן 45 ימים להתנגדות ולאחר מכן המכר נכנס אוטומטית לתוקף (עמ' 39 ש' 23-25). כאמור לעיל, מצאתי, כי התמשכות המשא ומתן איננה נובעת מפגם בהתנהלות המשיבים. המשיב מס' 2 נשאל כיצד יודעים שבאפריל 2008 הייתה הצעה בסך 900,000 ₪ והשיב, כי אילן היה במשרדו בעניין אחר, לאחר שחלקה 50 נפדתה, והוא סיפר לו שהוא קיבל הצעה של 900,000 ₪, כפול מהשומה. לטענתו, אז כתב אילו המכתב מיום 10.4 (נספח ט"ו לנ/10 2) (עמ' 39 ש' 26-32). נטען בפניו, כי הדברים אשר הוא אומר לגבי אילן הם הבל פיו ומנגד ישנם מסמכים עד חודש מאי מהם עולה שאילן לא ויתר על חלקה 40. בתגובה טען, כי לאילן אין פרוטה וכי נרשמה הערת אזהרה לטובת צד ג' והיא מימנה את פדיון חלקה 50. לטענתו, רק בחודש מאי היה לאילן קונה אשר היה מוכן לקנות את חלקה 50 ועד אז לא היה שמץ של אמת בדבריו של אילן. אילן אישר, כי המבקש מס' 3 נמצא באיחוד תיקים (עמ' 6 ש' 18-19, עמ' 8 ש' 13-14). כן אישר, כי ידוע לו שיו"ר ההוצל"פ מכר באמצעות המשיב מס' 2 חלקות משועבדות וטען, כי לא ידוע לו שבשל הפסדיהם העסקיים של המבקשים לא שולם מס שבח באף אחת מהעסקאות (עמ' 7 ש' 8-13). נטען בפניו, כי אין ממש בטענה המופיעה בתצהירו לפיה ג'רבי פנה אליו ביוזמתו וכי למעשה הוא פנה לג'רבי. בתגובה טען, כי פנה אליו מתווך ומסר לו שהקונה מודע לצו המניעה ורוצה לדבר עימו. אילן נשאל מדוע בתצהירו הוא לא כתב שפנה אליו המתווך ותחת זאת טען, כי הקונה פנה אליו והשיב, כי התכוון שהקונה פנה אליו באמצעות התיווך וכי הוא לא ייחס לזה חשיבות (עמ' 7 ש' 14-19). אילן העיד, כי ידוע לו שלאור מצבם הכלכלי של אביו ושל החברות לא שולם על ידיהם חוב מס רכוש על חלקה 40 עד היום (עמ' 7 ש' 20-22). אילן שלל טענה לפיה לאף אחד מהתובעים לא הייתה אפשרות כספית לפדות את חלקה 40 אלא באמצעות צד שלישי. כאשר התבקש להסביר טען, כי במסגרת ההצעה לפדיון הסכימו התובעים לפדות את המשכנתא ללא קשר לחובות מס רכוש, מס שבח או חוב לרשם החברות. אילן שלל טענה לפיה לא היה בידי התובעים לפדות את הנכס. לטענתו, משראו שהבנק מתעלם מהצעות הפריסה הם החליטו לשלם במזומן והתקשרו בהסכם הלוואה עם חברה חוץ בנקאית. אילן העיד, כי הם שילמו סך של 2,250,000 ₪ ולא ניתן להסיק, כי לא היה בידם לשלם סך של 459,000 ₪ (עמ' 8 ש' 1-12). נטען בפני אילן כי התובעות מס' 1 ו-2 אינן פעילות ובמשך 15 שנים ואינן משלמות אגרות רישוי. בתגובה טען, כי החברות פעילות, כי הן עוסקות בסחר בנדל"ן וכי בשנה האחרונה היו להן עסקאות, לפני חודש-חודשיים (עמ' 8 ש' 15-17, 28-31). לאור טענתו לפיה החברות פעילות נשאל אילן מדוע הן לא סילקו את חובותיהן לרשויות המס והשיב, כי הוא חולק על הטענה האמורה. לטענתו, החברות סילקו חלק נכבד מהחובות (עמ' 9 ש' 1-3). נטען בפני אילן, כי בעת כתיבת המכתב יום 11.4.08 לא היה בידו כסף לשלם עבור חלקה 40 ואפילו לא היה לו את המלווה אשר הוא מצא במאי 2008. אילן שלל טענה זו וטען, כי הוא מכיר את המלווה הספציפי, ועוד הרבה לפני כן ובדק עמו האם במידה שהבנק לא ייעתר לבקשת התשלומים האם בידו לאשר לו סכום כלשהו והמלווה השיב בחיוב (עמ' 20 ש' 13-18). אילן התבקש