1. הדיון בתובענה זו, לאור מהות המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים, לא היה אמור להיות ממושך כפי שהיה ולא היה אמור למלא דפים כה רבים, אלא ששני הצדדים בחרו לעצמם באי כח חדי לשון ומושחזי קולמוס, שבכשרונותיהם הרבים גרמו לתובענה להיראות כאילו מדובר במפעל חייהם. 2. הותק של תיק זה בבית הדין רב מזה שלי. התיק נוהל תחילה בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) עפרה ורבנר. כאשר מוניתי להיות רשם של בית דין זה, המשכתי בהליכי הדיון המוקדם שהיו בתיק, ומשנתמניתי כשופט - המשכתי לדון בו, תחילה יחד עם נציגת עובדים (נציג המעבידים לא הגיע כבר לישיבת ההוכחות הראשונה) ובהמשך, משגם נציגת העובדים חדלה מלהתייצב - נותרתי לבדי (ראו החלטות בעמ' 59 ו-81 לפרו'). 3. מספר רב עד מאד של ישיבות הוכחות התקיים בתיק (אחת מהן, נוהלה, למעשה, פעמיים, לאחר שפרוטוקול הישיבה מיום 19/7/95, שהוקלד למחשב בית הדין, נמחק בטעות, וב"כ הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה כלשהי על דרך שחזורו, כאמור בפרוטוקול הישיבה מיום 20/7/95). בתחילתן של רוב הישיבות הוקדש זמן לנסיון מחודש לבחון אם הצדדים נאותים להתפשר ביניהם, ומדי פעם הבליח שביב תקווה שאכן המחלוקות הולכות ומצטמצמות, אלא שנראה שאף אם המחלוקות לגופן אכן היו עשויות להצטמצם עד כדי העלמן - היריבות האישית שבין שלושת באי כח הצדדים שהופיעו לדיונים היתה כה עמוקה, עד שמשקלה גבר על משקלו של ההגיון. אמנם, מדי פעם, בתחילת הישיבות, נראה היה כאילו באי כחם של הצדדים הינם עמיתים למקצוע הנזהרים זה בכבודו של זה, שמחים להיפגש ולהחליף ביניהם דברי תורה, מדרשי הלכות ואגדות, אך חיש מהר - התפוגגה אשליה זו והוברר כי הם ששים אלי קרב, מנצלים כל הזדמנות להלבין פני הצד שכנגד ומקיימים במעשיהם את תמיהתם של חז"ל: "והלא במקום שיש משפט אין שלום ..." (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף ו ע"ב). 4. אינני מעוניין להתחרות עם באי כחם של הצדדים בארכנות יתר, על כן, אפסיק כאן הקדמה זו ואשתדל לקצר ככל האפשר בפסק דין זה, ככל שהדבר לא יפגע באפשרות להבינו. עם זאת, בטרם אפרט את העובדות, אבהיר כי המחלוקות המהותיות בין הצדדים נחלקות, כאמור בתחילת סיכומי ב"כ התובע, לשני ראשים עיקריים: האחד - מחלוקת כספית-חשבונאית על עניינים שהתובע טוען שהוא זכאי להם מאחר שהנתבעת לא קיימה את חיוביה המובטחים לו (רכישת זכויות פנסיה, בונוסים, וגילום מס), והראש השני - מחלוקת על פיצוי שהתובע טוען כי הוא זכאי לו, בגין אופן פיטוריו ועילתם. עובדות המקרה העולות מהראיות והנחוצות להכרעה בסכסוך 5. התובע עבר קורס תכנות (בשנת 1969) וקורס למנתחי מערכות (בשנים 1970-1972), ועבד כמנתח מערכות במקומות עבודה שונים. ביום 1/8/97 החל התובע לעבוד, על פי חוזה מיוחד, ברכבת ישראל כמנהל יחידת המחשב שלה. רכבת ישראל היתה אז יחידה של מדינת ישראל, ולפיכך בעבודתו ברכבת, צבר התובע זכויות לפנסיה תקציבית כעובד מדינה (ביום 7/3/83 אכן הפך התובע ל"עובד מדינה" בעל כתב מינוי לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959). אולם, בשנת 1985, עקב שחיקה בשכרו, החליט התובע לחפש מקום עבודה אחר. 6. לנתבעת מפעל תעשייתי בנצרת עלית. בשנת 1985, היתה לנתבעת מחלקת מחשב קטנה והיא ביקשה להעסיק מנהל מחלקת מחשב, שיוכל לפתח את המחלקה ולקדמה. 7. במהלך שנת 1985 נוצר קשר בין התובע (שכאמור לעיל, שאף למצוא מקום עבודה אחר עם תנאים משופרים) לבין הנתבעת (שחיפשה מנהל מחלקת מחשב). הקשר הביא לניהול מו"מ בין התובע לבין מר יצחק בהט (שייקרא להלן: "בהט"), אשר היה אז מנהל אגף כח אדם בנתבעת. 8. ביום 4/6/85, לאחר שהמו"מ הביא להסכמה עקרונית בין הצדדים על כך שהתובע יתחיל לעבוד אצל הנתבעת ולהסכמה עקרונית על תנאי העבודה, רשם בהט מכתב המופנה אל התובע ובו הצעת עבודה, המגלמת, למעשה, את אשר סוכם במו"מ. במהלך המו"מ העלה התובע דרישה בקשר להפסד זכויותיו של התובע בצבירת הזכות לפנסיה תקציבית מאת מדינת ישראל בגין עבודתו ברכבת. 9. בהצעת העבודה מיום 4/6/85 (שתיקרא להלן: "הצעת העבודה"), נאמר, בין השאר, כך: "1. בהמשך לשיחתנו הוחלט לקבלך לעבודה כמנהל יח' המחשב החל מ-1.7.85. ... 2. העסקתך תהיה בהתאם לתנאים הבאים:- א. שכר חודשי ע"ס 1,400 דולר לחודש ... ב. ... ג. תזוכה בבונוס שנתי בהתאם למקובל בחברה (כמשכורת בשנה). ד. תזוכה בביטוח מנהלים אשר מקנה לך זכויות פנסיה וביטוח חיים. כמו כן תזוכה בקניית ותק 6 שנים אחורנית כהפרשות לביטוח מנהלים בהתאם להפסד ותק כפי שנגרם לך כתוצאה מהפסקת עבודתך בחברה הקודמת. ה. ... 3. ... ... הסכם אישי יחתם אתך לאחר תחילת עבודתך." 10. התובע גרס כי השכר החודשי שסוכם עמו היה גבוה ב-.1,000 דולר מאשר זה שנרשם בהצעת העבודה. לגירסת התובע היה מכתב שבו הובטח לו כי יקבל מדי חודש תוספת של -.1,000 דולר לשכרו, בין בתשלום כספים בשמות שונים כ"בונוסים" ובין ברכישת טובין על חשבון המפעל. המכתב, לטענת התובע, איננו נמצא בידיו. תימוכין לגירסתו ניתן למצוא במסמך נוסף מיום 4/6/85 (נספח ט"ז לתצהיר התובע), שבו נרשם ע"י בהט "שכר+תנאים" בסך -.2,400 דולר. אמנם, הוכח כי היו מקרים שהתובע קיבל בונוסים שונים, נסיעות לחו"ל ואף רכש מוצרי חשמל על חשבון הנתבעת, אך לא הוכח שהטבות אלה הגיעו דווקא לסך השווה ל-.1,000 דולר בחודש, כך שאינני מוכן להסיק מעצם קבלת ההטבות על כך שהיה סיכום מפורש על שכר חודשי בסך -.2,400 דולר ועל סיכום ששיעור של - .1,000 דולר מתוך השכר הכולל - יינתן תחת מסווים שונים. סביר יותר שבהט ניסה, בנספח ט"ז האמור, להראות לתובע כאילו שווי ההטבות והשכר ביחד יגיע לסך -.2,400 דולר לחודש (כפי שבמסמך אחר, מאוחר יותר - נספח ה' לתצהיר התובע, הראה לתובע ששכרו עם הבונוס מגיע לסך של -.7,000 ש"ח ברוטו). 11. התובע אכן החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 1/7/85, תחילה במשרה חלקית, כשהמשיך לעבוד מספר ימים בשבוע ברכבת ישראל, ולאחר מכן (החל מיום 1/9/85) - במשרה מלאה, ומאז - כבר לא עבד ברכבת ישראל. 