רקע כללי התובעים, עובדים ותיקים ומוערכים של רשות השידור, הועסקו במשך שנים רבות על פי כתב מינוי, בהתאם להסכמים הקיבוצים שחלים ברשות השידור ועל פי דירוג ודרגה הקיימים ברשות השידור (להלן: "העסקה על פי דירוג דרגה"). התובעים ניהלו משא ומתן עם רשות השידור ובסופו של דבר חתמו על חוזה אישי (להלן: "העסקה על פי חוזה אישי" או "תקופת ההעסקה השנייה"). עת הועסקו התובעים על פי דירוג דרגה זכאים היו לפנסיה תקציבית. על פי ההסכם האישי שנחתם עימם זכאים התובעים לפנסיה צוברת. כל אחד מהתובעים חתם על חוזה אישי בתאריך אחר כדלקמן: אורי לוי ביום 18.3.02, אבי כהן ביום 21.1.01, אריה גולן ביום 15.12.98, יגאל בוטון ביום 11.3.01, כרמלה מנשה ביום 6.6.01. בתביעתם זו טוענים התובעים שהם זכאים לפנסיה תקציבית אף בתקופת העסקתם על פי ההסכם האישי ולפיכך זכאים שיוחזרו להם כל הכספים שנוכו מהם לצורך רכישת פנסיה צוברת. כן מבקשים התובעים שייקבע בפסק דין הצהרתי, כי הם זכאים לפנסיה תקציבית, אף בתקופת ההסכם האישי. התובעים טוענים כי זכאותם לפנסיה תקציבית בתקופת ההסכם האישי הינה על יסוד הסכם קיבוצי שנחתם בשנת 1997 וחוזה דוגמא שצורף לו. התובעים טוענים כי חישוב השכר הקובע צריך להיעשות על פי ממוצע 50/50. חוזה הדוגמא ב-1 4. ההליך נפתח בשנת 2007. התובעים צירפו לכתב התביעה, כנדרש, את המסמכים המהותיים עליהם מבוססת תביעתם ובפרט את ההסכם הקיבוצי, אשר בכותרתו מופיע התאריך 23.3.97 והוא מוכתר בכותרת "זכרון דברים" (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). כנספח ב' לכתב התביעה צירפו את החוזה האישי שעל יסודו הם מבססים את טענתם לפנסיה תקציבית, ושלטעמם היה חלק מההסכם הקיבוצי. התובעים אף ציטטו חלקים מנספח ב' בכתב התביעה. במהלך החקירות הנגדיות הפנתה ב"כ התובעים את העדים לחוזה אישי, שהיה שונה מזה שצורף כנספח ב' לכתב התביעה, מבלי להפנות את תשומת לב בית הדין או את באי כוח הצדדים שכנגד, לכך שמדובר במסמך שונה מנספח ב' שצורף לכתב התביעה. המסמך החדש יקרא להלן: "חוזה הדוגמא ב-1". חוזה הדוגמא ב-1 אליו הפנו באות כוח התובעים בחקירותיהם הנגדיות צורף אמנם כנספח למוצג מס' 36, לתצהירו של מר אבי כהן, אך לא הוסבה תשובת הלב של בית הדין או של הצדדים שכנגד, לכך שמדובר במסמך שונה, המקנה זכויות אחרות להן טוענים התובעים. יובהר כי בחוזה האישי נספח ב' שצורף לכתב התביעה, הפנסיה מחושבת לפי שיטת ממוצע משוקלל ואילו לפי חוזה הדוגמא ב-1, שצורף כאמור בשלב מאוחר, הזכות הינה לחישוב לפי ממוצע פשוט 50/50. מצופה היה מפרקליטות נכבדות, כבאות כוח התובעים, שכך לא יעשו. בעניין זה הרחבתי בהחלטה מיום 24.2.11. בכל אופן כשהתברר עניין זה ולנוכח העובדה שהתובעים עמדו על קבלת זכויות המופיעות בחוזה הדוגמא ב-1, לא היה מנוס מלהורות על תיקון כתבי הטענות. הצדדים אף הגישו ראיות נוספות, כאשר חלק מהעדים נחקר פעם נוספת, על המסמך החדש, חוזה הדוגמא ב-1. 