מהי מערכת הדינים שיש להחיל על יחסיהם של בעלים משותפים בזכויות יוצרים? זוהי השאלה המקדמית הטעונה הכרעה בתיק זה. התובעת היא מחברת ספרי לימוד והוראה בלשון. הנתבעת 1 היא המוציאה לאור של כל ספרי התובעת, אשר על פי הנטען בכתב התביעה הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בספריה. הנתבע 3 הוא מנכ"ל הנתבעת 1 הנתבע באופן אישי. הנתבעת 2 כתבה אף היא שני ספרי לימוד בתחום הוראת הלשון, בהוצאת הנתבעת 1, אשר על פי הטענה, מפירים את זכויות היוצרים של התובעת בספריה. התובעת עותרת לתשלום פיצויים בסך של 2,640,000 ₪. עיקר סכום התביעה מקורו בדרישה לפיצויים סטאטוטוריים בגין הפרת זכויות היוצרים הנטענת, ובנוסף נתבעו פיצויים שהוערכו על דרך האומדן בגין עילות עשיית עושר ולא במשפט, גזל, רשלנות, הטעיית הצרכן והפרת חובה חקוקה. בהגנתם, כפרו הנתבעים בטענות התובעת וטענו כי אין מדובר כלל בתביעה שעניינה הפרת זכויות יוצרים, אלא לכל היותר בתביעה חוזית שעניינה הפרת החוזה. הסתבר, ועל כך אין חולק, כי התובעת והנתבעת 1 הן בעלים משותפים בזכויות היוצרים בספרי התובעת, וזאת מכוח הסכמים שונים המסדירים את יחסיהם. לשיטת הנתבעים, בעלות משותפת בזכויות יוצרים שוללת מניה וביה את האפשרות להפרת זכויות יוצרים על ידי מי מן הבעלים במשותף. מקום בו מוסדרים יחסיהם של הבעלים במשותף במסגרת הסכם, חלים דיני החוזים הכלליים ומכאן שנחסמת בפני התובעת האפשרות לתבוע פיצוי סטאטוטורי מכוח דיני זכויות היוצרים. בנוסף, טענה הנתבעת 2, כי צד ג' שקיבל הסכמה מבעלים במשותף לעשות שימוש ביצירה, אינו יכול להימצא כמפר זכויות יוצרים, וזה המצב, לטענת נתבעת 2, ככל שהדברים אמורים בה. ביום 31/10/10 ניתנה החלטה, לפיה על הצדדים להגיש רשימה מוסכמת של פלוגתאות, שלאורה אשקול האם ראוי לפצל את הדיון בתובענה כך שתחילה יוכרעו השאלות המשפטיות העקרוניות הנוגעות לנושא החבות, כעולה מכתבי טענותיהם. מטעמים שונים לא הצליחו הצדדים לנסח רשימת פלוגתאות מוסכמת וחלף זאת הגישו, התובעת לחוד והנתבעים יחד, ניירות עמדה ביחס לשאלות השנויות במחלוקת. ביום 01/04/11 פורסם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. (חי') 1097/07 קסטנר נ' יפרח (טרם פורסם, 01/04/11) (להלן: "עניין קסטנר"), אשר לכאורה עסק בשאלות הדומות לאלה הרובצות לפתחו של בית המשפט בתיק זה והכריע בהן. בעקבות האמור, פנו הנתבעים שוב בבקשה להורות על פיצול הדיון ולהכריע תחילה בשאלות המשפטיות העקרוניות הנוגעות לעצם החבות. לדידם של הנתבעים, פס"ד קסטנר מכריע בשאלה המשפטית הדרושה גם לענייננו, בקבעו כי חוק זכויות יוצרים אינו מסדיר את מערכת היחסים בין בעלים משותפים בזכויות יוצרים ועל כן יש להחיל על יחסיהם את הוראות חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 אשר קובע בסעיף 9 שבו כי השימוש במיטלטלין משותפים כפוף להסכם השיתוף שבין הצדדים. הנתבעים סבורים כי קביעה עקרונית זו חלה אף בענייננו ומשכך לא ניתן לחייב את הנתבעים בעילה של הפרת זכויות יוצרים. בהתאם להחלטתי מיום 02/05/11, הגישו הצדדים סיכומיהם בשאלה האם מה שנפסק בעניין קסטנר, ככל שהדברים אמורים בזכות היוצרים של התובעת, להבדיל מהזכות המוסרית, חל גם בענייננו, ומכאן החלטה זו. בעניין קסטנר, נדונה השאלה למי שייכות זכויות יוצרים ביצירות שנוצרו במהלך עסקיה של שותפות לאחר פירוקה? שם, נדון עניינן של שתי שותפות אשר הפיקו במהלך חיי השותפות מוצרי דפוס וגרפיקה שונים שנטען להיותם יצירות מוגנות. לאחר פירוקה של השותפות המשיכו, כל אחת מן השותפות, לעשות שימוש ביצירות וכל אחת מהן הציגה חלק מהיצירות כיצירות של העסק שלה. כל אחת מן השותפות הגישה תביעה כנגד האחרת בגין הפרת זכויות יוצרים, עקב השימוש שעשתה האחרת ביצירות, ללא