השופט י' זמיר 1. חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (להלן - החוק) מעמיד אפשרות בידי ספק (שהוא, לפי סעיף 2 לחוק, מי שמציע שהתקשרות עמו תהיה לפי חוזה אחיד) לפנות אל בית-הדין לחוזים אחידים (להלן - בית-הדין), המוקם בחוק, ולבקשו "... לאשר שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד שהוא מתקשר או מתכוון להתקשר על פיו עם לקוחות" (סעיף 12(א) לחוק). ומהו תנאי מקפח? תשובה לכך ניתנת בסעיף 3 לחוק, המגדיר "תנאי מקפח" כך: "...תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות...". נתן בית-הדין אישור שאין תנאי מקפח בחוזה אחיד, צומחת מכך תועלת לספק, כפי שנקבע בסעיף 14(ב) לחוק: "בתקופת תקפו של אישור לא תישמע בבית הדין טענה שיש בחוזה האחיד תנאי מקפח, ולא תישמע טענה כזאת בבית משפט לגבי חוזה שנכרת לפי אותו חוזה אחיד, אף אם נכרת לפני מתן האישור". 2. המשיבות 1-2 בשני הערעורים שלפנינו (להלן - המשיבות) הן שתי חברות הרשומות באי מאן (ISLE OF MAN), השוכן בים האירי. הן עוסקות במתן ייעוץ, במתן סיוע ואשראי לישראלים המבקשים לרכוש זכאות לפנסיה מהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה (להלן - הפנסיה הגרמנית). ישראלים זכאים, בתנאים מסוימים, לרכוש זכות לפנסיה גרמנית, מכוח האמנה שבין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית גרמניה על ביטחון סוציאלי. המשיבות, והן אינן היחידות, מציעות לישראלים להתקשר עמן כדי לרכוש זכות לפנסיה גרמנית. אולם, כתנאי להתקשרות הן דורשות מהלקוחות לחתום על חוזים מספר, שנוסחם נקבע מראש על-ידי המשיבות. כיוון שכך, אותם חוזים הם, לפי הגדרת החוק, חוזים אחידים. המשיבות שביקשו לוודא שיש תוקף לחוזים אלה, פנו אל בית-הדין וביקשו ממנו לאשר את החוזים. היועץ המשפטי לממשלה, שהוא לפי החוק אחד המשיבים לבקשה כזו, התנגד לאישור וטען בפני בית- הדין כי החוזים כוללים תנאים מקפחים אחדים. בית-הדין קיבל מקצת טענות היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות החלטת בית-הדין תיקנו המשיבות את הליקויים שעליהם הצביע בית-הדין, והגישו את החוזים המתוקנים לאישורו. בית-הדין עיין בנוסח המתוקן, ולאחר ששוכנע כי הוסרו ממנו התנאים המקפחים, אישר (ביום 13.4.1993) את החוזים. חודש ימים לאחר מכן, הגישה המשיבה 2 לבית-הדין בקשה לאישור חוזה אחיד נוסף, הדומה לאחד החוזים שאושר בהחלטה הקודמת (מיום 13.4.1993). לאור הדמיון בין שני החוזים, נתן היועץ המשפטי לממשלה את הסכמתו לאישור, אך שמר על זכותו לערער על כך. מכיוון שכך, אישר בית-הדין (ביום 8.6.1993) גם את החוזה הנוסף. דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה נוחה מסעיפים מספר הכלולים בחוזים אשר אושרו על-ידי בית-הדין. לדעתו, עדיין יש בחוזים אלה תנאים מקפחים. לפי סעיף 10 לחוק ניתן לערער על החלטה של בית-הדין לפני בית-המשפט העליון. לפיכך, הגיש היועץ המשפטי לממשלה את שני הערעורים שבפנינו: ע"א 3105/93 על החלטת בית-הדין מיום 13.4.1993 וע"א 4132/93 על החלטת בית-הדין מיום 8.6.1993. בערעורים מבקש היועץ המשפטי לממשלה כי בית-משפט זה יבטל ארבע תניות המופיעות בחוזים שאושרו על-ידי בית-הדין או ישנה אותן מחמת היותן תנאים מקפחים. נדון בטענות היועץ המשפטי לממשלה לגבי תניות אלה כסדרן. ברירת הדין 3. החוזים שהוגשו לאישור בית-הדין כללו תניית שיפוט המתירה למשיבה 2 לתבוע את לקוחותיה הישראלים בבית-משפט מחוץ לישראל, תוך שמירת זכותו של הלקוח להתנגד להתדיינות בבית-המשפט הזר בטענת פורום-לא-נאות. