השופט ג' בך: 1. זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' בנאי), שדחה את תביעת המערער למתן פסק-דין הצהרתי ולחיוב המשיב לשלם לו שכר בסך 50,000 ש"ח וחייב את המערער בתשלום הוצאות למשיבה. 2. העובדות, שעל פיהן פסק השופט קמא ושאינן שנויות במחלוקת עוד, הן כדלקמן: א. המערער הינו אדריכל במקצועו, המתמחה בתכנון בנייני ציבור ואתרים עבור עיריות ומועצות, המשיבה הינה עירייה, הפועלת מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש]. ב. אשת המערער פנתה אל ראש עיריית קריית-גת (העירייה המשיבה) והציעה לעירייה את שירותי בעלה כאדריכל. ראש העיר, מר דוד מגן, השיב, כי בקשר לכך חייב המערער "לפנות באופן פורמלי ובצינורות המקובלים". ואכן, ביום 21.12.82 פנה המערער אל ראש העיר בבקשה למסור למשרדו עבודות תכנון. ג. ביום 22.5.83 התקיימה פגישה בלשכת ראש העיר בהשתתפות ראש העיר, מנהל פרויקט שיקום שכונות - מר פינטו, מהנדס העיר - מר מרגלית, עובדים בכירים נוספים של העירייה וחברי מועצה. בפגישה זו התבקש המערער להכין תכנית רעיונית לשם שיקום המרכז הפדגוגי ותכנית רעיונית אורבנית עבור "רובע הפרחים" ההרוס. לטענת המערער, הודיע ראש העיר בישיבה זו, כי מכתב התקשרות פורמאלי יישלח בהקדם. בעקבות ישיבה זו סייר המערער בליווי מר פינטו הנ"ל וסגנו באתרים הנדונים וקיבל מהמחלקה הטכנית של העירייה תכניות, מפות ומסמכים, הנוגעים לאתרים אלה. ד. לטענת המערער, הוא הגיש בסוף חודש יוני 1983 למר פינטו ולמר מרגלית תכניות רעיוניות ואלטרנטיבות לשני הפרויקטים. על כך חולקת המשיבה, אך אין היא מכחישה, שמר מרגלית הודיע למערער, כי לאחר קבלת התכניות הרעיוניות ייחתם עמו חוזה פורמאלי לתכנון מפורט. ביום 24.8.83 פנה המערער לראש העיר בכתב ומסר לו, כי הגיש הצעות רעיוניות, אשר אותן הוא מצרף למכתבו. ראש העיר השיב למערער במכתב מיום 11.9.83, כי מעיינים בהצעות שהגיש, ואם יוחלט לקבלן במלואן או בחלקן, תינתן לו למערער עדיפות בתכנון הפרויקטים. ה. משלב זה היה המערער בקשר עם מר בוים, סגן ראש העיר, שהחליף את ראש העיר באותה תקופה. בעקבות שיחה בין המערער לבין מר בוים, העביר המערער ביום 11.4.84 תכנית סכמאטית מעודכנת בצירוף הסבר יעדים ושטחים. במכתב שצירף לתכנית ציין המערער: "אני מקווה שהתוכנית הסכמטית הזאת תוכל לשמש לך קו מנחה בקביעת הפרוגרמה, כדי שאוכל להתחיל בהקדם בהכנת התוכנית". ו. בעקבות דיון ביום 5.84, 11, בו השתתפו מר פינטו ומר גל ממחלקת ההנדסה של העירייה, נקבע, כי מר גל יתאם עם מר מרגלית את סיכום הנושא בוועדה בעירייה שתפקידה לאשר התקשרות עם אדריכל. שלושה ימים מאוחר יותר שלח המערער מכתב לראש העיר, ובו פירט את רעיונותיו בקשר לפרוגרמה של המרכז הפדגוגי והחשיבות של מרכז כזה. המערער ציין בסיום המכתב, כי יש להכין תכנית מוקדמת, כוללת ובעלת חזון כבר בשלב זה, כדי להציגה לפני תורמים פוטנציאליים. ביוני 1984 הודיע מר בוים למערער, כי העירייה החליטה לקבל הצעות נוספות לגבי המרכז הפדגוגי. ז. ביום 8.7.84 פנה המערער ודרש מן העירייה לשלם לו