לאחר הגשת הסיכומים בתיק זה, פרשה כבוד השופטת טובי פרידמן מכס השיפוט, ופסק הדין יינתן ע"י המותב בראשות השופט זאיד פלאח. כללי 1. המערער, יליד 1966,גויס למשטרה בשנת 1995 ושירת במשטרת נהרייה כסייר וכיומנאי. בתאריך 3.7.00 הגיש המערער תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק"), בגין אוטם שריר הלב שאירע לו במהלך ועקב השירות המשטרתי. 2. בתאריך 19.4.01 הודיע קצין התגמולים למערער על דחיית תביעתו, מהנימוק: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מיום 18.3.01 המצ"ב, הגעתי למסקנה כי המדובר באוטם שריר הלב על רקע מחלה כללית ממנה הנך סובל ללא קשר לתנאי שירותך המשטרתי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק". 3. בעקבות דחיית תביעתו, הגיש המערער ערעור בפני כב' השופט וגנר, בע"נ 154/01. ב"כ המערער פירט כי בבקשה להכרת זכות, אותה מילא המערער עת לא היה מיוצג, התייחס לתנאי שירות מלחיצים ביותר ("לאחר לחץ בעבודה משפט וראיון אזהרה"), אך לא נתן פרטים נוספים אודות האירוע החריג מיום 6.4.00 (אך אוזכר בפרוטרוט בכתב הערר המתוקן ובחוות הדעת מטעם המערער שצורפה לו). עקב כך, הוחלט על מחיקת הערעור. 4. בתאריך 22.7.04 הגיש המערער בקשה חדשה לעיון נוסף להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב) (להלן: "החוק"), בגין אוטם שריר הלב שאירע לו במהלך ועקב השירות המשטרתי. הבקשה נידונה בשנית במשרד הביטחון לאור חוות הדעת הרפואית מטעם המערער, ובתאריך 13.2.05 הודיע קצין התגמולים למערער על דחיית תביעתו בשנית, מהנימוק: "בהסתמך על תוצאות הבדיקות והנימוקים המצוינים בחוות הדעת הרפואית מיום 30.7.03 המצ"ב, הגעתי למסקנה כי אין מקום לשנות החלטתנו הקודמת לפיה המדובר באוטם בשריר הלב על רקע מחלת לב טרשתית כלילית וללא קשר לאירוע מיום 6.4.00 כמשמעותו בסעיף 1 לחוק ו/או לתנאי שירותך המשטרתי (כולל האירועים מ-11/99', 3/2000)". על ההחלטה הנ"ל הוגש הערעור שבפנינו. 5. בתצהיר המערער מיום 8.2.04, שהוגש כתמיכה לערעור, נכתב כי ביום 26.7.95 גויס המערער למשטרת ישראל, ומאז הוא משרת כסייר בתחנת נהרייה בדרגת רס"ל. ביום 20.4.00 במהלך ועקב עבודתו כיומנאי, לקה באוטם שריר הלב. מאז אירוע זה ועד היום, ובשל מגבלותיו הרפואיות בעקבות האירוע האמור, הוא משרת כיומנאי. טרם גיוסו וביום גיוסו, עבר מבדקים ובדיקות רפואיות מקיפות אשר בסופן נמצא כשיר לחלוטין לשירות ונקבע לו פרופיל 97, ללא כל סעיפי ליקוי. ביום 14.3.00, כחודש לפני אירוע האוטם, ביצע המערער מבחן כושר "בר-אור" במסגרת שירותו, אותו עבר בהצלחה ונמצא כשיר לחלוטין. עוד ציין כי מתחילת שירותו עבר מבחני כושר כל שישה חודשים ואת כולם עבר בהצלחה. פרט לאירוע האוטם מיום 20.4.00, היו לו מספר אירועים, בהם, בין השאר, נתפס במהלך ביקורת ע"י קצין מרחבי ללא רובה קרבין וזומן לראיון אזהרה. תקרית נוספת, בגינה הועמד לדין משמעתי, מתייחסת לכך שהתיר לעצור לשוחח עם חברו והכניס לתאו שעון. האירועים הנ"ל גרמו לו למתח רב, ללחצים, לחרדות ולעצבנות רבה והכל באופן מצטבר. עוד ציין כי עבודתו כיומנאי התאפיינה במתחים, בחרדות, בלחצים, במשמרות ארוכות של כ-9 שעות ודרשה השקעה פיזית ונפשית רבה, שהיתה מלווה באירועים יוצאי דופן וחריגים. 