בפנינו תביעת התובעת לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בשבת, החזר הוצאות נסיעה בשבת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים, אי הפרשות לקרן פנסיה, השבת ניכויי שכר (תשלום דמי וועד), פיצויי הלנת שכר, פיצוי פיטורים ופיצויי הלנתם ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. העובדות 1. התובעת הועסקה אצל הנתבעת בין התאריכים 7.12.05 ועד ליום 4.3.08. 2. הנתבעת הנה חברה המספקת שירותי ניקיון, אחזקת מבנים ומשרדים. 3. הנתבעת העסיקה את התובעת בתפקיד של פקידת קבלה במעון לדיור מוגן "נופי ירושלים" ברחוב שחראי 24 בירושלים (להלן: "המעון"). התובעת התחייבה לעבודה בהיקף משרה של עבודה בשתיים עד שלוש משמרות בשבוע (עדות התובעת בעמוד 6, שורות 3-5, 10-13). 4. אין מחלוקת כי עד למועד תחילת לימודי התובעת בחודש 10/07 עבדה התובעת בהיקף משרה של שתיים עד שלוש משמרות בשבוע ואף מעבר לכך (עדות התובעת בעמוד 6, שורות 10-11). 5. במסגרת תפקידה כפקידת קבלה נדרשה התובעת לאייש את עמדת הקבלה, לענות על טלפונים, להודיע לדיירים על ביקור אורחים, לפקח על המערכות האלקטרוניות (גלאי עשן ותקינות המעליות), חלוקת דואר לדיירי המעון, רישום תלונות דיירי המעון בדבר תקלות שיש להם בדירה ומשלוח אנשי מקצוע מתאימים לטיפול בתקלה, בקרה על לחצן המצוקה של הדיירים ומשלוח כונן רפואי במקרה שבו הופעל לחצן מצוקה (עדות התובעת בעמוד 5, שורות 14-16, עדות מר רובי לוי מטעם הנתבעת בעמוד 9, שורות 19-22, עדות מר אליהו אבו מטעם הנתבעת בעמוד 15, שורות 26-28) . 6. הנתבעת לא סיפקה למעון שירותי אבטחה ושמירה. שירותים אלו ניתנו למעון על ידי מלון "שלום". במקרים שבהם התרחשו במעון אירועים ביטחוניים, נדרשו פקידי הקבלה במעון, לדווח על כך לקב"ט מלון "שלום", ולתעד זאת בספר "האירועים" (עדות התובעת בעמוד 8, שורות 25-26, עדות מר אליהו אבו מטעם הנתבעת בעמוד 16, שורות 3-5). 7. בחודש 10/07 החלה התובעת את לימודיה במכללת לוינסקי בתל אביב, שלושה ימים בשבוע (ימי לימוד מלאים). בסמוך למועד תחילת לימודיה צמצמה התובעת על דעת עצמה את היקף משרתה בנתבעת למשמרת אחת בשבוע. 8. בסמוך למועד תחילת לימודי התובעת התקבלה התובעת לעבודה נוספת אצל מעסיק אחר, כפקידת קבלה בדיור מוגן "אחוזת רובינשטיין" בבית הכרם, לעבודה בשלוש משמרות בוקר לשבוע. כאמור, החל ממועד זה החלה התובעת לעבוד משמרת ערב אחת במעון, כאשר משמרת זו נעשתה לאחר משמרת בוקר ב"אחוזת רובינשטיין" (עדות התובעת בעמוד 6, שורות 22-29). 9. השכר השעתי ששולם לתובעת על ידי "אחוזת רובינשטיין" היה גבוה יותר מהשכר ששולם לה על ידי הנתבעת (עדות התובעת בעמוד 6, שורות 20-21). 10. התובעת לא הודיעה לנתבעת על עבודתה הנוספת ב"אחוזת רובינשטיין" (עדות התובעת בעמוד 7, שורות 16-17). 11. אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מעבודתה ביום 4.3.08, והצדדים שנויים במחלוקת בשתי שאלות בעניין זה: האחת, האם נסיבות פיטורי התובעת מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים מהתובעת? השניה, מתי נמסרה לתובעת הודעת הפיטורים הנושאת את התאריך 20.2.08 (נספח ה' לכתב התביעה). 12. ביום 24.1.10 התקיים דיון הוכחות במהלכו העידו הצדדים. מטעם התובעת העידה התובעת עצמה. מטעם הנתבעת העידו מר רובי לוי, שהיה מנהל תפעול בנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה ומר אליהו אבו, שהיה פקיד קבלה ואחראי משמרת בנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה. 13. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. בסיכומי התובעת נזנחו התביעות לדמי חגים ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, והתובעת חזרה בה מטענתה בדבר החלת ההסכם הקיבוצי בענף השמירה על יחסי הצדדים. הנתבעת הודתה בסיכומיה בזכות התובעת לתשלום פדיון חופשה בסך 1,248 ₪. כן טענה הנתבעת בסיכומיה כי היא מסכימה, לפנים משורת הדין, לשלם לתובעת את רכיבי התביעה הבאים המבוססים על תחשיבי התובעת: א. גמול בעד עבודה בשעות נוספות - סך של 681 ₪. ב. דמי הבראה - סך של 184 ₪. ג. החזר ניכויי מס וועד- סך של 346 ₪. 14. בהתאם לאמור לעיל, המחלוקת שבין הצדדים הצטמצמה לרכיבי התביעה הבאים: החזר הוצאות נסיעה בשבת, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם ודמי הודעה מוקדמת. התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה בשבת 15. לטענת התובעת במסגרת עבודתה היא שובצה לעבודה בערבי שישי ושבת, בהם אין תחבורה ציבורית. בהתאם לכך, היא נדרשה לנסוע 46 נסיעות באמצעות מוניות או בהסעה באמצעות אביה. 16. להערכת התובעת עלות כל נסיעה למקום העבודה או בחזרה ממנה (נסיעה בירושלים משכונת ארמון הנציב אל מקום העבודה בשכונת בית וגן או בכיוון ההפוך) הנה סך של 35 ₪, על כן היה על הנתבעת לשלם לה סך של 1,610 ₪, ואולם בפועל שילמה הנתבעת לתובעת בגין רכיב זה תשלום רגיל בסך של 460 ₪ בלבד (20 ₪ עבור כל יום עבודה, 10 ₪ לכל כיוון). על כן נותרה הנתבעת חייבת לתובעת בגין רכיב זה סך של 1,150 ₪. 17. לטענת הנתבעת על פי המוסכם בין הצדדים היה על התובעת להציג חשבוניות בגין הוצאות נסיעה במוניות. במקרים בהם הציגה התובעת חשבוניות בגין נסיעות במוניות קיבלה התובעת החזרים. במקרים בהם התובעת בחרה להגיע למקום העבודה באופן שונה, אין היא יכולה לחייב את הנתבעת בתשלומים בניגוד למוסכם. 18. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה, אנו סבורים כי הדין עם הנתבעת. 19. כידוע, ההסכם הקיבוצי הכללי להחזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה במשק הפרטי, מיום 11.7.04, קובע בסעיף 2 כי "שיעור החזר הוצאות הנסיעה מיום 1.7.04 יהיה עד 21.14 ₪ ליום עבודה". הוראות הסכם זה הורחבו על כלל העובדים במשק (למעט עובדים מסוימים) בצו הרחבה שפורסם בי"פ 5332 התשס"ה, 85. 20. בסעיפים 3 ו-4 להסכם הקיבוצי נקבע כי: 3. "כל עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות, עד המכסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. 4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר הנסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה." 21. בהתאם לכך נקבע כי עובד זכאי על פי צו ההרחבה להחזר הוצאות הנסיעה, כשהן מחושבות על פי עלות נסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהוא משתמש ברכבו הפרטי (דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ, פד"ע ל 65). 22. עוד נפסק כי עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר של הוצאות הנסיעה אותן הוא הוציא בפועל (דב"ע נא/134-3 סולוצקי נ' י' מ' טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג 293). 23. התובעת לא הציגה בפנינו תשתית עובדתית לפיה ניתן לקבוע באילו תאריכים, מבין כל 46 הנסיעות אותן היא תובעת, היא נסעה במונית (שכן כאמור, בחלק מהנסיעות היא נעזרה באביה). התובעת לא הוכיחה מה היתה עלות של כל נסיעה, ואין להסתפק בהשערתה לפיה מדובר בתשלום בסך של 35 ₪ לכל כיוון. בהתאם לכך, אין התובעת זכאית לתשלום נוסף מעבר למה ששולם לה על ידי הנתבעת (20 ₪ לכל יום עבודה), על כן אנו דוחים את תביעתה ברכיב זה. התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר 24. לטענת התובעת, שכרה שולם באיחור, ביום ה-10 של החודש הקלנדארי שלאחר החודש עבורו משולמת המשכורת. לטענתה, בהתאם להוראת סעיף 17 א(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, אין התיישנות על פיצויי הלנה שחזרו על עצמם יותר משלוש פעמים במהלך 12 חודשים רצופים, במסגרת שלוש שנים רצופות. 