להציג את ההתקשרות עם המלווה החיצוני והשיב, כי עסקינן בהסכמה עקרונית להעמיד הלוואה. לטענתו, המכתב של בא כוחו של המלווה מהווה הסכמה להעמיד סך של 400,000 ₪. לטענתו, המכתב וההסכמה קדמו לחוזה עם הקונה ולפני הבקשה אשר הוגשה ליו"ר ההוצל"פ לאישור המכר (עמ' 20 ש' 20-25). בהמשך שב אילן וטען, כי ישנה הסכמה עקרונית וכי הוא אמור היה לשלם לעורך הדין דוידוב סך של 12,000 ₪ עבור הכנה החוזה והוא לא רצה לשלם את הסכום האמור בעת שהמשיבים מתעלמים ממנו ולא נותנים לו תשובות ברורות (עמ' 20 ש' 27-29). נטען בפניו, כי הוא אינו יכול לקבל הלוואה חוץ בנקאית ללא הסכם בכתב. בתגובה טען אילן כי הוא הסביר את הנסיבות. לטענתו, ב- 11.5 ניתנה התחייבות של המלווה המופנית ישירות למשיב להעמיד את כל היתרה שנותרה למבקשים (עמ' 20 ש' 31 עמ' 21 ש' 1-2). המשיב מס' 2 העיד, כי אילן רצה לפדות בסכום של מיליון ושישים אלף ₪ וביקש לשלם תוך 60 יום. לטענתו, הבנק דחה את הבקשה האמורה והיה מוכן שאילן יפדה רק את חלקה 50. המשיב מס' 2 טען, כי אילן קיבל את ההצעה האמורה, פדה את חלקה 50 ובזה הסתיים המשא ומתן של הפדיון ורק כעבור חודש אילן הגיע עם הצעה חדשה של 459,500 ₪ (עמ' 41 ש' 11-16). המשיב מס' 2 נשאל כיצד הגיע למסקנה שעסקינן בהצעה חדשה ולא בהשלמה של ההצעה המקורית והשיב, כי אין עסקינן בהצעה של אילן. לטענתו, ההצעה אשר הוא קיבל הייתה בשם חברה משכונית אשר אין לה זכות פדיון. המשיב מס' 2 הוסיף, כי ב- 18.5 הם היו כבר חודש לאחר שחודשו הליכי המכר לחלקה 40 (עמ' 41 ש' 17-25). המשיב מס' 2 שב והעיד, כי נספח כ"ז הינו הצעה חדשה (עמ' 41 ש' 29-30). נטען בפניו, כי הוא מתעלם מנספח כ"ו אשר במסגרתו אילן שב ואמר שהוא מבקש לסיים את פדיון חלקה 40 על ידי תשלום היתרה המוסכמת והודיע שהבעלים התקשר עם מלווה חיצוני אשר הינו גוף משפטי מוכר, לצורך מימוש ההסכם בין הבנק לבעלים. נטען בפניו, כי המכתב האמור קדם להסכם עם ג'רבי. המשיב מס' 2 השיב, כי עד ה- 5.5 אילן לא חזר אליהם עם משהו קונקרטי. המשיב מס' 2 הוסיף, כי המכתב אינו עוסק בפדיון אלא בבקשת מלווה, אשר בדיעבד התברר כי זו חברה משכונית. לטענתו, זהו אינו פדיון על פי הפסיקה (עמ' 41 ש' 31-32, עמ' 42 ש' 1-6). בעדותו נטען בפני אילן, כי הפסקה השנייה לנספח כ"ז לתצהירו מלמדת, כי אין עסקינן בפדיון כי אם בהצעה אלטרנטיבית שהחברה האמורה רוצה לפדות, על ידי הבעלים או שלא על ידי הבעלים, ולחלופין לרכוש תמורת הסכום הרשום. אילו השיב, כי לא צוין לרכוש וכי מדובר על משכנתא (עמ' 21 ש' 10-13). אילן נשאל האם הוסכם כי תוגש הצעה עם שתי אפשרויות או שיתנו לפדות ואז יעמידו לו את סכום הפדיון בסך 459,500 ₪ ובמידה שהבנק לא יסכים אזי תירכש המשכנתא על ידי הלווה החוץ בנקאי. אילן השיב בחיוב (עמ' 21 ש' 14-17). עוד נטען בפני אילן, כי בישיבה אשר נערכה בבית המשפט המחוזי, אשר בה לא נכח ג'רבי, העלה כב' השופט עלבוני הצעה להסדר פדיון בסך 650,000 ₪ ונטען בפניו, כי הוא פנה לג'רבי, בידיעה שהוא הקונה של הבנק, בכדי שייתן לו את הסכום כך שיעלה בידו לפדות את הנכס ואז הם יעשו ביניהם עסקה וכי למעשה אין ממש בטענה, כי