עניינו של פסק דין זה בשני הליכים עיקריים - האחד, תביעת התובע לבטל את החלטת הנתבע 2 מיום 10.12.08 להקטין את היקף העסקתו של התובע בשירותו, וזאת בעקבות הוראת הנתבעת 1; והאחר, תביעת התובע לביטול החלטת הנתבע 2 מיום 4.3.09 המורה על פיטוריו בתום שנת הלימודים. במסגרת זו כולל פסק הדין התייחסות להוראה המצויה ב"תקנון שירות עובדי הוראה" של הנתבעת 1, שלפיה אין לאפשר לעובד הוראה היקף העסקה העולה על 140%, ולטענות התובע כי הוראה זו אינה חוקתית וכי היא נאכפת באופן לא שוויוני. כן עוסק פסק הדין בתביעת התובע לחייב את הנתבעת 1 ליתן לו "חוזה אישי" ובנושאים נוספים הנוגעים לשני ההליכים העיקריים לרבות פיצויים כספיים הנגזרים מטענות אלה. בפני בית הדין עמדו 3 צווי מניעה (בש"א 2961/08, בש"א 1123/09 ובש"א 1833/09) ושתי תביעות עיקריות (ע"ב 3696/08 וע"ב 2357/09); הונחו כתבי טענות ותצהירים מרובי עמודים; הוגשו מסמכים לרוב ונשמעו עדים רבים על פני עשרות עמודי פרוטוקול. ייאמר כבר עתה כי על מנת למנוע הכבדה ולמען הבהירות, יפורטו בפסק הדין הטענות והעובדות אך ורק במידה הנחוצה להכרעה. עיקרי העובדות 1. התובע, מר דניאל צברי (להלן - "התובע"), תושב העיר אופקים, הוא עובד הוראה מזה כעשרים שנה, בעל רישיון הוראה קבוע ומוסמך לבדיקת מבחני בגרות במתמטיקה מטעם מדינת ישראל - משרד החינוך, שהיא הנתבעת 1 (להלן - "המדינה" או "משרד החינוך" או "המשרד"). 2. הנתבע 2 הוא בית ספר אזורי על-יסודי בבעלות השוכן בקיבוץ יד מרדכי, באזור "עוטף עזה" (להלן - "בית הספר" או "שִקמה"). את בית הספר מנהלת ד"ר שושנה מירוצ'ניק (להלן - "ד"ר מירוצ'ניק") והוא כפוף לַ"מינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער" במשרד החינוך. 3. על פי הוראות פרק 1.24.1 לתקנון שירות עובדי הוראה (להלן - "התקנון"), אין להעסיק עובדי הוראה בשעות נוספות (מעל למשרה מלאה) ללא אישור. כן אוסר התקנון על העסקת עובדי הוראה בהיקף העולה על 140% משרה (להלן - "מגבלת ה-140%" או "המגבלה"). 4. במועדים הרלוונטיים להליכים אלה הועסק התובע במשרד החינוך במשרה מלאה (24 ש"ש), כמ?רה למתמטיקה בישיבת "בני עקיבא" באופקים (להלן - "הישיבה באופקים" או "הישיבה"). הישיבה מהווה חלק מקומפלקס חינוכי הכולל ישיבה, אולפנה ותיכון עירוני דתי, שבראשם עומד הרב אסף ירחי (להלן - "הרב ירחי"). רב הישיבה ומנהלה בפועל הוא הרב עדי פלח (להלן - "הרב פלח"). בקיץ 2008, לקראת שנת הלימודים תשס"ט (2008-2009) התקבל התובע לעבודה ב"שִקמה" כמ?רה למתמטיקה בהיקף משרה של 21 ש"ש (87.5% משרה). 5. בעקבות פנייה מיום 28.11.08 של התובע למדינה לבדוק מדוע צומצמה (לטענתו) משרתו בישיבה (נספח ל"ו/1 לתצהיר התובע) נערכה בדיקה, וזו העלתה כי עבודתו של התובע ב"שִקמה" נעשית בנוסף על עבודתו בישיבה באופקים וכי שיעור העסקתו הכולל (הן בבית הספר, הן במדינה) קרוב ל-190%, וזאת מבלי שמצוי בידיו היתר כנדרש. 6. בעקבות ממצאים אלה, הורתה גב' אלקה הופמן, מנהלת "גף לכח אדם בהוראה ותקן" במינהל לחינוך התיישבותי (להלן - "גב' הופמן"), לד"ר מירוצ'ניק - לצמצם את היקף משרתו של התובע בבית הספר ל-10 ש"ש, כך שהעסקתו הכוללת לא תעלה על שיעור של 140% משרה. הנחיה זו ניתנה בתחילת חודש 12/08 בעל פה, וביום 8.12.08 בכתב (נספח א' לבקשה בבש"א 2961/08; להלן - "הנחיית גב' הופמן"). 7. ביום 10.12.08 נערכה פגישה בהשתתפות התובע, ד"ר מירוצ'ניק ורכזת לימודי המתמטיקה ב"שִקמה", הגב' אילאיל בורדה (להלן - "גב' בורדה"), ובה ה?דע לתובע כי לאור היקף עבודתו בַישיבה באופקים, נוכח הנחיית גב' הופמן ומאחר שהמשרד אינו מאפשר העסקה מעבר להיקף של 140% משרה, יצומצם היקף משרתו בבית הספר ב-11 ש"ש, וזאת החל מיום 1.1.09 (להלן - "החלטת הצמצום"). הודעה כתובה ברוח זו הונחה בתאו של התובע בחדר המורים (נספח ב' לבקשה בבש"א 2961/08; להלן - "הודעת ד"ר מירוצ'ניק"). בפועל יו?מה החלטת הצמצום רק כעבור חודש, ביום 1.2.09. 8. ביום 17.12.08, משלא נענה מכתבו לגב' הופמן, שבו שטח את טענותיו לגבי הנחייתה (נספח ג' לבקשה בבש"א 2961/08), הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה שיאסור על הנתבעים, עד לבירור התביעה העיקרית, לפעול נגדו ולשנות מתנאי עבודתו כפי שהיו עובר להנחיית גב' הופמן והודעת ד"ר מירוצ'ניק (בש"א 2961/08; להלן - "הבקשה הראשונה"). 9. ביום 29.12.08 הגיש התובע את תביעתו העיקרית בעניין צמצום היקף משרתו בבית הספר (ע"ב 3696/08; להלן - "התביעה הראשונה" או "התביעה למניעת צמצום המשרה"). 10. בדיון שהתקיים ביום 28.1.09 מסרה גב' הופמן לתובע טפסים להגשת בקשה לאישור העסקה בשיעור מקסימאלי של 140%. ביום 29.1.09 הגיש התובע בקשה כי תאושר עבודתו ב"שִקמה" בהיקף של 21 ש"ש (נספח ב' לבש"א 1123/09) וביום 8.2.09 נדחתה בקשתו (מכתב גב' הופמן לתובע; נספח י"א לגילוי המסמכים של בית הספר). 11. ביום 30.1.09 הודיעה ד"ר מירוצ'ניק לתובע על צמצום משרתו ב"שִקמה" החל מיום 1.2.09 והזמינה אותו לפגישה ביום זה (1.2.09). הפגישה התקיימה (מב/1 - פרוטוקול הפגישה בין התובע לבין גב' מירוצניק) וכאמור לעיל, מאותו המועד צומצמה בפועל משרתו של התובע ב"שִקמה" ל-11 ש"ש, כך שהיקף משרתו הכולל בישיבה וב"שִקמה" עמד על 140% משרה. 12. ביום 1.2.09 הגיש התובע בקשה דחופה נוספת למתן צו מניעה במעמד צד אחד, נגד בית הספר בלבד, ובה ביקש, בין היתר, את ביטול הישיבה שאליה הוזמן (בש"א 1123/09; להלן - "הבקשה השנייה"). בהחלטת בית הדין שניתנה באותו היום (1.2.09) נקבע כי אין מקום ליתן צו המונע את קיומה של הישיבה שאליה הוזמן התובע, וכן אוחדו הדיונים בבקשה הראשונה ובבקשה השנייה. 13. ביום 3.3.09 ניתנה החלטת בית הדין הדוחה את הבקשות האמורות, ובסיכומה נאמר- "... משלא הצביע המבקש על כל זכות לכאורית המוקנית לו לעבוד בהיקף משרה העולה על שיעור של 140%, ומשפנה לבית הדין בידיים לא נקיות ובחוסר תום לב, ומשאף אין מאזן הנוחות נוטה לצידו - דין בקשתו להידחות." (סעיף 41 להחלטה). 14. ביום 4.3.09 נתקיימה פגישה בין התובע לבין הד"ר מירוצ'ניק ובעקבותיה נמסר לו ביום 22.3.09, כי הוחלט להפסיק את עבודתו בבית הספר בתום שנת הלימודים (נספח א' לבקשה השלישית; להלן - "החלטת הפיטורים"). 15. כעבור למעלה משלושה חודשים הגיש התובע בקשה נוספת למתן צו מניעה זמני, נגד בית הספר בלבד, שעיקרה להורות על ביטול החלטת הפיטורים, ולחלופין, להורות על שיבוצו בשנה"ל תש"ע כמורה למתמטיקה בבית הספר בהיקף של 11 ש"ש (בש"א 1833/09 מיום 28.6.09; להלן - "הבקשה השלישית"). בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 16.7.09 (כב' הש' טוינה). 16. ביום 5.7.09 הגיש התובע את תביעתו העיקרית בעניין פיטוריו מ"שִקמה" (ע"ב 2357/09; להלן - "התביעה השנייה" או "התביעה למניעת הפיטורים"). ביום 4.2.10 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן. על פי החלטת נשיא בית הדין דאז, כב' הש' שפיצר, מיום 25.2.10, אוחדו הדיונים בתביעה למניעת צמצום המשרה ובתביעה למניעת הפיטורים ונשמעו בפני מותב זה. 17. ביום 13.6.10 הגיש התובע בקשה דחופה למתן צו מניעה המורה למדינה שלא לפגוע בתנאי עבודתו בשנת הלימודים תשע"א ו/או עד למתן פסק דין סופי בהליכים אלה, בהתייחס לתנאי עבודתו בשנות הלימודים תש"ע ותשס"ט, ולא למנוע ממנו הכנה לבחינות הבגרות. הבקשה הוגשה בהמשך לתצהיר המדינה, שבו נכתב כי התובע אינו משובץ להכנה לבגרות בישיבה באופקים בשנת הלימודים תשע"א (סעיף 7 לתצהיר הרב ירחי). בהחלטה מאותו היום נקבע כי הבקשה תידון במסגרת דיוני ההוכחות. 18. דיוני ההוכחות בשתי התביעות העיקריות התקיימו בימים 16.6.10 ו-8.7.10. מטעם התובע העידו הוא עצמו, מר שלמה חדד (מורה למתמטיקה בתיכון הדתי באופקים), הרב פלח (רב הישיבה ומנהל הישיבה בפועל), גב' סיגל בראל (מורה ב"שִקמה"), מר משה פרץ (שֶבנ? למד מתמטיקה אצל התובע ב"שִקמה"), גב' אילאיל בורדה (רכזת מתמטיקה ב"שִקמה"), גב' ליאת מרגי (מלמדת מתמטיקה באולפנה באופקים), גב' אילנית סמואל (מורה באולפנה באופקים) מר שמעון בן גיגי (עובד בישיבה), מר יורם חדד (רכז פדגוגי בישיבה), מר יעקב מרציאנו (מפקח הישיבה מטעם משרד החינוך), גב' ציונה אליאסי (מורה ללשון בתיכון הדתי ובישיבה ואחות התובע), ומר דוד פרץ (מורה למתמטיקה במוסדות בני עקיבא באופקים ורכז מתמטיקה בישיבה). מטעם המדינה העידו גב' שרה ליכטנברג, מנהלת "גף כוח אדם בהוראה" במחוז דרום של המשרד (להלן - "גב' ליכטנברג") והרב ירחי, מנהל מוסדות בני עקיבא באופקים. מטעם "שִקמה" העידה מנהלת בית הספר, ד"ר מירוצ'ניק. 19. משהונחו היסודות העובדתיים העיקריים הנחוצים לעניין, נפנה לפירוט טענות הצדדים, לדיון ולהכרעה - תחילה בתביעה למניעת צמצום המשרה ולאחר מכן בתביעה למניעת הפיטורים. ה ת ב י ע ה ל מ נ י ע ת צ מ צ ו ם ה מ ש ר ה (ע"ב 3696/08) טענות התובע 20. עיקר טענות התובע הוא כי החלטת הצמצום תִגרום לו פגיעה כלכלית קשה; כי ההחלטה תִפגע בתלמידי בית הספר ובזכותם לחינוך; כי מגבלת ה-140% פוגעת בזכות לחופש העיסוק ומכאן שאינה חוקתית; כי מגבלה זו נאכפה כלפיו באופן בררני ומפלה ולכן יש לפסול את התנהלות המדינה בעניינו, התנהלות שאינה סבירה ואינה מידתית; כי לא נערך לו שימוע עובר לקבלת ההחלטה; כי מעורבים בעניינו שיקולים זרים פוליטיים; כי ייתכן שבעקבות ההחלטה ייאלץ להפסיק כליל את עבודתו בבית הספר והדבר עלול להתפרש כ"סילוק המורה היחידי עם כיפה בבית הספר הקיבוצי"; כי יישום ההחלטה יותיר אותו חסר תעסוקה בשעות הבוקר, משום שבישיבה הוא עובד בשעות הצהריים ואילך בלבד; כי צרכי הישיבה הם להעסיקו בשיעור העולה על 140%, אך התנכלות המדינה מונעת זאת; כי לא קיבל "חוזה אישי" והופלה לרעה על ידי המשרד בעניין זה; וכי צמצום עבודתו באמצע שנת הלימודים מחייבת את הנתבעים לשלם את שכרו במלואו עד ליום 31.8.09. התובע הוסיף טענות הנוגעות לרב ירחי ולמכתב שכתב הלה לגב' ליכטנברג בעניינו. 21. הסעדים שאותם מבקש התובע הם - א. להצהיר שהנתבעים אינם יכולים להפסיק את עבודתו באמצע שנת לימודים. ב. להצהיר כי למגבלת ה-140% אין תוקף בהליך זה. ג. להצהיר כי המדינה הפעילה את כוחה כנגדו בניגוד לפסקאות ההגבלה שבחוקי היסוד ולכן הנחיית גב' הופמן בטלה. ד. לחייב את הנתבעים לשלם לו את מלוא שכרו ב"שִקמה" עד ליום 31.8.09 לפי היקף משרה של 21 ש"ש. ה. להצהיר כי מגבלת ה-140% נאכפה באופן סלקטיבי, לא שוויוני, לא סביר ולא מידתי. ו. להצהיר כי הוראת חוזר מנכ"ל המחייבת "שעת חלון" כנגד 8 שעות הוראה (להלן - "הוראת שעת חלון") גוברת על מגבלת ה-140%. ז. להצהיר כי הוראת שעת חלון מתייחסת לכך ששעת ההוראה מתחילה בשעה הראשונה של מערכת השעות השבועית של התלמידים. ח. להצהיר ששעה שהמשרד מאפשר לעובדי הוראה לעבוד בבתי הספר השונים מעל 140% מטעם גופים לא רשמיים שונים, הרי שמגבלת ה-140% בטלה. ט. לחייב את המדינה לשלם את שכרו לפי היקף משרה של 25 ש"ש, כפי שהוא עובד בפועל, ולא לפי 24 ש"ש, כפי שמשולם לו. י. להצהיר כי מכתבו של הרב ירחי לגב' ליכטנברג חסר כל תוקף ואם המדינה נתנה לו משקל, עליה להחזיר המצב לקדמותו. יא. לתת לו כל סעד שעניינו שמירה על תנאי עבודתו ו/או כבודו ו/או חופש העיסוק שלו. יב. להצהיר כי דבריו של מפקח הישיבה מר מרציאנו כלפיו, ביום 25.12.08, לא נאמרו כמפקח, כי הם גרמו לתובע עגמת נפש, כי הם אינם נכונים וכי משנאמרו על המדינה להגן עליו. יג. לחייב את המדינה להעניק לו חוזה אישי בנוגע לשנים תשס"ז, תשס"ח, תשס"ט. יד. לחייב את המדינה להעמיד את היקף משרתו אצלה על שיעור של 140% החל משנת הלימודים הקרובה. טו. לחייב את המדינה בפיצוי משמעותי בגין עגמת הנפש שגרמה לו בהתנהלותה. טז. לחייב את המדינה בהוצאות משפט לדוגמא. בסיכומיו מבקש התובע לחייב את הנתבעות בתשלום 200,000 ₪ כ"פיצויים נזקיים, עונשיים, חינוכיים ועגמת נפש". טענות המדינה 22. המדינה טוענת כי יש לסלק את התביעה הראשונה על הסף בשל חוסר עילה וחוסר יריבות - מאחר שלא היא שצִמצמה את שעות העבודה של התובע - ובשל חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים - הבאים לידי ביטוי בכך שהתובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד טוענת המדינה כי תקיפת הנחיות משרד החינוך ומגבלת ה-140% אינה בסמכות בית הדין וכי הטענות הקשורות לרב ירחי נדונו בתביעה אחרת (ע"ב 1789/07) ועל כן חלים בעניינן הכללים בדבר מעשה בית דין. לגופו של עניין טוענת המדינה כי הוראות התקנון חלות גם על מעסיקים פרטיים (בעלויות) ועל פיהן, כל העסקה בשיעור העולה על 100% מחייבת אישור, שניתן לאחר קבלת חוות דעת הפיקוח ואישור סופי של מנהלת המחוז; כי התובע היה מודע להוראות אלה; כי העסקה ששיעורה עולה על 140% מתאפשרת במקרים חריגים בלבד; כי המדינה מחויבת להעסיק את התובע בהיקף של 100% משרה ולא מעבר לכך; כי אין זו הפעם הראשונה שהתובע מפר את הנהלים בעניין זה, על אף שהמשרד חזר והזהירו; כי התובע הסתיר מד"ר מירוצ'ניק את דבר העסקתו במשרה מלאה בישיבה באופקים ועל כן חוזה העבודה עמו נכרת על יסוד מצג שווא; כי בנסיבות כריתתו, היה החוזה בין בית הספר לבין התובע חוזה בלתי חוקי ומשכך לא היה על שקמה להוסיף