25. התובעת עותרת לפיצויי הלנה בסך 5,346 ₪ (שיעור 15% מכל משכורתיה החודשיות ששולמו בפועל בסך 35,643 ₪) בתוספת ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. 26. הנתבעת הכחישה כי הלינה את שכרה של התובעת. לטענתה, ביום ה-9 לחודש הונחו המשכורות של כל פקידי הקבלה, בכללן התובעת, בעמדת עובדי הקבלה במעון ופקידי הקבלה ידעו על מקום התשלום ומועדו, ובהתאם לכך הם נהגו להגיע לעמדה ולקחת את המעטפה המיועדת להם. ככל שהתובעת הגיעה לקחת את המעטפה במועד מאוחר יותר מה-9 לחודש, היא עשתה זאת על דעת עצמה ומשיקוליה ואין לה להלין על עצמה. לטענת הנתבעת יש לדחות את תביעת התובעת לפיצויי הלנה הן מטעמי התיישנות והן לגופם. לחילופין, בית הדין מתבקש לקבוע פיצוי אפסי. 27. במחלוקת שבין הצדדים בעניין זה עדיפה עלינו גרסת הנתבעת כי שכרה של התובעת לא הולן. עדי הנתבעת מר רובי לוי ומר אליהו אבו העידו כי תלוש השכר והשכר של עובדי הקבלה (באמצעות צ'ק) הונחו, מידי חודש, ביום ה-9 לחודש במעטפה עם ציון שם העובד במגירות של העובדים בעמדת הקבלה (עדות מר לוי בעמוד 11, שורות 12-15, עדות מר אבו בעמוד 18, שורות 9-12). מדובר בעדים שכבר אינם עובדי הנתבעת ואין להם אינטרס להעיד לטובת הנתבעת. עדותם של מר לוי ומר אבו תומכת בגרסת הנתבעת והיא מקובלת עלינו. 28. טענת התובעת בדבר הלנת שכרה מידי חודש על ידי הנתבעת לא הוכחה ואף נסתרה על ידי עדי הנתבעת. על כן, אנו דוחים את תביעתה לתשלום פיצויי הלנה. התביעה לפיצויי פיטורים 29. כמבואר לעיל, אין מחלוקת כי התובעת פוטרה מעבודתה בשל כך שהיא צמצמה את היקף משרתה מעבודה בשתיים עד שלוש משמרות בשבוע למשמרת אחת בשבוע. 30. בהתאם לתשתית העובדתית שהונחה בפנינו, עולה כי לימודיה של התובעת לא היו הסיבה העיקרית לצמצום משרתה, שכן התובעת למדה בתדירות של שלוש פעמים בשבוע בימי לימוד מלאים, כך שהיתה לה האפשרות לנצל את יתר ימי השבוע הפנויים לעבודה בנתבעת. ואולם התובעת, בחרה, משיקוליה האישיים, כנראה בשל השכר הגבוה יותר שהשתלם לה, לעבוד במקום עבודה אחר שלוש משמרות בשבוע, תוך שהיא מתייצבת לעבודה בנתבעת למשמרת אחת בשבוע, בניגוד לתנאי העבודה המוסכמים. 31. הנתבעת טוענת כי העובדה כי התובעת לא יידעה אותה על כך שהיא החלה לעבוד במקום עבודה חדש במקביל לתחילת לימודיה והציגה בפניה מצג לפיו היא לא יכולה לעבוד מעל משמרת אחת בשבוע (על אף שכאמור התובעת עבדה מעבר לכך אצל המעסיק החדש), והעובדה כי היא "אילצה" אותה לפטרה (בשל כך שצמצום משרתה גרם לשיבושים בסידורי העבודה של פקידי הקבלה וכן לאור כך שמדובר בהפרת תנאי העבודה המוסכמים), הרי שמוצדק לשלול מאת התובעת את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים. 32. לטענת הנתבעת, מדובר במצב שבו התובעת למעשה הכתיבה תנאי עבודה חדשים לנתבעת שאינם מקובלים עליה, תוך דרישה כי הנתבעת תסתגל למצב החדש, ועל כן מדובר בהפרת הסכם העבודה על ידי התובעת, תוך תמרון הנתבעת לביטול הסכם העבודה וחשיפתה לסיכון של חיוב בתשלום פיצויי פיטורים. 33. לטענת הנתבעת, מקרה זה אינו בגדר "הפרת משמעת" על ידי אי התייצבות ארעית למשמרת, אלא הוא נמנה עם סוגי המקרים שבהם קיימת הפרה יסודית של הסכם העבודה, הפרה החותרת תחת "אושיות הסכם העבודה" ומהווה ביטוי ברור לרצון לבטלו, מקום שבו העובד מעדיף את מקום העבודה החדש על פני הישן. 34. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הראיות והעדויות שהושמעו בפנינו שוכנענו כי עניין זה נופל לגדר המקרים שבהם יש בהתנהגות העובד ביטוי להתפטרות מן העבודה על פי תנאיה המוסכמים והצעת חוזה עבודה חדש, אשר אינו מקובל על המעביד, ושכתוצאה מכך נחזה סירוב המעביד לתנאים החדשים כפיטורים, בעוד שבפועל היתה התפטרות של העובד. 