הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשרקיבל את תביעתה של המשיבה והורה, כי דירתה של המערערת הראשונה תירשם על שםהמשיבה וכי המערערות יפנו את הדירה הנ"ל וימסרו אותה לידיה. כן חויבה המערערתהראשונה בתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, ויחד עם המערערת השנייה הוטל עליהלשלם למשיבה הוצאותיה במשפט ושכר טרחת עורך-דין. עניינו של הערעור בטענות אותןמפנות המערערות כלפי תוקפה של עיסקת המכר עם המשיבה, ולחלופין, כנגד אכיפתה. 2. הרקע העובדתי פורט באריכות רבה בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, וניתןלהסתפק בהרצאתם של עיקרי הדברים: המערערת הראשונה (להלן - סלחה) היא אמה של המערערת השנייה (להלן - לבנה). השתיים התגוררו בדירה בת ארבעה חדרים בשכונת גילה בירושלים, יחד עם עוד תשעהמבניה ומבנותיה של סלחה, רובם בגירים מעל גיל 18. הדירה הייתה רשומה על שםסלחה, שהתאלמנה מבעלה, כחוכרת לדורות במינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת. סלחהאינה יודעת כתוב. המשיבה עבדה כמנהלת סניף שופרסל, אשר בו עבדה גם לבנה,כקופאית. בעת רכישת הדירה על-ידי סלחה בשנת 1985 חתמה המשיבה כערבה למשכנתאשניתנה לסלחה לצורך מימון הרכישה. בראשית שנת 1987 החליטה סלחה למכור את הדירהוביקשה את לבנה לסייע לה בכך. לבנה פנתה מיוזמתה אל המשיבה והציעה לה לקנות אתהדירה, הואיל והמשיבה מכרה את דירתה תקופה קצרה קודם לכן. ביום 16.2.87 נחתםבין הצדדים חוזה למכירת הדירה, אותו ערך עו"ד ויצמן, שלא הייתה לו היכרותקודמת עם אחד הצדדים. תמורת הדירה התחייבה המשיבה לשלם סך של 54,000 דולר. במקום מיועד בחוזה לחתימת המוכרת מופיעה חתימה בצורת עיגול, אותה אישרעורך-דין ויצמן כחתימתה של סלחה. מספר ימים לאחר החתימה ביקשה המשיבה לבצע תשלום על-פי החוזה, אולם לבנה הודיעהלה כי היא ואמה חזרו בהן מן המוסכם וכי אינן רוצות למכור את הדירה. שבועיים לאחר מכן ראתה המשיבה פירסום על הדירה בעיתון, ומשהתקשרה לשם בעילוםשם, נאמר לה, כי מבקשים עבור הדירה 60,000 דולר. המשיבה פנתה לעורך-דין שלם,וזה שלח ביום 6.4.87 מכתב התראה לסלחה, אשר חזר בציון "לא נדרש". בסמוך לכךמצאו סלחה ולבנה דירה שהתאימה לצורכיהן ("דירת מנשורי"), ופנו אל המשיבהעל-מנת לנסות ולהסדיר עיסקה משולשת, במסגרתה תשלם המשיבה ישירות למוכר דירתמנשורי. הצדדים נפגשו, כאשר עורך-דין פרקש, שייצג את מנשורי, עמד על חשיבותעריכת שני הסכמי המכר ביחד וניאות לייצג גם את סלחה ולבנה בעיסקה עם המשיבה. לפי דרישתו של עו"ד פרקש, הביעה המשיבה נכונות לחתום שוב כערבה לסלחה, לצורךגרירת המשכנתא של סלחה מהדירה הקיימת לדירת מנשורי. בהמשך לכך נחתמה ביום 23.4.87 בין סלחה לבין המשיבה תוספת לחוזה מיום16.12.87, במסגרתה הוכנסו מספר שינויים והתאמות לחוזה, כאשר סכום התמורה נותרבעינו. על התוספת לחוזה ועל ייפוי הכוח שניתן לקונה ולעורכי הדין פרקש ושלםחתמה סלחה באמצעות בוהן יד ימינה, כאשר הנוטריון לנקין מאמת חתימה זו. לבנהחתמה כערבה לתוספת ולחוזה עצמו. המשיבה שילמה את רוב התמורה