א.מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין בפני תביעה לתשלום חוב הנובע ממגוריה ושהייתה של המנוחה X X ז"ל (להלן: "המנוחה") בבתי אבות המנוהלים על ידי התובעת. הנתבעים 2,3 הינם ילדיה הבגירים של המנוחה. 1.התובעת הינה הבעלים והמנהלת של מספר בתי אבות מוגנים וסיעודיים ובכללם בית אבות ברחוב ברודצקי בתל אביב (להלן: "בית אבות ברודצקי") בית אבות בחולון (להלן: "בית אבות חולון") ובית אבות ברעננה (להלן: "בית אבות רעננה"). המנוחה התגוררה ו/או אושפזה לסירוגין בבתי האבות הנ"ל החל מיום 20.2.92, מועד כניסתה לבית אבות ברודצקי, ועד לפטירתה ביום 22.5.02 במהלך מגוריה בבית האבות חולון. 2.לגירסת התובעת, במהלך התקופה הנ"ל נחתמו בינה מזה ובין המנוחה מזה, מספר הסכמים המסדירים את שהותה של המנוחה במוסדות התובעת ואת חיוביה הכספיים כלפי התובעת בהתאם למצבה התפקודי של המנוחה וסל השירותים המוצע לגבי כל תקופה, כדלקמן: 2.1 ביום 20.2.92, נחתם בינה ובין המנוחה ההסכם הראשון לפיו אושפזה המנוחה במחלקת תשושים בבית אבות ברודצקי (להלן: "ההסכם הראשון"). 2.2 מחמת התדרדרות במצבה התפקודי והרפואי של המנוחה, היא הועברה ביום 3.11.92 לבית האבות ברעננה וביום 3.3.93, בעקבות שיפור במצבה הועברה המנוחה לבית אבות חולון. 2.3 ביום 24.2.94, נחתם בין התובעת מזה והמנוחה והנתבעים 2,3 מזה (להלן: "הנתבעים") הסכם לאישפוזה של המנוחה בבית אבות ברודצקי, בגידרו נקבע בין היתר כי הנתבעים חייבים יחד ולחוד עם המנוחה בכל התחייבויותיה של המנוחה כלפי התובעת (להלן: "ההסכם השני"). 2.4 מחמת אי יכולתה של המנוחה להסתגל למגורים עצמאיים בבית אבות ברודצקי, היא הועברה למחלקת תשושים בבית אבות חולון, במסגרת זו, חתמו המנוחה והנתבעים על הסכם מיום 26.5.94 עם התובעת (להלן: "ההסכם השלישי") אשר בנספח לו, נקבע כי, החתימה על ההסכם השלישי מבטלת את כל ההסכמים הקודמים שנחתמו על ידי בעלי הדין בעבר. 2.5 כנטען בכתב התביעה, ביום 14.11.94, בעקבות שיפור במצבה התפקודי של המנוחה היא הועברה למחלקת עצמאיים בבית אבות חולון שם התגוררה עד לפטירתה. 3.התובעת טוענת כי החל מחודש אפריל 1994 החל להצטבר חוב של המנוחה והנתבעים כלפיה, הנובע מאי תשלום דמי אחזקה חודשיים ועלות שירותים נוספים, ובכך לגירסת התובעת, הפרו הנתבעים והמנוחה את התחייבותם ע"פ ההסכם השלישי. 4.לגירסת התובעת, ועדת ההנחות הפועלת מטעמה (להלן: "ועדת ההנחות") החליטה ביום 18.5.95 לממש סך של 17,216 ₪ מתוך הערבות הבנקאית שהפקידה המנוחה בשנת 1993, וכן לממש מן הערבות הבנקאית סכומים חודשיים בסך 2,500 ₪ החל מחודש מאי 1995, למימון דמי האחזקה של המנוחה, בעוד שעל המנוחה והנתבעים היה להשלים את יתרת דמי האחזקה החודשיים. משנוכחה התובעת לראות כי המנוחה והנתבעים אינם משלמים את יתרת דמי האחזקה החודשיים, מימשה התובעת בחודש דצמבר 1996 את מלוא סכום הערבות הבנקאית. 5.התובעת טוענת כי נכון למועד הגשת התביעה, מסתכם חוב המנוחה והנתבעים כלפיה לסכום של 248,458.78 ₪ כולל ריבית והצמדה וכי הנתבעים נמנעו מלשלמו חרף פניותיה והסבריה באשר להרכב החוב. 6.