מונחת לפניי שתי בקשות. האחת- בקשה למתן צו מניעה זמני מיום 16.05.13, שהוגשה על ידי מר מראם מנסור (להלן: "המבקש"), נגד מי שנטען על ידו לשותפו במשרד רואי חשבון "בראנסה ושות' רואי חשבון", מר ניזאר בראנסה (להלן: "המשיב"). השנייה- בקשה למתן החלטה לפי פקודת ביזיון בית משפט. ביום 03.05.13 הגיש המבקש תובענה לאכיפת הסכם נגד המשיב. כשבועיים לאחר מכן, הגיש המבקש את הבקשה למתן סעד זמני, נשוא החלטה זו. ביום 19.05.13, נעניתי לבקשת המבקש למתן צו ארעי במעמד צד אחד בלבד, תוך הוראה לקיום דיון במעמד שני הצדדים. ביום 29.05.13, הגיש המשיב את תגובתו למתן צו המניעה הזמני. ביום 30.05.13 התקיים דיון בפניי במעמד שני הצדדים, ובו הוחלט על קיומו של דיון נוסף. ביום 02.06.13 התקיים דיון נוסף, בו חזרו הצדדים על טענותיהם, ואף נחקרו בחקירה נגדית אודותן. ביום 30.06.13 הגיש הנתבע כתב הגנה, בעניין התובענה שהגיש נגדו המבקש ביום 30.05.13, כאמור. ביום 26.05.13, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, משום שלטענתו הפר המשיב את הצו מיום 19.05.13. רקע עובדתי כפי שהוצג על ידי המבקש 8. המבקש סיים תואר בוגר בחשבונאות ובמנהל עסקים במכללה למנהל בשנת 1997, והמשיב למד חשבונאות באנגליה בשנות ה- 90'. הצדדים נפגשו לראשונה במסיבת רעים, שם הציע המשיב למבקש לחבור אליו ולהקים שותפות למתן שירותי ניהול חשבונות וראיית חשבון. לאור כך, ביום 01.06.98 נכרת בין הצדדים "חוזה שותפות" (להלן: "ההסכם" או "החוזה"), אשר מעגן את היחסים בין הצדדים בכל הנוגע לעסק המשותף של הנהלת חשבונות וראיית חשבון. 9. בהתאם לכך נקבע, לטענת התובע, כי חלקו של כל אחד מהשותפים בהון השותפות, ברווחים או בהפסדים, בהוצאות, באחריות, בזכויות העתידיות ובמוניטין, יעמוד על 50%. 10. במועד חתימת ההסכם, טרם היה בידי המבקש רישיון לעסוק בראיית חשבון, ועל כן נקבע על ידי הצדדים בסעיף 3 לחוזה כך: "שם השותפות יהיה "בראנסה ושות' רואי חשבון", ובעת שמר מארם מנסור (להלן השותף) יקבל רישיון רואה חשבון מהמועצה לראיית חשבון יהפוך להיות שם השותפות והמשרדים ל- "בראנסה את מנסור רואי חשבון". 11. לטענת המבקש, החל מאותו היום בו נכרת החוזה, ועד היום, התקיימו בין הצדדים יחסי שותפות מלאים ללא סכסוך או מחלוקת כלשהי, כאשר כל צד קיבל לידיו בפועל 50% מהכנסות השותפות נטו, לאחר ניכוי הוצאות ומיסים, כמצוות הסכם השותפות. חלוקה זו נשמרה ללא כל קשר בין מספר התיקים בו טיפל כל שותף, והרווחים הנובעים מהם. 12. לאור העובדה כי המבקש לא היו רשום כרואה חשבון בפועל, נרשם רק שמו של המשיב בשמה של השותפות, בהתאם לסעיף 3 להסכם שבין הצדדים, כמפורט לעיל; וכן, רק המשיב נרשם כנהנה וכבעל זכות חתימה בחשבונות הבנק של השותפות, ורק המשיב נרשם כבעל זכות גישה למחשבי שע"מ ("שירותי עיבוד ממוכנים" של רשויות המס), המאפשרים הגשה מרחוק. 13. במשך השנים, השותפות המשיכה לפעול במתכונת האמורה, ובכל אותן שנים לא הוציא המבקש רישיון לראיית חשבונות. לטענת המבקש, הסיבה לכך נעוצה בעומס של העבודה, ופעולות למען הצלחת השותפות, ועיכוב זה רבת השנים היה בתיאום ובהסכמת המשיב. 