ולהעסיק את התובע; כי על אף שהתובע לא ביקש אישור לעבודה העולה על 100%, הוא מועסק בפועל בהיקף משרה של 140%, שהוא השיעור המרבי האפשרי על פי התקנון; כי אין זה נכון שהמשרד מעלים עין ממקרים שבהם שיעור ההעסקה עולה על 140%; כי בפסיקה נקבע שמגבלת ה-140% היא חוקתית; כי פעולת התובע בניגוד להוראות התקנון והסתרת עבודתו במשרה מלאה בישיבה באופקים מד"ר מירוצ'ניק עולות כדי חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים; וכי התובע מהתל במערכות ופוגע בבתי הספר השונים ועושה שימוש ציני במערכת המשפט. טענות "שִקמה" 23. לדברי בית הספר, יש לסלק את התביעה הראשונה כנגדו על הסף, מאחר שכל הסעדים הכלולים בה נכללו בבקשה הראשונה ובבקשה השנייה - שנדחו - ומאחר שהסעדים שנוספו מתייחסים למדינה בלבד. לגופו של עניין טוען בית הספר כי לא ידע שהתובע מועסק במשרה מלאה במדינה, שכן התובע הסתיר זאת ממנו במכוון, ואף טען כי הוא מתכוון לצמצם את שעות עבודתו בישיבה; כי אילו היה יודע שהתובע עובד בישיבה במשרד במשרה מלאה, לא היו משבצים אותו לעבודה באותו היקף; כי בית הספר מצא בקלות ובמהירות מורה מחליפה תחת התובע, כך שאין כל יסוד לטענותיו בדבר נזק שנגרם לתלמידים; כי הנחיות המשרד וחוזרי מנכ"ל חלים גם על בעלויות; כי התובע אינו זכאי לאף אחד מהסעדים הנתבעים על ידו. בית הספר מבקש שייפסקו הוצאות לדוגמא שיבטאו את התנהלות התובע, את תביעתו הקנטרנית ואת הנזקים שגרם לבית הספר בהתנהלותו. ה כ ר ע ה 24. בטרם כניסה לגופם של דברים נזכיר בקצרה מושכלות ראשונים. ההחלטות העומדות לביקורת בית הדין במקרה דנן - החלטת הצמצום והחלטת הפיטורים - הן החלטות מינהליות (בית הספר הוא גוף דו מהותי שחלים עליו הכללים מתחום המשפט המינהלי; ראו ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו - צויזנר, פד"ע ל"ו 438 (להלן - פרשת צויזנר") בסעיפים 5 ו-44 לפסק הדין וכן ע"ע (ארצי) 203/99 רשת הגנים של אגודת ישראל - בוסי (ניתן ביום 2.10.11), בסעיפים 38 ו-61 לפסק הדין, וכן ההפניות שם). במסגרת הביקורת על החלטה מינהלית בוחן בית הדין את סבירותה, את השיקולים שבבסיסה (אם ענייניים הם, אם לאו), את מידתיותה וכיו"ב, וכן את אופן קבלתה (תום לב, שוויון, כללי הצדק הטבעי). בעשותו כן נמנע בית הדין מלשים את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של הגוף המחליט, וכאמור, מתמקד בביקורת מינהלית בלבד. א. מגבלת ה-140% 25. אין מחלוקת כי עובר לקבלת החלטת הצמצום עבד התובע 24 ש"ש בישיבה באופקים ועוד 21 ש"ש ב"שִקמה". משרה מלאה היא בהיקף של 24 ש"ש, כך שהעסקתו של התובע בשני מוסדות החינוך גם יחד עמדה על שיעור של 187.5% משרה. במהלך הדיון התברר שהתובע עובד גם במוסד חינוכי בכפר מימון (דברי התובע עצמו בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.10, שורה 3), אלא שלא הוברר אם היה זה במקביל להעסקתו ב"שִקמה" ובישיבה ולא הוברר מה היה היקף העסקתו שם. משכך, ההתייחסות תהא לשיעור המשרה שהיה ידוע עובר לקבלת החלטת הצמצום, היינו - 187.5%. א.1. חוקתיות המגבלה 26. בפתח הדברים יש לדחות את טענת המדינה שלפיה אין בית הדין מוסמך לדון בשאלת חוקתיות מגבלת ה-140%. שעה שהעניין הובא בפני בית הדין כסוגיה נלווית לתביעה העיקרית - לביטול החלטת הצמצום, הרי שמדובר בתקיפה עקיפה ובית הדין מוסמך לדון בו, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, שעניינו סמכות נגררת. 27. לגופו של עניין - התובע טוען, כאמור, כי מגבלת ה-140% כמו גם הוראת התקנון המחייבת קבלת אישור להעסקה העולה על היקף של 100% - פוגעות בזכות החוקתית לחופש עיסוק, ועל כן דינן בטל?ת. בפרשת משיח דן בית הדין הארצי בסוגיה זו ממש ואמר לגביה את הדברים הבאים - "אין ספק שמעסיק יכול להגביל את היקף העסקתו של עובד מעובדיו, ובלבד שהדבר נעשה משיקולים ענייניים, בסבירות ובצורה שיוויונית... הגבלת העסקתם של עובדי ההוראה להיקף משרה של עד 140% נהוגה במשרד החינוך מזה שנים רבות... עובד הוראה עוסק באחת מן המלאכות החשובות והרגישות הקיימות - החינוך. מלאכת ההוראה אינה עניין טכני. על עובד ההוראה לתפקד כראוי, להיות קשוב לתלמידיו ובמהלך עבודתו להיות במיטבו. איכות החינוך הוא פועל יוצא, בין השאר, מרמתם המקצועית של עובדי ההוראה, ומאיכות תיפקודם. ההגבלה על היקף המשרה של עובד הוראה נועדה אפוא להשיג מטרות אלה ומשום כך היא הגיונית וסבירה. זאת ועוד, ההסבר שניתן בבית הדין האזורי הוא מקצועי והוא מבוסס על הנסיון המצטבר במשרד החינוך, המופקד על תחום זה. לא הונחה בפני בית הדין האזורי כל תשתית ראייתית מקצועית אחרת הסותרת את עמדת משרד החינוך או המעמידה בספק את קביעותיו. לא הובאה בפני בית הדין האזורי כל עדות המצביעה על כך שההגבלה שקבע משרד החינוך על היקף משרת עובד הוראה ל-140% היא בלתי מקצועית או בלתי סבירה או שיש לקבוע רף הגבלה גבוה מזה. אמירה בעלמא - בחלל אולם בית הדין - שעמדת משרד החינוך אינה מקצועית או אינה סבירה - הינה נטולת משקל." (ע"ע (ארצי) 1158/02 משיח - מדינת ישראל, משרד החינוך, פד"ע לג(15) 34 (להלן - "פרשת משיח"), בסעיפים 6-7 לפסק הדין; ההדגשה שלי - י.א.ש.). פסק הדין בפרשת משיח אושר בהחלטת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 2256/03 ד"ר אשר משיח נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, ניתן ביום 18.3.03). 28. אין צורך להוסיף על דברים אלה המדברים בעד עצמם, פרט לכך שאף בענייננו-אנו, לא הציג התובע כל עמדה מקצועית שהיא, שניתן ללמוד ממנה על חוסר הסבירות ו/או חוסר המידתיות של מגבלת ה-140% ודבריו הסתמיים כנגד מגבלה זו אין ליתן להם כל משקל. ועוד יצוין בהקשר זה, כי הראיות שנפרשו בפנינו בהליכים אלה מחזקות דווקא את חשיבותה ואת הגיונה של מגבלת ה-140%. סבורים אנו כי לא ניתן לנתק בין עבודתו של התובע בשיעור משרה גבוה במיוחד, בבתי ספר שונים, לחוסר שביעות הרצון מתפקודו ומהישגיו - והכל כפי שיפורט בהמשך. א.2 בטלות המגבלה 29. התובע טוען כי המדינה נמנעה מלבחון מחדש את מגבלת ה-140%, ועל כן אין ליתן לה תוקף. התובע מפנה לדברי בית הדין הארצי בסוף פסק הדין בפרשת משיח, שלפיהם - "אפשר שיש מקום לערוך בחינה מחודשת של היקף ההגבלה, לאור הזמן הרב שחלף מאז שנקבעה ולאור חיזוק מעמדו המשפטי של חופש העיסוק. אפשר גם שקיימים שיקולים נוספים שיש להביאם בחשבון... ועניין זה מן הראוי לו שייבחן על ידי הגורמים המופקדים על כך בממשלה." (פרשת משיח, בסעיף 7 לפסק הדין). 30. יש לדחות את טענות התובע בעניין זה. ראשית, התובע כלל לא הוכיח כי העניין לא נבחן מחדש. כלומר, העובדה שמגבלת ה-140% עדיין עומדת בתוקפה, אינה מצביעה בהכרח על כך שהמדינה לא בחנה את העניין. ייתכן (ואיננו יודעים שכך) שבחינה מחודשת נעשתה גם נעשתה אלא שבסופה הוחלט להותיר את מגבלת ה-140% על כנה. שנית, אף אם נכונה טענת התובע כי מגבלת ה-140% טרם נבחנה מחדש על ידי המדינה, מכך לא נובע שיש לבטלה או כי התובע רשאי לפעול כרצונו - "עקרון יסוד בשיטתנו הוא כי הפרטים אינם יכולים לעשות ככל הישר בעיניהם ולפעול על-פי רצונותיהם ושיקוליהם הבלתי מוגבלים... על הפרטים החיים במדינה ועל רשויות השלטון לפעול על-פי חוק, גם אם סבורים הם כי מן הראוי לתקנו..." (בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, ניתן ביום 9.6.11, בסעיף 51 לפסק הדין). 31. התובע טוען כי על פי רפורמת "אופק חדש" (להלן - "הרפורמה") מחויבים עובדי הוראה לעבוד 36 ש"ש, היינו בהיקף משרה של 150%, והדבר מאיין את תוקפה של מגבלת ה-140%. 32. אין לקבל זו. מדברי גב' ליכטנברג עולה כי עובדי הוראה בבתי ספר שבהם פועלת הרפורמה, אינם נדרשים לעבוד בהיקף העולה על 100% משרה (סעיף 9 לתצהירה; עדותה בעמ' 82 לפרוטוקול, שורות 22-23). הדבר עולה גם מסעיף 33(א) להסכם הקיבוצי בעניין הרפרומה והתובע לא הביא כל ראיה הסותרת דברים אלה. יודגש, כי הגם שהיקף השעות הכולל במסגרת הרפורמה גדל והוא עומד עתה על 36 ש"ש ולא 24, הרי שאין בכך כדי לסייע לתובע. ובמה הדברים אמורים? היקף של משרה מלאה בבתי הספר שבהם לא הופעלה הרפורמה עומד על 24 ש"ש. מדובר ב-24 שעות הוראה פרונטאלית, והציפייה מעובד ההוראה היא שעל אותן 24 ש"ש יוסיף שעות עבודה מחוץ לכותלי בית הספר, שבהן יעסוק בהכנת השיעורים, הכנת מבחנים, בדיקת מבחנים ועבודות וכיו"ב. במסגרת הרפורמה אין שינוי משמעותי בהיקף שעות ההוראה הפרונטאלית, ועליהן מצטרפות "שעות פרטניות" ו"שעות שהייה", שבהן שוהה עובד ההוראה בתחום בית הספר ומבצע את אותן המטלות שעד עתה נעשו מחוץ לכותלי בית הספר. הסך הכולל של שעות "פרונטאליות", "שעות פרטניות" ו"שעות שהייה" הוא 36 שעות. ויושם אל לב, כי גם על פי הרפורמה, ישנה הקפדה על מסגרת השעות וכל סטייה ממנה כפופה לאישור משרד החינוך (ראו למשל סעיפים 28 ו-33 להסכם הקיבוצי בעניין הרפורמה). 33. התובע מבקש להצהיר כי הוראת חוזר מנכ"ל המחייבת "שעת חלון" כנגד 8 שעות הוראה (להלן - "הוראת שעת חלון") גוברת על מגבלת ה-140% וכן להצהיר כי הוראת שעת חלון מתייחסת לכך ששעת ההוראה מתחילה בשעה הראשונה של מערכת השעות השבועית של התלמידים. לטענת המדינה, לנושא שעות חלון אין עם התביעה ולא כלום. 34. לא מצאנו כל בסיס לטענת התובע, שלפיה יש להתייחס לשעת ההוראה בשעה הראשונה של המערכת היומית של יום הלימודים בבית הספר כפותחת את יום ההוראה של עובד הוראה ספציפי, כך שכל שעה החל מהשעה הראשונה ביום הלימודים (8:00 בבוקר) ועד לתחילת שעת ההוראה בפועל, (למשל 11:00) תיחשב כשעת חלון. אין היגיון ב זו ואין לה כל עיגון בכל הוראה רלוונטית. לאור זאת, ממילא אין לה כל השלכה לעניין מגבלת ה-140% במקרה דנן ודינה להידחות. 35. מהאמור עד כה עולה כי יש לדחות את טענות התובע לבטלות מגבלת ה-140%. א.3 תחולת הוראות התקנון על "שִקמה" 36. התובע טוען, כאמור, כי התקנון וחוזרי מנכ"ל המשרד אינם חלים על בעלויות, ו"שִקמה" בהן, אלא רק על בתי ספר של המדינה, וכי מגבלת ה-140% אינה בין התנאים המופיעים בהסכם העבודה שבינו לבין "שִקמה". 37. זו הוכחשה על ידי הנתבעים וגב' ליכטנברג העידה בעניין זה כי "כולם כפופים לחוזר מנכ"ל" (עמ' 83 לפרוטוקול, שורה 11). ד"ר מירוצ'ניק העידה כי חוזה העבודה שבין "שִקמה" לבין התובע מבוסס על התקנון ועל חוזר מנכ"ל והוא אינו כולל באופן נפרד עניינים המופיעים בהם במפורש, כגון "הגבלות, לא על שינוי שם, כתובת לא שינוי 140% לא תנאי תחבורה... אפילו מערכת לא מופיעה שם. אני לא צריכה לכתוב את כל ההגבלות של חוזר מנכ"ל" (עמ' 85 לפרוטוקול, שורות 21-24). 38. בפרשת צויזנר נחלקו דעות הצדדים בשאלת תחולת התקנון (וקובץ ההוראות) על מנהל בית ספר "כל ישראל חברים", שהוא מוסד חינוכי "מוכר שאינו רשמי". בית הדין הארצי קבע (בסעיפים 47-48 לפסק הדין), כי בנסיבות אותו המקרה התקנון וקובץ ההוראות אינם חלים על מנהל בית הספר, וזאת לאחר שנבחנו שיקולים שונים ובהם ההסכמות בכתב וההתנהגות הצדדים. 39. בענייננו, בניגוד לקביעות העובדתיות בפרשת צויזנר, לא הוצג כל חוזה בין התובע לבין בית הספר, המעגן את הוראות התקנון במערכת היחסים ביניהם, אולם כל מאפייני העסקתו של התובע בבית הספר, מצביעים על כך שגם שם (ולא רק בישיבה) הוא היה בבחינת "עובד הוראה", שהוראות התקנון חלות עליו. וחשוב מכך, התובע, מעצם היותו עובד הוראה קבוע במדינה, כפוף להוראות התקנון בכל מקום שבו הוא עובד, בין אם זה במוסד של המדינה, ובין אם במוסד בבעלות פרטית, אשר בחר שלא לפעול בהעסקת המורים על פי הוראות התקנון. כעובד הוראה קבוע במדינה, דבקות בו עצמו הוראות התקנון, ובכללן ההוראות המחייבות אישור לעבודה בהיקף העולה על 100% ועל 140%, והוראות אלה מחייבות אותו בכל מקום שבו הוא מועסק. לאור כל אלה יש לקבוע כי התקנון הוא המסגרת הנורמטיבית החלה על הצדדים בענייננו ועל כן טענת התובע בעניין זה דינה להידחות. א.4 מודעות התובע להוראות התקנון 40. למרות ניסיונו של התובע להציג עצמו כמי שאינו מודע להוראות התקנון ועל אף טענותיו השונות בעניין זה (למשל כי מגבלת ה-140% חלה רק לגבי העסקה במדינה ולא שעה שיש העסקה הן במדינה הן בבעלות פרטית; עמ' 7 לפרוטוקול מיום 16.6.10, שורות 24-30) - הרי שמהראיות עולה בבירור כי התובע היה מודע להוראות התקנון, הן בנוגע לצורך לקבל אישור לעבודה העולה על 100% משרה, הן בנוגע לצורך לקבל אישור לעבודה במקום נוסף, שאינו משרד החינוך. 41. ראשית, התובע עצמו אישר זאת: "ש. האם יש לך ידיעה שעובד הוראה קבוע במשרד החינוך חייב בהיתר של המשרד לעבודה נוספת? ת. הידיעה הזו קיימת. כן..." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-2). מהמשך הדברים עולה כי התובע התכוון בדבריו אלה לצורך בקבלת היתר לעבודה בשיעור העולה על 100%. ובאשר לקבלת היתר לעבודה במקום נוסף, אישר התובע - לאחר התחמקות מתמשכת - כי הוא מודע לכך "באופן כללי" וכשנשאל אם עובדי הוראה צריכים לבקש היתר לעבודה במקום נוסף השיב "לדעתי לא צריך" (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 11 - עמ' 9, שורה 1). גם מכתב התובע מיום 27.8.07 לרב ירחי, שבו הוא מבקש לעבוד בשנת הלימודים תשס"ח בהיקף משרה של 140% (נספח ל"ד לתצהיר התובע) מצביע על כך שהתובע ידע שצריך אישור להעסקה בהיקף העולה על 100%, וכי ההעסקה המורחבת מוגבלת להיקף של 140%. כן אישר התובע כי במספר מקרים בעבר עבד בבתי ספר שלא בבעלות המדינה, במקביל לעבודתו במדינה, ללא קבלת היתר (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 10-13; וראו גם מכתבה של גב' ליכטנברג לתובע מיום 25.6.2001, המעלה כי אין זו הפעם הראשונה שהתובע עושה דין לעצמו, מתקבל לעבודה במספר מוסדות חינוך במקביל, ללא קבלת אישור כנדרש, ומבלי שעדכן את מנהלי המוסדות על עבודתו במוסדות האחרים (נספח ב' לתגובת המשרד לבקשה בבש"א 2961/08)). מודעותו המלאה של התובע להוראות התקנון עולה אף ממסמכים שכתב הוא עצמו. כך למשל, מכתבו מיום 31.3.08 לבכירה במשרד, שכותרתו "בקשה להעסקה מעל 140% משרה דרך משרד החינוך בשנה"ל תשס"ט", ושמתוכנו עולָה בבירור מודעות התובע להוראות (נספח כ"ו לתצהיר מטעמו). 42. שנית, התובע ניהל הליכים משפטיים רבים מול המדינה ומול בתי ספר שונים שבהם הועסק, ובחלקם עלו - הצורך בקבלת אישור להעסקה מעבר ל-100%, מגבלת ה-140%, וחריגותיו של התובע מהוראות התקנון בעניינים אלה (ראו למשל ד"מ (ב"ש) 2285/06 דניאל צברי - מדינת ישראל, משרד החינוך, ניתן ביום 16.4.07 (כב' הש' סופר), בסעיפים 15-18 לפסק הדין; ע"ב (ב"ש) 2484/07 צברי - מועצה אזורית ערבה תיכונה, ניתן ביום 10.6.08 (כב' הש' הופמן)) ואף עלתה - ונדחתה - טענתו כי ההוראות אינן חלות כשמדובר במעסיקים שונים (למשל סעיף 17 לפסק דינו של כב' הש' סופר בד"מ (ב"ש) 2285/06 הנ"ל). גב' ליכטנברג אף מציינת כי "התובע, בהיותו עובד קבוע במדינה, זומן לא אחת לשיחה בנושא העסקה מעל 100% משרה ללא אישור, ואף הותרה לבל יישנו מקרים כגון אלה בעתיד..." (סעיף 6 לתצהיר). 43. על כך יש להוסיף כי התובע אינו נמנע מלעמוד על זכויותיו ופונה בעצמו וללא ייצוג לבית הדין, תוך שהוא מצטט הוראות חוק, פסקי דין ומאמרי מלומדים. מכאן, שהתובע היה מודע להוראות התקנון הרלוונטיות לענייננו ודבריו המתחמקים והמיתממים בעניין זה במסגרת חקירתו בבית הדין לא הוסיפו למהימנותו ולמהימנות גרסתו, כי אם להיפך. א.5 בידי התובע אין כל אישור להעסקה מעל 100% 44. על אף האמור בדבר מודעותו המלאה של התובע להוראות התקנון, בפני בית הדין לא הוצג כל מסמך שממנו ניתן ללמוד על אישור שניתן לתובע להעסקה בשעות נוספות בשנת הלימודים תשס"ט (או בכל שנת לימודים אחרת), לא מעבר ל-100%, ודאי לא מעל 140%. לאחר דברים מתחמקים ולא ישירים, אף התובע עצמו אישר כי אין בידו אישור שכזה: "ש. אני מבקשת לראות היתר בכתב של משרד החינוך לבקשתך לעבודה מעל 100% משרה בעבודה נוספת... ת. אני אראה לך כל דבר. אם יש לי היתר בכתב ממשרד החינוך (התשובה - י.א.ש.) היא לא." (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 16.6.10, שורות 24-26). ובהמשך - "ש. הבקשה (לעבודה מעל 100% - י.א.ש.) לא אושרה? ת. לא נכון. ש. קראת את הנספחים שצרפת? ת. נאמר שעלי לעמוד בקשר עם מנהל בית הספר בו אני מועסק... משרד החינוך העביר את הזכות למנהל בית הספר, מנהל בית הספר אין לו שום בעיה שעובדי ההוראה אצלו יעבדו מעל 100%. ש. יש אסיפת מכתבים שאתה מלין על כך שלא אושר לך היקף משרה מעל 100% משרה. מפנה לכו'4? ת. בכו' 2 אומר לי המנהל שקיבל רמיזה ממשרד החינוך. ש. ברור מכך שלא קיבלת היתר, קיבלת היתר או לא קיבלת היתר? ת. למנהל אין בעיה. הוא מאשר לכל המורים בשתיקה... ... ש. קיבלת אישור לעבוד בשנת הלימודים תשס"ט יותר 100% ממשרד החינוך? ת. לא. ... ש. ... מעל 140% צריך אישור מיוחד, אתה יודע זאת? ת. יש לי אישור מיוחד ליותר מ-200%. ש. ידעת שצריך אישור? ת. אני יודע שלא צריך אישור כי יש לי אישור. ש. אתה יודע שצריך אישור? ת. אני יודע שהמחוקק בחוקקו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא ביטל את הזכות של משרד החינוך לדרוש ממני אישור העסקה מעל 100% משרה. ש. אתה יודע שעל פי הוראות משרד החינוך וחוזר המנכ"ל אתה נדרש לאישור? ת. אני יודע שיש הוראת משרד החינוך המופעלת באופן סלקטיבי, כוחני, שרירותי, מופקרת, אפילו באופן שהמחוקק היה מתפלץ לדעת. ... ת. אם יש אישור ממשרד החינוך לא." (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 5 - עמ' 12 שורה 19; ההדגשה שלי - י.א.ש.). למקרא דברים אלה, אין כל דרך ליתן מהימנות לדבריו אלה של התובע ולגרסתו. רגע אחד מודה התובע כי ידוע לו שצריך אישור ומאשר כי אין לו אישור, ורגע לאחר מכן הוא טוען כי הוא יודע שלא צריך אישור, אך כי יש לו אישור ליותר מ-200% לאור הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. מעבר לכך, דברי התובע כי למנהל הישיבה אין "שום בעיה שעובדי ההוראה אצלו יעבדו מעל 100%" וכי הוא "מאשר לכל המורים בשתיקה" לעבוד מעל 100%, אף אם היה מוכח כי הם נכונים לגבי כלל עובדי ההוראה בישיבה, לא היה בהם כדי לסייע לו, באשר המנהל עצמו העיד כי אינו מעוניין להעסיק את התובע מעבר לשיעור של משרה מלאה שהוא מחויב בו, בהיות התובע עובד הוראה קבוע במשרד (סעיף 12 לתצהיר הרב ירחי). כך גם אין בהם כדי לפטור את התובע מקבלת האישור מהגורם המאשר - הוא משרד החינוך בנוסף למנהל בית הספר שבו הוא מועסק מעבר למשרה מלאה. א.6 מודעות "שִקמה" להעסקת התובע במשרה מלאה בישיבה 45. התובע טוען כי בית הספר היה מודע להעסקתו במשרה מלאה בישיבה באופקים, עובר לקבלתו לעבודה אצלו, שכן לכל הפחות בפגישותיו עם גב' בורדה, רכזת המתמטיקה ב"שִקמה", עובר לקבלתו לעבודה בבית הספר, ציין בפניה עובדה זאת. גם בבית הדין עמד התובע על גרסתו זו באומרו כי - "[גב' בורדה] זימנה אותי לפגישה אחת והיא שאלה אותי על הניסיון והעבודה שלי אמרתי שאני עובד באופקים במשרה מלאה 100% משרה..." (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-2). וכן - "בית ספר שקמה ידע שאני עובד במקום נוסף אך היה לו נוח לא לברר כמה אני עובד, משרה שלי, למרות שאני טוען כי אילאיל ידע[ה]." (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 15-16). 46. הנתבעים הכחישו טענתו זו של התובע מכל וכל. לדבריהם, התובע הסתיר הן מגב' בורדה הן מד"ר מירוצ'ניק את דבר העסקתו במשרה מלאה בישיבה, ואף במסמך קורות החיים שהעביר לבית הספר במסגרת הצגת מועמדותו לעבודה בו (מש/1; להלן - "מסמך קורות החיים"), לא מצוינת עובדה זו. 47. בחקירתו הנגדית, כשנשאל אם עובר לקבלתו לעבודה בבית הספר גילה את דבר העסקתו במשרה מלאה בישיבה, ענה התובע בצורה מגומגמת, מתחמקת ופתלתלה וניכר היה כי העניין אינו נוח לו. על עדות זו - הן מתוכ?, הן מהאופן שבו נמסרה - לא ניתן לומר אלא שהיא מעוררת ספק רב לגבי מהימנותם של התובע ושל גרסתו. כך למשל, העיד התובע בדיון מיום 1.3.09 - "ש. אתה הודעת למנהלת בית הספר בקבלתך לעבודה שאתה עובד משרד החינוך ב-100% משרה? ת. עניתי לכל שאלות. ש. תענה בכן או לא, זו שאלה ישירה? ת. תחזרי על השאלה. ש. הודעת למנהלת בית הספר בזמן קבלתך לעבודה שאתה עובד במקום נוסף של משרד החינוך בהיקף של 100% משרה? ת. שאלה כזו ברחל בתך הקטנה, לא נשאלתי על ידי המנהלת. ש. האם אמרת, הודעת למנהלת? ת. ברחל בתך הקטנה, לא הודעתי." (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 3-11; ההדגשה שלי - י.א.ש.). 48. התובע טוען כי התכוון לצמצם משרתו בישיבה לצורך קבלתו לעבודה בשקמה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 13-14) וכי אף עשה כן בפועל (שם, שורות 15-16). אלא שהמשך חקירתו בעניין זה, מעלה כי כלל לא מדובר בצמצום מתחת ל-100% משרה, ודבריו של התובע בעניין זה היו בבחינת ניסיון לזרות חול בעיני הצד השני ובעיני בית הדין: "ש. צמצמת את משרתך (בישיבה - י.א.ש.) לאחר שהתחלת לעבוד (ב"שִקמה" - י.א.ש.)? ת. כן. באופקים. יש מסמך שאני יכול להראות לך. צמצמתי ל-25% היקף משרה. ש. צמצמת ממשרה מלאה ל-25% משרה? ת. משרד החינוך הציע לי עבודה של 30 שעות ואחר כך 28 שעות. בסוף המשרה שלי במשרד החינוך במקביל ליד מרדכי היה 25 שעות שבועיות. ש. מה צמצמת? ת. לא צמצמתי פחות ממשרה מלאה. עבדתי 25 שעות ואפילו 26 שעות." (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15-21; ההדגשה שלי - י.א.ש.). ראשית, דברי התובע שלפיהם קיבל הצעה ללמד בישיבה בין 28 ל-30 שעות שבועיות (ראו גם לעיל וגם בעמ' 13 לפרוטוקול, שורה 27 - עמ' 14 שורה 6), לא רק שלא נתמכו בכל ראיה שהיא אלא שלדברי הרב ירחי, התובע הוא שביקש להגדיל את היקף עבודתו בישיבה, והשעות שנוספו לו תחילה לבקשתו-שלו (של התובע) הופחתו לאחר שלא עמד בהן (עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 5-7). נוכח חוסר המהימנות של התובע אנו מעדיפים את גרסתו של הרב ירחי בעניין זה. שנית, מעבר לכך שמהדברים עולה בבירור כי התובע, בניגוד לטענתו, לא צמצם את עבודתו בישיבה לשיעור קטן מ-100% משרה, הרי שעולָה מהם דרך התנהלותו הנפסדת של התובע. אין מדובר על "סתם" סתירות בין אמירותיו במקום אחד לבין אמירותיו במקום אחר. הרושם הוא כי התובע בכוונה תחילה נמנע מליתן תשובות ישירות וברורות לשאלות שנשאל. מעבר לסתירה ה"פשוטה" בין הדיבור "צמצמתי ל-25% היקף משרה" לדיבור "לא צמצמתי פחות ממשרה מלאה", המטילה כשלעצמה צל על מהימנותו של התובע ועל מהימנות גרסתו, הרי שעולה הרושם כי באמירתו הראשונה "צמצמתי ל-25% היקף משרה" ניסה התובע לשַט?ת בב"כ המדינה שחקרה אותו, בצדדים כולם ובבית הדין. דברים אלה משקפים את התנהלותו הכללית של התובע בהליכים דנן וייאמר כבר עתה כי התנהלות זו תילקח בחשבון בבואנו לפסוק את ההוצאות. 49. בניגוד לעדותו של התובע, עדויותיהן של ד"ר מירוצ'ניק ושל גב' בורדה היו ברורות, קוהרנטיות ותמכו זו בזו, ולפיהן נמנע התובע מלמסור להן כי הוא מועסק בישיבה באופקים במשרה מלאה - סעיפים 3-5 לתצהיר גב' מירו'צניק בתביעה הראשונה; תשובת ד"ר מירוצ'ניק לשאלת התובע - "לא ידעתי שאתה עבדת במקום אחר. הסתרת את הנושא בהתחלה" (עמ' 85 לפרוטוקול, שורה 5; וראו גם שם, שורות 14-15 וכן עמ' 86, שורות 12-13; כן ראו דברי ד"ר מירוצ'ניק בדיון שהתקיים ביום 28.1.09, עמ' 9 שורות 10-11); עדות גב' בורדה - "לא ידעתי שאתה עובד במשרה מלאה באופקים... לא התכוונתי שתעבוד שתי משרות. לא הייתי לוקחת אותך אם הייתי חושבת שאתה עובד משרה מלאה במקום אחר..." (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 6-12 וראו גם שורות 10-17). גב' מירו'צניק ציינה בהקשר זה כי אילו היתה יודעת, עובר לקבלת התובע לעבודה בבית הספר, כי הוא מועסק במשרה מלאה בישיבה - "לא הייתי משבצת אותו לעבודה מעבר להיקף המותר" (סעיף 14 לתצהירה בתביעה הראשונה) ובחקירתה הנגדית ציינה כי לא היתה מודעת אף להיותו של התובע עובד הוראה קבוע בישיבה (עמ' 86 לפרוטוקול, שורה 12; כן ראו סעיף 6.2 לכתב ההגנה של בית הספר). עדותה של ד"ר מירוצ'ניק מקבלת חיזוק מהתנהלותה בזמן אמת - מכתבה לגב' ליכטנברג מיום 18.12.08, שבו כתבה כי התובע לא דיווח על מלוא העסקתו בישיבה (נספח ז' לגילוי המסמכים של בית הספר). מר יורם חדד, רכז פדגוגי בישיבה, חיזק את עדות גב' בורדה באומרו כי אמנם שוחח עמה על התובע לפני קבלת האחרון לעבודה בבית הספר, אך בשיחה זו לא דובר על היקף העסקתו של התובע בישיבה (עדות מר חדד, עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 19-20). 50. מעבר לבחינת עדויות הצדדים, גרסת הנתבעים בעניין זה מקבלת חיזוק חיצוני ממסמכים שונים. במסמך קורות החיים ששלח התובע לגב' בורדה ובו הציג מועמדותו למשרת מורה למתמטיקה בבית הספר, בחר התובע שלא לציין כי הוא מועסק במקום עבודה אחר בכלל או בישיבה בפרט; מכתב גב' ליכטנברג לתובע מיום 25.6.2001 (נספח ב' לתגובת המדינה לבקשה בבש"א 2961/08), המלמד כי דפוס פעולה זה - עבודה במספר מוסדות חינוך במקביל, ללא קבלת אישור כנדרש, ומבלי לעדכן את מנהלי המוסדות על עבודתו המקבילה במוסדות האחרים - אינו חדש אצל התובע. 51. ביטוי נוסף להתנהלותו של התובע, כפי שעולה מהראיות שבפנינו, הוא בכך שבאותה השעה ממש שבה אמר לד"ר מירוצ'ניק כי הוא מתכוון להפחית משעות עבודתו בישיבה (סעיף 48 לעיל), פעל הוא דווקא לקבלת שעות נוספות בישיבה (למשל, מייל מיום 4.8.08 ששלח הרב פלח לתובע; נספח ז' לתצהיר התובע). 52. טענת התובע כי בית הספר יכול היה לברר בעצמו את שיעור העסקתו בישיבה, טוב היה אלמלא היתה נטענת. נכון, כי טכנית יכולה היתה גב' בורדה או מי מטעם בית הספר לברר את העניין (מול הישיבה או מול המשרד), בצורה פשוטה ומהירה יחסית. אלא שסבורים אנו כי אין זה מן ראוי להטיל על בית הספר, או על כל מוסד חינוכי אחר, ובכלל על כל מקום עבודה שהוא, את הנטל לברר אם המועמד לעבודה אצלו מועסק במקומות עבודה נוספים. המועמד לעבודה יכול בצורה פשוטה, מהירה והגונה וללא כל עלות למסור למעסיקו הפוטנציאלי את הנתונים הרלוונטיים בעניין זה. המעסיק, לעומת זאת, יידרש להוצאות מסוימות, שלעתים עשויות להיות גדולות בהיקפן, לשם בירור עניין זה. נראה כי אין בידי "שִקמה" - או כל בית ספר אחר - כלים שיתנו תמונה מלאה על מקומות תעסוקה נוספים של המבקשים להתקבל לעבודה אצלו. 53. מעבר לשיקול התועלתני, הטלת נטל זה על כתפי המעסיקים הפוטנציאליים אף אינה ראויה במישור הערכי. הטלת נטל כזה על המעסיק כמוה כהטלת ספק באמינותו של מבקש העבודה, דבר שאין לו מקום ועלול לפגוע בבסיס תקינותן של מערכת יחסי העבודה. ועוד יש לומר, והוא העיקר, כי אף אם היה מתאפשר מבחינה טכנית וללא מאמץ חריג לגלות מקומות עבודה נוספים של אדם המבקש להתקבל לעבודה כעובד הוראה (ולמעשה לכל עבודה שהיא הכוללת הגבלות על תעסוקה נוספת), הרי שלדידנו מוטלת חובת הגילוי של נתונים אלה, על כתפיו של המועמד לעבודה, כבר בשלב שבו הוא מגיש את מועמדותו למשרה המבוקשת, וזאת מכוח חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"), חובה החלה גם בשלב הטרום-חוזי. ויפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין בית יולס - "הוראה זו (סעיף 12 לחוק החוזים - י.