התובע הוא קבלן משנה שביצע עבודות בפרויקט בניה שיזמה הנתבעת (הקבלן הראשי). לטענתו, חרף דרישותיו, לא שולם לו מלוא שכרו עבור עבודתו ומכאן תביעתו. לטענת הנתבעת, בהסכם ההתקשרות שנחתם בין הצדדים נקבעה תנית בוררות מחייבת, ומכאן בקשתה להורות על עיכוב ההליכים בתובענה בהתאם לסעיף 5 בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. השאלה נושא החלטה זו היא אם לאור תנית הבוררות שנקבעה בהסכם יש להורות כאמור, על עיכוב ההליכים בתביעה הנדונה. עיקרי העובדות ועיקרי טענות הצדדים 2. התובע הוא קבלן משנה שביצע עבודות איטום בפרויקט בניה בהר גילה שנבנה ביוזמת הנתבעת (הקבלן הראשי). לטענת התובע, לא שולם לו מלוא שכרו עבור העבודות שביצע, וזאת על רקע מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם תיקן התובע את הליקויים שהתגלו בעבודתו לאחר סיום העבודות. משנדחו דרישותיו הכספיות של התובע, הגיש הוא ביום 3.6.2012 את התביעה הנדונה שבה תבע סך של 101,170 ₪. עוד בטרם הוגש כתב ההגנה, הגישה הנתבעת ביום 28.6.2012, בקשה להורות על עיכוב ההליכים בתובענה בהתאם לסעיף 5 בחוק הבוררות וכן ביקשה לעכב את מועד הגשת כתב ההגנה עד הכרעה בבקשה זו. לטענתה, בסעיף 10 בהסכם ההתקשרות שנכרת בין הצדדים ביום 27.3.2011 נקבע כי כל סכסוך בקשר עם ההסכם יוכרע ב"בית דין לממונות שע"י המועצה הדתית בירושלים". הבקשה נתמכה בתצהירו של מנהל הנתבעת, מר מאיר שחר, שבו הצהיר על נכונותו לברר את המחלוקת נושא התביעה בפני הבורר המוסכם. 3. בתגובת התובע מיום 30.7.2012 טען הוא, שתנית הבוררות שנקבעה בהסכם אינה מחייבת את הצדדים בהיותה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שאף אינו מקיים את הוראות דיני הגנת הצרכן לעניין גודל האותיות בחוזה אחיד. עוד טוען התובע בתגובתו כי תנית הבוררות קובעת מקום שיפוט מקביל ולא ייחודי, ולפיכך אין בה כדי למנוע את בירור התובענה בבית משפט. טענה נוספת שטען היא שהליך הבוררות מגביל את סדרי הדין, את דיני הראיות ואת האפשרות להשיג על החלטת הבורר. כן טען, כי הבקשה להפנות את הסכסוך להליך בוררות לא נטענה בהזדמנות הראשונה. 4. הנתבעת הורשתה להשיב לתגובת התובע עד יום 6.8.2012 (החלטות מיום 1.7.2012 ומיום 16.7.2012), אולם תשובתה לא הוגשה במועד שנקבע, ונראה כי ויתרה על זכותה זו. כפי שיובהר להלן, בהחלטה מיום 12.9.2012 התבקשה הנתבעת להבהיר אם מוסד הבוררות שנקבע בהסכם ההתקשרות הוא מוסד בוררות פרטי. הבהרתה בעניין זה הוגשה ביום 13.9.2012 ואף כללה תשובה לטענות התובע בתגובתו האמורה. דיון 5. לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובהבהרה האמורה, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הטעמים שעליהם אעמוד עתה, דין הבקשה להתקבל וכי יש להורות על עיכוב ההליכים בתביעה, לפי סעיף 5 בחוק הבוררות 6. סעיף 5 בחוק הבוררות, שעניינו "עיכוב הליכים בבית המשפט" קובע לאמור: (א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. כדי שבית המשפט יורה על-פי סעיף 5 בחוק הבוררות, לעכב הליכים המתנהלים בבית המשפט, על בעל הדין המבקש לעכבם להראות, אפוא, כי בין בעלי הדין נקבע הסכם בוררות בעניין הסכסוך נושא התובענה, וכי המבקש מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, וכי עודנו מוכן לכך. הכלל הוא, שבהעדר נימוק המצדיק שלא לעכב את ההליכים, יכבד בית המשפט את הסכמת הצדדים וייתן תוקף לתנית בוררות שנקבעה בהסכם ביניהם, על ידי עיכוב ההליכים, בהתאם לסעיף 5 בחוק הבוררות. עם זאת, וכאמור בסעיף 5(ג), בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים, אפילו התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 5, וזאת אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות (ראו למשל, החלטת כבוד השופטת ד' דורנר ברע"א 6450/01 שמחה אוריאלי ובניו חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' נכון טיפול בשפכי אשקלוןו, פ"ד נו(5) 769 (2001)). 