5. אין חולק כי התובעים לא חתמו על חוזה הדוגמא ב-1, אלא על חוזה אישי אחר, שצורף כנספח ג' לכתב התביעה ובו נקבעה הזכות לפנסיה צוברת חלף פנסיה תקציבית. לנוכח השתלשלות הדברים כאמור, היה צורך למקד את הדיון ונקבעה רשימה מפורטת של מוסכמות ופלוגתאות כמפורט בהחלטה מיום 18.12.11. טענות הצדדים 6. לטענת ב"כ התובעים, להסכם הקיבוצי מיום 23.3.97 צורף חוזה הדוגמא ב-1 והוא מהווה חלק מהסכם קיבוצי זה. על רשות השידור היה להציע לתובעים לחתום על חוזה זה - "חוזה הדוגמא ב-1" שבו נקבעה הזכות לפנסיה תקציבית, שבה מחושב השכר הקובע לפי ממוצע פשוט - 50/50. רשות השידור לא רשאית היתה להציע להם חוזה אחר, כפי שעשתה, והם לא יכולים היו לוותר על הזכויות הנגזרות מההסכם הקיבוצי, לנוכח הוראת ס' 20 לחוק הסכמים קיבוצים. בכל אופן חלקם כלל לא ידע על זכאותם לקבל פנסיה תקציבית בתקופת ההעסקה השנייה, לפי חוזה הדוגמא ב-1, וחלקם דרש לקבל זכות זו אך סורב. עוד טענו התובעים כי הממונה על השכר אישר למעשה הענקת פנסיה תקציבית, למי שהועסק ברשות השידור בחוזה אישי. בכל אופן, ככל שלא, הרי יש להפעיל את הלכת זגורי, שהיתה נכונה אותה עת - בטרם תוקן ס' 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") - הואיל והרשות לא פעלה כדבעי לקבלת אישורים לתשלום פנסיה תקציבית למי שמועסק בחוזה אישי. עוד טענו כי עובדים בכירים דוגמתם זכאים היו לקבל דרגות גבוהות יותר, מאלה שניתנו להם בפועל, בשל תיקנון שגוי או לא מותאם של רשות השידור. מכל מקום טענו התובעים כי החוזה האישי שנחתם על ידם (נספח ג' לכתב התביעה) לא העניק להם, למעשה, זכויות משופרות לעומת מצבם קודם לכן. לטענתם עובדים אחרים דוגמתם קיבלו חוזה אישי עם פנסיה תקציבית והם הופלו לרעה לעומתם. 7. לטענת הממונה על השכר "זכרון הדברים" מיום 23.3.97 לא מהווה הסכם קיבוצי ובכל אופן ככל שכן, הרי שההסכם הקיבוצי לא אושר על ידי הממונה על השכר כנדרש לפי ס' 29 לחוק יסודות התקציב. לא זו אף זו, "חוזה הדוגמא ב -1" לא היה חלק מההסכם הקיבוצי ובוודאי לא אושר ואף לא נרשם אצל רשם ההסכמים הקיבוצים. עובדי המדינה אינם זכאים לקבל, עת הם עוברים לעבוד בחוזה אישי (חלף דרוג דרגה), פנסיה תקציבית, אלא אם משרתם הינה במתח דרגות 44-42 לפחות, ואילו מתח המשרות של כל אחד מהתובעים היה נמוך יותר ולכן לא ניתן היה לתת להם חוזה אישי המקנה זכות לפנסיה תקציבית, אלא רק חוזה אישי דוגמת זה שנחתם עימם -נספח ג' לכתב התביעה. כל אחד מהתובעים ניהל מו"מ על תנאי החוזה האישי שלו. הם אף נעזרו בעורכי דין ובאנשי מקצוע אחרים (סוכן שחקנים) ולאחר התלבטות והתייעצות ביכרו לעבור לעבוד בחוזה אישי, חלף העסקה בדרוג דרגה. מעבר לחוזה אישי העניק להם תנאי שכר טובים לעין שיעור, מאלה שהיו להם קודם לכן. 8. ב"כ רשות השידור הדגיש כי התובעים חתמו על חוזה אישי בו נקבע מפורשות, כי לא יהיו זכאים לפנסיה תקציבית. יתר על כן בקשותיהם לקבל פנסיה תקציבית נדחו מפורשות והם ביכרו לקבל את התנאים המטיבים והשכר הגבוה שהובטח בחוזה