12. כאמור בסוף החלק המצוטט לעיל מהצעת העבודה, התובע קיבל לידיו נוסח של חוזה אישי לחתימה, אך לא חתם עליו והחזירו לנתבעת בצירוף הערות שלו. לא הוברר מה עלה בגורל הנוסח של החוזה עם הערותיו של התובע, אך ברור כי בסופו של דבר לא נחתם חוזה עבודה מפורט בין הצדדים, ונראה כי הנתבעת או רוב ממלאי התפקידים הרלוונטיים בה, סברו, משום מה, כי התובע אכן חתם על חוזה אישי מפורט. 13. התובע נוהג לבחון אם אכן מקיימים את המובטח לו בענין הפרשות לחברות ביטוח. כך עשה במקום עבודה קודם שו' 10-12 בעמ' 34 לפרו' וכך התעניין לבדוק אף אצל הנתבעת. בבדיקתו, התברר לתובע כי הנתבעת לא רכשה עבורו זכויות ותק רטרואקטיוויות כפי שהתחייבה בסעיף 2ד' להצעת העבודה. התובע פנה לבהט בשאלה מדוע לא קויים מה שהובטח לו ונענה תחילה כי על בהט לשוחח בענין עם אדם בשם אריק מסוכנות הביטוח "סימון את ויזל". 14. לאחר מכן, בלא שנודע לתובע אם אכן היתה שיחה בין בהט לבין אותו "אריק", אמר בהט לתובע כי לא ניתן לבצע את התשלום הרטרואקטיווי. התובע העיד כי לקראת המשפט דיבר עם אריק והלה מסר לו שלא דיברו עמו על קניית הזכויות. אולם, מהמסמכים שהוגשו לתיק מתוך מסמכי סוכנות הביטוח, באמצעות העד מר צחי גרשגורן, מתברר כי היו מגעים בשנת 1985 בין הנתבעת לבין סוכנות הביטוח בדבר זכויות לתובע בגין ותק קודם בעבודה. כוונתי למסמך ת/16 (שבו נרשם בכתב יד "ותק קודם"), ובעיקר למסמך ת/20, מיום 8/10/85, שבו נאמר כי עובדת של סוכנות הביטוח שוחחה עם בהט בענין הותק של התובע וכי סוכנות הביטוח לא תטפל בכך עד שבהט ימסור למה הוא התכוון. 15. מכל מקום, לאחר שבהט אמר לתובע כי אין אפשרות לבצע את רכישת הזכויות רטרואקטיווית על פי הצעת העבודה, הגיעו התובע ובהט לסיכום שהועלה על הכתב ביום 4/3/86, בשני מסמכים; האחד - סיכום עקרוני בדבר "פיצוי מיוחד" (למסמך זה ייקרא להלן: "הנספח"), והשני - חישוב הפיצוי המיוחד (למסמך זה ייקרא להלן: "מסמך החישוב"). כך נאמר בנספח: "מוצהר ומוסכם בזה כי בנוסף לכל התנאים המובטחים והמוסכמים ... בעת עזיבת עבודתו במועד כלשהוא ובנסיבות כלשהן יהא זכאי העובד לתשלום פיצויי פיטורין (להלן 'פיצוי מיוחד') נוספים מעבר לנצבר בפוליסת המנהלים ... אשר יביאו לביטוי את סכום הפיצויים לו היה זכאי העובד בעת פרישתו 'מרכבת ישראל'. תשלום הפיצוי המיוחד יעשה בין אם במזומנים ובין אם באמצעות הפקדתו בפוליסת ביטוח המנהלים - וזאת עפ"י שיקולי העובד בעת עזיבת עבודתו. הסכם זה אינו מותנה בנכונות והסכמת המעביד לשחרור כספי הפוליסה בעת עזיבת עבודתו. חישוב הפיצוי המיוחד כפי שיבוא להלן הינו חלק בלתי נפרד מנספח זה." 16. במסמך החישוב נרשם כי חישוב הפיצוי המיוחד נעשה על פי שכרו האחרון של התובע ברכבת ישראל (746.90 ש"ח) כי נלקח בחשבון ותק ברכבת ישראל בן יותר מ-7 שנים (מיום 1/8/78 עד ליום 31/8/85) וכי הפיצוי המיוחד הוא מכפלת הותק בשכר האחרון ברכבת, שתוצאתה בסך 5,290.50 ש"ח, צמוד למדד בסיס של 1754 נקודות. בענין זה אני מוצא לנכון לציין כי לא הוברר מדוע נלקחה בחשבון תחילת עבודה ברכבת ישראל ביום 1/8/78. מהמסמכים נ/8 ו-נ/9 נראה כי תחילת עבודתו של התובע כ"עובד" ברכבת ישראל היתה רק בשנת 1979, ואכן כך קבעתי לעיל בסעיף 5 לפסק דין זה, וכך נראה גם מהאמור בהצעת העבודה על רכישת ותק בגין 6 (ולא 7) שנות ותק במקום העבודה הקודם. בנוסף ראוי לציין שמועד סיום העבודה ברכבת ישראל שנלקח בחשבון במסמך החישוב, הוא יום 31/8/85, כלומר, חודשיים לאחר שהתובע החל לעבוד כבר אצל הנתבעת (אם כי, באותם חודשיים, כאמור לעיל, המשיך התובע לעבוד גם ברכבת ישראל, במשרה חלקית, במקביל לעבודתו החלקית אצל הנתבעת). התובע, רק הפסיד מנקיבת מועד סיום עבודה זה שכן בגללו הפסיד את מדד חודש יולי 1985, המדד החודשי הגבוה ביותר שהיה בישראל. 17. הובאו בפני ראיות רבות על אופן עבודתו של התובע אצל הנתבעת, אך נראה לי שאין מקום לפרט בפסק דין זה פירוט מלא של אופן העבודה, כפי שניתן היה לפרט על סמך הראיות, וניתן להסתפק באמור להלן: א. התובע ניהל את יחידת המחשב של הנתבעת והשתתף בישיבות ההנהלה שלה. הוא היה אחראי על מספר מתכנתים שעבדו ביחידה, וביניהם מר שמואל פינס (שייקרא להלן: "פינס"), אשר התקבל לעבודה אצל הנתבעת בערך ביחד עם התובע. ב. אין חולק כי יחידת המחשב של הנתבעת התפתחה בשנים שמאז תחילת עבודתו של התובע ועד שנת 1988. בתקופה זו חדר המחשוב למחלקות השונות של מפעל הנתבעת ויחידת המחשב סיפקה שירותים למשתמשים מהמפעל - לשביעות רצונה של ההנהלה. הן פינס והן התובע זוקפים לזכות עצמם (כל אחד לזכות עצמו) את ההצלחה שעד 1988, ונראה כי ההצלחה היתה נעוצה בעבודה המשולבת של שניהם, כאשר התובע מביא בפני פינס את דרישות ההנהלה ופינס דואג לצד המקצועי-תכנותי. ג. בשנת 1988 עזב פינס את העבודה אצל הנתבעת, אך גם לאחר מכן, היה תורם מזמנו למפעל, ונענה, לעתים לקריאותיו של התובע לבוא ולייעץ בפתרון תקלות. ד. בשנים 1988 עד 1992, התפתחותה של יחידת המחשב במפעל היתה אטית יותר, אם בכלל. גם התובע עצמו לא היה מרוצה מקצב התקדמות יחידת המחשב וסבר כי על הנתבעת להחליף את המחשב שלה ממחשב SYSTEM 38 למחשב .AS400 נראה שהנתבעת היססה מלבצע את המעבר, אך זאת, בשל כך שסברה (כדעתו של פינס) שלצורך המעבר בין שני המחשבים יש צורך במנהל יחידת מחשב שמיומנותו גבוהה מזו של התובע. ה. ברבות השנים, התערער מעמדו של התובע בעיני הנתבעת. אמנם, נרשמו על התובע חוות דעת שבהם קיבל ציונים שאינם רעים, ואמנם לא נרשמו תלונות בכתב על התובע, אך היו תלונות בעל-פה על תפקודו. ככלל, נראה שיחסי העבודה אצל הנתבעת בשנים -1988 1992 היו עכורים וכללו תככנות ואינטריגות בין קבוצות שונות שתמכו בחברי הנהלה שונים. כך למשל, היתה יריבות בין התובע והממונה עליו באותה עת, מר חנן כספי (שהיה סגן מנהל אגף האספקה), לבין מנהל אגף הכספים, מר זאב וורמברנד (שייקרא להלן, לשם קיצור: "זאב"), אשר הפך להיות הממונה על התובע ועל מר כספי בעת שאוחדו ענפי הכספים והאספקה. ככל הנראה, בעת שבהט היה עדיין מנהל אגף כח אדם ורצה להתמנות למנכ"ל המפעל, ראה גם בהט בזאב כמעין יריב, ורצה