התובעים רכשו מהנתבעת 1 ביום 23.4.01 דירה למגוריהם ברח' ברכה פולד 7 בקרית חיים. הנתבעת 2 היא שבנתה את הדירה בפועל. התובעים הגישו תביעה זו בגין ליקויי בניה שהתגלו בדירתם, על פי חוות דעת אינג' עזרא אלוני מיום 21.1.04, ומשלא תוקנו הליקויים בחוות הדעת. הנתבעת 1 לא התגוננה כנגד כתב התביעה, וניתן כנגדה פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה. הנתבעת 2 התגוננה בפני כתב התביעה, וניהלה את ההוכחות כנגד התביעה. אציין, כי הנתבעת 2 לא היתה מיוצגת על ידי עו"ד, למרות עצתי למנהל הנתבעת 2 שוב ושוב להיעזר בשירותיו של עורך דין. ואכן, עיון בתצהירו של מנהל הנתבעת 2, הרצוף התייחסות לפסק דין של בית המשפט העליון, מעלה שהוא שמע לעצה זו, והסתייע בשירותיו של עורך דין, למרות שלא הופיע בעזרת עורך דין. זכותו של צד שלא להיות מיוצג על ידי עו"ד. אין הוא יכול לקבל זכויות יתר כלשהן עקב כך. בין היתר, אין הוא יכול לטעון, כפי שטען בסיכומיו, שלא היה מיוצג על ידי עו"ד ועל כן לא חקר כראוי את המומחה והוא זכאי להעלות בסיכומיו טענות שלא העלה ולא חקר עליהן. הטענה העיקרית בפי הנתבעת 2 היא שאין יריבות בינה לבין התובעים, מכיוון שהנתבעת 2 לא התקשרה בחוזה עם התובעים, אלא הנתבעת 1, והנתבעת 2 אינה חייבת כלפי התובעים מכיוון שבנתה את הבנין לפי דרישת הנתבעת 1. כך, למשל, לגבי איטום, נטען על ידי מנהל הנתבעת 2, שהוא המליץ לעשות איטום, אבל הנתבעת 1 רצתה לחסוך כסף ולא הסכימה לשלם כסף עבור איטום. מטענות התובעים בסיכומים משתמע כי נטענת כלפי הנתבעת 2 טענה בגין הפרת חובה חקוקה לפי חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, ועוד. במידה שנטענת טענה זו, אני דוחה אותה, שכן על פי תקנה 74 יש להעלות במפורש בכתב התביעה טענות של הפרת חובה חקוקה ולציין את החיקוק שהופר. לא נטענה במפורש טענה להפרת חובה חקוקה, ולא פורטו החיקוקים שהופרו. על כן, לא ניתנה לנתבעת 2 הזדמנות להתגונן מפני טענה זו, ודין הטענה בגין הפרת חובה חקוקה להידחות. התביעה כנגד הנתבעת 2 אינה תביעה חוזית, שכן אין חוזה בינה לבין התובעים, אלא היא תביעת רשלנות. על הנתבעת מוטלת חובה שבדין לבנות את הדירה לפי אמות מידה ראויות, הן אלה שנקבעו בדין והן אלה שנקבעו בחיקוקים שונים, כגון תקנות התכנון ובניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970 וחוק התקנים תשי"ג - 1953. בהקשר זה, טענות הנתבעת 2 על העדר חוזה בינה לבין התובעים אינן לענין. לנתבעת 2 חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים, שכן ברור שהיא צפתה שמתוצאות בנייתה יהנו או יסבלו הדיירים בדירה שהיא בונה, הם התובעים עצמם. כדברי השופט רובינשטיין: העילות למחויבותה של מצלאוי הן בראש נזיקיות, מתוך חובת הזהירות של הבונה כלפי הדיירים; ע"א 451/66 קורנפלד נ' שאולוב, פ"ד כ"א(1) 310 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ע"א 725/78 קריטיש קנדיאן בילדרס נ' אורן,פ"ד לה(4) 253 (השופט - כתארו אז - שמגר); ע"א 867/86 שרון נ' שיכון עובדים, פ"ד מה(3) 617 (השופט א' גולדברג); ע"א 8265/96 רמט נ' בריברום, פ"ד נז(1) 486, 494, והציטוט שמביא השופט ריבלין מפי השופטת דורנר בת"א (י-ם) 450/90 טנצמן נ' רמט (לא פורסם). ראו באנלוגיה גם ורדי, דיני מכר דירות, 253 באשר לחבות אישית של קבלנים. יצוין כי בחובה הנזיקית כשלעצמה אין מצלאוי כופרת, אלא טוענת שלא הוכחו נזקים; אך חוות דעת המומחה היא היא "קטלוג הנזקים", ולפיכך הוכחו הנזקים. כמובן ביחסים בין מצלאוי לבין כ.מ.ב.ק יוכלו השתיים לפעול לפי ההסכם נ/28 ואין מקום להידרש לכך כאן; בנ/28 גם תשובה לטענת מצלאוי כי מרבית הליקויים הם ליקויים תכנוניים שאינם באחריותה כמבצעת!@#1#@!. אני דוחה את טענת הנתבעת 2, כי הבסיס לחיוב הקבלן המבצע בפסק הדין היה הסכם שיבוב וטענותיו של הקבלן שקיבל על עצמו את חובת התיקון. כפי שציטטתי, העילה הנזיקית היתה ראש וראשונה לעילות החיוב. דיני הנזיקין חלים דווקא במקום שבו אין חוזה בין הצדדים. כאשר יש חוזה בין הצדדים הוא נועד בדרך כלל להגביל את החיוב 1 וראה ע"א 1051/03 אולפן נ' כ.מ.ב.ק. (לא פורסם) 05 (18) 637. = 2 = הנזיקי, ולא ליצור אותו. הבסיס לחיוב באותו פסק דין היה בסיס נזיקי, ואין ספק כלל, גם לפי הפסיקה שצוטטה, כי לקבלן מבצע יש אחריות נזיקית, הנקבעת לפי הלכת הציפיות, כלפי הדייר העתיד להשתמש בדירה, לקיום כל הנורמות שהפרתן הגורמת נזק היא רשלנות. תביעת התובעים היא גם תביעת צד ג' לחוזה שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2, כאשר היה ברור שהחוזה נערך כדי לזכות את הדיירים בדירה בנויה לפיו, ולדרוש את קיומו של החיוב. מנהל הנתבעת 2 למעשה הודה שביצע תיקונים בדירת התובעים לאחר מסירתה, לטענתו לפי הסכם בינו לבין היזם. כלומר, הוא הודה שלפי הסכם בינו לבין היזם, היה הדייר רשאי לדרוש תיקונים שאותם הוא יתקן. מכאן, שהוסכם לתת לתובעים זכות לתבוע לפי ההסכם, לפחות את התיקון, ולכן במקרה שהתיקון לא מבוצע, גם בפיצוי על אי התיקון. הנתבעת 2 לא הכחישה קיומו של חוזה כזה בינה לבין הנתבעת 1, ואף הסתמכה עליו, למרות שלא הגישה אותו, ואין היא יכולה להשמע בטענה שאמנם הסכימה לבנות את הבנין, אבל לא ציפתה שהוא ישמש למגוריהם של דיירים!@#2#@!. מכיוון שהנתבעת 2 לא הגישה את ההסכם בינה לבין הנתבעת 1, אף שהוא חשוב ומהותי, יש לראותה כמי שהסתירה אותו מכיוון שאם היה מוצג היה פועל לרעת גירסתה!@#3#@!. לפיכך, אני קובע שגם מכוח חוזה לטובת צד ג', יש יריבות בין הנתבעת 2 לבין התובעים. הנתבעת 2 טענה שהתביעה בגין ליקויי רטיבות התיישנה, מכיוון שחלפה שנת הבדק ועוד 4 שנים, ועל כן אין הנתבעת 2 אחראית עוד לליקוי זה. טענה זו תמוהה. החוזה לרכישת הדירה נחתם ביום 21.4.01, ונאמר בו שהדירה תמסר לא יאוחר מיום 30.10.01, ויש להניח שבסביבות אותו מועד נמסרה הדירה. שנת הבדק היתה איפוא עד 30.10.02, ושלוש שנים לאחר שנת הבדק הסתיימו ביום 30.10.05, הרבה לאחר שהמומחה בדק את הדירה בינואר 2004. על כן אני דוחה טענה זו של הנתבעת 2. מלבד נושא התיישנות האחריות, לא שאל מנהל הנתבעת 2 את המומחה דבר. הטענה