התובעת טוענת כי עזבון המנוחה מחוייב בתשלום החוב מכח ההסכמים ו/או על יסוד חוק עשיית עושר ולא במשפט, בעוד שהנתבעים חייבים בתשלום החוב על פי אותם עילות וכן בשל היותם חייבים במזונות המנוחה מכח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) ו/או מכח היותם יורשיה על פי דין של המנוחה. 7.הנתבעים הגישו כתב הגנה ובפיתחו טענו כי התביעה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לסכומים הנתבעים מהם ושהתגבשו עד ליום 30.3.99. 8.הנתבעים הוסיפו וטענו כי המנוחה לא הותירה אחריה כל רכוש לאחר פטירתה וממילא התביעה נגד העזבון הינה חסרת תכלית. 9.הנתבעים הכחישו מחוסר ידיעה חלק מטענות התובעת, והודו באחרות. 10.הנתבעים הוסיפו וטענו כי החל מיום 14.11.94, משעה שהמנוחה הועברה למעמד של דייר עצמאי בבית אבות חולון, נהגה התובעת בחוסר תום לב בביצוע ההסכם, שכן לגירסתם משך שהייתה של המנוחה במחלקת תשושים בבית אבות חולון נמשכה 4 חדשים בלבד, שאז עברה למסגרת של דיירת מוגנת ועצמאית באותו מוסד עד לפטירתה, וכי בנסיבות אלו, שומה היה על התובעת להחזיר את המנוחה למעמד של דייר מוגן ועצמאי ששילם דמי כניסה, שאז דמי האחזקה החודשיים שהיה על המנוחה לשלם הסתכמו לסך של כ-2,000 ₪, שניתנים היו לכיסוי מתוך קצבת המוסד לבטוח לאומי והפנסיה של המנוחה (להלן: "הכנסות המנוחה"). 11.לטענת הנתבעים, פעלה התובעת בחוסר תום לב ולמצער ברשלנות, שעה שחייבה את חשבון המנוחה בדמי אחזקה חודשיים בסך 5,634 ₪, הנגבים בעבור דייר תשוש, ללא שהסבה את תשומת לב הנתבעים לאפשרות החזרתה של המנוחה למעמד דייר עצמאי ואף ללא שדיווחה להם על הגדלת יתרת החוב בחשבון המנוחה. 12.הנתבעים מוסיפים וטוענים כי נודע להם לראשונה על הסכום בו נושה בהם התובעת, רק לאחר חלוף שנתיים מתאריך פטירת המנוחה וכי במצבם הכלכלי והרפואי אין הם מסוגלים לשלם את החוב לתובעת. עד כאן עיקר טענות בעלי הדין. ב.דיון וממצאים 1.טענת התיישנות 1.1 הנתבעים חזרו והעלו את טענת ההתיישנות בישיבת קדם המשפט מיום 7.11.96, ועל פי ההחלטה בסיומה של אותה ישיבה, נקבע כי הטענה תידון במסגרת סיכומי בעלי הדין. 1.2 הנתבעים טענו בסיכומיהם כי מתוך סך כול החוב הנתבע מהם, סכום בסך של 147,059.53 ₪ התגבש עד ליום 30.3.99, ולצורך כך הפנו לכרטיס החשבון של המנוחה אצל התובעת (נספח י' לכתב התביעה להלן: "הכרטיס"). עיון בכרטיס הנ"ל מעלה כי יתרת החוב החלה להיווצר ביום 10.2.94 והיא תפחה וגדלה בהתמדה. רישומי הכרטיס מעלים כי ביום 10.3.99 סכום יתרת החובה בחשבון המנוחה הסתכם לסך של 147.059.53 ₪. 1.3 בסעיף 50 לכתב התביעה, טענה התובעת כי סכום החוב של המנוחה והנתבעים החל להצטבר החל מחודש אפריל 1994 וכי כאמור בסעיפים 53, 53 לכתב התביעה, גם בעקבות החלטת ועדת ההנחות מיום 18.5.95, לא שילמו המנוחה ו/או הנתבעים את יתרת דמי האחזקה החודשיים תוך הפרת ההסכם עם התובעת. 1.4 כתב התביעה הוגש ביום 30.3.06: כאמור לעיל, טענה התובעת להפרת הסכם שתוארכה לחודש מאי 1995. כמתבקש מהוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") - החל מנין ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה, דהיינו עם שכלול הפרת ההסכם (השוו: ע"א 531/89 להבי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה המרכז פ"ד מ"ו (4) 719) 1.5 בהינתן כי עסקינן בתביעה כספית, תקופת ההתיישנות לגביה הינה 7 שנים. נמצא איפוא, כי תביעת התובעת בכל הנוגע לסכומים שהתגבשו שבע שנים קודם להגשת התביעה קרי, עד ליום 23.3.93 נתונה להתיישנות. 