סכום של 78,500 דולר. חשבון זה כלל 16,000 דולר עבור שיקום "רובע הפרחים". על כך השיב מר בוים במכתב, בו נאמר, כי בעקבות מגעים שהיו עם המערער חשבו אנשי העירייה להגיע עמו להתקשרות בנוהל נכון ומתוקן, אך בעקבות המכתב האמור נקטעו מחשבות אלה באיבן, והם שוכנעו, כי אסור לעירייה ליצור איזה שהוא קשר עמו. מכתב המערער מיום 8.7.84 הוחזר לכותב, ולא שולם כל תשלום על פיו. 3. המערער הגיש תביעתו לבית המשפט המחוזי וביקש פסק-דין הצהרתי, על פיו חייבת המשיבה למסור למערער את עבודות התכנון של המרכז הפדגוגי ושל "רובע הפרחים", וכן נתבע תשלום שכר ראוי עבור העבודות והתכניות שהגיש. בית המשפט דחה את התביעה משני נימוקים מרכזיים: א. על-פי סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] חייב חוזה, הכרוך בהתחייבות כספית מטעם העירייה, לעמוד בדרישות צורה מסוימות - חתימת ראש העיר והגזבר וחותמת העירייה. אין מחלוקת, כי לא היה במקרה דנן חוזה שעמד בדרישות אלה. ב. מהעובדות כפי שמציגן המערער עצמו עולה, כי הקשר בינו לבין אנשי העירייה לא עבר את שלב ההצעות והמשא ומתן, וכי המערער הבין זאת היטב. 4. המערער מעלה מפר טענות כנגד פסק-דינו של בית המשפט קמא: א. המשיבה יצרה מצג שווא כלפי המערער, לפיו אנשים עמם הוא ניהל משא ומתן היו מוסמכים לכרות עמו חוזה ולהסכים עמו על ביצוע העבודה. מצג שווא זה יוצר השתק ומניעות. ב. בנסיבות כפי שנוצרו הנטל הוא על המשיבה להראות, כי המערער ויתר על שכרו, שכן חזקה על אדריכל שהוא נוהג לקבל שכר עבור שירותיו. נטל זה לא הורם על-ידי המשיבה, ולכן דין התביעה להתקבל. ג. בית המשפט טעה, כשלא ייחס משקל לעדות המומחה מענף האדריכלות, שהעיד מטעם המערער כי בנסיבות כגון אלה מקובל לתת שכר עבור עבודה שנעשתה וכי לא נהוג להמתין לכריתת חוזה פורמאלי על-מנת להתחיל בעבודות. ד. המשיבה נהגה בחוסר תום-לב שעה שלא הבהירה כראוי את המצב למערער ושיתפה אדריכלים נוספים בתחרות על אותו פרויקט, בלא שהודיעה על כך מראש. לדעתי, צדק השופט קמא בדחותו טענות אלה, ולהלן נימוקיי. 5. סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע: "חוזה, כתב התחייבות או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אל אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר, ובאין גזבר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד הגזבר לפי החלטת המועצה; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". מאחר שלא עמדו הצדדים בדרישות הצורה שהציב המחוקק, כאילו לא עשו דבר. לא בכדי השתמש המחוקק במלים "לא יחייבוה", שמשמעותן, כי חוזה, שאין עליו החתימות הדרושות מטעם העירייה, חסר נפקות משפטית (ראה: ע"א 485/75, 500 [1], בעמ' 626). הדרישות הללו נועדו להבטיח שימוש זהיר ומבוקר בכספי ציבור, ולכן חשיבות רבה יש בשמירה עליהן. לפיכך הקפיד בית-משפט זה שלא לתת תוקף להסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203 הנ"ל, גם במקרים בהם נוצר לכאורה עיוות-דין בשל כך. לדוגמה: בע"א 11/71 [2], בעמ' 381, דובר בראש עירייה, שפנה