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לאישור תניית השיפוט, וטען כי היא מכבידה על הלקוח מעבר למידה הראויה. לפי הטענה, ההכבדה נעוצה באילוץ הלקוח להיזקק לבית-המשפט הזר, ולו לצורך העברת הדיון אל בית-המשפט בישראל. בית-הדין קיבל טענה זו ביום 1.9.1992, והחליט כי תניית השיפוט, כפי שנוסחה, מהווה תנאי מקפח לפי סעיף 4(9) לחוק, הקובע חזקה כי "תנאי הקובע מקום שיפוט בלתי סביר" הוא תנאי מקפח. בעקבות החלטת בית-הדין, תיקנו המשיבות את החוזים, והחליפו את תניית השיפוט שנפסלה בתניית השיפוט הבאה (או בנוסח דומה לה): "הצדדים מצהירים ומסכימים בזאת כי סמכות השיפוט היחודית היא לבתי המשפט המוסמכים בתחום מדינת ישראל". לכאורה, טוב ויפה. אך לא לדעת הכול. כל כך, משום שכאשר בית-הדין פסל את תניית השיפוט המקורית, הופיעה לצדה של תניה זו תניה אחרת, בעניין ברירת הדין, אשר אמרה כך: "הוגשה תביעה בישראל או הועבר הדיון... לבית-משפט מוסמך בישראל, לא יעלו הצדדים טענה כי חל על הבקשה דין זר". תניה זו השמיטו המשיבות מהחוזים המתוקנים שהגישו לאישור בית-הדין, בעקבות החלטתו מיום 1.9.1992, ובית-הדין אישר את החוזים למרות השמטה זו. על כך משיג בפנינו היועץ המשפטי לממשלה. טענתו היא כי החוזים, במתכונתם הנוכחית, מאפשרים למשיבות "לטעון שעל החוזה צריך לחול דין זר". אמנם, ההסתברות שבית- משפט בישראל יקבל טענה זו אינה ודאית, וייתכן שאין היא אלא אפשרות רחוקה בלבד. אולם, כך נמשכת הטענה, די בעצם העמדת הלקוח בסיכון, שמא טענה זו תיראה לבית-המשפט, כדי לקפח את הלקוחות ולמנוע את אישור החוזים. 4. השאלה המקדמית הטעונה בירור היא, אם מעיקר הדין מסורה סמכות בידי בית-הדין, ובעקבותיו בידי בית-משפט זה, למנוע אישור מחוזה אחיד בשל החסרת הוראה נחוצה מהחוזה. שאלה זו מתעוררת משום שהחוק קם ונופל על התנאי המקפח, ועליו בלבד. הימצאותו של תנאי מקפח היא העילה היחידה שמכוחה רשאי בית-הדין שלא לאשר חוזה אחיד. משמע, חוזה אחיד שאין בו תנאי מקפח, אנוס בית-הדין לאשרו, אפילו נמצאו בחוזה ליקויים משפטיים אחרים. ראו ג' שלו דיני חוזים [4], בעמ' 614-615. לפיכך, לצורך החוק, לא די לטעון כי שתיקה של חוזה אחיד בנושא מסוים אינה ראויה ומכתימה את החוזה בפגמים אלה או אחרים. עד שיהיה בכוחה של שתיקה זו להביא למניעת אישור מחוזה אחיד, נדרש ממנה להיות "תנאי מקפח". מונח זה מוגדר בחוק, והגדרתו כוללת מרכיבים מספר. ראו לעיל פיסקה 1. אחד המרכיבים הוא שמדובר ב"תנאי". ומהו "תנאי"? על כך משיב סעיף 2 לחוק: "'תנאי' - תניה בחוזה אחיד, לרבות תניה המאוזכרת בו וכן כל תניה אחרת שהיא חלק מההתקשרות, ולמעט תניה שספק ולקוח הסכימו עליה במיוחד לצורך חוזה מסויים". התנאי המקפח נדרש אפוא להופיע בחוזה האחיד בדמותה של תניה, לשון אחרת: כהוראה חוזית המבטאת את הרצון המשותף של הצדדים. השוו שלו בספרה הנ"ל [4], בעמ' 330. התניה אינה חייבת