14. המבקש קיבל את רישיונו כרואה חשבון באוקטובר 2010. ברם, חרף זאת, טוען המבקש כי המשיב התחמק מלהוסיף את שמו לשם השותפות, ובכך התחמק ממילוי חלקו בהסכם. עם זאת, יש לציין, כי המשיב המשיך לשתף פעולה עם המבקש, ושילם לו כמדי חודש בחודשו את חלקו בהכנסות השותפות, והשותפות התנהלה כסדרה. 15. לאחר חלוף זמן רב בו לא נעשה דבר על ידי המשיב לעדכן את השותפות כמתחייב, שלח המבקש מכתב למשיב ביום 21.02.13 בו דרש, בין היתר, לקיים את ס' 3 לחוזה בין הצדדים, לפיו ישונה שמו של המשרד כמתבקש. לטענת המבקש, מכתבו נענה בעל פה על ידי המשיב כך: "מחר נרשום את השותפות". 16. ביום המחרת, 22.02.13, קיבל המבקש מכתב מן המשיב, בו הוא נדרש להמציא למשיב עותק מרישיונו. המבקש העביר למבקש את שדרש, ובאופן מפתיע, לסברתו, קיבל חזרה מן המשיב מכתב ביום 11.03.13, בו נאמר כי חרף אותה ידידות ארוכה בין הצדדים הנפרשת על פני 15 שנה, סבור המבקש כי דרכיהם חייבות להיפרד. כמו כן טען המשיב במכתב האמור, כי מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים לאורך השנים הינה התקשרות מסוג שונה ואחר לחלוטין מיחסי השותפות הנטענים על ידי המבקש. את מכתבו סיים המבקש בהודעה על סיום ההתקשרות בעוד 30 יום, היינו, כי בהודעה זו הודיע המשיב על פירוק השותפות, ככל שהיא אכן קיימת. 17. כאמור, עקב קבלת מכתב זה מאת המשיב, הגיש המבקש תביעה לאכיפת הסכם, וביום 19.05.13 הגיש בקשה למתו צו מניעה זמני, אשר יכלול את הסעדים דלהלן: א. צו זמני האוסר על המשיב לנתק את המבקש ו/או לבטל את ההרשאה של המבקש במערכת השע"מ של רשות המיסים. ב. צו זמני האוסר על משיב למנוע את גישת המבקש לפנקסי החשבונות והקבלות של השותפות, כדי שהמבקש יוכל להוציא חשבוניות מס וקבלות כדין עבור תשלומים שמשלמים לקוחות השותפות. ג. צו זמני האוסר על המשיב למנוע מהמבקש עיון בחשבונות הבנק של השותפות והרשום על שם המשיב (חשבון מס' 52240087, בבנק לאומי לישראל בסניף רמת אשכול, ירושלים). ד. צו זמני האוסר על המשיב להסיר את המבקש כמייצג לקוחות השותפות ברשויות המס. ה. צו זמני האוסר על המשיב לנתק ו/או להעביר ו/או למנוע מהמבקש את השימוש בקו הטלפון והפקס שמשמש את השותפות והלקוחות של השותפים במשך 15 שנים. ו. צו זמני האוסר על המשיב לפתוח חשבון בנק אחר לשם הפקדת הכספים המתקבלים מלקוחות השותפות בגין השירות שניתן ע"י השותפות. ז. צו זמני האוסר על המשיב להוציא תיקי השותפות ו/או המחשבים ו/או השרת (סרבר) מהמשרד של השותפות ו/או למנוע את גישת המבקש אליהם. ח. צו זמני האוסר על המשיב להעביר ו/או למכור בתמורה או ללא תמורה את תיק הלקוחות של השותפות כולו או מקצתו לכל צד ג' ובכלל זה צו זמני אשר ימנע מהמשיב להתחרות בשותפות. טענה מקדמית בדבר סמכות ביהמ"ש לדון בבקשה דנן לסעדים זמניים 18. לטענת המשיב, בית המשפט המחוזי הינו משולל סמכות לדון בבקשה, שכן סעיף 20 לחוזה שבין הצדדים מכיל תניית בוררות, ותנייה זו מחייבת את הצדדים לפנות לבוררות בכל סכסוך המתגלע ביניהם; וכך נאמר בה: "השותפים מסכימים בזאת כי כל חילוקי הדעות והמחלוקות בין השותפים בקשר עם הסכם זה וכל הכרוך בו יימסרו לבורר