1.6 חרף העובדה כי הנתבעים העלו טיעון התיישנות בכתב ההגנה, נמנעה התובעת להגיש כמתחייב, כתב תשובה ולטעון טענותיה באשר להפסקת מירוץ ההתיישנות. (השוו: ע"א 4292/98 א.פ. פרי נ' גבאי [לא פורסם]) 1.7.התובעת ביקשה בסיכומיה לתקן את שהחסירה בכתבי טענותיה - בסעיפים 36-25 לסיכומיה. ליבת טענותיה של התובעת בסעיפים אלו היא כי הנתבעים לא חלקו על החוב ובעצם הודו בקיומו, בכך - מולאו תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. 1.9 הודאה בקיום החוב 1.9.1 בסעיף 9 לחוק ההתיישנות נקבע: "הודה הנתבע בכתב או בפני בית המשפט בין בתקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה: ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה" 1.9.2 התובעת לא הציגה מסמך כלשהו לפיו הודו הנתבעים בקיום זכות התובע, לעניין זה, נפסק כי הודאה בזכות התובע מחייבת כי: "לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה לא רק בעובדות אלא גם בקיום הזכות". (השוו:ע"א 10.7.91 פסח משה נ' הכפר הירוק תק-על 96 (2) 243). 1.9.3 התובעת טוענת כי במהלך פגישה ביום 5.10.05, ביקשו הנתבעים וקיבלו הסברים על גובה החוב אך לא חלקו על סכומו ובכך הודו בקיום זכות התובעת. אין בידי לקבל טענה זו: בעדותו הודה קידר מטעם התובעת כי לא נערך פרוטוקול בכתב לגבי הפגישה הנטענת (עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת בית המשפט מיום 3.6.07 שורות 18-17). לא זו אף זו: נתבעת 2 (להלן: "X") התייחסה לפגישה זו בסעיף 7 לתצהירה, כמו גם בעדותה: "לא היה לי בראש שום חוב ולא ביקשנו להסדיר את החוב. הייתה פגישה על מנת להבין מהיכן נובע החוב". ולהלן היא מבהירה: "מטרת הפגישה היתה להראות לנו שאנחנו חייבים ואנחנו לא חייבים אפילו אגורה ". ולמטה מזה: "זה היה ברור שאנחנו לא חייבים...". (שם בעמ' 16 .... 13-1). 1.9.4 מן המקובץ עולה, כי לא זו בלבד שאין בידי התובעת מסמך בכתב המגלם הודאה בחוב, אלא שהנתבעת כפרה בעדותה בבית המשפט בקיום החוב. 1.9.5 אשר לחוסר תגובתם של הנתבעים למכתבי הדרישה ששיגרה התובעת, כבר נפסק כי אין בשתיקה כזו כדי מילוי התנאי של: "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות". (השוו: בר"ע (ת"א) 12994/96 איתן חברה לביטוח נ' חג'ג') 1.9.6 חרף האמור עד כאן, הגעתי למסקנה כי המנוחה כמו גם הנתבעים אשר חתמו על הנספח להסכם השלישי, עשו מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות (קרי: זכותה של התובעת לגבות דמי אחזקה משך כל תקופת שהייתה של המנוחה במוסדותיה). מסקנה זו, מתבססת על נוסח סעיף 6 לנספח האמור, שם נכתב: "מדי חודש בחודש, תשלם הדיירת למשען את סכום הכנסותיה -.1,300 ₪ נכון להיום באמצעות הוראה לחיוב חשבון ויתרת דמי האחזקה על פי תעריף משען לדייר שלא שילם דמי כניסה, תשלם למשען מתוך הפקדון" 1.9.7 עיון ברישומי הכרטיס, נספח י' לכתב התביעה מעלה כי למצער, מאז חודש מרס 1999 בוצע תשלום סכום הכנסותיה של המנוחה באמצעות "הוראת קבע לחיוב אחזקה". המנוחה כמו גם הנתבעים שחתמו על הנספח האמור, נתנו ידם לתשלום האמור ואופן גבייתו על דרך של הוראת קבע שנתנה המנוחה ואשר לא בוטלה במועד כלשהוא, עד למותה של המנוחה. אני דוחה איפוא את טענת ההתיישנות. 