הסכמתה. בפסק דינו קבע בית המשפט (סעיף 33 בפסק-הדין) כך: "הדין הקודם אינו מסדיר את היחסים בין בעלים שותפים בזכויות יוצרים. כך גם לא החוק. במצב דברים זה יש לפנות להוראות חוק המיטלטלין, תשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין"), שתחולתן היא גם על זכויות "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים" (סעיף 13(א)) "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (סעיף 13(ב)). סעיף 9 לחוק המיטלטלין, שעניינו שיתוף במיטלטלין, קובע, כי תחולת הוראותיו לעניין ניהול מיטלטלין משותפים, השימוש בהם וזכויות השותפים וחובותיהם בכל הנוגע אליהם, כפופה להסכם בין השותפים. באין הסכם שיתוף, או מקום שהסכם השיתוף אינו קובע אחרת, יחולו הוראות סעיפים 30 עד 33, 34(א), 35 ו-36 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), גם על השיתוף במיטלטלין". באותו עניין, הצדדים לא הסדירו בהסכם את דבר השימוש ביצירות לאחר פירוק השותפות. לפיכך, החיל בית המשפט על יחסיהם את דיני השיתוף במקרקעין. לאור סעיף 31(א)(1) בחוק המקרקעין, הקובע כי כל שותף רשאי להשתמש בנכס המשותף שימוש סביר ללא הסכמת יתר השותפים ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לבחון את סבירות השימוש ביצירה אל מול סבירות ההתנגדות לו, על רקע האינטרסים המוגנים של השותפים והחובה הכללית המוטלת עליהם לפעול בתום לב ובהגינות. לטענת הנתבעים, פסק הדין מבסס את טענתם לפיה בעלים במשותף בזכויות יוצרים אינו יכול להימצא מיפר זכויות יוצרים כלפי הבעלים האחר ואינו יכול להימצא חב בפיצוי סטאטוטורי. במקרה של בעלות במשותף בזכויות יוצרים יחולו על הצדדים דיני החוזים והתרופות החוזיות, ובאין חוזה בין הצדדים - יחולו דיני השיתוף בנכסים והתרופות הנובעות מהם. התובעת, לעומתם, סבורה כי עניין קסטנר מלמד דווקא כי לשותף לבעלות בזכות יוצרים יכולה לצמוח עילת תביעה בגין שימוש מפר כנגד השותף האחר. לדידה, יישום פס"ד קסטנר על ענייננו יביא לקביעה כי השימוש שעשתה רכס ביצירה המשותפת אינו סביר ולכן אינו בגדר שימוש מותר, אלא מהווה הפרה הגוררת אחריה חיוב בפיצוי. לטענת התובעת ההתקשרות בינה לבין הנתבעת 1 נועדה להוצאת יצירותיה של התובעת לאור ובמקרה כזה, כל שימוש של רכס ביצירות יחד עם מתחרות של התובעת הינו שימוש בלתי סביר ואסור. התובעת מאבחנת את פסק הדין בעניין קסטנר מענייננו וטוענת כי בעניין קסטנר דובר בזכויות יוצרים ביצירות שנוצרו במהלך עסקיה של שותפות לאחר פירוקה. מאחר ולא ניתן היה לקבוע מי יצר כל אחת ואחת מן היצירות, נקבע כי היצירות עברו לבעלותה של השותפות ועם פירוקה, נחלקו הזכויות בין השותפים באופן שווה. בענייננו, אין שותפות עסקית בין הצדדים והיצירות נושא התובענה נוצרו על ידי התובעת בלבד, כך שבמועד יצירתן, היו כל זכויות היוצרים בבעלותה המלאה של התובעת. בעת חתימת החוזים בין התובעת לנתבעת 1, העבירה התובעת מחצית מזכויות היוצרים שלה לנתבעת 1. אולם, בחלק מן החוזים נקבע כי בהתקיים תנאים מסוימים, כל זכויות היוצרים תחזורנה לבעלותה המלאה של התובעת. בעוד שבעניין קסטנר הצדדים לא קבעו את האסור והמותר בנוגע לשימוש לאחר פירוק השותפות, הרי שבענייננו ההסכמים קובעים באופן מפורש את ההגבלות וההתניות החלות על השימוש בזכויות. משכך, טוענת התובעת, אין לראות בתובעת 1 שותפה מלאה בזכויות היוצרים שביצירות נושא התובענה ואין להחיל על ענייננו את ההלכה שנקבעה בעניין קסטנר. עם כל הכבוד, דומה כי בעשותה אבחנה זו נתפסה התובעת לכלל טעות. זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה אחת או יותר מן הפעולות המפורטות בסעיף 11 לחוק זכויות יוצרים. ככלל, הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה הוא