האישי. השכר שקיבלו בחוזה האישי, גבוה לעין ערוך מזה שהיה להם עת הועסקו בדירוג דרגה. בכל אופן הממונה על השכר לא אישר לתת להם פנסיה תקציבית וכזו לא ניתנה להם. הממונה על השכר אסר במפורש לחתום על חוזה אישי עם פנסיה תקציבית לעובדים בדרגתם. התובעים נקבו כאמור בשמם של העובדים רמז אסל ואריכא וטענו שהם הופלו ביחס להם מאחר ואלה קיבלו פנסיה תקציבית בחוזה אישי. ביחס לעובדים אלה נטען שהם היו במשרות שבהן מתח הדרגות גבוה יותר 44-42 וזה אפשר לתת להם חוזה אישי שונה מזה שניתן לתובעים. בכל אופן החוזים האישיים עימם, נחתמו בתקופה שקודם לחתימה על ההסכם הקיבוצי והם נעשו בטעות כאשר הרשות לא חזרה עוד על טעותה זו. ההליך 9. ההליך כאמור התארך ולאחר כשלוש וחצי שנים נאלצתי לקבל כתבי טענות חדשים, תצהירים משלימים וכן חקירות נוספות ומשלימות וכל זה בשל מחדל של באות כוח התובעים. בפניי נשמעו מר לוי ציון, גב' סימה בכר, מר שטרוזברג , מר צימרמן, וכן חמשת התובעים. ההליך התנהל בפניי כדן יחיד בהתאם לבקשת הצדדים ולהחלטתי מיום 6.1.09. עוד אציין כי ב"כ התובעים עו"ד לינדה עפרוני התפטרה מייצוג כדי להעיד אך נפגשה עם עד אחר, מר עמרם עמר - טרם עדותם, ופעלה כדי לכוון את עדותו (כפי שעולה ממסמך ל/2 ומהעדויות כאמור בפרוט' מיום 11.3.12 עמ' 6 ש' 25 ואילך). ענין זה נראה לכאורה שנעשה שלא כראוי ויש להצטער על כך. הכרעה 10. אקדים ואומר כי החלטתי לדחות את התביעה. 11. משרות התובעים היו במתח דרגות, אשר הינו פחות ממתח הדרגות, שבו ניתן, במקרים מתאימים, להתקשר בחוזה בכירים עם פנסיה תקציבית (כמו חוזה הדוגמא ב-1). מתח הדרגות הנדרש להתקשרות בחוזה בכירים כמו חוזה הדוגמא ב-1 הינו 44-42 לכל הפחות, כפי שהעידה גב' סימה בכר (פרוט' עמ' 32 שור' 3,12-13,17-18,22-26 וכן עמ' 35 שו' 25 ועמ' 36 שו' 8-10) וכאמור בהנחיות הנציבות שצורפו כנספחים ב(1), ב(2), ג(1) ו- ג(2) לתצהירה של גב' בכר.כך גם עולה מתצהירו של מר שטרוסברג ברק (פרו' עמ' 40 שו' 9-12,18). אין למעשה חולק כי כל התובעים לא עבדו, בעת החתימה על החוזה האישי, במשרות שהיו במתח הדרגות האמור (נציין כי התובעים אף לא טוענים אחרת בעניין מתח הדרגות של משרתם). התובעים לא הוכיחו כי הממונה על השכר אישר להתקשר בחוזה לדוגמא ב-1 ואף לא הוכח כי אישר לחתום עימם על חוזה בכירים כמו חוזה הדוגמא ב-1. מדובר באישור קונסטיטוטיבי של הממונה על השכר ויש להוכיחו באופן ספציפי, מה שכאמור לא נעשה. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי הממונה על השכר לא אישר לרשות לחתום על חוזה בכירים בו מוענקת פנסיה תקציבית לעובדים במתח דרגות כשלהם (ראה עדות מר שטרוזברג בס' 11 לתצהירו ובעדותו פרוט' מיום 15.4.10 עמ' 41 ש' 18-7). במכתבה של גב' ברטוב (שצורף כנספח ב' לתצהירו של שטרוזברג) מיום 8.9.98 - קודם לחתימת החוזה האישי עם התובעים - נכתב בסעיף 5.1 לו, כי הרשות אינה מורשית, לחתום על חוזה אישי, שבו התחייבות לפנסיה תקציבית, למי שקודם