דן יחיד אשר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, לא לסדרי הדין ולא לדיני הראיות. אולם בורר זה לא ימונה כנ"ל אלא בהסכמת כל הצדדים למינוי בורר מסוים, במקרה ולא יסכימו כל הצדדים למינוי בורר מסוים ו/או לא יסכימו כל הצדדים ליישום חילוקי הדעות והמחלוקות בין השותפים בדרך הבוררות יעבור מסלול ישום המחלוקות לבתי הדין המוסמכים לדון בעניין." לטענת המשיב, בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 05.04.13, הוצעו על ידו שמות של שני בוררים, אלא שהמבקש סירב לקבלם, ומשסרב, היה עליו לתת הודעה למשיב כי הוא פונה לבית המשפט, כפי המתחייב על פי סעיף 8(ב) לחוק הבוררות ("לא ימנה בית המשפט בורר כאמור בסעיף קטן (א), אלא לאחר שהמבקש נתן לבעל-דינו הודעה בכתב כאמור להלן ולא נענה תוך שבעה ימים מהיום שנמסרה ההודעה:...(2) בכל מקרה אחר יציע המבקש בהודעה בורר וידרוש מבעל-הדין להסכים למינויו.) לפיכך, ובהתאם לסעיף 16(ב) לחוק ("בקשה למתן סעד לפי סעיף זה יכול שתוגש על ידי בעל-דין או על ידי הבורר; לא נתמנה עדיין בורר, רשאי בעל-דין להגיש את הבקשה לאחר שנתן לבעל-הדין האחר הודעה כאמור בסעיף 8(ב)."), המבקש כלל לא היה רשאי להגיש את בקשתו למתן סעדים זמניים לבית המשפט, משהוא משולל סמכות לתתם, במקרה דנן. עוד הדגיש המשיב כי הוא מוכן ללכת להליך של בוררות. 19. לטענת המבקש, מאידך גיסא, משסירב לקבל את הבוררים שהוצעו על ידי המשיב, שהם שני רואי חשבון, זאת מאחר שלטענת המבקש קיים חשש שהם מקורבים למשיב, ולאור הוראת סעיף 20 לחוזה, בכל הנוגע למחלוקות בעניין מינוי הבוררים, הרי שבדין פנה המבקש לבית המשפט. עוד לטענת המבקש, הבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה על ידי המשיב, לא הוגשה כדין. כמו כן, ס' 5(א) לחוק הבוררות מורה כי בית המשפט יהיה רשאי לעכב הליכים, ובלבד שמבקש העיכוב יהיה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. ואולם, משהודיע המבקש על הפסקת ההתקשרות, ואי תוקפו של החוזה, חזקה שאינו מוכן לקיומו של הליך בוררות. עוד הדגיש המבקש כי הוא מוכן ללכת להליך של גישור. הכרעה בשאלה המקדמית 20. ראשית, יש להידרש לסעיף 20 לחוזה שנחתם בין הצדדים. מעיון בסעיף האמור אנו למדים שהוא מורה במפורש כי די באי-הסכמת הצדדים על זהות הבורר, בכדי שצד יפנה לבית המשפט חרף תניית הבוררות בחוזה, שכן נאמר בו: "במקרה ולא יסכימו כל הצדדים למינוי בורר מסוים ו/או לא יסכימו כל הצדדים ליישום חילוקי הדעות והמחלוקות בין השותפים בדרך הבוררות, יעבור מסלול יישום המחלוקות לבתי הדין המוסמכים לדון בעניין." שני הצדדים אישרו כי לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין זהות הבורר, ואין נפקות לסיבה בגינה לא הצליחו להגיע להסכמה האמורה, שכן תניית הבוררות שותקת בעניין זה. שנית, טענות המשיב בגין אי שליחת הודעה על ידי המבקש בהתבסס על סעיף 8(ב) לחוק הבוררות, אינן רלוונטיות, משום שהמבקש לא פנה לבית המשפט לצורך מינוי בורר, שאז אכן היה צורך לפי הסעיף הנ"ל לתת הודעה לבעל הדין השני; אלא, שהמבקש פנה לבית המשפט בבקשה שהוא ידון בסכסוך, על פי המוסכם בסעיף 