חוזה אישי במגזר הציבורי

הנשיא סטיב אדלר האם "הסכם קיבוצי מיוחד בדבר המשכורת ותנאי העבודה של הרנטגנאים במגזר הציבורי"1 (להלן - ההסכם הקיבוצי), חל על הגב' ברונר והגב' בלייזמן (להלן - הטכנאיות), שהועסקו במשך שנים כרנטגנאיות, בחוזי עבודה אישים שחודשו מעת לעת, במרכז הרפואי אסף הרופא (להלן - בית החולים)? זאת להבדיל מרנטגנאים אחרים שהועסקו בבית החולים כעובדי מדינה לפי התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי. לבית הדין האזורי בתל-אביב-יפו הוגשה תביעה לסעד הצהרתי, שבמסגרתה ביקשו הטכנאיות להחיל עליהן את הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד בדבר המשכורת ותנאי העבודה של הרנטגנאים במגזר הרפואי (עב 9926/02). במועד הגשת סיכומיהן בכתב בתובענה לסעד הצהרתי, הגישו הטכנאיות גם בקשה לפיצול סעדים (בשא 138/08), כך שבית הדין יתיר להן לתבוע, בתובענה נפרדת, סכומים כספיים שונים הנגזרים מן הסעד ההצהרתי המבוקש ומסיום העסקתן בבית החולים. בית הדין קיבל את הבקשה, וקבע כי הטכנאיות יוכלו לברר את זכויותיהן הכספיות, אם תתקבל בקשתן לסעד הצהרתי (להלן - ההחלטה)2. לאחר מכן, בפסק דין שניתן בתיק העיקרי, התקבלה תביעת הטכנאיות, ובית הדין הצהיר שיש להחיל עליהן את ההסכם הקיבוצי המיוחד הנ"ל (להלן - פסק הדין)3. הערעור שלפנינו נסב על ההחלטה ועל פסק הדין הנ"ל. בפתח הדברים, יצוין עוד, כי הדיון בבית דין זה התקיים בהיעדרו של נציג ציבור (מעבידים), בהסכמת באי כוח הצדדים4, ועל כן ניתן פסק הדין שלערעור במותב ארבעה. תמצית העובדות הצריכות לעניינו: [2] בית החולים, מרכז רפואי אסף הרופא, הינו בית חולים ממשלתי ועובדיו נמנים עם עובדי המגזר הציבורי. הסכם קיבוצי מס' 278/73 שנחתם ביום 25.7.1973 ועודכן מאז בשורת עדכונים. המהדורה המעודכנת היא מהדורת 2001 - עדכון מס' 93. בשא 138/08, החלטה מיום 26.3.2008; הנשיאה עליה פוגל. עב 9926/02,פסק דין מיום 29.7.2008; הנשיאה עליה פוגל ונציגי הציבור מר מרדכי כהן (עובדים) ומר יצחק כבדיאל (מעבידים). פרוטוקול דיון בבית דין זה, מיום 24.3.2009. הרנטגנאים במוסד זה הועסקו משך שנים בשתי צורות העסקה: רובם הועסק כעובדים קבועים שעליהם הוחל ההסכם הקיבוצי ואילו מיעוטם הועסק כ'תורני חוץ' שהוצאו חד-צדדית על ידי הנהלת בית החולים מההסכם הקיבוצי ואשר מעמדם הוסדר ב"חוזה עבודה אישי להעסקת עובד" שהתחדש מעת לעת - תחילה אחת לשנה ולאחר מכן אחת לחצי שנה (להלן - חוזה עבודה אישי). העבודה הנעשית על ידי הרנטגנאים הקבועים המועסקים על פי ההסכם הקיבוצי זהה במהותה לעבודה המבוצעת על ידי תורני החוץ. ואילו בכל הנוגע לתנאי העבודה ולשעות העבודה - להבדיל ממהות העבודה - התגלעה מחלוקת בין הצדדים לערעור, האם זהים הם או שונים. שאלה זאת טרם התבררה ותוכרע בשלב השני של ההליך. [3] המשיבה 1, גב' מירב ברונר, הועסקה במחלקת המיון של בית החולים מספטמבר 1993. תחילה הועסקה כרנטגנאית שההסכם הקיבוצי חל עליה ולאחר מכן, מאז 1997, כתורנית חוץ בחוזה עבודה אישי. היא התפטרה מעבודתה בשנת 2004, כשנתיים אחרי הגשת התביעה 5. המשיבה 