לכן הועסק בדרוג דרגה. מכתב זה מתיישב עם ההנחיות שנקבעו ביחס לכלל עובדי השירות הציבורי כמפורט בנספח ב(1), ב(2), ג(1) ו- ג(2) לתצהיר גב' בכר כאמור. איסור זה משתלב עם המגמה הכללית למעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. מעדותו של מר עמרם עמר שהעיד מטעם התובעים עולה מפורשות כי לא אושר לחתום עם מר גולן על חוזה אישי שבו התחייבות לפנסיה תקציבית (פרוט' מיום 11.3.12 עמ' 6 ש' 9-1, ועמ' 9 ש' 17). מר עמר בדבריו הנ"ל אף מאשר כי בעקבות מכתבה הנ"ל של גב' ברטוב (נספח ב' לתצהיר שטרוסברג מיום 8.9.8) נמנעה הרשות מלהתחייב לפנסיה תקציבית, לבעלי חוזים אישיים דוגמת התובעים (שם עמ' 7 ש' 24 -32). הוכחת אישור על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב רובצת לפתחם של התובעים, הטוענים כי אושרה הטבה בניגוד לכללים והנהלים בשירות הציבורי. אין די בהבל פה או בטענה בעלמא כדי להביא לקביעה, לפיה היה אישור כנדרש על פי דין. 12. טענה נוספת של התובעים הייתה שתיקנון משרותיהם וקביעת מתח הדרגות לא נעשו כדבעי ואילו נעשה נכון היה מתח הדרגות של משרותיהם, גבוה יותר - וכזה שמקנה להם זכות לפנסיה תקציבית, כאמור בחוזה הדוגמא ב-1. לדידי מדובר בטענה בעלמא שלא הוכחה. לא די בהעלאת טענה זו, בשלב מאוחר, אלא יש להוכיחה בראיות. בכל אופן לא הוכח כנדרש, על ידי התובעים, כי התיקנון של משרתם, לא היה נכון או כי היו זכאים שמשרתם תהיה במתח דרגות אחר, מזה שהיתה הלכה למעשה, עובר לחתימה על החוזה האישי. נציין כי מר ברק שטרוזברג העיד כי לא היה כל פגם בתיקנון המשרות (פרוט' מיום 15.4.10 עמ' 18 ש' 26-2 וכן עמ' 39 ש' 4-7 וכן גם בעמ' 41 -42 שם). אף מתצהירו של מר צימרמן עולה כי הרשות פעלה כל העת לעדכן תקנים ומשרות (ראה ס' 22 ואילך לתצהירו). לסיכום נקודה זו אומר כי לא הוכח על ידי התובעים שהיה תיקנון לא נכון של המשרה או של מתח הדרגות. 13. באשר לזיכרון הדברים מיום 23.3.97, שנחתם בין הצדדים ליחסי העבודה האוטונומיים - ארגון העובדים ורשות השידור - הרי שזה עונה על תנאי הסכם קיבוצי, שכן הוא נעשה על ידי הצדדים הנכונים ונשלח לרישום כנדרש בסעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. בנסיבות אלה אני מקבל את עמדת התובעים, לפיה מדובר בהסכם קיבוצי כדין. ויודגש כי אין כדי לייתר את הצורך באישור למתן הטבות שכר, כנדרש לפי ס' 29 לחוק יסודות התקציב, מה שלא נעשה כאן כאמור. 14. מעיון בס' 8(ב) להסכם הקיבוצי עולה כי צורפה לו דוגמת חוזה. נספח זה, דוגמת החוזה, אינו חלק מההסכם שנשלח לרישום ולא ברור מהי אותה דוגמא ומה מעמדה. האם זהו חוזה הבכירים, שצורף כנספח ב' לכתב התביעה כפי שטענו התובעים בתחילה או שמא חוזה הדוגמא ב-1 שהובא לפניי לאחר מכן או שמא מדובר בחוזה אחר. מר עמרם עמר העיד כי להסכם הקיבוצי היה נספח חוזה אישי, אך הוא לא יכול לומר האם זהו חוזה הדוגמא ב-1, שכן הוא נהג לחתום על נספחים וחתימתו לא מופיעה על חוזה הדוגמא ב-1 (פרוט' מיום 11.3.12 עמ' 5 ש' 4, עמ' 8 ש' 25-22). לסיכום נקודה זו אומר כי לא ברור האם חוזה הדוגמא ב-1 היה החוזה שצורף להסכם שנחתם בין הצדדים או שהיה זה חוזה אחר. בין כך ובין כך חוזה הדוגמא ב-1 לא אושר על ידי הממונה על השכר ולכן אין לו כל נפקות. 