המתווך או ג'רבי פנו אליו. אילן שלל טענה זו וטען, כי חבל שהמתווך אינו מעיד. לטענתו, ג'רבי התלונן בפני המתווך על הסחבת והמתווך אמר לו שג'רבי מיואש ושינסו להגיע לפשרה. לטענת אילן, הפגישה בינו לבין ג'רבי תואמה על ידי המתווך והוא לא הכיר את ג'רבי (עמ' 21 ש' 18-29). ג'רבי העיד, כי הוא לא פנה למר אילן לוי וכי הוא אינו מכיר אותו (עמ' 14 ש' 22-25). לטענתו, הוא הכיר את לוי רק לאחר הפגישה אשר נערכה ביניהם (עמ' 14 ש' 28-29). ג'רבי נשאל כיצד אילן לוי ידע אליו והשיב, כי יש לשאול את אילן. לטענתו, אילן התקשר אליו והציג את עצמו. ג'רבי נשאל פעם נוספת כיצד אילן הגיע אליו והשיב, כי אילן התקשר ואמר שהוא בעל הנכס בהר נוף וכי הוא רוצה לשוחח עמו. לטענתו, הם נפגשו והוא הבטיח לשקול את הדברים. ג'רבי העיד, כי אילו הציע לו שהוא ישלם סך של 650,000 ₪ וכי הם יתחשבנו ביניהם והוא ייתן לאילן חלק מהחלקה. ג'רבי העיד, כי הוא חשש שהוא עלול להסתבך ורצה לקנות מכונס נכסים בכדי שהמגרש יהיה נקי (עמ' 16 ש' 7-18). אילן נשאל האם גם את חלקה 50 הם פדו באמצעות חברה חוץ בנקאית בשם חברת פסגת ראש פינה בע"מ והשיב בשלילה. לטענתו, זו לא החברה המלווה. אילן העיד, כי החברה האמורה רכשה מהתובעים את החלקה אולם לא עשתה כן בסמוך לפדיון אלא חצי שנה לאחר מכן. אילן נשאל מדוע אם כן החברה האמורה שילמה חצי שנה קודם והשיב, כי היו הסכמות לשותפות ולא לרכישה אולם מאחר והדברים לא הסתדרו התובעים מכרו את החלק. אילן נשאל האם הביא עמו ראיות התומכות בהסכמות האמורות והשיב בשלילה (עמ' 9 ש' 6-16). סבורני, כי מצבם הכלכלי של המבקשים, פנייתם לג'רבי, כפי שעולה מעדותו של ג'רבי, התקשרותם עם חברה לשם מימון פדיון חלקה 40 וכן מכירת חלקה 50 והטענה, כי החברה אשר רכשה את חלקה 50 שילמה בעבור חלקה 50 חצי שנה בטרם נמכרה לה חלקה זו, בשל הסכם לשותפות אשר לא יצא לפועל, תומכים כולם בטענת המשיבים באשר לעובדה שלא היה בידי המבקשים לפדות את חלקה 40 בעצמם וכי למעשה הם ביקשו לפדות אותה, לכאורה, באמצעות כספים של גופים חיצונים. הכל בניגוד לרעיון העומד בבסיס זכות הפדיון המסורה לבעל המקרקעין בלבד. ממסמך אשר הגישו המשיבים בהתאם לבקשה מיום 14.3 עולה, כי למבקשים חובות בסך 700,000 ₪ לבנק טפחות. סבורני, כי מצבם הכלכלי של המבקשים, חובם לבנק בסך מיליוני שקלים, העובדה שהם לא שילמו מיסים על החלקה במשך שנים וכן העובדה שהחברות לא שילמו אגרות. תומכים כולם בעמדה זו. לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי לא התגבש בין המבקשים והמשיבים הסכם לפדיון חלקה 40. אין מחלוקת, כי בין הצדדים התנהל משא ומתן לשם פדיון החלקה על ידי המבקשים, ובמהלכו הגישו המבקשים מספר הצעות אשר האחרונה שביניהם התקבלה על ידי המשיבים. עם זאת, המשיבים הסכימו לגובה סכום הפדיון אולם לא הסכימו לפריסת התשלומים אשר ביקשו המבקשים ולפיכך לא התגבש בין הצדדים הסכם מחייב. בנסיבות אלו, אין לקבל טענת המבקשים לפיה, אף אם המשיבים סברו שהמבקשים הפרו את ההסכם הרי שהיה עליהם לפעול לשם ביטול ההסכם בטרם התקשרו עם מציע חדש. המבקשים טוענים, כי המשיבים לא טרחו להודיע להם דבר