2, גב' איזבלה בלייזמן, הועסקה במחלקת המיון של בבית החולים מספטמבר 1997, בתורנית חוץ בחוזה עבודה אישי. היא התפטרה מעבודתה בשנת 2005, כשלוש שנים אחרי הגשת התביעה. ההליך בבית הדין האזורי והחלטות שניתנו: [4] במהלך ניהול התביעה, הוברר לבית הדין האזורי כי מתנהל משא ומתן בין המדינה לבין ההסתדרות הכללית החדשה (להלן - ההסתדרות) לעניין תנאי העסקתם של תורני החוץ. אולם משהתעכב משא ומתן זה ולא נודע על חתימתו, הוכרעה התובענה לגופה6. בנוסף, יצוין, כי ההסתדרות הוזמנה להצטרף כטוענת בתום שלב ההוכחות בבית הדין האזורי, אולם לא הגישה טענות מטעמה7. [5] בהליך שהתברר בפני בית הדין האזורי נקבע כדלקמן: [א] בהחלטה בבשא 138/08 מיום 26.3.2008, קיבל בית הדין קמא את בקשת הטכנאיות לפיצול סעדים. את החלטתו ביסס בית הדין על האמור בתקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן - תקנה 26), שלפיה הכלל הוא שתובענה תכיל את מלוא הסעד שתובע זכאי לו אולם בית הדין מוסמך ליתן רשות לפיצול סעדים, ככל שהתביעה לסעדים נוספים אינה קנטרנית או טורדנית; לא הוגשה בחוסר תום לב; ואין נימוק אחר לסירוב למתן הרשות (ס"ק (ג) לתקנה 26). בית הדין התייחס לפרשנותה של סגנית הנשיא, השופטת ברק-אוסוסקין לתקנה זו8 וקבע, כי בנסיבות המקרה ולאור האמור בתקנה 26 אין הצדקה "לחסום את דרכן של המבקשות לבירור הזכויות הכספיות, אם תתקבל תביעתן הראשונה לסעד הצהרתי" וקיבל - לפיכך - את הבקשה לפיצול סעדים. לאור החלטה זו ולאור החלטת ביניים נוספת שקבעה כי הסעד שתבעו הטכנאיות תקף חרף התפטרותן 9, נדחתה טענת המדינה, כי יש לדחות את התביעה מן הטעם שמדובר בסעד תיאורטי בלבד10. כן נדחתה הטענה שיש לדחות את התביעה, בהיותה בלתי-מכומתת. [ב] בפסק דין בעב 9926/02 מיום 29.7.2008, התקבלה תביעת הטכנאיות. את החלטתו העיקרית בפסק הדין ביסס בית הדין על האמור בהסכם הקיבוצי הרלוונטי, שלפיו תחולת ההסכם היא "על כל הרנטגנאים בדירוג הרנטגנאים המועסקים בשירות המעסיקים החתומים על הסכם זה"11, ועל כך שלא נמצא הבדל של ממש בין מהות עבודתם של תורני החוץ לבין מהות עבודתם של הרנטגנאים הקבועים. בית הדין קבע, בהסתמכו על עדותו של מי שהיה ממונה על הטכנאיות, כי מתכונת ההעסקה נוצרה על מנת לעקוף את המחסור בתקנים; כי מלכתחילה נוצרה דרך העסקה זו כפתרון זמני, שהפך ברבות הימים לקבוע; וכי הדבר נעשה בדרך שפגעה בזכויותיהן של הטכנאיות. בית הדין דחה את טענת המדינה, כי יש בשוני במתכונת ההעסקה של תורני החוץ, שנבע מלכתחילה מצרכי המערכת - להפעיל את חדרי הרנטגנן בבתי החולים גם בשעות אחר הצהריים, בשבתות ובחגים, כדי להצדיק החרגת תורני החוץ מתחולתו של ההסכם הקיבוצי. משכך, קבע בית הדין קמא כי יש להחיל על הטכנאיות את ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הרנטגנאים במגזר הרפואי, מיום הגשת התביעה ועד ליום הפסקת עבודתן. עיקר טענות הצדדים בערעור: [6] המדינה - ערערה הן על ההחלטה לעניין פיצול הסעדים והן על פסק הדין. 5 התיק האזורי נפתח ב- 15.12.2002. 