2.טענות כלפי התביעה לגופה 2.1 אין חולק כי תביעת התובעת מושתתת על הוראות ההסכם השלישי שנחתם ביום 26.5.94 ובגידרו בוטלו ההסכמים הקודמים שבין בעלי הדין. משמעותו הכלכלית של ההסכם השלישי הינו שינוי מסלול התשלום של המנוחה עקב המעבר למעמד תשושים, והמרתו למסלול של דמי אחזקה מלאים תוך ביטול מנגנון דמי אחזקה חלקיים המשולבים בדמי כניסה (ראו סעיפים 47-38 לכתב התביעה). עיון בדפי החשבון (נספח י' לכתב התביעה) מלמד כי יתרת החוב בכרטסת נזקפה במהלך תחולת ההסכם השלישי. 2.2 אין חולק כי המנוחה שהתה במחלקת התשושים לפרק זמן של 4 חודשים בלבד. שכן, התובעת מודה כי בעקבות שיפור במצבה הועברה המנוחה ביום 14.11.94 למגורים במסגרת עצמאית בבית אבות חולון, שם שהתה עד למותה (סעיפים 61, 48 לכתב התביעה). 2.3 ליבת טענתם של הנתבעים הינה כי בנסיבות אלו, שומה היה על התובעת להחזיר את המנוחה למעמד של עצמאי ששילם דמי כניסה. כנטען בכתב ההגנה, לו עשתה התובעת כן, סכום דמי האחזקה החודשיים היה מסתכם לסך של 2,000 ₪ לערך, שניתן היה לממנם מהכנסות המנוחה מקצבת המוסד לביטוח לאומי ופנסיה. 2.4 הנתבעים טענו כי בניגוד לחובת תום הלב החלה על התובעת, המשיכה זו לחייב את המנוחה בתשלום דמי אחזקה בסכום של 5,634 ₪ לחודש, סכום זה מחוייב בעבור דייר השוהה במחלקת תשושים שלא שילם דמי כניסה. 2.5 עיון בנוסח ההסכם השלישי והנספח שצורף לו, מלמד כי לא נצפתה בגידרו האפשרות כי המנוחה תחזור למעמד של דייר עצמאי וכי בסעיף 4 לנספח הסכימו המנוחה והנתבעים כי המנוחה תתגורר בבית אבות חולון בתעריף תשלום דמי אחזקה ללא תשלום דמי כניסה. יתר על כן, קריאת סעיף 6 לנספח, על רקע מכלול הוראות ההסכם והנספח, מעלה כי בעלי הדין היו מודעים לעובדה כי סכום דמי האחזקה בהם תחוייב המנוחה יהיו אלו הנגבים במחלקת תשושים וכמי שלא שילמה דמי כניסה. 2.6 התובעת טענה מפי עד התביעה דוד קידר (להלן: "קידר") כי התובעת אינה מתערבת בשיקולי המשפחה באיזה מסלול לבחור (עם או בלי דמי כניסה) סעיף 18 לתצהירו. 2.7 הנתבעת טענה כי המנוחה והנתבעים היו בידי התובעת כחומר ביד היוצר, וכי ההתקשרויות נחתמו על פי המלצת עובדי התובעת תוך שהנתבעים מאמינים כי העצות שקיבלו מן התובעת הינן נכונות ותואמות את היכולת הכספית של המנוחה ושל הנתבעים (סעיף 2(ג) לתצהיר הנתבעת). בעדותה הרחיקה הנתבעת לכת יותר וטענה כי התובעת הכריחה את הנתבעים לחתום על ההסכם השלישי (שם בעמ' 11 שורה 23) אך עד מהרה חזרה בה וטענה כי לא הכריחו את הנתבעים לחתום אלא שהנתבעים לא התעמקו בתנאים (שם בעמ' 12 שורה 1). 2.8 הנתבע טען בעדותו כי התובעת לא עדכנה אותו לגבי האפשרויות האחרות, והמליצה לנתבעים לחתום על ההסכם השלישי בבחינת העסקה הטובה ביותר עבור הנתבעים (עדותו בעמ' 17 שורות 12-8). אטעים כי התובעת לא הביאה ראיות לסתור את גירסת הנתבעים, מר קידר שהעיד מטעמה, הודה כי הוא מנהל בתובעת מאז ספטמבר 1998 וכי העובדות והנסיבות לתקופה הקודמת ידועות לו רק מתוך החומר שבתיק. 2.9 מסקנתי הינה איפוא, כי הגם שהנתבעים ו/או המנוחה לא נכפו לחתום על ההסכם השלישי, הרי שלא נסתרה גירסת הנתבעים לפיה התובעת ניצלה את כוח המיקוח העדיף שלה בהכתבת ההסכם השלישי. 3.