6. נטען כי ביום 6.4.00, בשעה 03:32, עת שהיה במשמרת, קיבל הודעה בדבר שיכור שמשתולל בביתו בנהריה. המערער יצא לבדוק את האירוע יחד עם השוטרת בלסון ליאורה. משהגיעו לביתו, מצאו את מר אלפסי ארמונד כשהוא בגילופין, משתולל בתוך הבית, תוך שהוא הורס ושובר חפצים. כמו כן, הוא ואחיו החלו לריב ביניהם, וכשניסה המערער להפריד ביניהם, הוא הותקף פיזית תוך כדי איומים ונפנוף בקבוק ע" ארמונד. עוד נטען כי באירוע הנ"ל חש כי קיימת סכנה ממשית ומוחשית לחייו ולשלמות גופו שהכניסה בו פחד, מתח וחרדה והיה בלחץ קיצוני שכן, זו היתה הפעם הראשונה מאז התחיל בשירותו במשטרה שחש כי קיימת סכנה ממשית ומידית לחייו. מבחינתו, לאירוע הנ"ל היתה ההשפעה המכרעת על מצבו הרפואי והנפשי. 7. השוטרת בלסון ליאורה רשמה דו"ח פעולה על האירוע הנ"ל, ובו לא נרשמו הפרטים האמורים, אלא נרשם כי "ארמונד ואחיו השלימו ואינם מעוניינים בהגשת תלונה" וזאת מאחר ולא היו מעוניינים לעצור את ארמונד, לאור העובדה שדובר בריב משפחתי. האירוע הסתיים בסביבות השעה 04:00 לפנות בוקר ולאחריו, נח בתחנה מאחר והיה נסער וחרד מאוד, כדבריו. בסביבות השעה 07:00 התחיל לחוש כאבים בחזה, סחרחורת וצרבות, והתלונן על כך באוזינהם של חבריו לעבודה - דוד אבו חצירה, דדו צחי ובן שלוש אלי. חבריו הנ"ל הינם עדים לתלונות חוזרות ונשנות שלו לגבי כאבים בחזה ותחושה של נימול וחולשה ביד שמאל, וזאת מיום האירוע ב- 6.4.00 ועד ליום הופעת האוטם בשריר הלב ביום 20.4.00. 8. המערער הגיש תצהיר מתוקן שנערך ביום 16.3.06, בו נטען כי ביום 20.4.00, במהלך עבודתו במשטרה ועקב זאת שנשלח באופן חד פעמי לפעולת סיור, במקום עבודתו השגרתית כיומנאי, לקה באוטם שריר הלב. מאז אירוע האוטם האמור ועד יום חתימתו על התצהיר, ובשל מגבלותיו הרפואיות בעקבות האירוע האמור, הינו משרת כשוטר יומנאי בעבודה משרדית בלבד. המערער הגיש שני תצהירים נוספים, מיום 27.7.00 ומיום 23.6.02, שניתנו כתמיכה לע"נ 154/01. חוות דעת מטעם המערער 9. פרופ' אדוארד אבינדר, מומחה לקרדיולוגיה ומנהל מכון הלב במרכז הרפואי בני ציון, הגיש חוות דעת מיום 12.11.01, בה פירט את האירוע החריג בעבודה והסביר את התהליך הכלילי, דהיינו הופעת הכאבים בחזה בסמיכות זמנים הדוקה לאחר האירוע ועד להופעת האוטם ביום 20.4.00. פרופ' אבינדר לא התעלם מגורמי הסיכון הטבועים בתובע (כגון: עישון, עודף משקל ושומנים בדם) והסביר את התהליך הכלילי או הקסקאדה הקורונרית שהתחילה בסמיכות זמנים לאיורע החריג ותוצאותיה הינן האוטם עצמו. חוות דעת מטעם המשיב 10. ד"ר שלמה עמיקם, מומחה למחלות לב וסגן מנהל המחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי רמב"ם,הגיש חוות דעת מיום 18.3.01 וחוות דעת משלימה מיום 30.7.03 הקובעות כי מחלת אוטם שריר הלב הופיעה אצל המערער כתוצאה מהמחלה הכלילית שקיימת בעורק הכלילי הימני (חסימה בגובה 99%), זאת על רקע גורמי הסיכון שקיננו במערער ובראשם ההיפרליפדמיה (רמת השומנים הגבוהה בדמו), ממנה סבל המערער ואף קיבל טיפול תרופתי כשנתיים לפני הופעת אוטם שריר הלב, עודף משקל ועישון כבד. ד"ר עמיקם קובע כי אין כל קשר סיבתי בין אירועים מתמשכים שהיו בעבודתו של המערער או "האירוע של השיכור" שבועיים קודם לכן, לבין התקף הלב בו לקה על רקע גורמי הסיכון הרבים והמשמעותיים שקיננו במערער. עוד הוסיף כי הכאבים מהם סבל בשבועיים שלפני האוטם, הם סימפטומים פרודרומליים שבישרו את בוא ההתקף ואין להם קשר ל"אירוע השיכור". תמצית סיכומי המערער 11. ב"כ המערער טען, כי תצהיר מרשו מיום 8.2.04 לא נסתר בחקירתו ואף קיבל משנה תוקף. לטענתו, ב"כ המשיב נטלה פסקה מתצהיר המערער מיום 23.6.02, שניתן בתמיכה לע"נ 154/01 שלשונו זו: "כמו כן, גם אם סבלתי במהלך שירותי ו/או לפני הופעת האוטם מגורמי סיכון כגון עישון (10 סיגריות ליום) ו/או מנטיה של יתר לחץ, היפרליפידמיה...", וטען שאין בנ"ל כדי להצהיר על יתר לחץ דם, ואין כל עדות רפואית היכולה להעיד כך. יתרה מזאת, ד"ר עמיקם ציין בחוות דעתו מפורשות את גורמי הסיכון בתובע, למעט יתר לחץ דם. ב"כ המערער הוסיף, שגם אם מרשו היה סובל מיתר לחץ דם, הרי שאין בגורמי סיכון שונים כדי לשלול קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם. 12. ב"כ המערער התייחס בסיכומיו לסתירות שבין דברי המערער בחקירתו הנגדית, ובין עובדות אחרות המצויות בתיק, כגון הגשת תביעה נגד משרד הבטחון בעבר, האירוע עם האדם השיכור שהמערער נשלח לטפל בעניינו. לטענתו, חקירתו הנגדית של המערער לא היתה הוגנת, בכך שנעשה שימוש מטעה וניצול מצוקה, שעה שהמערער היה העד הראשון מעל לדוכן העדים, וכבוד השופטת טובי פרידמן קראה לעברו "שקרן", דבר שהביא את ב"כ המערער לבקש את פסילתה. 13. המערער שימש כיומנאי קבוע, בשל היותו "עדין מדי לשטח" כהגדרת מפקדיו, וזאת החל משנת 2000, וביקש להתעלם מהתשובות שהראו שכיבכול בתקופה הנ"ל שימש כסייר. אמנם לעיתים נדירות הוזעק מכיסאו כיומנאי למשימת סיור וזאת עקב מחסור בכוח אדם, אך מעולם לא הותקף אישית עד לאירוע הנטען, ובעניין כושרו עד לאותו אירוע טען, שבין שבועיים לחודש לפני האירוע עבר מבחן כושר בר-אור" בהצלחה. 14. לטענת ב"כ המערער, הוא התלונן בעת אשפוזו ביום 20.4.00 על כאבי חזה שהתחילו כשבועיים קודם לכן. בתצהירו ציין, דבר שלא נסתר, כי בפני חבריו לעבודה התלונן מספר פעמים לגבי צרבות, כאבים בחזה, תחושה של נימול וחולשה ביד שמאל, וזאת מיום האירוע ב-6.4.00 ועד ליום הופעת האוטם בשריר הלב ב - 20.4.00. 