20 לחוזה במקרה של העדר הסכמה באשר לבורר שימונה או אף באשר להפניית הסכסוך לבוררות בכלל; ומשכך, המבקש לא נדרש כלל לעמוד בהוראות סעיף 8(ב) לחוק הבוררות 21. על בסיס האמור, מסקנתי היא כי הסכסוך בין הצדדים ידון בבית המשפט ולא במסגרת של בוררות, ומשכך, הבקשה לעיכוב הליכים, נדחית. טענות הצדדים זכות לכאורה 22. לטענת המבקש קמה לו עילת תביעה לאכיפת ההסכם, משהוכח על ידו כי הוא שותף לכל עניין ודבר עם המשיב, וזאת הן על סמך החוזה שנכרת ביניהם, והן על סמך התנהלות צדדים משך 15 שנה. 23. עוד לסברתו, הוכח על ידו כי המשיב מתנהג בדרך שאינה מקובלת, שעה שאינו מקיים את חלקו בהסכם, לרבות פעולות שלא כדין הגורמות לקיפוחו ופגיעה במבקש ובציבור לקוחותיו. 24. כמו כן, עולה כי המשיב הודיע על פירוק השותפות באופן חד צדדי, וזאת חרף היחסים ארוכי הטווח שהתנהלו בין הצדדים, וחרף האמור בס' 3 לחוזה (בעניין שינו שמו של המשרד לכשהמבקש יקבל לידיו את הרישיון), וחרף הוראת סעיף 17 להסכם אשר מורה במפורש כי "שותף לא רשאי לפרוש מן השותפות", וללא כל סיבה או עילה המוצדקת לעין. עוד לסברת המבקש, אין כל סכסוך ביו הצדדים אשר מחייב פירוק. נהפוך הוא, אף המשיב בעצמו הודה בדבר קיומם של יחסי הידידות הנפלאים השוררים ביניהם. 25. ויודגש, כי חרף "פירוק השותפות" באופן חד צדדי מצדו של המשיב, עד לרגעים אלה ממש מתנהלים הצדדים כשותפים לכל דבר ועניין. לטענת המבקש, התנערות המשיב מלקיים את חלקו בהסכם נובעת מרצונו שלא לחלוק את מוניטין השותפות עם המבקש, לאחר שהמבקש קיבל לידיו את רישיון רואה החשבון. כמו כן, אי הופעת שמו בשותפות מסבה לו נזק רב, ומונעת ממנו ליהנות גם הוא ממוניטין השותפות. 26. עוד בעניין זה טוען המבקש כי הצדדים הסכימו בסעיף 14 לחוזה, שכותרתו פיצויים, כי: "כל צד אשר יפר חוזה זה יהיה חייב לשפות את הצד המקיים בפיצוי מוסכם מראש בסך 200,000$ בלא לפגוע בזכותו לתבוע בעין של חוזה זה". משאכיפה הינה סעד ראשון במעלה, קמה למבקש זכות לתבוע אכיפתו של ההסכם, וזאת אף בשל העובדה כי המקרה דנן אינו נמנה על החריגים לאכיפה לפי ס' 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970, שכן אין סכסוך אמיתי בין הצדדים אשר בכוחו להצדיק פירוק השותפות, ושני הצדדים אף מודים כי קיימים ביניהם יחסי ידידות מופלאים ורצופים משך 15 שנה. 27. על בסיס כל האמור, קמה לו למבקש זכות לכאורה, לסברתו, לקבלת צו המניעה עד להכרעה בתובענה העיקרית. 28. לסברת המשיב, למבקש לא קמה כל עילת תביעה וזאת מפאת הטענות הבאות: 29. ראשית, לסברתו, בין הצדדים לא התקיימה השותפות הנטענת על ידי המבקש, שכן החוזה האמור בוטל ונזנח בהסכמה לפני שנים רבות. לטענת המשיב, משחלפו מספר שנים, והמבקש לא קיבל את רישיונו, הוסכם בין הצדדים, בצורה מפורשת, כי המבקש יירשם כעובד אצל המשיב ואף הונפקו לו תלושי שכר. 30. יתרה מזו, המשיב לבדו נרשם ונותר רשום כעוסק מורשה אצל רשויות המע"מ. המבקש לא פנה לרשויות המע"מ בבקשה כלשהי לפתיחת תיק עוסק מורשה, ולא פתח כל תיק במס הכנסה, אלא בחר להירשם כעובד שכיר אצל המשיב. כמו כן, לא נפתח כל תיק עוסק מורשה על שם שותפות