15. בסעיף 8(ב) ו 8 (ג) להסכם הקיבוצי נקבע כדלקמן: "(ב) עובד שיעבור להעסקה על פי חוזה אישי, יועסק על בסיס הכללים והנוהלים שאושרו לבעלי חוזים אישיים בכירים בשירות הציבורי, ולפי הדוגמא המצ"ב, ואשר הוחלו על רשות השידור בשינוים המחויבים ובהתאם לסעיף 6 הנ"ל. (ג) במסגרת הכללים כאמור בס"ק ב' לעיל, באפשרותו של העובד המועבר לחוזה אישי, להמשיך לשמור על תנאי הגימלה לפי חוק הגמלאות לרבות בתקופת העסקתו עפ"י החוזה האישי, אלא אם כן בחר העובד אחרת." מקריאת סעיפים אלה של ההסכם הקיבוצי, ברור כי סעיף ג, מפנה לסעיף ב' וזה מפנה לכללים והנהלים לבעלי חוזים אישיים בשירות הציבורי. מהראיות עולה, כי בשירות הציבורי רק מי שמשרתו הינה במתח דרגות 44-42 לפחות ניתן ליתן לו, בהתמלא שאר התנאים הנדרשים, חוזה בכירים עם פנסיה תקציבית, כפי שראינו לעיל [ראו נספח א(1), א(2), ב(1), ב(2), ג(1) ו- ג(2) לתצהיר גב' בכר שם הובאו הנחיות הנציבות, וכן ראו עדותה של גב' סימה בכר (פרוט' מיום 15.4.10 עמ' 32 ש' 3, 12-8 עמ' 36 ש' 3-10)]. כאמור במקרה דנן מתח הדרגות של משרות התובעים היה נמוך יותר וממילא הם לא היו זכאים להתקשרות בתקופת ההעסקה השנייה בחוזה הדוגמא ב-1. לשונו של סעיף 8(ב) להסכם הקיבוצי ברורה והיא מפנה לכללים והנהלים שאושרו לבעלי חוזים אישיים בכירים בשירות הציבורי. הדוגמא שצורפה (אם צורפה להסכם) הינה דוגמא בלבד והיא כפופה לאמור בסעיף עצמו כאמור - כאשר לפי הכללים והנהלים נדרש מתח דרגות מתאים, מה שלא היה לתובעים דנן. 16. חשוב לומר כי גובה השכר הפנסיוני של התובעים בתקופה השנייה, לאחר שהחלו לעבוד בחוזה אישי, גבוה מזה שהיה להם עת הועסקו בדרוג דרגה. לא הוכח לנו כי הזכויות הפנסיוניות של התובעים, פחותות מאלה שהיו להם קודם לכן - עת הועסקו בדרוג דרגה, שהרי אותה עת חלק נכבד מהשכר לא היה פנסיוני - כמו השעות הנוספות. יתר על כן התרשמתי כי סך כל ההטבות לאחר המעבר לחוזה בכירים, עולה על אלו שהיו להם קודם למעבר. בנסיבות אלו עת בוחנים את מכלול הזכויות בחוזה האישי, לעומת מכלול הזכויות שהיה להם, עת הועסקו בדירוג דרגה הרי שהם נשכרו מהשינוי. בכל אופן יש לזכור כי התובעים בחנו את כדאיות המעבר לחוזה אישי והם חתמו עליו לאחר שנועצו במומחים והחליטו שנכון להם לבכר מסלול העסקה זה (ראו בין היתר האמור בס' 8 לתצהירו של מר אריה גולן, ס' 29 לתצהיר מר אבי כהן וסעיף 8 לתצהיר גב' כרמלה מנשה). 