א.ש.) מטילה 'יחסי אמון' מיוחדים על הנוטלים חלק במשא והמתן החוזי, ובכך מורחב האמון החוזי, שמקורו בסעיף 39 לחוק החוזים לעבר השלב הטרום חוזי... משמעותה של חובה זו לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום-לב היא, כי המנהלים משא ומתן זה עם זה, חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר ובהגינות. שוב אין הם 'זרים' זה לזה, אלא הדין יוצר ביניהם 'קירבה', היוצרת ציפיות, והמטילה חובה של התחשבות. אמת הדבר, האינטרסים של המשתתפים במשא ומתן שונים הם זה מזה ומנוגדים לעתים... החוק מכיר בשוני או בניגוד שבין האינטרסים, אך הוא מבקש, כי השמירה והעמידה על אינטרסים אלה ייעשו ביושר ובהגינות... על-כן עשוי אדם, המנהל משא ומתן לכריתת חוזה, להפר חובתו, אם כלפי חוץ הוא מנהל משא ומתן, אך בלבו החליט שלא לכרות כלל חוזה; או אם אדם, המנהל משא ומתן, מפסיק אותו ללא כל צידוק או סיבה טובה; או אם בשעת ניהול המשא והמתן אין הוא מגלה ומבהיר עובדות, שהיושר וההגינות מחייבים גילוין..." (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533, בסעיף 12 לפסק הדין; ההדגשה שלי - י.א.ש.). 54. משלוח מסמך של קורות חיים, קיום ראיון עבודה, עריכת פגישות ראשוניות וכיו"ב - כל אלה הם ללא ספק שלבים טרום חוזיים, שבהם מנהלים הצדדים משא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה. בשלבים אלה, חלה על הצדדים חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים. בענייננו היה על התובע, הן במסמך קורות החיים ששלח לבית הספר, הן בפגישות הראשונות שערך עם גב' בורדה ועם גב' מירו'צניק, למסור פרטים ברורים ומלאים אודות מקומות העבודה הנוספים שבהם הועסק, ובכוונתו להוסיף ולעבוד בהם במקביל לעבודתו בבית הספר, שכן לאור מהות ההתקשרות מדובר בפרטים "שהיושר וההגינות מחייבים גילוין". הגילוי בענייננו היה מחויב שבעתיים, נוכח הנחיות התקנון המפורשות בעניין העסקת בשעות נוספות ומודעותו של התובע להנחיות אלה. 55. יצוין עוד, כי מהמועד שבו התקבל התובע לעבודה בבית הספר, החובה המוטלת עליו לגלות את שיעור העסקתו האמיתי בישיבה - לא התפוגגה, כי אם להיפך. חובת תום הלב - ומכוחה חובת הגילוי הנאות - רק הולכת ומתגברת שעה שהצדדים למשא ומתן הפכו צדדים לחוזה שָריר וקיים. מכאן, שכל יום ויום שבו עבד התובע בבית הספר ונמנע מלגלות באופן מלא ואמיתי את היקף משרתו בישיבה, הפר הוא את חובת תום הלב המוטלת עליו. מהאמור בפרק זה עולה כי התובע הסתיר מבית הספר במודע ובמכוון את היקף העסקתו בישיבה, ובכך הפר את חובת תום הלב המוטלת עליו - תחילה כצד למשא ומתן חוזי ולאחר מכן כצד לחוזה שהתגבש. א.7 אכיפה בררנית של מגבלת ה-140% 56. התובע טוען כי מגבלת ה-140% נאכפת על ידי המדינה באופן בררני. לדבריו, בעוד שכלפי מורים אחרים המועסקים בשיעור העולה על 140% ללא היתר לא ננקט כל צעד, על אף שהמדינה יודעת על כך, הרי שכלפיו עמדה המדינה על אכיפת הוראות התקנון לאלתר, והדבר מהווה אפליה אסורה. עוד טוען התובע כי המדינה מודעת לכך שעובדי הוראה רבים מועסקים ללא היתר מעל לשיעור המרבי המותר, אולם היא עוצמת עיניה ומשמעות הדבר שהיא מסכימה לכך. בהקשר זה טוען התובע כי עצימת העיניים של המדינה מקורה בכך שהמשרד אינו יכול לעמוד בחובתו למורים מהחינוך הדתי למערכת שעות תקנית, ועל כן הוא מאפשר להם לעבוד בכל שיעור משרה שהוא. 57. התובע מביא דוגמאות לאנשים נוספים שעבדו מעבר למשרה מלאה במשרד החינוך, ושמשרד החינוך אינו אוכף כלפיהם את מגבלת ה-140%: חה"כ יוסי שריד, שהיה גם ח"כ וגם לימד בתיכון בעיר שדרות; יו"ר ארגון המורים העל יסודיים, רן ארז, העובד במשרד בנוסף לעבודתו בארגון המורים; התובע עצמו עבד במקביל למשרד בעיריית אופקים. התובע העיד כי ד"ר מירוצ'ניק מודעת לכך שבבית הספר ישנם מורים העובדים בהיקף משרה העולה על 140% ללא אישור, אך היא אינה פועלת בעניינם, ובכך שותף בית הספר לאפלייתו לרעה (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 26 - עמ' 15 שורה 1). לדבריו, מהעובדה שבבית הספר ישנם מורים המועסקים בשיעור העולה על 140% ניתן ללמוד, שהיקף המשרה של מורי בית הספר, אינו מעניין את בית הספר (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 17-18), וכי "אם היה חשוב להם היו מבקשים ממני אישור" (שם, שורות 20-21). בהקשר זה טוען התובע כי מרגע שקיבלה ד"ר מירוצ'ניק את הנחיית גב' הופמן בענייננו, היה עליה לצמצם לאלתר את היקף המשרה של 3 עובדים נוספים בבית הספר, שהועסקו בשיעור העולה על 140%, בידיעתה של ד"ר מירוצ'ניק, ו"אם אתה מפסיק עבודה של 4 מורים בבת אחת גורם נזק לבית הספר בעיקר שמדובר בשעת מלחמה" (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 5-8). לדבריו, רק משרתו שלו צומצמה ובכך הופעלה ההנחיה לגביו באופן סלקטיבי ומפלה. 58. הנתבעים טוענים כי אישורים להעסקה מעל 140% ניתנים במקרים חריגים בלבד, וכי יש לדחות את טענות התובע בעניין זה, שכן פעלו כלפיו מתוך שיקולים ענייניים בלבד; לא קיימת עצימת עיניים של המדינה בעניין זה; וחסד נעשה עם התובע שלא הופחת שיעור משרתו ל-100%, שכן נתברר כי גם להעסקה מעל 100% אין לו כל אישור. 59. הכלל בדבר חזקת התקינות של מעשה המינהל הוא מיסודות המשפט המינהלי. הטוען כי רשות מרשויות המינהל פעלה בצורה אסורה, עליו הנטל להפריך את חזקת התקינות. ובהקשר של אכיפה בררנית נאמר כי - "רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת." (פרשת זקין, בעמ' 307 לפסק הדין). 60. באשר לאכיפה בררנית - לא מעט פסקי דין עסקו בסוגיה זו, ועם הבולטים שבהם ניתן למנות את פרשת בורוביץ' (בהקשר של הגשת כתבי אישום - ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776), פרשת זקין (בהקשר של הסרת כרזות שדיברו סרה בראש העיר - בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289), פרשת פורום הערים העצמאיות (בהקשר של אכיפת דיני התכנון והבנייה - בג"ץ 1027/04 פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל, ניתן ביום 9.6.11) ופרשת תורג'מן (אכיפה סלקטיבית של סעיף מחוק העונשין - ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441). בפרשת בורוביץ' נקבע כי - "הכלל הוא כי אכיפה חלקית עשויה להיות עניינית ומותרת בנסיבות מסוימות, אך היא עלולה להיחשב כאכיפה בררנית פסולה בנסיבות אחרות. וההכרעה בשאלה אם המדובר, במקרה נתון, באכיפה חלקית מותרת או באכיפה בררנית פסולה, עשויה בדרך-כלל להיגזר מבחינת מניעיה של התביעה... נמצא כי ההכרעה בשאלה, אם העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בביצוע עבירה הינה בבחינת אכיפה חלקית מותרת או שמא בבחינת אכיפה בררנית פסולה, תהא לרוב תלויה... בבירור השאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים ענייניים או שמא פעלה '...לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא'..." (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פ"ד נט(6) 776, 813-814). 61. בחינת הראיות המצויות בפנינו הביאתנו למסקנה כי לא עלה בידי התובע להפריך את חזקת התקינות ולא עלה בידו להוכיח מעורבות של שיקולים זרים בעניינו ו/או כי מי מהנתבעים פעל בעניינו לשם השגת מטרה פסולה או מתוך שרירות. 62. אכיפת התקנון על התובע נעשתה לאחר שהתובע עצמו פנה למדינה בבקשה שתבחן מדוע הופחתו, לטענתו, שתי ש"ש מהיקף משרתו בישיבה. פניה זו היא-היא שהובילה להשתלשלות העניינים כפי שפורטה ברקע העובדתי. כלומר, איש מהנתבעים לא "חיפש" את ראשו של התובע ו/או פעל ממניעים זרים ו/או בחוסר תום לב. בפרשת זקין נקבע כי שעה שעולה על הפרק שאלה של אכיפה בררנית, יש לבחון אם הסיבה שהובילה לאכיפה במקרה המסוים היא בגדר שיקול ענייני. כך יש לשאול אף בענייננו אנו. לטעמנו, פנייתו של התובע עצמו לבירור היקף משרתו בישיבה היא שיקול ענייני מן המעלה הראשונה בכל הקשור לאכיפת הוראות התקנון עליו. 63. התובע אמנם טוען כי ציפה לפרטיות בפנייתו למשרד, ותחת זאת פתח המשרד בבירור שהוביל לצמצום משרתו, אך אין לקבל זו. למה הדבר דומה? לנישום הפונה לרשויות המס בבקשה שיבחנו את תיקו ב שהוא זכאי להחזר מס, אלא שהבדיקה מובילה למסקנה שהנישום העלים מס דווקא, ועל כן מחייבות אותו הרשויות בתשלום מס. כלום תישמע במקרה כזה טענת הנישום לאפליה או לפגיעה בפרטיותו? כלום ניתן לצפות שרשויות המס לא יעשו דבר בנסיבות אלה וימחלו לאותו נישום על החוב? סבורים אנו כי יש להשיב על שתי שאלות אלה בשלילה. כך אף בענייננו. שעה שהתובע פנה למדינה בבקשה שתבדוק את היקף משרתו בישיבה (ב שההיקף צומצם), והמדינה נענתה לבקשת התובע ובדקה את עניין היקף משרתו של התובע, ותוך כדי בדיקה זו גילתה שהתובע עובד בשיעור חריג ללא כל אישור, ותוך הסתרה, אך מתבקש הוא שהמדינה תפעל לתיקון העניין באמצעות אכיפת הוראות התקנון על התובע. הדבר מתבקש ואף מחויב, הגם שהמדינה פעלה בכיוון הפוך לחלוטין מזה שאליו כיוון התובע והגם ששיעור משרתו החריג של התובע נתגלה שלא ביוזמת המדינה אלא אך בעקבות פנייתו של התובע. 64. בפרשת תורג'מן נטען - ולמעשה לא היתה כל מחלוקת על כך - שהמדינה פעלה (לאכיפת החוק) רק בעקבות תלונה של שכן ולא מתוך פעולות יזומות שלה עצמה: " נוספת שבפי בא כוח המערער היא, כאמור, שהמשטרה נוהגת בסלקטיביות בהפעלת החוק דנן, ורק במקרה של תלונות הבאות מטעם השכנים פועלת היא נגד עברייני החוק האמור. הגב' כהנא, באת כוחה המלומדת של המדינה, הסכימה, כי אכן כך הוא מצב הדברים, והדבר נובע, בראש ובראשונה, מחוסר כוח אדם מספיק שבידי המשטרה לעקוב אחר כל עברייני החוק הנ"ל, שמרובים הם, ונאלצת היא, בדלית ברירה, להסתפק באכיפת החוק באותם מקרים שהשכנים מתלוננים על כך. (פרשת תורג'מן, בעמ' 448-449). ועל כך אמר בית המשפט העליון, (ברוב דעות, מפי כב' הש' אלון) - "אכן מצב דברים זה אינו רצוי ואינו תקין... יחד עם זאת, אין באוזלת ידיים זו מטעם המשטרה - שכאמור אנוסה היא לנהוג כך בגלל המחסור בכוח אדם - כדי להקל עם העבריינים המובאים לדין כתוצאה מהגשת תלונה נגדם על-ידי השכנים. אין כאן משוא פנים מצד המשטרה, שאין ביכולתה לעקוב אחר כל העבריינים... ובוודאי אין העבריין, שנגדו הוגשה תלונה והוא נמצא אשם, רשאי לבקש להקל בדינו, משום שעדיין לא תמו חטאים מן הארץ... אילוציה האמורים של המשטרה צריך שיבואו על תיקונם, ועל הגורמים המוסמכים לתקן מציאות פגומה זו ללא דיחוי; אך אין במציאות פגומה זו כדי להצדיק הוספת פגם על פגם על-ידי הקלה בעונשו של עבריין, כשמידת הדין והצדק, תקנת היחיד והציבור, מחייבות להשית עליו את העונש שהוא ראוי לו." (שם; ההדגשה שלי - י.א.ש.). ובעניין פורום הערים העצמאיות נאמר כי - "עקרון יסוד בשיטתנו הוא כי הפרטים אינם יכולים לעשות ככל הישר בעיניהם ולפעול על-פי רצונותיהם ושיקוליהם הבלתי מוגבלים, ובמעשיהם, כפופים הם לנורמות קבועות ויציבות הפועלות על הכל במידה שווה... כדי לאפשר מסגרת חברתית שבה ניתן יהיה לפעול לפי כללי משחק ידועים המאפשרים מידה של ביטחון ומקדמים סדר ציבורי, שומה, אפוא, על הפרטים החיים במדינה ועל רשויות השלטון לפעול על-פי חוק, גם אם סבורים הם כי מן הראוי לתקנו..." (פרשת פורום הערים העצמאיות, בסעיף 51 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). 65. מהראיות עולה כי מדיניות משרד החינוך היא, שברגע שמתקבל מידע על עובד הוראה המועסק בשיעור חריג ללא אישור, פועל המשרד לטיפול בעניין בהתאם להוראות התקנון. כך בעניינו של התובע, כך בעניינן של שתי עובדות ההוראה בבית הספר, שנתבקשו למלא הצהרה על שעות ההעסקה שלהן, כך עולה אף מתצהירה של גב' יהושע מטעם המשרד, שלפיו "במהלך הניסיונות לערוך הדו"ח המבוקש (בהתאם להחלטת בית הדין הארצי מיום 25.3.10 - י.א.ש.) עלו נתונים לגבי עובדי הוראה העובדים בהיקף משרה גדול וללא היתר. תעסוקת מורים אלה מד?וחת בימים אלה לגורמים הרלוונטיים ותטופל בהמשך." (סעיף 6 לתצהיר). וראו גם דברי גב' ליכטנברג, שלפיהם, אם היתה ד"ר מירוצ'ניק מודעת לכך שמועסקים בבית הספר עובדי הוראה בשיעור העולה על 140% ללא היתר, היה עליה לדווח על כך, ו"אם לא מה אני יכולה לעשות. גם אנו לא יודעים עליך (על התובע - י.א.