כלשהי, ולא הודפסו כל פנקסי חשבוניות על שם שותפות כלשהי. פנקס החשבוניות אשר כונה על ידי המבקש "פנקס חשבוניות של השותפות" אינו אלא פנקס החשבוניות של המשיב עצמו, והמשיב חב על פי דין להחזיק פנקס זה ולנהלו בעצמו. כמו כן, הצדדים מעולם לא פתחו חשבון בנק משותף על שם שותפות כלשהי. חשבון הבנק אליו מתייחסת הבקשה הינו על שם המשיב עצמו ובבעלותו הבלעדית. גם מבחינת הלקוחות, כל אחד מהצדדים צבר לו את חוג לקוחותיו וטיפל בענייניהם לבדו. 31. לחלופין, טוען המשיב כי אף אם השותפות הנטענת אכן התקיימה, הרי שהיא פורקה כדין, שכן במכתבו של המשיב למבקש מיום 11.03.13 הודיע המשיב למבקש כי "ברצוני להביא את ההתקשרות הקיימת בינינו לידי סיום, בתוך 30 יום מהיום. לאור טענתך לפיה קיימת בינינו שותפות, ומבלי להודות בטענה זו כלל, יש לראות את הודעתי הנ"ל, כהודעה על פירוק השותפות לפי דיני השותפויות". לטענת המשיב, הודעה זו נשלחה כדין, ובהלימה לסעיף 41(א)(3) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה - 1975, לפיו תפורק שותפות, "...אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת - כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים." 32. עוד טוען המשיב בעניין זה, כי הוראת סעיף 17 לחוזה בין הצדדים אינה שוללת את זכותו של המשיב להודיע על פירוק השותפות בהתאם לסעיף 41 לפקודת השותפות, שכן סעיף 17 לחוזה מתייחס לפרישה משותפות כאמור בס' 36 לפקודת השותפויות ("לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים"), ולא לפירוק השיתוף. 33. טענה נוספת וחלופית אותה מעלה המשיב הינה כי חוזה השותפות הנטען כלל לא ניתן לאכיפה, וזאת משלושה טעמים: האחד - הצווים הזמניים המבוקשים, נועדו לכפות על המשיב לבצע פעולות המנוגדות לחוק, ובכללם: חיוב המשיב להצהיר כי המבקש הינו עובד מורשה שלו על מנת שתתאפשר למבקש גישה מרחוק למערכת השע"מ, בעוד שהמבקש, לטענתו, אינו "עובד מורשה" כי אם שותף; חיוב המשיב לרשום בפני רשויות המס, תחת שמו וייצוגו, לקוחות שאינם עוד לקוחות של המשיב כי אם לקוחות של המבקש; לתת בידי המבקש את ניהול ספרי החשבוניות והקבלות וניהול חשבון הבנק של המשיב, באופן המנוגד לחוק, משום שהמבקש אינו רשום כ"עוסק מורשה", ואינו מנהל כל תיק עצמאי במס הכנסה, באופן המאפשר לו לרשום ולהנפיק חשבוניות וקבלות מפנקסיו של המשיב. השני - הוראת סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, שוללת לחלוטין אכיפה מעין זו ופוסלת כל אפשרות של מתן צווים, משום שלפי סעיף זה, צו המחייב את המשיב לספק למבקש את השירותים הנ"ל הינו כפייה למתן שירות אישי למבקש, וכבר נקבע בפסיקה כי אין לכפות הסכם שותפות, כאשר אכיפת ההסכם תהווה כפייה לבצע עבודה אישית (ראו, ע"א 381/75 יהודה ברקוביץ נ' מרדכי גבריאלי, פ"ד ל(1) 442 (1975)). השלישי - גם הוראת סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות) האמור שוללת את זכותו של המבקש לאכיפת חוזה השותפות, ועל כן אף נשמטת הקרקע תחת העתירה למתן סעדים זמניים; שכן, הסעדים המבוקשים מחייבים מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית המשפט. כך למשל, לטענת המשיב, די בהתחשב בשימוש הבלתי ראוי שעשה המבקש בחשבוניות המשיב בחודש אפריל, עת קיבל שיק מחברת "איי. סי. סי. אול קונטרול", זייף את חתימת המשיב על גבי השיק, מסר את השיק לחברה אחרת, אשר ממנה קיבל את סכום השיק במזומן, ושלשל הכסף לכיסו, על מנת להמחיש את מידת הפיקוח הנדרשת. 