חוסר תום לב בביצוע ההסכם 3.1 כלום, עלה בידי הנתבעים לבסס את טענתם לפיה פעלה התובעת במימוש זכויותיה ו/או ביצוע חובותיה על פי ההסכם בחוסר תום לב. 3.2 כמושכל ראשון, אטעים כי, לשיטתי הפרה התובעת בעריכת ההסכם השלישי הוראות דין. הדברים אמורים בהפרת תקנה 34(ג) לתקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת זקנים עצמאים ותשושים במעון) התשמ"ו-1986 (להלן: התקנות) אשר עמדו בתוקפן בתקופת החתימה על ההסכם השלישי (התקנות בוטלו ביום 31.1.01 ק"ת תשס"א מס' 6083), לרבות הפרת פריט (5) (ב) של תקנה 34 (ג) המחייב לציין בגוף ההסכם את גובה התשלום. עיון בהסכם השלישי מעלה כי התובעת לא פרטה את גובה התשלום החודשי השוטף הן בגוף ההסכם והן בנספח לו. 3.3 מעבר לכך, פיו של קידר מטעם התובעת ענה בו, כי החוזה בין התובעת לבין כל לקוחותיה הוא חוזה אחיד (עדות קידר בעמ' 3) קידר מבהיר בעדותו כי לדידה של התובעת קיים מבחן אחד קרי תשלום או אי תשלום דמי כניסה: "אדם נכנס במצב עצמאי ועובר להיות במצב תשוש ויכול לחזור למצב עצמאי והוא עדיין ישאר באותו מצב של חוזה מדובר באותו חוזה. התנאים הנספחים בחוזה משתנים כפי שמופיע בנספחים של החוזה, השוני בין החוזים הוא האם האדם שילם דמי כניסה אם לאו - זהו השוני (שם בין השורות 22-26). 3.4 בסעיף 34 לכתב התביעה הודתה התובעת כי המנוחה שילמה לה סך של 39,000 ₪ על חשבון דמי כניסה לבית אבות ברודצקי. קידר הודה בעדותו כי "המנוחה נכנסה בחוזה של דמי כניסה לבית אבות ברודצקי" (שם בעמ' 2 שורה 22). עם זאת, שעה שעומת מול הטענה לפיה, כאשר המנוחה עברה מחלקה צריך לחתום איתה חוזה חדש, דהיינו חוזה של עצמאיים, פוטר עצמו קידר במשיכת כתף: "בשנת 92 המנוחה חתמה על חוזה עם דמי כניסה. אני לא יודע. מה שאמרתי קודם אני יודע בהחלט" (שם בעמ' 4 שורות 14-10). 3.5 כאן המקום להטעים כי בכתב התביעה נתפסה התובעת לטענות סותרות, בלתי מבוססות באשר למסלול התשלום בו חויבה המנוחה החל מיום מעברה למעמד של דייר עצמאי. בסעיף 49 לכתב התביעה, טענה התובעת כי עם מעברה למעמד דייר עצמאי, החל מיום 14.11.94 "נדרשה המנוחה לשלם דמי אחזקה חודשיים בסך 5,634 ₪ שהינו תעריף לדייר עצמאי שלא שילם דמי כניסה" לא מצאתי תימוכין לטענה זו בחומר הראיות. מה גם שעל פי עדותו של קידר לכאורה לא צריך לחול כל שינוי בתעריף החיוב בשל שינוי הסטטוס של דייר ממעמד של תשוש למעמד של דייר עצמאי וחוזר חלילה. 3.6 נתונים ברורים יותר באשר לסכום הנמוך יחסית בו מחוייב דייר עצמאי בהשוואה לדייר תשוש - מצויים בעדותה של רותי ברכה מטעם התובעת אשר העידה, תוך הפניה לדפי חשבון שצורפו לתצהירה, כי החיוב החודשי המלא הינו בסך 5,634 ₪ בעוד שהחיוב הנמוך יותר המתאים לדייר עצמאי מסתכם לסך של 2,193 ש"ח (עדותה בעמ' 7 שורות 14-10). 3.7 עיון בנתוני החיוב לגבי החודשים בהם שהתה המנוחה בבית אבות חולון חליפות במעמד של תשושה ולאחר מכן כדיירת עצמאית, מעלים כי למיצער עד לחודש פברואר 1999 חויבה המנוחה בתעריף הגבוה ביותר. (כחמשת אלפים ₪ ויותר לחודש) והחל מחודש מרס 1999 הוקטן תעריף החיוב החודשי לסכום של כ-.3,200 ₪, וזאת בתוקף הנחה מותנית שניתנה לה, כמובהר להלן. 3.8 בניגוד לעדותו של קידר ניכר כי פער בין החיוב היקר יותר במסלול של תשוש לבין החיוב במסלול של עצמאי - מתבקש על פי כל קנה מידה כלכלי ומוסרי. וכך גרסה גם התובעת. אישור ברור לכך מצוי בסעיף 8 לתצהיר קידר ובסעיף 15 לתצהירה של נילי רותם מטעם התובעת. מכאן שעל פי כל קנה מידה של סבירות והוגנות אין התובעת רשאית ככלל, לגבות תעריף חודשי החל לגבי דייר תשוש - במהלך היותו של אותו דייר במעמד - עצמאי. 