להיות מפורשת בחוזה. גם תניה משתמעת, המהווה חלק מן החוזה על-פי אחת מדרכי הפרשנות וההשלמה, עשויה להיחשב תנאי מקפח בחוזה אחיד. כך מורה אותנו הגדרת התנאי, המרבה לתוכה "כל תניה אחרת שהיא חלק מן ההתקשרות...". ראו: שלו בספרה הנ"ל [4], בעמ' 626; א' בן-נון "חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982" פירוש לחוקי החוזים [5], בעמ' 20-22. האם לפי הגדרה זאת, יכולה השתיקה של החוזים האחידים בשאלה של ברירת הדין להיחשב לתניה בחוזים אלה? לדעתי, הספק הוסר לאחר שהמשיבות הודיעו לבית- המשפט, בסיכומים שהגישו, כי עד היום לא העלו טענה לתחולת דין זר אף לא באחד מן המשפטים שהתנהלו בישראל בין המשיבות לבין לקוח של המשיבות. לא זו בלבד: המשיבות אף הוסיפו והצהירו, בסיכומים שהגישו, כי גם בעתיד לא יעלו טענה כזאת. במצב זה אפשר לומר שקיימת בחוזים האחידים תניה משתמעת בדבר הדין שיחול על החוזים, המצטרפת לתניה המפורשת בדבר מקום השיפוט של החוזים: מקום השיפוט הוא בית-המשפט בישראל והדין החל הוא דין ישראל. לפי פרשנות זאת של החוזים האחידים, אין בהם תנאי מקפח בעניין הדין החל, ולפיכך נשמט גם היסוד להתנגדות של היועץ המשפטי לממשלה לאישור החוזים מחמת חסר בעניין זה. לפיכך אין צורך, במקרה שלפנינו, להשיב על השאלה אם, ובאיזו מידה, חסר בחוזה אחיד עשוי למנוע אישור החוזה על-ידי בית-הדין. שכר טרחת עורך-דין 5. החוזים שאושרו בבית-הדין מסדירים את מכלול העניינים הקשורים במימוש הפנסיה הגרמנית. באחד החוזים ממנה הלקוח את המשיבה 2 לבצע בעבורו את כל ההליכים הנדרשים לשם השגת הזכאות לפנסיה הגרמנית ומימושה, ומסכים לכך שהמשיבה 2 תטיל את ייצוגו בגרמניה על עורך-הדין ד"ר פ' רפנהגן. שירותיו של עורך-הדין ניתנים בשני שלבים: השלב הראשון הוא ההצטרפות לתכנית הפנסיה הגרמנית, והשלב השני הוא מימוש הזכאות לפנסיה הגרמנית, כלומר קבלת הגימלה החודשית בהגיע מועד הזכאות (גיל, נכות, מות בן משפחה). תמורת שירותים אלה מתחייב הלקוח לשלם למשיבה 2 שכר טרחה בגובה 12 גימלות חודשיות בצירוף מע"מ. השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים מתייחסת למועד תשלום שכר הטרחה. הנוסח המקורי של החוזה שהוגש לאישור בית-הדין הטיל על הלקוח חובה לשלם את מלוא שכר הטרחה תוך 30 ימים מהיום שבו המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה נותן את הסכמתו להצטרפות הלקוח לתכנית הפנסיה. היועץ המשפטי לממשלה התנגד בבית-הדין לאישור הוראה זו, וטען כי היא מקפחת את הלקוחות. עמדתו היא, כי אין מקום לחייב לקוח לשלם שכר טרחה מלא כבר בתום שלב הטיפול הראשון, בעוד שהתשלום נועד לשמש בחלקו גם תמורה בעבור טרחת עורך-הדין בעתיד, לעתים אף בעתיד הרחוק. בית-הדין קיבל טענה זו במקצת, והורה על שינוי התניה, כך שבתום שלב הטיפול הראשון ישלם הלקוח רק 95 אחוזים משכר הטרחה, ואילו יתרת שכר הטרחה, בשיעור 5 אחוזים, תשולם על-ידי הלקוח רק כשיתחיל לקבל את הגימלה החודשית. את הטעם להחלטתו לאשר את תשלום חלק הארי של שכר הטרחה כבר בשלב הראשון הסביר בית-הדין כך: "בא-כוח המבקשת הסביר, כי הסיום הפורמאלי, היינו, תשלום הפנסיה, תלוי בגילו של המבוטח, ואילו ההחלטה העקרונית, פרי הטיפול, ניתנת שנים קודם לכן, שאז