34. המשיב העלה גם טענות נוספות, אשר יש בהן, לסברתו, כדי להעיד על היעדר עילה למתן הסעדים המבוקשים: לטענתו, מנוע המבקש מלקבל את הסעדים האמורים עקב השתק, שיהוי וויתור, משום שלא יעלה על הדעת, לטענתו, כי המבקש ידרוש קיומו של החוזה לראשונה ביום 21.02.12, למרות שקיבל את רישיונו כבר באוקטובר 2010, היינו, בחלוף שנתיים וחצי מיום קבלת הרישיון. לטענת המשיב, מכך ראיה שהמבקש ישן על זכויותיו, ואין כל הצדקה לאפשר לו כעת לפנות אל בית המשפט בתביעה משפטית, אשר במסגרתה אף עותר לסעדים זמניים בהולים ובמעמד צד אחד. טוען המשיב, כי התנהגות מעין זו יוצר השתק ומניעות, לפיהם חוזה השותפות הנטען אינו קיים עוד. 35. כן מציין המשיב בתשובתו לבקשה לסעדים זמניים, כי המבקש גנב כספים מהמשרד באמצעות העלמת שיקים ופדייתם באמצעות בלדרי וחלפני כספים; פגיעה במזיד בפנקס הקבלות והחשבוניות וכן רישום רשלני בו, כדי לפגוע במשיב ואף לסבכו בעבירות על החוק; בהפקרת ענייניהם של הלקוחות ואי-הגשת דו"חות שלהם במועד; ועוד ועוד. מאזן הנוחות 36. לסברת המבקש, מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו, זאת משום שהצו המבוקש הינו הכרחי, על מנת למנוע פגיעה קשה במוניטין של המבקש בשותפות, ובמוניטין השותפות עצמה, ואף נחוץ הוא על מנת למנוע פגיעה במבקש עצמו. 37. עוד מציין המבקש כי המדובר בשותפות למתן שירותי ראיית חשבון לקהל לקוחות, וביניהם ארגונים וחברות; והפעולות שנעשות על ידי המשיב או שהמשיב עשוי לנקוט בהן, עשויות לפגוע בקהל לקוחות רחב ולחשוף את המבקש והמשיב לתביעות מצידם. 38. מאידך, הענקת הצווים למבקש לא תגרום כל נזק למשיב, שכן מדובר בצווים המקפיאים את המצב הקיים, אשר ממילא התקיים בחמש עשרה השנים האחרונות. 39. לטענת המשיב, מתן הצווים הזמניים המבוקשים יגרום לו נזק עצום ובלתי הפיך. צווים אלו, באם יינתנו, יעניקו למבקש גושפנקא חוקית לפגיעה במשיב ובלקוחות המשרד, באופן חסר תקנה וללא כל מורא. כך למשל, אם יוציא המבקש מפנקס החשבוניות של המשיב, חשבונית נוספת אחת, הוא יטיל בכך חבות משפטית על המבקש; וחשש זה, לטענת המשיב, אינו דמיוני כלל, משהמבקש פעל בדיוק כך לפני כחודש ימים, כמפורט לעיל. 40. מאידך, אי מתן הצווים הזמניים לא יגרום למבקש נזק כלשהו, ובוודאי לא נזק בלתי הפיך, משום שבפני המבקש עומדים סעדים עצמאיים פשוטים, ואילו היה מנצל אותם, היה מתייתר הצורך במתן צווים זמניים. לדוגמא: המבקש יוכל לפנות בכל עת למערכת השע"מ ולבקש הרשאה מתאימה עבור עצמו, אשר תאפשר לו גישה רחוקה לתיקי לקוחותיו. המדובר בפעולה פשוטה הניתנת לסידור בתוך פחות מיממה. נוסף על כך, יוכל המבקש להירשם כעוסק מורשה אצל רשויות המע"מ ולפתוח תיק במס הכנסה, לדוח על הכנסותיו, ולהנפיק חשבוניות. גם פעולה זו ניתנה לביצוע בנקל בתוך פחות מיממה. 