כי מנהל הנתבעת הציע לעשות איטום של הדירה והנתבעת 1 סירבה כדי לחסוך בכסף, לא הוכחבה אף לכאורה. אין על כך אף מילה בתצהיר העדות הראשית של מנהל הנתבעת 2, וכמובן שהוא לא הגיש מכתבים לנתבעת 1 שבהם ביקשה הנתבעת 2 להסיר אחריותה לאיטום מכיוון שהצעתה לא התקבלה. העובדה שבישיבת קדם משפט ביום 6.12.05 טען זאת מנהל הנתבעת אינה עדות. הפסיקה נעשית לפי הראיות ולא לפי הטענות. אציין שוב, כי הנתבעת 2 לא הגישה את ההסכם בינה לבין הנתבעת 1, על מנת לנסות להסיר מעליה את האחריות לליקויים, לאור הדרישות שנדרשו ממנה. על כן, אני דוחה את הטענה כאילו ביקשה הנתבעת 2 לבצע איטום אך סורבה על ידי הנתבעת 1. מנהל הנתבעת אמנם הצהיר שביצע את העבודות שהיה עליו לבצע לפי התוכניות והמפרטים שנמסרו לו על ידי הנתבעת 1, אבל לא צירף תוכניות ומפרטים אלה, שבודאי נמצאים בידיו, שהרי נמסרו לו לטענתו. יש להניח, שאי הגשת מסמכים אלה נובעת מכך שאינם תומכים בגירסה העובדתית של הנתבעת 2. על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת 2 שביצעה את העבודה לפי דרישות הנתבעת 1. אני דוחה את הטענה שהליקויים לא נרשמו בפרוטוקול המסירה. עיקר הליקויים צצו לאחר זמן ולא היו ניתנים לגילוי בבדיקה סבירה בעת קבלת הדירה, ועל כן אין לצפות לכך שיכללו בפרוטוקול המסירה. אני דוחה גם את הטענה שהתובעים אינם יכולים לתבוע מכיוון שהזמינו שינויים ותוספות. גם השינויים והתוספות חייבים להיות בנויים לפי הנורמות המקובלות ולפי התקנים. חוות הדעת מטעם התובעים לא נסתרה. העובדה שלא צורפו תמונות צבעוניות אינה אומרת שהדברים שמעיד עליהם המומחה אינם נכונים. אמנם, עדיף היה לצרף תמונות צבעוניות כדי שבמקרה של טענה רצינית מטעם הנתבעת 2 להעדר רטיבות ניתן יהיה להכריע בטענה בצורה קלה יותר, אך אילו נשאל על כך המומחה בחקירתו, אפשר שהיה מגיש את התמונות הצבעוניות שהעתק שחור לבן שלהם צורף. כך גם לגבי הריצוף וכל הליקויים האחרים בחוות דעת המומחה, שקביעות המומחה לגביהם לא נסתרו בשום ראיה או שאלה מטעם הנתבעת 2. לפיכך, זכאים התובעים בגין הליקויים שנקבעו בחוות דעת המומחה. מנהל הנתבעת אישר שהפסיק לבוא לתקן את הליקויים, ועל כן מוצתה הזכות לתיקון ליקויים, והתובעים זכאים לפיצוי במקום תיקון הליקויים. חוות דעת המומחה קבעה עלות תיקון של 69,876 ₪ בתוספת מע"מ. התביעה הועמדה על סך 75,000 ₪ בלבד. לפיכך, על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים 75,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.2.05 ועד לתשלום המלא בפועל. לענין הוצאות משפט, על פי התעריף המומלץ, זכאים התובעים ל- 10% מסכום התביעה ועוד שכר עבור ישיבה נוספת. השכר שנקבע בתעריף המומלץ לישיבה נוספת, בסך 590 ₪ אינו מתאים לישיבת הוכחות אלא אולי לישיבת קדם משפט. השכר הראוי לישיבת הוכחות הוא כ- 1,000 דולר, 4,500 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים בנוסף על האמור לעיל, אגרות המשפט ועוד שכ"ט עו"ד בסך 13,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. חוזהאיטום