בגין הדירה (את היתרה הפקידה לאחר הגשת התביעהבקופת בית המשפט). את הרכישה מימנה המשיבה, בין השאר, בהלוואה שקיבלה מבנק,תוך התחייבות לרשום משכנתא לטובת המלווה. דא עקא, שהמערערות שוב נמלכו בדעתן ובאמצע חודש יולי 1987 הודיעו למשיבה, כיאין בכוונתן לקיים את החוזה. עו"ד פרקש, אשר ייצג כאמור את סלחה בעיסקה, הודיעלבא-כוחה של המשיבה, כי המערערות הורו לו להימנע מהשלמת העיסקה, וכי לא הועילואזהרותיו בדבר המשמעויות החמורות של הפרת החוזה. לאחר פנייה בכתב של בא-כוחהמשיבה, אשר לא נסתייעה, הגישה המשיבה את התביעה דנן, במסגרתה נתבקשו, ביןהיתר, סעדים של אכיפת החוזה ופיצויים. 3. המערערות התגוננו מפני התביעה בטענות הבאות: לסלחה לא הייתה גמירת-דעתהדרושה לצורך כריתת חוזה עם המשיבה, שכן לא הייתה מסוגלת להעריך את משמעותתוכנו; בשכנעה אותה לחתום על החוזה, ניצלה המשיבה את חולשתה השכלית והגופניתשל סלחה ואת מעמדה כמעבידתה של לבנה, הפעילה עליה כפייה ונהגה עמה בחוסרתום-לב, ולפיכך ביטלה סלחה את העיסקה; לחלופין, אכיפת החוזה בנסיבות הענייןהינה בלתי צודקת, והפיצויים המוסכמים שנקבעו בו אינם סבירים. נדבך מרכזיבטענותיהן של המערערות היה, כי מחיר הדירה, כפי שנקבע בחוזה, נמוך בהרבה ממחירהשוק: בעוד שהמחיר החוזי עמד על סך של 54,000 דולר, הרי הדירה הוערכה על-ידישמאי בשווי של 63,000 דולר. מחיר כזה גם שולם, לפי הטענה, על-ידי סלחה, עתקנתה את הדירה כשנתיים קודם לכן (בית המשפט חישב ומצא, כי הסכום על-פי חוזההרכישה האחרונה הנ"ל היה 59,224 דולר בלבד). טענה נוספת הייתה כי לסלחה לאהייתה כל סיבה הגיונית להמיר את דירתה בדירת מנשורי, שהייתה קטנה יותר, וכיילדיה כעסו מאוד על אפשרות כזו ורבו עמה בשל כך. 4. במסגרת הליך נפרד ולבקשת היועץ המשפטי לממשלה, מינה בית המשפט לסלחה ביום26.12.88 אפוטרופוס לפי סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות,תשכ"ב-1962 (מינוי אפוטרופוס ל"אדם שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוגלעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו"). לא נטען כיסלחה פסולת-דין (היא איננה חולת נפש ולא סובלת מפיגור שכלי), אלא שהיא"אנאלפבתית ופרימיטיבית". כפי שנאמר בהחלטת בית המשפט, בקשת היועץ המשפטיהתייחסה למצוקת הדיור של סלחה ושל משפחתה ונועדה להגן עליה בעתיד מפני מהלכיםשלה העלולים לפגוע בה ובבני-משפחתה. בית המשפט נעתר לבקשה, מאחר שגם סלחה הצטרפה לה ומן הטעם כי לכאורה אין המינוייכול לפגוע בצד שלישי, שכן לדעת בית המשפט "עיסקות שעשה חסוי שאיננו פסול דין,בלא הסכמת אפוטרופסו, יש להן בדרך כלל תוקף אלא אם כן ניתן לבטלן לפי הוראות החוקהכלליות החלות גם כאשר אין לאדם אפוטרופוס". לפיכך, מונה האפוטרופוס לענייןאחד בלבד, והוא לעניין עיסקאות בדירתה של סלחה או בתמורת הדירה. אולם ביתהמשפט התייחס למכירת הדירה נושא התביעה דנן, אשר הוגשה לפני הבקשה שלפניוובמסגרת הליך נפרד, וקבע, כי "מובן מאליו כי ההחלטה בתיק זה אין לה ולא כלוםלעיסקה שכבר נעשתה אלא היא מכוונת לגבי העתיד". 