7. סעיף 10 בהסכם ההתקשרות בין הצדדים קובע הסכם בוררות, שעל-פיו כאמור, על התובע להביא כל תביעה שיש לו נגד הנתבעת בעניין נושא ההתקשרות לפני "בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית בירושלים שימונה על ידי הצדדים כבורר מוסכם". בהחלטה מיום 12.9.2012 התבקשה הנתבעת להבהיר אם מוסד הבוררות שעליו הסכימו הצדדים הוא מוסד בוררות פרטי, או שמא הכוונה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר בהיותו בית-דין ממלכתי, אינו מוסמך להכריע בתור בורר במחלוקת שאינה בתחום סמכותו העניינית על-פי הדין (ראו, פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצי'ה בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006)). בתשובתה הבהירה הנתבעת כי מוסד הבוררות שעליו הוסכם הוא בית דין צדק פרטי, שמקום מושבו בבנין המועצה הדתית שברחוב החבצלת 12 בירושלים, וכי אין זה בית דין ממלכתי. זאת בשונה מבית הדין הרבני האזורי בירושלים, שלגביו נקבע בעניין אמיר, כי אינו מוסמך להכריע בסכסוכים אזרחיים בתור בורר. משנמצא כי אין מניעה מצד הדין להעביר את הדיון בסכסוך שבין הצדדים לבוררות במוסד שעליו הוסכם, נבחן את טענות התובע. 8. התובע טען שסעיף הבוררות שנקבע בהסכם ההתקשרות שבין הצדדים מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד. טענה זו אין לקבל מהטעמים שעליהם נעמוד עתה. על-פי ההגדרה הקבועה בסעיף 2 בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, "חוזה אחיד" הוא "נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". בענייננו, מדובר בהסכם שנכרת בין שני קבלני בנייה, קבלן ראשי וקבלן-משנה, למטרה ספציפית ומוגדרת שעניינה עבודות איטום שיבצע התובע (קבלן המשנה) בפרויקט הבניה שנבנה ביוזמת הנתבעת (הקבלן הראשי). ההסכם אינו מהווה חוזה אשר נועד לשמש את הספק כדגם לחוזים רבים בעתיד, אלא זהו הסכם מסוים שנכרת עם לקוח מסוים ובענייננו, התובע. לחתימת ההסכם קדם משא ומתן בין הצדדים, וראיה לכך הוא עותק של ההסכם שצורף לכתבי הטענות של שני הצדדים, שממנו עולה כי בעקבות המשא ומתן שנוהל כאמור, מספר לא מועט של סעיפים בהסכם שונה, נערך ונוסח באופן שונה מהנוסח המקורי שנכתב. כך שדי בכך כדי לקבוע שההסכם שנכרת בין הצדדים אינו ממלא אחר הגדרת חוזה אחיד. 9. לא רק שהסכם ההתקשרות בין הצדדים אינו בגדר חוזה אחיד, אלא שתנית הבוררות הקבועה בו, אף אינה מהווה תניה מקפחת. סעיף 4 בחוק החוזים האחידים קובע רשימת תנאים המקימים חזקה כי הם בגדר תנאים מקפחים. אלו הרלוונטיים לענייננו קבועים בסעיפי משנה (8), (9) ו-(10), שכך נקבע בהם: סעיף 4(8): "תנאי השולל או המגביל את זכות הלקוח להשמיע טענות מסוימות בערכאות משפטיות, או להיזקק להליכי משפט אחרים, והכל למעט הסכם בוררות מקובל". סעיף 4(9): "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך" . סעיף 4(10): "תנאי הקובע מסירת סכסוך לבוררות כאשר לספק השפעה גדולה יותר מאשר ללקוח על קביעת הבוררים או מקום הבוררות." מהוראות אלו עולה כי בעצם ההסכמה להפנות את הסכסוך לבוררות, אין