ש.) כלום אלא בצורה אקראית" (עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 30-32). כן ראו עדות מר שלמה חדד - "יש מקרה של מורה שעבדה עבודה נוספת ומשרד החינוך גילה זאת הוא הזמין אותה לועדת שימוע שם אני לא יודע מה קיבלה אך נדרשה להגיש בקשה לעבודה נוספת" (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 16.6.10, שורות 14-15). גב' ציונה אליאסי העידה אף היא כי היא עובדת בהיקף של 140% ללא היתר וציינה כי נתבקשה כמה ימים לפני הדיון מיום 16.6.10 לחתום על בקשה לאישור עבודה מעבר למשרה מלאה (עמ' 55 שורות 8-15). 66. ובאשר לאותם עובדי הוראה שהעידו בפנינו ונתגלה כי הם עובדים מעבר ל-140% ללא היתר, או בעבודה נוספת ללא היתר (קרנות חיצוניות) או בשעות נוספות, מעל 100%, ללא היתר (עמ' 47 לפרוטוקול, שורות 4-15 וכן שורות 22-23; עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 3-8) - משלא הוכח בפנינו כי המדינה היתה מודעת להעסקתם באופן זה, העומד לכאורה בניגוד להוראות התקנון, הרי שאין לקבל את טענות התובע לאפלייתו לרעה לעומתם ו/או לעצימת עיניים של המדינה. 67. ועוד. מעדותם של חלק מעדי התובע עולה כי הוראת התקנון המחייבת קבלת אישור על העסקה מעל 100% - מיושמת, וזאת בניגוד לטענת התובע. מר שמעון בן גיגי, העובד כמורה בישיבה וכן בבית ספר נוסף של משרד החינוך, העיד כי היקף משרתו עומד על שיעור של 1.23 משרה וכי קיבל אישור על העסקה מעל 100% (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 7-16). מדברי גב' אליאסי, אחות התובע, עולה כי יש לה אישור על העסקתה מחוץ למשרד החינוך (הגם שלדבריה הוא אינו מתחדש כל שנה) (עמ' 57, שורה 26). מר דוד פרץ העיד כי הוא עובד בהיקף של 140% וכי יש לו אישור להעסקה עד 140% (עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 1-13), ואף להעסקתו בקרנות חיצוניות מעבר ל-140% יש לו אישור (עמ' 67, שורות 2-6). 68. גם ניסיונו של התובע לערוך השוואה בינו לבין מורות אחרות בבית הספר (גב' בראל וגב' בורדה) הוא ניסיון שלא יצלח, באשר אין כל יסוד להשוואה זו. גב' סיגל בראל אמנם העידה כי היא עובדת ב"שִקמה" 28 ש"ש ועוד 9 ש"ש בישיבת "אורות עציון", היינו מעל 140% משרה, וכי משרתה לא צומצמה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 24 - עמ' 26 שורה 4). אלא שמעדותה עולה כי לאחר תחילת ההליכים דנן נתבקשה למלא תצהיר המפרט את שעות עבודתה ב"אורות עציון" (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 9). משלא הוכח כי דבר העסקתה בשיעור העולה על 140% היה ידוע למי בבית הספר ו/או במדינה בטרם נפתחו הליכים אלה, ולאור הטיפול בעניינה עם היוודע הדבר, הרי שאין יסוד לטענת האפליה שהעלה התובע. כמו כן, בניגוד לעניינו של התובע, הרי שגב' בראל לא הסתירה מבית הספר את דבר העסקתה במשרה מלאה בבית הספר (עמ' 27 שורות 2-3). באשר לגב' בורדה - זו העידה כי היא מועסקת ב"שִקמה" בהיקף קטן ממשרה מלאה ובנוסף היא משמשת כמזכירת קיבוץ זיקים בחצי משרה (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 5-6). גב' בורדה אישרה כי לא קיבלה אישור להעסקה בעבודה נוספת (עמ' 31 שורות 15-16), אולם, נוכח עדותה כי במסגרת תפקידה בקיבוץ זיקים היא עובדת בפועל יום-יומיים בשבוע בלבד (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 17-18), הרי שספק אם ההיקף הכולל של עבודתה עלה על 140%. 69. לאור כל האמור, טענת התובע לאכיפה בררנית פסולה - אין לה כל יסוד ודינה להידחות. 70. אכיפתן לאלתר של הוראות התקנון על התובע, מבלי להמתין לסוף שנת הלימודים, וזאת בניגוד לאופן שבו טופלו מורים אחרים, ואף בניגוד לאופן שבו טופל עניינו שלו בעבר (בעניין "שיטים") - אין בה פגיעה בשוויון וזאת לאור נסיבותיו המיוחדות מאוד והחריגות מאוד של התובע, המהוות "שונות רלוואנטית" ומצדיקות יחס שונה לתובע (בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94). ומהן אותן נסיבות חריגות של התובע? בחירתו של התובע פעם אחר פעם לעבוד בהיקף משרה העולה על 140%, ללא קבלת היתר כנדרש, על אף מודעותו להוראות התקנון בעניין זה, ובמיוחד חרף העובדה שהמדינה שבה והזהירה אותו לבל יישנה הדבר ומשבדיוק בעניין זה התנהלו הליכים משפטיים על ידי התובע. על אלה ניתן להוסיף גם את חוסר שביעות הרצון מתפקודו הפדגוגי של התובע ואת היעדרויותיו הרבות. העובדה שבעניין "שיטים" (ע"ב (ב"ש) 2484/07 צברי - מועצה אזורית ערבה תיכונה, ניתן ביום 10.6.08) נתנה המדינה לתובע לסיים את שנת הלימודים ולא הורתה על צמצום משרתו לאלתר, מחזקת דווקא את מסקנתנו שהמדינה פעלה בעניינו של התובע מתוך שיקולים ענייניים בלבד. במקרה דנן, לא מצאה המדינה לנכון לאפשר לתובע לסיים את שנת הלימודים באותו היקף משרה חורג וזאת משום שלא היתה זו הפעם הראשונה שבה "נתפס" התובע עובד כך ללא היתר, ומשום שהיא חזרה והזהירה את התובע בעניין זה והתובע התעלם מאזהרות חוזרות ונשנות אלה פעם אחר פעם. במצב זה, צמצום היקף משרתו של התובע ב"שִקמה" באופן מיידי, לא רק שמצוי הוא במתחם הסבירות אלא שהוא אף היה צעד מתבקש בנסיבות. 71. ויודגש, כי אותן עובדות הוראה, שבמקביל להליכים אלה נתבקשו למלא הצהרה על העסקה בשעות נוספות מעבר לעבודתן ב"שִקמה" ומשרתן לא צומצמה (נ/1 ו-נ/2) - לא הוכח לגביהן כי מי מהן הפרה אי פעם את הוראות התקנון בעניין זה הפרה חוזרת ונשנית, וזאת בניגוד לתובע. כאמור, הבדל זה בין התובע לבין אחרים מהווה "שונות רלוואנטית", המצדיק את האבחנה שעשתה המדינה בין התובע לבין אותם עובדי הוראה, ומכאן, כי לא היתה בעניינו פגיעה בשוויון. 72. לא הוכח בפנינו כי המדינה היתה מודעת לזהותם של אותם עובדי הוראה, שמהראיות עולה כי הועסקו בשיעור כולל העולה על 140%, ועל כן לא יכולה היתה לאכוף עליהם את הוראות התקנון. יתר על כן, המדינה הצהירה כי במסגרת הניסיון לאתר את הדו"ח, גילתה שישנם עובדי הוראה רבים המועסקים בהיקף העולה על המותר, ללא אישור, וכי היא פועלת לטיפול בעניינם (תצהיר גב' תמי יהושע מטעם המדינה, סעיף 6). אכן, הרושם שנוצר הוא כי קיים חוסר סדר בכל הנוגע לנושא ההעסקה בשעות נוספות (בין אם מעל 100%, בין אם מעל 140%) ולקבלת האישורים. הגם שאין בכך כדי להועיל לתובע במסגרת ההליך דנן - שכן מצאנו כי ההתנהלות כלפיו אינה מהווה אכיפה בררנית פסולה - הרי שמן הראוי שהגורמים הרלוונטיים במשרד יתנו על כך את דעתם ויפעלו להסדרתו. נראה כי בעידן הממוחשב של ימינו, אין מדובר בהכבדה יתרה על המערכת. ב. הפסקת עבודה באמצע שנת לימודים 73. התובע טוען כי בצמצום משרתו לאלתר יש פגיעה הן בתלמידי בית הספר, הן בתובע עצמו. לדבריו, במקרה אחר שבו הועסק ללא אישור מעבר להיקף המשרה המותר (בבית הספר "שיטים" בערבה), הופסקה עבודתו בתום אותה שנת לימודים ולא באמצעה. 74. נכון הוא כי הפסקת עבודה של עובד הוראה באמצע שנת לימודים עשויה להיות כרוכה בחוסר נוחות ניכר - במציאת מורה מחליף, בשינויים במערכות השעות ועוד. אולם, שעה שבית הספר מוכן היה לספוג חוסר נוחות זה, מן הסתם סיבותיו היו עמו ואין הדבר נוגע לתובע. שעה שהתובע פעל שלא על פי הוראות התקנון, ושעה שהדבר נתגלה במהלך שנת לימודים, טוב עשו הנתבעים שפעלו לתיקון המצב הפסול, בהקדם האפשרי - לאחר סיום הלחימה בדרום; ומבלי לגרום לפגיעה בתלמידים - משנמצאה מורה מחליפה במהירות ובקלות. לא מצאנו בנסיבות אלה כל סיבה העשויה להצדיק הותרת המצב הלא תקין על כנו והשארת התובע בעבודה בהיקף של 21 ש"ש ב"שִקמה" עד לתום שנת הלימודים. שעה שהיה התובע מודע למגבלת ה-140% ולהיקף משרתו העולה על שיעור זה ללא היתר, חוסר הנוחות שנגרם לו-עצמו, כתוצאה מצמצום עבודתו במהלך שנת הלימודים, הוא באחריותו בלבד ואין לו להלין בעניין זה אלא על עצמו. ובוודאי אין מקום לחייב מי מהנתבעים בתשלום שכרו בשיעור שעות העבודה שצומצמו עד לתום שנת הלימודים. ועוד יש להזכיר בהקשר זה את שנאמר כבר בהחלטה בבקשה הראשונה, כי אף שלא היה בידי התובע אישור להעסקה מעל 100%, התירו הנתבעים לתובע לעבוד בהיקף משרה עד 140% כמקובל וגם בכך יש כדי לסתור את טענת התובע כי מתנכלים לו ומונעים ממנו להיות מועסק בשיעור משרה של 140%. ג. העסקה בשעות הבוקר 75. לדברי התובע, המדיניות בישיבה היא שבשעות הבוקר מלמדים מקצועות קודש ורק לאחר מכן, בשעות אחר הצהריים, לומדים התלמידים מקצועות חול. מכאן, ששעות הבוקר שלו - כמורה למתמטיקה - פנויות, ועל כן, כמורים אחרים במצבו, הוא מחפש תעסוקה נוספת בשעות הבוקר. ועוד טוען התובע, כי בישיבה ישנם מורים המלמדים מקצועות חול, ולמרות המדיניות האמורה משובצים לעבודה בשעות הבוקר, ועל רקע זה, שיבוצו שלו לעבודה רק בשעות אחר הצהריים מהווה אפלייתו לרעה. 76. המדינה אינה חולקת על כך שבישיבה נפתח יום הלימודים בשיעורי קודש ושמקצועות נוספים נלמדים החל משעות הבוקר המאוחרות (סעיף 13 לתצהיר גב' ליכטנברג, סעיף 6 לתצהיר הרב ירחי; וראו גם סעיף 7 לתצהיר הרב ירחי המסביר מדוע שובץ התובע לעבודה בישיבה). גב' ליכטנברג ציינה כי - "אין כל מניעה שעובדי הוראה שיש להם שעות פנויות בבוקר, יועסקו במסגרות נוספות, ובתנאי - שהדבר לא יפריע להתנהלות תקינה במוסד בו הם מועסקים וכמובן בקבלת אישור." (סעיף 6 לתצהיר). והוסיפה כי "בישיבה בה מועסק התובע לא מתקיימים לימודי המתמטיקה בבוקר" (סעיף 13 לתצהירה). גם הרב ירחי ציין כי מערכת השעות של התובע "מותאמת למערכת השעות בישיבה" (סעיף 5 לתצהירו). דברים אלה, שלא נסתרו, מדברים בעד עצמם - התובע רשאי למלא את שעות הבוקר שלו כרצונו, כל עוד הדבר עומד בהוראות התקנון ואינו פוגע ברמת ההוראה שלו. לא מצאנו כי שיבוצו של התובע לעבודה בשעות מאוחרות דווקא מצדיקה עשיית דין עצמי כפי שנהג התובע. 77. כמו כן, לא הוכח כי התובע מופלה לרעה לעומת מורים אחרים בישיבה, המלמדים מקצועות חול. מר שלמה חדד, מורה למתמטיקה, העיד שהוא מתחיל ללמד בשעה 8:00 (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 16-17), אך כיום הוא מלמד בתיכון הדתי באופקים ולא בישיבה, שם יום הלימודים מובנה בצורה שונה. מר חדד העיד כי בתקופה שבה לימד בישיבה, התחיל יום עבודתו בשעה 11:00 (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 13-14). גם מר שמעון בן גיגי העיד שכמורה למתמטיקה בישיבה הוא מתחיל את עבודתו בשעה 10:00 וציין לגבי הלימודים בישיבה, כי "מן הסתם בבוקר שעתיים ראשונות הם לימודי קודש" (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 24) ומר דוד פרץ אישר כי "בשעות הבוקר אין לימודי מתמטיקה בישיבה בגלל לימודי קודש" (עמ' 68 לפרוטוקול, שורות 4-5). גב' ליאת מרגי, המלמדת מתמטיקה באולפנה באופקים העידה כי היא מתחילה את עבודתה בשעות הבוקר, לעתים ב-8:00, לעתים ב-9:00 (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 10-12), אלא שלדבריה, באולפנה מלמדים לימודי חול גם בשעות הבוקר (עמ' 35, שורות 22-23). דברים דומים מסרה בעדותה גם גב' סמואל (עמ' 36 ש 19-20 ועמ' 38, שורה 31). גב' אליאסי, העובדת כמורה ללשון בישיבה ובאולפנה העידה כי בישיבה היא עובדת מהשעה 10:00 (עמ' 57 שורה 27 - עמ' 58 שורה 1 וראו גם שורות 4-5). 78. עדויות אלה מלמדות כי יש לדחות את טענת התובע בדבר אפלייתו לרעה בנושא מערכת השעות שנערכה עבורו. הן אף משקפות מציאות הנגזרת ממדיניות, שהוסברה לתובע עוד ביום 23.9.09 במכתבה של גב' עמירה חיים ממשרד החינוך לתובע, שבו נאמר כי - "כידוע, בישיבות בני עקיבא מוקדשות השעות הראשונות ללימודי קודש ורק לאחר מכן נלמדים שאר המקצועות. עפ"י הדיווח של הרב ירחי, לכל המורים בישיבה ישנה מערכת שעות על פי עקרון זה ועל כן אינך יוצא דופן בכך." (נספח כ"ח/2 לתצהיר התובע). התובע הציג מספר מערכות שעות של מורים בישיבה המלמדים מקצועות חול, אך לא ניתן ללמוד מהן את שהתובע מנסה ללמד. ממערכות השעות הללו עולה למעט מקרה אחד, לימוד מקצועות חול בישיבה מתחיל לכל המוקדם בשעה השלישית. מהראיות עולה כי גם התובע עצמו שובץ בחלק מהימים ללמד בשעה השלישית ואילך. מכאן, שלא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לאפליה בנושא זה. ד. צמצום המשרה בשל היות התובע חובש כיפה 79. התובע ציין בהקשר להחלטת הצמצום, כי היה המורה היחיד ב"שִקמה" שחבש כיפה ועל כן לא היה מקום להורות על צמצום משרתו כיוון שצמצום המשרה של חובש הכיפה היחיד ב"שִקמה" יתקבל באופן שלילי בעיני ציבור התלמידים והוריהם. לא מצאנו דבר ב זו. ראשית, טענת התובע כי היותו חובש כיפה היווה עניין כלשהו - לא הוכחה (עדות מר משה פרץ - עמ' 27 לפרוטוקול, שורה 28 - עמ' 28, שורה 9). שנית, איננו סבורים כי על בית הספר לכלכל את צעדיו אך ורק בהתאם לאופן שבו צפויים צעדים אלה להתקבל בעיני הציבור. למעלה מן הצורך נציין כי ד"ר מירוצ'ניק העידה שהתובע אינו המורה היחיד ב"שִקמה" שהוא דתי או מסורתי ועדותה זו לא נסתרה. בהקשר זה יודגש כי אם כוונת התובע היתה לטעון שפוטר בשל היותו חובש כיפה, הרי שיש לדחות זו, לאור עדותה האמורה של ד"ר מירוצ'ניק. כמו כן, יש להניח כי אילו הכיפה שחובש התובע היתה בעוכריו, היה בית הספר נמנע לכתחילה לקבלו לעבודה אצלו. זאת ועוד. אם התכוון התובע לומר כי יש להקל עמו או כי יש לו פריבילגיות מיוחדות משום שהוא חובש הכיפה היחיד בבית הספר ("זה נותן לי עוד 5%, 7%" - עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 21-22), הרי שיש לדחות זאת מכל וכל. הדבר מלמד כי התובע, המעלה טענות הקשורות לאפלייתו לרעה, למעשה כלל אינו מתנגד לאפליה, גם אם יש בה כדי לפעול לרעת אחרים, כל עוד יש בה כדי להועיל לו, והרי זה בבחינת "טובל ושרץ בידו". ה. שימוע 80. התובע טוען כי לא נערך לו שימוע עובר לקבלת החלטת הצמצום ובכך פעלו הנתבעים כלפיו שלא על פי כללי הצדק הטבעי. 