לגייס לעצמו תומכים (לרבות התובע) כנגד זאב. ו. לגירסת התובע, הובטח לו על ידי בהט כי לכשבהט ימונה למנכ"ל המפעל - הוא יפטר את זאב וימנה את התובע למנהל אגף כספים ואספקה במקומו של זאב. דעתי היא שלא עלה בידי התובע להוכיח את גירסתו זו על אותה הבטחה. עם זאת, כפי הנראה, הן מעדותו של בהט והן מעדותו של מר כספי, העלה בהט אפשרות מעין זו של החלפת זאב בתובע, הן בפני התובע והן בפני מר כספי, בלא שהבטיח דבר מה על כך לתובע. אני מניח (ואין בפני ראיה על כך), שבהט רצה (ואף הצליח) לעורר בלב התובע את הציפייה להתמנות כמנהל האגף במקומו של זאב, וזאת, כדי להבטיח את תמיכתו של התובע בבהט. עם זאת, משקודם בהט לתפקיד המנכ"ל (בשנת 1990) - לא היתה לו כל כוונה למנות את התובע לתפקיד מנהל אגף. אדרבא, נראה שמאותה עת ואילך הוא העדיף לשמוע לעצותיו של זאב, שלא היה מאוהדיו של התובע, בלשון המעטה (ואולי זו הסיבה לכך שמר כספי החליט להתפטר מעבודתו אצל הנתבעת, בסוף שנת 1990). ז. מכל מקום, אולי בהשפעתו של זאב ואולי לא, הגיע בהט למסקנה כי עדיף לנתבעת להביא להפסקת עבודתו של התובע. במהלך הזמן, התבררה כוונתו זו גם לתובע, כך שכשבהט אמר לתובע, בסוף חודש יוני 1992, שהנתבעת עומדת לפטר אותו, התובע לא רק שלא הופתע, אלא אף התפלא שלא פוטר עוד קודם לכן, ואף ידע, לדבריו, מה הסיבה לכך, אם כי, לדעתו של התובע, הסיבה היתה שהוא היה "במחנה הלא נכון", שכן "המחנה הנכון" היה זה של התומכים בזאב. כן סבור התובע כי הסיבה לפיטוריו על ידי בהט, היתה שזאב לא רצה את התובע באגף שזאב ממונה עליו. זאב היה סבור שהתובע מקבל תנאי עבודה משופרים שאינם מוצדקים מבחינת תרומתו למפעל. ח. זאב היה בקשרים עם פינס (שבאותה עת לא עבד במפעל) ונראה כי שוכנע על ידיו שפינס יוכל למלא את תפקידו של התובע בהצלחה רבה יותר ובתנאים שאינם יקרים יותר לנתבעת. זאב היה בקשר רצוף והדוק עם בהט ובהט שכבר לא ראה את זאב כיריבו, נטה להשתכנע מדבריו של זאב. במשך הזמן, השתכנע בהט שהתובע אינו נותן תפוקה מספקת, ופנה אליו בטענות על כך שהוא מתעצל. 18. כאמור בהצעת העבודה, התובע היה זכאי לקבלת בונוסים כמקובל במפעלה של הנתבעת. כך למשל, בשנת 1990 עודכן שכרו של התובע לסך 6,500 ש"ח (ברוטו) ובאותו מועד נקבע על ידי בהט כי התובע יקבל מענק חד פעמי לשנת 1990 בסך -. 3,000 ש"ח נטו, שגילומם לברוטו הביאו בערך לגובה שכר חודשי אחד. 19. ביום 16/12/91, לאחר שהתובע לא קיבל בונוס שנתי לשנת 1991, פנה התובע במכתב למנהל אגף כח אדם במפעל, מר בצלאל שטיינברג (שייקרא להלן: "בצלאל") וביקש כי יינתן לו הבונוס, שלהערכתו היה אמור באותה עת להיות בסך נטו של - . 4,000 ש"ח. 20. לאחר דין ודברים בין התובע לבין בצלאל, הגיע המכתב האמור בסופו של דבר אל בהט, שהחליט כי התובע יקבל בונוס בסך (ברוטו) של -.6,500 ש"ח לשנת 1991. 21. כאמור בסעיף 17 לעיל, בהט החליט לפטר את התובע. הוא הודיע על כוונתו זו לתובע בחודש יוני 1992 וסוכם בין הצדדים שהתובע ימשיך בעבודתו עד ליום 31/8/92. עם זאת, סוכם גם שחודש ספטמבר 1992 ייחשב כחודש "הסתגלות"ושהתובע יהיה זכאי לשכר בגין אותו חודש. 22. התובע אכן סיים את עבודתו בפועל ביום 31/8/92. מייד לאחר מכן הצטווה על ידי בצלאל להשיב את הרכב שהנתבעת העמידה לרשותו. 23. בשכר שהתובע קיבל עבור חודש ספטמבר 1992, יש רכיב בסך -.3,000 ש"ח (ברוטו) ששמו "נסיעות לעבודה" (זאת, כאמור, מבלי שהתובע עבד בפועל באותו חודש). 24. אין חולק כי בחודשים שעד אוגוסט 1992 לא קיבל התובע בונוס שנתי עבור שנת 1992. 25. ביום 31/8/92 נמסר לתובע מכתב פיטורים, שכיום (למרות ניסוח עמדת הנתבעת בעת עריכת הפלוגתאות בתיק), כבר אין חולק שתוכנו איננו נכון. מכתב זה נראה כמכתב פיטורים סטנדרטי שהנתבעת מוציאה לעובדיה המפוטרים עקב צמצומים (כולו מודפס למעט התאריכים ושם העובד), ונאמר בו כי עקב צמצומים במערך כח האדם במחלקתו של העובד - הוחלט להפסיק את עבודתו, כי הנתבעת מציינת בהערכה את השקעתו ומאמציו של העובדה ותשמח להתקשר עמו בשנית, עם שינוי התוכניות. התובע ידע, כבר בעת קבלת המכתב, כי אין מדובר בפיטורים עקב צמצומים, ומבחינתו, לא היה משנה מה נכתב במכתב כסיבת הפיטורים. 26. שכרו האחרון של התובע היה בסך -.8,591 ש"ח. בנוסף לכך, לאור העובדה שהנתבעת העמידה לרשות התובע רכב, נזקפה לזכותו הכנסה נוספת בסך -.620 ש"ח. שווי המס על חלק זה היה בסך -.312 ש"ח ועל כן גילמה הנתבעת לתובע הכנסה נוספת של 632.10 ש"ח, כך שהתובע לא הפסיד מסכום הנטו של שכרו עקב זקיפת שווי הרכב. 27. לאחר פיטוריו של התובע, ביקש התובע לקבל את הסכום שחושב במסמך החישוב, בערכו נטו. הנתבעת, לא הסכימה לכך והפקידה לזכות פוליסת הביטוח של התובע סכום של -.15,030 ש"ח. ממסמך ת/19 (שהומצא על ידי סוכנות הביטוח), עולה כי החישוב של הסכום נערך בסוכנות הביטוח, ונעשה על פי סכום הקרן ככתוב במסמך החישוב, כשהוא מוצמד ממדד בסיס של 1,754 נקודות למדד קובע של 4,983 נקודות. 28. לאחר פיטוריו, קיבל התובע דמי אבטלה במשך חודשים אחדים. לאחר מכן, חיפש התובע עבודה לעצמו, אך לא מצא. על פי הראיות שהוגשו ניתן לקבוע עובדות נוספות באשר לחיפושי העבודה של התובע, אך לאור תוצאת פסק דין זה בפלוגתא על פיטורים בניגוד להסכם - אינני מוצא לנכון לפרט את העובדות הנוספות, אותן היה ניתן לקבוע. 29. לטענת התובע (על פי ייעוץ משפטי שקיבל, כאמור בתצהירו), חלים על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת שני הסכמים קיבוציים כלליים. האחד, הסכם קיבוצי כללי בענף המתכת, מיום 30/6/64 (נספח י"ב לתצהיר התובע, שייקרא להלן: "הסכם המתכת"), והשני - הסכם קיבוצי כללי להסדר יחסי עבודה, מיום 10/1/67 (נספח י"ג לתצהיר התובע, שייקרא להלן: "הסכם ההסדר"). אלא שאינני קובע כעובדה את חלותם של ההסכמים הקיבוציים הכלליים האמורים, באשר לא הוכח כי הנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים (או התאחדות בעלי התעשיה בישראל), שהיא ארגון המעבידים שעמם נחתמו ההסכמים הקיבוציים הכלליים הללו. 30. ביום 25/4/91 נחתם הסכם קיבוצי מיוחד בין הנתבעת לבין מועצת פועלי נצרת עלית (נספח בצ/1 לתצהירו של בצלאל, שייקרא להלן: "ההסכם המיוחד"). בהסכם המיוחד נאמר כי הוא בא להוסיף על האמור בהסכם המתכת, ומכאן יש חיזוק לסברה (שכאמור לעיל, לא הוכחה) שהנתבעת אכן חברה בהתאחדות התעשיינים. עוד נאמר בהסכם המיוחד כי הוא אינו חל על "מנהלים ועובדים המועסקים ו/או שיועסקו בעתיד בחברה על בסיס הסכם אישי". 