6 פיסקה 5 לפסק הדין קמא. 7 פיסקה 10 לפסק הדין קמא. 8 הפרשנות ניתנה בע"ע 300145/98 א. סוזי ואח' - בטחון אזרחי, עבודה ארצי כך לג(6) 25. 9 החלטת בית הדין מיום 4.11.2007. 10 פיסקה 23 לפסק הדין קמא. 11 ס"ק 2.1 לסעיף 2א "תחולת ההסכם הקיבוצי - דירוג הרטנגנאים". בכל הנוגע להחלטה, טענה המדינה כי החלטת בית הדין קמא עומדת בניגוד להגיונה ולתכליתה של תקנה 26 וכי ההחלטה עומדת בניגוד להלכה הפסוקה, שלפיה אין להתיר תביעות כספיות בכסות של סעדים הצהרתיים ועל התובע סעד כספי להגיש תביעתו מכומתת. בכל הנוגע לפסק הדין, טענה המדינה כי אופן העסקתן של הטכנאיות עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 ועם תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה עבודה אישי), התש"ך-1960; כי מתכונת העסקתן אינה נובעת ממחסור בתקנים, אלא בצורך בהעסקה מעבר לשעות העבודה הרגילות המצדיק החרגתן מההסכם הקיבוצי; כי הטכנאיות לא קיבלו את שכרן לפי דירוג ודרגה, וגם מטעם זה אין ההסכם הקיבוצי חל עליהן; כי הטכנאיות לא הציגו השוואה כלשהי בין תנאי העסקתן לתנאי ההעסקה של עובדים אחרים, ולפיכך אין מקום לקביעת בית הדין קמא בעניין קיפוח זכויותיהן, מה גם שהוכח ששכרן השעתי של הטכנאיות היה גבוה משל עובדים בדירוג ודרגה וכי הן אלה שהיו מעוניינות במתכונת העסקה זו; כי עצם העובדה שההסתדרות מקיימת משא ומתן ביחס לתורני החוץ מלמדת כי אינה סבורה שההסכמים הקיבוציים הקיימים חלים על תורני חוץ אלה, דבר הנלמד גם משתיקתה של ההסתדרות ביחס להליך שהתקיים בבית הדין האזורי. [7] הטכנאיות - בתשובה לטענות המדינה, תמכו הטכנאיות טענותיהן באמור הן בהחלטה והן בפסק הדין קמא. בכל הנוגע להחלטה, ציינו הטכנאיות כי במועד הגשת התביעה עדיין היו עובדות המערערת, ולפיכך לא יכלו לכמת את תביעתן שטרם התגבשה באותו מועד וכי הדבר עולה בקנה אחד עם הפסיקה הרלוונטית ולא נעשה על מנת לקנטר או להטריד את המערערת. בכל הנוגע לפסק הדין, הדגישו הטכנאיות בתשובתן, כי עבודתן זהה לעבודת הרנטגנאים הקבועים ולפיכך, יש בדרך העסקתן פגיעה וקיפוח קשים בכל הנוגע לתנאי עבודתן וזכויותיהן הסוציאליות; כי הן לא היו מעוניינות להיות מועסקות כתורניות חוץ, גם אם העדיפו לעבוד במשמרות לילה, שגם עובדים קבועים מועסקים בהן בניגוד לטענת המערערת; כי התשתית העובדתית שנקבעה תומכת בטענתן, שקופחו בתנאי העסקתן ושהדבר נעשה משיקולי חסכון בתקנים ובהוצאות כספיות אחרות; וכי מאחר שבית הדין פסק כי ראוי להשוות את תנאיהן לתנאי העובדים הקבועים, אין כל רלוונטיות למשא ומתן כלשהו שמתנהל, ככל שמתנהל, בכל הנוגע לעובדי החוץ. [8] ההסתדרות - הגישה טיעונים בשלב הערעור12. היא התייחסה אך ורק לתחולתו של פסק הדין ולא לשאלות פיצול סעדים וכימות התביעה. ההסתדרות הדגישה כי הוראות סעיף 15 לחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק הסכמים קיבוציים) קובעות את החלתו של הסכם קיבוצי מיוחד על בעלי ההסכם שהם המעביד שהוא בעל ההסכם והעובדים המועבדים אצלו "מהסוגים הכלולים בהסכם... במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם" (ס"ק (3)). עוד ציינה ההסתדרות, כי הצדדים לא