5. בית המשפט קיבל את התביעה ודחה את טענות המערערות אחת לאחת. לבית המשפטהוגשו שתי חוות-דעת פסיכיאטריות: האחת, מטעם המשיבה, של ד"ר בראל (הפסיכיאטרהמחוזי), והשנייה, מטעם המערערות, של פרופ' ע' קפלן-דינור. חוות-דעת נוספתהוגשה על-ידי ד"ר ולד, מנהל התחנה לבריאות הנפש, דרום ירושלים, אך היא הוצאהמתיק בית המשפט לאחר שנתברר כי מר ולד כלל לא נתבקש להמציא חוות-דעת אלא רק אתתיקה של סלחה בתחנה הנ"ל. ד"ר בראל וד"ר ולד גם העידו בבית המשפט. בית המשפט בחן בהרחבה את חוות הדעת ואת עדויות המומחים, ולאחר ששמע גם אתעדויותיהן של סלחה ושל בתה, קבע באופן חד-משמעי, כי סלחה איננה חולת נפש אומפגרת, אלא "בעלת אינטליגנציה גבולית וחסרת השכלה". לא הייתה מחלוקת, כי היאלא אושפזה מעולם בבית-חולים לחולי נפש ואף לא טופלה על-ידי פסיכיאטר. ביתהמשפט דחה מכול וכול את עדותו של ד"ר ולד, עליה אמר, "שהיא לחלוטין בלתיאמינה, איננה מבוססת על שום ממצא אובייקטיבי, והממצאים שמצא בסלחה - פיגורשכלי קשה ופגיעה מוחית אורגנית - מוצאים מדמיונו הפורה בלבד". נוכח מימצאים אלה קבעה הערכאה הראשונה, כי חוסר השכלה או אי-התמצאות בתחוםמסוים אינם מצדיקים ביטול חוזה, שאדם שאינו פסול-דין חתם עליו; סלחה הייתהמיוצגת בעיסקה (על שני שלביה) על-ידי עורכי-דין והייתה מלווה לאורך כל הדרךעל-ידי לבנה בתה; היו לסלחה מניעים סבירים למכור את דירתה; מחיר הדירה היהסביר נוכח רטיבות שנתגלתה בה ולאור חוות-דעתו של שמאי, אשר העריך את הדירהלצורכי מתן ההלוואה המובטחת במשכנתא מהבנק למשיבה, בסך של 50,000 דולר. סיכומו של דבר, הערכאה הראשונה מצאה, כי המשיבה פעלה בתום-לב, כי נכרת חוזהמחייב בין הצדדים וכי לא נתקיימה עילה לביטולו. נקבע, כי התנהגותן של המערערותהייתה נגועה בחוסר תום-לב, בכך שלא זו בלבד שהוליכו את המשיבה שולל תקופהארוכה, אלא טענו לבטלות החוזה, ויחד עם זאת, המשיכו להחזיק בכספי המשיבה ואףלא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להן להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט. בית המשפטלא השתכנע, כי אין זה צודק לאכוף את החוזה בנסיבות העניין, ולא מצא צידוקלעניין זה בכך שכל ילדיה של סלחה (למעט בת נשואה) גרים עמה. לפיכך הורתההערכאה הראשונה על: (א) אכיפת החוזה ורישום זכויותיה של המשיבה במינהל מקרקעי ישראל ובחברה המשכנת; (ב) תשלום פיצויים בגין הפרת החוזה בסך בשקלים השווה ל-6,000 דולר; (ג) תשלום פיצוי מוסכם (לאחר הפחתה מהסכום שננקב בחוזה) בסך בשקלים השווהל-15 דולר בגין כל יום של פיגור במסגרת החזקה בדירה, החל מיום 1.9.87; (ד) תשלום שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. כן קבע בית המשפט, כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור,אך אסר על המשיבה להעביר את זכויותיה בדירה עד למתן פסק הדין בערעור. בקשהלעיכוב הביצוע של הפינוי, אשר הוגשה לבית-משפט זה, נדחתה בהחלטה מיום 7.1.90. 