31. באותו יום שבו נחתם ההסכם המיוחד, נחתם גם הסכם קיבוצי מיוחד נוסף שעניינו בונוס שנתי (ת/13 שייקרא להלן: "הסכם הבונוס"). בהסכם הבונוס אין הוראה דוגמת זו שבהסכם המיוחד, בדבר אי-חלותו על מנהלים ועל עובדים בחוזה אישי. בהסכם זה נאמר כי בשנים בהם יצביע מאזן הנתבעת על רווח לאחר מס, תשלם הנתבעת לעובדיה מענק שנתי באחוזים משכרם המשולב, שישתנו בהתאם לותק שלהם בעבודה. לעובדים בעלי ותק של 6-7 שנים הגיע על פי הסכם הבונוס, מענק בשיעור 70% מהשכר. ההתחייבות לרכוש זכויות בחברת הביטוח 32. הצדדים חלוקים ביניהם באופן קוטבי כיצד לפרש את המוסכם בענין רכישת זכויות רטרואקטיוויות בחברת הביטוח. הנתבעת טוענת כי ההתחייבות לרכישת זכויות ותק בגין 6 שנים האמורה בסעיף 2ד' להצעת העבודה, היתה לכסות פיצויי פיטורים בגובה אלה שהיו עשויים להשתלם לתובע מרכבת ישראל, וכי התחייבות זו פגה כשהוסכם ההסכם החדש האמור בנספח ובמסמך החישוב כך שהאמור במסמכים המאוחרים יותר - בא במקום האמור בהצעת העבודה בענין זה. לעומת זאת, התובע טוען כי התחייבותה המקורית של הנתבעת שרירה וקיימת, והיא כללה לא רק צבירת זכויות בפיצויי פיטורים אלא גם בתגמולים. האמור בנספח ובמסמך החישוב בא, לטעמו של התובע, כפיצוי על כך שהנתבעת לא קיימה את התחייבותה על רכישת הזכויות במועד, ועקב כך הפסיד התובע צבירת רווחים שהיו עשויים להיצבר לזכותו אילו היתה הנתבעת מפקידה את הכספים עם תחילת עבודתו אצלה. 33. התאוריות של שני הצדדים לוקות בחסרונות. המגרעה העיקרית בפרשנות המוצעת על ידי הנתבעת היא שבנספח רשום במפורש כי האמור בו בא "בנוסף לכל התנאים המובטחים והמוסכמים", כך שקשה לקבל פרשנות האומרת שהתנאים בנספח באים "במקום" אחת מההתחייבויות הקודמות. הליקוי העיקרי בפרשנות המועדפת על התובע הוא בחוסר ההגיון שבה. שכן, חישוב כה מדוייק כפי שנעשה במסמך החישוב (של סכום הפיצויים שהיה יכול להגיע לתובע מרכבת ישראל) אין לו כל קשר הגיוני להפסדים של התובע כתוצאה מדחיית ההתחייבות לרכוש עבורו זכויות ותק בחברת הביטוח. בעת כריתת ההסכם שבא לידי ביטוי בנספח ובמסמך החישוב לא היתה כל דרך אפשרית לדעת מה יהיו הפסדיו של התובע מהאיחור בביצוע התחייבות הנתבעת לרכוש עבורו זכויות רטרואקטיוויות ומדחיית ביצועה של ההתחייבות עד למועד סיום העבודה, זאת בשל חוסר האפשרות לדעת אז מתי תסתיים עבודתו של התובע ובשל חוסר הידיעה מה יהיה מצב רווחיות השקעותיה של חברת הביטוח במהלך שנות עבודתו של התובע. נראה לי כי אילו אכן מטרת ההסכם שנערך בתחילת מרץ 1986 היתה לשפות את התובע על הפסדי הרווחים שנגרמו לו בשך העיכוב ברכישת הזכויות, כפי שהוא טוען, הרי הצדדים היו מסכימים על דרך לפיצוי שיכול להיות לה קשר כלשהו עם ההפסד ולא היו מסכימים דווקא על הסכום המופיע בנספח החישוב. 34. בסעיף 3.2.4 (עמ' 26) לסיכומיו, מנסה ב"כ הנתבעת מנסה לשכנע שיש לנקוט את פרשנותה של הנתבעת, בהסתמך על עדותו של בהט, שכן אצלו, אם הוא אומר "ותק" הוא מתכוון דווקא רק לפיצויים, ולא לעניינים אחרים. דא עקא, שהרושם שהתעורר מעדותו של בהט היה כי הוא מנסה ככל האפשר להצדיק את שאמרו בצלאל ופינס בעדויותיהם על אופן ניהולו את המפעל ועל זכרונו (אף שברור שלא היה מודע לדברים אלה). לא נראה לי שניתן לסמוך על עדותו של בהט. מצד אחד העיד בהט: "יכול להיות שאם הייתי מסכם על וותק רק בפיצויים, הייתי אומר (ל)זכות אותו בהפרשות לפיצויים ..." שו' 7-8 בעמ' 199 לפר'. משמע, עצם העובדה שבהט נקט את המונח "ותק" איננה יכול ללמד שהוא התכוון רק לפיצויים. ומאידך העיד, מספר דקות לאחר מכן: "וותק יכול לכלול רק פיצויים" שם, שו' 27. מכאן, שכדי לפרש את המסמך שבהט כתב, מוטב שלא להיזקק לעדותו על כוונתו ועל אורח ניסוחו. מכל מקום, בטרם סומכים על עדותו של בהט לענין הפרשנות, מוטב לסמוך על חלק אחר של עדותו שבו אמר שאיננו זוכר את מה שסוכם עם התובע (עמ' 199 הנ"ל בשו' 29). 35. למרות האמור בסעיף 34 לעיל, נראה לי כי יש להעדיף את פרשנותה של הנתבעת על פני זו המוצעת על ידי התובע, וזאת בהתחשב בעיקר בסבירות האפסית שיש לתאורייתו של התובע, כמוסבר בסעיף 33 לעיל. ניתן ליישב את הגיונם ולשונם של המסמכים עם פרשנותה של הנתבעת, בשני היבטים; הן בענין מהות הזכויות שהיו אמורות להרכש (פיצויים ולא תגמולים) והן בענין המשמעות של האמור בנספח ובמסמך החישוב. 36. אמנם נכון שבעת עבודתו של התובע ברכבת ישראל הוא היה זכאי לצבירת זכויות בפנסיה תקציבית (המקבילות לזכויות תגמולים בחברת הביטוח), אלא שמן הראוי לזכור שכעובד מדינה התובע לא היה זכאי לקבל בסיום עבודתו גם פיצויי פיטורים וגם פנסיה. עיון בהוראות האמורות בסעיף 15 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 יחד עם הוראת סעיף 15 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, מלמד שאילו עבודתו של התובע היתה מסתיימת עם זכאות לגימלה על פי חוק הגימלאות - הוא לא היה זכאי לפיצויי פיטורים, וזכאותו לפיצויי פיטורים היתה יכולה לקום רק אם היה מסיים את עבודתו ברכבת ישראל בלא זכאות לגימלה. בעת שהתובע החל לעבוד אצל הנתבעת הותק שלו ברכבת ישראל לא הספיק לשם קבלת גימלה מן המדינה, וה"הפסד" שלו מכך שהתפטר מעבודתו ברכבת ישראל לא היה צריך להיראות כגבוה יותר מאשר סכום פיצויי הפיטורים להם היה זכאי אילו עבודתו ברכבת ישראל היתה נפסקת תוך זכאות לפיצויי פיטורים. אמנם נכון שאילו היה התובע ממשיך לעבוד ברכבת ישראל הוא היה הופך לזכאי לגימלה, אך, כאמור כבר לעיל, בה בעת - היתה נשללת זכאותו האפשרית לפיצויי פיטורים. כיון שכך, אין סיבה להניח שכאשר הוסכם בין הצדדים שהתובע יקבל מעין פיצוי על הפסקת עבודתו ברכבת ישראל, יתייחס הפיצוי הן להפסד הזכות לפנסיה והן להפסד