הסכימו על הוצאת תורני החוץ ממסגרת ההסכם הקיבוצי; כי אין לאפשר העסקה של עובדים במעמד זמני, לתקופות ארוכות ותוך פגיעה חמורה בזכויותיהם ובביטחונם התעסוקתי, מה גם שהזמניות היא פיקטיבית משחוזי ההעסקה מתחדשים מעת לעת במשך שנים; כי אין להשליך מהסכם שנחתם בין המדינה לבין הסתדרות הביוכימאים והמיקרוביולוגיים לענייננו; וכי בין תורני החוץ לבין העובדים הקבועים אין הבדלים מהותיים ולפיכך יש לכלול את תורני החוץ במסגרץ ההסכם הקיבוצי המיוחד. דיון והכרעה [9] לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לרבות טיעוני הצדדים וסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, על שני חלקיו. פיצול סעדים [10] כעניין שבכלל, אין בית דין זה רואה בעין יפה בקשות לפיצול סעדים או תביעות לסעד הצהרתי שהן, הלכה למעשה, כסות לתביעה כספית שבכוונת התובע להגיש בשלב מאוחר יותר. מספר פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות עמדו בפירוט על טעמיה של הלכה זו, שבסיסן לא רק בתקנה 26 הנ"ל אלא גם בלשונה של תקנה 9 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, שעניינה הפרטים שיש לכלול בכתב התביעה. ככלל, לא יידרש בית הדין לעבודה לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי. על התובע להגיש את מלוא תביעתו הכספית כאשר היא מכומתת, על הנתבע להגיש את מלוא הגנתו ועל בית הדין לשמוע את ההליך במלואו. זאת מהטעמים הבאים: [א] למנוע מצב בו יהפכו בתי הדין אכסניה לדיונים עקרים ולא-יעילים, שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום; [ב] לאפשר לנתבע לעמוד על מהות התביעה ולהכין כראוי את הגנתו, כשהוא יודע מראש מה הם גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו; 12 אף שההסתדרות לא הגישה טיעוניה לערכאה קמא, היא התייצבה בערעור בהתאם להודעה מיום 4.11.2008 שיצאה מלפני בית דין זה. [ג] למנוע מצב בו הנתבע, או בית הדין, נאלצים להכין את תביעתו של התובע עבורו, על כל העלויות הנגזרות מכך וללא הצדקה מספקת; [ד] למנוע התחמקות לא-מוצדקת מתשלום אגרת בית הדין ועקיפת הדינים המסדירים אותה, שיש בהם - כשלעצמם - כדי איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרס הציבורי במימון פעילות מערכת בתי המשפט; [ה] למנוע שימוש לא-מבוקר בסעד הצהרתי, שאינו ניתן כדבר שבשגרה אלא כפוף לשיקול דעתו של בית הדין בהוכיח התובע כי זהו הסעד הראוי; [ו] לאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה13. לעומת זאת, יש מקרים חריגים בהם נסכים לפיצול הדיון בתביעה. על כך כתבתי בפסק דין רפפורט, כדלקמן: "פיצול הדיון בהליך אפשרי רק במקרים חריגים, כגון מקרים בהם מוגשת התובענה במהלך התקיימותם של יחסי העבודה. לאמור, יחסי העבודה לא נותקו והמחלוקת הניטשת בין העובד למעסיקו היא בנוגע לתחולת ההסכם הקיבוצי, או למעמדו של העובד ובמיוחד כן לצורך זכויות עתידיות"14. אכן, ספק אם היינו מחליטים לפצל הדיון במקרה זה, שכן הטכנאיות היו יכולות לכמת את תביעתן על התקופה עד למועד הגשת התביעה. עם זאת, בשלב זה של ההליך אין אני מוצא טעם