17. טענות התובעים, כאילו כפו עליהם לעבור למסלול העסקה שונה, אין להן כל בסיס עובדתי. את הבחירה של התובעים במסלול של חוזה בכירים, ניתן להבין לנוכח דבריו של מר אריה גולן, לפיהם בחירתו היתה הואיל "והאלטרנטיבה היתה להישאר עם המשכורת העלובה והפנסיה העצובה ולא לעבור לחוזה" (פרוט' 21.6.09 עמ' 3 ש' 8) ובהמשך הדברים הסביר "בסוף אתה עושה חשבון של עדיפויות ובסופו של דבר בחרתי וחתמתי" (שם ש' 15). ההתנכרות כיום, להסכמתו ולחתימתו על ההסכם, פגומה בעיניי. כעולה מתצהירי התובעים, כל אחד מהם שהוצע לו חוזה אישי התלבט והתייעץ ובסופו של דבר, ביכר לחתום עליו ולקבל את תנאיו המשופרים (לאחר שניסיונות לשיפור התנאים לא צלחו). 18. טענת התובעים לפיה הם הופלו לעומת עובדים אחרים אף היא נעדרת בסיס. שלושת העובדים עימם נחתם חוזה אישי (אריכא, רמז, אסל) שבו הוקנתה להם פנסיה תקציבית היו כאלה שחתמו עליו קודם למועד בו נחתם ההסכם הקיבוצי ולפני שנאסר על הנתבעת, מפורשות, לחתום על חוזה אישי שבו זכות לקבל פנסיה תקציבית, כמפורט במכתבה של גב' ברטוב (נספח ב' לתצהיר שטרוזברג). נציין כי התובעים עצמם ידעו זאת (כפי שמסר מר אריה גולן בס' 11-10 לתצהירו, מר אבי כהן בס' 35 לתצהירו). אכן עם שלושת העובדים הנזכרים נחתם חוזה אישי שהקנה להם זכות לפנסיה תקציבית. לא ברור אם אושר כנדרש. יחד עם זאת ככל שלא אושר אין הדבר מקנה זכות לתובעים, שיחתם אף עימם חוזה בלא אישור הממונה, כנדרש. מר עמרם עמר העיד כי בתחילה נחתם חוזה אישי עם פנסיה תקציבית עם שלושת העובדים, אך במכתבה הנ"ל של גב' ברטוב (נספח ב' לתצהירו של מר שטרוסברג ובפרט' בס' 5.1 למכתב) הובהר לו כי הרשות לא תתחייב לפנסיה תקציבית. כאמור יש שונות בין התובעים לשלושת הנ"ל שהיו הראשונים עימם נחתם חוזה אישי והראשונים שהועברו מדרוג דרגה לחוזה אישי ברשות השידור. בסמוך לאחר החתימה עימם על חוזה אישי נתקבל מכתבה של גב' עופרה ברטוב הנ"ל ומר עמר הבין כי הוא אינו רשאי להתחייב לפנסיה תקציבית, לבעלי חוזים אישיים (פרוט' מיום 11.3.12 עמ' 6 ש' 3-6, עמ' 7 ש' 24-32, עמ' 9 ש' 17). מאותה שעה לא נחתמו עוד חוזים אישיים שבהם התחייבות לפנסיה תקציבית עם עובדים דוגמת התובעים ובדרגתם, וכפי שהעיד מר עמרם עמר: "ברגע שקיבלתי איסור של עופרה (ברטוב) שאסור לתת חוזה לפנסיה תקציבית בוודאי שהחוזה הבא שיחתם יהיה שונה" (פרוט' מיום 11.3.12 עמ' 7 ש' 32-31) (ההוספה שלי, א.א.). התקלה תוקנה אפוא. הרשות תיקנה אם כן את המעוות והתובעים אינם רשאים לדרוש שתמשיך לנהוג בעניינם בהתאם לטעות. אין מקום לומר "שבשתא כיוון דעל על", ואין לדרוש שהרשות תמשיך לנהוג בהתאם לטעותה. (ראו גם בג"ץ חוקה לישראל (בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר פ"ד מו(1) 191, 203- 204 (1991)). סוף דבר 18. תביעת התובעים לקבלת פנסיה תקציבית בתקופת ההעסקה השנייה - לאחר שחתמו על חוזה אישי - נדחית וממילא נדחית גם תביעתם לקבל החזר הכספים שנוכו להם עבור הפנסיה הצוברת שיש להם ביחס לתקופה השנייה. 19. לנוכח דחיית התביעה ולנוכח התנהלות ב"כ התובעים אני מחייבם ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות סך הכל 20,000 ₪, שישולמו תוך 45 יום מיום שיתקבל פסק הדין אצל באות כוח התובעים. חוזהחוזה אישי