מילוי טופס בלבד מספיק לקבלת הכסף. כמו-כן עורך-הדין מתחייב גם לטפל בענין זה. ברם, התשלום המלא נדרש עם סיום עיקר העבודה. הסבר זה מתקבל על הדעת". אולם, היועץ המשפטי לממשלה אינו מקבל הסבר זה, וטוען כי בית-הדין המעיט יתר על המידה את היקף העבודה הנדרשת מעורך-הדין בשלב השני של קבלת הגימלה. משום כך הוא מבקש שבית-המשפט יתערב בהחלטת בית-הדין, ויגדיל בצורה משמעותית את החלק מתוך שכר הטרחה שיהיה בידי הלקוח לעכב עד למועד שבו יתחיל לקבל את הגימלה. בית-הדין, שדן בטענה זאת, החליט להעדיף על פניה את עמדת המשיבות. החלטת בית-הדין בעניין זה נסבה על המישור העובדתי, קרי על היקף טרחת עורך-הדין בכל אחד משלבי הטיפול. כידוע, בית-המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעת עובדה על-ידי בית-משפט של ערכאה ראשונה. יותר מכך: בית-הדין לחוזים אחידים אינו בית-משפט רגיל. הוא בית-דין מינהלי, אשר חלק מחבריו הם בעלי מומחיות בעניינים שבית-הדין דן בהם. המומחיות של בית-הדין משפיעה גם על היקף ההתערבות של בית-משפט זה בשיקול-הדעת של בית-הדין. ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי [6], בעמ' 370. אם כך הוא בכל החלטה של בית-הדין, לא כל שכן שכך הוא בקביעת עובדה שיצאה מלפני בית-הדין. לפיכך איני מוצא מקום לשנות מקביעת בית-הדין בעניין תשלום שכר הטרחה של עורך-הדין. השבה 6. לצורך רכישת הזכאות לפנסיה הגרמנית באמצעות המשיבות נדרש הלקוח להשקעה כספית. ההשקעה נעשית, בדרך-כלל, באמצעות הלוואות שהמשיבות מעמידות לרשות הלקוח, והיא נועדה לממן ארבעה תשלומים החלים על הלקוח. האחד, פרמיה רטרואקטיבית שהמוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה דורש כתנאי הצטרפות לתכנית הפנסיה הגרמנית. השני, שכר טרחת עורך-דין, כאמור לעיל בפיסקה 5. השלישי, פרמיית ביטוח חיים שנועד להבטיח את פירעון ההלוואות במקרה של מות הלקוח. הביטוח נעשה על-פי הסכם בין הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) לבין "שמשון" חברה לביטוח בע"מ. פרמיית הביטוח משולמת על-ידי הלקוח מראש, עם קבלת ההלוואות, בעבור כל תקופת הפירעון לפי חוזי ההלוואה. הרביעי, עמלות והוצאות שונות החלות על הלקוח לפי חוזי ההלוואה. הלקוח פורע את ההלוואות בתשלומים חודשיים שהמשיבות מנכות, בדרך זו או אחרת, מהגימלה החודשית המגיעה ללקוח לפי תנאי הפנסיה הגרמנית. לפיכך, ברור כי הפסקת הגימלה החודשית ללקוח על-ידי המוסד לביטוח סוציאלי בגרמניה מסכלת את החזר ההלוואות. חוזי ההלוואה בין המשיבות ללקוח מתייחסים לאפשרות כזו, וקובעים כי הפסקה או הקטנה של תשלומי הגימלה, הנעוצות בהפרת חובה של הלקוח, מחייבות את הלקוח להשיב למשיבות על אתר את היתרה הבלתי מסולקת של ההלוואות. יתרה זו, כאמור, כוללת פרמיית ביטוח שנגבתה מהלקוח מראש, מתוך הנחה שהביטוח יידרש למשך כל תקופת ההלוואה החוזית. השאלה היא, אם יש הצדקה לחייב את הלקוח להשיב את מלוא האשראי שקיבל בעבור פרמיית הביטוח גם עכשיו, כשההלוואות נפרעות טרם זמנן ותקופת הביטוח התקצרה לעומת התקופה שנצפתה בעת גביית הפרמיה. בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ביקש לשכנע את בית-הדין להשיב על שאלה זו בשלילה. לדעתו, הטלת חיוב על