הזכות לפיצויי פיטורים, שכן במקרה כזה הפיצוי אמור היה להיות גבוה מהזכויות שהפסיד. מכאן, שאף שנכון שככלל, הביטוח על פי פוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח מכסה גם תגמולים וגם פיצויי פיטורים, אין זה בהכרח נכון שכאשר דובר עם התובע על קניית זכויות רטרואקטיוויות בחברת הביטוח, המשמעות היא של קניית מלוא הזכויות, הן בתגמולים והן בפיצויים, שכן הקניה הרטרואקטיווית באה, כאמור בהצעת העבודה "בהתאם להפסד ותק כפי שנגרם לך כתוצאה מהפסקת עבודתך בחברה הקודמת", ו"הפסד ותק" זה לא היה יכול להיות כפול הן לפיצויי פיטורים והן לתגמולים. בנוסף לשיקול שלעיל, אין להניח שהצדדים התכוונו שהנתבעת תרכוש לתובע זכויות תגמולים בחברת הביטוח בלא שהתובע יפריש את חלקו לצורך התגמולים. אשר על כן, נראה לי כי הפירוש הסביר, המביא בחשבון את המטרה שהצדדים הציבו נגד עיניהם כשהתקשרו על פי הצעת העבודה, מחייב שהאמור בסעיף 2ד' להצעת העבודה יפורש באופן שרכישת הזכויות על פי ההתחייבות אינה רכישה הן של זכויות לתגמולים והן של זכויות לפיצויים. 37. כעת, למשמעות של הנספח ומסמך החישוב. מן הראוי לזכור כי הנסיבות שבהן נכרת ההסכם האמור בנספח היו לאחר שהתובע פנה לבהט בטרוניות על כך שהנתבעת איננה מכבדת את שהוסכם בין הצדדים על רכישת זכויות רטרואקטיווית. מכאן, שמטרת ההסכם האמור היתה להביא למצב של סתימת טענותיו של התובע בענין זה. עובדה היא גם שלאחר חתימת הנספח ומסמך החישוב, לא העלה התובע טענות נוספות באותו ענין כנגד הנתבעת, עד לפיטוריו (ומדובר, כאמור בסעיף 13 לעיל ובעדותו של התובע בשורות 10-12 לעמ' 34 לפרו', בתובע העומד על זכויותיו וטורח לבדוק אם מקיימים אותן). מדוע הסתתמו טענותיו של התובע ? נראה לי כי התשובה לכך נעוצה בעובדה שהתובע כבר לא היה צריך לדאוג לקבלת הפיצוי על הפסד פיצויי הפיטורים מרכבת ישראל, שכן קבלת פיצוי זה לא היתה כבר תלויה בכך שהסכום המתאים יופקד בחברת הביטוח ואף לא היתה תלויה כבר בהסכמת הנתבעת לשחרר לזכות התובע את הסכומים שיופקדו על פי הפוליסה, אלא היתה לתובע התחייבות מפורשת שהוא יקבל את אותו פיצוי מיוחד בגובה פיצויי הפיטורים שהיה יכול להיות זכאי להם בגין עבודתו ברכבת ישראל, בלא קשר לנסיבות הפסקת עבודתו אצל הנתבעת. ואם יאמר התובע (ואכן הוא אומר) - כיצד מתיישבת פרשנות זו עם האמור בנספח שהתנאים שבנספח הם "בנוסף לכל התנאים ..." ? אשיבנו שאכן קשה ליישב את הדברים, אך ניתן לעשות זאת, אם מביאים בחשבון את מטרת הצדדים בעת כריתת החוזה, כאמור לעיל, ואם רואים את האמור במשפט זה כי הוא בא להוסיף על כל שאר התנאים שהוסכמו עם התובע בעבר בעניינים שאינם קשורים ברכישת זכויות רטרואקטיוויות. כלומר, שהאמור בנספח אינו גורע מכל זכות אחרת של התובע והוא בא בנוסף לזכויות השכר המוסכם, הרכב, הביטוח השוטף בביטוח מנהלים, קרן ההשתלמות וכל כיו"ב, אך אין האמור בנספח בא להוסיף על הזכות של רכישת הזכויות הרטרואקטיווית אלא הוא בא במקומה. כאמור לעיל, אני מודע לאילוץ הלשוני המסויים שפרשנות זו מצריכה, אך כשאני שם לנגד עיני מחד את התרשמותי מבהט שאיננו נוהג להקפיד ולדקדק בלשונו כך שניתן לראותו כמי שהוציא תחת ידו מסמך שאינו מושלם בניסוחו, ומאידך את הקושי הנגדי, לקבל את פרשנותו של התובע, קושי העולה עשרות מונים על זה שבקבלת פרשנותה של הנתבעת, אני מעדיף את הפירוש הקל יותר והמתיישב יותר עם ההגיון. 38. התוצאה מהאמור לעיל היא שאת התחייבותה של הנתבעת על רכישת זכויות רטרואקטיוויות בחברת הביטוח, יש לפרש לאור שלושת המסמכים (הצעת העבודה, הנספח ומסמך החישוב), כהתחייבות להפקיד בחברת הביטוח או לשלם לתובע (על פי בחירת התובע) סך של 5,290.50 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה כאמור במסמך החישוב. 39. מעבר לנדרש אעיר כי אילו אכן היתת פרשנותו של התובע מתקבלת והיה נקבע כי הנתבעת נשארה חייבת, גם לאחר כריתת ההסכם בנספח ובמסמך החישוב, לרכוש עבור התובע זכויות תגמולים בחברת הביטוח, הרי שקרוב לוודאי שהיה צריך לקבל את טענת הנתבעת בדבר התיישנות רכיב זה של התביעה (טענת ההתיישנות הועלתה כבר בכתב ההגנה), שכן אף על התובע מקובל שהמועד לביצוע התחייבות זו היה, לכל המאוחר, במועד בו פנה לראשונה אל בהט בשאלה מדוע הנתבעת לא קיימה את התחייבותה (לפחות מספר שבועות בטרם יום 4/3/86, בו נחתם הנספח), כלומר, המועד לביצוע ההתחייבות חלף למעלה מ-7 שנים טרם הגשת התביעה. הלכה פסוקה היא שתובענה בגין אי-רכישת זכויות פנסיוניות מתיישנת 7 שנים לאחר המועד לרכישת הזכויות (בלא קשר למועד סיום העבודה), כך שנראה שהיה צריך לקבל את טענת ההתיישנות (לא מצאתי תימוכין משפטיים לטענת ב"כ התובע בסעיף 8 לתגובתו על סיכומי הנתבעת, בדבר הצורך בפירוט טענת ההתיישנות כתנאי לקבלתה). האם היתה הנתבעת אמורה לגלם את סכום "הפיצוי המיוחד", כך שהתובע יקבלנו בלא חיוב במס הכנסה ? 40. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלת גילום הסכום על פי מסמך החישוב; האם כטענת התובע - יש לשלמו "נטו" או שמא כטענת הנתבעת התובע הוא זה שחייב לשאת בנטל המס כתוצאה מקבלת הסכום. 41. מקובלת עלי טענתו של ב"כ הנתבעת, בסעיף 3.1.3 לסיכומיו, שהכלל בפרשנות הסכמים, הוא שהסכומים הנקובים בהם הם "ברוטו". אולם, אינני מקבל את טענתו שכדי לפרש חוזה כמדבר על התחייבות "נטו" יש צורך דווקא בהוראה מפורשת וחד-משמעית. כל שניתן ללמוד מהכלל האמור הוא שהטוען לסכום "נטו" - עליו הראיה, אך את נטל הראיה בענין ניתן להרים לא רק באמצעות הוראה מפורשת, אלא אף באמצעות פרשנות של ההסכם באורח משתמע מכוונת הצדדים ומכלל הנסיבות. לפיכך, אף שלא נאמר בנספח ובמסמך החישוב מאומה בשאלה אם מדובר ב"נטו" או ב"ברוטו", עדיין פתוחה בפני התובע הדרך לשכנע כי מדובר ב"נטו", ויש לבחון טענתו זו לאור פרשנותו הנכונה של הסיכום בין הצדדים. 