אל המשיב וביקשו להוציא עיתון בעיר רחובות. לאחר משא ומתן נערך הסכם בכתב, שנחתם על-ידי ראש העיר בלבד, לפיו יערוך המשיב עיתון כאמור ויפיצו באלפי עותקים חינם לכל בתי המגורים בעיר. כן נקבעו פרטים מדויקים בדבר ההשתתפות הכספית של העירייה בהוצאת העיתון. תוקפו של ההסכם נקבע לתקופה קצובה עם אפשרות להארכה. המשיב הוציא שבעה גיליונות והפיצם בהתאם להסכם, אך לאחר מכן נאלץ להפסיק את פרסום העיתון מחוסר מימון. בית המשפט פסק, כי ההסכם בכתב שבין ראש העירייה והמשיב אינו מחייב את עיריית רחובות, שכן לא עמד בדרישות הפורמאליות של סעיף 203 הנ"ל. בקובעו כן ציין בית המשפט, בעמ' 385: "המחוקק ייחס חשיבות גדולה להוראת סעיף 203 בקבעו במפורש באותו סעיף שאם החוזה לא ייערך בהתאם להוראותיו, לא יחייב את העיריה. אמנם ניתן לאמר כי הוראה זו אינה ליברלית ואולי היא פורמלית מאד, אבל יש לזכור כי מדובר בכספי ציבור שיש להיזהר מאד בהוצאתם". דברים אלה נכונים מכוח קל וחומר גם במקרה זה, בו לא נעשה כל חוזה בכתב, לא היה כל סיכום פרטים קונקרטי, ולא הוחל בביצוע החוזה. 6. המערער לא התמודד באופן רציני עם הקושי שיוצר סעיף 203 לתביעתו, אלא הסתפק באמירה כללית, כי בנסיבות מקרה זה נין להתעלם מהוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש], שכן יצרו נציגי המשיבה, אתם עמד המערער בקשר, מצג, על פיו מוסמכים הם להתקשר עמו בחוזה. טענה זו דינה להידחות משני נימוקים: א. לנוכח השתלשלות הדברים כפי שאירעה, אף לגירסתו של המערער, אין ביסוס עובדתי לטענה, שכן נראה, שנציגי העירייה עמם ניהל המערער משא ומתן הבהירו לו, כי אין הם מוסמכים להתקשר עמו בחוזה על דעת עצמם, וכי הדברים כרוכים בדיונים ובמסקנות של הוועדה, המאשרת בדרך כלל התקשרויות עם אדריכל. עצם כניסתם של נציגי העירייה למשא ומתן עם המערער אינה יכולה להצמיח מצג שווא כנטען. ב. הרחבת הדוקטרינה של מצג שווא לסיטואציות מעין אלה תרוקן את הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מתוכן. ייצא, כי ראש עיר, המעוניין לעקוף את סעיף 203 הנ"ל, אינו צריך אלא ליצור מצג שווא, לפיו הוא מוסמך לכרות עם פלוני חוזה ללא צורך בחתימות נוספות, ואז חתימתו תחייב את העירייה. הרחבה מעין זו אינה סבירה ואינה רצויה. אילו היה מי מנציגי העירייה מטעה את המערער בצורה מעין זו, ייתכן שהייתה צומחת לאחרון עילה כנגד אותו אדם שהטעה אותו, אך לא כנגד העירייה (ראה ע"א 11/71 [2], בעמ' 388). 7. גם נימוקו השני של השופט קמא לדחיית התובענה, היינו, כי בנסיבות העניין, גם ללא התחשבות בסעיף 203 האמור, אין לקבוע, כי נכרת חוזה, בדין יסודו. מסכת העובדות, אף כפי שהוצגה על-ידי המערער, מראה, כי הצדדים גיששו גישושים ראשוניים של משא ומתן. המערער הגיש תכנית רעיונית ותכנית סכמאטית בלבד, נפגש עם הגורמים השונים בעירייה לפגישות בעלות אופי מקדמי, וכן ניהל התכתבות כלשהי עם גורמים בעירייה. עולה מהתכתבות זו, כי המערער עצמו הבין שמדובר בשלב מקדמי בלבד. על כך יש להוסיף, כי המערער מעיד על עצמו שהוא מתמחה בתכנון בנייני