להתערב בהחלטתו של בית הדין קמא שדן לגופו של עניין בסוגיית תחולתו של ההסכם הקיבוצי על הטכנאיות. לעת הזו, די בקביעה, כי ככל שתוגש על ידי הטכנאיות תובענה נפרדת, לסכומים כספיים שונים הנגזרים מן הסעד ההצהרתי ומסיום העסקתן בבית החולים, יהיה עליהן לכמת את תביעתן. יודגש, כי אין בתוצאה זו כדי לשנות את ההלכה שנקבעה בפסיקה, שעניינה חובת כימות תביעות כאלה. תחולת ההסכם הקיבוצי [11] בשאלות הנוגעות לתחולתו של הסכם קיבוצי אמרתי במאמרי "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום",15 כדלקמן: "כיצד קובעים על מי חלים הסכמים קיבוציים? הכלל הוא, כי ההסכם הקיבוצי עצמו קובע על מי הוא חל.... אולם, לפעמים סעיף התחולה בהסכם קיבוצי אינו ברור... הדרך העדיפה לקבוע על מי חל הסכם היא להתייחס לעובדים ומעבידים עליהם הוא חל. יש כמובן הסכמים שחלים על חלק מעובדי המעביד. אלה ההסכמים לפי מקצועות או תפקיד, והם מרוכזים בשירות הציבורי...". על כן, נפנה לפירוש ההסכם הקיבוצי של עובדי רנטגן על פי לשונו, תכליתו וההקשר התעשייתי. [12] מכוח סעיף 15 לחוק הסכמים קיבוציים חל ההסכם הקיבוצי על כלל עובדי הרנטגן המועסקים בבית החולים הלל הרופא, בו עבדו הטכנאיות. ואסביר: סעיף 15 לחוק ההסכמים הקיבוציים קובע כדלקמן: "הסכם קיבוצי מיוחד חל על - (1) בעלי ההסכם; (2) המעבידים המיוצגים לעניין אותו ההסכם, על ידי ארגון מעבידים שהוא בעל ההסכם; (3) כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם, המועבדים על ידי מעביד שהוא בעל ההסכם או שהוא מיוצג כאמור בפיסקה (2), במקצועות או בתפקידים הכלולים בהסכם". הדגש הוא על סעיף 15(3) לחוק המחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על "על כל העובדים מהסוגים הכלולים בהסכם". לשונו של ההסכם הקיבוצי המיוחד החל בענייננו, קובעת במפורש כי הוא חל "על כל הרנטגנאים בדירוג הרנטגנאים המועסקים בשירות המעסיקים החתומים על הסכם זה" 16. 13 עע (ארצי) 1193/04 מרים רפפורט ו-22 אח' - רשות שדות התעופה (ניתן ביום 30.1.2006) (להלן - עניין רפפורט); עע (ארצי) 220/03 אילן ארגס ואח' - רשות הנמלים בישראל (ניתן ביום 28.2.2006) (להלן - עניין ארגס); עע (ארצי) 74/06 רשות השידור - משה אסולין (ניתן ביום 20.9.2006) (להלן - עניין אסולין). בפיסקה 4 לפסק דיני בעניין ארגס מובאים גם מקורותיה של ההלכה, בפסקי דין נוספים, לרבות מקורה בהלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון ואומצה לאחר מכן, כעניין עצמאי, בבית דין זה. 14 עניין רפפורט, פיסקה 7 לפסק דיני שם (הדגשות הוספו, ס.א.). 15 סטיב אדלר, "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום" ספר בר-ניב לקט מאמרים בדיני עבודה, בעריכת אהרן ברק, מנחם גולדברג, יצחק זמיר ויצחק אליאסוף (1987) ע' 17 - 54, בע' 31. 16 ס"ק 2.1 לסעיף 2א "תחולת ההסכם הקיבוצי - דירוג הרטנגנאים" (הדגשות הוספו, ס.