81. יש ממש ב זו של התובע. הנחיית גב' הופמן ניתנה בתחילת חודש 12/08 והודעת ד"ר מירוצ'ניק לתובע על צמצום היקף משרתו נמסרה לו בע"פ עוד ביום 10.12.08, ואילו הזמנתו לשימוע-בכתב היתה רק כשלושה שבועות לאחר מכן, במכתב ד"ר מירוצ'ניק מיום 30.12.08, בו התאפשר לתובע להעלות טענותיו בכתב עד ליום 4.1.09 (נספח ד' לתצהיר ד"ר מירוצ'ניק). מנתונים אלה עולה בבירור, כי לתובע לא נערך שימוע עובר לקבלת החלטת הצמצום. על כך יש להוסיף כי בדיון שהתקיים ביום 25.12.08, היינו ימים ספורים בטרם נשלחה לתובע ההזמנה לשימוע, המדינה כי מאחר שהתובע הסתיר מבית הספר את הפרטים המלאים על עבודתו בישיבה, כלל אין מקום לערוך לו שימוע (עמ' 7 שורה 26). דברים אלה, כשעליהם מצטרפת העובדה שבסופו של יום נשלחה לתובע הזמנה לשימוע, מעלים את החשד כי מכתב ההזמנה לשימוע הוצא רק לאחר שבית הספר הבין כי התנהלותו בעניין קיום שימוע לתובע עשויה לעמוד לו לרועץ. אף כי בפועל יושמה החלטת הצמצום רק ביום 1.2.09, הרי שלכל היותר ניתן להתייחס לשימוע שהתובע הוזמן אליו כאל שימוע מאוחר, על מאפייניו המיוחדים, והם הקפדה יתרה על כללי השימוע. 82. מכל מקום, על אף שניתנה לתובע אפשרות להעלות על הכתב את טענותיו נגד צמצום המשרה ב"שִקמה", בחר הוא שלא לעשות כן (סעיף 11 לתצהיר ד"ר מירוצ'ניק בתביעה הראשונה). הלכה פסוקה היא כי משבחר עובד שלא לשתף פעולה עם הליך השימוע, לא תישמענה בשלב מאוחר יותר טענותיו לפגמים בקיומו של שימוע (ראו למשל ע"ע (ארצי) 113/08 והיב - עו"ד יוסף קבלאן ראש המועצה המקומית בית ג'ן (ניתן ביום 24.1.10), בסעיף 18 לפסק הדין). בנוסף, במועדים הרלוונטיים, הנתונים שעמדו בפני הנתבעים הצביעו על כך שהתובע עובד בשיעור משרה כולל הקרוב ל-190% (למעשה אולי עבד אף למעלה מכך, שכן, כאמור, בדיונים בבית הדין התברר כי עבד גם בכפר מימון), וזאת בניגוד להוראות התקנון ולהנחייתו המפורשת של משרד החינוך. נוכח נתונים אלה, קיום שימוע לא היה בו כדי להועיל. על כן, אף שככלל, ראוי היה לערוך לתובע שימוע לפני קבלת החלטת הצמצום, איננו סבורים כי נגרם לו נזק כלשהו כתוצאה מכך, שכן ממילא לא נראה כי יכול היה להעלות טענות שיהיה בכוחן כדי לשנות מההחלטה שהתקבלה בפועל. ובעניין זה, אם כי בהקשר אחר (של פיטורי צמצום), אמר בית הדין כך - "כבר פסקנו לא אחת שהשימוע אינו 'טקס' שיש לערוך איתו כעניין שבשגרה אלא מדובר בהליך שנועד להשיג מטרה מהותית של בירור אמיתי של הצדקת הפיטורים והצורך לשקול את נסיבותיו האישיות של המפוטר. מכאן שבמקרה של פיטורי צמצום או פיטורי התייעלות, חובת השימוע היא מוגבלת ועל כל פנים, גם אם נפל פגם באי מתן זכות שימוע, הרי מכח עקרון הבטלות היחסית, לא בכל מקרה יבטל בית הדין את הפיטורים שנעשו או יפסוק פיצוי כספי על כך." (ע"ע (ארצי) 659/07 צים חברת השייט הישראלית בע"מ - לוי (ניתן ביום 17.5.09), בסעיף 18 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). 83. לאור כל האמור, נוכח העובדה שהתובע בהתנהלותו שלו העמיד את "שקמה" במצב בעייתי, וחרף הפגם שנפל באי עריכת שימוע "לפי הספר", אין יסוד לביטול החלטת הצמצום ואין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין פגם זה ודין טענותיו אלה - להידחות. סיכום ביניים 84. מכל האמור עד כה עולה כי לא מצאנו שבהחלטת הצמצום נפל פגם כלשהו - בין בשיקולים שבבסיסה, בין בהליך קבלתה - שיש בו כדי להביא לביטולה או לפסיקת פיצוי כלשהו בגינה. ו. חוזה אישי 85. לטענת התובע, ביקש לקבל חוזה אישי ובקשתו סורבה. לדבריו, הקריטריונים לקבלת חוזה אישי אינם גלויים, והוא עצמו לא קיבל חוזה אישי, על אף שמורים אחרים בעלי מאפייני תעסוקה דומים, כן קיבלו חוזה אישי. התובע מבקש לחייב את המדינה להעניק לו חוזה אישי בנוגע לשנות הלימודים תשס"ז, תשס"ח ותשס"ט. 86. מהדברים שהובאו בפנינו עולות באופן ברור העובדות הבאות: א. מתן חוזה אישי תלוי בשביעות רצון מתפקוד עובד ההוראה ומתרומתו למערכת. ב. משקל גדול מאד בתהליך מתן חוזה אישי לעובד הוראה ניתן לחוות הדעת של מנהל בית הספר שבו הוא מועסק. ג. התובע ידע גם ידע מהם הקריטריונים לקבלת חוזה אישי. ד. התובע לא עמד בקריטריונים לקבלת חוזה אישי. ונפרט. 87. מתן חוזה אישי תלוי בשביעות רצון מתפקוד עובד ההוראה ומתרומתו למערכת: מסקנה זו עולה בבירור ממסמכים שונים וכן מעדויות רבות שנשמעו בבית הדין. * "האישור לא יהיה אוטומטי, והוא יהיה מותנה בקבלת דיווחים מילוליים על מידת הצלחתם של המורים... ובחוות דעת חיובית של מנהל המוסד, מפקח המוסד ומנהל המחוז." (מכתב משרד החינוך מיום 9.6.09 למנהלי המחוזות בדבר "הסדרי תימרוץ ותגמול מיוחדים (חוזים אישיים) - שנה"ל תש"ע"; ראו גם נספח כ' לתצהיר התובע וסעיף 14 לתצהיר גב' ליכטנברג). * מר יורם חדד, רכז פדגוגי בישיבה, העיד שחוזה אישי ניתן לפי "התוצאה, תוצאות של בגרות בפועל... לתוצאות גבוהות מאוד, הגשה לבגרויות, לקיחת אחריות לא רק מה שאתה אמור לטפל אלא ראש גדול, לטפל ב[מ]גוון של נושאים ושעות עבודה בלי חשבון... להביא להצלחה בתוצאות הבגרות." (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 25-30; ראו גם דבריו בעמ' 46, שורות 3-6); * מר יעקב מרציאנו, מפקח הישיבה, דיבר על "טיב העבודה החינוכית המושקעת בבית הספר" ועל "המסירות של המורה לתלמידי בית הספר" כעל קריטריונים למתן חוזה אישי והוסיף - "אנו נותנים תמריץ על מנת להביא כוחות לבית הספר... אם אנו נוכחים לדעת שלא שווה לנו להשקיע בתוצרים שנתן המורה הזה, לא נותנים תמריץ." (עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 26 - עמ' 50 שורה 2; וראו גם דבריו שם בשורות 4-7). כן ציין מר מרציאנו כי התובע התבקש לשפר את דרכי עבודתו ואת הישגי תלמידיו ואז ייבחן שוב עניין החוזה האישי (עמ' 50, שורות 10-11). * מר דוד פרץ דיבר אף הוא על קבלת חוזה אישי "אם אתה מוערך על ידי המנהל... המורה מבצע עבודות כפי שצריך מביא את התלמידים להצלחה... לפעמים העבודה בכיתה קשה ואת התלמידים לא באים לתוצאות מי יודע מה, גם במצב כזה המורה מוערך." (עמ' 65 לפרוטוקול, שורות 21-24). * הרב ירחי סיפר כי המורים המקבלים חוזה אישי הם "מורים שממשיכים להצטיין בעבודתם עם הוכחות להצלחתם וקידום על פי הישגי התלמידים ובעלי ערך מוסף למוסד החינוכי" (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 21-23). * גב' ליכטנברג דיברה על כך ש"עובד הוראה שרוצה חוזה אישי צריך להפיק אקסטרה, חריצות, היעדרויות, מסירות, קבלת מרות. זה עובד הוראה שמשקיע מעבר למשכורת." (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 1-3). 88. התובע טען כי ישנם עובדי הוראה המקבלים חוזה אישי על אף שאינם עומדים בקריטריונים (סעיף 33.3 לתצהירו). זו הוכחשה מכל וכל על ידי המדינה (סעיף 15 לתצהיר גב' ליכטנברג) ולא הוכחה בפנינו. להיפך, מהראיות עולה כי חוזה אישי ניתן לעובדי הוראה שהצטיינו בעבודתם והביאו את התלמידים להישגים, וששילובם במוסד החינוכי הוא בעל ערך מוסף: מר שלמה חדד, מורה למתמטיקה בתיכון הדתי באופקים, העיד שקיבל חוזה אישי משום שהומלץ על ידי מנהל בית הספר לאור הישגיו (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 11-17, וראו גם דבריו בעמ' 18 לפרוטוקול, שורות 6-8). 89. אמנם מצויה בפנינו גם עדותה של גב' ליאת מרגי, שלפיה הגישה תלמידות לבגרות "ולא ממש הצליחו", ולמרות זאת קיבלה חוזה אישי (עמ' 34 לפרוטוקול, שורה 19), וכי קיבלה חוזה אישי בתמורה להסכמתה להוסיף שעות עבודה (שלא בשכר). גם גב' אילנית סמואל העידה כי לשם קבלת חוזה אישי נתבקשה "להתנדב שעתיים" ואף הוסיפה כי משסירבה לכך, לא ניתן לה חוזה אישי ואף שיעור העסקתה הופחת בשעתיים (עמ' 36 לפרוטוקול, שורות 25-27), וכי "יש מורים עם פערים יותר משלנו ועדיין מקבלים" (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 22-23). אולם איננו סבורים כי יש במקרים אלה כדי להעיד על הכלל. לגבי גב' מרגי, ייתכן כי בשנה מסוימת פחות הצליחה להביא את תלמידותיה להישגים, אולם ככלל, הישגיה משביעים את רצון הממונים עליה. לגבי גב' סמואל - התברר כי הסיבות לאי מתן חוזה אישי ולהפחתת שעות העבודה נעוצות בהתנהלותה ובנסיבות שאינן רלוונטיות לענייננו (ת/4 - מכתב מהרב ירחי לגב' סמואל שנשלח בסמוך ליום 27.5.10; עדות גב' סמואל בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 16-17; עדות הרב ירחי, עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 5-7), ומשכך אין ללמוד מעניינה דבר לענייננו, פרט לכך שבעדותה ניכר כעסה כלפי המדינה ועל כן יש לבחון את עדותה במשנה זהירות. 90. גם מר שמעון בן גיגי העובד בישיבה העיד כי נתבקש לתרום "כמה שעות למערכת", אך ציין כי זה היה "כבקשה ולא כחובה או תנאי לחוזה אישי" (עמ' 42 לפרוטוקול, שורות 19-22), ואף מר חדד, המקבל חוזה אישי, ציין כי אינו עושה חשבון באשר לשעות עבודתו אך הוסיף כי לא נדרש במפורש לתת שעות כתנאי לקבלת חוזה אישי (עמ' 46 לפרוטוקול, שורות 22-28). גב' אליאסי העידה אף היא כי ידוע לה על מורה מסוימת שנאמר לה כי תקבל חוזה אישי תמורת מינויה לרכזת פדגוגית או בתמורה לעבודה בשעות נוספות (ללא שכר) (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 1-3). 91. גם ניסיונו של התובע להטיל ספק בנתונים המלמדים על ציונים נמוכים של תלמידיו אין בו כדי לסייע לו, משעולה כי הגשה לבגרות אינה קריטריון לקבלת חוזה אישי (עדות הרב ירחי בעמ' 77 לפרוטוקול, שורות 23-24) וכי ציונים אינם הקריטריון היחיד למתן חוזה אישי (עדות גב' ליכטנברג בעמ' 83 לפרוטוקול, שורה 4). 92. משקל גדול מאד בתהליך מתן חוזה אישי לעובד הוראה ניתן לחוות הדעת של מנהל בית הספר שבו הוא מועסק: ראו בעניין זה עדות מר דוד פרץ (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 29-30) וכן עדות גב' ליכטנברג (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 8-9). גב' ליכטנברג ציינה את שיקול הדעת המרכזי של מנהל בית הספר שבו מועסק עובד ההוראה גם במכתביה לתובע, בתגובה לבקשותיו להעסקה במדינה בשיעור של 140% (נספח כ"ו/1 לתצהיר התובע, מכתב גב' ליכטנברג מיום 13.4.08, נספח כ"ו/6, מכתב גב' ליכטנברג מיום 12.5.09). כמו כן, בתגובה למכתב התובע שבו טען כי מנהל ביה"ס "רמז" לו שלא יאשר לו העסקה מעל 140%, גם אם יש בכך צורך מערכתי (נספח כ"ו/2 לתצהיר התובע) השיבה גב' ליכטנברג כי המשרד אינו מתערב בשיקול הדעת של מנהל בית הספר (נספח כ"ו/3 לתצהיר התובע). 93. התובע ידע גם ידע מהם הקריטריונים לקבלת חוזה אישי: רוב רובם של עובדי ההוראה שהעידו בפנינו היו מודעים לקריטריונים לקבלת חוזה אישי, ומעדותו של מר יעקב מרציאנו, מפקח הישיבה, עולה כי התובע עצמו היה מודע לקריטריונים אלה - "למיטב ידיעתי לפני כשנתיים קיבלת מאיתנו מכתב מפורט שהסביר למה אתה לא מקבל תמריצים..." (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 5-7), ואף דובר עמו בנוכחות הרב ירחי על מסמך מסוים הדן בהישגיו (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 1-7) (הכחשת התובע קיומה של הפגישה היתה שלא בדרך של עדות וממילא מצאנו להעדיף את עדות מר מרציאנו בעניין זה, נוכח הרושם הלא מהימן שהותיר התובע). כלומר, אף שהקריטריונים אינם מפורסמים (עדות גב' סמואל בעמ' 37, שורות 9-10; עדות גב' ליכטנברג בעמ' 79, שורות 5-13), וגם אם נכונה ה שהרב ירחי לא הגדיר בצורה מפורשת מהו "פער עצום" בין ציוני בחינות המגן לבין ציוני הבגרות שישלול מתן חוזה אישי למורה (עדות גב' סמואל בעמ' 37 לפרוטוקול, שורות 25-27 ובעמ' 40, שורות 22-23; עדות מר שמעון בן גיגי בעמ' 43, שורות 16-17; עדות מר דוד פרץ בעמ' 65, שורות 11-18), הוכח כי התובע היה מודע לקריטריונים לקבלת חוזה אישי וניסיונו לטעון היום אחרת אינו אלא היתממות. 94. מכל מקום, אף אם לא היו הקריטריונים ידועים לתובע, לא ברור כיצד היה בכך לסייע לו, שעה שמהראיות שיפורטו להלן עולה, כי ממילא לא עמד התובע בקריטריונים אלה ושעה שמודעותו של עובד ההוראה לקריטריונים כלל אינה רלוונטית להחלטה אם ליתן לו חוזה אישי אם לאו. 95. התובע לא עמד בקריטריונים לקבלת חוזה אישי: בעניין זה הובאו ראיות למכביר (לרבות באמצעות עדים שהובאו מטעם התובע עצמו) המצביעות על חוסר שביעות רצון מהישגיו של התובע ומתפקודו וזאת מצד כל הממונים עליו לרבות מנהל הישיבה הרב ירחי: * מכתבו מיום 31.5.10 מאת הרב פלח לרב ירחי, שבו נכתב, בין היתר, כי - "לאחר ישיבת צוות מתמטיקה שהתקיימה בשבוע שעבר, לניתוח מצב התלמידים... מצטיירת תמונת מצב מאוד לא טובה לגבי הצלחת הקבוצות של המורה דני צברי... תלמידים לא מעטים מכל הקבוצות ציינו שהם מרגישים שהם לא שולטים בחומר הנלמד ואף דיברו על חוסר רצינות מצד המורה (איחורים, חיסורים). גם בשנים הקודמות היו בעיות של חוסר הצלחה ופערים בין ציוני המגן לבגרויות." (נ/2; הדגשה שלי - י.