15. בחקירתו ציין המערער, כי ידע שבדו"ח הפעולה לא פורט עניין התקיפה, וטען שהדבר נעשה בידיעתו ובידיעת השוטרת שעימו בכדי שלא להחמיר את הסיפור ולא לפתוח תיק על תקיפת שוטר. נוהג זה, לפיו בנסיבות מסוימות לא רושמים השוטרים בדו"ח הפעולה כי הותקפו, קיבל משנה תוקף בעדותו של השוטר דדו צחי ובתצהירה של השוטרת בלסון ליאורה. 16. לדברי ב"כ המערער, השוטרת בלסון עזבה את הארץ ביום 9.7.04 ומאז לא שבה. בעניין זה צורף אישור המעיד על יציאתה לחו"ל, וביקש להתייחס לתצהירה כאל עדות אחרת ייגרם למרשו "נזק ראייתי" חמור. ב"כ המערער הוסיף, שעדות הבלש דוד אבוחצירא, לא נסתרה וחיזקה את האמור בתצהירו מיום 16.2.04 ואת עדותם של האחרים. כך גם נטען בנוגע לעדותו של השוטר דדו צחי. 17. ב"כ המערער טען כי חוות דעתו הראשונה של ד"ר עמיקם מיום 18.3.01 אינה רלוונטית כיוון שאינה מתייחסת לאירוע העובדתי החריג, ומשכך ביקש להתייחס לחוות הדעת השניה מיום 30.7.03. לדבריו, נושא התיאור העובדתי של האירוע, הערכת עוצמת האירוע והשפעתו על המערער הינם מתחום סמכות הועדה ולא מתפקידו של המומחה הרפואי, והפנה בעניין זה לדב"ע מו/37-0 המל"ל נ' מדלן נתנאל שם נקבע כי "הערכת השפעתה של התרגשות על תוצאותיה המשפטיות, היא שאלה שמתחום המשפט". ב"כ המערער הוסיף, שד"ר עמיקם שלל קיומו של קשר סיבתי בשל גורמי הסיכון של התובע, אך ידוע כי לולא גורמי סיכון אלו, ובמיוחד היפרליפידמיה ו/או היפרכולסטרולמיה, סיכויו של המערער ללקות באוטם שואפים לאפס ואין בגורמי סיכון אלה כדי לשלול קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם במועד שבא, ולמעשה, גורמי הסיכון הם בבחינת התנאי שבלעדיו לא ייתכן האוטם. בעניין זה הפנה לדב"ע מו/139-0 בעניין דן יצחק. 18. פרופ' אדוארד אבינדר ציין בחוות דעתו מפורשות את האירוע החריג בעבודה, והסביר באופן מפורט ומדעי קליני את התהליך הכלילי החל מראשיתו. פרופ' אבינדר לא התעלם מגורמי הסיכון הטבועים בתובע, והסביר את התהליך הכלילי או הקסקאדה הקורונרית שהתחילו כאמור בסמיכות זמנים לאירוע החריג ותוצאותיה הינן האוטם עצמו. לדברי ב"כ המערער, חוות דעתו של פרופ' אבינדר מבוססת והיא עונה על הגדרת "אסכולה" רפואית, והפנה בעניין זה לרע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, ואחרים. עוד הוסיף כי גם אם היו גורמי סיכון, הרי שאין בזה עדיין כל וודאות כי האוטם יכול היה להיגרם שלא עקב תנאי השירות והאירועים החריגים וכי מצב זה הינו בגדר תיאורטי בלבד - בעניין זה הפנה לע"א 472/89 אברהם רוט נ' קת"ג. עוד נטען, כי שרשרת האירועים החריגה, ובמיוחד האירוע החריג מיום 6.4.00, אירעו בסמיכות זמנים להופעת האוטם כדרישת הפסיקה - ע"נ (חיפה) כהן עזרא נ' קצין התגמולים,תק-של 2002(3) 1930, וגרמו לסימנים מקדימים-ספציפיים טרם הופעת האוטם, ויחדיו הביאו להתפתחות האוטם והופעתו, וכך נגרמה נכותו של המערער. 