הלקוח לבטח סיכון שאינו קיים מקפחת את הלקוח. יתרה מכך: לא ניתן לראות בחיוב כזה פיצויים בעבור הנזק שגרמה הפרת החוזה מצד הלקוח, שהרי קיצור תקופת הביטוח לא הסב למשיבות כל נזק. אולם, בית-הדין העדיף את עמדת המשיבות ודחה את התנגדותו של היועץ המשפטי לממשלה. וכך נימק זאת בית-הדין: "ההלוואה לא ניתנה על-ידי חברת הביטוח אלא על-ידי המבקשת [המשיבה 2 - י' ז'] והצרכן מתחייב בחוזה להחזיר לה את הכסף בתשלומים. משהפר הצרכן את החוזה על-ידי מתן הוראה לא להחזיר את הכסף שלווה, סביר הוא להעמיד את כל סכום ההלוואה לפרעון מיידי". רוצה לומר: הפיצול בין הגוף המלווה (המשיבות) לבין הגוף המבטח (שבית-הדין קורא לו "חברת הביטוח", אך בפועל הוא שילוב של חברת ביטוח עם הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה)), שולל לדעת בית-הדין את טענת הקיפוח. 7. דעתי אינה כדעת בית-הדין. חוזי ההלוואה בין המשיבות לבין הלקוח אינם מותירים בידי הלקוח חופש בחירה בעניין ביטוח החיים. הם מחייבים את הלקוח, כתנאי לקבלת ההלוואה, לערוך ביטוח כזה, ומוסיפים ומחייבים אותו לערוך את הביטוח באמצעות הגופים הנקובים בחוזים, קרי הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) וחברת הביטוח "שמשון". שלילת החופש מלקוח בחוזה אחיד לבחור באיזו חברה לבטח את עצמו עלולה, לעתים, להוות כשלעצמה תנאי מקפח. ראו: סעיף 4(5) לחוק; ו' לוסטהויז, ט' שפניץ חוזים אחידים [7], בעמ' 91-92, 301-302. אמנם היועץ המשפטי לממשלה אינו מבקש לפסול את ההוראות בחוזים האחידים הקובעות את זהות הגוף המבטח, אולם אין בכך כדי להקנות לגופים המבטחים, שנבחרו בחוזים האחידים, חסינות מפני תוכן תנאי הביטוח שהם מכתיבים, באמצעות המשיבות, ללקוחות. אדרבה, העובדה שהלקוחות אינם בני-חורין להחליט אם להצטרף אל הביטוח המוצע על-ידי אותם גופים, מחייבת את בית-הדין להשגיח על כך שהתנאים של ביטוח זה לא יהיו מקפחים. אם נמצא קיפוח באותם תנאים, על בית- הדין להימנע מלתת את אישורו לחוזים האחידים, הכופים על הלקוחות לקבל את אותם תנאים, עד אשר יוסר הקיפוח מתנאי הביטוח או עד אשר תבוטל ההוראה בחוזים האחידים המאלצת את הלקוחות להצטרף לאותו ביטוח. השוו ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ [1], בעמ' 191-192. כיוון שכך, אין להיתלות בהפרדה הארגונית שבין המלווה לבין המבטח. יש לבחון לגופה את הדרישה לתשלום פרמיית ביטוח בעבור כל התקופה המקורית של ההלוואות, גם כאשר תקופה זו התקצרה. השאלה היא, אם דרישה זו מקפחת את הלקוחות, והתשובה לשאלה זאת ברורה בעיניי: ספק סביר והגון אינו דורש מלקוח לשלם בעבור שירות שהספק, או גורם אחר שהספק מאלץ את הלקוח להתקשר עמו, אינם נותנים ללקוח. כך כל ספק, ולא כל שכן ספק המתקשר עם לקוחותיו בחוזה אחיד. המבחן "...הוא מבחן ההגינות והסבירות" (השופטת בן-פורת בע"א 754/76 שמעוני נ' מפעלי רכב אשדוד (מ.