א.ש.). * מכתב מיום 3.12.08 מאת עירית אפוטקר, מחנכת כתה ב"שִקמה", לעפרה רכזת ההוראה, שבו נכתב בין היתר, כך - "יש בעיות רבות בשיעורי מתמטיקה - השיעורים מתנהלים בקושי רב, דניאל מוציא תלמידים רבים מידי שיעור... תלמידים מדווחים שהוא אינו מתעכב להסביר ולהבהיר את החומר ובנוסף יחסו לתלמידים מאופיין פעמים רבות בחוסר סבלנות וחוסר כבוד. אני ניסיתי לשוחח על כך עם דניאל אך ללא הצלחה... מדי ערב מצלצלים אלי הורים עם תלונות רבות בנושא... להערכתי הכיתה כלל אינה לומדת את המקצוע..." (נספח א'1 לתצהיר מירוצניק 2; הדגשה שלי - י.א.ש.). * דו"ח מיום 24.12.08 של גב' בורדה, רכזת המתמטיקה, על תצפית בשיעור שלימד התובע, ובו נכתב כי "נוצרה בכיתה אוירה של אבדן שליטה" וכן "...ראיתי תופעה זו גם בצפיה בשעור קודם..." (נספח א'2 לתצהיר מירוצניק 2). * דיווח מיום 10.6.09 של גב' בורדה למנהלת מירוצ'ניק בדבר מבחן מיצ"ב שהיה בכיתת התובע: "קבוצת ילדים עמדה סביב שולחן המורה, המורה בדק מבחנים של ילדים שסיימו מול כל השאר, בחברותא, ילדים קמו לשאול שאלות והשאר היו אמורים לסיים את המבחן בתנאים אלה..." (נספח א'3 לתצהיר מירוצניק 2) * דברי הרב ירחי: "... התובע כשל גם בעבודתו בישיבה, ולשנה"ל תשע"א אינו משובץ כלל להכנה לבגרות." (סעיף 7 לתצהירו); "התובע מגייס לטובתו את אופיו, אישיותו וניסיונו המקצועי, כמצדיקים את העסקתו בהיקפי משרה גבוהים. דא עקא, שהתנהלותו האישית והישגיו המקצועיים כמורה עומדים בסתירה לטענתו" (סעיף 10 לתצהיר); "גם עבודתו בהיקף משרה אחת, לה מחוייב המשרד בהיות התובע עו"ה (עובד הוראה - י.א.ש.) קבוע, לוקה. כמנהל ביה"ס אומר כי איני מעוניין בהעסקת התובע מעבר למחויב" (סעיף 12 לתצהיר); "על פי שיקול דעתי, הישגיו המקצועיים ותפקודו כמורה של התובע, לא מצדיקים המלצתי למתן חוזה אישי." (סעיף 14 לתצהיר); "בשיחות אישיות עם המדריכה למתמטיקה, נשמעה ביקורת רבה על אופן וטיב עבודתו של התובע" (סעיף 20 לתצהיר); "אילולא (צ"ל: אם - י.א.ש.) תלמידיך היו מקבלים את כל ה-100% השעות שלהם במהלך שנת הלימודים גם באיכות וגם בכמות, אני מניח שהצורך שלהם במסת שעות גדולה היה נמוך יותר וגם תחושת הביטחון שלהם גבוהה יותר." (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 24-26); כן העיד הרב ירחי כי התובע אינו מגיע לחלק משעות הלימודים, באופן קבוע ושיטתי (עמ' 75, שורות 30-32). * עדות גב' בורדה: "ראיתי שלא היה [לתובע] זמן להשקיע בהכנת השיעורים" (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 22-23); התובע "ממש לא" התאים לעבודה (עמ' 32, שורות 22-25); "הוא לא בא מוכן לשיעור" (שם, שורה 29); לא המלצתי על המשך עבודת התובע בשקמה בשנה"ל תש"ע (עמ' 33, שורות 10-12). * עדות מר יורם חדד, רכז פדגוגי בישיבה: ניכר היה שמר חדד מתקשה לומר במפורש דברים שליליים על התובע, אולם ניכרת הרוח הקורקטית של הדברים - "אמרתי שהיא יכולה לסמוך עליך בסך הכל", "באופן כללי אמרתי שמדובר במורה מקצועי", "אמרתי לה שיש בסיס לעבוד איתך" (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 11-16). קורקטיות זו מחזקת את הרושם כי התובע לא היה בעל הישגים פדגוגיים כאלה שהיו עשויים ליתן לו חוזה אישי; מעדותו עולה כי נרמז לו שלא להעסיק את התובע בשעות תגבור - "אמרו תנסה לבדוק אופציות אחרות. רק אם אין ברירה... היו רמיזות כאלה. שהם מעדיפים מורים אחרים" (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 5-12), ולשאלת התובע לגבי הסיבות לרמיזות אלה השיב מר חדד כי "אצל חלק מהחברות היו בגלל ענייני התנהלות אצל חלק היו בגלל עניינים טכניים. מכיוון ההנהלה הרמיזות נשמעו לכיוון היכולות להביא לתוצאות שאנו רוצים להביא... [ההנהלה זה] הרב עדי (פלח - י.א.ש.) והרב אסף (ירחי - י.א.ש.)." (עמ' 48 שורות 21-27). * עדות מר יעקב מרציאנו, מפקח הישיבה, המלמדת על חוסר שביעות רצון ממושך מעבודת התובע (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 9-27). מעדות זו משתמע כי אף נשקל לפטר את התובע (עמ' 51, שורות 20-23). * עדות מר דוד פרץ, רכז מתמטיקה בישיבה: ההערכה הפדגוגית כלפי התובע אינה מהטובות (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 27-28). 96. מכל אלה עולה כי לא זו בלבד שהתובע לא עמד בקריטריונים לקבלת חוזה אישי, אלא שאף ספק אם עמד בסטנדרטים לעובד הוראה מן המניין. התובע צירף לתצהירו נספחים רבים (א-ד1), שכפי הנראה סבר כי הם מעידים על הצלחתו בתפקידו ואף חקר חלק מהעדים לגביהם. בחנו נספחים אלה ואיננו סבורים כי יש בהם כדי ללמד את שהתובע מבקש ללמוד, ובכל אופן הם אינם עומדים כנגד שלל הראיות המפורטות לעיל והמעידות על כשלים בתפקוד התובע. אף לדברי מר דוד פרץ לא ניתן ללמוד דבר מנספח א' (עמ' 62 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 63 שורה 11). התובע טען כי לא ניתנה לו הזדמנות להסביר את פשר הציונים, ועל כך השיב מר דוד פרץ כי המורים מוזמנים לישיבות צוות, שם הם יכולים למסור עמדתם, והוסיף ואמר לתובע כי "אתה יודע שאתה צריך לבוא לישיבות צוות אך אתה לא מגיע כל ישיבת צוות... יש ישיבת צוות שאתה בדרך כלל לא מגיע אליה... אתה לא מגיע לישיבות - יש פגיעה פדגוגית..." (עמ' 68, שורות 18-25). כלומר, גם כאן, אין לתובע אלא להלין על עצמו. 97. אף הפניית התובע למקרה מסוים שבו הגיש תלמידה מסוימת לבגרות והיא קיבלה 100 (עמ' 56 לפרוטוקול, שורות 14-21), לא רק שאין בה כדי להועיל לו, אלא היא אף מעלה תמיהה כיצד טוען התובע להישגים פדגוגיים המצדיקים מתן חוזה אישי ומביא כדוגמא תלמידה אחת בלבד. גם ניסיונו לתלות את דלות הישגיו - ומנגד את הצלחתם של מורים אחרים - במספר התלמידים בכיתה, ברמת התחזוקה במוסד החינוכי הרלוונטי (ראו שאלותיו לעד מר דוד פרץ בעמ' 64 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 65 שורה 7), בעצם השיבוץ לכיתות מסוימות (ראו שאלות התובע לרב ירחי בעמ' 74 לפרוטוקול, שורות 14-15), ו/או בשעות שבהן הוא משובץ (עמ' 81, שורה 21) - אין בו כדי להועיל. ניסיון זה, על רקע התמונה הכללית, אך מחזק את הרושם כי התובע נמנע מלקחת אחריות ומטילה על גורמים אחרים. 98. גם מעדותה של גב' סמואל (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 16-25), אין ללמוד על הצלחות והישגים של התובע, משהיא עצמה מאשרת כי לא היתה שותפה לישיבות פדגוגיות שבהן נדון עניינו של התובע ואינה יודעת דבר על תפקודו (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 7-12) ולמעשה אינה יודעת דבר על התובע (שם, שורות 28-29; עמ' 40, שורה 6). ועל כל אלה יש לשוב ולהדגיש כי שיקול הדעת של המוסד החינוכי בעניינים פדגוגיים הוא רחב ביותר ובית הדין ממעט להתערב בו. 99. לדברי התובע, מר אבי ביתן, ראש מינהל החינוך באופקים, מתנכל לרעייתו (של התובע) וכן הוא (מר ביתן) מעורב במתן חוזים אישיים. לטענת התובע, בשל התנכלות מר ביתן ועל רקע מעורבותו במתן חוזים אישיים, נמנע ממנו לקבל חוזה אישי. על אף שהוכח כי מר ביתן היה מעורב במספר מקרים של הגשת בקשות לחוזים אישיים (עדות מר שלמה חדד, עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 20-23; עדות גב' סמואל, עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 9-10; עדות גב' ליכטנברג בעמ' 79, שורות 22-25), לא עלה בידי התובע להוכיח כי בשל מעורבותו זו של מר ביתן נמנע ממנו לקבל חוזה אישי. כן לא הוכחה טענתו כי פניותיו לבית הדין הן שמנעו ממנו זאת. זו אף הוכחשה נמרצות על ידי מר יעקב מרציאנו, מפקח הישיבה (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 14-15) ודין טענותיו אלה להידחות. 100. כאמור לעיל, העובדה שהתובע לא קיבל חוזה אישי נעוצה רובה ככולה מהתנהלותו שלו - דל?ת הישגיו כמורה, היעדרויותיו הרבות והתנהלותו הבינאישית הקלוקלת. הכוונה ב"ערך מוסף" לבית הספר היא ערך מוסף חיובי ותורם, ואילו הערך המוסף של התובע היה בריבוי וליבוי סכסוכים, בהשוואת תנאי העסקתו לתנאי העסקתם של עמיתיו, תוך חדירה לפרטיותם, עימותים חוזרים ונשנים עם הממונים עליו וסירוב להשלים עם כל תשובה שאינה עונה על ציפיותיו. לא לכך התכוונה המדינה בדרישתה לערך מוסף כתנאי למתן חוזה אישי. מכל האמור עולה, כי הישגיו הפדגוגיים של התובע והתנהלותו הם שמנעו ממנו קבלת חוזה אישי, ולא כל גורם אחר. מכאן שיש לדחות טענותיו כי הופלה לרעה בעניין החוזה האישי, וכי היו מעורבים בעניינו שיקולים זרים. כן יש לדחות את תביעתו לחייב את המדינה ליתן לו חוזה אישי. ז. חיוב המדינה לאשר לתובע העסקה בהיקף של 140% משרה 101. התובע מבקש לחייב את המדינה להעמיד את היקף משרתו אצלה על שיעור של 140% החל משנת הלימודים הקרובה (תש"ע ואילך). 102. המדינה מחויבת להעסיק עובד הוראה בשיעור של משרה מלאה בלבד ולא מעבר לכך. כאמור לעיל, אישור להעסקה בשעות נוספות תלוי בהמלצת מנהל בית הספר ובצרכי המערכת. משהרב ירחי אומר במפורש כי אינו מעוניין להעסיק את התובע מעבר לשיעור של משרה מלאה - כמנהל ביה"ס אומר כי איני מעוניין בהעסקת התובע מעבר למחויב" (סעיף 12 לתצהירו) - ומשהרב פלח העיד כי אין מחסור במורים למתמטיקה, אלא אף "עודף מורים" ולכן אין צורך של הישיבה בהעסקת התובע מעל 100% משרה (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 23-28), וכך העיד אף מר יורם חדד, רכז פדגוגי בישיבה (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות3-4; וראו גם דברי גב' ליכנטברג בדיון מיום 25.12.08, עמ' 8 לפרוטוקול מיום זה, בשורות 6-10; וכן נספחי כ"ו לתצהיר התובע, המפנים לשיקול דעתו של מנהל בית הספר) - אין להיעתר לתביעתו זו של התובע, מה עוד שהיא נוגדת את הוראת התקנון, שלפיה "אין לאשר שעות לעבודה נוספת בהוראה באותם מקצועות הוראה שיש בהם עודף מורים, כאשר ניתן לנצל שעות אלה לסידורם של מורים מוסמכים המחכים לסידורם בעבודה" (סעיף 1.24.1.2.ז' לתקנון). ועוד. שעה שפעם אחר פעם נמנע התובע במכוון מלפעול בהתאם להוראות התקנון ופעם אחר פעם הוא עושה דין לעצמו, תוך שהוא גורם לבעיות שונות (למשל כאלה הנובעות מהעסקה באותן שעות - עדות הרב פלח בעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 3-4) - בקשתו כי המדינה תפעל לפנים משורת הדין ותעסיקו בשיעור הגבוה מזה שהיא מחויבת (ושעה שלא הוכח כי הימנעותה מכך נובעת משיקולים זרים כלשהם) - אין לה מקום. 103. משלא הוכיח התובע כי עומדת לו זכות קנויה להעסקה בשיעור של 140%, ולאור כל האמור לעיל, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות. ח. הכנה לבגרות 104. בתצהירו של הרב ירחי נכתב כי התובע אינו משובץ להכנה לבגרות בישיבה באופקים בשנת הלימודים תשע"א (סעיף 7 לתצהיר). התובע מבקש להורות למדינה להותיר את תנאי העסקתו בשנת הלימודים תשע"א כפי שהיו בשנות הלימודים תשס"ט ותש"ע. 105. לאור כל האמור לעיל באשר לתפקודו הפדגוגי של התובע, ומשאין בית הדין שם את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של הגורמים המקצועיים המחליטים (במיוחד בעניינים פדגוגיים), אין מקום להיעתר לבקשתו זו ודינה להידחות. ט. חיוב הנתבעים בתשלום שכר התובע 106. התובע עותר לחיוב הנתבעים בתשלום מלוא שכרו בגין העסקתו ב"שִקמה" עד לתום שנת הלימודים תשס"ט (31.8.09), על בסיס הקיף משרה של 21 ש"ש. כן עתר התובע לחיוב המדינה בתשלום שכרו בגין עבודתו בישיבה לפי היקף משרה של 25 ש"ש, מאחר שלטענתו כך הוא עובד בפועל, בעוד ששכרו משולם לו לפי היקף משרה של 24 ש"ש. 107. התובע לא כימת רכיבי תביעה אלה ואף לא שילם אגרה בגינם, ודי בכך כדי לדחותם על הסף. לגופו של עניין יצוין - ראשית, שעה שהתובע הועסק בפועל ב"שִקמה" בהיקף משרה של 11 ש"ש בלבד, ושעה שהוא זה שנמנע מלגלות את דבר העסקתו במשרה מלאה בישיבה, הרי שאין להטיל על הנתבעים את האחריות להפסד ההשתכרות שנגרם לתובע; ושנית - נוכח הכחשת המדינה את טענת התובע כי הוא עובד בפועל 24 ש"ש ולא 25 ש"ש כטענתו, ובהעדר כל ראיה התומכת בטענתו כי עבד בפועל 25 ש"ש, דין טענת התובע כי הוא זכאי לתשלום שכר לפי 25 ש"ש - להידחות. 108. עוד יצוין בהקשר זה כי טענת התובע להסתמכותו על היקף העסקה של 21 ש"ש בבית הספר לצורך תכנון מסגרת התקציב המשפחתית שלו - דינה אף היא להידחות. בהקשר לטענת ההסתמכות, אם כי בעניין שונה לחלוטין, אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים - "אמירת-אמת ויושרה הינן דרישות יסוד מכל מי שמבקש להתמנות לתפקיד ציבורי... האינטרס הציבורי בדבר דיווח אמת כרוך למעשה גם בהצדקה נוספת לחזרתה של הרשות מהחלטתה - היא ההצדקה של שינוי נסיבות. לשון אחר, משהתברר לוועדת המינויים כי קיים פער בין התשתית העובדתית שעל יסודה בחרה בעותר לבין המציאות - יש בכך כדי להוות טעם נוסף לחזרתה מהמלצתה. למותר לציין שככל שפער זה נובע ממצג שגוי שיצר המועמד - יש בכך לכל הפחות כדי להקטין את המשקל שיש לייחס להסתמכותו, אם לא לבטלו כליל..." (בג"ץ 2778/11 בוריס קוסנוביץ נ' הוועדה למינוי שופטים, ניתן ביום 1.12.11, בסעיף 24 לפסק הדין; ההדגשה שלי - י.א.ש.). 109. בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהחלטת בית הספר לקבל את התובע לעבודה בהיקף של 21 ש"ש התבססה על תשתית עובדתית שלא תאמה את המציאות כהווייתה ומבלי שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, וזאת בשל מחדליו של התובע. אילו היה טורח התובע להביא בפני בית הספר את הנתונים המלאים והאמיתיים של העסקתו בישיבה, יש יסוד של ממש להניח כי בית הספר היה נמנע מלקבלו לעבודה בהיקף של 21 ש"ש. במצב דברים זה, שעה שנמנע התובע מלגלות את הנתונים הרלוונטיים, נפלה טעות בהחלטת בית הספר, שלא באשמתו של זה, ועל כן זכאי היה לתקן את הטעות ולהפחית את שעות עבודתו של התובע כך שיהלמו את הוראות התקנון (ראו גם בג"צ 727/88 הרב יצחק יוסף עווד נ' זבולון המר, השר לענייני דתות, פ"ד מב(4) 487). משכך, ומשהדברים נתגלגלו כפי שנתגלגלו, אין לו לתובע להלין אלא על עצמו ודין תביעתו בעניין זה - להידחות. י. פיצויים בשל עגמת נפש 110. התובע עותר לחיוב המדינה / הנתבעים (בסיכומים) בפיצוי משמעותי בגין עגמת הנפש שגרמה לו בהתנהלותה. בסיכומיו העמיד התובע סכום זה על שיעור של 200,000 ₪ כ"פיצויים נזקיים, עונשיים, חינוכיים ועגמת נפש". 111. התובע כימת רכיב תביעה זה רק בשלב הסיכומים ולא שילם עליו אגרה ודי בכך לדחותו על הסף. מעל לצורך יוער כי טוב היה עושה התובע אם היה נמנע מלתבוע רכיב זה. השתלשלות העניינים כולה, הכוללת, בין היתר, עגמת נפש משמעותית לגורמים שונים בבית הספר - הולדתה במחדליו של התובע עצמו, בהִמנעותו מלבקש - ולקבל - אישורי העסקה כנדרש, בהתאם להוראות התקנון שהיו ידועות לו, ובהִמנעותו מלגלות לבית הספר את ההיקף האמיתי של עבודתו בישיבה. לאור זאת, לעגמת נפש הבאה מפיו של התובע דווקא, היא לא פחות מצורמת ומקוממת. משל הדבר למי שמצית אש במכוון ומאוחר יותר מבקש פיצוי על רכושו שנשרף. לכך לא יתן בית הדין את ידו ודין בקשתו זו של התובע - להידחות. יא. מכתבו של הרב ירחי 112. בעקבות פנייתו של התובע למשרד החינוך בעניין תנאי עבודתו והחוזה האישי (מכתב מיום 14.3.06; נספח א' לכתב התביעה בתביעה הראשונה), נתבקש הרב ירחי להגיב לה. בתגובתו כתב הרב ירחי, בין היתר, את הדברים הבאים: "[התובע]... ניגש וביקש חוזה אישי ונענה על ידי כי לא נראה סביר להמליץ על מורה כאשר אין כל מושג על אופן עבודתו, הישגי תלמידיו והתנהלותו האישית ועל כן למרות שהוא מורה למתמטיקה, שנחשבת כמקצוע מועדף, לא נמליץ עליו השנה לקבלת חוזה אישי... הזכות להמליץ על חוזה אישי שמורה למנהל ביה"ס... בנוסף לכך ברצוני לציין את אי שביעות רצוני מתפקודו של המורה דני צברי... במהלך השנה הוא עשה שימוש נרחב בחוברות אשר לא אושרו על ידי משה"ח... במספר מקרים הוא הודיע ברגע האחרון על היעדרות מסיבות אישיות... בשיחה שקיימתי איתו לא הסכים דני לגלות מהו מקום העבודה הנוסף שבו הוא מועסק... לאור כל האמור, איני מעוניין שישלים את משרתו בשנה"ל הבאה בבית ספרנו. יתר על כן, התנהגותו החשדנית כלפי הסביבה לא משדרת אמינות ומסירות לעבודה, וממילא לא מחזקת את הרושם החיובי על עבודתו..." (מכתב מיום 4.4.06; נספח ב' לכתב התביעה בתביעה הראשונה; להלן - "מכתב הרב ירחי"). התובע טוען כי מכתב זה הגיע לידיעתו רק ביום 20.2.07, ובעקבות זאת פנה למשרד ב שמכתב הרב ירחי חוטא לאמת ודרש שלא לעשות בו כל שימוש ולהוציאו לאלתר מתיקו האישי (מכתב מיום 22.2.07; נספח ג' לכתב התביעה בתביעה הראשונה). לדבריו, לאחר שלא נענו דרישותיו, פנה התובע לבית דין זה בתביעה להצהיר כי למכתב הרב ירחי אין כל תוקף ולהורות על הוצאתו מתיקו האישי (ע"ב 1789/07; להלן - "תיק המכתב"). לדברי התובע, הסתיים תיק המכתב בפשרה שמשמעה הידברות, הוא פנה מספר פעמים לתיאום פגישה בעניין אולם לא נענה. 113. התובע מבקש כי בית הדין יצהיר שמכתב הרב ירחי חסר כל תוקף וטוען כי אם המדינה נתנה לו משקל, עליה להחזיר המצב לקדמותו. 114. המדינה טוענת כי התובע מנוע מלהעלות טענות בעניין מכתב הרב ירחי בשל מעשה בית דין שנוצר בתיק המכתב. 115. בניגוד לטענת התובע, התביעה בתיק המכתב לא נסתיימה בפשרה כי אם נמחקה לבקשתו (ראו פרוטוקול מיום 24.9.07). מחיקת תביעה אינה יוצרת מעשה בית דין, ועל כן יש לדחות את טענת המדינה בעניין זה. ואולם, נראה כי לא בכדי ביקש התובע למחוק את תביעתו בתיק המכתב. 116. תביעתו להצהיר כי מכתב הרב ירחי הוא חסר תוקף וכן תביעתו להוציאו מתיקו האישי - דינן דחייה. תיקו האישי של עובד אצל מעסיקו אינו "תוכנית כבקשתך", הוא אינו עובר סינון של העובד והוא אינו מתמלא אך במסמכים הנראים בעיניו. הרב ירחי הגיב במכתבו לפניית התובע, הוא ענה באופן ענייני ומכובד, ומשלא הוכח כי מניעים זרים עמדו בבסיסו, ודאי שהמדינה רשאית היתה להסתמך על האמור בו. טענות התובע בעניין זה חסרות כל יסוד. יב. דברי מר מרציאנו 117. התובע טוען כי בשני מועדים שונים השתמש כלפיו מר מרציאנו בלשון עולבת ופוגענית שגרמה לו צער על שהסכים לפשרה בתיק המכתב וכן עגמת נפש. התובע מבקש כי בית הדין יצהיר שדבריו של מפקח הישיבה מר מרציאנו כלפיו, ביום 25.12.08, לא נאמרו כמפקח, כי הם גרמו לתובע עגמת נפש, כי הם אינם נכונים וכי משנאמרו - על המדינה להגן עליו. 118. לא ברור מה הם הדברים שאליהם מכוון התובע ומכל מקום הם אינם מהווים חלק מחומר הראיות בהליכים שבכותרת. במסגרת הליכים אלה, אין דברי מר מרציאנו, ככל שנאמרו (ואיננו קובעים בעניין זה ממצאים כלשהם), יכולים להוות בסיס ולו רעוע לתביעה כלשהי מצדו של התובע כנגד מי מהצדדים דנן; משרד החינוך ו"שקמה". משכך טענות התובע בעניין זה - נדחות. ה ת ב י ע ה ל מ נ י ע ת ה פ י ט ו ר י ם (ע"ב 2357/09) טענות הצדדים 119. התובע טוען כי פיטוריו מבית הספר היו שלא כדין. התובע מבקש במסגרת תביעה זו את הסעדים הבאים: א. להורות על ביטול מכתב הפיטורים; ב. להורות על שיבוצו בבית הספר בשנה"ל תש"ע כמורה למתמטיקה בהיקף של 11 שעות, לפני שיבוץ כל מורה חדש למתמטיקה; ג. לחייב את בית הספר לשלם לו סך של 15,000 ₪ עבור הפסד שכר עבודה מלא, כולל כל התוספות, לפי היקף משרה של 11 ש"ש, פיטורין ללא הליך שימוע כחוק, עגמת נפש ופגיעה בשם הטוב. ד. כל סעד אחר שיגן על זכויותיו וחופש העיסוק. ה. לבטל את הוצאות שנפסקו לחובתו בהחלטה בבש"א 1833/09 (בשיעור של 7,500 ₪), ולחלופין - להפחית את שיעורן. 120. לטענת בית הספר, העסקתו של התובע הופסקה משני טעמים מרכזיים. האחד, כישלונו של התובע מבחינה פדגוגית, והשני, חוסר האמון הבסיסי כלפי התובע בעקבות התנהלותו, בכך שהסתיר את העסקתו במשרה מלאה במקום אחר, התנהלות החורגת "מכל אמת מידה סבירה הנדרשת תמיד במערכת יחסי עבודה וביתר שאת במערכת חינוכית" (סעיף 19.4(ב) לכתב ההגנה המתוקן). לדברי בית הספר, ביום 4.3.09 נערכה שיחת שימוע ובעקבותיה נמסר לתובע ביום 22.3.09 כי הוחלט להפסיק את עבודתו בבית הספר בתום שנת הלימודים. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה 121. התובע נמנע מלהתייחס בתצהירו לעניין החלטת הפיטורים, הוא נמנע מלחקור את ד"ר מירוצ'ניק על כל הקשור בכך ומשאף בסיכומיו הראשונים לא העלה כל בעניין זה - יש לראותו כמי שזנח טענותיו בעניין זה. משכך, דין תביעתו זו להידחות. מעבר לצורך יצוין כי- א. עילות הפיטורים 122. למקרא כל האמור לעיל, בדבר התנהלותו הנפסדת של התובע, לרבות אי גילוי העובדה כי הוא מועסק בישיבה בהיקף של משרה מלאה, ובדבר חוסר שביעות הרצון של "שִקמה" מתפקודו ומהישגיו, ולאור העובדה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי שיקולים זרים היו מעורבים בהחלטת הפיטורים, או כי נפלו פגמים כלשהם - נחה דעתנו כי יש לקבל במלואה את גרסת בית הספר ולקבוע כי התובע פוטר מטעמים פדגוגיים ועל רקע משבר האמון, שהוא לבדו גרם לו, וטענותיו בעניין זה - דינן להידחות. ב. הליך הפיטורים ב.1 הגורם המוסמך לפטר 123. על פי התקנון, מנהל בית ספר אינו מוסמך לפטר עובד הוראה, והסמכות לעשות כן נתונה בידי הבעלות, דהיינו שר החינוך או מנכ"ל המשרד (כשמדובר על עובד הוראה במדינה) או המעסיק (כשמדובר על עובד הוראה המועסק בבעלות שאינה המדינה) (סעיפים א(1) ו-א(2) לפרק 1.28.2.1 לתקנון). 124. פרק 6 לתקנון עוסק בהפסקת עבודה של מורים בבתי הספר העל יסודיים. סעיף 3 לפרק זה דן ב"פיטורי מורה בניסיון מטעמים פדגוגיים ומטעמי משמעת". סעיף זה הוא הרלוונטי לענייננו, נוכח העובדה שלתובע לא היתה קביעות בבית הספר. סעיף 3 לפרק 6 קובע כדלקמן: "א. 'מורה בניסיון' פירושו: מורה המחזיק ברישיון הוראה שניתן לו מטעם משרד החינוך... ואשר טרם קיבל קביעות בבית הספר בו הוא עובד. תקופת הניסיון של מורה חדש בעל רישיון הוראה בבית ספר על יסודי מסוים היא שנתיים, אלא אם כן הוארכה תקופת ניסיונו בשנה נוספת. ב. מורה בניסיון בשנת העבודה הראשונה בבית ספר מסוים, שאין עבודתו מניחה את דעתו של מנהל בית הספר מטעמים פדגוגיים, חינוכיים, מטעמי התרשלות והיעדר משמעת - ניתן לפטרו לפי הצעת המנהל על יסוד החלטת הבעלות, לאחר התייעצות עם הפיקוח." (הדגשה שלי - י.א.ש.). 125. בתצהירה בתביעה השנייה, ציינה ד"ר מירוצ'ניק כי "להחלטה על סיום עבודתו של מר צברי היו שותפים הדרגים הפדגוגיים והניהוליים בבית הספר, ואף המפקחת ומנהלת כח אדם במנהל לחינוך התיישבותי" (סעיף 19 לתצהיר). דברים אלה לא נסתרו על ידי התובע, שאף נמנע מלחקור את ד"ר מירוצ'ניק על כך במסגרת חקירתה הנגדית, ועל כן הם מתקבלים כמות שהם. טענות התובע בנושא זה, שהועלו לראשונה בסיכומיו ובתגובתו לסיכומי הנתבעים, כלל לא עמדו לדיון וממילא לא הוכחו. משכך, אנו קובעים כי החלטת הפיטורים נתקבלה בהתאם להוראות התקנון ויש לדחות לגופן את טענות התובע בעניין זה. ב.2 שימוע 126. לטענת התובע, לא נערך לו שימוע כדין עובר לקבלת החלטת הפיטורים ופגם זה מצדיק את ביטול ההחלטה ו/או תשלום פיצוי. 127. בית הספר טוען כי הליך פיטוריו של התובע נעשה כדין, "לרבות שימוע והזדמנות נאותה, ואף מעבר לכך, לתובע להשמיע את טענותיו." (סעיף 32 לכתב ההגנה המתוקן בתביעה השנייה). לדברי בית הספר, אין כל יסוד לטענת תובע כאילו שמע לראשונה על הנימוקים הפדגוגיים כבסיס לפיטוריו רק בעת שקיבל את מכתב הפיטורים, וזאת משום שגורמים שונים שוחחו איתו על כך פעמים רבות ואף מנחת המתמטיקה האזורית היתה מעורבת בעניין. 128. טענות בית הספר לא נסתרו, וכאמור התובע נמנע מלחקור עליהן את ד"ר מירוצ'ניק, העדה מטעם בית הספר, ובסיכומיו אף זנח את טענותיו-הוא בעניין פיטוריו. מכאן, שלתובע נערך הליך שימוע כדין ודין טענתו זו להידחות. 129. משלא נפל כל פגם בהחלטת הפיטורים, לרבות בהליך שבמסגרתו נתקבלה, ומשלא הוכח כי היו מעורבים בה שיקולים שאינם ענייניים (כגון הגשת התביעות דנן על ידי התובע) - הרי שכל תביעותיו של התובע לביטול החלטת הפיטורים; לשיבוצו בבית הספר; לתשלום פיצוי ולביטול ההוצאות שנפסקו לחובתו - דינן להידחות. הוצאות 130. בבואנו לבחון את שאלת ההוצאות, עמדו לנגד עינינו בראש ובראשונה היקפם של ההליכים - כאמור, 3 בקשות למתן צווי מניעה (בש"א 2961/08, בש"א 1123/09 ובש"א 1833/09), שתי תביעות עיקריות (ע"ב 3696/08 וע"ב 2357/09), שבאחת מהן (ע"ב 2357/09) תוקן כתב התביעה ועוד בקשות והודעות רבות מטעם התובע, חמש (!!!) מהן הוגשו אף לאחר שהוא עצמו הגיש את תגובתו לסיכומי הנתבעים ולא מצאנו מקום להתייחס אליהן. משקל ניתן גם לחוסר תום לבו של התובע ולחוסר ניקיון הכפיים שלו, שבאו לידי ביטוי בכל התנהלותו במסגרת ההליכים שבכותרת. לא זו בלבד שהתובע בהתנהלותו שלו גרם לבית הספר טרדה ועגמת נפש משמעותיות בכך שבאמצע שנת לימודים היה עליו (על בית הספר) להיערך למציאת מורה מחליף, על כל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך, אלא שהוא מהין להשיא תלונות כלפי בית הספר, תוך שהוא נמנע מלקחת על עצמו את האחריות לכך. למרבה הצער, התנהלות זו של התובע אינה בבחינת חידוש. היא באה לידי ביטוי, בין במישרין, בין בעקיפין, בחלק מההליכים הקודמים שניהל וכך עולה אף מהראיות הרבות בתביעות שבפנינו. נראה שלדידו של התובע, לעולם צריכים "המערכת", "הם", "האחרים", לשנות מדרכם, מהחלטותיהם, מהתנהלותם, ממכתביהם, ואילו התנהלותו שלו לעולם אינה טעונה תיקון. התנהלות זו של התובע צורמת במיוחד נוכח היותו עובד הוראה, תפקיד שמעצם טבעו כולל גם פן חינוכי משמעותי. 131. לאור כל אלה, תוך עריכת איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין החובה לנצל זכות זו בתום לב ובהתחשב בהתנהלות התובע כפי שבאה לידי ביטוי בהליכים שבפנינו, פוסקים אנו כי על התובע לשלם למדינה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪ בגין התביעה למניעת צמצום המשרה, וכן עליו לשלם לבית הספר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 35,000 ₪ בגין התביעה למניעת צמצום המשרה ובגין התביעה למניעת הפיטורים. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. סוף דבר 132. התביעה למניעת צמצום המשרה - נדחית על כל חלקיה. התביעה למניעת הפיטורים - נדחית על כל חלקיה. התובע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כמפורט בסעיף 131 דלעיל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. חוזהחוזה אישי