19. עוד נטען כי עובר לגיוסו ו/או עובר לשרשרת האירועים החריגים , ובמיוחד עובר לאירוע מיום 6.4.00, היה המערער בריא ו/או תיפקד היטב ולא היו סימפטומים בכל הקשור לכאבים בחזה ו/או לאוטם בשריר הלב. לסיכום ביקש ב"כ המערער להכיר במחלתו של המערער כמחלה שנגרמה בתקופת שירותו ועקב שירותו. תמצית סיכומי המשיב 20. ב"כ המשיב ביקשה לדחות את הערעור, תוך שטענה כי מדובר בתביעה שמהימנותה תלויה בספק רב עד כדי עדות שקר בפני ביהמ"ש של שוטר לובש מדים, עת שביקש לקבוע שביום 6.4.00, שבועיים לפני שלקה בליבו, אירע אירוע "חריג", וזאת על אף ולמרות שהמסמך עליו הסתמך אינו מעיד על אירוע חריג כלשהו. לדבריה קיימת חוסר אחידות בעדות המערער בכל הנוגע לתפקידו במשטרת ישראל. המערער כתב בתביעתו להכרת זכות נכה כי בשנת 2000 שימש כסייר למשך שנתיים-שלוש, ובמהלך הדיון אישר זאת. כשנשאל מדוע כתב בתביעתו מיום 10.9.00 כי שימש כיומנאי+סייר, ענה שאז שימש רק כיומנאי ומה שכתוב בטופס הוא לא נכון. בהמשך, כך נטען, צייר המערער תמונה עגומה של אזרח שתוי שתקף שוטר בנסיבות מחמירות של שימוש בחפץ מסוכן, שהרי בחקירתו אמר "...הוא דחף אותי וכוון את הבקבוק לעבר הראש שלי...", ובדו"ח האירוע, שמולא בזמן אמת ע"י השוטרת בלסון ליאורה, שנכחה עם המערער באותה זירה - "במהלך סיור ביחד עם דוד יחיאלי, הגענו לסכסוך משפחתי בין המודיע ובין אחיו.. לאחר דין דברים הגיעו להסדר ושלום, הנ"ל חתמו כי ישלימו ואינם מעוניינים בהגשת תלונה ובכך הסתיים האירוע ... ועזבנו את המקום כשהכל בסדר". אין זכר בזכ"ד זה לאירוע התקיפה הנטען, וכשנשאל המערער לפשר הדבר ענה, שעשו כך כדי שלא יצטרכו לפתוח תיק על תקיפת שוטר, והוסיף ששוטרים לא מדווחים את האמת בדוחות הפעולה שלהם כדי לא לפתוח אירוע ושהוא ידע על מה דיווחה ליאורה באותו אירוע. בכך הודה המערער שהכתוב בדו"ח האירוע אינו נכון, וכך גם לגבי הכתוב בטופס התביעה. כשנשאל המערער ע"י השופטת טובי פרידמן "אתה רוצה שנאמין שהדיווח הזה הוא שקר ונאמין למה שאתה מספר היום", השיב: "הוא לא שקר, אבל הוא לא כל האמת". בע"א 572/74 מרדכי רויטמן, עו"ד נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ,פ"ד כט (2) 57, בעמ' 62 כתב השופט קיסטר "...אך לא רק אנשים המעידים שקר בזדון עלולים להטעות את בית המשפט ועלולים לגרום לעיוות הדין, אלא אף עד שלא השיג את המציאות לאשורה, או שזכרונו מטעהו או שהעד מעיד ברשלנות, יכולים להטעות את בית- המשפט". 21. ב"כ המשיב ביקשה לדחות את חוות הדעת של פרופ' אבינדר כיוון שאינה עולה בקנה אחד עם הפן העובדתי המתואר ע"י המערער בחקירתו. בחוות דעתו מתאר פרופ' אבינדר את אירוע האיש השיכור, כך שהתוקף תקף את בני משפחתו ולא את המערער : "האיש היה אגרסיבי מאוד תקף בני משפחתו ומר יחיאל נכנס ללחץ וחרדה, ופחד בעת האירוע שהיה חריג". ב"כ המשיב טענה כי המערער נכנס ללחץ וחרדה משום חריגותו של האירוע (אם בכלל) ולא משום שהיתה אלימות כלפיו. הגרסה החדשב סופרה רק בפני הוועדה. מכך ביקשה ב"כ המשיב ללמוד אחת משתיים: או שגרסת המערער בחקירתו שקרית, או שהמערער שיקר בבדיקתו