א.). מכאן, כי תחולתו של ההסכם הקיבוצי של עובדי הרנטגן במגזר הציבורי מותנה בשני תנאים: תנאי אחד - כי העובד הוא רנטגנאי; והתנאי השני - כי הוא מדורג בדירוג הרנטגנאים. נתייחס לכל תנאי כסדרו: [13] התנאי הקובע כי על העובד להיות רנטגנאי. מבחינת מהות עבודתן, הטכנאיות הינן רנטגנאיות כמו כל עובד רנטגן אחר בבית החולים. בית הדין האזורי מצא, כי אין הבדל מהותי בין עבודתן של הטכנאיות לבין עבודתם של הרנטגנאים הקבועים המועסקים על ידי המערערת. לדבריו, העבודה שמבצעים הרנטגנאים תורני החוץ זהה במהותה לעבודה שמבצעים הרנטגנאים הקבועים17. משכך, המדובר בעובדים המועסקים על ידי אותו מעביד (המדינה) במקצוע ובתפקיד של עובדי הרנטגנאים הקבועים ועל כן מתמלא התנאי הראשון לקביעת תחולת ההסכם הקיבוצי על הטכנאיות. [14] התנאי של העסקה בדירוג הרנטגנאים. ההסכם הקיבוצי מתנה את תחולתו על עובדי רנטגן "בדירוג הרנטגנאים". הטכנאיות לא הועסקו בתנאי העבודה שנקבעו בדירוג הרנטגנאים אלא לפי חוזה עבודה אישי. לטענת המערערת, ההסכם הקיבוצי אינו חל על הטכנאיות משום שהן אינן מועסקות לפי דירוג הרנטגנאים. על כן, השאלה העומדת לדיון היא: האם ניתן להעסיק עובדי רנטגן שמבצעים אותה עבודה באותו מקום על פי חוזה עבודה הקובע תנאים נחותים, וללא הוראה מפורשת בהסכם הקיבוצי או נסיבות מיוחדות העונות על תכלית ראויה, משום שהוסכם בחוזה העבודה שהם לא מועסקים על פי הדירוג הרנטגאי? על מנת לפרש את המלים "בדירוג הרנטגנאים" עלינו להתחשב במכלול הוראות ההסכם הנוגעות לסוגייה, וזאת על רקע ההקשר התעשייתי אשר מעוגן בהסכם. מדובר ב"הסכם קיבוצי מיוחד בדבר המשכורת ותנאי העבודה של הרנטגנאים במגזר הציבורי". בית החולים אסף הרופא, בו הועסקו הטכנאיות, הינו בית חולים במגזר הציבורי. על כן, משמעות הסעיף היא, כי תנאי העבודה של עובדי רנטגן יינתנו רק למי שעוסק בפועל במקצוע והיישום של רעיון זה הוא בכך שההסכם חל על עובדים ב"דירוג הרנטגנאים". ההסכם יצא מנקודת הנחה, כי עובד רנטגן העוסק במקצוע ידורג בדירוג הרנטגנאים. אין בהסכם קיבוצי הסכמה שהמעסיק יכול לקבוע - חד-צדדית - איזה עובדי רנטגן יקבלו את התנאים שנקבעו בהסכם ואיזה יוצאו מתחולתו, ואין הגיון בהסדר כאמור שנראה, על פני הדברים, כי יש בו כדי לחתור תחת התפישה שביסוד משפט העבודה הקיבוצי. על כן, ההסכם הקיבוצי חל על "כל" עובדי הרנטגנאים המועסקים בבית החולים אסף הרופא. פירוש אחר אינו תואם את הנורמות ביחסי עבודה קיבוציים. ארגון יציג מייצג את כל העובדים ביחידת המיקוח. הוצאת עובדים מיחידת המיקוח מחלישה את הארגון היציג, שלא לצורך ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם הרצוי והראוי. יצוין, כי ייתכנו מקרים בהם עובד רנטגן יועסק כפקיד או בעבודה אחרת שאינה עבודת רנטגן. עובד כזה אינו מדורג בדירוג הרנטגנאים אלא במקצוע בו הוא עובד, כגון: פקיד בדירוג המנהלי ואחות בדירוג האחיות. עובד כזה אינו זכאי לתנאי העבודה המיוחדים של עובדי רנטגן אשר מיועדים לפי ההסכם הקיבוצי המיוחד לעובדים העוסקים בעבודת רנטגן. אכן, ניתן להוציא עובדים מתחולתו של הסכם קיבוצי, אולם רק בהוראה מפורשת מוסכמת על בעלי ההסכם. בהעדר הוראה כזאת, יש לפרש את המלים ב"דירוג הרנטגנאים" כעובדים העוסקים במקצוע בפועל. ניתן להוציא עובד