3.9 בנסיון ליטול את העוקץ מתובנה זו, טען קידר כי הנתבעים והמנוחה בחתימתם על ההסכם השלישי, בחרו במסלול דמי אחזקה בלבד, ללא תשלום דמי כניסה (סעיף 14 לתצהירו ועדותו בעמ' 3 שורות 13-12). 3.10 צוהר באשר להלוך רוחם של הנתבעים בחותמם על ההסכם השלישי נפתח בעדותה של הנתבעת: "אתם הכרחתם אותנו בגלל שלא היה ברור מצבה הבריאותי של המנוחה...התברר שהיא חזרה להיות עצמאית...יכולנו לקחת אותה רק במסגרת המימון שהיה לה דהיינו הפנסיה. משען טענו שזה לטובתה המנוחה כבר היתה במצב שאף אחד לא יכול היה לטפל בה...יצאנו עם הרגשה שהמקום שלה מובטח כפי שהבטיחו לנו בשנת 92 ולא איימו עליה שיזרקו אותה (שם בעמ' 11 החל משורה 23 ועמ' 12). גם הנתבע מחרה מחזיק אחר הנתבעת בטענו כי ההתקשרות בהסכם השלישי היתה שגויה, בהעידו: "לא נאמר לי לגבי האפשרויות שלי האחרות משען אמר לנו זו העיסקה הטובה ביותר עבורכם" (שם בעמ' 17 שורות 11-8) 3.11 כאמור לעיל, העילה להקפאת התעריף היקר ביותר לגבי המנוחה והותרתו על כנו, חרף מעברה למעמד של דייר עצמאי, הוסבר על ידי קידר בכך שהתעריף היקר נקבע על יסוד ההנחה שהדייר לא שילם דמי כניסה. מסתבר כי הנחה זו אינה רלבנטית לגבי המנוחה, שכן כמובהר לעיל, המנוחה שילמה דמי כניסה. מכאן שעסקינן בהנחה מופרכת לחלוטין. מן המקובץ עולה כי התובעת נזקקה לשימוש בפיקציה ("כאילו" המנוחה לא שילמה דמי כניסה), על מנת לחייבה בתעריף היקר הרלבנטי לגבי דייר תשוש. 3.12 נמצאנו למדים כי שינוי דפוס ההסכם ממעמד של דייר עצמאי (ששילם דמי כניסה) למעמד של דייר תשוש (שלא שילם דמי כניסה) נעשה ביוזמת התובעת, על מנת לספק לה קרן למשיכת דמי האחזקה הגבוהים המשתלמים בעבור דייר תשוש - להבדיל מהעדפה של הנתבעים פרי בחירה מושכלת על ידם (כגירסת קידר). בהנחה המטיבה ביותר עם התובעת, מצב דברים זה עושה צדק עם שני בעלי ההסכם כל עוד ורק שעה שהמנוחה היתה בסטטוס של דייר תשוש, אלא שגם התובעת מודה כי כ-4 חודשים לאחר חתימת ההסכם השלישי, דהיינו ביום 14.11.94, הועברה המנוחה למגורים במסגרת עצמאית בבית אבות חולון שם התגוררה עד לפטירתה ביום 22.5.02 (סעיפים 61, 48 לכתב התביעה). 3.13 חרף עובדה זו, שחייבה על פי כל קנה מידה מוסרי וכלכלי עדכון דמי האחזקה החודשיים על ידי הקטנתם, המשיכה התובעת בגביית דמי אחזקה מן המנוחה על פי התעריף היקר ביותר (עדות קידר בעמ' 3 שורה 3). 4.הטיעון המשפטי 4.1 ב-רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הילדה ז"ל נ. מרכז משען (פ"ד נ"ב (4) 145) (להלן: "פרשת מילגרום") הועמדה על מדוכת הדיון הסוגיה, האם סעיף מסויים שהקנה למשיבה שם זכות לקבוע תעריפי שהות במוסדותיה, מעת לעת - עולה כדי תנאי מקפח בחוזה אחיד. הגם שעיקר הדיון בפרשת מילגרום נסוב על בחינת סוגיית תנאי מקפח בחוזה אחיד, הרי שבמסגרת היריעה הרחבה שנפרשה שם קבע בית המשפט עמדות, הרלבנטיות למחלוקת מושא תובענה זו. 4.2 הקביעה הראשונה עניינה בתחום הפרשני, ולפיה גם חוזה אחיד כגון חוזה בית אבות, דינו להתפרש על פי התכלית האובייקטיבית המונחת ביסודו, ולעניין זה נקבע: "תכליתו של חוזה (בית האבות-מ.