42. לצורך פרשנות ההסכם יש להיזקק שוב למטרה שהצדדים ראו נגד עיניהם בעת שסיכמו ביניהם את התנאים שבאו לידי ביטוי במסמכים (הצעת העבודה, הנספח ומסמך החישוב). כאמור כבר לעיל, מהמסמכים עולה ברורות שמטרתה המקורית של רכישת הזכויות הרטרואקטיווית - ששונתה לאחר מכן לגיבוש הזכות ל"פיצוי מיוחד", היתה לפצות את התובע על הפסד הזכות לפיצויי פיטורים מאת רכבת ישראל. זו גם הסיבה מדוע חושב הסכום במסמך החישוב באופן שבו חושב (המשכורת האחרונה ברכבת ישראל כשהיא מוכפלת במספר שנות העבודה ברכבת ישראל). אילו היה התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורים בגין עבודתו ברכבת ישראל הוא היה מקבל זאת בסכום "נטו" (מדובר בשיעור שאינו עולה על 100% מפיצויי הפיטורים). לפיכך, הדעת נותנת כי את הסיכום בין הצדדים, על "פיצוי מיוחד" בגין הפסד הזכות לפיצויי פיטורים מאת רכבת ישראל, יש לפרש כמתייחס אף הוא לסכום "נטו", הגם שהדבר לא נאמר במפורש במסמכים. ראיה למסקנתי זו ניתן למצוא בעצם העובדה שהנתבעת בחרה שלא לקיים את התחייבותה המקורית, רק בשל שיקולי מס. אילו ממילא היה התובע אמור לשלם את המס על הזכות שהנתבעת הסכימה להעניק לו, לא היתה לנתבעת כל סיבה לחשוב (או לטעון) שהיא צריכה להתייעץ עם "אריק" מסוכנות הביטוח על השאלה כיצד לבצע זאת. חיזוק נוסף לכך יש בעדותו של בהט, כשאמר: "אני לא רוצה להעלות את הדברים בבית הדין, יכול להיות שאלו דברים לא חוקים, יש פה ענין של מיסוי ויש אפשרות להתחמק ממס ולא להתחמק ממס ולכן זה מנוסח בצורה כזאת שלא תהיה מספיק ברורה, כדי שהעובד ירוויח כמה גרושים מס." שו' 24-27 בעמ' 200 לפר'. אמנם, מהסיפא לדברים המצוטטים ניתן להבין כאילו הניסוח המעורפל נועד לטובתו של התובע, כאילו הוא חייב במס, אך אני מתקשה מאד להאמין שהנתבעת נטלה על עצמה סיכון הן מצד התובע (סיכון שהתממש בכך שטען בתובענתו טענות שהסתמכו על אותו ניסוח מעורפל) והן מצד שלטונות המס (שיפנו לנתבעת כמי שמחוייבת בניכוי מס במקור), רק כדי שהתובע ירוויח. סביר הרבה יותר שהנתבעת בחרה בניסוח מעורפל כדי שהיא תוכל, בבוא העת, לנסות לחסוך מעצמה את המס שיהיה צריך לשלם בגין ההטבה לתובע שבאה לידי ביטוי בסופו של דבר בתשלום סכום השווה לפיצויי הפיטורים שהתובע היה יכול לזכות בהם מרכבת ישראל. 43. לאור האמור לעיל, אני סבור שהדרך הנכונה לפרש את התחייבותה של הנתבעת, היא בכך שהנתבעת היתה חייבת להפקיד בחברת הביטוח עבור התובע או לשלם לתובע עצמו (על פי בחירת התובע בעת סיום עבודתו) סך של 5,290.50 ש"ח, כשהוא צמוד למדד כאמור במסמך החישוב. בונוס שנתי לשנת 1992 44. בהצעת העבודה הובטחה לתובע זכות לבונוס שנתי "בהתאם למקובל בחברה", והמקובל, כעולה מהראיות היה להעניק בונוס, אם כי קביעת שיעורו המדוייק של הבונוס לתובע נעשתה מדי שנה מחדש, על פי קביעתו של מנכ"ל המפעל (בהט). מקור נוסף לזכות התובע לבונוס שנתי ניתן למצוא בהסכם הבונוס, אשר בו (בניגוד לאמור בהסכם המיוחד) אין כל הוראה שהוא איננו חל על מנהלים ועל מי שמועסקים בחוזה אישי. טענת הנתבעת (בסעיף 4.1 לסיכומיה) על כך שדין התביעה לבונוס להידחות מאחר שהתובע לא הוכיח את שיעור הבונוס, ראויה להתקבל רק ככל שהיא נוגעת לעילת התביעה הנסמכת על הצעת העבודה. אולם, אין לקבל אותה ככל שהיא מתייחסת לתביעה לבונוס הנסמכת על הסכם הבונוס (שכאמור לעיל, אין סיבה לקבוע שהוא איננו חל על התובע). 45. לפיכך, אף שהתובע לא הצליח להוכיח איזה בונוס היה מגיע לו על פי התחייבותה המקורית של הנתבעת בהצעת העבודה, יש לקבל רכיב זה של תביעתו בהתאם לאמור בהסכם הבונוס, שכן מכח הסכם הבונוס ברור שהנתבעת לא היתה זכאית לקצוב לתובע בונוס ששיעורו נמוך מזה שהגיע לכלל העובדים על פי הסכם הבונוס. 46. לתובע, על פי ותקו אצל הנתבעת בשנת 1992, הגיע בונוס שנתי בשיעור השווה ל-70% ממשכורתו, בגין שנה מלאה. בשנת 1992 עבד התובע עד יום 31/8/92 (תקופת ה"הסתגלות", עד 30/9/92, איננה אמורה לשאת עמה צבירת זכויות להטבה נלווית כבונוס), ועל כן הבונוס המגיע לו, באופן יחסי לתקופת עבודתו באותה שנה, היה שני שלישים משיעור של 70% ממשכורתו, כלומר 46.67% משכרו, המגיע לסך -.4,009 ש"ח. 47. אין לקבל את טענת ב"כ התובע, בסוף עמ' 11 לסיכומיו, על כך שהבונוס אמור לשאת גם פיצוי הלנה, וזאת לא רק בשל כך שהבונוס איננו "רכיב מרכיבי שכרו (המוסווה) של התובע", כטענת בא כחו, אלא בעיקר משום שהבונוס איננו חלק של השכר שנקבע מועד לתשלומו בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ומשכך - איננו יכול להפוך "שכר מולן". (הסכם הבונוס קבע מועד לתשלום הבונוס עבור שנת 1991 אך לא קבע מועד לתשלום הבונוס לשנת 1992). 48. המסקנה מכל האמור לעיל בחלק זה של פסק הדין היא שהנתבעת חייבת לשלם לתובע חלק יחסי של הבונוס השנתי לשנת 1992, בסך -.4,009 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת סיום העבודה (31/8/92) עד התשלום בפועל. 49. אינני מקבל את טענת הנתבעת על כך שהיא יצאה ידי חובת תשלום הבונוס בתשלום בסך -.3,000 ש"ח ששולם לתובע במשכורת חודש ספטמבר 1992. הנטל להוכיח שרכיב ששמו "נסיעות לעבודה" מהווה דווקא מיצוי של זכות ה"בונוס", מוטל על הנתבעת, והיא לא הרימה נטל זה. 50. אמנם, נכונה טענתו של ב"כ הנתבעת, בסעיף 4.3 לסיכומיו, כי בחודש ספטמבר 1992, כאשר התובע כבר לא עבד בפועל, לא היתה כבר חובה לתת לו את ההטבות הנלוות, לרבות הרכב הצמוד, כך שלא היתה לו זכות מוקנית לקבל פיצוי על כך שהחזיר את הרכב לנתבעת (ובענין זה אין לקבל את טענת ב"כ התובע בעמ' 13 לסיכומיו). אולם, אף שלא היתה חובה להמשיך ולהעמיד את המכונית לרשותו של התובע בחודש ספטמבר 1992, ואף שלא היתה לתובע זכות לקבל פיצוי על כך שהמכונית כבר לא הועמדה לרשותו באותו חודש, הרי שמסתבר שבפועל הנתבעת החליטה לפצות את התובע על נטילת הרכב (ומובן שהדין אינו אוסר מתן פיצוי כזה), והחליטה לשלם לתובע סכום של -.3,000 ש"ח, כפיצוי, תחת השם "נסיעות לעבודה". 51. זיקת שם הרכיב "נסיעות לעבודה" לפיצוי על נטילת המכונית, גבוהה בהרבה מכל זיקה אפשרית בין שמו של אותו רכיב לבין בונוס שנתי, מה גם שמתלושים אחרים עולה שהנתבעת ידעה היטב לכנות את רכיב הבונוס בשמו שעה ששולם. 