מתחולתו של הסכם קיבוצי ולהעסיקו באמצעות חוזה עבודה אישי, אולם בתנאי שהדבר נקבע במפורש בהסכם הקיבוצי. כך, בהסכמים קיבוציים רבים נקבעו סוגים של עובדים שהנהלת המפעל רשאית להעסיקם בחוזה אישי, כגון עובדים בכירים. מכלל הן אתה שומע לאו: משאין סעיף כזה בהסכם הקיבוצי הנהלת המפעל אינה רשאית להעסיק עובדים לפי חוזה אישי שתנאיו פחות טובים מתנאי ההסכם. כמובן, לפי סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, ייתכנו מקרים בהם חל על עובד הן הסכם קיבוצי והן חוזה אישי, וזאת כאשר החוזה האישי מוסיף על התנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי. נוסף על כך, יש היבט של חוסר תום לב בהוצאת עובדי רנטגן בתנאי עבודה נחותים מתחולתו של ההסכם הקיבוצי, אפילו אם היה אילוץ של תקנים. בית הדין קמא קבע בנושא זה: "[עולה], כי מתכונת ההעסקה המיוחדת, שהחריגה עובדים מתחולת ההסכם הקיבוצי נוצרה רק כדי לעקוף את המחסור בתקנים, ולא משום שקיימים היו הבדלים מהותיים בין שני סוגי העובדים המדוברים. מהשוואת תנאי עבודתן של התובעות בענייננו [= הטכנאיות בערעור] מול תנאי העובדים כפי שפורטו בהסכם הקיבוצי - נמצא, כי בד בבד עם מעמדן זה, קופחו זכויותיהן של התובעות [= הטכנאיות], ללא כל הצדקה"18. כעניין שבכלל, אין בית הדין שלערעור מתערב בממצאים שבעובדה שנקבעו על ידי בית הדין קמא, ואין אני מוצא לחרוג מכלל זה בעניין שלפנינו. ועוד, מעבר לעניינן הפרטי של הטכנאיות, עלולה החרגה כאמור ללא הסכמת הארגון היציג, להחליש את ההתארגנות ולגרוע מכוחה. היינו, לפגוע בכוחם המאורגן של עובדי הרנטגן בשירות המדינה. לדידי, תופעה של הוצאת עובדים מתחולתו של הסכם קיבוצי באופן חד-צדדי, עומדת בניגוד למושכלות יסוד של משפט העבודה הקיבוצי, השוללות 17 פיסקה 4 לפסק הדין קמא. 18 פיסקה 17 לפסק הדין קמא. פעולה חד-צדדית של המעסיק או של גורם אחר, שתכליתה להחליש את הארגון בדרך עקיפה ושלא במסגרת משא ומתן קיבוצי19. כך באופן כללי וכך באופן ספציפי, בכל הנוגע לחתימה על חוזי עבודה אישיים20. אשר לטענת המדינה, כי היא רשאית להעסיק עובדים על פי חוזי עבודה אישיים מכוח בסעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 ובתקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה עבודה אישי), התש"ך, אשיב, כי אין באמור בהוראות אלה כדי ליתן לגיטימציה להפרת הוראה בהסכם קיבוצי. [15] סוף דבר - הערעור נדחה. על אף שלא היה מקום לפצל את ההליך ולפטור את הטכנאיות מכימות תביעתן, אין בכך, כיום הזה, כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי. בהעדר הוראה בהסכם הקיבוצי המאפשר למערערת להוציא עובדים בכלל ועובדי רנטגן בפרט, מתחולתו, ההסכם הקיבוצי המיוחד חל על כלל עובדי הרנטגן במגזר הציבורי, לרבות הטכנאיות. נוסיף, כי הטכנאיות היו עובדות מדינה על פי חוזה עבודה אישי וקביעתנו, כי ההסכם הקיבוצי חל עליהן אינו הופך אותן לעובדות קבועות או לעובדות הזכאיות לפנסיה תקציבית. משמעות הקביעה היא, שהטכנאיות זכאיות לתנאים שנקבעו בהסכם הקיבוצי. אין צו להוצאות. חוזהחוזה אישיהמגזר הציבורי