ב.ח) הייתה להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח המתמשכת ומתקיימת חרף שינוי נסיבות". (פיסקה 16 לפסה"ד). ולהלן בפיסקה 17 הגדיר בית המשפט את חוזה בית האבות כ"חוזה יחס" RELATIONAL CONTRACT)) אשר נועד להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח ויכולת הסתגלות לתנאים המשתנים. 4.3 מן האמור בפיסקה 19 לפסק הדין עולה כי שיקולים של סבירות, הגינות ותום לב מוליכים למסקנה הבאה: "אין זה סביר ואין זה הוגן כי דווקא כאשר הדייר והפועלים מטעמו מצויים בעמדת מיקוח נחותה יכפה עליהם לנהל משא ומתן חדש". כזכור - לא נקבע בהסכם השלישי תעריף לחיוב המנוחה בתקופת היותה במעמד של תשושה, ואף לא נקבעה נוסחה לחישובו, חסר זה התחייב בביקורתו של בית המשפט כמפורט בפיסקה 24 לפסק הדין. 4.4 מעבר לכך, סבורני כי מן העמדה שנקט בית המשפט בפרשת מילגרום מנשבת רוח ברורה לפיה בהינתן שהיחסים בין הדייר לבין בית האבות מתבססים על "חוזה יחס", שומה היה על התובעת דכאן, שהינה בעלת הידיעה העדכנית והמלאה הן באשר למצבה התפקודי של המנוחה והן באשר ליכולתה הכלכלית, להתאים את תעריפי השהייה של המנוחה, למצבה התפקודי הרפואי והכלכלי, ולהביא בפני המנוחה כמו גם בפני הנתבעים נתון ברור באשר לסכום החיוב החודשי. תחת זה התיימרה התובעת לטעון טענה שהופרכה, לפיה הנתבעים הם שבחרו במסלול תשלום מסויים, ומשעשו כך - יש להנציחו חרף השינוי המהותי בנסיבות. 4.5 הדברים נכונים לדעתי, ביתר שאת, שעה שבנסיבות העניין נמשכה תקופת התשישות של המנוחה דכאן במהלך תחולתו של ההסכם השלישי - משך כ-4 חודשים בלבד, בעוד שמשך הזמן בו שהתה בבית אבות חולון של התובעת, לאחר שמצבה הוגדר על ידי התובעת כעצמאית, נמשך למעלה מ-7 שנים! 4.6 בנסיבות שפורטו לעיל, ובכלל זה העובדה שהתובעת נזקקה לפיקציה כפי שתואר לעיל, על מנת להשאיר את דמי האחזקה הגבוהים על כנם, חרף השינוי לטובה במצבה התפקודי של המנוחה, אני פוסק כי התובעת הפרה חובת אמון והגינות שחלו עליה, ונהגה במימוש זכויותיה בחוסר תום לב ובהעדר שקיפות מינימלית העולה כדי הפרת ההסכם השלישי. 5.הגבלת המקור לחיובי המנוחה - דחיית התביעה נגד עזבון המנוחה 5.1 מכח הוראות ההסכם השלישי והנספח לו, מקורות התשלום היחידים לתשלום דמי האחזקה של המנוחה הוגדרו בבחינת רשימה סגורה, מסכום הכנסותיה של המנוחה וסכומי הפיקדון (כאמור בסעיף 5 לנספח) וכן סכום הערבות הבנקאית שהפקידה המנוחה (כאמור בסעיף 7 לנספח). 5.2 התובעת טענה כי סכום הפיקדון התכלה עד גמירא בחודש דצמבר 1994 (סעיף 26.2 לתצהיר קידר) וכי בחודש דצמבר 1996 מימשה התובעת את מלוא סכום הערבות הבנקאית שהפקידה המנוחה (סעיף 27 לתצהיר קידר). אין חולק כי בכל מהלך תקופת שהייתה של המנוחה בבית האבות, עדל פטירתה, הועברו הכנסות המנוחה לתובעת, גירסה זו משתמעת גם מסעיף 26.1 לתצהיר קידר ומן הרישומים בנספח י' לכתב התביעה. 