ל.) בע"מ [2], בעמ' 122. ראו עוד השופט ברק בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום [3], בעמ' 526). חוזה אחיד המפר מבחן זה לוקה בקיפוח. המשיבות, שחייבו את הלקוח להתקשר בחוזה עם מבטח מסוים, נושאות באחריות גם לתנאי מקפח בחוזה שאותו מבטח מכתיב ללקוח. המבטח קיבל מן הלקוח פרמיה גם בעבור התקופה שלאחר פירעון ההלוואה, כלומר: בעבור תקופה שבה אין הלקוח מקבל מן המבטח כל שירות ובה אין המבטח נושא בכל סיכון. תשלום חלק זה של הפרמיה אינו הוגן ואינו סביר. לכן יש בו קיפוח. הקיפוח קיים גם מצד המשיבות, שחייבו את הלקוח לשלם מראש את מלוא הפרמיה, וכעת הן דורשות מן הלקוח שיחזיר להן את סכום ההלוואה שמימן את מלוא הפרמיה, לרבות אותו חלק מן הפרמיה שאין לו עוד הצדקה. לפי דרישת המשיבות, גם הן וגם המבטח מפיקים מן החוזה את מלוא ההנאה, אף שאין לכך הצדקה עניינית, ורק הלקוח יוצא, בעניין זה, מקופח. כדי למנוע קיפוח זה, יש למנוע אישור מאותו תנאי בחוזה האחיד, המחייב את הלקוח להחזיר חלק זה של הפרמיה, עד שהתנאי יתוקן. 8. המשיבות טוענות כי ההלוואה שהלקוח מקבל מהמשיבה 2 נועדה, בין היתר, לשלם חלק מהפרמיה המבטחת את ההלוואה שהלקוח מקבל מהמשיבה 1. במקרה שהלקוח מפר רק את חוזה ההלוואה עם המשיבה 2, הוא נדרש לפרוע רק את ההלוואה שקיבל מהמשיבה 2, ואילו ההלוואה שהמשיבה 1 נתנה לו ממשיכה להיפרע כסדרה. לכן, כך נמשכת הטענה, תשלום מלוא הפרמיה המקורית מכסה במקרה כזה גם חלק מביטוח החיים בעבור ההלוואה הממשיכה להיפרע. התשובה לטענה זו כפולה: ראשית, הטענה תקיפה רק לתרחיש מסוים, שבו מופר רק חוזה הלוואה אחד, והיא אינה עונה על תרחיש אחר, הנצפה גם הוא בחוזה ההלוואה עם המשיבה 1, של ביטול הסכם ההלוואה ביוזמת המשיבה 1 "בשל סיבה חשובה". שנית, גם במקרה שהחוזה עם המשיבה 1 אינו מתבטל, עדיין קיים קיפוח באי-ההשבה ללקוח של אותו חלק מהפרמיה המתייחס להלוואה שנתנה המשיבה 2. הגדלת הפרמיה בעבור ביטוח חיים 9. אחד החוזים האחידים שקיבל את אישור בית-הדין מכיל הוראה המגדילה את שיעור הפרמיה בעבור ביטוח החיים ב-25 אחוזים. הוראה כזו לא הופיעה בגירסה המקורית של החוזה שהמשיבות הגישו לאישור בית-הדין, והיא הוספה לאותו חוזה לאחר החלטת בית-הדין מיום 1.9.1992. היועץ המשפטי לממשלה טען בפנינו כי גם הוראה זו מקפחת את הלקוחות. בתגובה הודיעו המשיבות כי הוראה זו הוספה בטעות, וכי הן מסכימות למחיקתה. אנו מורים לעשות כן. התוצאה 10. התוצאה בשני הערעורים היא אפוא זו: (א) הערעור בעניין היעדרה של תניה בדבר ברירת הדין נדחה; (ב) הערעור בעניין התניה הקובעת את שיעור שכר טרחת עורך-הדין בכל אחד משלבי הטיפול נדחה; (ג) הערעור בעניין חיוב הלקוחות בהשבת מלוא ההלוואה שניתנה לצורך התשלום של פרמיית ביטוח חיים, במקרה של פירעון מוקדם, מתקבל. אנו קובעים כי סעיף 8 סיפה לבקשת ההלוואה (בעמ' 4 לנספח א' להחלטת בית-הדין מיום 13.4.1993) וסעיף 1.9 לבקשת סיוע ואשראי משלים (בעמ' 6 לנספח ג' להחלטה הנ"ל) כוללים תנאים מקפחים. המשיבות ישנו תנאים אלה, בהתאם לאמור לעיל בפיסקה 7, ויגישו את הנוסח המתוקן לאישור בית-הדין תוך 60 ימים מיום מתן פסק-דין זה. (ד) בהסכמת הצדדים יימחקו מסעיף 1.8 להסכם ייצוג 8/88 (בעמ' 7 לנספח ד' להחלטת בית-הדין מיום 13.4.1993) המילים "ובתוספת 25% על הפרמיה - הרגילה או המוגדלת, לפי הענין". נוכח התוצאה שהגענו אליה כל צד יישא בהוצאותיו. המשנה לנשיא ש' לוין אני מסכים. השופט א' גולדברג אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר. חוזהחוק החוזיםחוזה אחיד