6. המערערות חוזרות ופותחות בשלב הערעור את חזית המריבה כולה. לטענתן, טעתההערכאה הראשונה בניתוח מצבה הנפשי של סלחה ובבחינת הנסיבות המקימות את העילהלביטול החוזה בשל עושק. את סלחה ומשפחתה פקדו אירועים טראגיים רבים: אביהמשפחה נספה בפעולת איבה, ילד אחד נפטר בצעירותו וילדה אחרת התעוורה בדירהנושא הדיון. לסלחה היה דחף בלתי מוסבר להחליף דירות, היא נוטה לדיכאונותותלויה לחלוטין בסיועם של בני המשפחה. המשיבה ניצלה מצב זה ואת מעמדה בהתקשרותעם סלחה. בית המשפט לא התיר הבאת מלוא הראיות המצביעות על מצבה הנפשי של סלחהוטעה במשקל שייחס לראיות שהובאו לפניו. בהיות חוות הדעת סותרות היה על ביתהמשפט להיעתר לבקשת המערערות למנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יחווה דעהאובייקטיבית. בית המשפט איבד את סבלנותו לקראת סיום הדיון ומנע מההגנה השלמתראיותיה. כן טעה בית המשפט בהתייחסו לעניין אי-השבת התמורה: עוד בראשית המשפטובמסגרת הליכי ביניים נרשמו הזכויות בדירה על שם המשיבה, וכן נרשמה המשכנתאשנטלה, בעוד שהחזקה נותרה בידי המערערות, והכספים ששולמו בגין הדירה שועבדולהבטחת הלוואה שקיבלה סלחה. כן חוזרות המערערות על שאר הטענות בדבר אי הצדקשבאכיפת החוזה ובנוגע לפיצויים. 7. המסקנה העולה מתוך בחינתה של השתלשלות הדברים אשר תוארה לעיל היא, כי איןיסוד לערעור זה. לפני בית המשפט נפרשה תשתית ראייתית, ממנה ניתן היה להסיק את דבר כשרותההמשפטית של סלחה להתקשר בחוזה דנן. בתקופה הרלוואנטית לא נשללה כשרותה, אף לאהוגבלה כלשהו, ורשויות הסעד, אשר הכירו את המשפחה, לא מצאו לנכון לנקוט כלפעולה לשם הטלת הגבלה כאמור. המימצאים אותם קבעה הערכאה הראשונה בדבר מצבההנפשי של סלחה נקבעו תוך בחינה מדוקדקת של הנתונים הרלוואנטיים וניתוח חוותהדעת והעדויות של המומחים. עיקרו של דבר, סלחה עצמה העידה ארוכות במשפט (עלפני 36 עמודי פרוטוקול), ובית המשפט התרשם מיכולתה השכלית. מעיון בעדות זועולה, כי אין שחר לטענות בדבר פיגור. שכלי וניתוק כביכול מהמציאות. בעדותה שלסלחה ניתן למצוא הנמקות הגיוניות, התייחסות מושכלת לכל השתלשלות האירועים ואףהסתרה והתחמקות משאלות בלתי נוחות בחקירה הנגדית. מינוי האפוטרופוס, שנעשה במהלך המשפט, לא זו בלבד שאינו משפיע עלהעיסקה דנן (כפי שנאמר מפורשות בהחלטת המינוי), אלא שדומה כי כל תכליתו נועדהלשמש מרכיב בקו ההגנה של המערערות. אין גם לבוא בטרוניה אל בית המשפט על חוסרסבלנות כביכול, לאחר שהקדיש למשפט זה זמן רב מהרגיל וניהל דיונים ממושכיםביותר, שהיו לא פעם פרי ההכבדה המיותרת שגרמו המערערות. 8. אשר לטענות בדבר טעות, עושק וכדומה, לא נתקיימה במקרה דנן כל עילה, אשראיפשרה לסלחה את ביטולו של החוזה. סלחה הייתה זו שלחצה למכירת הדירה, הביאהלפירסום כוונתה זמן ממושך בעיתון, חיפשה דירה חלופית וחתמה על מסמכים הקשוריםבכך במספר הזדמנויות, כאשר היא מלווה תדיר על-ידי בתה לבנה וזוכה לייצוג שלעורך-דין. גיוסה לעניין זה של ההיסטוריה הטראגית של המשפחה אינה נראיתרלוואנטית. יהיו נימוקיה של סלחה להחלפת הדירה אשר יהיו, בידוע הוא, כי בבחינתגמירת הדעת הקובעת היא ההצהרה החיצונית ולא הכוונה הסמויה (סעיף 2 לחוק החוזים(חלק כללי), תשל"ג-1973; פרופ' ג' שלו, דיני חוזים, (דין, תש"ן) 