41. לפיכך, סבור המשיב כי מאזן הנוחיות נוטה בבירור לטובתו, קרי, יש לדחות את הבקשה ולא לתת את הסעדים הזמניים המבוקשים. דיון והכרעה 42. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מזה ומזה, נחה כי דעתי כי יש לדחות את הבקשה לסעדים זמניים. 43. על פי הוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982, בבוא בית המשפט לדון בבקשה לסעדים זמניים, יבחן את קיומם של שלושה קריטריונים: האחד - קיומה של עילת תביעה לכאורה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים; והשלישי - הגשת הבקשה בתום לב. ראשית אדון בקיומה של עילת תביעה לכאורה. 44. טענות רבות טענו הצדדים בעניין תוקפו של חוזה השותפות ביניהם, כאשר המבקש טוען לקיומו, ומשכך מבקש לאוכפו; ומנגד, טוען המשיב כי חרף קיומו של חוזה, מעולם לא התנהלו הצדדים כשותפים, ואף אילו היה חוזה שותפות תקף בין הצדדים - הרי שהשותפות פורקה באמצעות הודעה חד צדדית ששלח המבקש כדין אל המשיב. 45. בשלב זה, אין זה מקומו של בית משפט זה לדון בשאלת תוקפו של חוזה השותפות בין הצדדים, שכן שאלה זו תתברר בהליך העיקרי בין הצדדים. ברם, יש להידרש לשני תרחישים אפשריים בעניינם של הצדדים: האחד - כי כלל לא קיימת שותפות בין הצדדים. במקרה כזה, התביעה תידחה על הסף משלא ניתן לתבוע אכיפת חוזה שותפות, עת לא התקיימו כלל יחסי שותפות בין הצדדים. השני - קיימת שותפות בין הצדדים על בסיס חוזה השותפות. במקרה כזה, כבנדון דנן, באם הסכם השותפות לא תחם בזמן את קיומה של השותפות, מוקנית לשותפים הזכות לפירוק השותפות בכל מועד שיחפצו בו, ומכאן, שאין לכפות עליהם את המשך קיומה (ראו ה"פ (ת"א) 187/06 50 פלוס בע"מ נ' ד"ר סוניה בקר (16.10.06)). השוו, דברי בית המשפט דלהלן בת"א (חי') 1210/83 דוד מנחם פרג'י נ' דובק בע"מ, פ"מ מ"ד(1) 504, 509 (1983), בו נקבע כי בית המשפט לא יצווה על אכיפת הסכם שותפות, ולא יעניק סעדים זמניים שנועדו לכפיית השותפות על שותף שאינו חפץ בה: "חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו..." (סעיף 29 לפקודה). דין זה מחייב שהיחסים בין שותפים יושתתו על אמון הדדי ועל קשר אישי. מידת האמון הנדרשת היא גבוהה, שכן בכוחו של כל שותף לחייב את השותפות ואת שאר השותפים בכל ענין של עסקי השותפות (סעיף 14 לפקודה). מידות אלה של התנהגות מחייבות שקיום הקשר בין שותפים יהיה מבוסס על רצון הדדי ולא על כפית רצונו של שותף אחד על משנהו. כך, אנו מוצאים, את הכלל היסודי בדבריו של המלומד לינדלי (דיני שותפויות, מהדורה ארבע עשרה (1979), עמ' 536 - 537), שאין לכפות קיומם של יחסים בין שותפים, ובית-המשפט לא יצווה לאכיפתו של הסכם שותפות. הסעד שעומד לשותף שנפגע הוא פיצויים בשל הפרת ההסכם. למטה מאותו כלל הובאו דוגמאות שבהן ניתנו צווי אכיפה בין שותפים (שם, בעמ' 537 - 540), אולם הן אינן לענייננו. נכון שבית המשפט יפעיל את סמכותו ליתן צווי מניעה וצווי עשה ביחסים בין השותפים. הצווים האלה ניתנים לשמירת מעמדם של שותפים בניהול השותפות, בנכסיה, בסכסוכים בדבר דרך ניהול העסקים או לשם מניעתם של מעשים שעומדים בניגוד לחובת הנאמנות בין השותפים או בניגוד להסכם השותפות. (קר, צווי מניעה (1921), עמ' 513; הולסבורי (מהדורה רביעית), כרך 35, סעיפים 16, 157 ו - 159, בעמ' 89 - 91). שם אנו מוצאים, שצווי המניעה וצווי העשה אינם ניתנים כדי לכפות קיומם של יחסי שותפות מקום שאין רצון לכך, אלא כדי להסדיר את היחסים ואת דרכי ההתנהגות בין השותפים, על-פי חובת הנאמנות הנדרשת מהם ועל-פי הסכם השותפות. 