5.3 יתר על כן, בסעיף 57 בכתב התביעה, טענה התובעת כי החל מיום 1.3.99 אישרה ועדת הערר שלה ליתן למנוחה הנחה "מותנית" עד לגובה הכנסותיה. לא מצאתי בסיס בראיות לטענת התובעת בכתב התביעה לפיה יכלה זו לתבוע את החוב המותנה מן המנוחה ו/או מן הנתבעים. אין זכר לקביעה זו בנספח ט' לכתב התביעה אליו הפנתה התובעת. 5.4 אני פוסק איפוא כי עיזבון המנוחה מיצה את חבותו כלפי התובעת על פי ההסכם השלישי, וכי בהינתן כי שעסקינן במערכת חיובים המתבססת על הסכם, אין להיזקק בתביעה נגד המנוחה לעילה של עשיית עושר ולא במשפט. 5.5 אשר על כן אני דוחה את התביעה נגד עיזבון המנוחה. 6.עילת התביעה נגד הנתבעים 6.1 אין חולק כי הנתבעים חתמו על ההסכם השלישי והנספח לו בבחינת אלו המבקשים מהתובעת לאפשר למנוחה להתגורר בבית האבות. עיון בנוסח ההסכם האמור והנספח לו מעלים כי הנתבעים לא נטלו על עצמם כלפי התובעת חובת תשלום מפורשת, בין כחייבים ובין כערבים וכי טענת התובעת בסעיף 5 לכתב התביעה לפיה הנתבעים התחייבו לכל התחייבויות המנוחה הינה למצער, בלתי מבוססת באשר קביעה זו אינה עולה מן ההסכם השלישי. אמנם נכון הוא כי בהסכם הראשון (עליו חתמה המנוחה בלבד) קיים סעיף שעניינו ערבות המבקשים לחיובי המנוחה, אולם לא זו בלבד שההסכם הראשון בוטל על פי גרסת התובעת עם חתימת ההסכם השלישי, אלא שהוא לא נחתם כלל ועיקר על ידי הנתבעים. 6.2 כלום יש בעצם חתימתם על ההסכם השלישי כדי לחייב את הנתבעים בתשלום? סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. התובעת טענה כי חיובם של הנתבעים נגזר מהוראות חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט- 1959 (להלן: "חוק המזונות") אשר על פי סעיף 4 לו, מחייב אדם במזונות הוריו. עם זאת, בסעיף 5 לחוק המזונות נקבע כי חובתו האמורה של ילד על פי סעיף 4 מתקיימת במידה שהתקיימו שלוש אלה: "(1) יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו של בן זוגו ושל הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו. (2) אותו בן משפחה על אף מאמציו אינו יכול לספק צרכיו מעבודה מנכסיו או ממקור אחר. (3)...". 6.3 הנתבעים טענו, כי אין באפשרותם לעמוד בחובה זו, בשל מצבם הכלכלי והרפואי, הנתבעת כמפורט בתצהירה הינה אלמנה חולה ובנותיה אף הן חולות גוף ונפש. הנתבעת מתקיימת מקצבת מוסד לביטוח לאומי צנועה ופנסיה קטנה מן המשטרה ותומכת ממקורות מצומצמים אלו בבנותיה הפגועות. גירסה זו, לא נסתרה ויש בה כדי להחריג את החובה על פי סעיף 4 לחוק המזונות. הוא הדין לגבי הנתבע, שגירסתו לגבי היותו אדם חולה לב ונטול רכוש והכנסות (סעיף 2 (ב) לתצהירו) - לא נסתרה. די באמור עד כאן, כדי לקבוע כי אין הנתבעים נושאים בחובת מזונות למנוחה על פי חוק המזונות. 6.4 גם הנסיון להטיל חבות על הנתבעים מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט נידון לכישלון, שכן אין לראות בנתבעים כמי שהתעשרו על חשבון התובעת: משפסקתי כי הנתבעים פטורים מחובת מזונות על פי חוק המזונות, נשמט הקשר של זיכוי בין הנתבעים ובין התובעת שכן "התעשרותם" לא באה מן התובעת אלא כתוצאה מהיותם פטורים מחובת תשלום מזונות ובכך נשלל יסוד ההתעשרות. (השוו: ע"א 4338/01 שילר עו"ד כנאמן על נכסי אריה שחם בפש"ר נ. מנס (פ"ד נ"ז (4) 645). אשר על כן, אני דוחה את התביעה גם נגד הנתבעים. סוף דבר - התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪. הודעה זכות הערעור. חוזהבית אבות