משום קיפוח של מי מהצדדים (ראו בין השאר, בר"ע (מחוזי ירושלים) 843/03 תל ציון - שירותי בניה וניהול בע"מ נ' אלכסנדר טרטקובסקי (2004), פסק-דינו של כבוד השופט ב' אוקון). סעיף הבוררות שעליו הוסכם בהסכם קובע כאמור, שהצדדים יפנו את הסכסוך להליך בוררות בבית הדין לממונות האמור. התובע לא טען שהנתבעת קבעה את סעיף הבוררות באופן חד-צדדי, וכי לו היה בכוחו להשפיע על קביעת תנאי ההסכם, לא היה בוחר להתדיין דווקא בבית-דין רבני. כך גם לא טען כי מטעם כלשהו, לא יהיה הדיון בבית הדין ניטראלי. טענתו היחידה של התובע היא, שסעיף הבוררות פוטר את הבורר מלדון לפי סדרי הדין ודיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט וכן כי הוגבלה זכותם של הצדדים להשיג על הכרעת הבורר. אולם אין בטענה זו כדי לאיין את הוראת הבוררות שעליה הסכימו הצדדים. הפגיעה הנטענת בזכותו של מי מהצדדים לממש את זכות הגישה לערכאות היא אינהרנטית להתדיינות בבוררות, ובכל מקרה נסוגה מפני כוונתם המשותפת של הצדדים ליצור מנגנון הכרעה מוסכם. כך נאמר בעניין זה בעניין תל-ציון (בפסקה 6): "אמנם, בבוררות כרוכה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות של כל אחד מן הצדדים המתקשרים. פגיעה זו מתבטאת בויתור להתדיין בפני בית משפט וגם בצמצום הדרכים להשיג בפני בית המשפט על הכרעתו של הבורר (רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרויקטים (בניה) נ' מצפה כנרת, פ"ד נו(5) 156). ואולם, שיקול זה איננו מכריע. הוא נסוג מול כוונתם המשותפת של הצדדים ליצור מנגנון הכרעה מוסכם". 10. טענה נוספת של התובע נסמכת על דיני הגנת הצרכן. לטענתו, תנית הבוררות בהסכם עומדת בניגוד להוראות הקובעות את גודל האותיות בחוזה אחיד (יוער שהתובע הפנה לתקנות 2 ו-3, מבלי לציין לאלו תקנות הפנה, בעוד שיש למעלה מעשרים תקנות שונות בעניין הגנת הצרכן. מכל מקום, נראה שכוונתו להוראות תקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), תשנ"ה-1995). כאמור לעיל, ההסכם הנדון אינו חוזה אחיד ובוודאי שאינו חוזה צרכני, וזאת מן הטעם הפשוט, שהתובע אינו עונה על הגדרת צרכן הקבועה בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. לפיכך כלל לא היה מקום להעלאת הטענה. 11. לבסוף, אף לא מצאתי מקום לקבל את טענת התובע כי בקשת הנתבעת להעברת הסכסוך להכרעה בבוררות לא נטענה בהזדמנות ראשונה, וזאת לטענתו, משלא נטענה במסגרת חילופי המכתבים בין הצדדים קודם להגשת התביעה. הבקשה נושא החלטה זו להורות על עיכוב ההליכים לפי סעיף 5 בחוק הבוררות הייתה כתב הטענות הראשון שהגישה הנתבעת, עוד בטרם הגישה כתב הגנה מטעמה. בכך עמדה הנתבעת בדרישת הוראת סעיף 5(ב) הקובעת כי "בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה". קודם להגשת התביעה, לא התבקשה הנתבעת לברר את הסכסוך בהליך משפטי. בהיותה הנתבעת, לא היה עליה לבקש מהתובע שיגיש נגדה תביעה משפטית בכלל, ובוודאי שלא היה עליה לציין היכן יש לבררה. מנהל הנתבעת הצהיר בתצהירו כי הוא מעוניין לברר את הסכסוך בהליך של בוררות בבית הדין לממונות בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ההתקשרות ביניהם. בנסיבות אלו, אין כל סיבה שלא לתת אמון בכוונותיו אלו. סיכום 12. מהטעמים המובאים בהחלטה זו, יעוכבו ההליכים בתובענה הנדונה בהתאם לסעיף 5 בחוק הבוררות. התובע יישא בשכר-טרחת עורך הדין של הנתבעת ובהוצאות בקשה זו בסך של 4,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת החלטה זו. קבלן משנהחוזהקבלןחוזה אחיד