35. לעניין זה נפנה לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע נד/289-2 המוסד לביטוח לאומי נ. שריף גאנם, פד"ע כח 117, שם נאמר: "לא תמיד אקט פיטורים פורמלי הוא חזות הכל, ויכולה התפטרות למעשה, לעטות איצטלא של פיטורים. כך, למשל אם מבקש עובד לשנות באורח משמעותי את תנאי עבודתו והשינוי אינו עונה על צרכי העבודה, הרי במקרים או בנסיבות מסויימים "מתמרן" העובד את "פיטוריו" ומאלץ את המעביד לפטרו. סיטואציה משפטית זו, משמעה כי העובד (ולא המעביד) שם קץ לחוזה העבודה המקורי, והוא מציע מעתה למעביד חוזה עבודה חדש, שתנאיו שונים מתנאי קודמו. או אז "פיטורים" כביכול, על פי סיטואציה זו משמעם סירוב המעביד לתנאי החוזה החדש". 36. בענייננו, התובעת שינתה באופן חד צדדי את הסכם העבודה בכך שהחל מחודש 10/07 היתה נכונה לבצע משמרת אחת בשבוע בלבד, בניגוד לסיכום עמה. זהו שינוי יסודי בתנאי העבודה. 37. כמו כן, העובדה שהתובעת העדיפה משיקוליה (הלגיטימיים) עבודה זהה במקום אחר במקום לעבוד אצל הנתבעת את אותן משמרות שנהגה לתת על פי הסיכום עמה, מהווה ביטוי לרצונה להתפטר מן העבודה בנתבעת במתכונתה המוסכמת, ומטרת המשך עבודתה במתכונת החדשה היתה אך ורק להימנע מהתפטרות גלויה ומפורשת, וזאת על מנת לגרום לנתבעת לפטרה ולזכות בפיצויי פיטורים. יש בהתנהגות זו, במיוחד כאשר היא לוותה באמירת אי אמת לנתבעת בדבר כמות המשמרות שהיא יכולה לעבוד כפקידת קבלה והסתרת עבודתה אצל המעביד האחר, משום חוסר תום לב כלפי המעביד. כידוע, תוצאותיה של התנהגות בחוסר תום לב הן מגוונות ונקבעות על פי ההקשר (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1)828), ולעיתים תוצאתה היא אי מתן נפקות להתנהגות מסויימת וקביעת התוצאה המשפטית על פי הנחה שההתנהגות היתה נעשית בתום לב. לו נהגה התובעת בתום לב עם הנתבעת, היתה מתפטרת מעבודתה, ויש לקבוע על פי הנחה זו את התוצאה המשפטית. 38. לאור כלל האמור לעיל, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת 39. כמבואר לעיל, הצדדים חלוקים בשאלת מועד מסירת הודעת הפיטורים מיום 20.2.08 לתובעת. האם כטענת התובעת, הודעת הפיטורים נמסרה לה במועד סיום עבודתה, או שמא נכונה טענת הנתבעת כי הודעת הפיטורים נמסרה לתובעת ביום 20.2.08, או לכל המאוחר יום למחרת? 40. הוראת סעיף 2 (ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, קובעת כי הודעה מוקדמת יש ליתן בכתב, ולפרט בה את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים. 41. עם זאת, לא כל פגם בפעולה משפטית מביא לאיונה. לפיכך, גם אם נאמץ את גרסת התובעת לגבי המועד בו קיבלה את מכתב הפיטורים נושא תאריך 20.2.08, עדיין מקובלת עלינו עדותו של רובי לוי מטעם הנתבעת, שהעיד כי הודיע לתובעת בשיחה טלפונית שקיים עימה ביום 20.2.08, כי היא מפוטרת מעבודתה (עדותו בעמוד 10, שורות 21-27, עמוד 11, שורות 17-20). כמו כן, מקובלת עלינו עדותו של עדותו של מר אבו, לפיה הוא מסר לתובעת טלפונית כי היא מפוטרת מעבודתה לאחר שהיא מסרה לו כי היא לא יכולה להגיע למשמרת והתברר לנתבעת כי היא עובדת במקום עבודה אחר, וכי ניתנה לה שהות של שבועיים לסיים את עבודתה (עדותו בעמוד 16, שורות 21-24). 42. בהתאם לכך אנו קובעים כי ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת כדין. סוף דבר 43. התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. פדיון חופשה שנתית, סך של 1,248 ₪. ב. גמול בעבד עבודה בשעות נוספות בשבת, סך של 681 ₪. ג. דמי הבראה בסך של 184 ₪. ד. החזר ניכוי מס ועד בסך של 346 ₪. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.08 ועד למועד התשלום בפועל. 44. אין צו להוצאות. 45. הערעור על פסק דין זה הינו ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. חוזהמבנה