92-93,והאסמכתאות שם). יצוין, כי עצם הפער בהשכלה בין הצדדים אינו יכול להובילכשלעצמו למסקנה, כי המשכיל יותר ינצל את יתרונו זה להוויתו של הצד השני (ע"א593/79 [1], בעמ' 329). הטענה בדבר ניצול מעמדה של המשיבה כמעבידתה של לבנהנראית קנטרנית במיוחד, נוכח העובדה שהמשיבה ערבה לסלחה לצורך רכישת הדירה עודשנתיים קודם לעיסקה דנן ואף הייתה נכונה להמשיך ולערוב לצורכי גרירת המשכנתאלדירה החלופית. בוודאי לא נתקיים כאן התנאי לעניין העושק, כי על "המצוקה,החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפטלהשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבוהנכון" (ע"א 403/80 [2], בעמ' 767). אפילו התנאי בדבר היותם של תנאי החוזהגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל לא הוכח, נוכח קביעותיו המבוססות של ביתהמשפט קמא לעניין המחיר הריאלי של הדירה (ראה לעניין זה: ע"א 719/78 [3], בעמ'258-260). גם אם היה מקום לראות אי-התאמה קלה בין מחיר השוק של הדירה לביןהמחיר החוזי, לא היה בכך כדי לבסס עילה של עושק, בוודאי לא עילה לביטול החוזהבגין טעות או הטעיה (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי); שלו, בספרה הנ"ל,בעמ' 209-211, 226). 9. נוכח הנסיבות המתוארות לעיל, צדק בית המשפט בקובעו, כי אין מתקיימים שיקוליצדק אשר בכוחם למנוע את אכיפת החוזה, שהוא הסעד הראשון במעלה והראשוני בעדיפותשהנפגע זכאי לו (ראה, למשל, ע"א 48/81 [4], בעמ' 817). העובדה, כי עם סלחהמתגוררים ילדיה הבגירים, אשר ביכולתם לעבוד ולפרנס עצמם ואף לדאוג לאמם, אינהיכולה למנוע את ביצוע העיסקה, אשר נקשרה כדין וכללה תנאים הוגנים ומקובלים. גםעובדת מציאתה או אי-מציאתה של דירה אחרת או מידת הצלחתה של עיסקה הנעשית בכספיהתמורה אינן נתונים, המצדיקים למנוע את האכיפה בנסיבות המקרה. המשיבה מכרה אתדירתה הקודמת ונטלה הלוואה מבנק לצורך מימון הדירה דנן, ומשלא עוכב ביצוע פסקהדין, יש להניח, כי הדירה נמצאת כבר בבעלותה ובחזקתה של המשיבה. המערערות לאהוכיחו, כי העוול שייגרם לסלחה, אם ייאכף החוזה, יהיה גדול מן העוול שייגרםלמשיבה, אם תידחה תביעתה לאכיפה והיא תיאלץ להסתפק בפיצויים, אם בכלל יש בידי המפר במקרה דנן לעמוד בתשלום פיצויים כאלה(ראה: ע"א 91/75 [5], בעמ' 373; שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 537). אין עילה משפטית להתערב בסכום הפיצויים שנפסק בבית המשפט קמא בגין הפרת החוזה. יצוין, כי פיצויים אלו הינם עבור הנזקים שנגרמו למשיבה, למעט הנזקים שנבעומהאיחור במסירת החזקה, בגינם נפסקו למשיבה הפיצויים המוסכמים. גם סכוםהפיצויים המוסכמים לא היה בלתי סביר. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, ישלקבוע, כי הפיצויים יחושבו לא עד מועד מסירת החזקה, אלא עד למועד בו נרשמוזכויותיה של המשיבה בדירה, מועד שלפי טענת המערערות היה סמוך לתחילת ההליכיםבבית המשפט קמא. 10. לפיכך נדחה הערעור. המערערות ישלמו למשיבה הוצאותיה בערעור בסכום של 3,000 ש"ח, השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. חוזהאפוטרופסות