46. בהקשר זה אומר, כי אין בידי לקבל את דברי המבקש כאילו כלל לא התגלע סכסוך בין הצדדים, וכי הצדדים ממשיכים להתנהל "תוך ידידות מופלאה", שכן אף אילו אכן ממשיכה מערכת היחסים בין הצדדים ברמה האישית, הרי שהיחסים המקצועיים ביניהם עלו על שרטון, ונדמה כי עבודתם ביחד עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. 47. אשר על כן, יש לדחות את הבקשה לסעדים זמניים, אשר התרשמתי שמטרתה היא אכיפת השותפות בין הצדדים על המשיב, בהתאם לנושאה המוצהר של התביעה שהגיש המבקש בתיק העיקרי. 48. יתירה מזאת אוסיף, כי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי לא יינתן סעד של אכיפה כאשר אכיפת החוזה היא כפייה לקבל שירות אישי, או שביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת ההוצל"פ (ס"ק (2)-(3)) ראו למשל בר"ע (נצ') 1093/07 יעקב עמיאל רו"ח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים" (06.06.07). נסיבות אלה מתקיימות במקרה דנן, ולפיכך גם מטעם זה, אין להורות על מתן צווים זמניים שמטרתם אכיפת הסכם השותפות. 49. משהגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לבקש במקרה דנן סעד של אכיפה, הרי שאף לו הוכיח המבקש זכותו לכאורה, אין מקום להענקת סעד זמני שמשמעו כפייה על המשיב לקבל את שירותיו האישיים של המבקש. 50. בשל מסקנתי דלעיל, מתייתר הדיון בשאלת מאזן הנוחות. ברם, למעלה מן הצורך אציין, כי אף אילו הייתי נדרש לבחינת מאזן הנוחות, הרי שבנסיבות העניין, נוטה הכף לטובת המשיב. זאת, ראשית, משום שניכר כי המשיב אינו נותן עוד את אמונו במבקש, וחמור מכך, הוא אף סבור כי נוכחות המבקש ופועלו במשרד אין בה כדי להועיל, כי אם להיפך, היא מסבה לו אך נזקים. שנית, כפי שציין המשיב, ובצדק, המבקש הינו רואה חשבון מנוסה, ופתוחה בפניו הדרך לפתוח בקריירה עצמאית, על ידי ביצוע מספר פעולות פשוטות, וביניהן: בקשת הרשאה להגשה מרחוק באופן עצמאי, ללא תלות במשיב, באמצעות מערכת השע"מ; הגשת בקשה להירשם כ"עוסק מורשה" אצל רשויות המע"מ; ופתיחת תיק במס הכנסה. כמו כן, נדמה כי אף אם ייגרם נזקק למוניטין המבקש עקב הפסקת השותפות הנטענת, נזק זה הינו בר פיצוי, כך שלא ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא תתקבל בקשתו. 51. לסיום אומר כי משהגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אזי, בנסיבות העניין, איני רואה טעם מיוחד לדון בבקשת המבקש לפי פקודת ביזיון בית משפט, אשר כידוע הינה צופה פני עתיד, ועל כן כבר אינה רלוונטית לאחר שהצווים מתבטלים במסגרת החלטה זו. סיכום 52. הבקשה למתן סעדים זמניים, נדחית. 53. אני מחייב בזה את המבקש בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. חוזהדיני חברותשותפות