52. על כן, אין לראות את הסכום של -.3,000 ש"ח ששולם כ"נסיעות לעבודה" במשכורת חודש ספטמבר 1992 כבא על חשבון או במקום זכותו של התובע לבונוס לשנת 1992. פיטורים בניגוד להסכם או שלא בתום לב 53. ענין ראשון שיש לדון בו בנוגע לטענת התובע על כך שהוא זכאי לפיצויים בגין האופן בו נעשו פיטוריו, הוא שאלת חלותם של הסכמים קיבוציים כלשהם על יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעת. כבר במסגרת החלק של קביעת העובדות בפסק דין זה, קבעתי כי התובע לא הוכיח שהנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים בישראל או בהתאחדות בעלי התעשייה בישראל, כך שלא ניתן לקבוע את חלותם לא של הסכם המתכת ולא של הסכם ההסדר. 54. מעבר לנדרש אעיר כי ממילא לא היו ההסכמים הכלליים האמורים מועילים לתובע. בענין הסכם המתכת נראה שאין הוא יכול לחול על התובע, לאור הגדרת "עובד" באותו הסכם, כ"עובד כפיים", ולאור הסברה שיש לקבל את טענת ב"כ הנתבעת (בסעיף 2.5 לסיכומיו) על כך שאין לראות את התובע כמי שעבד עבודת כפיים אצל הנתבעת. גם הסכם ההסדר לא היה יכול להועיל לתובע אף אם היה חל על יחסי העבודה בינו לבין הנתבעת, באשר הסכם ההסדר (שבחלקו המכריע הוא אובליגטורי ולא סטטוטורי) איננו אוסר את פיטוריו של התובע, אלא קובע (בסעיף ב' לפרק הרביעי שבו) כי פיטורים רגילים אפשריים מסיבה מספקת. הסכם ההסדר אמנם אוסר "שרירות לב" ביחס לפיטורים, אך הן פיטורים בשרירות לב והן פיטורים בלא סיבה מספקת ממילא יהיו הפרה של חובת תום הלב של המעביד, כך שהסכם ההסדר עצמו (שנחתם טרם חקיקתו של חוק החוזים), איננו יכול להועיל לתובע. המשך הפרק הרביעי בהסכם ההסדר עוסק בהתדיינות עם נציגות העובדים בענין פיטורים, אלא שמהאמור בסעיפים ג' ו-ד' לאותו פרק, ברור כי מדובר רק בפיטורים עקב צמצומים, ובענייננו, אין כבר חולק שהתובע לא פוטר עקב צמצומים, כך שעל פי הסכם ההסדר לא היה צורך בהתדיינות עם נציגות העובדים בענין פיטורי התובע. 55. הצדדים התנצחו ביניהם הרבה בשאלה אם יש לראות את התובע כמי שהועסק על פי חוזה אישי (בהתחשב בעובדה שלמרות האמור בסיפא להצעת העבודה, התובע לא חתם על חוזה עבודה מפורט כפי שהנתבעת רצתה שהוא יחתום). אולם, נראה לי שלצורך הכרעה בשאלה אם ההסכם המיוחד חל על התובע, אין כלל צורך לקבוע אם התובע היה במעמד של מי שמועסק בחוזה אישי, שכן, כאמור כבר בסעיף 30 לעיל, ההסכם המיוחד, על פי לשונו (סעיף 24א' להסכם המיוחד), איננו חל לא רק על מי שמועסקים לפי חוזה אישי אלא גם על "מנהלים", ואין חולק כי התובע, שהיה מנהל יחידת (או מחלקת) המחשב של הנתבעת, והשתתף בישיבות הנהלת המפעל - היה "מנהל" במפעלה של הנתבעת, כך שברור שההסכם המיוחד איננו חל עליו. אלא שאף אם הייתי קובע כי ההסכם המיוחד חל על התובע, לא היה בכך כדי לשנות מאומה בענין פיטוריו, שכן אין בהסכם המיוחד דבר וחצי דבר בענין סדרי פיטורים מיוחדים שהנתבעת מחוייבת לנהוג על פיהם או בענין עילות פיטורים מוגבלות כלשהן. 56. אשר על כן, בין אם הנתבעת חברה בהתאחדות התעשיינים ובין אם לאו, בין אם ההסכם המיוחד חל על התובע ובין אם לאו - אין לקבוע כי בפיטוריו של התובע היה משום הפרת הסכם קיבוצי כלשהו, והשאלה היחידה שיש לבחון היא אם הנתבעת פיטרה את התובע בחוסר תום לב (שזו, אמנם, הטענה העיקרית של התובע בענין זה). 57. התקשיתי עד מאד להגיע לסוף דעתם של באי כח התובע בטענתם על חוסר תום הלב בפיטוריו של התובע, שכן גם אם נכונה טענתו של התובע שהוא נפל קורבן לתככים ומזימות שרקחו נגדו (בעיקר מכיוונו של זאב), הרי שעדיין ייתכן שזאב היה כה משכנע בדבריו ובהשמצותיו (אם היו) עד שבהט האמין בתום לב שרצוי לפטר את התובע, ואם כך היה - הרי שלא יהיה ניתן לקבוע כי התובע פוטר בחוסר תום לב. אני מודע לקושי שהתובע ניצב בפניו, הקושי להוכיח את היסוד הנפשי של המעביד (ובענייננו - בהט), בעת שקיבל את ההחלטה על פיטוריו, קושי שב"כ התובע עמד עליו בראש עמ' 17 לסיכומיו, אולם, עדיין יש לדרוש מהתובע מידה מסויימת של הוכחת טענתו בדבר פיטורים שרירותיים. אף אם אצא מנקודת הנחה שכל דברי הדיבה שנאמרו על התובע בתצהיריהם ובעדויותיהם של עדי הנתבעת, הינם נטולי בסיס לחלוטין, ואף אם אראה עצמי חופשי להכריע בחלק זה של התובענה על פי גירסתו של התובע בלבד, הרי שלא אוכל לקבוע כי היו פיטורים בחוסר תום לב, שכן, לאחר שזאב נשאר בתפקידו כמנהל אגף (בניגוד לתקוותו של התובע) ומשזאב שהפך להיות מקורבו של בהט לא רצה את התובע כאחד מהכפופים לו (זאב חשב שהתובע מרוויח ממון רב מדי ותורם תרומה מועטה מדי), הרי שכאשר בהט אמור לשקול את טובת המפעל, הוא היה זכאי להחליט שלא ניתן להמשיך את העסקתם במקביל הן של זאב והן של התובע, ומטבע הדברים, היה זכאי להעדיף את המשך העסקתו של הבכיר יותר (זאב) ואת פיטוריו של התובע. שיקולים מעין אלה, של ראיית יריבות קשה בין שני עובדים כסיבה מספקת להפסקת עבודתו של אחד מהם, ושל העדפת הפסקת עבודתו של הזוטר מביניהם, אף אם אינם שיקולים סימפטיים, וברור מדוע הם לצנינים בעיני התובע, אין כל סיבה לראות אותם כשיקולים שרירותיים או ככאלה שאינם מתיישבים עם חובת תום הלב. ייתכן, שהעובדה שהנתבעת בחרה להעלות בכתב הגנתה ובראיות מטעמה סיבות שונות (שאולי אף סותרות בחלקן) לפיטוריו של התובע, (כנטען בהרחבה בסיכומי ב"כ התובע), יש בה כדי להעיד על חוסר תום לב מצד הנתבעת בניהול התגוננותה מפני התביעה, אך אין עובדה זו יכולה להשליך, רטרואקטיווית, על הסיבה האמיתית לפיטורי התובע. 58. ככל הנראה, הסיבה האמיתית לכך שב"כ התובע העלו טענה על פיטורים בחוסר תום לב, היתה רק בשל העובדה שמכתב הפיטורים לא שיקף את הסיבה האמיתית לפיטורי התובע (כמוסכם, כיום, על כולם). אולם, העובדה שנמסר לתובע מכתב פיטורים סטנדרטי, המדבר על פיטורים בשל צמצומים, לא היתה יכולה לגרום כל נזק לתובע, שכן התובע ידע היטב שלאמור במכתב לגבי סיבת הפיטורים, אין כל קשר למציאות, והבין היטב כי פיטוריו נעשו מסיבה אחרת. בעדותו אישר התובע כי ידע את סיבת פיטוריו וכי לא התייחס כלל לסיבת הפיטורים שנרשמה במכתב. כה העיד התובע: "ב 10/91 כשהתברר אז שזאב נשאר, חנן עזב וגם אני ידעתי שאני הולך . . . היה ברור שאם ימצאו מי להחליף אותי - יחליפו אותי, כי זאב היה מנהל האגף שלי ואם הוא לא היה מרוצה ממני, לא היתה סיבה שאשאר." שו' 7-8 ו-22-24 בעמ' 41 לפרו'. שו' 27-28 בעמ' 42 לפרו'. "אני לא זוכר אם בצלאל נתן לי ביד את מכתב הפיטורים. נכון שמבחינתי כל מה שכתוב שם לא היה נכון. לא אמרתי לבצלאל שאני רוצה מכתב אחר, אפילו לא חשבתי ללכת אתם למשפט על המכתב הזה" שו' 27-29 בעמ' 43 לפרו'. אם התובע, כטענתו (הנראית סבירה מאד בעיני) אכן פוטר בשל כך שזאב לא רצה אותו באגף שלו, ואם אכן התובע ידע מייד שזו הסיבה לפיטוריו (ואף התפלא שלא פיטרו אותו קודם לכן), כיצד היה יכול להינזק במשהו מכך שמכתב הפיטורים נקב סיבה בלתי נכונה לפיטורים ? וכיצד הוא יכול לטעון שהוא זכאי לפיצוי (בגובה שכר שנתי) בגין אותו נזק ? 