בפני פרופ' אבינדר. לפיכך, התשתית עליה מבוססת חוות דעתו של פרופ' אבינדר הינה מוטעית ועל כן אין להסתמך עליה. 22. עוד נטען ע"י ב"כ המשיב, כי מסקירת תיקו הרפואי של המערער מתעוררת תמיהה מתבקשת: הכיצד ייתכן שהמערער סבל לאחר האירוע מלחצים וכאבים שונים תקופה ממושכת, שהופיעו גם במנוחה והתגברו במשך מספר ימים עד להופעת האוטם בשריר הלב, ותיקו הרפואי בקופת החולים ריק מכל תיעוד?! והמערער אף המשיך להופיע לעבודתו מידי יום ביומו כדבר שבשגרה. 23. ב"כ המשיב הצביעה על ליקוי נוסף הפוגם בחוות דעתו של פרופ' אבינדר, והוא התעלמותו המוחלטת מהסיפור המשפחתי של המערער, המהווה גורם סיכון משמעותי ללקות באוטם שריר הלב, וזאת למרות שהרקע המשפחתי האמור הופיע בחוות הדעת מטעם המשיב. עוד הדגישה שבחוות הדעת של ד"ר עמיקם מיום 30.7.03 כתוב כי גם אביו וגם דודו של המערער סובלים ממחלת לב כלילית, ונטייה גנטית זו היא הגורם העיקרי להתפתחות מחלת אוטם שריר הלב בה לקה המערער, זאת בהצטרף למחלת ההיפרכולסטרומיה ממנה סבל שנים קודם לכן, וכן - משקל יתר ועישון מאסיבי מדי יום. לנוכח כל האמור לעיל, בקשה ב"כ המשיב לדחות את הערעור. דיון והכרעה 24. המערער, שהינו שוטר במשטרת ישראל, מבקש להיכר באוטם שריר הלב ממנו סבל ככזה שאירע לו במהלך ועקב השירות המשטרתי. תחילה הגיש המערער ערעור, ממנו חזר, ואז הוגש הערעור נשוא פסק דין זה. המערער טען שכשבועיים טרם אירוע האוטם, נשלח לטיפול באירוע מחוץ לתחנת המשטרה, זאת על אף תפקידו כיומנאי קבוע, ובמהלך אותו אירוע הוא הותקף ע"י אדם שיכור. בדו"ח שתיעד את האירוע, ואשר נכתב ע"י שוטרת שנכחה באירוע יחד עם המערער, לא הוזכר כלל אירוע תקיפת המערער, והמערער ידע על כך. לדבריו, הסתרת אירוע התקיפה נעשה בכוונה בכדי שלא לפתוח תיק נגד התוקף, וכי התנהגות זו נהוגה אצל שוטרים אחרים. כבר עתה נעיר, שהודייתו של המערער בתיעוד אירוע באופן לקוי ושאינו ממצה את שאכן אירע בשטח הינה דבר חמור, וחמור עוד יותר נושא ההבלגה אודות תקיפת שוטר שנשלח למלא את תפקידו. ויתור מעין זה עלול להתפרש בעיני הציבור כאזלת ידה של המשטרה בטיפול באירועים חריגים, וכחולשה של השוטר המטפל באירוע. בין אם אמר המערער אמת בסוגייה זו ובין אם לאו, המדובר באי אמירת האמת, שהרי או שכתב דו"ח שלא שיקף את המציאות בכללותה, או שטען לנושא שלא קרה במציאות. במצב דברים זה, אין לקבל את הסבריו של המערער, והעדר תיעוד אירוע תקיפתו נובע מהעדר קיומו של האירוע הנטען. 25. ב"כ המערער ביקש לקבל את תצהירה של השוטרת שעזבה את הארץ, אחרת, כך נטען, עלול להגרם למרשו "נזק ראייתי" חמור. אין בידינו לקבל טיעון זה, שהרי לא התקיימו בנסיבות העניין אותן נסיבות המנויות בחוק ואשר מצדיקות קבלת תצהיר בהעדר המצהיר. ייתכן ואי הופעת השוטרת נעוצה בעובדה, שהכתבו בדו"ח שהוגש על ידה שיקף את המציאות, והיא לא היתה מעוניינת לומר דברים לא נכונים בפני הועדה. מכל מקום, הימנעות מהבאת השוטרת לעדות פועלת לרעת המערער, שנמנע מלהביא עד חיוני להוכחת דבריו. 