ציבור ואתרים עבור עיריות ומועצות, ולכן סביר להניח, כי הפרוצדורה של כריתת חוזה עם עירייה והצורך בדרישות פורמאליות מסוימות נהירים לו. 8. אמנם נכון, שחזקה על אדריכל שהוא נוהג לקבל שכר עבור שירותיו, וייתכן כי בנסיבות אחרות הנטל היה על המשיבה להראות, כי המערער ויתר על שכרו. אולם כלל זה אינו חל על המקרה דנן, שכן כל העבודות שביצע המערער בוצעו כחלק משלב מקדמי ביותר של המשא ומתן, ובכל מקרה, אין העירייה יכולה, כאמור, להתחייב התחייבות כספית מעין זו, בלא שעמדה בדרישות סעיף 203 הנ"ל. המערער הסתמך בטענתו זו בעיקר על ע"א 474/80 [3]. אך העובדות ששימשו יסוד לפסק הדין ההוא שונות בצורה מהותית מעובדות המקרה שלפנינו: ראשית, בפסק הדין ההוא מדובר באדריכל שהתקשר עם קיבוץ, ולכן ההוראה שבסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] לא הגבילה את הצדדים. שנית, במקרה הנ"ל הגיש האדריכל תכניות רעיוניות, והתכניות התקבלו על דעת הקיבוץ מן הבחינה העקרונית, ולכן ניתן לאדריכל "אור ירוק" להמשיך ולהכין הצעות מפורטות יותר. ברור על-כן, כי במקרה ההוא התקדמה ההתקשרות בין הצדדים אל מעבר לשלב המקדמי והראשוני, שאליו הגיע המשא ומתן במקרה דנן. 9. גם הסתמכותו של המערער על עדותו של העד המומחה מענף האדריכלות אין בה כדי להועיל לו. אף אם מקובל להתחיל לעתים בעבודות בטרם נחתם חוזה פורמאלי בין הצדדים, הרי שאין מקום לקביעה, כי במקרה זה הוחל בעבודות ממשיות. כן אין לומר, כי במקרה דנן הגיש המערער תכניות כה מתקדמות, עד שהוא זכאי לשכר בגינן אף אם העיסקה בכללותה לא יצאה אל הפועל. מעבר לכך צדק גם השופט קמא בקובעו, כי שאלת קיומו או אי-קיומו של הסכם בין הצדדים היא עניין לבית המשפט לענות בו, וחוות-דעתו של אדריכל אינה יכולה להכריע בשאלה זו. בנסיבות אלה, בהן קיימת המגבלה המשפטית של סעיף 203 לפקודה, הדברים ברורים במיוחד. 10. טענתו האחרונה של המערער היא טענת חוסר תום-לב במשא ומתן, אך גם לטענה זו אין ביסוס בעובדות המקרה. הגורמים מטעם המשיבה, עמם נתון היה המערער במשא ומתן, הבהירו למערער, כי דרושים אישורים נוספים בטרם ניתן יהיה להגיע להסכם. קשה גם לראות ברצון העירייה לקבל הצעות נוספות משום חוסר תום-לב. לא היה מקום לציפייתו של המערער, כי הצעתו תתקבל ללא כל שמיעה ובדיקה של הצעות אחרות מתחרות. על-כן, גם טענה זו דינה להידחות. במאמר מוסגר יצוין, כי אילו עמד המערער בנטל להוכיח חוסר תום-לב במשא ומתן, היה בכך כדי לעורר בעיות משפטיות סבוכות באשר להיקף הוראת סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וביניהן השאלה, מה הם הסעדים הצומחים לצד הנפגע מחוסר תום-לבו של הצד השני, והשאלה, האם יש בכוחו של סעיף 12 הנ"ל לגבור על דרישות הצורה של סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (השווה ע"א 579/83 [4]). 11. אשר-על-כן הייתי מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהטיל על המערער לשאת בהוצאות המשיבה בסך 4,000 ש"ח, נכון להיום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. חוזהאדריכלות