היוצר (סעיף 33 לחוק זכות יוצרים), אולם יכול בעליה להעביר זכותו, כולה או חלקה, לאחר (סעיף 37 לחוק זכות יוצרים). כמו בעניין קסטנר, כך גם בענייננו, נדון עניינם של בעלים משותפים בזכויות יוצרים ואין נפקא מינה אם בעלות משותפת זו נוצרה מכוח הסכם העברה או שהיא תולדה של שותפות עסקית. בין כך ובין כך הבעלות המשותפת היא הסכמית. ככל שאנו עוסקים בזכות החומרית, להבדיל מן הזכות המוסרית, מרגע שהועברה הזכות, אין עניין עוד בשאלה האם בעליה הוא יוצרה המקורי אם לאו. הפרה של זכות יוצרים מוגדרת כעשיית פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11 בחוק זכויות יוצרים, או מתן רשות לאחר לעשות פעולה ביצירה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים (סעיף 47 לחוק זכות יוצרים). אם כך, האם יכול בעלים משותפים בזכות להימצא כמיפר זכויות יוצרים כלפי שותפו? כידוע, דיני זכויות יוצרים אינם מסדירים את יחסיהם של בעלים משותפים בזכויות יוצרים ביצירה. המלומד טוני גרינמן כותב על כך בספרו זכויות יוצרים כרך ב' 477 (מהד' שנייה, 2009) כך: "חוק זכויות יוצרים אינו עוסק ביחסים שבין הבעלים המשותפים בזכות, לבין עצמם. רצוי שהצדדים יסדירו את יחסיהם בחוזה ביניהם, אך פעמים רבות אין הם עושים כן. בהעדר הסכם כאמור, יחולו בהתאמה הדינים הנוהגים המתייחסים לשותפות בנכסים. אלה הם בעיקר הוראות חוק המיטלטלין, שתחולתן היא גם על זכויות ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים". בעניין קסטנר, קבע בית המשפט כי הסכם הפירוק בין השותפות שותק לגבי זכויות היוצרים שצמחו מפעילותה העסקית של השותפות וכי אין בו כדי לשנות את הבעלות בהן כפי שהיתה ערב החתימה עליו. קרי - בעלותן המשותפת של השותפות בזכויות החומריות-כלכליות ביצירות (סעיף 30 בפסק-הדין). בהעדר הסכם בין הצדדים נדרש בית המשפט לבחון את שאלת ההפרה על פי דיני השיתוף ובהתאם, בחן את סבירות השימוש שעשתה מי מן השותפות ביצירות. בחינת סבירות השימוש ביצירות או היעדר סבירות השימוש אינה אלא יישום של דיני השיתוף על יחסי הצדדים והיא אינה נדרשת בענייננו, שכן הבעלות המשותפת של הצדדים בזכויות היא מכוח הסכמים מפורשים המסדירים את יחסיהם. על מנת להכריע בסכסוך בעניין השימוש ביצירות יש לפנות בראש ובראשונה להסכמים שבין הצדדים. מכאן, ששאלת ההפרה הנבחנת היא השאלה בדבר הפרת חוזה. התרופות כנגד הפרת חוזה מסוג כלשהו, לרבות חוזה העברה של זכויות יוצרים, קבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (ראה ע"א 1567/99 אברהם סיוון נ' דפנה שפר, פ"ד נ"ז(2) 913, 931 (2003)). לפיכך, ככל שמדובר בזכויות החומריות-כלכליות ביצירות, תרופותיה של התובעת משותפתה - הנתבעת 1, מתמצות בתרופות החוזיות ואין היא זכאית לתבוע ממנה פיצוי סטטוטורי מכוח חוק זכות יוצרים אציין עוד כי אף לשיטתה של התובעת, כעולה מסיכומיה, ההסכמים בין הצדדים הם המגדירים את המותר והאסור ביחס לשימוש ביצירות (סעיפים 19-20 לסיכומי התובעת). בחינת ההפרות הנטענות נשענת במלואה על תנאי ההסכמים בין הצדדים. מדובר במסמכים מהותיים לתביעה, אך למרות זאת הסכמים אלה לא מצאו ביטויים בכתב התביעה ולא צורפו לו ובכך כשלה התובעת. ביחס לנתבעת 2, אשר לכאורה פעלה בהרשאתה של הנתבעת 1 (כעולה מכתב הגנתה - עמוד 2 סיפא), ומשכך, נטען כי פעלה ברשות הבעלים ואינה יכולה להימצא כמפירה. לא מצאתי לנכון להכריע בשלב זה בשאלות העולות בעניינה, שכן המסכת העובדתית טרם הובררה ואין זה מעניינו של בית המשפט להכריע בשאלות תיאורטיות. שאלות אלה ראוי להן שיתבררו במסגרת ההליך העיקרי. שאלת ההוצאות תידון במסגרת פסק-הדין. לקראת קדם המשפט, ראוי שהצדדים יערכו לטיעון בשאלה האם יש צורך בתיקון כתב התביעה. הפרת חוזהחוזהזכויות יוצרים (הפרת)