26. נטען שהמערער סבל מלחצים ומכאבים שונים משך שבועיים, מיום תקיפתו ע"י השיכור ועד להופעת האוטם בשריר הלב, והביא עדים שאישרו זאת. העובדה שאין כל תיעוד רפואי על כך בתיק המערער בקופת חולים והוא אף המשיך להופיע לעבודתו מדי יום, מעלה תהיות בדבר נכונות הטענה ורצינותה. 27. פרופ' אבינדר התעלם מרקעו המשפחתי של המערער לפיו גם אביו וגם דודו סובלים ממחלת לב כלילית, ולפני חוות דעתו של ד"ר עמיקם מיום 30.7.03 , נטייה גנטית זו היא הגורם העיקרי להתפתחות מחלת אוטם שריר הלב בה לקה המערער, זאת בהצטרף למחלת ההיפרכולסטרומיה ממנה סבל שנים קודם לכן והעישון המסביבי ומשקל היתר שלו. 28. בע"א 472/89, קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203, בעמ' 214, קבע הנשיא שמגר, כי: "לעניין מידת ההוכחה ... אין די בהצבעה על אפשרות תיאורטית גרידא לקיומו של קשר סיבתי". ובבר"ע 187/83, רדוזיצקי נ' ק. התגמולים, פ"ד לז (4) 361, מפי כבוד השופט בך, נקבע: "... אין הוא (התובע, ז.פ.) חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה". 29. במקרה שבפנינו, ולאחר שעיינו בכל הראיות שהוגשו ע"י הצדדים, כולל חוות הדעת הרפואיות וסיכומי הצדדים, החלטנו להעדיף את גרסת המשיב וחוות הדעת מטעמו, על גרסת המערער וחוות הדעת מטעמו. אנו מקבלים את הטענות שהועלו ע"י ב"כ המשיב כנגד חוות הדעת של ד"ר קליגמן, כמפורט בתמצית סיכומי ב"כ המשיב דלעיל, ומקבלים את נימוקיו של ב"כ המשיב. אנו סבורים שאין בתנאי שירותו של המערער כדי להוות גורם להתפרצות המחלה. קשה ביותר למצוא בתנאי שירותו של המערער תנאי דחק ולחץ קשים עד כדי שהיה בהם כדי לגרום או להשפיע על המצב ממנו הוא סובל, וגם מבחינה קונקרטית לא ראינו מקום לקבוע קשר סיבתי של גרימה או החמרה. אנו דוחים את טענת המערער בנוגע לתקיפתו ע"י האדם השכירו, כשבועיים לפני ארוע האוטם, וזאת מנימוקי ב"כ המשיב, וכן מכל יתר הנימוקים שצויינו לעיל. 30. כפי שנקבע בבר"ע 187/83, רדוזיצקי נ' ק. התגמולים, פ"ד לז (4) 361, אין צורך להוכיח בדרגה של "קרוב לוודאי" אלא יש להראות כי "מתקבל מאוד על הדעת" שיש קשר סיבתי בין השירות לפגימה הנטענת, וגם במקרה בו כפות המאזניים שקולות, הרי שדין הערעור להידחות, מאחר ועל המערער לעמוד במאזן הסתברויות לשם הוכחת תביעתו, כלומר מעל לסבירות של 50%, ובמצב שקול - דין התביעה להידחות - ראה ע"א 192/85, ק. התגמולים נ' הכט, פ"ד מח (3) 646. לאור כל המפורט לעיל, אנו קובעים כי המערער לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת האמור בערעורו, על כן אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את החלטת קצין התגמולים. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המערער רשאי לערער בשאלה המשפטית בלבד לבית המשפט המחוזי, וזאת תוך 45 ימים. פסק הדין יומצא לצדדים. משטרההתקף לב / אוטם שריר הלבשוטר