59. ברור שהנתבעת לא נהגה כשורה בכך שבחרה לרשום מכתב פיטורים העוסק בצמצומים שלא היו, אך כאשר התובע ידע שאין הדבר כך ולא ייחס כל חשיבות לתוכנו של המכתב, לא ניתן לקבוע כי על הנתבעת לפצותו על נזק שנגרם לו בגין תוכנו של המכתב (נזק שלא הוכח ולא היה יכול להתקיים). 60. פסק הדין שב"כ התובע מסתמך עליו ומצטט ממנו בעמוד 17 לסיכומיו (דב"ע מא/39 - 3 חג'ג' - איתם - מינהל אזורי, אג"ש בע"מ, פד"ע יג 74), איננו יכול להועיל לתובע לא רק בשל כך שהתובע לא הוכיח נזק או אף אפשרות לנזק בגין תוכן מכתב הפיטורים, אלא גם בשל כך שדווקא מהחלק המצוטט בסיכומי התובע (מעמ' 82 לפסה"ד) עולה כי הפרת חובת תום הלב נקבעת כאשר מצאו לנכון שלא לגלות את הסיבה האמיתית לפיטורים, אך בענייננו, כאמור לעיל, התובע ידע בוודאות את הסיבה לפיטוריו, ולא מדובר בסיבה נסתרת כלשהי. 61. לאור כל האמור לעיל, דין תביעתו של התובע לפיצויים בשל האופן בו נעשו פיטוריו - להידחות. כיון שכך, אין אני רואה צורך לקבוע דבר בשאלת הקטנת הנזק (אי-הצלחת התובע למצוא מקום עבודה לאחר פיטוריו), הגם ששאלה זו תפסה מקום רב במסגרת הבאת הראיות, בעיקר במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, בפרטנות ובאופן שיש בהם כדי להצדיק הענקת התואר: "חקרן בלתי נלאה" לב"כ הנתבעת. לסיכום 62. בענין רכישת הזכויות הרטרואקטיוויות או "הפיצוי המיוחד" א. דחיתי את טענת התובע על הצורך ברכישת זכויות לתגמולים בנוסף למתן "הפיצוי המיוחד", וקיבלתי את טענת הנתבעת על כך שתשלום הסכום האמור במסמך החישוב בא לכסות התחייבות זו. ב. הנתבעת אמנם הפרה את ההתחייבות בכך שלמרות שלפי הנספח היה התובע זכאי לבחור אם לקבל את הסכום לידיו או אם להפקידו בחברת הביטוח - החליטה הנתבעת, בניגוד לדעתו של התובע, להפקיד את הסכום בחברת הביטוח, אלא שלא הוכח שלתובע נגרם נזק בשל כך (והוא גם לא טען לנזק בגין הפרה זו של ההתחייבות). ג. הפרה נוספת של התחייבות הנתבעת, היתה בכך שהסכום לפי הפיצוי, לא גולם. הנתבעת חייבת היתה לגלם את הסכום כך שהתובע יזוכה בו בערכי "נטו". ד. אשר על כן, ובהעדר כלים לחשב את הערך הכספי של ה"ברוטו" לעומת ה"נטו", ניתן בזה צו עקרוני לאופן בו על הנתבעת לנהוג, כמפורט בס"ק ה' ו-ו' להלן. ה. אם הנתבעת יכולה למשוך בחזרה את הסך של -.15,030 ש"ח שהפקידה בחברת הביטוח סמוך לסיום עבודתו של התובע, עליה למשוך סכום זה בחזרה, ובמקרה כזה עליה לשלם לתובע סך "נטו" של 5,290.50 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, מיום 31/8/85 (מועד סיום העבודה ברכבת ישראל שהובא בחשבון במסמך החישוב) ועד ליום 31/8/92 (מועד פיטוריו בפועל של התובע). מיום 1/9/92, יישא הסכום המוצמד הפרשי הצמדה וריבית, עד התשלום בפועל. ו. אם הנתבעת כבר איננה יכולה למשוך בחזרה את הסכום של -.15,030 ש"ח, שהפקידה, עליה לערוך חישוב מה סכום הנטו שהתובע הפיק מהפקדת סכום זה בחברת הביטוח, להציג את החישוב לתובע, ולשלם לתובע את ההפרש בין הסכום המחושב לבין הסכום האמור בס"ק ה' לעיל. 63. בענין הבונוס השנתי א. אף שהתובע לא הוכיח את גובה הבונוס שהיה יכול להגיע לו על פי הצעת העבודה, קיבלתי את טענתו על זכאותו לבונוס שנתי בשיעור שאיננו נמוך מזה שנקבע בהסכם הבונוס, ודחיתי את טענת הנתבעת על הקשר בין הסכום ששולם כ"נסיעות לעבודה" לבין הבונוס. ב. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע חלק יחסי של הבונוס השנתי לשנת 1992, בסך -.4,009 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת סיום העבודה (31/8/92) עד התשלום בפועל. 64. בענין הפיצויים בגין אופן פיטוריו של התובע כאמור לעיל - דחיתי ראש תביעה זה. 65. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בענין הוצאות המשפט אני ניצב בפני שיקולים מנוגדים, בגין כל אלה: לזכות הנתבעת: (1) התובע הפסיד חלק ניכר מתביעתו והחלק בו זכה הוא שיעור קטן בלבד מסכום התביעה. (2) מן הראוי להביע מורת רוח רבה מהאופן בו יוצג התובע (כוונתי בעיקר ללשונו הבוטה של עו"ד דובר). (3) הנתבעת כבר חוייבה לשאת בהוצאות מסויימות בהחלטת ביניים שניתנה בתיק. לזכות התובע: (3) בסיכומו של דבר נמצא שהנתבעת הפרה חלק מהתחייבויותיה לתובע וסביר להניח שלא היה זוכה במה שנמצא זכאי לו, אילו לא הגיש את התביעה. (4) הנתבעת נהגה שלא כשורה הן באמור במכתב הפיטורים והן באופן בו עמדה תחילה (בעת שנקבעו הפלוגתאות) על הטענה המופרכת כאילו התובע פוטר בשל צמצומים. ייתכן גם שחלק מטענות הנתבעת (כפי שהועלו במסכת הגנתה) על הסיבה לפיטורי התובע לא היו נכונות או תוארו באופן מוגזם (אני נמנע במודע מלקבוע זאת באופן מוחלט). (5) התובע כבר חוייב לשאת בהוצאות מסויימות בהחלטת ביניים שניתנה בתיק. בשיקלול של מכלול השיקולים המנוגדים, נראה לי כי האיזון הנכון ביניהם מחייב לייחס משקל רב יותר לשיקולים (1) ו-(2) מאשר לשיקולים (3) ו-(4), אך בלא להתעלם מחומרת האמור בשיקול (4). לאור האמור לעיל, נראה לי שמן הראוי לחייב את התובע לשאת בהוצאות משפט, אך לא בסכום שהיה נפסק נגדו אילו שיקולים (3) ו-(4) לא היו קיימים. על כן, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך -. 1,500 ש"ח, בתוספת מע"מ. הנתבעת תהיה זכאית לקזז את סכום ההוצאות מהסכומים שנפסקו לעיל לזכות התובע. 66. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. חוזהחוזה אישירכבת