באשר להפרת ההסכם וביטולו. כאמור לעיל, משלא התגבש הסכם הרי שלא חלה על המשיבים חובה כאמור למסור הודעת ביטול. המבקשים טוענים, כי השהיית הסכם הפדיון בשל קיומו של מציע חדש מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב. כאמור, אין עסקינן בהשהיה של הסכם שהתגבש. בין הצדדים התנהל משא ומתן אשר לא התגבש לידי הסכם ומשכך פתוחה הייתה הדרך בפני הבנק להגיע להסכם עם המציע החדש. אציין, כי מהעדויות שנשמעו בפני העובדה שיש מציעים נוספים וכי חלקה 40 פורסמה למכירה הייתה בידיעת המבקשים במהלך כל ניהול המשא ומתן עימם ואילן ידע ספציפית שג'רבי מבקש לרכוש את חלקה 40. אילן טען, כי מכרו את חלקה 40 במחטף בלי להודיע למבקשים ובלי להודיע לראש ההוצאה לפועל באשר לעמדת המבקשים (עמ' 19 ש' 9-15). בעדותו הופנה המשיב מס' 2 לסעיף 36 לתצהירו ונשאל האם הוא אינו חושב שאין זה מתקבל על הדעת שלאחר שהוא מנהל תכתובות ופגישות עם אילן במשך למעלה מחצי שנה ואז ממציא לכתובת של רשם החברות. המשיב מס' 2 נשאל מדוע לא המציא לאילן, אשר ניהל עמו משא ומתן במשך חצי שנה. המשיב מס' 2 השיב, כי כתובתו של אילן אינה ידועה לו. לטענתו, אילן שלח לו פקסים אשר בהם לא ניתן לראות מאיזה פקס נשלחו וכאשר שלח לו מכתבים הוא רשם שהוא מיופה כוח של המבקשים ומופיעה כתובתם של שלושת המבקשים, הן של החברות והן של המבקש מס' 3 וזו הכתובת המופיעה אצל רשם החברות ועל כן היה טבעי בעיניו לשלוח את המכתב אשר ראש ההוצאה לפועל חייב אותו לשלוח לכתובת האמורה (עמ' 45 ש' 5-14). הנה כי כן, מעדות המשיב מס' 2 עולה, כי הודעה בנדון נשלחה לכתובתם של המבקשים כפי שהיא רשומה אצל רשם החברות. סבורני, כי לא נפל פגם בהתנהלותו האמורה של המשיב מס' 2. מצאתי, כי המשיבים לא פעלו בחוסר תום לב בעת ניהול המשא ומתן. לא מצאתי,כי נפל פגם בהתנהגותם. סבורני, כי רצונם למקסם את הנכס הינו סביר לאור גובה חובם של המבקשים כלפי הבנק. כמו כן, אף דרישתם לקבלת סכום הפדיון במלואו בטרם החזרת כספם של יתר המציעים הינה דרישה סביר, לאור חובותיהם הגבוהים של המבקשים ומצבם הכלכלי. סבורני, כי אין בעובדה שבין הצדדים התנהל משא ומתן במשך מספר חודשים בכדי ללמד על התנהגות פסולה מצד המשיבים. יתרה מזאת, סבורני, כי הצעת פריסת התשלומים אשר הגישו המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם זכות המשיבים למימוש מהיר של הנכס המצוי בידם. לבסוף, מצאתי, כי במסגרת בקשתם לפריסת התשלומים הפרידו המבקשים בין פדיון שתי החלקות. בתגובתו נעתר הבנק לבקשה באשר לפדיון חלקה 50 ושתיקתו באשר לחלקה מס' 40 מלמדת על כי הוא לא נעתר להצעה לפדיון חלקה זו בפריסה המוצעת על ידי המבקשים. לבסוף, מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה התנהגות המבקשים, ובין היתר הסכום אשר שולם על ידם בתוספת כספי הפדיון, מלמדת על, כי הם פדו את חלקה 50 וויתרו על פדיון חלקה 40. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את המרצת הפתיחה. אני מחייבת את המבקשים בסכום כולל בגין הוצאות המשיבים ושכר טירחת עו"ד בסך 40,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. חוזהכינוס נכסים